מגיל צעיר  אהבנו לטייל- צופים, חוג סיירות, סתם חברים. עוד כשהיה אפשר לטייל גם ביהודה ושומרון וגם בסיני. מי יכול לשכוח את טיול המשפחות לאילת עם הסוסיתא הישנה- מבצע אילת- נסיעה של שעות רבות מאד,הוספת מים לרדיאטורים בדרך ומי שהיה פנוי התפלל שנגיע.

מגיל צעיר נסענו גם על אופנוע, למעשה מגיל צעיר למדי- מאז הבר מצווה..

על חו"ל לא דיברו אז – יש חופש מבית ספר ומחליטים לטייל- ברור איזה סוג טיול מדובר, הולכים צפונה או דרומה אבל תמיד בארץ ותמיד בשטח. אנו גם שמחים שזה עבר לדור ההמשך (נכון הם גם העלימו לנו את הציוד טיולים שניה אחרי החזרה מהמסע למקסיקו וגואטמלה אבל למי אכפת…)

החיים הכניסו אותנו לשיגרה מאד אינטנסיבית של גידול עדר ילדים וניהול עסק עם עדר עובדים אבל תמיד השחלנו טיול זה או אחר. עם הילדים ובלעדיהם. כל שנה, יותר מפעם בשנה. תמיד חשבנו על הטיול לכשנתבגר תוך בחינת סוג הטיול. אני תמיד רציתי על אופנוע לאה על עגלה וסוס כמו צוענים. פרט באמת פחות חשוב, העיקר שזה יהיה בכלי רכב שפוגשים את הנוף את האקלים ובעיקר את האנשים בצורה בלתי אמצעית.

לא מזמן פגשנו את גיל 50 והתחלנו לשאול את עצמנו אם אנחנו לא הולכים לפספס את הטיול המובטח. טיילים מבוגרים מאיתנו עם הרבה ניסיון וטיולים ארוכים אמרו לנו כמו מקהלה- לעזוב הכל עכשיו ולנסוע. אז מתחילות המחשבות- איך, מתי, ואחרי כל כך הרבה שנים של השקעה בחוותינו הקטנה. היא סוף סוף מתייצבת, הבניה המסיבית מאחורינו, הדיר המטופח והמושבח לפנינו- לנסוע ולקחת סיכון כלכלי כל כך כבד. גם פה התשובה הגיע במקהלה (דואט)- כן, נוסעים!