מנסים לתכנן המשך ויש כל כך הרבה משתנים שצריך להתחשב בהם! בינתיים אנחנו במין נסיעה מנהלתית לבואנוס איירס. יקח לנו 3 או 4 ימים- תלוי מה נראה בדרך… אין הרפתקאות או אתגרים, נהנים מהדרך והנופים הפתוחים, כל עוד מזג האוויר איתנו- הכל טוב. בדרום אמריקה יורד גשם גם בקיץ, אבל איכשהו גם המעט שירד לא הפריע לנו, ובכללי כבר לא חם כל כך.

בעוד 20 שנים, כשיתקוף אותנו פרץ נוסטלגיה, נקרא את כל זה ולא נבין איך החלטנו לעשות את הסיבוב הזה, אז עכשו הזמן לסכם- חשבנו שבשלושה חודשים נספיק הרבה, אבל מהר מאד הבנו שבשביל ברזיל אנחנו צריכים לפחות חודשיים. שינוי הכיוון- לא להסתכן במעבר גבול סגור בצפון צ'ילה האריך מאד את הדרך. היו מקומות שבחרנו להשאר כמה ימים ואפילו שבוע סתם כי היה לנו נחמד וזה השתלב מצוין עם ההחלטה לעשות הפסקות ברכיבה כדי לשמור על הגב שלי. דברים בירוקרטים שקובעים הרבה- האופנועים צ'יליאנים אז הם יכולים להשאר בצ'ילה כמה שרוצים. לעומת זאת- ארגנטינה, פרגואי וברזיל- רק 3 חודשים. זה משהו שחייבים לקחת בחשבון אם נוסעים להפסקה בארץ. אורוגוואי היא המדינה היחידה שנותנת ויזה לשנה אז הכי נכון להשאיר אותם שם. ההפסקה בארץ תלויה בשני גורמים- האחד- געגועים למשפחה (וגם פסח בשיקולים) והשני- הבחירות, והרצון להיות כמה שבועות לפני כדי להשתתף במאמץ לקראתן. כל עוד אין תאריך- אין אפשרות לתכנון… בסופו של דבר, החלטנו לנסות להגיע לפני פסח לארץ- ועכשו הבעיה היא זמינות הטיסות. בימים שנשאר בבואנוס איירס נטפל בענין הטיסה, נעביר את האופנועים למונטוידאו- מעבורת לקולוניה ושלוש שעות נסיעה- קלי קלות. משם נמשיך לפי מה שנמצא. לואיס ולאונור מזמינים אותנו לסופשבוע בבית הכפר שלהם, ואנחנו נענים להזמנה- הזדמנות לשבת איתם בנחת ולהכיר יותר. תמיד נפגשים עם עוד מלא בני דודים וזה בלגן. משאירים את האופנועים בחניה שלהם ונוסעים איתם- זה יותר משעתיים מחוץ לעיר, כמו עוד יום עבודה… ביום שני חוזרים לעיר כי יש להם התחייבויות- קצת הם עובדים, בעיקר משרד וזום, אבל יש אימון ספורט, וקבוצת שירה, ויוגה, ושיעור אומנות- חצי פנסיונרים עסוקים. רק חסרים להם נכדים- אבל הבנים לא ממהרים… הם מזמינים אותנו להשאר אצלם בבית עד שנדע מה קורה איתנו, ואנחנו מחליטים להשאר יום- יומיים, שהופכים לשלושה. ההזמנה היא כמו BB- נשב לקפה של בוקר ביחד, שוב קפה של לפני שינה- לא להפריע להם ולא להיות מחוייבים. אני מצטרפת אליהם לשיעור אומנות- פסק זמן חביב, בזמן שגדי משוטט להנאתו בעיר. למחרת יוצאים לסיור בשכונת בוקה- מעניין מאד למרות שכבר היינו פעמיים. היום יש משחק חשוב והמשטרה מחילה לחסום כבישים- אם היינו מתארגנים יותר היינו הולכים. שנינו לא מבינים בכדורגל אבל זו בטח חוויה להיות עם עוד 50 אלף אוהדים! משם אנחנו הולכים לשכונת סן טלמו, ועוברים בפרק לזמה- בעיקר כדי למצוא את הספסל המככב בסרט המצוין.. בערב לוקחים את המארחים שלנו לארוחת פרידה. זהו- יש לנו מקום במעבורת מחר. כל הבדיקות שאנחנו עושים בקשר לחזרה מובילות למסקנה שצריך לקחת טיסה ממונטוידאו לאירופה, ליעד שיש סיכוי למצוא ממנו טיסה לארץ. שוקלים גם את האפשרות לטוס לשבועיים למקום אחר בעולם אבל אין שום מקום שעושה חשק כרגע- אנחנו בלב כבר בארץ…

פרידה מבואנוס איירס אף פעם לא סופית. עיר שכיף לחזור אליה. וגם חייבים לראות משחק כדורגל… חמישי בצהרים אנחנו כבר בקולוניה- אורוגוואי. מוודאים שאכן קיבלנו ויזה לשנה, ויוצאים למונטוידאו. לא הזמנו מלון מראש כי האפשרויות בגוגל ובבוקינג מאד מצומצמות, אבל כצפוי- יש המון, וכשנכנסים לשכונה שנראית בסדר מיד מוצאים משהו מתאים. קבענו למחר עם הבחור שאצלו נשאיר את יקירינו והציוד, אז יש לנו זמן לארגן את התיקים- להחליט מה נשאר ומה חוזר לארץ, הפעם לוקחים איתנו את הציוד האישי כי לא יודעים כמה זמן נתקע באירופה, אולי יום- אולי שבועיים… לפחות הצלחנו לשים אצבע היום על טיסה לרומא שלא יקרה בטירוף וגם עם הפסקה סבירה בדרך. את האופנועים אנחנו מביאים לקווין. לאבא שלו- וילי מוטו, יש מוסך, אבל הוא מוביל אותנו לבית הפרטי שלו ואנחנו ממש לא מוכנים להפתעה. דלת המוסך נפתחת לחדר ארוך, יש שם עשרות אופנועים גדולים ומדפים מלאים בציוד- בגדי רכיבה, קסדות ותיקים! מסתבר שרוכבים משאירים אצלו בעיקר לתקופות ארוכות, מנצלים את הויזה הארוכה כדי לצאת לטיולים בדרום אמריקה. אנחנו מורידים את הארגזים, תיק ענק לחליפות ומגפיים, הכל ביחד על מדפים עם השם שלנו, בינתיים הוא כבר מנתק מצברים (קצת הפריע לו שלא ניקינו אבל בעיה שלו…) וזהו. אנחנו נטולי רכוש ואחריות, חופשיים לעוף עם הרוח! את הערב אחרון שלנו ביבשת אנחנו חוגגים במסעדה שנחשבת להכי טובה בעיר. אכן אוכל מצוין ושרות של מסעדת יוקרה. נצטרך להיגמל – במחיר של ארוחה מלאה עם יין כאן , נוכל בארץ לקבל בקושי סטייק… וזה עוד לפני שהזכרנו שבמדינה הזו כשמשלמים בכרטיס אשראי במסעדה יורדים מהחשבון אוטומטית בערך 15 אחוז. זה נכון גם לקניות בסופר. כמובן שלא במקומות הקטנים, אבל בגדול אפשר וכדאי לא להסתובב עם מזומנים רבים. בוקר אנחנו כבר מתארגנים לטיסה- יש לנו 11 שעות למדריד- לא נורא. שעתיים וחצי בשדה התעופה במדריד שהן סיוט אמיתי- אנחנו מבלים שעתיים ורבע מתוכן בתורים אינסופיים- בטחון ואחר כך ביקורת דרכונים ומעבר טרמינל. נשאר זמן לשרותים וקפה בעמידה בתור לצ'ק אין. טיסה לרומא שממנה יש טיסות לארץ, אנחנו מחליטים לבדוק משהו לימים הקרובים ואם לא נמצא פשוט לוותר ולנסוע לטייל קצת בתקווה שהעניינים ירגעו. רומא כל כך יפה! כיף לסכם פה את הפרק הזה של הנסיעה. יום וחצי ואנחנו כבר בשדה התעופה. למה? לא ברור לנו, אבל כנראה שיש זמן לחזור למשהו מוכר- גם אם זה לא נורמלי- זה הנורמלי שלנו… וממש רוצים נייר טואלט דו שכבתי!

שבת רגועה במלון. מזג האויר לא עושה חשק לצאת, ויש לנו ספרים, מחשב והמון ניירת שגדי התעקש להביא וצריך לחסל אותה… בערב אנחנו יושבים עם שני אופנוענים מקולומביה שכבר בדרך חזרה הביתה מנסיעה לאושואיה. ערב נחמד- תמיד כשאנחנו מדברים עם אנשים שהם בעלי עסקים בסדר גודל שלנו, אנחנו מגלים כמה הם סובלים מאותן בעיות כמו אצלינו- בעיקר עם עובדים, אבל לא רק. בעייה עולמית. יום ראשון ואנחנו מחפשים מה יש לעשות בעיר ולא מוצאים כלום. בטח יש מקומות פעילים, אבל אין מידע באינטרנט- time-out לא קיים פה… מעונן היום ולא חם כמו בימים האחרונים- רק 32 מעלות, ונראה כאילו כל רגע יתחיל לרדת גשם. בין ניירות ומחשב אנחנו מצליחים לראות סידרה בנטפליקס. חופש, לא? בצהרים זום עם חמ"ל בחירות- שעוד יותר מלחיץ אותנו לגבי החזרה.. בינתיים מחליטים לא להחליט כלום! יוצאים לאזור שבמפות גוגל נראה צבעוני ותיירותי. העיר שוממה. כמעט אין מכוניות ואנשים, והמקום שהגענו אליו אמנם צבעוני אבל אין כל קשר בינו לבין תיירותי. ובטח לא תיירים.

יש שכונה אחת בעיר שהוזהרנו שלא להכנס אליה בגלל אפשרות ודאית שנותקף/ישדדו אותנו, והוא די קרוב- צריך לא לטעות בדרך ולהכנס בלי כוונה! אנחנו צועדים לכיוון מסעדה מפורסמת באוכל המקומי שלה, ולמרבה ההפתעה- מלא. כבר חשבנו שכולם עזבו את העיר… מאוחר יותר נוסעים לבאר של מרסלו ורולי, האופנוענים שפגשנו באנקרנסיון. חמוד מאד, באזור שונה לגמרי של העיר. בדרך המון מקומות בילוי מלאים- בטוח שגם במשך היום מלא כאן. יש בעיר כמה שכונות מודרניות יותר, עם מרכזי קניות חדישים- אנחנו קוראים לזה- מקום של ביוקר. פחות מעניין אותנו להסתובב במקומות האלו, אבל בהחלט יפה להתבונן. הלילה האחרון שלנו בעיר, למרות שיש פיתוי מסוים להשאר עוד. חלק מהצורך לא להחליט. בארוחת הבוקר פוגשים את אלי, שהיה גם בארוחת שישי בבית חב"ד. הוא אמריקאי, בא לכאן לחפש הזדמנויות עסקיות. מספר לנו שתוך שנתיים יסלל כביש חדש שיעבור דרך פרגואי מצ'ילה לברזיל- בעצם מאוקיינוס לאוקיינוס, מה שיפתח אפשרויות חדשות ליזמים. מעניין. לא לנו. היום מוציאים את האופנועים מהמוסך. אחרי הטיפול הגדילו לעשות ורחצו אותם, נראים כמו חדשים, חוץ מהשריטות- ביחוד שלי… לדעתי האופנוע שלי נהיה זריז יותר עכשו. ולטובת ההשוואה למוסכים בארץ- טיפול 5000 אחד, טיפול 10000 אחד- בערך 1000 שקל. כולל מע"מ. מתחילים לצאת מהעיר צפונה, נסיעה של כמעט 15 ק"מ עד שסוף סוף יש שלט- סוף דרך עירונית.

להפתעתנו הכביש ממש טוב, אמנם רק נתיב אחד לכל כיוון אבל הנסיעה ממש כיפית, מזג האויר מצוין, וכשקצת מתחממים מדי תמיד יש איפה לעצור. ארוחת צהרים מוקדמת במסעדה מקומית על הכביש, עם התרנגולת. עשינו את החבר'ה מאושרים כשצילמנו אותם ליד האופנועים. אבל הם לא רצו לבא איתנו..

ממשיכים ורואים מרחוק עננים נשפכים- השאלה אם הגשם יפסק עד שנגיע לשם, או שנרטב היום. כמעט שעה נסיעה ואנחנו מחליטים לעצור לקפה בתחנת דלק, איך שנכנסים לחניה מגיע הגשם. זה תמיד בום גדול שנמשך בערך שעה, מאחר וכבר ראינו אותו קודם, סביר שלא יימשך עוד הרבה זמן. בינתיים ננוח. פחות משעה נסיעה לעיר שבה החלטנו לעצור ללילה, ואפשרויות הלינה לא מאד אטרקטיביות. התפנקנו? נכנסים למקום שבפנים נראה מוצלח יותר מאשר מהכביש, אחרי הגשם נהיה חם מאד אז הגענו בדיוק בזמן למקלחת ובגדים קלים. ארוחת הערב היום לא חגיגה, מי אמר שכל יום צריך לחגוג? אנחנו יוצאים אחרונים בבוקר- רב מקומות הלינה מבוססים על נהגי משאיות ושאר נוסעי עבודה למיניהם. אנחנו לא רואים פה הרבה מטיילים. הדרך אל הצ'אקו עוברת בין חוות מגודרות היטב וכפרים של ילידים, הרבה מקומות קטנים עם צמיגים, דלק, פחם ושאר דברים נחוצים וגם מקומות לאוכל- מגריל מעשן על הכביש ועד מסעדות קטנות. תמרורים מזהירים מחיות בר, איסור צייד ואיסור תאונות…

אחר הצהריים אנחנו בפילדפיה. עיר קטנה ומעניינת- ממש לא פרגואי שראינו עד עכשו. בשנת 1929 הגיעו לפרגואי אלפי אנשים מקהילת המנוניטים. הם הגיעו מברית המועצות, אבל המקור שלהם מגרמניה והולנד. לא הצלחנו להבין את הסיפור בהתחלה, אבל במוזיאון הקטן שמספר את סיפור ההתיישבות פגשנו בחור, בן גילנו בערך, שהיום בתפקיד. הוא מספר לנו את סיפור הקהילה ואז הכל נהיה ברור… הוא למד תיאולוגיה ומתעקש שגורל המנוניטים דומה לתלאות היהודים באירופה. כל שנה הוא מעביר הרצאות למבוגרים והשנה הנושא יהיה יהדות ונצרות. הקהילה בנתה כמה קולוניות, בכל אחת 25 משפחות, והמרכז שלהן הוא פילדלפיה- פה נבנו מבני הציבור הראשונים, לכאן הובאו המכונות הגדולות מגרמניה- מסורים, מכונת קיטור, כבישת שמן ותחנת הקמח, וזה בעצם המרכז של כל הכפרים. שפת האם- גרמנית. מדברים גם ספרדית, והוא אומר בצער שהדור הצעיר מדבר יותר אנגלית. הרחובות מאד רחבים, חלקם לא סלולים, אבל הכל כל כך מסודר ומאורגן! יש כמו בכל המדינה גם מסחר בבקר, בית מטבחיים, ותעשיית עץ. הפאנץ' בשיחה מגיע בסוף- הוא שואל אם בכל מה שקורה עכשו בישראל יש גם כוונה לבנות שוב את בית המקדש! אנחנו עונים שיש קבוצת שוליים שרוצה, אבל זה יבעיר את כל המזרח התיכון ולכן בינתיים חוסמים אותם. הוא מסביר שיש קבוצות נוצריות שמאמינות שכשבית המקדש יבנה ישו יקום לתחיה. אני מתאפקת מלהגיד לו שרק זה עוד חסר לנו- עוד משוגע שיסתובב בירושלים!

בערב אנחנו במסעדה 'ים תיכונית'- זוג מגרמניה, המשפחה שלו מיוון, הוא מסביר לנו שהוא היווני היחיד שחי בפרגואי. שיהיה. דמיינו שנאכל הערב אוכל יווני, אבל לא. אמנם שונה מכל מה שאכלנו בחודש וחצי האחרונים, ויש קצת דמיון לאוכל ים תיכוני, אבל התבדינו… הוא מאד מרגיש קרוב לישראל- מראה לנו תפריט ישראלי שהיה לו בליל וולנטיין- יבורך. בבוקר יש כמה אפשרויות- אפשר לנסוע לאחת הקומונות, מצריך סיבוב ארוך. אפשר לבקר בלגונה לראות ציפורים, מצריך תיאום כי כל הלגונות נמצאות בתוך חוות. אפשר לעשות דברים של תיירים- ללכת למבוך ענק או לצאת לדייג בסירה או לטיול בעגלה רתומה לחמורים. החלטנו. נוסעים ישר לעיר קונספסיון… יש לנו כארבע שעות נסיעה, חלקה באותה דרך שבאנו, ומזג האויר סביר. בין הפרות, העזים והסוסים רואים המון סוגי ציפורים- מקטנטנה בצבע צהוב עז, דרך עופות דורסים שדומים לבז, ועד עופות אגמים גדולים ומרשימים. נראה שיש תקלה- האופנוע של גדי מזייף בקריאת מצב הדלק ואנחנו נתקעים 12 ק"מ אחרי תחנת הדלק. תקלה מטופשת שלא אמורה לקרות. גדי עומד על הכביש עם מיכל ומנסה לעצור טרמפ, המכוניות המקומיות מתעלמות, אבל בסוף יעבור אופנוע ויעצור… אכן- מישהו מתקרב ועוצר. זה לא מקומי- זה זוג ברזילאים שמיד לוקחים את המיכל ונוסעים למלא. הקלה. 25 דקות והם בחזרה, אפשר לנסוע לתחנה, ולהזמין אותם לאכול משהו. אנחנו מורעבים! הזוג- בערך בגילנו- לא מדברים מילה באנגלית או ספרדית. הם מדברים בפורטוגזית שוטפת, ואנחנו מנחשים עם מעט המילים שדומות לספרדית… לא נראה שזה מפריע להם- ואיכשהו מתנהלת שיחה. הם גרים בקוריטיבה, בדרך לבוליביה וחזרה דרך האמזונס. החלפת טלפונים, הבטחות הדדיות לביקור, ואפשר להמשיך בדרך. למרות עיכוב של שעה אנחנו נחושים להגיע עוד היום ליעד! 100 ק"מ לפני קונספסיון הכביש בעבודות. קצת אספלט שבור, קצת כורכר, קצת אדמה וקצת כביש טוב- מתחלף כל כמה דקות נסיעה, אבל לא נורא- איפה שאפשר מאיצים, שאר הזמן נזהרים, ככה לאורך חצי הדרך. בקטע הזה אין יישובים, אין איפה לעצור, אבל בסך הכל מגיעים לעיר בזמן סביר כדי לנסות להכיר קצת. הכניסה מבטיחה עם גשר עצום על הנהר, העיר עצמה- קצת פחות.. מידע שניסינו למצוא על concepsion כמעט לא קיים, אחת הערים הגדולות המעטות במדינה, פנינת הצפון הם קוראים לעצמם. פנינים לא מצאנו… מחליטים להמשיך את הסיבוב כבר מחר. אנחנו יוצאים מזרחה, ואין ספק שהיום הוא יום הרכיבה היפה ביותר בפרגואי! ביציאה מהעיר לאורך הכביש שטחים לא גדולים, מגודרים ומטופחים מאד, בכל אחד בית קטנטן, לפעמים גם מחסן או חנות. הכל מסודר להפליא, ממש תענוג לראות. בהרבה חצרות יש רשת כדורעף ומגרש אדמה. מפתיע. כשזה נגמר ממשיכים לנסוע דרך שדות ענק עד האופק, טרקטורים וציוד חקלאי הכי חדיש שיש. מדי פעם אזורים מלאים בעצירה דקל, אבל לא מצאנו שיש פה תעשיית לבבות דקל.

נשארים ללילה בחצי הדרך ל ciudad del este. יש ויכוח בבית- אני אומרת שאין סיבה להכנס לעיר, גדי בטוח שכן. נסיעה של כמעט 4 שעות- נכנסים. פקק עצום- פשוט כל הרחוב הראשי עומד. למרות שזה מאתגר, אנחנו שוב מנצלים את הדו גלגלי כדי להדחף בין המכוניות. הפעם זה אתגר גם לאופנועים הקטנים שמסביב, אבל מצליחים להגיע לכיכר החסומה. בהמשך- המעבר דרך גשר הידידות לברזיל, וזה מה שגורם לפקק. המלון שהזמנו מראש, למרבה המזל, נמצא ממש 2 רחובות מכאן, ואחרי שנחלצנו מהפקק תוך כמה דקות נכנסים לחניה שלו שהקפדנו לוודא שקיימת. העיר מפוצצת בארגנטינאים וברזילאים שבאים למטרה אחת- קניות פטורות ממס. החנויות מתחלקות לשניים- סוג אחד זה מבני ענק של כמה קומות, מלאים במחלקות החשובות- סלולר, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, פרפומריה. ממוזג ונקי, חניה חופשית ללקוחות- רק תבואו ותוציאו כסף. הסוג השני- ביתנים קטנים לאורך הרחוב, צפוף ומלוכלך, כל ביתן מוכר משהו. מי שהיה בקווסאן בבנקוק- דומה מאד. אבל בלי אננס… הדבר היחיד שיכול לעניין אותנו זה תקשורת לווינית- סטארלינק- אבל בירור קצר מגלה שהמחיר לא זול יותר מבעיר הגדולה, אז אין סיבה לשוטט במקום הדי דוחה הזה. מסביבנו אנשים עם חבילות- משקית קטנה ועד טלויזיה עצומה- מעמיסים מכל טוב! החנויות נסגרות בשעה חמש, ושעה אחר מתרוקן הרחוב. עדיין- אין מה לעשות כאן. צדקתי, אבל יש שלום בית… המסעדה היחידה הקרובה שפתוחה בערב דווקא מספקת אוכל טוב, ווייפיי חזק, ואוירת עיר אמיתית.

האינטרנט במלון כמעט ולא קיים, כך שעל המתרחש בארץ אנחנו מגלים בשלב די מאוחר של היום. מוודאים שהמשפחה בסדר, וממשיכים בתכנית. הגענו לכאן כדי לבקר בסכר itaipu, ואחרי שהמידע ברשת מסביר איך לעבור לברזיל ולהזמין סיור, הפקיד במלון אומר לנו- תעלו על האופנוע, סעו 7 ק"מ צפונה מהעיר ותיכנסו. אין תשלום, אין רישום מראש- קלי קלות. מגיעים למרכז המבקרים 10 דקות אחרי שיצא סיור אחרון לפני הפסקת הצהריים הקדושה. נצטרך לחכות שעתיים- זמן טוב לאכול משהו ולהתעדכן במה שקורה- יש להם ווייפיי מצוין! בינתיים מתחילים להתאסף עוד ועוד מבקרים, לפני הסיור סרט מרשים ביותר על המקום, ואז יוצאים. אנחנו באוטובוס עם מדריך ולא במיניבוס עם הדרכה מוקלטת, וזה הרבה יותר מעניין. נוסעים דרך הפארק העצום עד נקודת תצפית על הסכר והנהר, מקבלים מידע שאי אפשר לזכור עם המון מספרים (אלא אם אתה מבין בחשמל) וממשיכים לנסיעה על הסכר ותצפית על האגם המלאכותי. 7 ק"מ צפונה לסכר ולדרומו אסורה כל פעילות ימית- אין ספורט, אין דייג- הכל כדי לשמור את שטח השמורה נקי מהפרעות. המקום נחשב לאחד משבע פלאי הטכנולוגיה המודרנית והוא אכן מרשים מאד. הבניה והבעלות משותפות לברזיל ופרגואי וכך גם העובדים- חצי-חצי. בבנית המקום השתתפו 6000 מהנדסים ממדינות שונות, והפועלים- 17000 מכל אחת מהשותפות. 10 טורבינות שייכות לברזיל, 10 לפרגואי- שאינה צריכה את כל החשמל ומוכרת את העודף לברזיל. הסכר הזה מספק כ 70% מהחשמל של פרגואי, עוד 2 סכרים קטנים מספקים כ 20% נוספים, והשאר מסופק ע"י אנרגיה סולארית. נכון- פרגואי משתמשת רק בחשמל נקי!

יש סיור נוסף באתר לשמורה, אבל אנחנו לא בעניין, כבר פגשנו קפיבארות, ואין לנו מה לעשות עם שתילים שמחלקים לאורחים.. אנחנו בודקים את האפשרות לצאת למפלי האיגואסו עם מעבורת, אבל היום כבר נגמרו ההפלגות וביום ראשון אין בכלל. הדרך השניה היא לעבור לברזיל עם כל התהליך המייגע של מעבר גבול. נוותר. היינו לפני הרבה שנים, ונחזור כשנכנס לברזיל בסיבוב הבא. ממשיכים דרומה- אנחנו רוצים להשלים את הסיבוב בפרגואי ולתכנן את החופשה בבית- למרות שעכשו השמיים סגורים בארץ וזה עוד יותר מקשה על תכנון… אחר הצהרים אנחנו בעיר קטנה- מסודרת ומטופחת מאד- Santa Rita. זו עיר צעירה- נבנתה רק לפני 50 שנה ע"י מהגרים ברזילאים ממוצא גרמני. נשאר פה ליומיים כי הגיע הזמן למנוחה מהרכיבה, למרות שזה מרגיש ממש מופקר לנוח במלון, ללכת למסעדה ולטבול בבריכה כשכולם בבית רצים למקלטים. נסבול בשקט.

הצלחנו להעביר יומיים מופקרים כאלה, עם מעט הליכות בעיר כדי לא לשכוח לזוז, ואנחנו יוצאים ליום האחרון שלנו בפרגואי. עצירה אחרונה בעיר trinidad. אחד מהאתרים השמורים של שרידי ההתיישבות של הישועים בפרגואי. הסרט שמסביר על המקום מתעלם מהקיצוניות והכוחנות של הזרם הזה בנצרות, ומתאר חיים אידיליים של הנזירים והילידים. אלה לימדו הומניסטיקה, לטינית, אדריכלות ומדעים, ומצד שני המקומיים לימדו על טבע וצמחי מרפא. בפועל- האינדיאנים הוחזקו במקום סגור, הוכרחו להפוך לנוצרים ונוצלו ככח עבודה לבנית המתחמים האלו. שכתוב ההיסטוריה. המקום לא מרשים כמו שיכול היה להיות, וחבל. יש שני אתרים נוספים באזור- אנחנו מסתפקים בזה.

מפה לגבול, שוב תור ארוך של אופנועים- שעה וחצי כמעט בשמש. היציאה מפרגואי קלה כמו הכניסה אליה, הבעיה אצל הארגנטינאים. אחרי החתמת הדרכונים צריך שוב לעבור למכס כדי לרשום את הרכבים, למזלנו לא דורשים מאיתנו בדיקה מקיפה של הציוד. המכונית לידנו נבדקת אפילו עם כלב וכל הציוד שלהם נפתח. אנחנו בורחים מהר לפני שמישהו יזכר בעוד משהו שצריך… שעה נסיעה ואנחנו צונחים בחדר ממוזג להרגיע את הגוף!