אז גדי ממש רוצה להשאר עוד יום בסאלבדור, ומשתמש בתרוץ שצפוי גשם.. האמת שנחמד- הפוסאדה מקסימה, ארוחת הבוקר מושקעת וטעימה, האזור נחמד, ולמה למהר? נשארים, טיול לאורך החוף ליד המגדלור המפורסם, ואז- כצפוי- גשם זלעפות. אנחנו מוצאים מחסה במסעדה קטנה ואוכלים ממש טוב- אפילו הפראפה עשוי טוב! כשהגשם נרגע אנחנו חוזרים לחדר- אין כמו נטפליקס בימים גשומים… בערב אנחנו מפנקים את עצמנו במסעדה אמיתית- יין טוב, שרות טוב, סלט מתובל היטב ובשר כמעט כמו בבית. הגדלנו והזמנו אפילו קינוח. הם קוראים לזה פודים, משהו דומה לפנקוטה במרקם ובטעם. מוצלח מאד. באהיה שיפרה את דעתנו על האוכל הברזילאי, וסאלבדור מתעלה על הכל! בבוקר מתכננים לעבור במוסך cf- עדיין אין להם אופנועים, רק טרקטורונים, אבל ברונו מהמוסך בפלוריפה איתם בטלפון, מסביר להם מה לבדוק. הבעיה היחידה היא שהמכונאי שלהם יגיע רק בצהריים. ברונו מתעקש שהם יגידו מה אנחנו צריכים (בעיקרון זה רק השרשרת לאופנוע של גדי) אז מחכים למכונאי.. כנראה שילך עוד יום. אנחנו מחפשים מלון קרוב, כבר עברנו חצי עיר ולא נחזור שוב. המכונאי מגיע בזמן, ורואים שלא נגע מעולם באופנוע… מסבירים לו בטלפון מה לעשות, גדי מפקח על מתיחה קטנה של השרשרת. לא עובד. מחזירים את המצב לקדמותו. הם אמורים לקבל אופנועים של cf בדצמבר, ואז יעברו למקום גדול עם מוסך- לא נחכה להם כנראה… בעל המקום טוען שאין כמו לנסוע צפונה דרך החופים. בלי קשר- כנראה שנצטרך לעצור בנאטאל, לשם ברונו ישלח לנו שרשרת חדשה, כך שממילא ניסע דרך החוף ולא כמו שרציתי יותר בפנים המדינה. החלטה התקבלה. מחר מתחילים לסרוק את החופים של ברזיל!

נפרדים בבוקר מסאלבדור, התחנה הראשונה- מלון על החוף בכניסה ל aracaju. בעונה זה כנראה מקום נהדר, עכשו כמעט ריק, כל המסעדות סגורות, והמקום נראה עצוב ועייף. אבל יפה פה בכל זאת..

כל הנסיעות איטיות מאד- כל כפר או עיירה צריך להאיט, ובברזיל לא סומכים על הענות לתמרורים- פשוט יש במפרים בלי סוף, ואם לא שמת לב לשילוט זה כואב… אבל יפה ומעניין! בסופו של דבר, ברזיל היא עולם שלישי לכל דבר. בגלל הגודל העצום של הערים והאוכלוסיה תמיד אפשר למצוא אזורים מודרניים יותר, מערביים יותר, אבל במקומות הקטנים יותר זה לגמרי ג'בליה. או גואטמלה. בגלל הכבישים וגם כי צריך להתאים את הנסיעה להגעת החלקים לאופנוע, אנחנו נוסעים כל יום רק 100 עד 200 ק"מ, וזה לוקח שעות. גם עצירה לבדיקת האופנוע במוסך על הדרך לא מרגיעה את הנהג שלנו…בינתיים לא חם מדי, והדרך נעימה, נזהרים מבמפרים ובורות עמוקים, ונהנים מהנוף. התחנה שלנו ליומיים הקרובים- maceio. עיר נחמדה מאד, חוף ארוך ביותר, שוק אמנות גדול, ויש מסעדה לראות את משחק חצי הגמר..

הברזילאים שאנחנו פוגשים תמיד חביבים מאד ורוצים לדבר- הבעיה שכשאין להם ידע בסיסי באנגלית או ספרדית זה בעייתי.. לא רק אנחנו מתוסכלים! עוד יום נסיעה לפנינו- גדי לא פוסח על מוסך ביציאה מהעיר והבחור החביב בודק, מותח, ומבטיח שאין בעיה להגיע עד נטל. מרגיע, אבל לא לגמרי.. בינתיים אנחנו עושים פרסום לאופנוע…

עוד יום רכיבה נעים ואנחנו עוצרים ב sao miguel dos milagres. הרעיון פה הוא חוף נמוך עם שוניות אלמוגים במרחק. אנחנו מתחילים בטבילה מרעננת בים, אבל בזה נגמר התענוג כי נהיה קריר מדי. הפוסאדה שלנו יפה ומושקעת, אבל העיר הקטנה מסביב נראית כמו מחנה פליטים.. בטוח שיש פה פוטנציאל- כמות הבניה של מלונות גדולים ומתחמי דירות מוגנים היא עצומה! הכי חשוב- יש מסעדה ליד הפוסאדה, ואפשר לראות את משחק הגמר של המונדיאל על בקבוק בירה שהם מכנים long neck . בקבוק של 600 cc. ועוד אחד. השולחן לידנו חוגג עם הספרדים, אנחנו מאוכזבים, אבל זה כולו מונדיאל! ממילא בברזיל מתעלמים ממנו מאז שהפסידו…

הדרך הלאה עוברת קצת ליד הים וקצת בין גבעות ירוקות- סתם עצים, קצת יערות אקליפטוסים, ובעיקר- קנה סוכר. המון קנה סוכר. מזכיר לי את העשב שסבא שלי שתל במשק שלו בניר צבי- הממתק של הילדות שלנו- חותכים ולועסים. בין התמרורים היותר מוזרים- קוף נתלה, ומיד אחר כך- "גשר" חבלים, שיהיה לקופים איך לעבור…

רב הדרך הכביש צר יותר, ובדרך כלל די טוב, והמעברים בערים הקטנות ובכפרים קצת בעייתית, אבל אנחנו צולחים הכל- צריך להתרגל לעקיפות הדדיות והפתעות קטנות בדרך.. עצירות לקפה עוזרות גם. למדנו כבר שהקפה ממיחם- אם מוצאים בלי סוכר- טוב יותר מקפה ממכונה, וגם עולה גרושים. ואם במקרה עוצרים בתחנת דלק שאין קפה, הם מגישים לנהגים "שוט" קפה. מצוין. הבוקר של יום שני מתחיל בהתרגשות גדולה. היום פריימריז, ואנחנו שותים קפה, מוודאים שהכל עובד, ואחרי ארוחת הבוקר יושבים להצביע. האמת- פרפרים בבטן יותר מכל פעם שהצבעתי- הרגשה של יום גורלי. אנחנו מאחרים בשש שעות, כך שכשנגיע לתחנה הבאה כבר נדע תוצאות! התחנה הבאה שלנו- praia dos carneiros. חוף קטן, פוסאדה חמודה ובטוב טעם- מתמקמים בדיוק בזמן כדי לצפות בשידור החי ולהנות מהמחזה! אמנם אביתר נשאר אי שם מאחור, אבל בהתחשב ברשימה המרשימה של המתמודדים, לא נראה את זה כהפסד צורב!

הי! זה בלוג על טיול! 2 סטירות לעצמי. חוזרת.

ערב יורד, גדי טורח על קפה, כי אמרו שהמסעדה במקום נסגרת בשש והאפשרות היחידה היא להזמין משלוח מאוחר יותר. רבע לשבע מתקרב אלינו בעל המקום, מדבר אנגלית, ואומר שרק עכשו סוגרים, אם אנחנו רוצים להזמין משהו. ברור- המבורגר ובקבוק יין פותרים את כל הבעיות! בשבועות האחרונים אנחנו מתעוררים יחסית מוקדם, הבוקר מנצלים את העובדה בטיול לכנסיה. כל חוף כמעט בא עם סיפור- באחד אפשר לצלול ולראות אלמוגים, באחד יש לגונות שקטות, באחד יש דולפינים, באחד חיבור של נהר גדול. לשאול את גוגל על החופים ומיד יש סיבה לעבור מחוף לחוף עד קץ הימים… אז היום אנחנו בחוף עם כנסיה. האמת שנחמד- בנויה ממש על קו המים, ושמורה היטב.

המשך היום כרגיל בשבוע הקרוב- רכיבה שלווה בין גבעות ירוקות, קצת יותר קופצנית בעיירות שבדרך, מדי פעם מציץ לנו קצת אוקיינוס. חלק גדול של הדרך עובר באזור שהוא לגמרי מסחרי, אבל בענק- מחסנים, מכולות, מצבורים של תעשיה, והכי חשוב- זמן עצירה לקפה הגיע ואין כלום! לא מסעדת דרכים, לא ישוב קטן עם מכולת, ולא תחנת דלק. חצי שעה של תסכול ואיחור בקפאין. אפילו אי אפשר לעצור בצד להכין קפה לבד כי אין תחנות אוטובוס אבל כן יש טפטוף גשם חלש אך טורדני. בסוף יש תחנת דלק. אפילו בית קפה מעוצב יפה. אנחנו מדלגים על עצירה ברסיפה לטובת olinda. מהחוף עולים למרכז ההיסטורי, היום נישן במבנה שהיה מנזר פעם. מעניין, מטופח, יש טיילת עם אחלה נוף. זוג ארגנטינאים שמתארחים כאן ממליצים על מסעדה נחמדה לערב. העליה המטורפת מהמרכז אל הגבעה שלנו מכבידה על הנשימה, אבל ארוחת הביניים שלנו מול הנוף מחזירה אותה לאט ובטוח…

התעוררנו לבוקר חדש ומבטיח- ביחוד הרשימה אותנו הגברת שניצבת על הדרך להשגיח עלינו… דיון בזמן ארוחת הבוקר על שבילי עפר- אחרי שגדי הפחיד אותי לפני הנסיעה עם רשימת כבישים שבעונה הרטובה הם בוץ כבד ובעונה היבשה פודרה עמוקה- עכשו הוא מנסה להרגיע ומראה לי את כל שבילי האדמה הקשה שאפשר לרכוב בהם בבטחה. לא מבטיחה, אבל אולי ננסה.. אנחנו יוצאים לדרך בין הסדינים והמגבות שנתלו לייבוש בחניה, היום בהיר,יפה ונעים.

הפסקת קפה ראשונה- diamantina- עיר חמודה ביותר, עם מרכז משופץ וצבעוני, כמובן כנסיה מרשימה (מבפנים פשוטה ביותר), כבישים ורחבות מרוצפים (ריצוף קולוניאלי כמובן..), הרבה תיירים ומדריכי תיירים, וכבר בירידה למרכז ברגל גדי מקלל את החזרה. לא נורא- התעמלות בוקר.

השעתיים הבאות הן רכיבה מפותלת בין ההרים, משני צידינו יערות אינסופיים של אקליפטוסים- זהו אזור הגידול והתעשיה של עץ ופחם, ואנחנו חולפים על כניסות למשאיות אל תוך החלקות, ועל פני משאיות עמוסות לעייפה גם של בולי עץ וגם של פחם. מדי פעם הנוף נפתח קצת- שונה לגמרי מהימים האחרונים. הרים קרחים, יותר צהוב ואפור, ולפעמים רואים את העמקים שבין ההרים. עצירה לארוחה בצל עץ כשמסביבנו הכל אדום- יפהפה!

הרמה שאנחנו רוכבים עליה ממשיכה לאין קץ- אחרי ששוב עצרנו לקפה בעיירה מנומנמת, השעתיים הבאות הן ברכיבה אל האופק- קטעי כביש ישרים לגמרי לאורך קילומטרים, מדי פעם זוית קטנה לשינוי כיוון, ושוב ישר. זה מקל על עקיפת משאיות, אפשר להגיע למהירות יפה, רק כפרים קטנים בדרך מאיטים אותנו בגלל הבאמפרים… פתאם מציץ לנו נהר למטה, אבל ממש קשה לצלם- העין קולטת הרבה יותר ממה שהמצלמה מסוגלת לקלוט!

סוף סוף מתחילים לרדת- עוד שעה ונגיע לעיר שבה ננוח קצת- הכבישים יורדים בשיפועים חדים, אבל יחסית ישרים ובלי סיבובים חדים- סך הכל יום רכיבה נעים, ובעל המלון שלנו שהוא גם אופנוען, מתלהב מהאופנועים ומהטיול שלנו. מציע שנלך לשתות בירה מאוחר יותר- יכול להיות נחמד אם לא צריך אופנוע בשביל זה… אנחנו די רחוקים ממרכז העיר, הרעב מוביל אותנו לפאב קרוב עם אוכל אופייני של פאבים, וכבר לא תהיה בירה היום בעוד מקום. לא צריך אוכל משובח כל יום, אבל בהחלט נשמח למצוא מסעדה טובה עם יין טוב כשנגיע לעיר גדולה! גם היום הבא דומה- כבישים ארוכים ארוכים, טורים של משאיות, עיירות קטנות של עולם שלישי כמו שגדי אוהב. עצירות המנוחה שלנו בתחנות דלק או באיזו מסעדה בעיירה מנומנמת- הכי קשה לנו שאת הקפה הם מכינים מראש ממותק. דוחה. באמת שיש לנו בעיות קשות בחיים! אנחנו נכנסים כבר למדינת באהיה, בינתיים אותם נופים, גאוגרפים ואנושיים. סוף יום רכיבה בפוסאדה בעיר קטנה- יורדים מהכביש הראשי לכביש מקביל לא סלול שלאורכו חנויות, מוסכים ומסעדות שמעל כל אחת כמה חדרים. על הכביש אנשים מסמנים לנהגים לעצור- אין ספק שנהגי המשאיות הם גורם מניע חשוב בכלכלה! אנחנו מקבלים חדר נקי ונעים למרות הסביבה הלא מבטיחה, חוצים את הכביש הראשי כדי לאכול משהו, רק חסרה הגלידה לסיום… גדי תמיד אומר שהוא איש פשוט עם מעט דרישות- אופנוע, גלידה ו… בוקר מוקדם, קפה טוב ויוצאים לדרך. היעד- חוף האוקיינוס! שעתיים וחצי על הכביש שמתחיל בשלושים קילומטרים בקו ישר- כאילו מישהו סימן עם סרגל על המפה. איתנו משאיות בלי סוף, פה ושם עיר קטנה, וגולת הכותרת- תחנות הדלק. כדי לשרת את צי המשאיות על הדרך, בכל תחנה כזו יש מגרש ענק לחניה ומסעדה עם ארוחות לפי משקל. בחלקן יש גם מקלחות, ספר, מכבסה. אנחנו בדרך כלל על קפה ומשהו קטן ללעוס… זהו. נמאס לנו. אנחנו פונים לכביש רוחבי, ומקבלים דרך פחות ישרה, עם בורות פה ושם, אבל בלי משאיות. יותר כפרים קטנים, פה ושם בית בין הגבעות, רכיבה מענגת! הערים הקטנות שאנחנו חוצים נראות חביבות מאד, ובאחת מהן אנחנו נשארים ללילה. יש גלידה על שפת הנהר, החיים טובים!

בעיר אין שום דבר מעניין, ומוקדם יחסית אנחנו על הכביש. עד אתמול בערב חשבנו שנגיע לסאלבדור היום, אבל יש שינוי בתכניות- דרומית לעיר יש אי, חלק מארכיפלג גדול, ומסתבר שישראלים אוהבים את המקום. נוסעים לבדוק. אין אפשרות להגיע ברכב- משאירים את האופנועים בחניה מסודרת ועולים על סירה עמוסה בעיקר במקומיים וסחורות. 40 דקות שיט ואנחנו ביעד. morro de sau Paolo. בכניסה מבקשים תשלום אגרה לשמירת האי, לא כולל חתול. יש שלטים גם בעברית. שורה של מריצות- זה הטקסי המקומי- מזוודות, חמרי גלם, חבילות ואפילו ילדים קטנים. גם ברחוב שלטים בעברית- ספר, מכבסה, ארוחת בוקר. ויש גם מקומיים שקיבלו חולצה ממישהו… כמו מקומות אחרים דומים- זה מקום שמתפרנס מתיירות ואפילו עכשו, בעונה הנמוכה, יש הרבה תיירים. בלי מסיבות, אבל כל השאר עובד- מלא חנויות, מסעדות, בתי מלון מכל הסוגים, וכמובן אטרקציות. שיטוט קצר ברחוב אחורי מגלה שדווקא יש מכוניות באי- ג'יפים שמסיעים מטיילים בעיקר. גדי הזמין מקום בהוסטל שחביב על החבר'ה הישראלים, נראה מי מגיע לכאן! גוטה (הפוך, גוטה- הפוך) הוא מקום חביב, וישראלי בעליל. השילוט, האוכל, ומדבקות של חיילים שאינם. קונים יין ומצטרפים לארוחת שישי מעוטת משתתפים- חלק מהחבר'ה הולכים למקומות אחרים, חלק שומרים כשרות, ובכל מקרה אנחנו לא בעונה אז מראש יש מעט… רעות היא מורה לחינוך מיוחד שכל שנה נוסעת לחודשיים, ומפתחת עם אמא שלה שהיא פרופסור בבר אילן אפליקציה להגברת קריאה ובעיקר הבנה לילדים ונוער. מור שמטייל המון חודשים ופה הוא כבר חודשיים- מנהל בפועל את המקום כי גוטה בחופשה. ורועי בטיול גדול אחרי צבא שחוזר ללמוד כלכלה ברייכמן. השיחה מעניינת, האוכל טעים, ואפילו יש קידוש.. ידענו שנתעורר גם לנוף טוב בבוקר לפעמים! אנחנו יורדים לים- חוף רדוד, מים נקיים, עדיין לא מלא מדי- כיף גדול! בחזרה מסתבר שאף אחד לא התעורר וארוחת בוקר לא נראית באופק.. יושבים במסעדה ליד לקפה וסנדביץ', וממשיכים לטייל ברחוב הראשי ועל החוף. לא מובן כל כך למה אנשים נשארים פה שבועות וחודשים- אבל אנחנו לא שיפוטיים.. זה לא רק ישראלים- גם דרום אמריקאים שזול ונעים להם לשהות פה, כמו כריסטינה שמנהלת איתנו שיחה ארוכה על הנושא. בנוסף- יש לה דעה לא משהו על ישראלים- לא בגלל מה שקורה- בגלל איך שהצעירים מתנהגים כאן. מקווים שהצלחנו להראות לה שיש ישראלים אחרים… מעבירים את היום בטיול עצל מחוף לחוף- יפה פה, אבל טוב שמחר ממשיכים! הערב ארגנטינה ברבע הגמר- תהיה חגיגה. ברור שנראה! ובבוקר נקום לנוף שאנחנו ראויים לו.

הבוקר מתארך- מור היה במסיבה אתמול ולא מתעורר, אחר כך הוא לא מוצא את הכביסה שלנו, מראש אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בחוץ וחוזרים להוסטל לשתות קפה שחור טוב עד שנוכל לצאת.. עולים על הסירה חזרה ל valença כדי לאסוף את האופנועים- יום ראשון והעיר ריקה מאדם, מה שמקל את היציאה ממנה. הנסיעה לסאלבדור דרך היבשה נמשכת יותר מארבע שעות. דרך שניה שאותה אנחנו מאמצים בשמחה- שעה וחצי נסיעה ל itaparica והפלגה של שעה. התור למעבורת עצום, היציאה עוד רבע שעה, אבל תור לאופנועים הוא לחוד, וכולם מצטופפים כמו שצריך, אנחנו איתם שועטים פנימה, תופסים כסא בסיפון העליון, ומסתכלים מלמעלה על ההמון שממשיך לעלות.

מגיעים בחושך, אבל הרכיבה לא מסובכת, חלק מהכבישים ליד החוף סגורים לתנועה- סופ"ש הכביש פתוח רק להולכי רגל והכל מפוצץ אנשים. אנחנו יושבים לאכול- ההמבורגר הכי טוב שאכלנו עד היום (כמעט כמו ברובן..) וממשיכים לפוסדה שהזמנו ברובע barra. מקום מקסים, עם הרבה תשומת לב. יוצאים לשוטט קצת למרות שכבר די מאוחר, אבל חייבים יין כדי לסגור את היום. על הטיילת יש רק מקומות פשוטים מאד, כמובן בלי יין, אבל ברחוב יותר פנימי מוצאים באר קטן, רב האנשים שותים בירה אבל יש גם כוס יין טוב, ובשולחן לידנו בחורה עם החבר והאבא מחליטים לרקוד לצלילי הטלוויזיה ואנחנו מקבלים מופע נהדר שנמשך דקות ארוכות.

בבוקר יוצאים לסיור במרכז ההיסטורי של סאלבדור. העיר מוצאת חן בעינינו מאד! המרכז משופץ ומשוחזר כולו, המון אדם משוטט ברחובות הצרים, הכל צבעוני מאד. באהיה היא המרכז של תרבות אפריקה בברזיל, וסאלבדור היא המרכז התמציתי שלה. פה נולדה הקפואירה שהתחילה כריקוד/אימון של העבדים מתחת לאף של בעליהם, והיום יש שתי אסכולות- קפואירה אנגולה האיטית שמשלבת ריקוד ומוזיקה, וזו שאנחנו יותר מכירים כאומנות לחימה. הצצנו לשיעור בבית הספר שבמבצר- מזכיר קצת טאי צ'י.

ממשיכים להסתובב בין הכנסיות הרבות- כל אחד שהגיע בבטחה מפורטוגל רץ לבנות כנסיה כאות תודה, ויש עשרות כאלה רק במרכז! התרבות פה מעורבבת מאד- אלילים אפריקאים ש'נוצרו' (מלשון נצרות) אל תוך הקתוליות, יש כנסיה שהיתה מיועדת רק לעבדים שהמיסה שלה משלבת את הכל ביחד. האמנות גם היא מעורבבת- צבעים ודמויות עם השפעה אפריקאית, וכך גם האוכל. בסוף הסיור נכנסים לבית שמוקדש לסופר ז'ורז' אמאדו. אכזבה גדולה בגלל שאין ולו מילה אחת באנגלית או ספרדית! התעלמות מוחלטת מהתיירים!

את הערב אנחנו סוגרים במופע מקומי. באולם העליון שיעור בקפוארה וריקוד, באולם התחתון הופעה של שעה- שירה נהדרת, נגינה בתופים וכלי מיתר מיוחד שרואים גם ברחובות, וריקודים- מתחילים בריקודים של מחווה לאלים הרבים, ממשיך בקפוארה בתחילת דרכה, ועובר לקפוארה כמו שאנחנו מכירים היום ובסוף סמבה. מדליק!

נפרדים מהעיר החמודה פרטי, ויוצאים בדרך הארוכה לאורך החוף- חלק מהנסיעה בתוך יער, חלק אחר בישובים קטנים- אנחנו בגובה ומדי פעם האוקיינוס מציץ אלינו בין עצים או בתים- המון חופים קטנים, שחלקם פרטיים וסגורים. עצירה קצרה וביקור במתקן אנרגיה גרעינית שפתוח לקהל- מעניין, ובהכרח נשאלת השאלה מה הנזק הסביבתי של מתקן כזה אם הם כל כך טורחים להציג כמה נפלא המקום.. בטוח שיש להם חוף נהדר!

טעות קטנה בניווט מכניסה אותנו לעיר קטנה וסתמית. אנחנו רואים פה ברזיל אחרת. הכביש פצוע, הרחובות עייפים ואפילו האנשים נראים אחרת- סתם חיים. זו לא עיר של עוני ומצוקה- פשוט סתם מקום בלי שום חן. עולים חזרה לכביש הנכון- הכניסה לריו ארוכה אבל נוחה מאד- אנחנו על קו החוף כל הזמן, כביש רחב ונח מאד. תמיד מפחיד אותי להכנס לערים גדולות בגלל התנועה הצפופה, אבל הפעם אין שום בעיה. שעת אחר צהריים מוקדמת, אנחנו צמאים והתחת קצת כואב מהרכיבה הרצופה- עוצרים במסעדה ליד הדרך- המקום מפוצץ באנשים וכולם עם עיניים על המסך הגדול. הגענו בדיוק למחצית השניה של ברזיל- יפן, הקהל משולהב עם הגול הראשון של ברזיל, ואנחנו נדחקים לשולחן עם 2 בחורות מקומיות שצועקות לשחקנים. בירה צוננת עושה עבודה נהדרת, ואפילו הקבצן המקומי תופס לי את היד בהתרגשות עם הגול הבא. לא ידענו שאפשר להנות ממשחק כדורגל- עד סוף המונדיאל אולי נתמכר…

מאחר ואנחנו מתכוונים להשאר בעיר כמה ימים, לקחנו דירה קרוב לים, על קו התפר שבין שכונות קופה קבנה ואיפנמה- הצליל של השמות כבר מעורר ציפיה- הגענו! הבעיה עם לקחת דירה היא התהליך של הכניסה- תמיד עם מצלמה שמצריכה זיהוי מוקדם ורישום, והפעם גם יש קבלה בכניסה אז בכלל התהליך מתארך ומייגע. נהיה מאוחר מדי לחפש אוכל כדי לאכול בדירה, אבל יש תמיד איפה לאכול ברחוב. אנחנו יושבים במסעדה בחוץ, נכנסים כמה אנשים וגדי בטוח שאחד מהם הוא דני- בעלה של סוי- מלצרית מימים רחוקים מאד באל גאוצ'ו בירושלים. רק לפני כמה ימים התכתבנו איתה בנסיון לאתר ברזילאית אחרת שעבדה איתה- קרינה שהגיעה לארץ ממנאוס, וחזרה לשם. גיחה לשרותים מסתיימת בחיבוקים ונשיקות- אכן דני, שעובד בקרן היסוד בדרום אמריקה ואיתו חבורה של ישראלים. מצחיק. העולם קטן… את הבוקר אנחנו מתחילים בשיטוט כהרגלנו, להבין איפה אנחנו ומה יש בסביבה הקרובה. הלאה לאורך החוף- לא מאד חם אבל הטיילת מלאה, אנשים בים, ואנחנו לומדים משחק חדש- סוג של כדורעף חופים, אבל בלי ידיים בכלל- רק בעיטות וראשיות. נחמד ביותר והם ממש טובים!

החלטנו שהיום נראה את ריו דה ז'נירו מלמעלה- ניסע להר הסוכר, ולפסל ישו הגואל. אפשר ללכת ברגל- רק 4 ק"מ לראשון… אבל אפשר גם הובר. עשרים דקות ואנחנו שם. כרטיס לרכבל ועולים- אמנם הם נופלים לפעמים בכל מיני מקומות בעולם, אבל זו הדרך היחידה. הר הסוכר נקרא כך בגלל הצורה שלו, ורואים ממנו את העיר, הנמלים הקטנים, ומרחוק גם פסל ישו. העליה בשתי פעמים, ודווקא העצירה הראשונה יפה יותר ואנחנו מתעכבים בה, שותים קאיפיריניה מול הנוף (אם לא נוהגים- שותים..), ונהנים גם מהנוף האנושי. מה גורם לנשים ונערות להתלבש כמו לנשף, כולל נעלי עקב וריסים עצומים, וללכת לטייל כך בעיר? כנראה שאם מצטלמים בכל מקום צריך תלבושת שתתאים לתפאורה! ולמה כשמצלמים סלפי של הפנים על רקע הנוף צריך לכופף רגל באלגנטיות? לישו הפתרונים.. גם אנחנו הרמנו רגל!

ירדנו בשלום מהרכבל- עכשו נוסעים לראות את הגואל מקרוב. שוב נסיעה של כעשרים דקות, והפעם עולים גבוה יותר עם רכבת. נסיעה של רבע שעה במעלה ההר דרך הג'ונגל, הצצות קצרות דרך הצמחייה לים שמתחתינו, וזהו- אנחנו למעלה. מתפעלים מהגודל ומהעבודה שנעשתה כאן. מוזר שבחרו להלביש אותו דוקא במקום חם- באירופה הקרה הוא מתרוצץ בתחתונים בלבד… קצת עמימות באוויר כך שהעיר והים לא נראים הכי טוב, מה שלא מונע מכולם לצלם עוד ועוד. כמובן שגם אנחנו מצלמים ומצטלמים- גדי כל הזמן אומר שאין לנו מספיק תמונות, אבל מה לעזאזל עושים עם כל התמונות האלו?

מתחיל להחשיך, בכל זאת חורף, בחזרה לדירה שלנו- הנהג לא יתן לעבודה להפריע לראות משחק כדורגל, אבל אנחנו מגיעים בשלום- קניות בסופר לימים הקרובים, לא שנאכל אוכל ביתי- המטבח לא משהו- אבל קצת נחסוך בארוחות בחוץ. יש נטפליקס, יש מקלחת טובה, יש קפה- כל מה שצריך בשביל להרגיש שהחיים נורמליים. שיטוט בפייסבוק מערער קצת ומזכיר לנו שהחיים הרגילים מצריכים עוד הרבה מאמץ כשנחזור, אבל לפחות אני (גדי איש לא מסובך מבחינה פסיכולוגית) מצליחה להעביר הלאה ולא ליפול. הרעל התנקה…

היום הבא מוקדש למנוחה. מזמן לא נחנו… אנחנו קוראים, עובדים קצת על תכניות לחזרה, לומדים קצת, אוכלים בדירה, רק בערב יוצאים לאכול גלידה ופוגשים 2 ישראלים מההוסטל שממול. הם כבר אחרי כמה חודשי טיול בדרום אמריקה, ועכשו נשארים בריו- מסיבות, בחורות, ים וסתם מעבירים את הזמן. מגיע להם לפני שיכנסו למרוץ הרגיל! יום חדש- נוסעים למרכז ההיסטורי לסיור ושומעים הסברים על ימיה הראשונים של העיר, על מערכת היחסים של הממלכה החדשה עם פורטוגל (וגם ספרד), קצת פיקנטריה על בית המלוכה המקומי. מעניין. נכנסים לכנסיות קטנות מקושטות בהגזמה, עוברים ברחובות מרוצפים מפעם ומקומות ששוחזרו. ריו דה ז'נירו מאירה פנים לתיירים ובהחלט יש בה עניין! היו כמה הסברים שמרמזים שהפורטוגלים לא היו העפרונות הכי חדים בזמנם, והרצון שלהם להביא את אירופה לברזיל רק אחד מהם… אפילו הביאו אבנים קטנות לריצוף המדרכות שנשארו עד היום. בערב הליכה קצרה על הטיילת- קו החוף מואר כמו אור יום, מה שעושה אותו מאד בטוח לטיול, מילדים שמשחקים ועד נשים שמטיילות לבד.

לא נוכל לעזוב את ריו בלי להתרחץ בחוף של קופה קבנה- זה כאילו לא היינו פה! מזג האויר נעים, בארץ לא היינו חושבים על ים, אבל פה זה חלק מהחיים. יצאנו בלי טלפון אז אין תמונות… מאד הרשימה אותנו בחורה שבאה לעבוד- הגיעה עם תיק גדול ופשוט עשתה תצוגת אופנה פרטית בנסיון למכור שמלות- שיטה נחמדה. הרוכלים שמסתובבים עם ערמות בגדים/כובעים/משקפיים ועוד כהנה וכהנה יכולים רק לקנא! לקראת צהריים שוב יוצאים לסיור, הפעם בשכונת סנטה טרזה. פעם זו היתה שכונה של עשירים, היום יותר בוהמית. אנחנו עולים בקרונית חשמלית שעושה סיבוב עד למעלה ומשם מתחילים לרדת בשיטוט בין מסעדות, ברים, מוכרי בוטנים וחנויות צבעוניות חמודות. יש נקודות תצפית על העיר, והאטרקציה הגדולה היא המדרגות של סלרון- אמן ברזילאי שעשה פרויקט של כמה שנים בהדבקת אריחי קרמיקה מכל העולם על 215 מדרגות מהעיר התחתית עד השכונה. יש אפילו כמה מישראל. נחמד, צבעוני ובעיקר מושך תיירים.

את הערב אנחנו מבלים בשולי שכונת אפריקה הקטנה- פדרה דה סאל- אבן המלח- היא שריד לתקופת העבדים, ככל הנראה מקום הולדת הסמבה, ופעמיים בשבוע המקום מתמלא בחוגגים, מוזיקה ורקדני סמבה. היום יש להקה שמנגנת ושרה. נחמד ביותר.

בין היתר היום למדנו קצת על האזור- הפורטוגזים שהגיעו לכאן ראו את הלגונה הגדולה וחשבו שזה נהר. זה היה ב 3 בינואר, ומכאן שם המקום- הנהר של ינואר- ריו דה ז'נירו. כבר הזכרתי את העיפרון… עם הגעתם הם ביראו את היער, ומאחר שלא היו מים מתוקים- הנהר לא ממש היה נהר- היו צריכים להביא מים, ולכן יש כאן אקוודוקט מרשים. בהמשך התגלה שהאזור לא ממש מתאים לחקלאות, זו עברה פנימה, והיער נשתל מחדש. הג'ונגל האטלנטי שונה מהג'ונגל של האמזונס- בצמחיה ובבעלי החיים- אבל לא פחות מרשים! יש בעיר פארקים גדולים, גן בוטני גדול והרבה אתרים שאפשר להפליג אליהם. פחות מתאים לנו.. הבוקר האחרון שלנו, ריו נפרדת מאיתנו בדמעות, וזו פרידה ארוכה. שוב למעלה משעה לצאת מהעיר, דרך שכונות מטופחות, שכונות מוזנחות וגם פאבלות כמו שידענו שיש. הכביש עובר מעל הכל- לא ממש נכנסים- אבל העליבות ניכרת. עלובי החיים באמת הם אלו שאפילו בפאבלות אין להם מקום, והם ישנים במחסות קרטון מתחת לגשרים ובאיי תנועה. ראינו אותם גם במרכז העיר- 'שכונות' של דרי רחוב, אנשים שמהלכים כמו זומבים ברחובות, עצוב. היום אנחנו מתחילים לעלות למדינת מינאס ז'ראיס- אזור המכרות, הנחלים והמפלים. אולי נתחרה קצת בנתן ובטי שמטיילים בארה"ב, כל יום בנחל אחר… הירוק פתאום ירוק מאד… איזה יופי! ממש כיף לרכב, נהיה גם קריר יותר, טוב שיצאנו מהעיר!

לקראת חשיכה, שזה מוקדם- חמש, חמש וחצי, מגיעים לעיר קטנה- bom jardim de Minas. לא חשבנו שצריך לחפש מקום לינה מראש, אבל מסתבר שנפלנו על סופ"ש שיש כינוס אופנוענים… הפוסדה שהגענו אליה כמובן מלאה, אבל בעלת המקום מתקשרת לכמה מקומות, מוצאת מקום קצת מחוץ לעיר וגם מובילה אותנו כי הכביש הראשי סגור בגלל הארוע. המקום חמוד, נקי ומסודר- רואים שהיה קודם מוטל, אבל היום הוא מתפקד כמלון קטן. הבחור שמקבל אותנו לא יודע מה זה ישראל- בברזיל לא מכירים… כשגדי אומר לו המקום שישו נולד- הוא נמס במקום. איזו התרגשות! ממש גורם לנו להרגיש לא נח מרב שהוא מסתכל עלינו בהערצה…

מתארגנים ליציאה- חייבים להיות בעיר ולהשתתף בחגיגת האופנועים! האמת? אוותר על האמת.. מלא דוכני אוכל ואלכוהול ברחוב, במה עם הופעות של זמרים בקצה אחד, 3 דוכנים עם חולצות סטייל הרלי דוידסון בקצה השני, הרבה אופנועים כולל כמה מוזרים עם 3 גלגלים. כל אנשי העיר פה נהנים מההמולה, גם הגברת שעזרה לנו פה עם בעלה- מנסים להחליף כמה מלים- מאד קשה כשאף אחד לא יודע כלום חוץ מפורטוגזית… ובנוסף- המבטא שלהם קשה להבנה .

בבוקר חיבוק, צילום והמון ברכות פרידה מהבחור במלון- נראה שעשינו לו את השבוע…

מתחילים לעלות צפונה. הדרך יפהפיה. כל גווני הירוק האפשריים, גבעות שחלקן מעובדות, הכביש מתפתל בעדינות- כיף גדול. מצב הכבישים והשילוט הרבה פחות טוב מקודם, אבל בהחלט סביר. מזג האויר קריר ונעים, עוצרים לקפה ושוב קפה- כולם מחייכים אלינו וממש נעים כאן! גדי עוצר במפעל רהיטים- מזל שהכל סגור ביום ראשון… אבל העקשן מגלה חנות גדול פתוחה, למזלו באמת יפה ושווה להסתכל! עוברים בעיר חמודה- האמת שהכל חמוד כאן! גדי כמעט נשאר לקנות מלון מלפני 150 שנים, אני מצליחה לשכנע אותו שהיום אין זמן לזה…

לקראת חמש מגיעים ליעד להיום- congonhas. מתארגנים ליציאה לכיוון המרכז כדי להספיק לראות לפחות את המחצית השניה של המשחק- ברזיל מול נורבגיה. הליכה מאתגרת, כי הקתדרלה במעלה הגבעה- הנשמה כמעט יוצאת לנו, אבל מגיעים בדיוק בתחילת ההפסקה. קהל רב יושב בחצר גדולה של מה שהיה פעם בית הארחה לעולי רגל. מסביב כמובן דוכני אוכל ושתיה, בני הנוער מנעימים לקהל את הזמן בריקודים, ואנחנו תופסים מקום ונהנים מהאווירה. הבעיה היחידה- נבחרת ברזיל שעושה בושות, ובהפגנתיות רבה הקהל אחרי השער השני שחטפו פשוט קם ועוזב את המקום- אפילו לא מחכים לראות את סוף המשחק. איזו אכזבה! מבחינתנו אין בעיה. הולכים לאכול פיצה, רק חבל שלא תהיה החוויה של לראות את ברזיל משחקת עם ההתלהבות של הקהל המקומי! מה שבטוח- היה שווה לטפס עד כאן בשביל לראות את מרכז העיר.

בוקר וגדי מודיע לי שהיום אנחנו עולים לקתדרלה עם האופנועים. אני, מנגד, מודיעה לו שאין מצב… יוצאים לדרך כשהכוונה לעבור בכמה ערים קטנות עם מבנים היסטוריים יפים, מה שמתגלה כחסר טעם לחלוטין- נכון שבכל עיר כזו יש כנסיה ועוד שניים- שלושה מבנים שמשופצים ושמורים היטב, אבל כדי להגיע אליהם צריך לעבור בנסיעה איטית וארוכה דרך רחובות צפופים ומשמימים. מחליטים לוותר, וכשיזדמנו לנו מקומות יפים נעצור בהם. הדרך מתמשכת בלי נופים יפים, וקצת באשמתי- לא עוברים במקומות מעניינים- גדי מתחשב בתכנון הדרך בפחד שלי מדרכי עפר וכבישים עם 'ריצוף קולוניאלי', במיוחד כשמדובר בעשרות קילומטרים כאלה. היום פשוט משעמם, אבל יהיו ימים טובים יותר.. יהיו גם מקומות יפים יותר לישון בהם!

סאו פאולו בהחלט לא עיר לתיירים, אבל בכל זאת אנחנו מוצאים מה לעשות. הבוקר הראשון שלנו מוקדש לסיור במרכז- יש איתנו כ 15 תיירים דרום אמריקאים והמדריך שמדבר ספרדית לא הכי שוטפת. טפטוף קל כל הזמן- אופייני לעיר, אבל לא מפריע. הבעיה היא האתרים.. פשוט לא הכי מעניין. בולטת בהסברים הנטיה שקיימת פה להרוס ולבנות מחדש. רוצים כיכר גדולה מול הקתדרלה? מורידים בנין רב קומות שמפריע. רוצים כביש חדש מעל הנהר? מורידים כמה בתים וכבישים, בונים מחדש אזור שלם, הנהר יעבור בתעלות למטה. וכן הלאה..

בסוף הסיור מתחיל מבול, ואנחנו מתחבאים מתחת לגשר בתקווה שיגמר, ובהמשך מוצאים מסתור במסעדה חביבה. כשהגשם נחלש יוצאים להליכה לכיוון השוק המרכזי. בנין ענק ויפה, חנויות פתוחות צבעוניות, הבשר כמובן בחוץ, כך גם הדגים. קהל טוב ואוירה נחמדה.

שוב גשם ביציאה- בורחים למלון- כל תזוזה כרוכה בנסיעה של חצי שעה ומעלה- לא רק שהעיר ענקית, היא גם עמוסה בתנועה. בערב יורדים רק לאכול בפינה- תמיד טעים וזול במסעדות המקומיות הקטנות. את היום הבא אנחנו מקדישים לשיטוט מגוון- מתחילים בחנות ומפעל לרהיטים מעץ ממוחזר- מסתבר שמשתמשים פה בבתים ישנים שהיו עשויים מעץ צבוע. את הלוחות החיצוניים מנקים ועושים מהם שולחנות, ארונות וספסלים מעניינים. משתמשים גם בקורות הגג- ממש מחזור, לא בכאילו.

מפה נוסעים לרחוב האופנועים- חייבים מעילי גשם כי גם אם אנחנו בעונה היבשה יחסית, יהיו ארועי גשם לא מעטים. נסיעה נוספת- למוזיאון מומלץ- MASP. שני בנינים, תערוכות מעניינות, ביניהן 3 תערוכות שונות על מחאה- מארגנטינה, צ'ילה ומקסיקו. אחת על חומר ואנרגיה, אחת של תמונות סרוגות. ויש עוד.. שווה מאד.

קצת שיטוט בשכונה שלא כל כך מעניינת, והנה מגיעים לשעת ארוחת ערב. שוב מסעדה מקומית לא גדולה- צפוף מאד כי תכף מתחיל משחק- ברזיל- סקוטלנד, ומסכי הטלוויזיה נדלקים. אין כמו לשבת בתוך קהל ברזילאי כשיש גול לברזיל! במחצית אנחנו פורשים, הבנו את הקטע..

יום אחרון בעיר, זמן טוב לעשות כביסה ולחקור את השכונה שלנו, שהיא ממש נחמדה. החלטתי שבגלל שהבניה כל כך פשוטה בנראות שלה, משתמשים הרבה בציורי קיר. זה באמת מרשים ביותר!

לפני היציאה סוף סוף מדביקים על הארגזים את המדבקות שליאת הכינה לנו בכשרון רב כמו תמיד, ואפשר לצאת לדרך. שעה לא קלה לצאת מהעיר דרך שכונות צפופות של בתים קטנים ויערות של בנייני מגורים גבוהים, והנה אנחנו שוב טובלים בירוק מכל כיוון.

הגשם נשאר מאחורינו, ואפילו מתחיל להתחמם קצת- בעצירה השניה כבר מורידים שכבה ונשארים רק עם חולצה מתחת למעיל הרכיבה. העצירה שלנו היום בעיר שעל המפה נראית לא גדולה, אבל למעלה מ 400 בתי מלון הם סימן למשהו גדול. aparecida היא עיר של צליינים. נמצאת פה הקתדרלה השניה בגודלה בעולם, 12 מליון מבקרים בשנה, עם סיפור נס לא חכם במיוחד. למרגלותיה- שוק עצום שמלבד הדברים הרגילים של שוק מציע גם מזכרות צלייניות מכל הסוגים. דרך האמונה שמובילה אל העיר מנקזת גם המוני טיילים, כמו קמינו דה סנטיאגו המפורסם- ברגל, באופניים ובאופנועים. תעשיה. המקום מרשים מאד, אם כי לא התחברנו כל כך למיסה…

בוקר בהיר ויפה, אנחנו יורדים לכיוון הים- paraty. איזו רכיבה נהדרת! הנוף, הפיתולים בכביש- כל הדרך בירידה- מתי עלינו כל כך? הכביש ברובו מרוצף- למי היתה הסבלנות לעשות את זה? חלק מהדרך שהיא ממש בתוך ג'ונגל יש ערפל, המון שלטים שמזהירים מחיות ( קופים, קפיברות, נחשים, צפרדעים…) והנה הגענו. פרצ'י יושבת על הים, סביב מפרץ גדול מלא יכטות שרובן צבעוניות ומצועצעות. החלק התיירותי מקסים, חנויות קטנות מעוצבות, מאד נקי ומטופח- רק הדרכים מרוצפות באבנים גדולות וכל ההולכים מדדים עליהן. מזל שעם האופנועים יש רק 100 מטרים בנסיעה עד הפוסדה המקסימה שלנו! הגענו לכאן בגלל פסטיבל מקומי אבל מסתבר שהוא מתקיים בכפר קטן 30 ק"מ מפה. בסופשבוע הזה יש כאן פסטיבל יוגה. פחות מתחברים, אבל נהנים מהמקום.

כמובן שאנחנו משוטטים גם לצד האחורי של העיר- המקומות שבהם גרים כל אלו שמתפעלים את כל העסק הזה- עיר קטנה, לא צבעונית וקורצת כמו החלק התיירותי, אבל בהחלט מקום חביב וידידותי. ברזיל בינתיים נחמדה!

פלוריאנפוליס חביבה. אנחנו יוצאים ליום סידורים משעממים אך הכרחיים- להחליף כסף, לקנות משחת שיניים ודאודורנט. נשלחנו להחליף כסף במרכז קניות של הרבה כסף- כל המותגים הבין לאומיים הגדולים והמוכרים נמצאים פה. משעמם לגמרי.. מזל שזה לא בדיוק מה שאנחנו אוהבים לעשות! אפילו את הקפה שמגיע לנו אנחנו מעדיפים לחפש בחוץ. עכשו צריך לנסות לחשב מסלול לשבועיים הקרובים כדי להספיק להגיע לאירועים מסוימים. חמים ונעים כאן, ובצהריים המוסך מודיע לנו שיש עיכוב, האופנועים יהיו מוכנים רק מחר בסוף היום. אין ברירה- נצטרך להתבטל יום נוסף… מנצלים את היום הנוסף כמו תיירים. פלוריאנפוליס יושבת סביב מעבר יבשתי צר כך שיש מין אגם בצד אחד והים בצד השני. המלון שלנו איפשהו באמצע ה'אי', ואנחנו נוסעים לחוף הים. שכונה ציורית, בתים של עשירים למעלה, בתי עץ פשוטים למטה והרבה הוסטלים של פטיש-מסמר על קו המים. באים לפה גולשים ויש תיירות קיץ רבה- אבל בעונה הזו כמעט אין תיירים. חיים פה אנשים מכל העולם שהתאהבו באוירה ובנוחות הכלכלית של ברזיל באזורים הפשוטים. אנחנו משוטטים בסמטאות ובחוף (שבאמת יפה), יושבים לקפה ועוד אחד, וכשמתחיל לטפטף חוזרים לחדר היבש והבטוח שלנו. בערב מסעדה חביבה אבל יקרה יחסית, מתקבלת החלטה להשאיר מקומות כאלה לפעם בשבוע בלבד. בכל זאת יש מגבלות תקציב מסוימות.

ברונו מהמוסך מתקשר לשאול אם נהיה מוכנים להתראיין לטובת פרסום. אין לנו התנגדות, ובלבד שלא יעכבו אותנו. קובעים שנהיה במוסך בעשר בבוקר, נתראיין ונלך. אנחנו מגיעים בזמן, הצוות כבר שם עם דפי שאלות מתורגמים- המראיינת מדברת פורטוגזית, גדי ידבר בספרדית ואחר כך יערכו ויסדרו הכל. האופנועים שלנו עברו שטיפה רצינית לכבוד הארוע והם מוזזים ברקע עד שכולם מרוצים. אין ספק שנפלנו להם טוב- cfmoto חדש בברזיל וההזדמנות להציג אותו לקונים פוטנציאלים דרך מי שכבר עשה 10000 ק"מ בכביש ובדרכי עפר היא נהדרת. טוב- גמרנו, נסענו. צפוי פה גשם רציני היום, אבל למרבה המזל הוא נשאר כאן כשאנחנו עולים שוב בגובה לכיוון קוריטיבה. נסיעה די מנהלתית- אין חווֹיות בדרך, אין נקודות עצירה מיוחדות, העיקר להגיע לפני החושך. curitiba נחשבת לעיר מתוכננת היטב שערים אחרות לקחו אותה כדוגמא ואפילו זכתה בפרס מהאו"ם בתחום תכנון ערים. מבחינתנו היא עיר ענקית עם תנועה צפופה… אנחנו מתמקמים בשכונה טובה ויוצאים למסעדה ביתית ארגנטינאית. טלויזיה גדולה בחלל פצפון- הערב ברזיל משחקת מול טהיטי. בתחילת המשחק בעל המקום עובר ורושם הימורים על התוצאה- מי שמנחש נכון מקבל בקבוק יין. זה אומר שנצטרך להשאר עד סוף המשחק? חוץ מאיתנו עוד שולחן של יפנים וכמה שולחנות של מקומיים וכמובן המלצרים הארגנטינאים- כולם בעניין המשחק. בגול השלישי בעל המקום מתחיל להילחץ- 4 אנשים הימרו על 3-0, עכשו הוא מחכה לגול נוסף- עדיף של ברזיל כמובן! האוירה מתחממת, כולם מדברים עם כולם, בקבוק יין נפתח והכוסות מתמלאות, ערב נחמד. המשחק עובר לנו מהר, את בקבוק היין שהרווחנו אנחנו משאירים- נבוא שוב מחר ואז נשתה אותו! כשכולם מתחילים להפרד הטלפון משמיע התרעה- לא רק שלנו כמובן. אין פה טילים מתימן- זו התרעה לסופה מתקרבת. תכננו לטייל בעיר מחר, יש מצב שנשאר במיטה עם ספר או נטפליקס… ברחוב המוני אנשים שחוגגים את הניצחון- יהיה מעניין פה אם ברזיל תיקח את המונדיאל! הבוקר מעונן אחרי לילה גשום, אבל יבש, ואנחנו מתחילים בסיבוב במדרחוב שהוא אחד הראשונים בעולם. לא מעניין חוץ מכמה נקודות יפות. קרון הרכבת המשופץ באמצע המדרחוב הוא מעין ספריה- רעיון יפה. וגילינו מה הגרעין הענק שדומה לג'וק שמוכרים בכל מקום- כשאכלנו אותו לא הבנו מה זה, מסתבר שזה כמו צנובר- האיצטרובל של האורן המקומי (שהוא מקור שמה של העיר) שונה מזה שאנחנו מכירים, והחלק שאוכלים הוא האיצטרובל עצמו! מתחיל לטפטף אבל יש עדיין 2 מקומות שרצינו לראות- בית האופרה ומוזיאון "העין", שניהם מבנים מעניינים. מחפשים מקום לקפה עד שהגשם ירגע, אבל הוא רק מתגבר- זו כנראה הסופה שהבטיחו לנו.. הובר וחוזרים לחדר- בכל זאת ספר ונטפליקס.

אנחנו יוצאים מקוריטיבה לכיוון הים- יעד כללי סאו פאולו, אבל זה בערך 7 שעות נסיעה, אז שמנו במפה עיר קטנה באמצע הדרך בתקווה שתהיה נחמדה.. לפני היציאה מהעיר עוצרים בחנות גדולה של רהיטים מעץ ממוחזר- לשטוף את העיניים במשהו יפה. מכאן כביש רחב וטוב (עם עצירות לתשלום אגרה למרות שזה לא כביש מהיר), כל הזמן כמעט בירידה, ובדרך רואים טיולי מועדונים- קבוצה של אופנועי הרלי דוידסון, קבוצה של חיפושיות בצבעים משובבי עין, אבל רב התנועה היא של משאיות. לא נגזים אם נגיד שעברנו אלפי משאיות, כנראה שנח להם לנסוע דווקא ביום ראשון- לעומת זאת מכוניות אין הרבה בכלל. המשאיות, שרובן ארוכות מאד, מתנהגות על הכביש כמו מכוניות פרטיות- נוסעות במהירות ועוקפות כאילו אין להן משקל בכלל. כל הזמן אנחנו צריכים להזהר שלא יחליטו לזוז מסלול פתאום בלי להתחשב בנו… השעה האחרונה בכביש צדדי יותר- קודם כל נפטרנו מהמשאיות, בנוסף אנחנו בתוך יער של ממש, מזג האויר מצוין- כיף של רכיבה. מדי פעם יש כניסה ליער- בית, חווה, מפעל, כפר של כמה בתים- אין יותר בתי עץ, הכל בניה- עניין של מזג אוויר או אולי לחות? אנחנו מגיעים אחר הצהרים לעיר- iguape. קסם של מקום. קטן, שקט, מעבר מים בתוך העיר ובצד השני הים. כיכר ענקית מטופחת ולידה כנסיה גדולה. ברים, מסעדות ופיצריות מסביב. אפילו ראינו כנסיה שהיא יותר מקום מפגש מאשר כנסיה וקוראים לה shekina… יצא טוב. עוד יותר טוב-הפוסאדה שהגענו אליה. כשבוחרים מקום אנחנו בודקים בבוקינג כמה דברים הכרחיים- חניה, ווייפיי, מקלחת בחדר. וכמובן שישאר בתקציב של עד 60$. לפעמים מופתעים לטובה. ארנלדו וסוזי קצת צעירים מאיתנו, אוצר המלים שלהם בספרדית ואנגלית ביחד לא עולה על חמישים, אבל זה לא מפריע להם לפטפט איתנו בחופשיות. הם גרו בעיר הגדולה, עבדו והקימו משפחה. לפני קצת יותר מעשרים שנים החליטו לחזור ולשפץ את בית המשפחה העתיק של ארנלדו, ולהיות חקלאים. מלבד הבית הגדול יש להם שטח חקלאי גדול- מגדלים בננות, עדר של באפלו, ועוד גידול שלא הצלחנו לזהות. בחצר יש בריכת דגים (שפמנונים?) לא גדולה אבל כנראה שעם 'יבול' לא רגיל, כמה תרנגולות, וכמובן כלבים. מה שאנחנו חושבים שהבנו- הבית נבנה בערך בשנת 1700, המשפחה שלו הגיעה לברזיל מספרד, והם היו נוצרים חדשים- כלאמר- הוא מצאצאי האנוסים. האיש, מלבד היותו פצצת אנרגיה, גם סקרן מאד ולמדן גדול. הספיק לבדוק עלינו בפייסבוק עוד לפני שהגענו, אהב את ההגדרה- מסע לניקוי רעלים, קורא למונדיאל 'לחם ושעשועים', וכבר בדק והבין שהאופנועים שלנו הגיעו עכשו לברזיל. אין ספק שעם שפה משותפת היינו נהנים משפה משותפת… בוקר ואנחנו שוב על דרך נהדרת לכיוון הכביש הראשי לסאו פאולו, יש לנו 3 שעות נסיעה, בלי לקחת בחשבון עצירות לקפה ואוורור תחת מהנסיעה. היום למזלנו יש פחות משאיות בצורה משמעותית. ככל שמתקרבים לעיר גם מתחמם יותר- לא קיץ, אבל בהחלט אפשר להתחיל להוריד שכבות. שישאר ככה. נסיעה בעיר גדולה מראש מפחידה אותי, אבל זה תמיד קל יותר תוך כדי- עוד רחוב, עוד רמזור, רק הרבה מהם… פורקים את עצמנו במלון. יש ווייפיי, חניה ומקלחת בחדר, אבל בלי הפתעות… אין מה לעשות- רב בני האדם חסרי סקרנות לחלוטין, וזה הופך אותם ללגמרי משעממים. יש לנו ויכוח על כמה ימים צריך להקדיש לעיר גדולה- גדי בטוח שיש תמיד הרבה מה לראות, אני אומרת שעדיף מקומות קטנים. לקחנו מלון לארבעה ימים, ונראה שאני צודקת… הערב עוד מספיקים לשוטט בשכונה שהיא אחת האטרקציות בעיר- ציורי קיר וגרפיטי ברמה גבוהה, והרבה מקומות קטנים שבעיקר מגישים בירה ונשנושים. וכדורגל. מחר נבדוק עוד מקומות- אולי העיר תפתיע אותנו!

הבוקר הראשון שלנו בברזיל מתחיל נהדר- שמיים נקיים, שמש נהדרת, אבל קריר- מצויין לרכיבה- רק צריך ללבוש משהו חם מתחת לחליפה. הנסיעה צפונה נראית על המפה משעממת, והיא אכן כזו… כביש ארוך וישר, הדבר היחיד שמרים אותך זה להקות קטנות של ציפורים שנחות על האספלט ומתרוממות לכמה מטרים הצידה כשהאופנוע מתקרב. מוזר שאנחנו נוסעים צפונה והשמש מולנו, אבל אין טעות- אנחנו אכן נוסעים צפונה… ממזרח לנו "מאווררים"- ככה אנחנו קוראים לטורבינות רוח, אבל אין רוח היום. האדמה שחורה ובוצית מהגשם, שדות עצומים שעברו עליהם עם טרקטור ויצרו חריצים- אולי כדי לנקז את המים? בהמשך יש לגונות גדולות, בין הפרות השחורות רואים פה ושם עופות גדולים וקצת קפיברות רובצות ליד המים. לקראת צהרים מתחיל טפטוף קל אבל אנחנו נחושים להשאיר את מזג האויר הנח איתנו, ואכן מצליחים. עוצרים לארוחה קלה על הדרך, ואחר צהריים מוקדם מגיעים ליעד של היום. pelotas. עיר קטנה וחביבה, סיבוב במרכז העיר כל עוד יש אור. הכבישים שכחו מזמן איך להיות ישרים- רובם מרוצפים ולא סלולים, עם הרים וגבעות, אבל נראה שזה לא מפריע לאף אחד. חוטי החשמל כמיטב המסורת בעולם השלישי, וגם זה לא מפריע לאיש כנראה… המון מבנים ישנים שמשוועים לשיפוץ- יש פה מבנים יפהפיים עם חזיתות מעניינות שחלקם פשוט נטושים, מדי פעם עוברים מבנה ששופץ ונצבע- איזו עיר מקסימה שוכנת מתחת לפיח ולאבק! המדרחוב במרכז סתמי, אבל יש קפה טוב, ובדרך כלל לא צריך יותר מזה!

בוקר מעורפל, אבל אנחנו יוצאים בציפיה למזג אויר טוב בהמשך. הטמפרטורה קצת קרירה מדי- כל השבוע בין 15 ל 18 מעלות בשעות היום. זה עדיף כמובן על קיץ, אבל מצריך עצירות תכופות לקפה ופיפי… הדרך טובה ברובה, שטחים חקלאיים לכל האורך וזה יפה לראות, חלק ניכר מהכביש בשיפוצים אבל הכל משולט ומאורגן- נח מאד לרכיבה. אחר הצהרים אנחנו ביעד שלנו- porto alegre. בחרנו לישון היום בהוסטל ממש, קרוב לאזורי הבילוי והאוכל, קרוב יחסית למרכז ההיסטורי, ויש לנו זמן לשוטט ולראות את העיר. ציורי הקיר מאד בולטים פה- בתים קטנים, בניינים גבוהים וסתם חנויות- המון צבע והשקעה. הקתדרלה מאד מרשימה, אם כי בפנים היא פשוטה מאד. מפה אנחנו מטיילים לכיוון הנמל, נכנסים לשוק המרכזי בבנין ששופץ והוא מעניין ומלא בחנויות קטנות- בשר, דגים, ירקות ותבלינים. הרבה מקומיים עושים פה קניות, ובקומה השניה מסעדות עם מחירים שלא קשורים למה שקורה ברחוב. ממשיכים לשוטט והולכים בעקבות המוזיקה- קיוסק/מסעדונת עם שולחנות קטנים על המדרכה, חבורה שמנגנת וזמר ששר שירים לא מוכרים לנו, הקצב עושה את שלו ואנחנו יושבים לבקבוק בירה בין כל המקומיים ופשוט נהנים מהאווירה. לסיום שיר של גל קוסטה- סוף סוף משהו שאנחנו מכירים! בדרך חזרה להוסטל יושבים באחת מהמסעדות הרבות שברחוב כדי לסגור את היום. לא נעים, אבל ההשוואה למחירים בארץ קצת מעליבה… נחמד לטייל ככה.

שוב בוקר אפלולי קצת, אנחנו עולים היום לאזור קצת יותר גבוה, וכנראה שהערפל ילווה אותנו. לוקח לנו כמעט שעתיים להחלץ מסבך הכבישים של פורטו אלגרה וסביבותיה, וכן- יש שכונות עוני אמיתיות כאן, ואנחנו על כביש 116 שנקרא הדרך הרומנטית. זקוקים לפרשנות…

העיירות פה הן תערובת של ברזיל וגרמניה ולנו זה נראה קצת מגוחך, אבל מכרינו בארגנטינה אומרים שחייבים להגיע, אז באנו. באחת העיירות עצרנו לארוחת צהריים במסעדה שמתחפשת להולנד, כולל תחנות רוח, נעלי עץ ענקיות ומארחות בלבוש הולנדי מסורתי. כבר כתבתי מה דעתי. גולת הכותרת של האזור הן העיירות gramado ו canela. אנחנו עוצרים בראשונה- קצת הלם תרבותי. כמו לנחות בברילוצ'ה… המוני אנשים משוטטים בין חנויות בגדים וקשקושים, יין ושוקולד, בארים ומסעדות, וכמובן- פרסומי אטרקציות. לא מה שדמיינו, אבל אנחנו כבר כאן. היום נבדוק טוב יותר את המשך המסלול וננסה להכניס תוכן רלוונטי בשבילנו לנסיעה הזו… בינתיים סוגרים את הערב בגריל ברזילאי אמיתי- לא מתחשק לנו פונדו!

חשבנו להשאר עוד יום רק בגלל המלון החמוד, אבל אין להם מקום, אז ממשיכים… גדי מצא חוות כבשים עם אפשרות ביקור וקרוב אליה עיר שנראית נחמדה. יוצאים לדרך. בעיה קטנה- אחרי שעה נסיעה מתחיל גשם, ולא נראה שהמצב ישתפר. מחליטים לנסוע ישר לעיר בתקווה שמחר מזג האויר יהיה נחמד יותר אלינו. bento goncalves היא עיר מפחידה. אין בה יותר ממאה מטרים של כביש ישר- הכל עליות וירידות בזוויות מטורפות, לרב בכבישים מרוצפים ולא אספלט, ובנוסף הגשם לא מפסיק לרגע.

הפוסדה שמצאנו אמנם נמצאת על קטע ישר, אבל כדי להגיע לחניה צריך לעלות משהו כמו 30 מטר אורך ושש מטר גובה. אני מפעילה את שרות הוואלט פרקינג שלי, לא נעים- אבל אם הוא הצליח ליפול אין ספק שאני הייתי מתרסקת… בעלת המקום קצת נבהלת, אבל הכל בסדר- חונים ונכנסים למקום קטנטן אבל חמוד. לא מוצאים מסעדה באזור, אבל יש פיצה 2 רחובות מכאן, לידה חנות טבע שיש בה יין, אחרי שעלינו והצדקנו את הארוחה אנחנו יורדים בחזרה לאכול בחדר האוכל הפצפון. גם סוג של חוויה.. בוקר חדש והגשם הפסיק. מקווים שנחלץ מהעיר הזו בלי נזקים, למזלנו יש רק כביש אחד בעליה מטורפת וזהו- אנחנו בחוץ, יוצאים לכיוון חוות הכבשים. הדרך נעימה מאד- הכביש מתפתל בנוף הררי, הרבה כפרים ועיירות חמודים, חלקם עם בתי ענק בסגנון שוויצרי, קצת יותר קר היום אבל במהירות שאנחנו רוכבים זה לא מפריע. הכבישים פה טובים ומשולטים היטב, ונראה שגם בברזיל נהגים נשמעים לחוקים וזה מאד נח כדי להנות מהדרך. החווה מתגלה כעסק משומן היטב- יש פעילויות שונות והקהל הרב ממושמע. כשאנחנו נכנסים יש שתי קבוצות במקביל- אנחנו מעריכים כ 200 איש, ולמרבה ההפתעה אין ילדים. כל המבוגרים נהנים להאכיל כבשים, להגמיע טלאים, ולשמוע סיפורים. יש המון מדריכים ומפעילים, אחד מדבר קצת ספרדית ואחד מדבר קצת אנגלית, אבל כולם מתאמצים לשרת ולעזור, כולל אחת שמתעקשת להסביר לנו עם תרגום גוגל.. הסיור נגמר- איך לא- בחנות שלהם. אנחנו טועמים קצת גבינות, מסתכלים בהשתאות על כמות האנשים שקונים מזכרות, ולא מבינים איך אין במקום המתוקתק הזה בית קפה…

התחנה הבאה שלנו- חנות הענק של טרמונטינה ליד המפעל שלהם. אנחנו מכירים את המותג עוד מראשית ימי אל גאוצ'ו, ועדיין יש לנו בבית סכו"ם שלהם. פה נוסד המפעל הראשון, שהתרחב לכמה מפעלים עם 22000 מוצרים- כל מה שקשור למתכת כמעט. מכלי גינון ועד ציוד למטבחים. לא ידענו, אבל הם התרחבו גם לכלי אוכל מחרסינה, כסאות- עץ כמובן, מכשירים למטבח, וריהוט פלסטיק. מפעל פרטי של 2 משפחות, נוסד ב 1911 ושווה מיליארדים. מרשים. היום יום קצר, צריך לתת לציוד רכיבה הזדמנות להתייבש לגמרי… עוצרים בעיר caxias do sul. זוהי עיר מרכזית באזור שופע חקלאות, עדיין רואים אנשים בבגדי גאוצ'ו אבל הכל מודרני ומסודר. פיצוי על הארוחה של אתמול נמצא 2 רחובות מהמלון שלנו- מסעדה עם אוכל גורמה ושרות מהסרטים. גם המחיר לא בר השוואה.. האוריינטציה באזור איטלקית בזכות המהגרים הרבים שהגיעו במאה ה 18, ואנחנו מכוונים בבוקר ליקב גדול. בדרך נתקלים בקבוצת רוכבות- נשים בכל הגילאים, עשרות רבות של סוסים, אנחנו עוקבים אחריהן יחד עם הגברים שבמכוניות ובמשאיות עד שמגיעים לכנסיה עם אולם ליד. פה נגמרת התהלוכה, ומחסום השפה מביא אותנו לניחושים על מהות הארוע. מזמינים אותנו להכנס לאכול בסימני ידיים- אם אפשר היה לדבר עם מישהו היינו נשארים בשמחה!

ממשיכים ליקב- קמפסטרה הוא יקב משפחתי, כבר לפי ההשקעה בחנות אפשר להבין שזה מקום עצום. מצטרפים לסיור, המדריכה, כמו גם 3 הזוגות שאיתנו, לא מדברים מילה באנגלית או ספרדית, אבל יש לנו הבנה כלשהי בייצור יין וקצת מילים מוכרות אז נסתדר. לפחות אנחנו חושבים ככה..

אף אחד לא שואל שאלות- כולם שומעים ומהנהנים עם כוס היין הפרטית שקיבלו. כבר בעצירה הראשונה מוזגים לנו יין לבן שאנחנו לא זוכרים איזה, וגדי שואל על הבציר. הם מגדלים גם בשורות וגם בפרגולה, ומסתבר שבשתי הצורות הבציר ידני. העצירה הבאה בקפלה הפרטית הקטנה, וכולם מצטלמים כשהם מושכים בחבל של הפעמון. מקבלים זמן לצילומים רומנטיים, וממשיכים ליקב. לנו ברור שמהכרמים שראינו לא מתפעלים מקום שכל כך מושקע כספית בתפאורה, אבל בנסיעה רואים עוד ועוד כרמים. עדיין לא מספק. גדי שואל אם גם קונים ענבים, ואכן- יש כ 40 חקלאים באזור שמגדלים עבור היקב. מתחיל להיות הגיוני. התפאורה היא של ציוד ישן, כולל חביות יין בגודל שאפשר לגור בו, אבל היקב מודרני לגמרי- חביות עץ חדשות לצד מיכלי נירוסטה של 30 אלף ליטר, אוטומציה מלאה עד העמסה למשאית, ותוך כדי הליכה מוזגים לנו רוזה מענבי מרלו, ואחר כך פינו נואר ומרלו רזרב, לקינוח- מוסקטלו טעים. מקווה שנוכל לנהוג כשנצא.

הסיור נגמר במופע אורקולי שמספר על המהגרים שהגיעו מאיטליה ובנו כאן את ביתם. נצא מכאן עם בקבוק יין להמשך- אחד מתוך 90 מליון שהם מייצרים בשנה! מזל שיש גם קפה.. אנחנו ממשיכים צפונה, ומחליטים לא להתקדם לעיר אלא להכנס למלון על הדרך עם השם המקורי- מלון הגבינה. צמוד אליו מסעדת דרכים וזה בדיוק מה שצריך כשעומד להחשיך ואנחנו קפואים מקור. לוקח לי זמן להבין שהפקידה בכניסה מציעה לי חדר בשני מחירים שונים כי יש אפשרות עם או בלי מזגן! כסיום לפרק הגאוצ'וס בברזיל אנחנו יוצאים אחרי האוכל בחזרה לחדר שלנו, חושך מוחלט, ומולנו גאוצ'ו עם התלבושת האופיינית יורד מהסוס שלו וקושר אותו לעמוד בכניסה לתחנת הדלק.

קמים לבוקר ערפילי לגמרי, יש מצב שלא נוכל לצאת לדרך לפני 11, ואכן זה מה שקורה. הדרך יפה מאד, כמו כל דרך הררית יש הרבה עיקולים, עליות וירידות, הרבה יקבים עם כניסות מרשימות ובין הכרמים גם הרבה מטעי תפוחים, ירוק, בהיר וקר- שלט בכניסה לאחת העיירות מראה 11 מעלות. אנחנו באזור תיירותי מאד, Bom Jardim da Serra היא עיירה קטנה שמזכירה מקומות בדרום או הצפון הרחוק של אמריקה. תענוג.

בוקר מעורפל הופך לבוקר יפה מוצף שמש, ואנחנו יוצאים להרפתקה- ירידה מההרים לכיוון הים מתחילה בדרך שכולה סיבובים חדים, כצפוי- אופנוענים אוהבים את זה, וכל העצירות בדרך פונות לקהל הזה..

הנסיעה עצמה, חוץ מחווית הסיבובים, לא מספקת נוף מיוחד, אבל בנקודות העצירה בהחלט יש תצפית יפה.

בניגוד למה שצפינו, החלק הזה היה קל ומהיר, ומהעיירה lauro muller אנחנו ממשיכים צפונה בדרך יפה ונעימה לרכיבה- עדיין יורדים בגובה אבל מתון מאד. יש שמש, רוח לא חזקה מדי, כיף לרכוב! נראה שנגיע היום בניגוד לתכנון עד florianopolis. המזל איתנו, ואפילו הצלחנו להגיע למוסך cfmoto החדש חצי שעה לפני הסגירה- מפקידים את האופנועים לטיפול, נקבל אותם בחזרה מחרתיים בבוקר. אנחנו די אטרקציה במוסך, האופנוע הזה חדש בברזיל והם מתאמצים בשבילנו מאד. מכאן 40 דקות במונית עד המלון- העיר עצומה ונחשבת בטוחה מאד, יש לנו מחר יום שלם להנות ממנה. בעל המלון מקדם אותנו בשלום ושולף מהטלפון תמונה של חוף הים בתל אביב- מסתבר שהבת שלו נסעה לבקר חבר בישראל.. אוכל תאילנדי לסיכום היום- זהו, מחליפים אוירה!

ושוב אנחנו ברומא, מפה נצא להמשך סיבוב דרום אמריקה. המטרה- ללמוד את ברזיל בשלושה חודשים ולחזור לבחירות. בחודשיים שהיינו בארץ הצלחנו להביא לגמר כמעט מושלם 2 פרוייקטים- האחד הוא שתילת 60 עצי פרי שבעוד שנתיים יאפשרו לגדי להתמסר להכנת ריבות, (גדי ירקח ריבות???) והשני הוא בניית חדרי שרותים והכנה לבניית החנות החדשה. העצים ניטעו כמו שרצינו ויש מקום לעוד עשרות רבים, אבל זה לפעם הבאה. השרותים יצאו יפים כמו שדמיינו, אבל צריך להשלים בכל מיני קישוטים ואווירה וגם זה יחכה לנו- כרגע הם מוכנים לשימוש וזה די והותר! נהנינו מהעשייה אבל אנחנו עייפים. זה רק הגיל או גם הרעל באוויר? לא חשוב- העיקר ששוב אנחנו בדרכים! רומא ליום אחד עד הטיסה לאורוגוואי, נפגשים עם אמיר ואסנת מלצר- לפני כמה ימים נולד להם נכד פג והם פה לתת יד לבן לפני שיצאו לטייל. אמיר עושה לנו סיבוב במלון שלו ובשוק המקומי הנהדר. נפרדים למנוחת צהרים ונפגשים שוב לארוחת ערב, אנחנו פורשים מוקדם כי הטיסה שלנו יוצאת בשבע בבוקר- מחכה לנו יום ארוך ומייגע, אבל מחר בערב כבר נהיה במונטוידאו! הרגשה טובה לנחות פה. מזכיר לנו כמה נחמדים ומסודרים המקומיים. אנחנו נשארים פה יומיים כדי שהגוף יתאפס על עצמו, שבת בבוקר אצל קווין- אוספים את האופנועים ויאללה- לדרך. חורף בדרום אמריקה. קריר, אבל במידה. מעונן- האוקינוס יפה יותר. מדי פעם זרזיף גשם- יותר כמו ערפל רטוב מאשר גשם. אנחנו מתקדמים צפונה על כביש צמוד לחוף, לא כמו בפעם שעברה- נכנסים לעיירות קטנות חמודות. ככל שמתרחקים ממונטוידאו יש פחות אנשים. מצאנו בקתה קטנה ב arenas de Juan Ignacio- שומעים ורואים את הגלים, הבחור דואג לנו לקפה, 4 ק"מ מכאן יש סופרמרקט, מאפיה, ומסעדונת- הכל מאד מתוקתק ויפה. חוץ מזה- הכפר נראה נטוש. בקיץ מפוצץ תיירים- אפשר להבין מכמות בתי המלון היפים וחדרי הארוח. בחורף הכל שומם. נראה לנו מקום אידאלי לבא לחודשים למי שעובד מהבית.

יומיים של שקט ואנחנו יוצאים צפונה. המטרה- לעבור היום לברזיל. שעה וחצי נסיעה ואנחנו עוברים ליד punta de Diablo. שווה לעבור לראות איך המקום נראה בחורף? נטוש זו כמעט המילה המתאימה- בכל זאת גרים פה אנשים. אבל האזור הצמוד לים שומם- עשרות מסעדות וחנויות סגורות, כמעט אין תנועה ברחובות. מצאנו מסעדה פתוחה וזה טוב כי כבר מרגישים רעב של צהריים… עכשו אפילו בולט יותר כמה שהמקום עשוי טלאי על טלאי, אבל הקסם נשאר. טוב להיות פה. עוד חצי שעה ואנחנו ב chui- מעבר הגבול קצת מבלבל כי בעצם הכל פתוח, אבל צריך לעשות יציאה מאורוגואי וכניסה לברזיל כדי לא להתקל בבעיות אחר כך- שעה וגם התהליך הזה מאחורינו. גשם שהתחיל לפני הגבול מלווה אותנו לעיר הקרובה, מחשיך מוקדם ומתאים להשאר לישון כאן. בתחנת הדלק ומאוחר יותר גם במסעדה אנחנו מבינים שלא ממש נסתדר עם השפה- מה שבטוח זה שהברזילאים מתעלמים מחוסר ההבנה שלנו- כמו לטייל בצרפת- תסתדרו וזהו. יהיה בסדר. העיקר שאנחנו בדרכים- כיף לרכב ולתת לרוח לקחת כל טיפת רעל שעוד נשארה, אנחנו כאן כדי להנות!

מנסים לתכנן המשך ויש כל כך הרבה משתנים שצריך להתחשב בהם! בינתיים אנחנו במין נסיעה מנהלתית לבואנוס איירס. יקח לנו 3 או 4 ימים- תלוי מה נראה בדרך… אין הרפתקאות או אתגרים, נהנים מהדרך והנופים הפתוחים, כל עוד מזג האוויר איתנו- הכל טוב. בדרום אמריקה יורד גשם גם בקיץ, אבל איכשהו גם המעט שירד לא הפריע לנו, ובכללי כבר לא חם כל כך.

בעוד 20 שנים, כשיתקוף אותנו פרץ נוסטלגיה, נקרא את כל זה ולא נבין איך החלטנו לעשות את הסיבוב הזה, אז עכשו הזמן לסכם- חשבנו שבשלושה חודשים נספיק הרבה, אבל מהר מאד הבנו שבשביל ברזיל אנחנו צריכים לפחות חודשיים. שינוי הכיוון- לא להסתכן במעבר גבול סגור בצפון צ'ילה האריך מאד את הדרך. היו מקומות שבחרנו להשאר כמה ימים ואפילו שבוע סתם כי היה לנו נחמד וזה השתלב מצוין עם ההחלטה לעשות הפסקות ברכיבה כדי לשמור על הגב שלי. דברים בירוקרטים שקובעים הרבה- האופנועים צ'יליאנים אז הם יכולים להשאר בצ'ילה כמה שרוצים. לעומת זאת- ארגנטינה, פרגואי וברזיל- רק 3 חודשים. זה משהו שחייבים לקחת בחשבון אם נוסעים להפסקה בארץ. אורוגוואי היא המדינה היחידה שנותנת ויזה לשנה אז הכי נכון להשאיר אותם שם. ההפסקה בארץ תלויה בשני גורמים- האחד- געגועים למשפחה (וגם פסח בשיקולים) והשני- הבחירות, והרצון להיות כמה שבועות לפני כדי להשתתף במאמץ לקראתן. כל עוד אין תאריך- אין אפשרות לתכנון… בסופו של דבר, החלטנו לנסות להגיע לפני פסח לארץ- ועכשו הבעיה היא זמינות הטיסות. בימים שנשאר בבואנוס איירס נטפל בענין הטיסה, נעביר את האופנועים למונטוידאו- מעבורת לקולוניה ושלוש שעות נסיעה- קלי קלות. משם נמשיך לפי מה שנמצא. לואיס ולאונור מזמינים אותנו לסופשבוע בבית הכפר שלהם, ואנחנו נענים להזמנה- הזדמנות לשבת איתם בנחת ולהכיר יותר. תמיד נפגשים עם עוד מלא בני דודים וזה בלגן. משאירים את האופנועים בחניה שלהם ונוסעים איתם- זה יותר משעתיים מחוץ לעיר, כמו עוד יום עבודה… ביום שני חוזרים לעיר כי יש להם התחייבויות- קצת הם עובדים, בעיקר משרד וזום, אבל יש אימון ספורט, וקבוצת שירה, ויוגה, ושיעור אומנות- חצי פנסיונרים עסוקים. רק חסרים להם נכדים- אבל הבנים לא ממהרים… הם מזמינים אותנו להשאר אצלם בבית עד שנדע מה קורה איתנו, ואנחנו מחליטים להשאר יום- יומיים, שהופכים לשלושה. ההזמנה היא כמו BB- נשב לקפה של בוקר ביחד, שוב קפה של לפני שינה- לא להפריע להם ולא להיות מחוייבים. אני מצטרפת אליהם לשיעור אומנות- פסק זמן חביב, בזמן שגדי משוטט להנאתו בעיר. למחרת יוצאים לסיור בשכונת בוקה- מעניין מאד למרות שכבר היינו פעמיים. היום יש משחק חשוב והמשטרה מחילה לחסום כבישים- אם היינו מתארגנים יותר היינו הולכים. שנינו לא מבינים בכדורגל אבל זו בטח חוויה להיות עם עוד 50 אלף אוהדים! משם אנחנו הולכים לשכונת סן טלמו, ועוברים בפרק לזמה- בעיקר כדי למצוא את הספסל המככב בסרט המצוין.. בערב לוקחים את המארחים שלנו לארוחת פרידה. זהו- יש לנו מקום במעבורת מחר. כל הבדיקות שאנחנו עושים בקשר לחזרה מובילות למסקנה שצריך לקחת טיסה ממונטוידאו לאירופה, ליעד שיש סיכוי למצוא ממנו טיסה לארץ. שוקלים גם את האפשרות לטוס לשבועיים למקום אחר בעולם אבל אין שום מקום שעושה חשק כרגע- אנחנו בלב כבר בארץ…

פרידה מבואנוס איירס אף פעם לא סופית. עיר שכיף לחזור אליה. וגם חייבים לראות משחק כדורגל… חמישי בצהרים אנחנו כבר בקולוניה- אורוגוואי. מוודאים שאכן קיבלנו ויזה לשנה, ויוצאים למונטוידאו. לא הזמנו מלון מראש כי האפשרויות בגוגל ובבוקינג מאד מצומצמות, אבל כצפוי- יש המון, וכשנכנסים לשכונה שנראית בסדר מיד מוצאים משהו מתאים. קבענו למחר עם הבחור שאצלו נשאיר את יקירינו והציוד, אז יש לנו זמן לארגן את התיקים- להחליט מה נשאר ומה חוזר לארץ, הפעם לוקחים איתנו את הציוד האישי כי לא יודעים כמה זמן נתקע באירופה, אולי יום- אולי שבועיים… לפחות הצלחנו לשים אצבע היום על טיסה לרומא שלא יקרה בטירוף וגם עם הפסקה סבירה בדרך. את האופנועים אנחנו מביאים לקווין. לאבא שלו- וילי מוטו, יש מוסך, אבל הוא מוביל אותנו לבית הפרטי שלו ואנחנו ממש לא מוכנים להפתעה. דלת המוסך נפתחת לחדר ארוך, יש שם עשרות אופנועים גדולים ומדפים מלאים בציוד- בגדי רכיבה, קסדות ותיקים! מסתבר שרוכבים משאירים אצלו בעיקר לתקופות ארוכות, מנצלים את הויזה הארוכה כדי לצאת לטיולים בדרום אמריקה. אנחנו מורידים את הארגזים, תיק ענק לחליפות ומגפיים, הכל ביחד על מדפים עם השם שלנו, בינתיים הוא כבר מנתק מצברים (קצת הפריע לו שלא ניקינו אבל בעיה שלו…) וזהו. אנחנו נטולי רכוש ואחריות, חופשיים לעוף עם הרוח! את הערב אחרון שלנו ביבשת אנחנו חוגגים במסעדה שנחשבת להכי טובה בעיר. אכן אוכל מצוין ושרות של מסעדת יוקרה. נצטרך להיגמל – במחיר של ארוחה מלאה עם יין כאן , נוכל בארץ לקבל בקושי סטייק… וזה עוד לפני שהזכרנו שבמדינה הזו כשמשלמים בכרטיס אשראי במסעדה יורדים מהחשבון אוטומטית בערך 15 אחוז. זה נכון גם לקניות בסופר. כמובן שלא במקומות הקטנים, אבל בגדול אפשר וכדאי לא להסתובב עם מזומנים רבים. בוקר אנחנו כבר מתארגנים לטיסה- יש לנו 11 שעות למדריד- לא נורא. שעתיים וחצי בשדה התעופה במדריד שהן סיוט אמיתי- אנחנו מבלים שעתיים ורבע מתוכן בתורים אינסופיים- בטחון ואחר כך ביקורת דרכונים ומעבר טרמינל. נשאר זמן לשרותים וקפה בעמידה בתור לצ'ק אין. טיסה לרומא שממנה יש טיסות לארץ, אנחנו מחליטים לבדוק משהו לימים הקרובים ואם לא נמצא פשוט לוותר ולנסוע לטייל קצת בתקווה שהעניינים ירגעו. רומא כל כך יפה! כיף לסכם פה את הפרק הזה של הנסיעה. יום וחצי ואנחנו כבר בשדה התעופה. למה? לא ברור לנו, אבל כנראה שיש זמן לחזור למשהו מוכר- גם אם זה לא נורמלי- זה הנורמלי שלנו… וממש רוצים נייר טואלט דו שכבתי!

שבת רגועה במלון. מזג האויר לא עושה חשק לצאת, ויש לנו ספרים, מחשב והמון ניירת שגדי התעקש להביא וצריך לחסל אותה… בערב אנחנו יושבים עם שני אופנוענים מקולומביה שכבר בדרך חזרה הביתה מנסיעה לאושואיה. ערב נחמד- תמיד כשאנחנו מדברים עם אנשים שהם בעלי עסקים בסדר גודל שלנו, אנחנו מגלים כמה הם סובלים מאותן בעיות כמו אצלינו- בעיקר עם עובדים, אבל לא רק. בעייה עולמית. יום ראשון ואנחנו מחפשים מה יש לעשות בעיר ולא מוצאים כלום. בטח יש מקומות פעילים, אבל אין מידע באינטרנט- time-out לא קיים פה… מעונן היום ולא חם כמו בימים האחרונים- רק 32 מעלות, ונראה כאילו כל רגע יתחיל לרדת גשם. בין ניירות ומחשב אנחנו מצליחים לראות סידרה בנטפליקס. חופש, לא? בצהרים זום עם חמ"ל בחירות- שעוד יותר מלחיץ אותנו לגבי החזרה.. בינתיים מחליטים לא להחליט כלום! יוצאים לאזור שבמפות גוגל נראה צבעוני ותיירותי. העיר שוממה. כמעט אין מכוניות ואנשים, והמקום שהגענו אליו אמנם צבעוני אבל אין כל קשר בינו לבין תיירותי. ובטח לא תיירים.

יש שכונה אחת בעיר שהוזהרנו שלא להכנס אליה בגלל אפשרות ודאית שנותקף/ישדדו אותנו, והוא די קרוב- צריך לא לטעות בדרך ולהכנס בלי כוונה! אנחנו צועדים לכיוון מסעדה מפורסמת באוכל המקומי שלה, ולמרבה ההפתעה- מלא. כבר חשבנו שכולם עזבו את העיר… מאוחר יותר נוסעים לבאר של מרסלו ורולי, האופנוענים שפגשנו באנקרנסיון. חמוד מאד, באזור שונה לגמרי של העיר. בדרך המון מקומות בילוי מלאים- בטוח שגם במשך היום מלא כאן. יש בעיר כמה שכונות מודרניות יותר, עם מרכזי קניות חדישים- אנחנו קוראים לזה- מקום של ביוקר. פחות מעניין אותנו להסתובב במקומות האלו, אבל בהחלט יפה להתבונן. הלילה האחרון שלנו בעיר, למרות שיש פיתוי מסוים להשאר עוד. חלק מהצורך לא להחליט. בארוחת הבוקר פוגשים את אלי, שהיה גם בארוחת שישי בבית חב"ד. הוא אמריקאי, בא לכאן לחפש הזדמנויות עסקיות. מספר לנו שתוך שנתיים יסלל כביש חדש שיעבור דרך פרגואי מצ'ילה לברזיל- בעצם מאוקיינוס לאוקיינוס, מה שיפתח אפשרויות חדשות ליזמים. מעניין. לא לנו. היום מוציאים את האופנועים מהמוסך. אחרי הטיפול הגדילו לעשות ורחצו אותם, נראים כמו חדשים, חוץ מהשריטות- ביחוד שלי… לדעתי האופנוע שלי נהיה זריז יותר עכשו. ולטובת ההשוואה למוסכים בארץ- טיפול 5000 אחד, טיפול 10000 אחד- בערך 1000 שקל. כולל מע"מ. מתחילים לצאת מהעיר צפונה, נסיעה של כמעט 15 ק"מ עד שסוף סוף יש שלט- סוף דרך עירונית.

להפתעתנו הכביש ממש טוב, אמנם רק נתיב אחד לכל כיוון אבל הנסיעה ממש כיפית, מזג האויר מצוין, וכשקצת מתחממים מדי תמיד יש איפה לעצור. ארוחת צהרים מוקדמת במסעדה מקומית על הכביש, עם התרנגולת. עשינו את החבר'ה מאושרים כשצילמנו אותם ליד האופנועים. אבל הם לא רצו לבא איתנו..

ממשיכים ורואים מרחוק עננים נשפכים- השאלה אם הגשם יפסק עד שנגיע לשם, או שנרטב היום. כמעט שעה נסיעה ואנחנו מחליטים לעצור לקפה בתחנת דלק, איך שנכנסים לחניה מגיע הגשם. זה תמיד בום גדול שנמשך בערך שעה, מאחר וכבר ראינו אותו קודם, סביר שלא יימשך עוד הרבה זמן. בינתיים ננוח. פחות משעה נסיעה לעיר שבה החלטנו לעצור ללילה, ואפשרויות הלינה לא מאד אטרקטיביות. התפנקנו? נכנסים למקום שבפנים נראה מוצלח יותר מאשר מהכביש, אחרי הגשם נהיה חם מאד אז הגענו בדיוק בזמן למקלחת ובגדים קלים. ארוחת הערב היום לא חגיגה, מי אמר שכל יום צריך לחגוג? אנחנו יוצאים אחרונים בבוקר- רב מקומות הלינה מבוססים על נהגי משאיות ושאר נוסעי עבודה למיניהם. אנחנו לא רואים פה הרבה מטיילים. הדרך אל הצ'אקו עוברת בין חוות מגודרות היטב וכפרים של ילידים, הרבה מקומות קטנים עם צמיגים, דלק, פחם ושאר דברים נחוצים וגם מקומות לאוכל- מגריל מעשן על הכביש ועד מסעדות קטנות. תמרורים מזהירים מחיות בר, איסור צייד ואיסור תאונות…

אחר הצהריים אנחנו בפילדפיה. עיר קטנה ומעניינת- ממש לא פרגואי שראינו עד עכשו. בשנת 1929 הגיעו לפרגואי אלפי אנשים מקהילת המנוניטים. הם הגיעו מברית המועצות, אבל המקור שלהם מגרמניה והולנד. לא הצלחנו להבין את הסיפור בהתחלה, אבל במוזיאון הקטן שמספר את סיפור ההתיישבות פגשנו בחור, בן גילנו בערך, שהיום בתפקיד. הוא מספר לנו את סיפור הקהילה ואז הכל נהיה ברור… הוא למד תיאולוגיה ומתעקש שגורל המנוניטים דומה לתלאות היהודים באירופה. כל שנה הוא מעביר הרצאות למבוגרים והשנה הנושא יהיה יהדות ונצרות. הקהילה בנתה כמה קולוניות, בכל אחת 25 משפחות, והמרכז שלהן הוא פילדלפיה- פה נבנו מבני הציבור הראשונים, לכאן הובאו המכונות הגדולות מגרמניה- מסורים, מכונת קיטור, כבישת שמן ותחנת הקמח, וזה בעצם המרכז של כל הכפרים. שפת האם- גרמנית. מדברים גם ספרדית, והוא אומר בצער שהדור הצעיר מדבר יותר אנגלית. הרחובות מאד רחבים, חלקם לא סלולים, אבל הכל כל כך מסודר ומאורגן! יש כמו בכל המדינה גם מסחר בבקר, בית מטבחיים, ותעשיית עץ. הפאנץ' בשיחה מגיע בסוף- הוא שואל אם בכל מה שקורה עכשו בישראל יש גם כוונה לבנות שוב את בית המקדש! אנחנו עונים שיש קבוצת שוליים שרוצה, אבל זה יבעיר את כל המזרח התיכון ולכן בינתיים חוסמים אותם. הוא מסביר שיש קבוצות נוצריות שמאמינות שכשבית המקדש יבנה ישו יקום לתחיה. אני מתאפקת מלהגיד לו שרק זה עוד חסר לנו- עוד משוגע שיסתובב בירושלים!

בערב אנחנו במסעדה 'ים תיכונית'- זוג מגרמניה, המשפחה שלו מיוון, הוא מסביר לנו שהוא היווני היחיד שחי בפרגואי. שיהיה. דמיינו שנאכל הערב אוכל יווני, אבל לא. אמנם שונה מכל מה שאכלנו בחודש וחצי האחרונים, ויש קצת דמיון לאוכל ים תיכוני, אבל התבדינו… הוא מאד מרגיש קרוב לישראל- מראה לנו תפריט ישראלי שהיה לו בליל וולנטיין- יבורך. בבוקר יש כמה אפשרויות- אפשר לנסוע לאחת הקומונות, מצריך סיבוב ארוך. אפשר לבקר בלגונה לראות ציפורים, מצריך תיאום כי כל הלגונות נמצאות בתוך חוות. אפשר לעשות דברים של תיירים- ללכת למבוך ענק או לצאת לדייג בסירה או לטיול בעגלה רתומה לחמורים. החלטנו. נוסעים ישר לעיר קונספסיון… יש לנו כארבע שעות נסיעה, חלקה באותה דרך שבאנו, ומזג האויר סביר. בין הפרות, העזים והסוסים רואים המון סוגי ציפורים- מקטנטנה בצבע צהוב עז, דרך עופות דורסים שדומים לבז, ועד עופות אגמים גדולים ומרשימים. נראה שיש תקלה- האופנוע של גדי מזייף בקריאת מצב הדלק ואנחנו נתקעים 12 ק"מ אחרי תחנת הדלק. תקלה מטופשת שלא אמורה לקרות. גדי עומד על הכביש עם מיכל ומנסה לעצור טרמפ, המכוניות המקומיות מתעלמות, אבל בסוף יעבור אופנוע ויעצור… אכן- מישהו מתקרב ועוצר. זה לא מקומי- זה זוג ברזילאים שמיד לוקחים את המיכל ונוסעים למלא. הקלה. 25 דקות והם בחזרה, אפשר לנסוע לתחנה, ולהזמין אותם לאכול משהו. אנחנו מורעבים! הזוג- בערך בגילנו- לא מדברים מילה באנגלית או ספרדית. הם מדברים בפורטוגזית שוטפת, ואנחנו מנחשים עם מעט המילים שדומות לספרדית… לא נראה שזה מפריע להם- ואיכשהו מתנהלת שיחה. הם גרים בקוריטיבה, בדרך לבוליביה וחזרה דרך האמזונס. החלפת טלפונים, הבטחות הדדיות לביקור, ואפשר להמשיך בדרך. למרות עיכוב של שעה אנחנו נחושים להגיע עוד היום ליעד! 100 ק"מ לפני קונספסיון הכביש בעבודות. קצת אספלט שבור, קצת כורכר, קצת אדמה וקצת כביש טוב- מתחלף כל כמה דקות נסיעה, אבל לא נורא- איפה שאפשר מאיצים, שאר הזמן נזהרים, ככה לאורך חצי הדרך. בקטע הזה אין יישובים, אין איפה לעצור, אבל בסך הכל מגיעים לעיר בזמן סביר כדי לנסות להכיר קצת. הכניסה מבטיחה עם גשר עצום על הנהר, העיר עצמה- קצת פחות.. מידע שניסינו למצוא על concepsion כמעט לא קיים, אחת הערים הגדולות המעטות במדינה, פנינת הצפון הם קוראים לעצמם. פנינים לא מצאנו… מחליטים להמשיך את הסיבוב כבר מחר. אנחנו יוצאים מזרחה, ואין ספק שהיום הוא יום הרכיבה היפה ביותר בפרגואי! ביציאה מהעיר לאורך הכביש שטחים לא גדולים, מגודרים ומטופחים מאד, בכל אחד בית קטנטן, לפעמים גם מחסן או חנות. הכל מסודר להפליא, ממש תענוג לראות. בהרבה חצרות יש רשת כדורעף ומגרש אדמה. מפתיע. כשזה נגמר ממשיכים לנסוע דרך שדות ענק עד האופק, טרקטורים וציוד חקלאי הכי חדיש שיש. מדי פעם אזורים מלאים בעצירה דקל, אבל לא מצאנו שיש פה תעשיית לבבות דקל.

נשארים ללילה בחצי הדרך ל ciudad del este. יש ויכוח בבית- אני אומרת שאין סיבה להכנס לעיר, גדי בטוח שכן. נסיעה של כמעט 4 שעות- נכנסים. פקק עצום- פשוט כל הרחוב הראשי עומד. למרות שזה מאתגר, אנחנו שוב מנצלים את הדו גלגלי כדי להדחף בין המכוניות. הפעם זה אתגר גם לאופנועים הקטנים שמסביב, אבל מצליחים להגיע לכיכר החסומה. בהמשך- המעבר דרך גשר הידידות לברזיל, וזה מה שגורם לפקק. המלון שהזמנו מראש, למרבה המזל, נמצא ממש 2 רחובות מכאן, ואחרי שנחלצנו מהפקק תוך כמה דקות נכנסים לחניה שלו שהקפדנו לוודא שקיימת. העיר מפוצצת בארגנטינאים וברזילאים שבאים למטרה אחת- קניות פטורות ממס. החנויות מתחלקות לשניים- סוג אחד זה מבני ענק של כמה קומות, מלאים במחלקות החשובות- סלולר, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, פרפומריה. ממוזג ונקי, חניה חופשית ללקוחות- רק תבואו ותוציאו כסף. הסוג השני- ביתנים קטנים לאורך הרחוב, צפוף ומלוכלך, כל ביתן מוכר משהו. מי שהיה בקווסאן בבנקוק- דומה מאד. אבל בלי אננס… הדבר היחיד שיכול לעניין אותנו זה תקשורת לווינית- סטארלינק- אבל בירור קצר מגלה שהמחיר לא זול יותר מבעיר הגדולה, אז אין סיבה לשוטט במקום הדי דוחה הזה. מסביבנו אנשים עם חבילות- משקית קטנה ועד טלויזיה עצומה- מעמיסים מכל טוב! החנויות נסגרות בשעה חמש, ושעה אחר מתרוקן הרחוב. עדיין- אין מה לעשות כאן. צדקתי, אבל יש שלום בית… המסעדה היחידה הקרובה שפתוחה בערב דווקא מספקת אוכל טוב, ווייפיי חזק, ואוירת עיר אמיתית.

האינטרנט במלון כמעט ולא קיים, כך שעל המתרחש בארץ אנחנו מגלים בשלב די מאוחר של היום. מוודאים שהמשפחה בסדר, וממשיכים בתכנית. הגענו לכאן כדי לבקר בסכר itaipu, ואחרי שהמידע ברשת מסביר איך לעבור לברזיל ולהזמין סיור, הפקיד במלון אומר לנו- תעלו על האופנוע, סעו 7 ק"מ צפונה מהעיר ותיכנסו. אין תשלום, אין רישום מראש- קלי קלות. מגיעים למרכז המבקרים 10 דקות אחרי שיצא סיור אחרון לפני הפסקת הצהריים הקדושה. נצטרך לחכות שעתיים- זמן טוב לאכול משהו ולהתעדכן במה שקורה- יש להם ווייפיי מצוין! בינתיים מתחילים להתאסף עוד ועוד מבקרים, לפני הסיור סרט מרשים ביותר על המקום, ואז יוצאים. אנחנו באוטובוס עם מדריך ולא במיניבוס עם הדרכה מוקלטת, וזה הרבה יותר מעניין. נוסעים דרך הפארק העצום עד נקודת תצפית על הסכר והנהר, מקבלים מידע שאי אפשר לזכור עם המון מספרים (אלא אם אתה מבין בחשמל) וממשיכים לנסיעה על הסכר ותצפית על האגם המלאכותי. 7 ק"מ צפונה לסכר ולדרומו אסורה כל פעילות ימית- אין ספורט, אין דייג- הכל כדי לשמור את שטח השמורה נקי מהפרעות. המקום נחשב לאחד משבע פלאי הטכנולוגיה המודרנית והוא אכן מרשים מאד. הבניה והבעלות משותפות לברזיל ופרגואי וכך גם העובדים- חצי-חצי. בבנית המקום השתתפו 6000 מהנדסים ממדינות שונות, והפועלים- 17000 מכל אחת מהשותפות. 10 טורבינות שייכות לברזיל, 10 לפרגואי- שאינה צריכה את כל החשמל ומוכרת את העודף לברזיל. הסכר הזה מספק כ 70% מהחשמל של פרגואי, עוד 2 סכרים קטנים מספקים כ 20% נוספים, והשאר מסופק ע"י אנרגיה סולארית. נכון- פרגואי משתמשת רק בחשמל נקי!

יש סיור נוסף באתר לשמורה, אבל אנחנו לא בעניין, כבר פגשנו קפיבארות, ואין לנו מה לעשות עם שתילים שמחלקים לאורחים.. אנחנו בודקים את האפשרות לצאת למפלי האיגואסו עם מעבורת, אבל היום כבר נגמרו ההפלגות וביום ראשון אין בכלל. הדרך השניה היא לעבור לברזיל עם כל התהליך המייגע של מעבר גבול. נוותר. היינו לפני הרבה שנים, ונחזור כשנכנס לברזיל בסיבוב הבא. ממשיכים דרומה- אנחנו רוצים להשלים את הסיבוב בפרגואי ולתכנן את החופשה בבית- למרות שעכשו השמיים סגורים בארץ וזה עוד יותר מקשה על תכנון… אחר הצהרים אנחנו בעיר קטנה- מסודרת ומטופחת מאד- Santa Rita. זו עיר צעירה- נבנתה רק לפני 50 שנה ע"י מהגרים ברזילאים ממוצא גרמני. נשאר פה ליומיים כי הגיע הזמן למנוחה מהרכיבה, למרות שזה מרגיש ממש מופקר לנוח במלון, ללכת למסעדה ולטבול בבריכה כשכולם בבית רצים למקלטים. נסבול בשקט.

הצלחנו להעביר יומיים מופקרים כאלה, עם מעט הליכות בעיר כדי לא לשכוח לזוז, ואנחנו יוצאים ליום האחרון שלנו בפרגואי. עצירה אחרונה בעיר trinidad. אחד מהאתרים השמורים של שרידי ההתיישבות של הישועים בפרגואי. הסרט שמסביר על המקום מתעלם מהקיצוניות והכוחנות של הזרם הזה בנצרות, ומתאר חיים אידיליים של הנזירים והילידים. אלה לימדו הומניסטיקה, לטינית, אדריכלות ומדעים, ומצד שני המקומיים לימדו על טבע וצמחי מרפא. בפועל- האינדיאנים הוחזקו במקום סגור, הוכרחו להפוך לנוצרים ונוצלו ככח עבודה לבנית המתחמים האלו. שכתוב ההיסטוריה. המקום לא מרשים כמו שיכול היה להיות, וחבל. יש שני אתרים נוספים באזור- אנחנו מסתפקים בזה.

מפה לגבול, שוב תור ארוך של אופנועים- שעה וחצי כמעט בשמש. היציאה מפרגואי קלה כמו הכניסה אליה, הבעיה אצל הארגנטינאים. אחרי החתמת הדרכונים צריך שוב לעבור למכס כדי לרשום את הרכבים, למזלנו לא דורשים מאיתנו בדיקה מקיפה של הציוד. המכונית לידנו נבדקת אפילו עם כלב וכל הציוד שלהם נפתח. אנחנו בורחים מהר לפני שמישהו יזכר בעוד משהו שצריך… שעה נסיעה ואנחנו צונחים בחדר ממוזג להרגיע את הגוף!

שבת. העיר מפוצצת באורחים. גם קיץ, גם ולנטיין, גם מסיבת הקרנבל האחרונה השנה. רב האנשים מקומיים, אבל יש גם ארגנטינאים, ברזילאים, ושומעים פה ושם גרמנית או אנגלית. לפרגואי אין ים, ותיירות החופים מתרכזת לאורך הנהר- אנקרנסיון נחשבת לבירת התיירות הזו, ולאורך החוף המוני מסעדות. ארוחת הצהריים שלנו היא טעימה ממאכל מקומי- מין בצק אפוי מקמח מנדיוקה עם מילוי. כבד. טעים. ממלא מאד. שיטוט קצר להבין מה יש באזור- מוזיאון קטן וחביב במה שפעם היה תחנת רכבת עם הסבר על הרכבת שפעם פעלה מפה לארגנטינה ולעיר הבירה אסונסיון. חוץ מזה, לא מצאנו משהו מעניין. החברים החדשים של גדי מזמינים אותנו להצטרף בערב- כל האופנועים נכנסים בשיירה שפותחת את אירועי הערב. אני מוותרת וגדי לא רוצה לבד. נראה אותם ממקומנו בקהל. החגיגה אמורה להתחיל בשעה שמונה, אבל אנחנו כבר למודי נסיון, נכנסים חצי שעה אחרי, והמקום די ריק- הקהל מתחיל להגיע אפילו מאוחר יותר. האופנוענים נכנסים לקול תרועות הכרוז ומעט הקהל, ואז מתחיל טקס ארוך להחריד. השנה הקרנבל המקומי מציין 100 שנים, וכל מלכות העבר מכל המועדונים מוזמנות לקבל תעודה. כולן בתלבושות מתאימות, רשימה ארוכה- גדי אומר שכבר שנתיים אנחנו עומדים ושומעים שמות- אבל כאן זה סתם ארוך ומייגע. כמעט שעה וחצי, וסוף סוף מתחילים לעבור המועדונים השונים. התלבושות מרשימות, הרקדנים והרקדניות נותנים הופעה מרשימה, המוזיקה מחרישת אזניים, וכולם בקהל מרססים באוויר ספריי שלג בשמחה רבה. בחצות אנחנו מחליטים לפרוש- עוד יש שורה ארוכה של קבוצות שמחכות לתורן אבל הספיק לנו.. בדרך החוצה עוברים בין הדוכנים של האוכל ובוחרים שיפודי אסאדו טעימים. שתיה יש רק בירה או שתיה קלה מתוקה. נסתפק בבקבוק יין לחירום שיש לנו באופנוע.

בבוקר מאוחר אנחנו מחליטים ללכת למרכז העיר- הפלסה דה ארמס. העיר כמו בית קברות- ריק ושקט. ממש מקום נטוש.. פתאום יש המון רעש ברחוב- הולכים לראות ומיד מבינים שצריך להתחבא. חבורות של צעירים ונוער במכוניות וטנדרים זורקים אחד על השני ועל עוברי האורח המעטים פצצות מים וקצף, וכולם מאושרים עד הגג… אנחנו מוצאים מקלט במקום היחיד הפתוח- גלידריה. השיטה- אכול ככל יכולתך. האטרקציה- גלידה אסאי. לוקחים כוס או מיכל, עוברים וממלאים איזה גלידה שרוצים וכמה שרוצים, מוסיפים פירות, דגנים, סירופ, ובסוף שמים על המשקל. המחיר לפי המשקל, וכמו כל האוכל- זול בטירוף… גדי מתאפק- הוא יכול לאכול קילו בלי בעיה, אבל הבטן שמתחילה ללכת לפניו מגבילה את החשק. עד הערב אנחנו מסודרים. ארוחת ערב במסעדה של המלון- מנה לשניים עם תערובת בשר וצ'וריסו. בלתי אפשרי לאכול הכל. השאריות בתמונה.

הבוקר צריך להחליט באיזה כיוון לעשות את הסיבוב של פרגואי. אין הרבה מקומות מומלצים, אבל אלו שיש דורשים נסיעה של כמה ימים, ואין ברירה אלא להחליט על מסלול תוך התחשבות במה עוד רוצים להספיק עד החזרה הביתה להפסקה.. בברזיל מקבלים ויזה לשלושה חודשים ונצטרך להשאיר את האופנועים לפני הכניסה, כמה שיותר קרוב לגבול ובקרבת שדה תעופה. קשה לתכנן! אנחנו נוסעים לעיר קטנה, קרובה מאד, לפי המלצה של אסי והדר. Carmen del parana. גדי שם מלון ליד הנהר במפה, רק לצורך כיוון כללי. פחות משעה ואנחנו שם. מתלבטים מה לעשות- בקושי צהריים. טיפה ענקית על הקסדה, ואחריה עוד אחת, ופתאום אנחנו בעיצומו של ארוע גשם שפותר את ההתלבטות… יש חדר פנוי, מחוץ לעיר הגדולה המחיר צונח, יש ווייפיי, אין ארוחות אבל יש מטבח לשימושנו. בשעה הקרובה נשב מתחת לגג עם שאר האורחים ופשוט נחכה לסוף המבול. כשהגשם נרגע אנחנו יוצאים לחפש מקום לאכול. העיר כמו בית קברות. אבל יש מינימרקט ואנחנו מצטיידים במשהו לבשל- בערב יהיו מקומות פתוחים כנראה.. החם כבד, וגרוע ממנו- הלחות. אנחנו ממש רטובים לגמרי!

אחרי שאכלנו (שניצל בלחמניה ובירה קרה) עולים על בגדי ים ויורדים לחוף הנהר. מחיה נפשות! הנהר רדוד, ואחרי 50 מטר עדיין המים לא מגיעים לברכיים. אנחנו רובצים במים הנעימים- הקרקעית חול ממש כמו בים- כיף גדול. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במקום היחיד שפתוח- יש רק פיצה והמבורגר, פותחים לנו את המכולת הצמודה שנבחר יין. אותנטי מאד… בשולחן לידינו חבורה מברזיל, ויש גם בחור צ'כי שבקושי מדבר ספרדית אבל כשהוא שומע שאבא שלי נולד בצ'כוסלובקיה הוא בא לספר לנו שסבא שלו היה קומוניסט והרג גרמנים. היה לו ממש חשוב להעביר את המסר. בחזרה לחדרנו במלון- המקום חמוד ביותר, וניכר שמי שבנה אותו היה עם ראש טוב. חוץ מאיתנו נמצאים פה זוג מבוגר מאסונסיון והבת שלהם עם החבר. מנהלים שיחה על מה קורה היום במדינה- הם מרוצים- כנראה שצודקים.. יש מספיק כסף לבשר, בירה ונופש- לא צריך יותר בחיים. בבוקר אנחנו מחליטים להמשיך לאסונסיון למרות המקום החמוד- התבטלנו מספיק בשבועות האחרונים. 2 האופנועים צריכים מוסך- שלי הגיע ל 5000 ק"מ, של גדי עשה טיפול חלקי בלבד וצריך להשלים טיפול 10000. יש לפנינו 320 ק"מ, 5 וחצי שעות רכיבה. ?? הכבישים אמנם צרים- רק נתיב אחד לכל כיוון, אבל הם טובים למדי, והכל אספלט. עוד נגלה בהמשך. בינתיים אנחנו נהנים מהדרך- הירוק כאן ירוק מאד, וחם מאד. שעתיים וחצי עברנו חצי דרך, עוצרים כל חצי שעה לשתות ולהרגע במזגן- גדי בטוח שנקבל מכת חום אם לא נעצור. החליפות רטובות, הקסדה מגעילה וגם הכפפות נצמדות לידיים. אם צריך היה להגדיר את פרגואי במילה אחת זה היה- רטוב. או שאתה טובל בנהר, או שיורד גשם, או שאתה מזיע בטירוף. ההרגשה היא שגם העיניים מזיעות. הטמפרטורה סביב 40 מעלות, גם הבוקר והערב לא נעימים, והלחות איומה.

נכנסים למלון על הדרך, נראה יפה אבל השירות לתייר לוקה בחסר- במדינה הזו תיירות מבחוץ לא מאד מפותחת וזה מורגש בכל מקום על הדרך. ארוחת ערב על הכביש- המקום היחיד שסגור וממוזג, מלצר צעיר ומקצועי, הכל טעים- רק חבל שצריך שוב לצאת לרחוב כדי לחזור לחדר. יוצאים לחלק האחרון של הנסיעה- 160 ק"מ קרוב לשלוש שעות. כבר הבנו את הרעיון- רב הזמן נוסעים בתוך עיירות קטנות וחייבים להאט (הם דואגים לבמפרים למקרה שלא הבנת את השילוט) המון משאיות והכביש די צפוף כך שלא תמיד אפשר לעקוף. חוזרים על התרגולת של אתמול- עצירות תכופות, רצוי בתחנות דלק של shell- תמיד יש איפה לשבת, מזגן טוב, שרותים נקיים, ואינטרנט. בעצירה האחרונה- הפסקת חשמל בכל העיר, יש לנו 18 ק"מ וכמעט שעה נסיעה. אנחנו נמסים לגמרי, ונאלצים להתנהג כמו האופנוענים המקומיים הקטנים- איפה שאפשר עוקפים מימין על השוליים, נדחפים לרמזור שלא פועל ממילא, מזגזגים בין המכוניות- העיקר שיגמר כבר! מגיעים למלון בעיר רטובים לגמרי, בחדר אנחנו מתקלפים מהבגדים ופשוט יושבים חצי שעה עד שהגוף נרגע ומפסיק לנטוף. עכשו אפשר ללבוש בגד ים ולהכנס לבריכה. אין יותר טוב מבקבוק בירה קרה עכשו!

ארוחת ערב במלון- היום נשארים בטווח הליכה של 3 דקות מהחדר הממוזג- היה יום קשה אפילו לנו שלא מתרגשים מכלום… בבוקר יוצאים לקחת את האופנועים למוסך. נסיעה של 20 דקות ובתשע וחצי בבוקר זה עוד נסבל. הנהיגה כאן מזכירה את מקסיקו- צפוף וכולם נדחפים מכל הכיוונים. בכלל יש ניחוח מקסיקו בצבעים, בריחות, בברדק הכללי ברחוב. השפה אמנם ספרדית- אבל שונה משאר מדינות אמריקה הדרומית- הם בולעים אותיות והוגים קצת אחרת מה שלפעמים מקשה להבין, אבל הם אדיבים וחייכנים ושמחים לפתוח בשיחה. נחמד פה. מזג האויר הצפוי לימים הקרובים- חם. היום למשל, 42 מעלות עם הרגשה של 48. אנחנו כבר בחוץ, אז מנצלים את הבוקר לביקור במרקדו 4. שוק שמומלץ לבקר בו, דומה למקומות אחרים שראינו במרכז אמריקה ובאפריקה. מבנה ענק עם חנויות, איזורים שונים של בגדים, חפצי נוי, דברים לבית, ירקות ופירות, דגים, בשר, וכמובן מקומות לאכול. שרות המזון שלנו היה חוטף התקף לב מלהסתובב פה…

בחזרה למלון, בין בריכה לארוחה אנחנו בעיקר עובדים- יש תמיד פרויקטים שצריך להשלים ואם לא- נפתחים חדשים. בגלל הפרשי השעות עם הארץ יש לנו זמן לחשיבה ומחשב בשקט. בערב אנחנו יוצאים למסעדה מומלצת, נחשבת לטובה ביותר בעיר. המסעדה בנויה יפה, האוכל טוב, שרות טוב- ועדיין יש משהו קצת מוזר- לא הבנו עד הסוף… שישי בבוקר תוכנן לסיור בעיר עם גורו-ווק, אבל גשם שוטף מרתיע את הנרשמים. אין לנו חשק לצאת לבד עם המדריך- קובעים איתו למחר בבוקר עם קבוצה אחרת, ויוצאים להסתובב לבד. העיר לא מובנת בכלל. באותו רחוב יש בניין קולוניאלי, לידו מבנה ישן, מבנים מוזנחים או נטושים ובניין קומות מכוער. על המדרכות מוכרים שטויות ליד חלפנים ודוכני אוכל. בכל פינה עומד מישהו עם שולחן עשבים ולפי בקשת הקונה כותש חבילה קטנה. האישה החביבה בתמונה מסבירה לנו שאלו צמחי מרפא שמוסיפים ל terere- משקה מאטה קר ששותים פה הרבה. יש לכאבי ראש, כאבי בטן, עייפות- עוד לא ניסינו.

אחרי שעתיים אנחנו חוזרים למלון. הגשם מזמן פסק ועכשו אפילו נעים בחוץ. אם לא עומדים בשמש.. שישי בבוקר נפגשים עם ויקטור המדריך ועוד 3 זוגות- מצ'ילה, ספרד ורומניה. הסיור דו לשוני כי הרומנים לא ממש מבינים ספרדית, ויקטור אלוף בדיבור כפול- ממש מרב מיכאלי… עוברים במקומות החשובים- בית הנשיא, הפנתאון, מוזיאון העצמאות. למזלנו מזג האויר השתפר, ועדיין כשנכנסים למקום לא ממוזג אפשר להחנק. ויקטור מסביר על הולדת פרגואי, הדיקטטור הראשון ויורשיו שהובילו את המדינה למלחמה המשולשת- נגד אורוגוואי , ברזיל וארגנטינה. במלחמה הזו פרגואי איבדה שטחים עצומים שנכבשו ע"י שכנותיה, ובעיקר איבדה את רב הגברים שלה. המלחמה עם בוליביה שנולדה כתוצאה מהרעיון שבערבות הצ'אקו יש נפט, מה שגרם לכלכלה הרוסה וללא נפט. הוא מספר גם על הכלכלה המקומית ושיטת המיסוי שמושכת אנשים לעבור לגור כאן. עוברים לתקופה היותר מודרנית- פרק הדיקטטורה הארוכה ביותר באמריקה הלטינית. סטרסנר, איש צבא ממוצא גרמני לקח את השלטון, כנראה בתמיכה אמריקאית תוך העלמת עין מכל הפרות זכויות האדם. לזכותו נזקף הסכר באיטאיפו שהוא השני בגודלו בעולם ומספק את כל החשמל שהמדינה צריכה. גם כלכלת המדינה היתה כנראה יציבה בתקופתו. מנגד- פעולות אלימות מול מתנגדי משטר, שימוש בהלשנות שכמובן גרם לחוסר אמון מוחלט באוכלוסיה- בקיצור- לא ממש אהבו אותו.. בשנת 1989 האיש ברח לברזיל, וכאות הערכה לקחו פסל גדול שלו, שברו ועשו ממנו פסל חדש שמוצב בכיכר הנעדרים ליד בית הנשיא. אגב- שרידי רב הנעדרים נמצאו גם אחרי הרבה שנים, יש כ 400 שלא יימצאו אלא אם הנהרות הגדולים יתייבשו פעם…

ערב שישי- אנחנו מתלבטים אם ללכת לבית חב"ד. החוויה הרי תלויה באורחים- ארוחת הערב היא לא משהו שיש ממנו יותר מדי ציפיות, וקשה לנו לזהות מה יהיה. במלון פוגשים 2 משגיחי כשרות/שוחטים שעובדים בבית מטבחיים גדול מחוץ לעיר. מתפתחת שיחה- הם חמודים, ואם זה חלק מהאורחים אנחנו מהמרים שיהיה בסדר. התפילה בבית כנסת ליד ביתם של השליחים, באים גם אנשים מהקהילה המקומית, ובחוץ- ביתן עם 3 חיילים ושוטר ועוד 2 שומרים. אנחנו מחכים בחוץ שהתפילה תגמר ומקווים שלא נעורר חשד כשאנחנו הולכים וחוזרים כל הזמן. תשע בערב סוף סוף הולכים לבית- זו משפחה גדולה ובין האורחים עוד 3 משפחות שגרות כאן, כמה משגיחים מהארץ, עוד כמה אנשים ממקומות שונים בעולם, וישראלים שלא ברור איך השתרבבו למקום. מדברים בעברית, אנגלית וספרדית, ואחרי שכולם מילאו את הבטן השליח/רב/מוהל/שוחט לוי עושה סיבוב הכרות של היושבים לשולחן. יש לו סיפור חיים מפותל ומעניין, המשפחה גרה כאן למעלה מעשרים שנה, וכולם חביבים קולניים ושמחים. אחרי הסיבוב מתפתחות שיחות בין האורחים, ולקראת חצות אנחנו נפרדים. היה ערב מעניין ומהנה! גדי נחוש להקים רשת כמו בתי חב"ד אבל חילונית. אני מפקפקת ביכולת ההתמסרות של משפחות חילוניות אפילו אם מדובר במשהו זמני…