DIE HEL הוא העמק הקטן והכפר המשופץ בו ישנו. אתמול בדרך פגשנו זוג צעיר צועד בשביל, נראו ילדים חנונים לגמרי, והבוקר כשנכנסנו לשלם לגברת- ראינו אותם שוב, אוכלים במקום ארוחת בוקר. לידם- שני אופנועי שטח, והם עם כל הציוד הדרוש. תזכורת נוספת שאסור לשפוט אנשים לפי המראה שלהם… הם מאוסטרליה, כרגע עובדים בלונדון- היא מהנדסת שעובדת כל פעם על פרוייקט אחר וככה מתאפשר לה לטייל הרבה בין עבודות, הוא בענייני אופנועים- כל פעם חברה אחרת, עבודה אחרת. קיבלנו מהם כתובת של בחור ליד קייפטאון- דנקן- שיש לו מקום לינה פשוט במקום נח, הוא עזר להם עם הניירות הרשמיים לאופנועים שלהם (לקח להם 30 יום להשיג אותם!) ויוכל לעזור לנו בעניין אופנועים אם נחליט שזה כיוון.

אנחנו בקארו הקטן, כביש 62, המון חוות- עזים, כבשים, יענים. עוצרים לקפה במקום חמוד והמוכרת פשוט לא סותמת את הפה- כל ההיסטוריה שלה, של המקום, ועוד כיד הדמיון. ממש חסך בחברה.. עוד קפה אצל זוג שגדלו ב PAARL , ושולחים אותנו לחפש חוות עזים של יהודי אחד שלמד איתם בתיכון שם. ישנים בעיר חמודה- WORCESTER, במקום מטופח ויפה. בעלת המקום שמחה לשמוע שאנחנו מישראל- הוריה ביקרו בארץ לפני הרבה שנים והיא מאד רוצה גם. אגב- זו תגובה שכיחה מאד פה. ממשיכים לכוון PAARL. הנוף התחלף לחוות עם כרמים עצומים. עונת הבציר עכשו, כולם עסוקים.חוות העזים התגלתה כמפלצת תיירותית FAIRVIEW, גבינות רבות אבל בעיקר יין.. ביקשנו טלפון של האיש שעל העזים וקבענו איתו להפגש שם ביום שישי. ממשיכים בנסיעה, כיוון כללי קייפטאון, ונכנסים למקום של דנקן ואלי. הוא אנגלי שחי פה כבר 15 שנים, היא ספרדיה שהגיעה לכאן לפני 7 שנים אחרי 14 שנים בגרמניה, חיים פה עם קלואי שתהיה בת 5 בעוד כמה שבועות. כמה שעות אחרי שהגענו- הפתעה- קרייג וג'ני מופיעים. מסתבר שהודיעו להם שהרשיונות של האופנועים הגיעו והם החליטו לבא לקחת אותם. ביומיים הבאים אנחנו מטיילים באזור היקבים פה- עשרות רבות של יקבים בחוות ענק, כולם מציעים טעימות יין- אין ברירה, צריך לבחור! סימנו כמה על המפה שאליהם נכנס לראות ובחרנו אחד לטעימות. הראשון שנכנסנו אליו ריק לחלוטין. כולם עסוקים בבציר. אנחנו נכנסים לחדר הטעימות- כל היינות כשרים (ומבושלים..) מבחר מרשים. בחוץ- אנשים עסוקים בהעברת ענבים למיכלים וכשאנחנו מתקרבים יותר מדי האחראי ממהר להרחיק אותנו. בחור לא צעיר ניגש אלינו ומתחיל לדבר בעברית- הוא המשגיח, והאחראי הוא היינן.

בגלל ענייני כשרות היינן יודע שאסור לגעת ביין, אז הוא מרחיק את כל מי שמתקרב כדי שהמשגיח לא יפסול… חוזרים לישון באוהל שלנו, פוגשים את האחרים שישנים פה- ג'ף, החבר היהודי של דנקן שמגיע כל שנה לכמה חודשים כי החורף האנגלי קשה לו בגילו. לוץ הגרמני שבונה לעצמו רכב לטיולים אחרי 7 שנים שהוא כבר מטייל בעולם, ועוד זוג משוויץ ואיש נוסף שלא תהינו על קנקנם. כולם- בגילנו פחות או יותר… נפגשים במטבחון המשותף או בחוץ, שיחות קטנות, מקבלים מסלולים בשטח מקרייג וג'ני, טיפים מדנקן, וסתם סיפורים מהאחרים. למחרת- יום בקייפטאון. קצת לראות אופנועים, כי חשבנו לשכור לכמה ימים ולצאת לנסיעות קלות בשביל האימון (של לאה כמובן..) והכיף (של גדי). יש רק אופנועים גדולים להשכרה- הרגליים של לאה לא קרות- הן קפואות! מטיילים קצת ברחובות, קייפטאון נעימה ונקייה כמו כל עיר אחרת פה, כיף להסתובב.

אם כבר יום עצל, עולים ברכבל להר השולחן. מרשים. בערב כשחזרנו מצאנו פתק על השולחן שלנו- כולם הלכו לפאב המקומי- מזמינים אותנו להצטרף. דנקן מספר על ההפתעה שהוא מכין ליום ההולדת של קלואי- היא תקבל מאבא במתנה טרקטורון. אמא שלה מעדיפה חוג קרמיקה ומקריאה לכולם את הפרסום- איזה יתרונות וכמה דברים מקבל ילד שהולך לחוג כזה. כולנו צוחקים ומסכימים שאת אותם דברים ויותר היא תקבל מלימוד נסיעה בטרקטורון… למחרת- מקדישים את היום ליקבים שסימנו- טעימת יינות באחד מהם מהנה מאד. לכל יין מותאם ממתק קטן- סוגים שונים של רחת לקום או שוקולד, הסבר קצר ויעיל על היין והטעמים, טעים ומעניין. כמובן שקנינו בקבוק מרלו שיהיה לארוחות עתידיות! אחר הצהריים יש פסטיבל יין בסטלנבוש- אנחנו מגיעים שעתיים לפני הזמן, אוכלים משהו ומחפשים את הרחוב. באחד הרחובות סגרו את הכביש, מוציאים החוצה שולחנות, יש מכונית קפה, במה קטנה עם מערכת תופים והמוני אנשים מתרוצצים ומסדרים. תפסנו לנו ספסל וישבנו להסתכל איך לא אנחנו מארגנים ארוע.. כל כך נחמד להסתכל מהצד- אנחנו מגלים בעצמנו יכולות מופלאות סתם לשבת ולא לעשות כלום. כשכבר כמעט גמרו לסדר הכל מתברר שזה ארוע שהיה צריך להרשם ולהזמין מקום מראש. אנחנו מבינים למה כל מי שהגיע עד עכשו היה לבוש כל כך יפה..

הפסטיבל להמונים ברחוב מקביל בכלל… אנשים עומדים בתור לקנות כוס ואז מסתובבים בין הדוכנים ומקבלים טעימות מכמה יקבים. ממש ארוע "תל אביבי"- הקהל, ההתרחשות, האוירה. למחרת- עוד שוטטות באזור הנעים הזה, אחר הצהריים נוסעים להפגש עם איש העזים. רצינו לראות את המחלבה אבל לא מכניסים מבקרים. העדר (זאנן) היה בעבר של 600 ראש, אבל מסתבר שגם בדרום אפריקה, כמו אצלינו, לא כל כך כלכלי הגידול והמחלבה, והעדר צומצם ל 360 עזים. אין מיחשוב, אבל הכל מסודר מאד. בסוף הסיבוב בדיר האיש- דונלד- מזכיר פתאום את שלי ורוני. מסתבר שהזוג הזה שהכרנו כבעלי מחלבה קטנה בישובי גדרות וחשבנו שנסעו לקנדה בעצם חיו כאן, שלי עבדה במחלבה, ולפני כמה חודשים חזרו לארץ. עולם קטן… הסמל של המחלבה והיקב מעניין רבע ממנו מוקדש לספר תורה וגם ביקב הקודם יש שלט בכניסה- סגור בחגים יהודיים..

 

שבת מוקדשת למוזיאון הלב. סיור מרתק של כמעט שעתיים בבית החולים שבו נעשתה השתלת הלב הראשונה בעולם. אחר כך- טיול נופים- יורדים עד לכף התקווה הטובה, בדרך עוצרים במושבת פינגווינים- חיות קטנות ומגוחכות.

 

יום כיף. בערב כשחזרנו לשינה, שמענו המון רעש מכוון הטאונשיפ הקרובה- קראיפונטיין. (תרגום- טאונשיפ-העיר של השחורים). זה נשמע כמו מנועים- כמה דקות רעש, כמה דקות שקט, אבל לא נגמר. בעשר הלכנו לדנקן לשאול מה זה, והתברר שיש פעם בחודש מרוץ מכוניות שאנשים בונים בעצמם. עד שקיפלנו את האוהל ונסענו- הכל נגמר… פספוס החודש… אבל אמרו לנו איפה נוכל למצוא דבר כזה בנמיביה, אז ננסה להגיע.. יום ראשון מוקדש לשווקים של קייפטאון ולמוזיאון היהודי. בערב יושבים לתכנן את הימים הבאים- הגיע הזמן לזוז!

 

היום יעלה בת שנה. אמנם אנחנו מקבלים תמונות כל שבוע אבל זה לא אותו דבר. ביחוד לסבתא שניסתה ליצור הרגל שבועי לפני הנסיעה.. אנחנו נכנסים לשטח, צפויות בעיות קליטה סלולרית אז שולחים ברכות להורים שנמצאים בעבודה עכשו, וזהו. יצאנו.  מצפינים לCERES ומשם לתוך ההרים- CEDERBERG.

 

מזג האויר- כמו בשיא הקייץ בערבה. אי אפשר לצאת מהמכונית בלי לחטוף מכת חום. פתאום באמצע הכלום מקום עצירה- קפה, שתיה קרה, בר עצום, שרידים של נפחיה מפעם ואוסף ענק של כובעים. בקיצור- ערבוביה לא מוסברת, ביחוד קשה להבין את מי משרת המקום הזה (אבל יש גם מי שלא מבין את מי משרתת חוות נאות-  אז צריך להזהר לא להתקע בסטיגמות) בכל אופן- יש להם בירה ג'ינג'ר תוצרת בית, לא נטעם? אחרי משחק של דקות ארוכות עם האויר שצריך לצאת והבירה שצריכה לערבב את עצמה אנחנו מצליחים לשתות. טוב, זה קר, זה מתוק, זה מוגז, יש בזה אלכוהול- בירה זה לא. מזכיר את הניסויים של עמית בבית…

 

 

הלאה. DIE MOND. חווה ירוקה באמצע מדבר. יושבים על שפת נחל שממנו לוקחים את המיים למקום. מדשאות, קצת כבשים, קצת גידולי קקטוסים ושש בקתות אבן חמודות. במחסן- טנדר משנות הששים שהם משחזרים. נשארים ללילה, מוודאים שאין תנינים בנחל ונכנסים לטבילה. רק ככה אפשר להרגיע את החום הנורא שיש פה. הבעיה היא בלילה. זה מזכיר לנו את הקרואן שלנו באמצע הקיץ כשאין מזגן. בחוץ קריר ונעים אבל בפנים- הקירות פולטים את כל החום שנצבר ביום ופשוט אי אפשר להרדם. ערסל בחוץ היה יכול לעזור, אבל מצד שני- יש פה כמות חרקים לא מבוטלת. אחרי שעות שינה לא רבות מצליחים להתעורר לקראת תשע. מוותרים על רחיצה נוספת בנחל, וממשיכים להרים. נוף חדגוני, שיחים נמוכים ירוקים, והמוני סלעים גדולים מבצבצים ביניהם. השבילים אמנם מיועדים ל 4*4 אבל אין יותר מדי מכשולים. פשוט נסיעה איטית. פתאום- לקראת צהריים- הטלפון מתעורר עם סדרת צלצולים- הודעות ווטצאפ, סמס, מייל. קליטה מלאה. באחד הפיתולים של הדרך רואים בתים. יש פה עיירה של המיסיון. קיימת מ 1830, גרים פה כ 500 איש, רובם שחורים, הכל ישן אבל מטופח מאד- כל הבתים צבועים בלבן, בנויים בשורות מסודרות, ולמטה- המרכז. כל המבנים הציבוריים צבועים בלבן וירוק, עצים גדולים וספסלים ביניהם. יש פה כנסיה, משרדים, מרכז מידע לתיירים, מפעל קוסמטיקה ומפעל תה ששניהם מבוססים על צמח שנקרא ROOIBOS, ומפעל נעליים. כשאומרים מפעל יש לנו תמונה מסויימת בראש, אז זה לא מה שבתמונה הזו… את הנעליים עושים ביד ובמכונות ישנות, ריח חזק של דבק, עור בשני צבעים- זה סוג הנעליים שנמכרות בשווקים של השחורים או לתיירים. מפעל התה זה בעצם חדרים גדולים שבהם אורזים את התה. העבודה עצמה- בשדות. קוטפים את הצמח, קוצצים ואז מפזרים בשטחים עצומים לייבוש, והופכים ידנית. מה שבטוח- המסיון דואג לפרנסה ובעיקר לתעסוקה, ויש קשר עם העולם החיצוני! ממשיכים בדרכי עפר לתוך ההרים. את הלילה נעבור במחנה חמוד ומסודר. הקלה משמעותית בעומס החום. השחורים שעובדים פה באים ממלאווי כי שם אין עבודה. ואגב- בדרום אפריקה יש למעלה מ 20% אבטלה.  המצב מזכיר לכם משהו?

3/2

בדרך לרדת מההרים לכיוון CLANWILLIAM לצידי הכביש כניסות לחוות עם שטחים גדולים של צמח התה, אחר כך יתברר לנו שבגגל שהאזור הוא שמורת טבע ויש בו אזור של ליאופרדים- חתולים גדולים כמו שקוראים להם פה- אסור לגדל פה חיות ולכן לא רואים עזים וכבשים, למרות שמבחינת הצמחיה זה מאד מתאים. באחד הפיתולים בכביש מתגלים מבנים ענקיים, סביבם כרמים, נכנסים לראות. יש פה חווה שלפי המבנים שבה לא בונה על תיירים חולפים כמונו. הכל מתוקתק, עשוי בטוב טעם, כיף לראות. בירידה מההרים, מזג האוויר שוב מתחמם. מתחילים לחפש מקום ללילה, אבל מה שמוצאים לא נראה לנו, מה שנראה לנו סגור או מלא. הדרך לאחד המקומות עוברת דרך "יער" של קקטוס מעניין. יש לו גזע זהוב והעלים והפריחה בראשו- כמו עץ קטן.

 

את הלילה נעבור בצד הדרך באוהל שלנו על הגג. לפחות אם ביום חם כמו אצלינו- בלילה קריר ונעים כמו אצלינו.

4/2

ארוחת בוקר בצד הכביש. אנחנו בדרך כלל לא משתמשים בציוד שיש במכונית, אבל כשצריך- יש הכל! לפעמים נשברות ביצים במקרר כשהנהיגה של גדי פרועה מדי, אבל אין תלונות…

אנחנו נוסעים לפגוש חוואי- פיפ ניבודט שמגדל עז בורי ומוכר בעיקר להרבעה. העז הזו גדלה פה במרעה, עולה במשקל מהר מאד- כמו מה שאנחנו מכירים מהכבשים שלנו. מעניין ואולי פעם יהיה גם מועיל. אף אחד לא חולב את העזים האלו- אין להן הרבה חלב- העניין הוא הבשר. הוא אומר מה שכבר שמענו קודם- שהשחורים בעיקר משתמשים בבשר שלהן לצרכים פולחניים. בכל אופן הוא מייצא לכל העולם, בעיקר בתוך אפריקה אבל גם לנסיכויות. האיש וזוגתו מזמינים אותנו לארוחת צהריים ומציידים אותנו בשני מספרי טלפון של מגדלים. היום ניסע לאחד מהם- קוס- שחולב ויש לו מחלבה. יש לו שני סוגים של עזים גרמניות שלא ראינו אף פעם. הנסיעה- 170 ק'מ, לא בכיוון הכללי שלנו, אבל אם זה מעניין- יש לנו זמן…על המפה מסומן כפר קטן. פיפ אמר שהמלון גם שייך לקוס ונוכל לישון שם. אנחנו מגיעים.

יש על הכביש מלון, צד שני- חנות, כמה בתים ישנים אך מתוחזקים היטב, ואחרי קילומטר- הטאון שיפ המקומי. כמה פחונים והרבה בלגן. מסתבר שהכפר הוא בעצם החווה. המקום היה שייך למשפחה של יהודים- ארתור שר, שמכרו אותו ב 1980. היום גרים פה קוס עם אשתו ובנו, ועוד כמה אנשים לבנים, השחורים שגרים ועובדים אצלם, יש גם הוסטל עם 70 ילדים, ויחד עם הטאון שיפ- פחות מ 500 איש. ההבחנה בין שחורים ללבנים מאד ברורה באזורים האלו- היחס אל השחורים הוא לא של אפליה אלא של זלזול ביכולת. כנראה שיש עניין תרבותי ומנטלי באזורים הרחוקים, ובאמת לשחורים אין אופק ואין שאיפות. בניגוד לערים ששם רואים שחורים מצליחים יותר- גם בסוג העבודה, גם בצורת המגורים, פה או שהם חיים באזור שלהם- בדרך כלל נקי ומסודר, אבל מאד מזכיר מחנות פליטים ולא מקום קבע, או שיש להם צריפונים בחצר של הלבנים. הרבה מהם לא מדברים אנגלית אז גם קשה לתקשר איתם, אבל כולם מדברים אפריקנס- גם לבנים לפעמים מתקשים עם האנגלית… ונחזור לקוס- הוא עשה לנו סיבוב בדיר שלו- בניגוד לעזים לבשר הוא דוקא לא מוציא למרעה. בשנתיים האחרונות יש בצורת ולא משיגים חציר וגרעינים כך שאין לו ברירה ולפעמים הוא כן מוציא אותן. הוא עושה כל מיני נסיונות- בית גידול לנבטים, גידול עשב שמתאים למרעה, אבל מתלונן שקשה להשיג אפילו זרעים בשביל זה. כרגע חולב 120 עזים אחרי שהקטין ב 50% את העדר בגלל בעיית המזון, ובמחלבה עובדות 3 שחורות. עד לפני 13 שנים היתה לו גבנית, אבל היא עזבה והשאירה הוראות מדוייקות לבנות האלו והן ממשיכות כמו שהיא לימדה אותן. הצצה במחלבה- נקי ומסודר, הכל נרשם ומסומן, מחמצות כמו שאנחנו משתמשים- אותו יצרן- עובדים כל יום עם 300 ליטר. הם עושים 2 גבינות קשות, פטה וחלומי, וכמה גבינות רכות שאנחנו לא מכירים. בגלל המרחק מהשווקים כל התוצרת- גם הטרייה- נמכרת ארוזה בואקום. שאלנו אם הוא רוצה שנמצא לו גבן שילמד את הבנות לעשות עוד סוג של גבינה- הוא אומר שייקח חודשים ללמד את הבנות לעשות משהו חדש. הן לא מלומדות ולא מדברות אנגלית..  ישנו במלון, ואשתו של קוס סיפרה שעד לפני 4 שנים היה להם אורח קבוע כל שנה מישראל- יואש מיודפת. הוא היה בא בעונת הפריחה ואוסף פקעות לייבא לארץ. הם מתגעגעים אליו. מישהו מכיר?  בבוקר מתכוננים ליום נסיעה- יש לנו 400 קמ' וגם כשיש כביש הוא לא תמיד משהו… קליטת סלולר? מקרית בהחלט..

אחר הצהריים כבר רואים עיר מרחוק, ובצד הדרך יש מקום ענק עם ערימות של ארגזי עץ וערימות אחרות עטופות בבד לבן שעשן עולה מהן, ומשטחים גדולים על האדמה בשני צבעים. גדי מודיע שלא עוברים מקום מוזר בלי לבדוק מה זה. נכנסים דרך שער עם גדר גבוהה מחושמלת, ומגלים מקום שבו עושים צימוקים! 2 דקות וכבר מגיע אלינו טנדר ואיש חביב, לבן כמובן, כי השחורים שעובדים שם לא ממש מתעניינים מי נכנס, ותוך 5 שניות הוא "מכריח" אותנו לבא איתו ולראות הכל. הוא מספר שהוא מעבד בין 3000-4000 טון ענבים בעונה, באזור מייצרים 50% מהתוצרת סוג א של דרום אפריקה לטענתו. הענבים משוטחים במדפי עץ בערימות, סוגרים אותם בבד ומדליקים סולפור כדי לפוצץ את הקליפה (זג בעברית) במשך 8 שעות ואחר כך משאירים בשמש לשבועיים. אלה יהיו צימוקים לבנים. ענבים באיכות פחות טובה או באשכולות גדולים מדי פורסים על האדמה ונותנים להתייבש בלי שום חומר והם יהפכו לצימוקים שחורים. טעמנו. מתוק להחריד.

6/2

נוסעים למפלים הגדולים ביותר בדרום אפריקה, AUGRABIES או באפריקנס- אוחרביס. אחר הצהריים עדיין חם כמו אצלינו בקייץ, מנצלים את הזמן לעשות כביסה ולנוח, וכשמתחיל להתקרר יוצאים לסיבוב רגלי למפלים. בגלל מיעוט הגשמים בשנים האחרונות המפל יחסית קטן, אבל מרחוק כבר שומעים את הרעש המדהים של מיים נופלים. זה משהו שאי אפשר לצלם- באמצע המדבר קניון שבתוכו עובר הנהר. ניסינו, אבל זה לא זה… הנהר אורנג' מתחיל די במזרח המדינה, בלסוטו, וזורם לכל רוחב דרום אפריקה, הוא הגבול הטבעי עם נמיביה מצפונו, ובסוף נשפך לאוקיאנוס האטלנטי. אולי עוד נפגוש אותו בהמשך. לילה בפארק, מחר נגיע לעיר UPINGTON, וממנה- לנמיביה!