במנאוס אנחנו מתנהלים כתיירים- קצת סופגים אוירה ברחובות, ובתשע בבוקר אנחנו נפגשים עם המדריך שלנו בבית האופרה היפה.

הבנין נבנה במשך 7 שנים בסוף המאה ה 19- תור הזהב של העיר. בעצם- תור הגומי. העיר התחילה כישוב קטן לפני כמעט 500 שנים, וכשתעשית הגומי הטבעי התפתחה והיצוא שלו הביא מהגרים וכסף, הרבה כסף, החליטו בעיר שכבר מנתה כ 50 אלף איש, להביא אליה את התרבות האירופאית. מבני הציבור הגדולים שראינו בסיבוב אתמול כולם בסגנון צרפתי או איטלקי, הבתים בסגנון פורטוגלי, והחומרים ברובם הגיעו מאירופה- ברזל אנגלי, שיש איטלקי, משי צרפתי, אבני ריצוף מפורטוגל- רק העץ מקומי. הבנין עצמו מהודר מאד, חוץ מהכסאות באולם שהוחלפו פעמיים- כל השאר מקורי ושמור היטב. הקירות מחופים במשי, העמודים מצופים שיש, נברשות תלויות, רצפת העץ מבריקה, יש כמובן במה ענקית ומקום לתזמורת למטה. תאי צפייה לעשירים וחשובים יותר, יצירות אמנות באולם שאליו מתכנסים אחרי ההופעה למוזיקה וריקודים. בהחלט מקום שאפשר להתגאות בו. הסיפור הנחמד ביותר- ברחבה שמסביב לבנין השתמשו בלבנים מגומי כדי שהכרכרות שעוברות ברחוב לא ירעישו ויפריעו ליושבים בפנים. מנאוס ירדה מגדולתה בשנות ה 20 של המאה העשרים, אבל מלבד שנים בודדות שהבנין היה סגור הוא פעיל תמיד- היום זה גם מופעים ותאטרון, לאו דווקא אופרה, אבל יש גאווה גדולה בתעוד זמרי אופרה ומנצחים ידועים שהופיעו פה.

אחרי כמעט שעה של התפעלות אנחנו מחליפים מדריך ויוצאים לנמל. מאחר והחלטנו להתנהג כתיירים עשירים (וגם בגלל שאורנה צריכה קצב איטי ומותאם…) אנחנו בסירה פרטית, ומתכוונים לראות כל מה שיש לנהר להציע! מתחילים בשיט קצר אל הדולפינים. יש פה דולפיני נהר ורודים, והם רגילים להתקבץ בנקודות של התיירים- לא בגלל שהם חברותיים אלא בגלל שהם מקבלים דגים בלי להתאמץ… מלבישים אותנו במצופים ואנחנו יורדים למים השחורים. כל מה שזז קרוב לפני הנהר מקבל גוון זהבי קצת, שזה יפה בפני עצמו, וכשהמלווה שלנו מצליח לשכנע את הדגים האלה להתרומם כדי לקבל חתיכת דג, הם מתגלים ורודים ושמנמנים אבל מאד חמקניים. אני מתרגשת כמו ילד קטן, גדי כמובן לא, ואחרי אוסף צילומים ממשיכים לנקודה הבאה.

אנחנו במפגש בין הנהרות- ריו נגרו שמגיע מקולומביה ונראה כמו נהר של נפט, וריו סולימואס שמגיע מפרו ונראה כמו נהר חום של בוץ. הנהרות זורמים זה לצד זה לאורך 7 קילומטרים בלי להתערבב- יש הבדל של 2 מעלות ביניהם, ומהירות הזרימה שונה, אבל בשלב מסוים האמזונאס הופך לחום וככה זורם עד האוקיינוס האטלנטי. מרשים מאד.

מאחר ושעת ארוחת הצהרים מוקדמת, יושבים לאכול במסעדה צפה עם עוד עשרות מבקרים אחרים שחיסלו לנו את האננס הטעים, ואז יוצאים להליכה על גשר עץ מהמסעדה אל תוך הג'ונגל.  השביל בערך בגובה של 3 מטר מעל האדמה כי אנחנו בעונה היבשה. בקיץ, שהוא העונה הגשומה, המים יכולים לעבור את הגובה הזה ואז כל האזור הופך בעצם ליער מוצף גדול. אנחנו רואים עץ ענק שכריתתו נאסרה כדי להגן מפני הכחדה (המדריך אומר שבערך 30% מצמחיית האמזונאס נעלמה עם השנים, ובזכות חוקים קשוחים היום המצב טוב יותר אבל עדיין 10% נחשבים אבודים). עוד עץ מעניין שהפרי שלו מכיל משהו כמו צמר גפן וזה גם השימוש היחיד שלו- מילוי כריות… מגיעים לאזור מוצף שנראה קצת כמו ביצה- יש תנין גדול וישנוני למטה, המוני פרפרים וחרקים, ובריכה של חבצלות מים- בעונה הזו הן נראות פחות טוב וגם כמעט שאין פריחה, אבל זה יפה בכל זאת!

בחזרה לסירה שלנו, פנינו לשבט של ילידים. בדרך רואים איגואנה גדולה במקום שקשה להבין איך הגיעה אליו כי הכל מסביב מים, ולכפר אנחנו מגיעים כשקבוצה גדולה שהיתה לפנינו יוצאת ממנו. נראה שהשבט התעייף… עדיין השמאן וכמה מהנשים לבושים בבגדים "אופייניים"- הכביסה התלויה מלמדת שהם לא מסתובבים ככה ביום-יום, אבל למרבה ההקלה (שלנו- כי אורנה רוצה לראות הכל!) לא יהיו ריקודים וטקסים היום. אפשר עדיין להצטבע אם רוצים (אני לא..) ואפשר לצלם מסביב- צילום של ילדה עולה 2 ריאל, גם של חיות מחמד כמו נחש או קוף, אבל גם החיות התעייפו ופרשו.. המדריך מספר לנו שכל כפר כזה הוא מעין שבט עם שפה משלו וטקסים משלו ובעצם זה סוג של חמולה. זו הסיבה שהם מתחתנים בין השבטים, ובכל מקרה מדובר בכפרים של כמה עשרות אנשים, לא משהו גדול. מדינת אמזוניה ענקית- כעשרים אחוז מברזיל, ואוכלוסייתה דלילה- 4 מליון תושבים בלבד. במנאוס חיים כ 2.3 מליון, והשאר בכל רחבי המדינה , כך שמלבד הערים הקטנות שמפוזרות בה יש כמה עשרות שבטים בשטח. השבטים הרחוקים יותר חיים קצת מתחת לראדאר- החוק יותר גמיש אצלם. יש חינוך חובה, אבל הוא לא תורם לערבוב יתר עם האוכלוסייה כי יושבי הכפרים הילידיים די שומרים על בידול. לטענתו מעט מאד יוצאים לעבוד בעיר, והם חיים את חייהם כאילו לא שייכים. ברור שהם משתמשים במה שיש לקידמה להציע- יש חשמל או לוחות סולריים, יש אינטרנט, יש סירות מנוע מכל הגדלים- זה לא ניתוק טוטאלי, יותר בחירה.

בקטע השיט הבא נופל על כולנו נמנום כלשהו, אנחנו לא מתאמצים אמנם אבל מזג האויר מעייף… עוצרים קרוב לגדה ואנחנו מקבלים "חכות" ופתיונות, ויאללה- תיירים צריכים לדוג פיראניות! ה'נהג' שלנו דג בלי הפסקה, אנחנו רק מצליחים להאכיל אותן- כל פעם שהחכה נמשכת אנחנו מגלים שהפתיון נאכל מסביב לקרס- דגים חכמים. כשאורנה מצליחה לדוג ההתרגשות גדולה, המוטיבציה עולה, אבל אף אחד לא מצליח- כולנו מעלים חרס בידנו במקום דג בחכתנו… 

תחנה אחרונה במסלול- לצפות בתנינים, עם הבטחה שהמלווה שלנו ינסה לתפוס תנין קטן. יש הרבה מה לראות בנהר בלי קשר לתנינים, והאמת שלי באופן אישי לא אכפת אם לא נראה… שטים לאט ובשקט כי בינתיים השמש יורדת והנוף משנה גוונים להנאתנו, וכשיותר מחשיך מנסים לאתר אותם בהצלחה חלקית בלבד- אנחנו רואים עיניים מציצות מהמים, ועוד עיניים מנצנצות על הגדה לאור הפנס, אבל התנין שהצלחנו להתקרב אליו גדול מדי וכנראה שהבחור האמיץ לא ממש רוצה לאבד יד היום..

כשאנחנו חוזרים לעיר קלאודיו הבוס אוסף אותנו מהנמל ולבקשתנו משאיר אותנו במסעדה נהדרת- גם יפה, גם אוכל משובח, וגם אף אחד לא מעקם את האף כשאנחנו נכנסים מלוכלכים קצת, בטח לא ריחניים במיוחד ובעיקר- בתלבושת "היינו כל היום בנהר". בבוקר אנחנו אוספים את כל חפצינו לחדר מזוודות של המלון, ויוצאים ליום סיור נוסף. הפעם בנסיעה צפונה, על הכביש שמוביל לוונצואלה. לא נגיע לשם הפעם- וחבל. נצטרך לחזור כשיהיו יחסים דיפלומטיים וזה יקח זמן… אנחנו עולים לעיר presidente figueiredo. לב אזור המפלים. טעימה קטנה- נהיה בשלושה מקומות מתוך עשרות רבות, שהגישה אליהם קלה וקצרה- אנחנו רוצים לחזור למנאוס בשעה סבירה כדי לצאת עוד היום. הנהג שלנו מדבר אנגלית טובה וממש שמח לספר לנו כל מה שהוא יודע. ביציאה מהעיר הוא מראה לנו חנות ענקית שנקראת בימול. מספר שיש הרבה חנויות כאלה באזור, והבעלים הם משפחה ותיקה של יהודים.  מה שם המשפחה? בשימול. אנחנו מנחשים שזה בן-שימול, וזה מסתדר עם הגירת יהודים בתחילת ההתיישבות פה שהגיעו ממרוקו. הדרך, שהוא קורא לה הייוויי, היא כמו קודם- כביש עם 2 נתיבים, במצב סביר מאד, מהירות מקסימלית- 80 קמ"ש. ואני כבר חשבתי שסוף סוף ניסע בדרך מהירה אמיתית.. בהמשכה יש סכר גדול לייצור חשמל לכל האזור- לא ניסע עד אליו. רק לידיעה. אנחנו מגיעים לנקודה הראשונה- הליכה בג'ונגל של כ 20 דקות בשביל, חוצים שביל נמלים בדרך, גדי וצור חוטפים עקיצה כואבת מאד, המדריך מציל את אורנה משלל עקיצות, והגענו- המפל מרהיב! זרימה חזקה של מים שחורים אבל צלולים, עם כתמי זהב איפה שהסלע קרוב לפני השטח. ממש מוצלחים הסלעים- הם לא מחליקים בכלל. אנחנו צועדים אל המפל, יש בדרך גם בריכה קטנה וצריך לשחות קצת, ואפשר לשבת או לשכב למסאז' קטן. א-מחייה! בחזרה למכונית בשביל אחר ואפשר לראות את המפל מלמעלה. המדריך אומר שזו העונה הטובה לבא- בעונה הגשומה הנהר גבוה והזרם חזק ואי אפשר להכנס.

אנחנו ממשיכים לנקודה הבאה- עוברים מעל נחל קטן שנראה כמו חלודה אבל מימיו צלולים לגמרי ומגיעים- הפעם לא מפל, אלא בריכה שנוצרת ממעיין- צבע טורקיז יפהפה, מים צלולים, ואין הרבה מבקרים אז אין הגבלת זמן. הטענה היא שכשהמקום מלא מגבילים את השהיה במים לעשרים דקות. שוב הרווחנו. אבל ממש!

בחזרה לעיר שממנה התחלנו, הקרויה על שם הנשיא שככל הנראה עשה רבות לטובת האזור- פיגוארדו. בשנת 1967 מנאוס הוכרזה כאזור סחר חופשי, ואחרי שנים רבות של דעיכה החלה התעוררות כלכלית. מפעלים רבים הוקמו- בעיקר בתחום תעשיית הרכב, בעיקר אופנועים. העיר עצמה קטנה וממוקדת תיירות מים- פוסאדות, מסעדות, סוכנים ומדריכי טיולים. ארוחת צהריים במסעדה- אנחנו אוכלים דג (גדי נשאר עם הבשר) טמבקואי. טעים ביותר, ושומני כמו בשר. בירה קרה כי לא נוהגים בשעות הקרובות, ועל השולחן סלט קצוץ מרענן, אורז עם שעועית- מנה אופיינית וטעימה, צ'יפס מנדיוקה ובננה מטוגנת עטופה בפרופה. קפה טוב בלי סוכר לסיום. מושלם. גדי גם הצליח למצוא ג'ריקן לדלק שנצטרך להמשך והוא מאושר.

התחנה האחרונה היום במפל נוסף, הליכה קצרה מאד ואנחנו מתלבטים אם להכנס שוב למים. הולכים על זה. מדהים. זרימה חזקה שמורידה בגדי ים, מים קרים שעוצרים את הנשימה עד שמתרגלים. נהדר!!  מזל שלא ויתרנו- חוויה אמיתית.

מבקשים מהמדריך שיעצור באמצע הדרך חזרה לקפה, יש כמעט שעתיים נסיעה, אבל כולנו מתעפצים והוא מנצל את זה כדי להרביץ נסיעה רצופה… חמש וחצי אנחנו במלון, מתלבשים לנסיעה, עוד שעה ואנחנו בנמל, מחכים למעבורת האחרונה. ההחלטה לצאת היום טובה מאד. אמנם נגיע מאוחר יחסית, בחושך, אבל ככה נוכל לצאת בבוקר מוקדם בלי להתעכב בנמל. בקומת הנוסעים במעבורת יש חדר גדול ממוזג- שעה ואנחנו בצד השני, הפוסאדה היחידה שמצאנו היא המקום שעליו לא מספרים של הנסיעה הזו… עיירה מוזרה, יש רחובות צדדיים שיורדים מהכביש הראשי, הבתים כולם מעץ ונראה שלא שונה בהם דבר מלפני מאה שנים, חוץ מכמה בודדים שרואים שהשקיעו בהם מחשבה על אסתטיקה. יש בין הבתים מעין רחוב נוסף שהוא במפלס גבוה יותר מהדרכים למטה, כנראה שבעונה הגשומה זו הדרך היחידה להתנייד..

אחרי שינה לא משהו, בשמונה אנחנו אחרי תדלוק, כולל מיכל 18 ליטר שעולה על הרכב המלווה שלנו. אנחנו ממנים את אורנה על הצילומים היום, אז אפשר להימנע מעצירות בדרך. שעה נסיעה ואנחנו בעיר קטנה שיש בה סופר גדול, מצטיידים ליומיים וחצי ואפשר לצאת להרפתקה! אנחנו על כביש BR319. כביש מרכזי שמחבר את מנאוס למרכז המדינה, והדיונים עליו מלווים אותנו עוד לפני שיצאנו לדרך מהארץ.. יש בו כ 400 ק"מ לא סלולים, בעונה הגשומה בוץ בלתי עביר, בעונה היבשה ענני אבק ופודרה. יש בו תנועת משאיות רבה והוא נחשב לאימת הרוכבים והנוסעים. כל מה שצריך זה קצת מזל- כמו למשל שירד גשם כמה ימים לפני שמגיעים אליו ואז שמש שתייבש אותו… בתחילת ההכרות עם הכביש חשבנו שכדאי לחפש דרך חלופית- ויש. בהפלגה ארוכה לאין קץ. או לשכור רכב שיקח אותנו. ככל שאנחנו חוקרים ובודקים יותר, המידע מרגיע אותנו, והעובדה שצור ואורנה גם רוצים לנסוע ביחד כדי לא להתקע, מביאים להחלטה לצאת לדרך. והנה אנחנו כאן. תחילת הדרך, כ 150 ק"מ  בכביש. אפילו די טוב. נקודת האין אספלט התקדמה- טניה קראה לזה סלילת בחירות…

והנה זה מתחיל. עפר- אדמה- אבנים- בורות. בזכות הורדת אוויר אכזרית בצמיגים, הארגזים האחוריים שעלו על המכונית של השומנים, וההוראה של גדי לא לרדת ממהירות של 60 קמ"ש כשאין הר אבק באוויר, אנחנו צולחים יפה את היום הראשון. אפילו היה מעבר נהר על משטח ענק שספינה גוררת ומכוונת אותו… עשינו היום 100 ק"מ עד שהגענו לפוסאדה שמסומנת במפה וגם קיימת… לא משהו להתלהב, אבל העיקר שיש מאוורר בחדר, מקלחת שמורידה מעלינו את האבק האדום, ומשפחה חמודה שמכינה לנו ארוחת ערב. אנחנו גמורים. בעיקר אני. רכבנו 5 שעות נטו היום, והחם בטח לא מקל עלינו. בערב רעמים וברקים- נקווה שהלילה יסתכם במופע אורקולי ללא גשם! בעודנו מחכים לקפה שהובטח, מתחיל גשם. נקווה שיפסק מהר כי אחרת נצטרך להשאר כאן, ואין לנו הרבה זמן פציעות עד החזרה לארץ!

יוצאים לדרך מוקדם, שש וחצי צור מגיש לנו קפה של בוקר, וכמה דקות אחרי שבע אנחנו כבר בנסיעה. אחרי הניסיון של אתמול, העברנו מחשבה שהיום צור ואני נתחלף בנהיגה- לפחות חלק מהיום, אבל אני קמה רעננה ולפחות כרגע ממש אין צורך. מה גם שלתת לו ללבוש את בגדי הרכיבה המטונפים וביחוד הקסדה נשמע כמו התעללות וקצת מביש… אחרי הגשם הקצר של אמש הדרך נעימה יותר, גם פחות חם כנראה, ואנחנו מרביצים נסיעה של שעה עד ארוחת הבוקר. האמת שהיינו ממשיכים יותר, אבל הבוץ על הדרך קבע את הלוז- בחירה מוטעית של המסלול מכניסה אותי לבוץ טובעני ואני מחליקה בעדינות לתוך הצמחיה. למרות איך שזה נראה אנחנו מצליחים להוציא את האופנוע בקלות בחזרה לחוף מבטחים. נפילה ראשונה מאז שנכנסנו לברזיל, מקווה שגם האחרונה. העיקר שיש לי את הגיבור שלי איתי!

המשך הדרך סביר- יש קטעים שהאדמה דחוסה ומרגישה כמו אספלט, אפילו נראית כמו אספלט של פעם. קטעים אחרים מלאים אבנים ו/או בורות קטנים, ואנחנו מקרטעים בלי סוף, קטעים אחרים אדמה עם אבנים קטנטנות מפוזרות עליה. פה ושם מעט בוץ או אמבטיית חול- ממש לא נורא, ובדרך כלל אפשר להתחמק מלהכנס. פעם אחת שכל רוחב הדרך בוץ מחליק אני שועטת קדימה ומצליחה להגיע בבטחה לדרך יבשה- התרגלתי לריגוש כנראה… עוד הפסקה קצרה לשתיה, ועוד הפסקה לתדלוק במסעדה- אנחנו רעבים והאופנועים ריקים מדלק. האוכל לא ברור כל כך, אבל טעים. אורז כרגיל, פסטה כרגיל, סיר שנשאר בו רק רוטב- הגענו מאוחר יחסית. שעועית כמובן! וחתיכות קטנות של משהו מטוגן אורנה אומרת שזה אזני חזיר. עדיף לא לדעת?

יש היום יותר תנועה של משאיות, וככל שהשעות מתקדמות ענני האבק הולכים וגדלים- כשרואים מרחוק ענן כזה מתקרב חייבים להאיט. בין אם המשאית נוסעת לפנינו ובין אם באה מולנו זה מפחיד- לשניות ארוכות פשוט לא רואים כלום. כשצריך לעקוף משאית מחכים שהרוח תזיז את האבק קצת הצידה ונוכל לראות שאין רכב ממול או איזה בור גדול בדרך. המקומות הטובים ביותר לעקיפה הם אחרי הגשרים- הם מאיטים מאד, ואנחנו יכולים אחרי המעבר לתת גז ולעבור לפני שהם מפתחים מהירות ומעלים שוב אבק. בתחילת היום לא החלטנו על יעד. לאורך הכביש מסומנות במפה כמה מסעדות דרכים ובחלקו יש גם מקום לינה, אבל זה לא בהכרח מה שיש בשטח, וגם המרחקים קצת טריקים. יש כנראה מקום במרחק 170 ק"מ, 3 וחצי שעות נסיעה. זה נראה לנו קצר מדי, אבל המקום הבא נמצא במרחק של 280 ק"מ, 6 שעות רכיבה וזה יהיה ארוך מדי. המקום הראשון מתגלה כמקום נטוש, אבל זה לא מה שישבור אותנו! אנחנו עוד לא עייפים, השעה עדיין מוקדמת, מחליטים להמשיך הלאה.

לקראת הסוף יש עבודות בדרך- קצת מקטעים שהורטבו, כלים כבדים שעוברים, מסלול צר יותר, וגולת הכותרת- חומר דומה לחול שהם שופכים על הדרך ואז כובשים אותו. זה נראה כמו קוורץ כחלחל, וזה מתנהג כמו חול לכל דבר. אין לי מושג איך, אבל אני עוברת את הקטע הזה בסלאלום מפואר עם החלקות של האופנוע שלאחר מעשה מתבררות כמשהו מפחיד לצופים מהצד שהיו בטוחים שיש פה התרסקות ודאית. כנראה שהמאנטרות שגדי מפמפם לי כל הזמן צצות בלי שאתכוון- תחת אחורה, גז, להרפות את הידיים על הכידון. עובד. להפתעתנו אחרי סוף העבודות אנחנו עולים על כביש ממש- לדעתי (ויש מי שחולק עלי) זה לא אספלט אלא החול המיוחד שכבשו אותו, אבל באמת שזה לא חשוב- העיקר שאפשר לרכב 10 ק"מ לעיר בכיף- 270 ק"מ בדרך עפר זה לא תענוג… הגענו לעיירה realidad. צור מצא בגוגל פוסאדה מומלצת כאן, אבל להם יש רק חדר אחד פנוי עם 2 מיטות בודד. מי חשב שבשום מקום הזה לא יהיו חדרים? הבחור שולח אותנו לפוסאדה הבאה- הכל פנוי, אומר לנו הבחור במסעדה ליד, אבל הגברת עכשו ישנה. היא תקום בשעה שש. עכשו ארבע וחצי- שנחכה או שנלך לבדוק את הפוסאדה השלישית שיש בעיירה? אני ממליצה לחכות, יש במקרר בירות קרות ודי הגעתי לקצה גבול היכולת שלי… מחכים, מקבלים חדרים, המקלחת נהדרת וגדי שוב חדל מלהיות ג'ינג'י, יש מולנו מסעדה- אנחנו לגמרי מסודרים! בשבע בערב מתייצבים במסעדה. נהג משאית שאוכל שם שואל אם אנחנו עם האופנועים- הוא ראה את מבצע חציית החול שלי היום והיה בטוח שזה יגמר באסון… לצערנו במשאית שלו אין מצלמה- אין תעוד, אבל יש זיכרון! אנחנו רואים זוג מתקרב שהם בודאות תיירים- קוראים להם להצטרף אלינו, הם מהססים אבל מצטרפים. פגישה מעניינת. הם מליטא, מטיילים חודש בכל שנה- בטרמפים! היום הציבו את האוהל שלהם ליד הפוסאדה שלנו. היא- כריסטינה, מניקוריסטית ובעלת מכון יופי- עם צפרניים כמו שלי… הוא- רמונאס, כירורג ורידים ואוסף פרפרים חובב. מעניין שהוא שואל אותנו באיזה שעה אנחנו הולכים לישון- לא בגלל הערב, אלא בשביל ידע כללי… אנחנו מזמינים אותם לארוחה והם קצת נבוכים- אני מסבירה להם שבגילנו אנחנו צריכים קשרים טובים עם רופאים… אין ספק שהדרך שלהם להעביר את החופשה השנתית מיוחדת ושונה, והם מתערבבים באוכלוסיה המקומית עוד יותר מאיתנו! אנשים לא מבינים איך רופא מטייל בטרמפים, וקשה להם להסביר שזה לא קשור לכסף אלא לחוויה.

כולנו פורשים לשינה מוקדמת כדי לצאת מוקדם מחר. עוד יש לנו מקטע אחרון עד הכביש! יוצאים מוקדם כדי להספיק להתקדם לפני שנהיה חם מדי, אין לנו מושג מתי בוודאות מתחיל הכביש, מה שבטוח- דרומה מהעיירה יש דרך עפר. הנסיעה נוחה ומהירה יחסית- יכול להיות שהתרגלנו? לגמרי ברור שאני שולטת ברכיבה הרבה יותר טוב, וכנראה שאוכל להגיד בסוף היום כל הכבוד לי…

הנוף מתחיל להיות פחות צפוף, יש חוות לאורך הכביש, ובעצם אנחנו עוזבים את מדינת אמזוניה ועל הדרך גם עוברים שוב אזור זמן. שטחי החקלאות עצומים, יש הרבה עדרים ומתקני העמסת בקר, ובתי חווה מסודרים מאד. באחד מהם אנחנו רואים טור של כמה עשרות פרות שהולכות בנחת מהמכלאה אל בריכת המים- אם אלו היו עזים היינו רואים ריצה משוגעת אל המים- כנראה שפרות חכמות יותר… בערך 60 ק"מ ובלי שנשים לב פתאום אנחנו על אספלט! חדש למדי- חלקו עוד לא צבוע ומסומן, ומכאן והלאה- הכביש הטוב ביותר שנסענו עליו בברזיל. יש לנו שעה וחצי רכיבה עד porto velho אבל עוד קודם חייבים למלא דלק, ולשתות!! חם כל כך ואנחנו פשוט רטובים לגמרי- הרגשה שאפילו העיניים מזיעות… עוצרים בעיר לארוחת צהריים והלאה- אמנם זו עיר שיש בה הכל, אבל כולנו רוצים להתקדם יותר היום- עיכוב יכול לשבש את הזמנים, והמגבלה העיקרית היא שהויזה שלנו נגמרת עוד שבוע. לא בעיה להאריך, אבל מתאים לנו להחליף מזג אוויר… יש לנו שעה ורבע בערך עד העיירה הקרובה שבה יש מקום לישון, אבל כשמגיעים מגלים שהפוסאדה שבנינו עליה מלאה לגמרי. האיש הנחמד מסביר לנו איפה יש מלון קרוב, אורנה וצור מחליטים לישון על הנהר, אנחנו מתמקמים, נרגעים, ויוצאים לפגוש אותם בנהר.

בעשר אנחנו מתכוננים לשינה, ואז הודעה- ערים? מזל שלא ישנו עדיין. מבקשים שנבדוק אם יש חדר פנוי- חם בטרוף על שפת הנהר! האיש במלון חמוד מאד, משום מה הוא חושב שאנחנו מארגנטינה ואנחנו לא מתקנים אותו… שש וחצי בבוקר כבר יש קפה וארוחת בוקר, ואנחנו יוצאים שוב מוקדם כדי להתגבר על מזג האויר. הכביש כמו בדרך כלל, כבר לא הכי טוב בברזיל, אבל מספיק טוב כדי לגמוע קילומטרים רבים. גדי קורא לזה 50 גוונים של אפור. שמנו כיעד היום את העיר rio branco- מצאנו מלון נחמד במחיר מגוחך, יש פה מסעדה נחמדה, וחשוב מאד- יש מכבסות. כולנו בלי בגד נקי אחד, ואנחנו פשוט יושבים ומחכים שהמכונות יעשו את העבודה. כשמגיעים למלון אני מדברת עם פקיד הקבלה בריחוק מה- לך תסביר לו שהריח של דג מת שנודף ממני הוא מחליפת הרכיבה ולא ממני… נכנסים לבריכונת של המלון, מקלחת אחרי, ארוחה נחמדה, פורשים לשינה- מחר יקיצה טבעית?

יקיצה טבעית זה לא עשר בבוקר… שש וחצי אנחנו כבר מגששים את דרכנו לקפה, לשומנים יש פגישת זום עסקית, לנו יש עבודה בענייני הבית, יוצאים בתשע כשכבר חם, אבל הנסיעה חלקה ומהירה. עם ההפסקות הרגילות לשתיה, מנסים למצוא שטיפת אופנועים אבל לא הולך לנו היום, ולקראת ארבע אנחנו מתמקמים בפוסאדה האחרונה שלנו בברזיל. מקום חמוד ביותר, וריק- אנחנו ועוד זוג אחד. הזמנו מראש ארוחת ערב כי אנחנו מחוץ לעיר, ואת הזמן שיש לנו אנחנו מבלים בבריכה הנהדרת, במנוחה, ותחילת התארגנות לקראת מעבר גבול.

הדבר הזה רק נראה כמו זבוב- הוא בערך 6 ס"מ, מפרפר ברעש, וכשמנסים לתפוס אותו כדי להוציא אותו מהחדר הוא מתחיל לצעוק כמו גדול. פחד אלילים! לילה אחרון בברזיל, המקום הזה הוא בחירה טובה- למרות הזבוב… שמונה אנחנו אחרי ארוחת בוקר, נפרדים מהזוג החביב, יש לנו שעה וחצי נסיעה עד הגבול, וזו אחת הקשות. הכביש כל כך משובש, וכולנו כבר עייפנו מהנהיגה/רכיבה האלו, מהחם והלחות והזיעה והצמא. מחכים כבר לגלות מה מחכה לנו בהמשך! מעבר הגבול נח מאד, בברזיל בודקים שאישור המכס תקין, חותמת בדרכון וזהו- נפרדים. עברנו מדינה- תחנה ראשונה- החלפת כל הריאל שנשאר לנו בסול. החלפן החביב קודם כל מגיש לנו בקבוק מים קרים, ואז מציע שאת הדולרים נחליף בעיר הקרובה- שם נקבל שער יותר טוב. בסוף העיירה מחכה נקודת הגבול של פרו- שוב תהליך יעיל, עם חיוך, לאחר דיון קצר נותנים לנו ויזה לשלושה חודשים ולא רק חודשיים, עוברים בנין- המכס משווה ונותנים ויזה לרכבים לשלושה חודשים. לא יודעים מה נצטרך, ואין תשלום, אז עדיף כך. כמו שאמא של גדי היתה אומרת- mejor que sosobre que fafalta. משחק מלים בספרדית. כמה טוב לשמוע שוב ספרדית!!

מגיעים להוסטל שלנו באלתר-דו-שאו. אני מאוכזבת, אבל כנראה שלא כי המקום לא טוב אלא כי אני גמורה לגמרי… נחים קצת ויוצאים לסיבוב אל החוף. זה רק 600 מטר אבל מרגיש לי כמו נצח. הראש כואב, כלוב הצלעות תפוס כולו, קשה לי ללכת… באמצע הדרך הפסקה. זוג ארגנטינאים פנסיונרים עם מוטורהום. שיחה על הכל- נכדים, טיולים, פוליטיקה… נחמדים. ממשיכים עוד קצת ומגיעים לחוף, אני קורסת על ספסל, גדי מביא ממסעדת החוף שכבר סגורה שתי בירות קרות, ואנחנו נהנים מקצת רוח קלה. בדרך חזרה לחדר יש מסעדה- על המדרכה שולחן עם מצרכים, גריל, וכמה שולחנות עם מפות צבעוניות. התפריט- שיפודים. אני יודעת שלא אוכל הרבה, מבקשת רק שיפוד עוף בלי תוספות. מגיעה צלחת עם רבע עוף, אורז וכמובן פרופה. אה- אין להם שיפוד עוף, רק כזה… מזל שזה טעים והמחיר מצחיק אז לא כואב שמחזירים צלחת כמעט מלאה. פרישה מוקדמת כדי שאוכל לצנוח למיטה. לילה קשה עובר על כוחותינו- אני מוכנה לקולונסקופיה… גדי מברר ולוקח אותי למרפאה- משהו כנראה של הרשות המקומית- נראה כמו מרפאה בכפר בשנות השבעים, אבל יש אחות שרושמת לחץ דם , חום ודופק, רופאה ששואלת כמה שאלות, ומושיבים אותי לחכות. אני מקבלת עירוי ורשימת תרופות, או בעצם- תמיכה להתייבשות. לפחות כשיוצאים מכאן אני מרגישה מצוין, במקרה הכינותי מראש בגדי ים בתיק, ואנחנו ישר יורדים לחוף. אורנה וצור כבר מחכים לנו בצל מתחת לעץ , המים נהדרים, יש בירה ומים, רוכל שעובר עם צ'יפס בננה מלוח. לא צריך יותר!

צהריים יושבים לאכול בכיכר הקטנה- מעניין. קרפ עם צימוקים ממולא בעוף מפורק. טעים! בערב יוצאים ל"הופעה". חצר עם במה, להקה ותיירים ברזילאים שבאים לרקוד קרימבו (carimbò). ברזיל זה לא רק סמבה, ויש פה חגיגה של מוזיקה אחרת וריקוד מהיר ותזזיתי. נשים שרוצות יכולות להתהדר בחצאית צבעונית, ופשוט שמח! הזמר קצת מזייף, אבל לא פעם ראשונה שאנחנו שומעים זיופים, כולם מרוצים. מעניין לראות את כל הסגנונות, ויש הרבה- מעדינות ועד השתוללות. יש גברים שרוקדים בחלק גוף עליון רכון קדימה- מזכיר קפוארה, ויש כאלה שמתחילים רגוע ולאט לאט נכנסים לעניין. מה שבטוח- כולם מזיעים בטרוף!

בוקר אחרי אנחנו יוצאים להפלגה. מקבל אותנו באנגלית צחה הבחור שאצלו הזמנו, הצוות כמובן לא מבין מילה. הסירה מיועדת לשבעים איש, אבל אנחנו רק 13 כך שאפשר להשתרע איפה שרוצים, הבחורה שממונה על השרות מכינה שתיה לפי בקשה, דואגת למים קרים כל הזמן, ומתקתקת את הסיפון. יש שרותים נקיים ואפילו מקלחת עם סבון, ערסלים, וסוג של זולה במפלס העליון. הכל נראה מבטיח! עצירה ראשונה בחוף חולי ונקי לטבילה במים. כל הזמן אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שזה לא ים אלא נהר- כל כך אחר בלי מלח! עוד שייט רגוע ועצירה שניה לארוחת צהריים- שוב חוף שכאילו אין בו כלום, אבל מפוזרים בו מקומות שיכולים להכיל עשרות אנשים לארוחה. אנחנו צוחקים שבטח מאחור מסתתר איזה פורש, אבל גם אם לא, אנשים חיים פה טוב למדי. צור מזמין דג שאמור להספיק לשלושה אנשים וגם אנחנו מנשנשים ממנו- אפילו גדי אומר שטעים! עוד טבילה במים לקינוח ושוב שייט שבדיוק מתאים לשנ"צ. יורדים לבית כמו שראינו לאורך הנהר בהתחלה- בנוי על כלונסאות, אין חלונות- רק פתחים, אבל הכל נקי ומסודר. יש פה חנות מזכרות- עבודות יד אופייניות לאמאזונס, ומכאן לוקחים אותנו להליכה לא ארוכה מדי לתוך הצמחיה. אנחנו ניזונים מתרגום של ג'וני- בחור בן 70 פלוס, במקור מבוסטון, נשוי לברזילאית, וליצן אמיתי שמדבר גם כמה מילים בעברית. כולנו צוחקים מהתרגום וגם הוא צוחק על עצמו, אבל הנשים בחבורה גם מדברות קצת אנגלית וזה עוזר. על עץ אחד מסופר שהוא בן מאה ורק עכשו מתחיל להוציא פרחים ולתת פירות. יש דקלים עם קוצים שהקופים מתחבאים בצמרת שלהם בגלל האנקונדה, וכן הלאה סיפורים… רואים שורת טרמיטים הולכת וקן טרמיטים על עץ, המדריך שלנו עוצר כדי להראות לנו משהו שממש קשה לזהות בין העלים של העצים, אבל בסוף מצליחים- עצלן! על עץ נוסף עוד אחד- ברור וקרוב יותר. נחמד לראות על עץ ולא בכלוב. ג'וני לומד להגיד עצלן. אחר כך כשכמה קופים מתקהלים סביבנו הוא לומד להגיד קוף. קטן הוא כבר יודע, עכשו מתרגל צרופים. מכאן אנחנו יוצאים לשיט חזרה, מכבים מנועים לצילומי שקיעה, ומגיעים לעוד ערב של אויר עומד ולח. איך מתרגלים לזה?

אחרי רענון שלא ממש צולח אנחנו צועדים למרכז. השומנים פרשו- נסעו לסנטרם ונפגוש אותם שם בעליה למעבורת. חם. לח. אין רוח. אולי מרב בירה וקאיפיריניה הם 'צפים'? אני הייתי פקעת עצבים אם הייתי חיה במזג אויר כזה כל השנה! כל יום חמישי יש ליד הכיכר מוזיקה- כמובן קרימבו, דוכני אוכל ומזכרות, והמון חוגגים. הפעם זה יותר ארוע מקומי, אבל אנחנו מזהים ברוקדים אנשים שהיו גם אתמול והם בהחלט לא מקומיים. קרוב לבמה יש מעגל קטן שבתוכו רוקדים כמה אנשים, אבל הקהל מסביב, צפוף ומזיע, רוקד גם הוא או סתם מתנועע בקצב. אוירה שמחה ופשוטה, כיף אמיתי. בניגוד להרבה מקומות שהיינו בהם- בדוכנים אנשים מוכרים מזכרות עבודת יד באמת שלהם, ויש גם דברים מיוחדים ויפים. מצחיק אותנו הסגנון הזרוק- פרדס חנה…

בבוקר יש רוח נהדרת ועדיין לא חם מדי, אנחנו נפרדים מבעלי ההוסטל והאורחים ויוצאים לסנטרם. תענוג של רכיבה, עד שנכנסים לעיר עצמה- זה השלב שמתחילים להזיע מכף רגל עד הראש. בנמל- המעבורת בשיא ההעמסה- שקי תירס, דלעות וקמח, אריזות בובות לחלונות ראווה, ארגזים אין סוף עם בננות, ו'מגרש' אבטיחים. עוד ועוד סחורות, יחסית מעט נוסעים, אנחנו יכולים להעלות את האופנועים ולקבל את החדר, ואז גם שוק קטן- דימיינו את המעבורת הקודמת ואפילו יותר טוב, אבל זה כמה דרגות נמוך יותר… נכון שעם הזמן התרגלנו לרמת לכלוך בסיסית שאפשר לחיות איתה- קצת להעלים עין, קצת להזהר איפה נשענים ובמה נוגעים, אלכוהול מנקה את מערכת העיכול (?), לא נורא אם יומיים כן נעשה או לא נעשה משהו שאנחנו רגילים אליו. יוצאים מאזור הנוחות שגבולותיו מטושטשים משהו ומצטמצמים כל הזמן… אסור להתלונן- המזגן מרביץ, קיבלנו מצעים נקיים, יש נייר טואלט בשרותים. אז אין איפה לשבת סתם, הבר בקומה העליונה עם מוזיקה בקולי קולות ורמקול שהבסים שלו דפוקים, הארוחות נמכרות ליד המנוע וחדר האוכל סגור אז או שתשב ליד הרעש של המנוע, או שתעלה לאכול ברעש של הבר, או שתתחבא בחדר. מה יעזור להתלונן? עדיף להשלים ולדעת שזה נגמר עוד יומיים. כנראה. פשוט היינו אמורים לצאת בשעה 12 ואחרי שהמשאיות והמוטורהום של שומן לא הצליחו לעלות (בגלל זוויות ועליה מחורבנת באופן כללי) יצאנו רק אחרי חמש שעות, אז אם באיזה מקום בדרך נצטרך לחזור על התרגיל מי יודע מתי נגיע… אנחנו אוכלים כריכים וירקות לארוחת ערב, אבל מבט על המטבח דווקא מרגיש שאפשר לאכול פה משהו מבושל. מחר אולי. מאוחר יותר אנחנו עולים לבר. הבחורה מנמיכה קצת את הווליום לבקשתנו, האמת שהמוזיקה טובה, רק הרמקול בעייתי! מעט אנשים יושבים, יש בחור מונצואלה עם הבן שלו, ועוד כמה מקומיים שמרביצים אלכוהול- מצחיק שהם משאירים את הבקבוקים או הפחיות הריקות על השולחן- מין "תראו כולם כמה שתינו". המוכרת החביבה קמה לרקוד עם אחד הבחורים ואנחנו מקבלים יופי של הופעה הערב- כמובן שיש מחיאות כפיים בסוף!

הבוקר מתארך מאד- לא רק שהתנאים לא משהו, הנוף די חדגוני, גם עברנו אזור זמן ונוספה לנו עוד שעה.. כל כמה זמן מחליפים אזור- סיפון תחתון לארוחת בוקר, אמצעי לרוח נעימה ומבט על החוף, בעצירה לפריקת סחורות יש מראות משעשעים- מוכרים על הרציף מתקרבים עם מקל ארוך שיכול להגיע לסיפון הנוסעים- קשורות אליו שקיות עם גבינה, למעלה חצי בקבוק הפוך שבתוכו שמים קופסת ריבת חלב למכירה ובו מקבלים כסף. יש גם עוגיות מלוחות, שקיות עם מקשירה מתוקה, ויש מי שמוכר ארוחת צהריים בחד"פ. פתרונות לפי הצורך! המון בתים מפוזרים לאורך הנהר- יש פה חיים שלמים, עם בננות, פרות וסוסים, דייגים. יש כנסיות ומרכזים קהילתיים, יש מקבצים גדולים יותר של בתים- ממש שכונות. הבתים כולם על כלונסאות, פתחים בלי חלונות, ואם מסתכלים טוב- יש צלחות לווין לצד הכביסה שמונחת על מוטות עץ לייבוש. לקראת ערב הדייגים אוספים רשתות, הפרות נכנסות למכלאות- הכל מאד מסודר, רק במקום כביש יש להם נהר.

ארוחת ערב שקנינו במטבח- טעים, חם וטרי. פותחים שולחן בקומת המכוניות- הדבר הבולט שמפריע כל הזמן הוא רעש הרקע של המנועים- קשה לנהל שיחה או לקרוא ספר, והפתרון הכי זמין הוא הטלפון, (כן, גם כאן אפשר לקנות ווייפיי..) אבל גם זה מתחיל להיות משעמם. פורשים לישון מוקדם, היינו אמורים להגיע למנאוס לקראת צהריים אבל ההגעה תתאחר מאד ויהיה זמן לשנ"צ גם מחר!

שש בבוקר אני כבר בשיא הערנות, גדי הבטיח קפה אבל ממשיך לנמנם. על הסיפון העליון נעים ביותר, סבלנות זה שם המשחק היום.

הבוקר יש לי תחושה כבדה של אבל. לפעמים עולים זיכרונות שהם אפילו לא שלי ומשרים עלי הרגשה של עצב עמוק, כולל נשימות של אחרי בכי גדול- ממש פיזי. כשקופץ לי בפייסבוק הבחור שרץ מרתון בתלבושת באטמן לזכר שירי, אריאל וכפיר ביבס, אני מרגישה כאילו יד נכנסת ללב ודוחפת למטה את הכאב בנסיון להדחיק. (בחודש האחרון הוא רץ בברזיל, וחשבתי לבא לראות אותו, אבל היינו במרחק גדול מדי.) הודעה תמימה על תערוכת צילומים של רועי עידן מקפיצה לי את דמותם של כרמל וליזה והלב מתכווץ. הבוקר התעוררתי עם משפחת קדם. אני מתייסרת שאני לא זוכרת מאיזה ישוב הם, שאני לא בטוחה אם זה קדם- סימנטוב, האם תמר זו האשה או האמא, האם הילדים היו כולם בנים. זיכרון שלגמרי לא שלי כי לא הכרתי אותם, רק אנשים אחרים שהכירו אותם. ובכל זאת זה כל כך אמיתי ונוכח. מסתבר שאחרי שמעלים את הדברים על הכתב הלב נהיה קל יותר, ולאט לאט אני מצליחה לעלות מהמעמקים בחזרה לפני הים ולהרגיע. שולפת את גדי מהמיטה ואנחנו יושבים לאכול את ארוחת הבוקר שקנינו- מגש קטן עם לחמניה, ביצה קשה, קערית עם ריבועי אבטיח קטנים, תפוח, 2 פאו דה קז'ו, וכוס פודים חם. יש גם כוס קפה חזק וטוב. מנה אחת בהחלט מספקת, קונים עוד כוס קפה כי בזה אנחנו לא מתחלקים- 18 ריאל- 11 שקלים. בושה. מבקשים עוד 2 כוסות קפה לקינוח- היא לא רוצה לקחת תשלום. את השעות הקרובות מעבירים על הסיפון- היום אין מוזיקה- נהדר. להנות מהרוח והשקט. אני אפילו מצליחה לקרוא קצת. כל כמה זמן הפסקת צילומים, ואפשר להמשיך לנוח. אורנה תופסת אותי בוהה בנוף ועושה לי 'בוק'. גדי מתמחה בצילום דייגים- הוא רוצה תמונה לדוגמא שתהיה מזכרת מברזיל. אני מודיעה שבטיול הבא- לא חשוב מתי ואיך- לוקחת את המצלמה שלי. כל פלאי הטכנולוגיה בגודל חפיסת מסטיק לא מצליחים לתפוס מרחב ולא חשוב כמה פיקסלים יש בהם!

בצהרים כבר אפשר לראות את מנאוס מרחוק, ונראה שגם המעבורת שלנו מתרגשת ומאיצה את הקצב. סתם- ברור שלא. אבל אחרי שהיתה עצירה לילית לפריקת סחורה, עכשו אנחנו מתקדמים ללא עצירות ונגיע לעיר כנראה בשעה שתיים. הנעלם הגדול- מתי נרד לחוף….

למרבה המזל פריקת המשאיות עוברת בקלות ובמהירות, ומיד אחריהן מורידים את המכוניות והאופנועים- הסחורה תרד אחרינו. מס נמל לקינוח, ולפני חמש אנחנו כבר במלון, מתקלחים בכיף ונהנים מהניקיון של החדר. אני במיוחד- גדי לא הבין ביומיים האחרונים על מה אני מדברת- מה מלוכלך? את סתם מגזימה. לא יותר ממה שאנחנו רגילים. הגיע הזמן להחליף משקפים כנראה!

לארוחת הערב אנחנו נפגשים עם שי וטינה. היא חברה של קרינה- האובדת שנמצאה- עוד מילדות. עלתה עם המשפחה לארץ בגיל 15 ואחרי 4 שנים בערך חזרו למנאוס, עכשו שתי האחיות שלה גרות בארץ. הוא- נולד בארץ, המשפחה עברה לפנמה כשהיה ילד, וכבר 30 שנה במנאוס. הם הגדירו מראש שמדברים קצת עברית, וחשבנו שהשיחה תהיה בעיתית עם 3 שפות, אבל העברית שלהם ממש טובה, ורב הזמן השיחה קולחת בין כולנו. מעניין לשמוע את נקודת המבט שלהם על החיים בברזיל- דברים בהתנהלות של המדינה שאנחנו כתיירים בכלל לא רואים, ומה שרואים לא מבינים.. המסעדה שהם בחרו ממש טובה ואנחנו נהנים מערב מוצלח ביותר. טוב שהכרנו- אנשים טובים וחדי מחשבה!שני בבוקר אנחנו מתייצבים עם האופנועים במוסך- חייבים לשים מאחורינו את סאגת הצמיג (תרתי משמע!). יש מבחר צמיגים נחמד- אני נותנת לגדי להתלבט עם עצמו מה כדאי, שעה ואנחנו מחוץ למוסך/ חנות אביזרים הענק הזה, התחדשתי בצמיג אחורי ומתיחת שרשרת, עד קוסקו אני לא רוצה לשמוע יותר על מוסך! אחרי שהאופנועים בחניה אפשר להתפנות לעוד 2 סידורים- החלפת כסף, והחלטה על סיור למחר- כן/לא/איזה. חלפן בשופינג סנטר אחרי ארוחת בוקר מאוחרת, אנחנו מקבלים שער טוב מדי לדעתנו, אבל מי אנחנו שנתווכח. פוגשים את השומנים במשרד, סוגרים סיור למחר- בחו"ל תתנהג כתייר. קצת עושקים אותנו, אבל לפעמים עדיף לשתוק, לשלם ולהדחיק את תחושת הפראייר… באנו כדי להנות! שוב מתפצלים, ואנחנו יוצאים למרכז ההיסטורי להכיר את העיר. מנאוס היא העיר הראשונה בצפון ברזיל, שהתחילה כמבצר כדי למנוע מהספרדים והצרפתים לרדת דרומה, גדלה והתפתחה באופן מרשים במיוחד עם צמיחת ענף הגומי באזור. זו העיר הראשונה בברזיל שהיה בה חשמל! המבנים ליד הנהר ובתוך המרכז מרשימים ביותר ומעידים על העבר המפואר של העיר, הרחובות רחבים מאד, ויש פינות חמד קטנות ומוצלות. בהחלט שונה ומעניינת. האכזבה היא בתחזוקת העבר. ארמון עם 5 מוזיאונים קטנים- רק 2 מהם פתוחים לביקור. השוק העירוני שוכן במבנים אחדים בנויים מברזל עם ויטראז'- יפהפה אך בלי שום פתרון איוורור- על מיזוג אין מה לדבר כמובן. שוק הבננות שהוא יותר מקומי- דגים (מרשימים! כולל הטמבקואי הענק), שרצים, פירות וירקות- אותו סיפור עם האוורור, אבל כאן הריח בעייתי יותר. עוד ארמון מרשים שהגענו אליו- נסגר מוקדם היום כי יש הפסקת חשמל, (נראה לי יותר הגיוני שהעובדים החליטו שהספיק להם להיום..). לפחות נהנינו מהארכיטקטורה. גם זה טוב. אנחנו נוסעים לחנות העיצוב של טניה ושי, שהיא ענקית ומגוונת. יושבים איתם לקפה בבית הקפה שלהם שצמוד לחנות, ונפרדים בהבטחה להפגש שוב בארץ.

כמעט מרגיש לא נעים, אבל גם הערב אנחנו נפגשים עם אורנה וצור במסעדה טובה… תענוג לא רגיל. אנחנו מנצלים כל הזדמנות לפני שנעזוב את העיר הגדולה לימים רבים שבהם נאכל אבק, זיעה, ומזון משעמם ודל. מגיע לנו. כמאמר הצור- כמה טוב להיות מלך!

פותחים את היום בסוג של ארוחת בוקר בנמל- אנחנו עם צור ואורנה, מנסים להבין איך ממשיכים מכאן. מעבורת שלוקחת גם רכבים גדולים יש רק ביום שלישי. מה עושים פה חמישה ימים?? מחליטים לא להחליט אלא לנסות לקבל עוד מידע. אורנה בקשר עם סוכנת שיושבת במנאוס, גדי ואני מתכתבים עם שניים אחרים בווטסאפ, קשה לקבל את כל המידע בפעם אחת, ובשעה 11 כבר אין תגובה עד שיחזרו מהפסקת הצהרים שלהם. אנחנו מתפצלים- צריך להחליף כסף, ואנחנו הולכים למשרד שמוכר כרטיסים להפלגה. כמובן שאין לו את כל התשובות- נמשיך להתכתב גם איתו. אנחנו לוקחים אובר לנמל של הדייגים. המרחקים בבלם לא גדולים, ובמצב נורמלי היינו הולכים ברגל, אבל עומס החם נוראי- הרגשה שיושב עליך בלוק וכל הזמן דביק לך. הנמל מתגלה כמתחם אוכל עצום, עשרות רבות של דוכנים, בכולם אותם דגים, והכל בחוץ. נורא. ליד המתחם יש עוד שוק גדול- בגדים, כלים, מזכרות. לא מעניין. אבל- בהמשך נמצא מתחם משופץ שהיה פעם אחד ממבני הנמל והיום מכיל חנויות ומסעדות, ובעיקר- ממוזג! תענוג. שנשאר לסיאסטה על הספסלים? כל כך לא נעים בחוץ ואנחנו מוותרים על עוד טיול לתיאטרון ולקתדרלה. סליחה בלם- העיר כנראה שווה טיול, אבל אי אפשר לעמוד בזה… מנוחה מול המאוורר בדירה, מקלחת, העיקר להצליח לנשום, ואפשר לצאת שוב. שני ערבים ברצף לאכול טוב ובחברה טובה ומעניינת- מה עשינו שנפל עלינו כל הטוב הזה?? מחליטים שבבוקר אנחנו נטפל בקניית הכרטיסים כי השומנים נמצאים בקמפינג מחוץ לעיר, והם יטפלו בהצטיידות להפלגה. טפו-טפו, עד שלא יהיו כרטיסים ביד לא נפתח אופטימיות רבה מדי… הבוקר מתחיל קצת נעים יותר ואנחנו הולכים ברגל לנמל. דיון קצר עם המנהל של אנטוניו שאיתו התכתבנו, וזהו. יש כרטיסים! מחר- שבת-התגלתה מעבורת שלוקחת גם רכבים ויש חדרים פנויים, מנסים להתמקח קצת על המחיר ומקבלים את החדרים בהנחה. כל חדר עולה 1400 ריאל, הרכב 4000, כל אופנוע 600. זו הפלגה לסנטרם- אם רוצים עד מנאוס יש רק כמו שאמרו ביום שלישי. מצוין לנו- אמנם המחיר גבוה יחסית להפלגה מלאה, אבל התזמון הרבה יותר טוב ויאפשר לנו עצירה של יומיים באמצע לפני שנמשיך. בניגוד לנאמר, אי אפשר לשלם בדולרים. לא נורא- כנראה שהחלפנו יותר מדי למה שנצטרך עד סוף השהייה בברזיל. אנחנו מקבלים תלושים- אחד לכל חדר, אחד למכונית ואחד לכל אופנוע. הוא ממלא בכתב יד, וכותב משהו למעלה. אני חושבת שזה שם לצורך קבלת עמלה אבל גדי קולט משהו אחר. בסוף מבקשים הסבר- על כל אחד יש משפט שמהלל את אלוהים. סוג של בס"ד…

עכשו שבטוח שיוצאים מחר אפשר לחפש מלון נח יותר ללילה האחרון, להתמקם, לנוח כדי להרגע מהחם, ולצאת לעוד סיבוב. כל יציאה היא כמו מכת חם חדשה, למרות שכשהולכים בצל ויש טיפה רוח מזג האויר נסבל.. אנחנו מטיילים לקתדרלה- מאד יפה- וקרובה למלון. את אחר הצהריים ננצל לסידור מחדש של הארגזים שהתבלגנו לנו, ונלך לחפש ראצ'טים ויין להפלגה- לאו דווקא בסדר זה…

שוב ארוחת ערב טובה בחברה טובה, השהיה בבלם הספיקה בדיוק, צריכים להתייצב בנמל בשמונה בבוקר, קובעים להפגש במקום בשמונה וחצי- ההפלגה יוצאת רק בצהריים, לא נורא אם נגיע מאוחר.. הפוסאדה שמצאנו ללילה האחרון כמעט מושלמת- המזגן נהדר, המקלחת טובה, הכניסה לחניה נוחה יחסית. יש בעיר בעיית ניקוז קשה- ראינו בפרץ הגשם כשהגענו- ולכן בין הכביש למדרכה יש בכל מקום תעלה עמוקה. מאד! הכניסות לחניות עשויות ממעין רשת ברזל, לרב עקומה ביותר, וגם אם האופנוע מסתדר עם זה בקלות- אני עדיין מודאגת. הכל עובר בשלום, שבת בבוקר אנחנו בדרכנו לנמל. ההפלגה יוצאת ממזח שמחובר למחסן ענק, לא ממש נמל- יותר אזור העמסה כשלכל מחסן יש יציאה למזח משלו. המעבורת כבר די עמוסה כשאנחנו מגיעים, את האופנועים מעלים בסוף כך שאנחנו יכולים לקחת את הציוד לחדר ולהשאיר אותם לצוות. יציאה אחרונה לחפש משהו קטן לאכול וסיגריות- החנות משוריינת והרחוב די מסריח, אבל מבט לרחובות שנכנסים פנימה מגלה לנו שיש פה שכונה רגילה וחיים רגילים. אסור לדמיין סתם!

חוקרים את הבית שלנו לימים הקרובים- מקומת ההעמסה עולים לאולם גדול, אנשים ממקמים את הציוד שלהם ותולים ערסלים על ווים שמותקנים בתקרה. זו האופציה שוויתרנו עליה מראש..

קומה מעל- עוד אולם לערסלים, חדר אוכל לא גדול, ושורת חדרים למי שהשקיע יותר. בקומה הבאה מזנון קטן, מרפסת עם שולחנות ומוזיקה בקולי קולות. מאחור- הכניסה (עם סוג של שער) לחדרים המשובחים, שאחד מהם שלנו. לכל שני חדרים יש מרפסת עם דשא סינתטי, שולחן וכסאות נוחים. בתוך החדר מקלחת, מזגן מעולה ומקרר קטן. מזל שאלו החדרים היחידים שנשארו! יש על הסיפון קצת צל, רוח טובה, ואפשר לקנות ווייפיי להפלגה. סתם הפחידו אותנו. 12 וחצי, היציאה מתעכבת ומישהו מהצוות עובר עם פעמון. יש ארוחת צהריים. מספיקה לנו מנה אחת- גם אותה לא מצליחים לגמור. צור מגיע עם בירות- הולך להיות נהדר! המעבורת יוצאת לדרך, גדי נחרד לגלות שבסיפון התחתון לא סוגרים את הפתחים בצדדים וגם כבש העליה לא מורם. אני מניחה שהם יודעים מה הם עושים וכנראה שום אופנוע לא ייפול לנהר היום.. השמש מתחילה לרדת- מקלחת טובה (אין מים חמים..- לפי הצבע הם מגיעים ישר מהנהר) ובגדים נקיים ואפשר לשבת בנחת, קפה טוב, בריזה- כיף. המזנון והמרפסת שלו לא מתמלאים באנשים, מה שמאד מפתיע אותנו- למה כולם נשארים על הערסלים הצפופים? כשמחשיך פותחים בקבוק יין, מכינים כריכים, מסתכלים על הכוכבים בשמיים הנקיים. על הגדה מופיעים אורות של בתים שנראה שאנחנו שטים די קרוב אליהם, במרחק רואים ברקים כל כמה דקות, אבל אצלנו מזג האויר מצוין.

קמים בבוקר אחרי שינה טובה ונוחה, אני פותחת את הדלת ומזעיקה את גדי- כל כך מופלא! אנחנו בנתיב צר, והגדות על יושביהן כל כך קרובות וזה כל כך יפה, אפילו לא התרחצנו ואנחנו נשאבים לנוף ואי אפשר להתנתק. לפני שיצאנו גדי אמר שהנהר כל כך רחב שלא נראה את גדותיו בכלל, וזו הפתעה נהדרת. כמעט 3 שעות עד שמתחילים להרגיש רעב ויושבים לארוחת בוקר. גם מזג האויר נח ויש רוח נעימה, ואנחנו כל הזמן קופצים לראות עוד משהו, לצלם, לנסות להבין מה אנחנו רואים. יש סירות שדוחפות דוברות ענקיות, יש סירת אמבולנס, סירות שמשמשות כמונית, והמון סירות קטנות. אם יש ילדים שמתפעלים את הסירה- זה איסוף דואר- זורקים להם חבילות מנוילנות מהמעבורת והם חותרים ואוספים. אם מבוגר וילד- מתקרבים אלינו עם מנוע, נקשרים למעבורת ועולים עליה עם כמה שקיות שהם מוכרים לנוסעים- אסאי, סרטנים, ומי יודע מה עוד. סירות שאוספות סחורה נצמדות, לוקחות וממשיכות הלאה. בלילה כנראה עצרנו במקום גדול כי בבוקר אנחנו רואים שכמעט כל האופנועים שהיו אינם, רק אחר הצהרים נגיע לעוד מקום כזה ושם מורידים נוסעים וסחורות, ומעלים נוסעים חדשים. רב הדרך הבתים הם בודדים בתוך הצמחיה, פה ושם קבוצת בתים, כנסיה, בית ספר, סופרמרקט ואפילו מנסרה. מעניין, מרתק ויפה כל כך!

התמונות הבאות הן מהמצלמה של אורנה שהיא משובחת, וגם העין שלה משובחת! היא אומרת שממילא אנחנו רואים אותו דבר אז מה זה משנה מי צילם…

היום השני פחות מלהיב- אנחנו מפליגים בנהר רחב שמימיו חומים, רואים את הגדות יותר במרחק, וחוץ מעיירות קטנות (שבחלקן עוצרים להורדת סחורות ואנשים) יש פחות דברים מעניינים לראות. עצירה אחת כזו מביאה איתה ענני יתושים ולראשונה בברזיל אנחנו מתמרחים נגדם. בעיירות מעניין לראות את החיים השלמים שיש- כבישים וכלי רכב, חנויות, מוסכים, בגדולה יותר יש בית חרושת לקרח, "מתנ"ס", ותחנת תדלוק צפה שבה גם אנחנו מתדלקים. אנחנו מגלים על הסיפון משפחה ארגנטינאית שגרה כבר 8 שנים פה, והם מספקים המון מידע מעניין. אחת הבנות שלהם נצמדת לאורנה ורוקמת לידנו כל היום. יום ארוך ורגוע.

הארוחות בחדר האוכל מוקדמות מאד- שש וחצי גדי וצור הולכים להביא את הארוחה החמה היומית שלנו, בקבוק יין לבן לצנן את האוירה, ודי מוקדם כולנו בורחים למזגן בלי יתושים… בשמונה אנחנו מציצים- היתושים התחלפו בפרפרים וגחליליות, פותחים עוד בקבוק ומזמינים את דריו ומגדלנה (הארגנטינאים לשעבר) לשיחה על החיים פה. יש לנו הרהורים על ההמשך, בטח יבשילו בימים הקרובים…

בוקר אחרון על הנהר, אחרי הפסקה ארוכה להורדת סחורות, אנחנו נכנסים סוף סוף לנמל של santarem. אין מקום ליד המזח, מורידים את הנוסעים דרך מעבורת לידנו, אנחנו מתבקשים לפנות את הממלכה שלנו ומגלים שנצטרך לחכות יותר משעתיים עד שיפרקו אותנו. יש כמה ספסלים בודדים לשבת עליהם, וחם. הצוות בינתיים פותח מנגל על הסיפון. כנראה שתפסתי איזה וירוס ואני מבלה בשרותים יותר מדי- זה לא מהאוכל כי גדי תקין לגמרי.. שתיים בצהריים, כמו שהבטיחו, מתקרבים לחוף וקוראים לנו להוריד את האופנועים. יורדים וממהרים לנמל- קודם כל מזגן, שנית- לאכול משהו- אנחנו מורעבים. דבר שלישי- צריך לקנות כרטיסים להמשך הדרך. אורנה וצור עדיין תקועים בירידה- הסתבכו שם עם משאית שלא מצליחה לרדת בזוויות. כשהם מגיעים עושים סקר קצר, קונים כרטיסים ואפשר להמשיך. מה יש לעשות בסנטרם? לנסוע לכפר לא רחוק שיושב על הנהר עם חוף חולי ואוירה נחמדה. alter do chau. נוסעים- שעה נסיעה קטן עלינו!

בוקר חם ולח כרגיל- לא להאמין שבתחילת המסלול היה לנו חורף ממש כמו בארץ, ועכשו משמעות החורף שהוא פחות חם מהקיץ והלחות יחסית מאפשרת לנשום וגם לא יורד גשם.. ממשיכים לנקודה הבאה שלנו- שוב 200 ק"מ בזמן של 4 שעות- אסור למדוד ימים בקילומטרים בברזיל- רק בזמן נסיעה. הזמן ארוך בגלל כל הישובים שיש בדרך, לא בגלל מצב הכבישים, שהם לא במיטבם בלשון המעטה… יש פחות מצלמות מהירות, אבל בכל פניה לכביש צדדי או מעבר בתוך כפר, בכל כניסה לתחנת דלק או סתם מעבר חציה בשום מקום- יש באמפרים. ולפעמים לא שמים לב והם ממש אכזריים! בדרך כלל הם משולטים ויש גם תמרור למהירות של 30 קמ"ש, ואם נוסעים אחרי משאית או רכב מבינים שצריך להאיט. מאד. עם עצירות מנוחה בדרך אנחנו מגיעים לשש שעות על הכביש, ומגיעים לסוף מותשים ורטובים לגמרי. אחרי הניסיון הקודם של כפר פצפון עם אפשרויות מוגבלות, אנחנו עוצרים הפעם בעיר ולא בכפר שתכננו מראש, ומכאן נצא לסיור ללגונות. העיר barreirinhas מבוססת על תיירות. הרחוב הראשי ליד הנהר מלא בפוסאדות, מסעדות, סוכנויות נסיעה ותיירים- רובם המכריע ברזילאים. אולי בעונת הקיץ יש יותר תיירים זרים? הפוסאדה שלנו ממש על הרחוב הזה, האופנועים נשארים בחניה ברחוב המקביל, מה שמעלה את מחיר השהיה, ובמבט חטוף- המסעדות הרבה יותר יקרות ובלי שום הצדקה. לעומת זאת- הסיור עצמו במחיר סביר. את אחר הצהרים והערב אנחנו מעבירים בכביסה, ארוחה, ושיטוט ברחוב שהוא ממש לא מעניין, אבל התרגלנו כבר…

יוצאים בבוקר לסיור- Lagoa azul. יוצאים עם רכב 4×4 לנסיעה של חצי שעה בחול, איתנו עוד 2 זוגות מקומיים, וכמה עשרות רכבים נוספים שמשייטים בחול העמוק… עצירה קצרה במתחם דוכנים לטובת מי ששכח משהו- אני קונה לראשונה בחיי משקפי שמש- לא בגלל השמש- אי אפשר לשבת ברכב הפתוח בלי הגנה לעיניים- החול באויר כואב! מגיעים לנקודת החניה והמדריך "משחרר" אותנו לשעתיים לשיטוט. האזור כולו דיונות של חול עדין ולבן, וביניהן בריכות מים שנאספו מהגשם. בשיא כל הלגונות האלו מלאות יותר והמים תכולים, עכשו הלגונה הגדולה קצת ירקרקה, ובכל האחרות נראות אצות, ועדיין- זה מראה נהדר! מה שהכי טוב- בגלל שאלו מי גשמים תענוג לטבול בהם ולצאת בלי שכבת מלח… אנחנו מטיילים בין הדיונות, מאות אנשים משוטטים לכל הכיוונים, יורדים- טובלים- עולים וחוזר חלילה. בין כולם מסתובבים רוכלים עם צידניות- מים, שלוקים, בלי מזכרות מטופשות..

לקראת השעה שנקבעה כולם מתחילים ללכת לכיוון החניה- זה נראה ממש כמו יציאת מצריים… חזרה לעיר באותן דרכי חול עמוקות, ואנחנו מחליטים לוותר על סיור נוסף לקבוצת לגונות אחרת שיוצא אחה"צ. מעדיפים מנוחה על פני טלטול מזיק לגב. הזדקנו?…. יוצאים בבוקר לעוד יום מיוזע של רכיבה, שוב- אותו מרחק, אותם זמנים, אותו נוף. אחרי עיכוב בשני מוסכים שלא מניב תוצאות- אנחנו צריכים צמיג לאופנוע שלי, נמשיך לנסות בעיר הבאה- מגיעים אל הנחלה. דירה במגדל דירות, 20 מטר מהחוף. אנחנו ב sao luis.

אחרי שהגוף נרגע כראוי, אנחנו יוצאים בערב למרכז. כמה רחובות שבסופ"ש בערב מתמלאים בלהקות- מוזיקה, הרבה בירה, והמוני מבלים. יושבים לארוחת ערב במקום הכי אותנטי שיכול להיות, בין ארגזי הבקבוקים הריקים, עם מלצרית שחוקה וכבויה, אבל נחמד לנו- מסביב אנשים שמחים, יש מוזיקה טובה, ואפילו מזג האויר נעים בערב!

הבוקר עצל, ואחרי נסיון עקר להחליף כסף (אין להם ריאל במלאי…) ולמצוא צמיג (אין את הגודל שאנחנו צריכים) יוצאים להרפתקה היומית. בכתובים סאו לואיס מעניינת- עיר שהוקמה ע"י הצרפתים, עברה לפורטוגלים, עברה להולנדים ושוב חזרה לפורטוגלים. כל המרכז מלא בניינים מהמאות ה 16, 17, ויש לנו רשימה של מקומות לבקר. עדיין יש בנו את התמימות של תיירים שבאים לגלות עולם חדש… הבניינים זקוקים לשיפוץ דחוף, האריחים הפורטוגלים דהויים, והמסעדות והבארים המובטחים מתגלים כשחזור של מה שראינו וטעמנו בחודשיים האחרונים. חצי מהמקומות ברשימה שלנו סגורים לשיפוץ ומהחצי השני יש את אלו שמכילים חנויות לתיירים, ועוד 2 מוזיאונים לא מעניינים. הבניין היחיד שעבר שיפוץ חיצוני וגם מדהים מבפנים הוא מבנה התאטרון, שנוסד בתחילת המאה ה 20 והוא פעיל גם היום. בד קטיפה מצפה כל דבר אפשרי, האולם מקסים עם 4 קומות של תאי צפייה, ויש מדריך צעיר שמדבר אנגלית משובחת. האנקדוטה פה היא אפולוניה פינטו- שחקנית ידועה בברזיל שנולדה בתיאטרון, חיה ומתה בעיר. הוריה היו שחקנים והיא באמת נולדה באחד מחדרי השחקנים בבנין! המרכז הוכרז כאתר מורשת עולמי ע"י אונסק"ו, ואם בעוד כמה שנים- אחרי שישפצו הכל- הבנינים יראו כמו התאטרון הזה, העיר בהחלט תהיה שווה ביקור! יש לנו יום נוסף כאן בשל האופטימיות שלנו- נראה שנבלה אותו על החוף ובמנוחה. למרות שהובטח יום ראשון ססגוני במרכז, הניסיון מלמד שלא יהיה כל חדש…

את היום האחרון שלנו בעיר אנחנו מעבירים במנוחה מוחלטת- התלבשנו רק בשביל שיחת הווידאו עם הזוג שומן, ובערב יורדים לחפש משהו לאכול. מסעדה שיש בה רק פיצה נמצאת ממש לידנו, אנחנו לוקחים לחדר מגש ולשם שינוי הפיצה ממש טובה! כנראה משתמשים בקמח הנכון. עד עכשו הפיצה המקומית היתה די מאכזבת. בבוקר מזג האויר סביר, ואנחנו יוצאים- מעכשו הכיוון מערב. אין יותר צפון, למרות שהשתעשענו ברעיון לעלות לגינאה הצרפתית אבל זה מסובך מדי עם הדרכים. נסיעה לנמל שמחוץ לעיר, ושעה וחצי הפלגה במעבורת לעבור את הנהר/ מפרץ. הרוח נהדרת!

מעכשו יש לנו 3 ימי רכיבה רצופים. הנוף נשאר דומה, הבניה שונה- הבתים קצת גדולים יותר, מתחת לגג יש גג נוסף שמקיף את הבית ויוצר מרפסת שמגנה גם מהשמש וגם מהגשם. הכל מאד מסודר ונקי, עוברים עיירות קטנות וכפרים, חוות לאורך הכביש עם כניסות וגדרות מסודרות- ממש מטופח! מחשיך קצת יותר מאוחר ואנחנו מנצלים את השעה הנוספת להתקדמות- עוד 50 ק"מ יקלו עלינו בסוף הסיבוב. כ 30 ק"מ לפני העצירה מתחיל כביש משובש- זה פחות או יותר בורות וסביבם כביש. ידענו שזה מה שמחכה לנו, אבל לא חשבנו שהמצב עד כדי כך גרוע. עוצרים בכניסה לעיר קטנה- סנטה הלנה. ליד תחנת דלק יש מתחם עם 2 מסעדות ומשרדים שונים, בקומה השניה יש מלון- נקי, ריחני ואפילו קיבלתי מרפסת עישון… מתכננים למחרת נסיעה של 4 שעות, אבל ביציאה מהעיר חוזר הכביש המשובש- מהירות איטית, סלאלום של מכוניות ומשאיות, לאופנוע יותר קל כי אפשר לעבור בין הבורות, אבל צריך לשמור על ריכוז גבוה וכל עקיפה היא משימה חדשה. לא רק האם יש שדה ראיה והדרך פנויה, גם לוודא שאין בורות שיגרמו לנהג שלפניך לסטות מהמסלול, וגם שאין בורות במסלול העקיפה שלך. אתגר, אבל לא בלתי אפשרי. אחרי 70 ק"מ כאלו פונים לכביש אחר ואפשר לנשום. הכביש די טוב, עם הבורות הרגילים- קטן עלינו!

עכשו נכנסים למדינת פארה, ואני יכולה לראות את סוף הטיול שלנו. לפני יומיים ראינו את הסרט של משפחת הרמן החביבה על הטיול שלהם, ועכשו אני מרשה לעצמי להגיד לגדי בקול רם- כן, אני נהנית בגדול, אבל הנסיעה הזו היא לא נסיעת תענוג. יש ימים לא נוחים, קשים אפילו, ולפעמים נמאס מהכל. אני מתגעגעת לבית שלי, מתגעגעת למשפחה, למשמש את הנכדים, להריח את הנכד האחרון שנולד לפני שיצאנו. חסרות לי שיחות משמעותיות יותר (או פחות..) עם אנשים מבוגרים- הזוגיות לפעמים צפופה (תודה לאורנה על האבחנה..) ולא מספקת. מאחר ואני רואה את הסוף הכל נראה יותר קל עכשו! בחזרה למציאות- אחרי שעברנו לכביש הסביר, הנסיעה זורמת, אנחנו עוצרים למנוחה בכניסה לעיר שתכננו לישון בה, אבל יש עוד שעתיים אור, ונוכל להתקדם לעיר הבאה. עוד לפני שהתיישבנו וביקשנו קפה מעמידים לנו בקבוק מים קרים על השולחן, ויחד עם הקפה באה גם הסבתא ומתיישבת איתנו. היא פוצחת במונולוג ארוך בפורטוגזית שאני מבינה ממנו רק כמה מלים וחושבת שאני יודעת מה היא מספרת לי… אחרי כמה דקות אני לוחשת לגדי שזה כמעט כמו לשבת עם אמא שלי- להג בלתי פוסק שאי אפשר להבין ממנו כלום… היא מאד חביבה ואנחנו שמחים על הסיטואציה! כשקמים ללכת היא לא מוכנה שנשלם על הקפה גם כשאנחנו מתעקשים- אם היתה יכולה כנראה היתה מצטרפת אלינו!

עוד קצת רכיבה נוחה ואנחנו עוצרים ללילה. 2 סיבובים לפני שמחליטים להכנס למלון כי הוא נראה רע מבחוץ, אבל מחכה לנו הפתעה- בפנים הכל מסודר ונקי, צבוע יפה, ואפילו יש בריכה קטנה. במקום להשתרע בחדר להרגיע את הגוף אנחנו קופצים למים- 5 דקות וההרגשה מצוינת! יוצאים לחפש מקום לאכול, על הדרך עוד חיפוש עקר של צמיג (למה האיש מתעקש להמשיך לחפש כשאין בסביבה אופנועים גדולים??) ואוירה של עיר תוססת- קבוצות ריצה זה בהחלט סימן לחיים רגילים וטובים! בבוקר יוצאים לעוד 3 שעות רכיבה, כמעט הגענו לעיר הגדולה וזה ניכר בדרך- תנועה יותר צפופה בכביש, שלטי חוצות עם פרסומות, ובשלב מסוים הכביש מתרחב לשני נתיבים והבורות פוחתים. עצירה במקום שמכריז על מכירת חלב וגבינות עזים- יש להם זאנן, לא מטופחות במיוחד וגם לא נותנות חלב בכמות שאנחנו מכירים. המחלבה היא חדר לא גדול, בלי ציוד בכלל- לא מפסטרים פה את החלב. המקום פעיל יותר כנראה כאטרקציה למשפחות- יש להם 5 סוסי פוני ובדיוק עכשו הסוסים בהתרגשות כי הגיעו עוד 2 חדשים.

גדי מתכתב עם אופנוען מבלם שטוען שמצא לנו צמיג, ואנחנו עושים עיקוף בדרך לסוכנות הונדה עם מוסך ענק. אחרי שעה שיושבים אצלם מבינים שמפה לא תגיע הישועה, אבל אי אפשר להמשיך כי התחיל גשם מטורף. עוד חצי שעה ואפשר להתחיל לנסוע דרך שלוליות ענק והמון זבל וחלקי עץ שצפים בהן, פניה לכיוון אחר מביאה אותנו לאזור יבש לגמרי. נפלאות ממטרים מקומיים… זהו- אנחנו בעיר. Belem נראית קצת שונה- גדי מגדיר אותה בשני דברים- הראשון- יש פה אופנועים גדולים וחדישים, השני- הרבה אנשים נועלים נעליים ולא כפכפי אצבע…

עולים לדירה שהזמנו, ולשמחתנו אורנה וצור מודיעים שיגיעו הערב. אנחנו עושים סיבוב לנמל שאמור להיות בפעילות, לנסות להתקדם עם כרטיסים להפלגה- הנמל סגור- יפתח בשש בבוקר. מחר חייבים לגמור את העניין. בינתיים גדי מצליח- בעזרת אופנוען ממנאוס- למצוא לא צמיג אחד אלא 3 סוגים שונים! מזמינים- יחכה לנו כשנגיע לשם. אובר למסעדה שקבענו להפגש עם השומנים- אין מסעדה והאזור לא נראה לנו בטוח- ממשיכים איתו למקום מרכזי, קובעים נקודת מפגש חדשה ונהנים מערב נהדר- אין ספק שחברה טובה עושה נפלאות! המסעדה מגישה מנות מהאזור- שונה לגמרי מכל מה שטעמנו עד היום. אם זה מה שיש לאמאזונס להציע- חבל שלא באנו קודם!

הכפר נמשך ונמתח לאורך החוף, פוסאדות ומלונות קטנים בכל מיני רמות, אנחנו שמחים על המקום שלנו, רק בעיה קטנה- בטווח הליכה סביר יש רק מקום אחד שפתוח בערב לאוכל- נצטרך להסתפק בו גם הערב וגם מחר. פדרו מקבל את פנינו בהצגה של מסעדה אמיתית, יש לו יין אחד בלבד, לא מהמקרר, ולא הכי מוצלח. הוא מבטיח שמחר יסע להביא לנו יין טוב מהעיר. אשתו באה לקחת הזמנה לאוכל- התפריט מוזר ביותר בטווח המחירים, המון מאכלי ים שאנחנו לא אוהבים, אבל הצלחנו למצוא משהו מתאים. פדרו מתעניין מאיפה אנחנו וגדי למוד נסיון שאף אחד לא מבין כשאומרים ישראל ומודיע שאנחנו מ terra santa. פדרו מתלהב- באמת? אפשר לגעת בכם? וכן הלאה… הוא מצהיר שהוא בפטיסט- מה שלא מסביר לנו כלום מלבד העובדה שהוא לא קתולי.. שואל איך קוראים לנו. גדי קשה לו, אבל לאה זה שם מהתנ"ך מה ששוב גורם לו להתלהב. מחר בטח יביא את הכומר וכל הכנסיה… הבוקר נעים לפני שהשמש מתחילה לצלוף, אנחנו יוצאים לצעידה על החוף ליד מצוקי הכורכר, יושבים לצהרים קלה באחת המסעדות- המים ממש קרובים וכיף להכנס להתרענן אחרי הארוחה. היום סירות הדייגים לא יצאו לים אז אין מכירת דגים על החוף. גם כמעט שאין אנשים- הם נכנסים לים כשמתחיל להחשיך, ובכלל- מעט מאד מטיילים באזור. בערב שוב אצל פדרו- זה מאד משעשע איך אנשים מדברים איתנו בשטף למרות שהם יודעים שאנחנו בקושי מבינים אותם!

יוצאים בבוקר לתחילתו של מסע אל הנקודה הבאה ברשימה שלנו- 850 ק"מ, 13 שעות. אנחנו מתכננים נסיעות של 4 שעות ביום בערך- עם ההפסקות זה בערך 6 שעות, בהחלט מספיק כדי לא לשבור את הגוף, להגיע באור מלא ואם יש ים או בריכה אז אפשר לנצל אותם גם. תחנת דלק תמיד טובה- לא רק בשביל לתדלק אלא גם למתוח רגליים ולשתות קפה. המתדלקים מתלהבים מהאופנועים ומבקשים רשות להצטלם איתנו- ישראל? בטח- העם הנבחר! לו רק ידעו כמה הוא נבחר… קפה- אין, אבל גם כשלא מוכרים- יש תמיד קנקן גדול עם כוסיות פלסטיק קטנטנות בשביל הנהגים. בהחלט מספק אותנו.

התחנה שלנו להיום היא עיירה קטנה, שום דבר מיוחד, אבל נעים- יש גם בריכה קטנה ובערב מקום לאכול- בדיוק מה שצריך! בבוקר מחליטים להוסיף עוד עצירה שלא תוכננה מראש. נוסעים לפראה, משאירים את האופנועים במגרש חניה פתוח צמוד לקרוואן של משפחה ארגנטינאית ולוקחים הסעה בבאגי. היעד- jericoacoara. נסיעה משעממת של 15 ק"מ בדרך חולית, גדי היה מנסה לרכב- אני ממש לא. הכפר נמצא על הים, אין דרכים סלולות- רק חול, ואין כניסה לרכב למעט רכבי שרות וההסעות. יש הרבה… אנחנו בהוסטל של ארגנטינאי, העובדים ארגנטינאים, וגם חלק מהאורחים. כמעט כל שאר האורחים- ישראלים. איתי, הילי, שקד, ארבל- כולם חמודים ומדברים לעניין, נתקלים ברחוב ברעות שנמצאת במלון, ויש עוד חבר'ה מפוזרים. פחות ממורו, אבל בהחלט מקום שישראלים נוהגים להגיע אליו. חוץ מהחוף יש טיולים ברכב, בסירות, גם למרחקים ארוכים. לקראת ערב נוהרים לדיונה לראות שקיעה, בערב עגלות קאיפיריניה, אוכל, והרבה נופשים. הטיילת של אילת, רק בברזיל. נחמד- אבל לא יעד חובה בכלל… בבוקר אנחנו יוצאים לטבילה בים, ישיבה על בירה קפואה ושוב ים, מנוחת צהרים ועולים עם ההמון לשקיעה. גדי אומר שאם צריך להעביר זמן הוא היה נשאר פה. באמת??? אני מיציתי!

חוזרים ל prea לאופנועים- הכל תקין, גאל- הילד הארגנטינאי שגר לידם היה מודאג שלא חזרנו אתמול ומגיש לנו ציור שהכין לנו. חמוד. כבר צהריים ואנחנו מוצאים מקום להשאר ללילה כדי לצאת לדרך מחר על הבוקר. טוב עשינו. העיירה חמודה מאד, החוף מלא בגולשים- יש פה רוח חזקה וגלים יפים. מסעדה מקרית בערב מול הכיכר והים מתגלה כאחת הטובות שדגמנו בטיול הזה, ומצב הרוח שלנו נהדר!

יוצאים מוקדם וכבר חם- כנראה שהחם ילווה אותנו מעכשו- בדרך לנקודה הבאה- delta do parnaiba. זו הדלתא השלישית בגודלה בעולם, ובעונה היא מאד מתויירת. העיר הקרובה מוזרה מאד- רחוב ראשי ארוך ורחב, הכל מבנים נמוכים, המרכז לא עושה רושם של מרכז ויש בו מלון שנראה נורא ומלון יפה שאין בו חדר פנוי.. שאר מקומות הלינה רחוקים בתוך שכונות מגורים מסודרות. מחליטים להתרחק לכפר שיושב ליד הנהר וממנו יוצאות סירות לסיורים. ממש כפר, יש פוסדה מבטיחה שמתגלית כמוסך גדול לסירות- כנראה שבעונה הסירות מתפנות מכאן, אבל היום אנחנו לבד, מסעדה על ידי הנהר נסגרת ברגע שאנחנו קמים מארוחת הצהרים המאוחרת שלנו, וזהו- אנחנו לבד בעולם! בדרך כשהגענו ראינו סופר קטן ואנחנו מטיילים אליו להצטיידות ומגלים שהוא סגור כבר, אבל יש כיכר קטנה ליד הכנסיה ובצד ביתן פצפון עם אוכל אופייני וגריל קטן. 2 שיפודים ובירה מסדרים לנו את הערב.

אנחנו מעבירים את הבוקר בנחת- מתרגלים בהצלחה עשיית כלום… סיבוב קצר לסופר להצטיידות בארוחה קלה ולקראת השעה שלוש כמה דקות הליכה ואנחנו בסירה. איתנו עוד זוג ברזילאים, זוג הולנדים וזוג ספרדים. ממש קיבוץ גלויות. הבחור שלוקח אותנו מדבר רק פורטוגזית כמובן, אבל עוצר בכמה מקומות לאורך הנהר- פה יש איגואנה, פה קפיברה עם גור, פה תנין קטן. לוקח זמן לזהות את החיות, אבל כשמישהו מצליח כולם שולפים מצלמות. בחלק מהדרך שטים לאט במנוע שקט מאד, ובחלקים שונים הוא מרביץ מהירות- איך מנווטים פה? המון "שבילים" צרים ורחבים, ואנחנו לגמרי מאבדים כיוון. הפסקה באזור של דיונות- אם עד עכשו ראינו עוד 4 סירות בנהר, פה יש למעלה מעשרים- בחלק רק זוג אבל הרבה עם קבוצה. ואנחנו חשבנו שאנחנו לבד… יש פה כמה בקתות עץ של דייגים, דיונה שכיף לטפס עליה והרבה יותר כיף לרדת ממנה עד המים. להפתעתנו המים מלוחים! כנראה שאנחנו קרובים מאד לאוקיינוס ואין זכר למים מתוקים של נהר… מכאן שטים עוד כמה דקות- כמעט שקיעה, וכל הסירות מתמקמות מסביב לאי קטן. מחכים בסבלנות. בערך 200 איש ושקט מוחלט. על העצים יושבות ציפורים לבנות רבות, אבל כולנו מחכים לציפורים האדומות- ציפורי הגוארה. מאות רבות של הציפורים האלו מגיעות בגלים מכל הכיוונים אל האי וזה בהחלט מראה מרשים. היה טוב יותר לבא עם משקפת כדי לראות אותן מקרוב, אבל 2026- כולם בטוחים שהמצלמה בטלפון זה הדבר הכי טוב.. אני מתייאשת מלנסות לתפוס תמונה טובה ורק מסתכלת, אבל גדי מצליח לצלם קצת. הסירות מתחילות לעזוב והציפורים ממשיכות להגיע בקבוצות, מעניין מה הם חושבות עלינו! חצי שעה הפלגה מהירה, כמה דקות הליכה, וכבר נהנים ממקלחת טובה. טוב שהחלטנו לבא לפה ולא להשאר בעיר, חלק מהנוסעים חוזרים לעיר הקרובה אבל לרובם מחכה נסיעה ארוכה! ראינו שמגיעים לכאן גם מג'רי- לא היינו עושים את זה…

יום חדש נפתח בנפילת מתח מסויימת. אחרי שכבר כמה שבועות גדי מדווח לי לפחות פעמיים ביום על כל מיני כאבים קטנים בגב, הבוקר קמתי עם כאב גב רציני… זהו- צריך מנוחה אמיתית של כמה ימים. בנוסף- ככל שמתקרב מועד המפגש שלנו עם החלקים לאופנוע גדי יותר חרד שלא יגיע. ואם זה לא מספיק- המיקרופון בקסדה שלי השתחרר כך שעד שנמצא מי שילחים חוטים אנחנו במצב של אחד מדבר השני שומע. חד צדדי לגמרי. וחוץ מזה יורד גשם…. מוותרים על עוד חוף שכמובן הוא "אחד היפים ביותר שיש לברזיל להציע" וגומעים 300 ק"מ לנאטאל. לפי המלצות המטיילים והחבר AI, אנחנו מתמקמים באזור פונטה נגרה. קרוב לים, קרוב למסעדות, לא יקר. ברזיל חוזרת על עצמה. כבישים גרועים בתוך העיר, גשם טורדני שלא מפריע להמונים ללכת לים, ומקומות לינה ואוכל שנראים נהדר בתמונות אבל פחות במציאות. זה כנראה המחיר כשלא רוצים ללכת למקומות היקרים שנראים כמו בבית. אבל כשמצב הרוח (שלי, לא של האדיש) קצת ירוד- זה מעצבן. יהיו הרבה זיכרונות כשנחזור לתמונות שבוודאי יתרככו עם הזמן. כרגע- אני על טורים גבוהים וגדי מתחרט אולי על ההחלטה לחיות איתי… יומיים שלושה, הגב שלי ירגע והכל יחזור למסלול. למרבה המזל יש נוף נחמד, גלידה טעימה, ובקבוק יין טוב שגדי מצליח לפתוח עם לדרמן כי הפותחן אבד במעמקי המזוודות…

natal היא לא מקום אטרקטיבי מדי. הסיבה שמראש התמקמנו לשלושה ימים היא שהשרשרת לאופנוע צריכה להגיע לכאן, ונצטרך למצוא מוסך שיעשה את העבודה. מחכים בסבלנות להודעה מברונו, ויש- החבילה תגיע ביום חמישי למוסך cfmoto. יש איש קשר, יש אופנוען מקומי שהמליץ על מוסך, קצת מזל ונצא צפונה בשבת. בינתיים הליכות קצרות לחמם שרירים והרבה מנוחה. הצלחנו למצוא מקום שמתקן טלפונים וסידר את המיקרופון- נקודת אור משמחת. יום חמישי- אין חדש מברונו או מהמוסך. יוצאים לטיול קטן לקתדרלה, שמתגלה כמבנה מודרני וקצת מוזר. סיבוב ברחובות מסביב לא מספק את יצר הסקרנות שלנו. אין פה שום דבר מעניין, והגב שלי מודיע שצריך לחזור לשכב. חייבים לגלות מה יש בעיר הזו! המידע הכתוב לא מספק תשובות טובות, סיורים עם באגי רעשני לא מתאימים לנו- אנחנו רואים מספיק נופים בנסיעה שלנו, גם לא גלישה עם באגי בדיונות הגדולות…

שישי בבוקר אנחנו לוקחים אובר למוסך לברר מה באמת קורה. הבחור שמקבל אותנו ממש נחמד אבל באותה מידה גם לא יעיל. הוא מתקשר לברונו שהיעילות שלו מוטלת בספק אחרי שבועיים שאנחנו מתנהלים מולו, אף אחד לא יודע מה קורה, ואנחנו חוזרים בידיים ריקות. לפחות קיבלנו העתק של תעודת המשלוח אז ברור שהחבילה נשלחה- כבר חשבנו שאפילו זה לא נעשה. גדי מתחיל לחשוב על כל מיני פתרונות הזויים, ובצר לו מתחיל ללמוד את המסמך שקיבלנו. טלפון אחד עם הצילום, טלפון שני עם גוגל טרנסלייט, חצי שעה עבודה- הצליח לפתור את התעלומה! החבילה נשלחה לעיר בלי כתובת. יושבת כבר 36 שעות בשדה התעופה ומחכה שמישהו יבוא לאסוף אותה… מעבירים את המידע לשני הליצנים, ואחר הצהריים מקבלים הודעה- תגיעו מחר בשמונה בבוקר, אנחנו דואגים לחבילה, ונוכל לעשות את ההחלפה וטיפול לשני האופנועים אצלנו. למודי נסיון, אנחנו זהירים. שבת הם עובדים רק חצי יום וראשון כמובן חופש. יוצאים ממש מוקדם ומקדימים אפילו את העובדים- יש יתכנות קלושה ליציאה היום, אבל צריך להתכונן פסיכולוגית להשאר כל הסופ"ש ולגמור את הסיפור רק ביום שני. ההתחלה מבשרת רעות. לאופנוע של גדי אין רגלית אמצע- אילתור זה לא הצד החזק שלהם, חצי שעה או יותר מסתובבים מסביב שלושה אנשים בנסיון למצוא פתרון. מחליטים להתחיל עם החלפת שמן. מרוקנים. עכשו מישהו נוסע לקנות שמן כי זה לא מוסך לאופנועים ואין להם את השמן המתאים. לפחות קנו שמן גם לאופנוע השני שעומד סתם בצד… עדיין אין פתרון, אבל רק בשעה 11 מודים שלא יוכלו להחליף שרשרת. ואז מתחילים לעשות טיפול לאופנוע השני. סוף מעשה- אנחנו יוצאים אחרי 4 שעות עם חבילה גדולה, מורעבים ותשושים, ואם זה לא מספיק, הזמנו מלון קרוב שמתגלה כמוטל לכל דבר (אם כי נקי ומסודר אבל ממש לא מתאים לנו…) ועכשו צריך למצוא חלופה, לפחות אפשר לשבת לשתות קפה ולבלוע סנדוויץ'. בכל האזור אין מלון או פוסאדה סבירים. זה או לחזור לנאטאל, או לנסוע לעיר קטנה אחרת. בכל מקרה, האופנוען המקומי שאנחנו מתכתבים איתו שידך לנו מוסך, תיאמנו ליום שני בבוקר, הדאגה הזו מאחורינו. מחליטים על עיר קטנה. חצי שעה נסיעה והגענו אל הנחלה!

pirangi do sul היא משהו בין כפר לעיירה, והמלון שמצאנו נבנה להמונים, אבל חוץ מאיתנו יש כאן משפחה אחת ושני זוגות. לא העונה המתאימנ. בכל זאת- יש בריכה, יש ארוחת בוקר טיפוסית, והים נמצא 2 רחובות מכאן אם נרצה. ולא יורד גשם! בערב יש מסיבה רועשת בכיכר לא רחוקה, חשבנו לאכול שם אבל הדציבלים שבוקעים מהבמה לא מאפשרים לדבר והאוזניים כואבות ממש. מתרחקים קצת, עדיין הרעש גדול, המוני אנשים לבושים חגיגית נוהרים לכיכר. אחרי האוכל חוזרים לכיכר- אנשים שרים עם הזמרת, חלק רוקדים- אין ספק שהם נהנים! לנו קצת קשה יותר… ואין גלידה. פרשנו.

בבוקר 2 שיחות ווטסאפ חשובות, ויוצאים לטיול קצר- עץ הקשיו הגדול בעולם נמצא 10 דקות הליכה מכאן, וכיוון שהוא נחשב לאחת האטרקציות של אזור נאטאל, לא נפספס… העץ אכן ענק- מוטציה גנטית לפי הכתובים, שגורמת לו לגדול לרוחב במקום לגובה. הוא מכסה שטח של כ 8 דונם, מאד מסודר תיירותית כולל מגדל תצפית שמאפשר לראות הכל, שלטי הסבר- גם באנגלית וספרדית, ושוק מקומי מסביב. נחמד. בחזרה לטבילה קצרה בבריכה של המלון שלנו- היום חמים במקצת ואין לנו חשק לרדת עד הים כשאפשר להתרענן ממש ליד החדר.

אז למדנו קצת על קשיו היום, טעמנו חטיף קשיו מצופה אסאי, עכשו יוצאים לשיטוט בכיוון אחר בתקווה למצוא משהו מעניין! לאורך החוף טיילת רחבה, כבר מתחיל להחשיך אז אין מליון דוכנים ואנשים. נעים. מוטורהום עם מספר ארגנטינאי חונה ליד- זוג פנסיונרים צעירים שכבר שנה שניה בורחים מהחורף הארגנטינאי ובאים לשלושה חודשים לברזיל. הוא היה וטרינר, מה שמפתח שיחה על פרות וכבשים- למדנו שכבשי מרינו מגדלות צמר עבה מדי אם הן אוכלות יותר מדי חלבון, חשוב להשכלה הכללית! ארוחת ערב ליד הכיכר שהיום שקטה- למי רע פה? מאוחר יותר אנחנו עושים בדיקה על ההמשך. כשבודקים ברשת מה לראות ולעשות תמיד החופים שלפנינו הם מהיפים ביותר בברזיל, והערים כולן עם אוירה שוקקת חיים ופעילות. אבל, אנחנו כבר בעלי נסיון, ובודקים יותר לעומק. יש מקומות שבהחלט אפשר לדלג עליהם, וערים שככל שיהיו גדולות הן פשוט לא מעניינות. מאחר ובכל זאת יש מגבלת זמן מסויימת- מחליטים להתמקד בשני אתרים לאורך החוף שגם מתאימים לזמני נסיעה סבירים, ולהכנס ליומיים לסאו לואיס שנראה שיש בה משהו קצת אחר. שם גם נראה אם צריך להאריך את הויזה או שנספיק לצאת לפני שתגמר. בבוקר יוצאים מוקדם כדי להגיע למוסך לפני שכל העמדות מתמלאות, ובזמן שהאופנוע בטיפול אני עולה לחנות שלהם לבדוק אם אצליח להחליף משקף בקסדה. אין. אבל יש את החלק הפנימי לאדים שיכול להתאים. ננסה- לא יכול להזיק. שנינו סובלים מהשריטות בעיקר כשהשמש מולנו. הגברת שואלת אם לנקות קצת את הקסדה- למה לא? פה מתחילה מלאכת מחשבת ממש- היא מפרקת כל דבר אפשרי, שוטפת, מקרצפת, שואבת, לכל דבר יש לה חומר מתאים- כמו קוסמטיקאית. תוך כדי עבודה היא גם מסבירה לשני העובדים הצעירים מה היא עושה, ועל הדרך מציעה לי קפה, פופקורן, ומצלמת סרטון ללקוחות שלה… היא מדביקה גומיות שהשתחררו, עוברת על כל בורג ופלסטיק אפשרי, ואחרי שעה- שעה!!- מוסרת לי קסדה כמו חדשה. בשלב הזה האופנוע כבר מוכן, נותנים לה את הקסדה השניה ויוצאים לחפש משהו לאכול. לקראת צהרים כבר אפשר לצאת לדרך, יש אור בעיניים!

היום רכיבה קלילה- אמנם יותר משלוש שעות אבל הכביש סביר ואין יותר מדי עיירות על הדרך. אנחנו עוצרים בעיירה חביבה, בערב הולכים למסעדה שהבחור בפוסאדה המליץ עליה- שום דבר מיוחד אבל האוירה נחמדה והדרך לשם בשכונה נעימה ומסודרת- לא צריך לדלג מעל "נחלים" או להזהר מאובדן מדרכה… שוב יוצאים מוקדם בבוקר, וחם! מזל שאנחנו בחורף- רק לחשוב על רכיבה בקיץ עם לחות גבוהה יותר מעכשו- חלחלה.. היום עוצרים בחוף אחד שאליו כיוונו- praia das fontes והמקום שמצאנו משמח מאד- טוב שתכננו להשאר פה עוד יום מראש! הפוסאדה נמצאת 20 מטר מהים, יש כמה מסעדות חוף שנסגרות כשמחשיך כך שיהיה שקט, ומרפסת על הגג שמשקיפה על הכל. טבילה קצרה להתרעננות, סנדוויץ' עם צ'יפס (לא רוצה להריח צ'יפס כשנחזור הביתה!!) ובירה קפואה- יש אנשים שהחיים שלהם דבש…

אז גדי ממש רוצה להשאר עוד יום בסאלבדור, ומשתמש בתרוץ שצפוי גשם.. האמת שנחמד- הפוסאדה מקסימה, ארוחת הבוקר מושקעת וטעימה, האזור נחמד, ולמה למהר? נשארים, טיול לאורך החוף ליד המגדלור המפורסם, ואז- כצפוי- גשם זלעפות. אנחנו מוצאים מחסה במסעדה קטנה ואוכלים ממש טוב- אפילו הפראפה עשוי טוב! כשהגשם נרגע אנחנו חוזרים לחדר- אין כמו נטפליקס בימים גשומים… בערב אנחנו מפנקים את עצמנו במסעדה אמיתית- יין טוב, שרות טוב, סלט מתובל היטב ובשר כמעט כמו בבית. הגדלנו והזמנו אפילו קינוח. הם קוראים לזה פודים, משהו דומה לפנקוטה במרקם ובטעם. מוצלח מאד. באהיה שיפרה את דעתנו על האוכל הברזילאי, וסאלבדור מתעלה על הכל! בבוקר מתכננים לעבור במוסך cf- עדיין אין להם אופנועים, רק טרקטורונים, אבל ברונו מהמוסך בפלוריפה איתם בטלפון, מסביר להם מה לבדוק. הבעיה היחידה היא שהמכונאי שלהם יגיע רק בצהריים. ברונו מתעקש שהם יגידו מה אנחנו צריכים (בעיקרון זה רק השרשרת לאופנוע של גדי) אז מחכים למכונאי.. כנראה שילך עוד יום. אנחנו מחפשים מלון קרוב, כבר עברנו חצי עיר ולא נחזור שוב. המכונאי מגיע בזמן, ורואים שלא נגע מעולם באופנוע… מסבירים לו בטלפון מה לעשות, גדי מפקח על מתיחה קטנה של השרשרת. לא עובד. מחזירים את המצב לקדמותו. הם אמורים לקבל אופנועים של cf בדצמבר, ואז יעברו למקום גדול עם מוסך- לא נחכה להם כנראה… בעל המקום טוען שאין כמו לנסוע צפונה דרך החופים. בלי קשר- כנראה שנצטרך לעצור בנאטאל, לשם ברונו ישלח לנו שרשרת חדשה, כך שממילא ניסע דרך החוף ולא כמו שרציתי יותר בפנים המדינה. החלטה התקבלה. מחר מתחילים לסרוק את החופים של ברזיל!

נפרדים בבוקר מסאלבדור, התחנה הראשונה- מלון על החוף בכניסה ל aracaju. בעונה זה כנראה מקום נהדר, עכשו כמעט ריק, כל המסעדות סגורות, והמקום נראה עצוב ועייף. אבל יפה פה בכל זאת..

כל הנסיעות איטיות מאד- כל כפר או עיירה צריך להאיט, ובברזיל לא סומכים על הענות לתמרורים- פשוט יש במפרים בלי סוף, ואם לא שמת לב לשילוט זה כואב… אבל יפה ומעניין! בסופו של דבר, ברזיל היא עולם שלישי לכל דבר. בגלל הגודל העצום של הערים והאוכלוסיה תמיד אפשר למצוא אזורים מודרניים יותר, מערביים יותר, אבל במקומות הקטנים יותר זה לגמרי ג'בליה. או גואטמלה. בגלל הכבישים וגם כי צריך להתאים את הנסיעה להגעת החלקים לאופנוע, אנחנו נוסעים כל יום רק 100 עד 200 ק"מ, וזה לוקח שעות. גם עצירה לבדיקת האופנוע במוסך על הדרך לא מרגיעה את הנהג שלנו…בינתיים לא חם מדי, והדרך נעימה, נזהרים מבמפרים ובורות עמוקים, ונהנים מהנוף. התחנה שלנו ליומיים הקרובים- maceio. עיר נחמדה מאד, חוף ארוך ביותר, שוק אמנות גדול, ויש מסעדה לראות את משחק חצי הגמר..

הברזילאים שאנחנו פוגשים תמיד חביבים מאד ורוצים לדבר- הבעיה שכשאין להם ידע בסיסי באנגלית או ספרדית זה בעייתי.. לא רק אנחנו מתוסכלים! עוד יום נסיעה לפנינו- גדי לא פוסח על מוסך ביציאה מהעיר והבחור החביב בודק, מותח, ומבטיח שאין בעיה להגיע עד נטל. מרגיע, אבל לא לגמרי.. בינתיים אנחנו עושים פרסום לאופנוע…

עוד יום רכיבה נעים ואנחנו עוצרים ב sao miguel dos milagres. הרעיון פה הוא חוף נמוך עם שוניות אלמוגים במרחק. אנחנו מתחילים בטבילה מרעננת בים, אבל בזה נגמר התענוג כי נהיה קריר מדי. הפוסאדה שלנו יפה ומושקעת, אבל העיר הקטנה מסביב נראית כמו מחנה פליטים.. בטוח שיש פה פוטנציאל- כמות הבניה של מלונות גדולים ומתחמי דירות מוגנים היא עצומה! הכי חשוב- יש מסעדה ליד הפוסאדה, ואפשר לראות את משחק הגמר של המונדיאל על בקבוק בירה שהם מכנים long neck . בקבוק של 600 cc. ועוד אחד. השולחן לידנו חוגג עם הספרדים, אנחנו מאוכזבים, אבל זה כולו מונדיאל! ממילא בברזיל מתעלמים ממנו מאז שהפסידו…

הדרך הלאה עוברת קצת ליד הים וקצת בין גבעות ירוקות- סתם עצים, קצת יערות אקליפטוסים, ובעיקר- קנה סוכר. המון קנה סוכר. מזכיר לי את העשב שסבא שלי שתל במשק שלו בניר צבי- הממתק של הילדות שלנו- חותכים ולועסים. בין התמרורים היותר מוזרים- קוף נתלה, ומיד אחר כך- "גשר" חבלים, שיהיה לקופים איך לעבור…

רב הדרך הכביש צר יותר, ובדרך כלל די טוב, והמעברים בערים הקטנות ובכפרים קצת בעייתית, אבל אנחנו צולחים הכל- צריך להתרגל לעקיפות הדדיות והפתעות קטנות בדרך.. עצירות לקפה עוזרות גם. למדנו כבר שהקפה ממיחם- אם מוצאים בלי סוכר- טוב יותר מקפה ממכונה, וגם עולה גרושים. ואם במקרה עוצרים בתחנת דלק שאין קפה, הם מגישים לנהגים "שוט" קפה. מצוין. הבוקר של יום שני מתחיל בהתרגשות גדולה. היום פריימריז, ואנחנו שותים קפה, מוודאים שהכל עובד, ואחרי ארוחת הבוקר יושבים להצביע. האמת- פרפרים בבטן יותר מכל פעם שהצבעתי- הרגשה של יום גורלי. אנחנו מאחרים בשש שעות, כך שכשנגיע לתחנה הבאה כבר נדע תוצאות! התחנה הבאה שלנו- praia dos carneiros. חוף קטן, פוסאדה חמודה ובטוב טעם- מתמקמים בדיוק בזמן כדי לצפות בשידור החי ולהנות מהמחזה! אמנם אביתר נשאר אי שם מאחור, אבל בהתחשב ברשימה המרשימה של המתמודדים, לא נראה את זה כהפסד צורב!

הי! זה בלוג על טיול! 2 סטירות לעצמי. חוזרת.

ערב יורד, גדי טורח על קפה, כי אמרו שהמסעדה במקום נסגרת בשש והאפשרות היחידה היא להזמין משלוח מאוחר יותר. רבע לשבע מתקרב אלינו בעל המקום, מדבר אנגלית, ואומר שרק עכשו סוגרים, אם אנחנו רוצים להזמין משהו. ברור- המבורגר ובקבוק יין פותרים את כל הבעיות! בשבועות האחרונים אנחנו מתעוררים יחסית מוקדם, הבוקר מנצלים את העובדה בטיול לכנסיה. כל חוף כמעט בא עם סיפור- באחד אפשר לצלול ולראות אלמוגים, באחד יש לגונות שקטות, באחד יש דולפינים, באחד חיבור של נהר גדול. לשאול את גוגל על החופים ומיד יש סיבה לעבור מחוף לחוף עד קץ הימים… אז היום אנחנו בחוף עם כנסיה. האמת שנחמד- בנויה ממש על קו המים, ושמורה היטב.

המשך היום כרגיל בשבוע הקרוב- רכיבה שלווה בין גבעות ירוקות, קצת יותר קופצנית בעיירות שבדרך, מדי פעם מציץ לנו קצת אוקיינוס. חלק גדול של הדרך עובר באזור שהוא לגמרי מסחרי, אבל בענק- מחסנים, מכולות, מצבורים של תעשיה, והכי חשוב- זמן עצירה לקפה הגיע ואין כלום! לא מסעדת דרכים, לא ישוב קטן עם מכולת, ולא תחנת דלק. חצי שעה של תסכול ואיחור בקפאין. אפילו אי אפשר לעצור בצד להכין קפה לבד כי אין תחנות אוטובוס אבל כן יש טפטוף גשם חלש אך טורדני. בסוף יש תחנת דלק. אפילו בית קפה מעוצב יפה. אנחנו מדלגים על עצירה ברסיפה לטובת olinda. מהחוף עולים למרכז ההיסטורי, היום נישן במבנה שהיה מנזר פעם. מעניין, מטופח, יש טיילת עם אחלה נוף. זוג ארגנטינאים שמתארחים כאן ממליצים על מסעדה נחמדה לערב. העליה המטורפת מהמרכז אל הגבעה שלנו מכבידה על הנשימה, אבל ארוחת הביניים שלנו מול הנוף מחזירה אותה לאט ובטוח…

התעוררנו לבוקר חדש ומבטיח- ביחוד הרשימה אותנו הגברת שניצבת על הדרך להשגיח עלינו… דיון בזמן ארוחת הבוקר על שבילי עפר- אחרי שגדי הפחיד אותי לפני הנסיעה עם רשימת כבישים שבעונה הרטובה הם בוץ כבד ובעונה היבשה פודרה עמוקה- עכשו הוא מנסה להרגיע ומראה לי את כל שבילי האדמה הקשה שאפשר לרכוב בהם בבטחה. לא מבטיחה, אבל אולי ננסה.. אנחנו יוצאים לדרך בין הסדינים והמגבות שנתלו לייבוש בחניה, היום בהיר,יפה ונעים.

הפסקת קפה ראשונה- diamantina- עיר חמודה ביותר, עם מרכז משופץ וצבעוני, כמובן כנסיה מרשימה (מבפנים פשוטה ביותר), כבישים ורחבות מרוצפים (ריצוף קולוניאלי כמובן..), הרבה תיירים ומדריכי תיירים, וכבר בירידה למרכז ברגל גדי מקלל את החזרה. לא נורא- התעמלות בוקר.

השעתיים הבאות הן רכיבה מפותלת בין ההרים, משני צידינו יערות אינסופיים של אקליפטוסים- זהו אזור הגידול והתעשיה של עץ ופחם, ואנחנו חולפים על כניסות למשאיות אל תוך החלקות, ועל פני משאיות עמוסות לעייפה גם של בולי עץ וגם של פחם. מדי פעם הנוף נפתח קצת- שונה לגמרי מהימים האחרונים. הרים קרחים, יותר צהוב ואפור, ולפעמים רואים את העמקים שבין ההרים. עצירה לארוחה בצל עץ כשמסביבנו הכל אדום- יפהפה!

הרמה שאנחנו רוכבים עליה ממשיכה לאין קץ- אחרי ששוב עצרנו לקפה בעיירה מנומנמת, השעתיים הבאות הן ברכיבה אל האופק- קטעי כביש ישרים לגמרי לאורך קילומטרים, מדי פעם זוית קטנה לשינוי כיוון, ושוב ישר. זה מקל על עקיפת משאיות, אפשר להגיע למהירות יפה, רק כפרים קטנים בדרך מאיטים אותנו בגלל הבאמפרים… פתאם מציץ לנו נהר למטה, אבל ממש קשה לצלם- העין קולטת הרבה יותר ממה שהמצלמה מסוגלת לקלוט!

סוף סוף מתחילים לרדת- עוד שעה ונגיע לעיר שבה ננוח קצת- הכבישים יורדים בשיפועים חדים, אבל יחסית ישרים ובלי סיבובים חדים- סך הכל יום רכיבה נעים, ובעל המלון שלנו שהוא גם אופנוען, מתלהב מהאופנועים ומהטיול שלנו. מציע שנלך לשתות בירה מאוחר יותר- יכול להיות נחמד אם לא צריך אופנוע בשביל זה… אנחנו די רחוקים ממרכז העיר, הרעב מוביל אותנו לפאב קרוב עם אוכל אופייני של פאבים, וכבר לא תהיה בירה היום בעוד מקום. לא צריך אוכל משובח כל יום, אבל בהחלט נשמח למצוא מסעדה טובה עם יין טוב כשנגיע לעיר גדולה! גם היום הבא דומה- כבישים ארוכים ארוכים, טורים של משאיות, עיירות קטנות של עולם שלישי כמו שגדי אוהב. עצירות המנוחה שלנו בתחנות דלק או באיזו מסעדה בעיירה מנומנמת- הכי קשה לנו שאת הקפה הם מכינים מראש ממותק. דוחה. באמת שיש לנו בעיות קשות בחיים! אנחנו נכנסים כבר למדינת באהיה, בינתיים אותם נופים, גאוגרפים ואנושיים. סוף יום רכיבה בפוסאדה בעיר קטנה- יורדים מהכביש הראשי לכביש מקביל לא סלול שלאורכו חנויות, מוסכים ומסעדות שמעל כל אחת כמה חדרים. על הכביש אנשים מסמנים לנהגים לעצור- אין ספק שנהגי המשאיות הם גורם מניע חשוב בכלכלה! אנחנו מקבלים חדר נקי ונעים למרות הסביבה הלא מבטיחה, חוצים את הכביש הראשי כדי לאכול משהו, רק חסרה הגלידה לסיום… גדי תמיד אומר שהוא איש פשוט עם מעט דרישות- אופנוע, גלידה ו… בוקר מוקדם, קפה טוב ויוצאים לדרך. היעד- חוף האוקיינוס! שעתיים וחצי על הכביש שמתחיל בשלושים קילומטרים בקו ישר- כאילו מישהו סימן עם סרגל על המפה. איתנו משאיות בלי סוף, פה ושם עיר קטנה, וגולת הכותרת- תחנות הדלק. כדי לשרת את צי המשאיות על הדרך, בכל תחנה כזו יש מגרש ענק לחניה ומסעדה עם ארוחות לפי משקל. בחלקן יש גם מקלחות, ספר, מכבסה. אנחנו בדרך כלל על קפה ומשהו קטן ללעוס… זהו. נמאס לנו. אנחנו פונים לכביש רוחבי, ומקבלים דרך פחות ישרה, עם בורות פה ושם, אבל בלי משאיות. יותר כפרים קטנים, פה ושם בית בין הגבעות, רכיבה מענגת! הערים הקטנות שאנחנו חוצים נראות חביבות מאד, ובאחת מהן אנחנו נשארים ללילה. יש גלידה על שפת הנהר, החיים טובים!

בעיר אין שום דבר מעניין, ומוקדם יחסית אנחנו על הכביש. עד אתמול בערב חשבנו שנגיע לסאלבדור היום, אבל יש שינוי בתכניות- דרומית לעיר יש אי, חלק מארכיפלג גדול, ומסתבר שישראלים אוהבים את המקום. נוסעים לבדוק. אין אפשרות להגיע ברכב- משאירים את האופנועים בחניה מסודרת ועולים על סירה עמוסה בעיקר במקומיים וסחורות. 40 דקות שיט ואנחנו ביעד. morro de sau Paolo. בכניסה מבקשים תשלום אגרה לשמירת האי, לא כולל חתול. יש שלטים גם בעברית. שורה של מריצות- זה הטקסי המקומי- מזוודות, חמרי גלם, חבילות ואפילו ילדים קטנים. גם ברחוב שלטים בעברית- ספר, מכבסה, ארוחת בוקר. ויש גם מקומיים שקיבלו חולצה ממישהו… כמו מקומות אחרים דומים- זה מקום שמתפרנס מתיירות ואפילו עכשו, בעונה הנמוכה, יש הרבה תיירים. בלי מסיבות, אבל כל השאר עובד- מלא חנויות, מסעדות, בתי מלון מכל הסוגים, וכמובן אטרקציות. שיטוט קצר ברחוב אחורי מגלה שדווקא יש מכוניות באי- ג'יפים שמסיעים מטיילים בעיקר. גדי הזמין מקום בהוסטל שחביב על החבר'ה הישראלים, נראה מי מגיע לכאן! גוטה (הפוך, גוטה- הפוך) הוא מקום חביב, וישראלי בעליל. השילוט, האוכל, ומדבקות של חיילים שאינם. קונים יין ומצטרפים לארוחת שישי מעוטת משתתפים- חלק מהחבר'ה הולכים למקומות אחרים, חלק שומרים כשרות, ובכל מקרה אנחנו לא בעונה אז מראש יש מעט… רעות היא מורה לחינוך מיוחד שכל שנה נוסעת לחודשיים, ומפתחת עם אמא שלה שהיא פרופסור בבר אילן אפליקציה להגברת קריאה ובעיקר הבנה לילדים ונוער. מור שמטייל המון חודשים ופה הוא כבר חודשיים- מנהל בפועל את המקום כי גוטה בחופשה. ורועי בטיול גדול אחרי צבא שחוזר ללמוד כלכלה ברייכמן. השיחה מעניינת, האוכל טעים, ואפילו יש קידוש.. ידענו שנתעורר גם לנוף טוב בבוקר לפעמים! אנחנו יורדים לים- חוף רדוד, מים נקיים, עדיין לא מלא מדי- כיף גדול! בחזרה מסתבר שאף אחד לא התעורר וארוחת בוקר לא נראית באופק.. יושבים במסעדה ליד לקפה וסנדביץ', וממשיכים לטייל ברחוב הראשי ועל החוף. לא מובן כל כך למה אנשים נשארים פה שבועות וחודשים- אבל אנחנו לא שיפוטיים.. זה לא רק ישראלים- גם דרום אמריקאים שזול ונעים להם לשהות פה, כמו כריסטינה שמנהלת איתנו שיחה ארוכה על הנושא. בנוסף- יש לה דעה לא משהו על ישראלים- לא בגלל מה שקורה- בגלל איך שהצעירים מתנהגים כאן. מקווים שהצלחנו להראות לה שיש ישראלים אחרים… מעבירים את היום בטיול עצל מחוף לחוף- יפה פה, אבל טוב שמחר ממשיכים! הערב ארגנטינה ברבע הגמר- תהיה חגיגה. ברור שנראה! ובבוקר נקום לנוף שאנחנו ראויים לו.

הבוקר מתארך- מור היה במסיבה אתמול ולא מתעורר, אחר כך הוא לא מוצא את הכביסה שלנו, מראש אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בחוץ וחוזרים להוסטל לשתות קפה שחור טוב עד שנוכל לצאת.. עולים על הסירה חזרה ל valença כדי לאסוף את האופנועים- יום ראשון והעיר ריקה מאדם, מה שמקל את היציאה ממנה. הנסיעה לסאלבדור דרך היבשה נמשכת יותר מארבע שעות. דרך שניה שאותה אנחנו מאמצים בשמחה- שעה וחצי נסיעה ל itaparica והפלגה של שעה. התור למעבורת עצום, היציאה עוד רבע שעה, אבל תור לאופנועים הוא לחוד, וכולם מצטופפים כמו שצריך, אנחנו איתם שועטים פנימה, תופסים כסא בסיפון העליון, ומסתכלים מלמעלה על ההמון שממשיך לעלות.

מגיעים בחושך, אבל הרכיבה לא מסובכת, חלק מהכבישים ליד החוף סגורים לתנועה- סופ"ש הכביש פתוח רק להולכי רגל והכל מפוצץ אנשים. אנחנו יושבים לאכול- ההמבורגר הכי טוב שאכלנו עד היום (כמעט כמו ברובן..) וממשיכים לפוסדה שהזמנו ברובע barra. מקום מקסים, עם הרבה תשומת לב. יוצאים לשוטט קצת למרות שכבר די מאוחר, אבל חייבים יין כדי לסגור את היום. על הטיילת יש רק מקומות פשוטים מאד, כמובן בלי יין, אבל ברחוב יותר פנימי מוצאים באר קטן, רב האנשים שותים בירה אבל יש גם כוס יין טוב, ובשולחן לידנו בחורה עם החבר והאבא מחליטים לרקוד לצלילי הטלוויזיה ואנחנו מקבלים מופע נהדר שנמשך דקות ארוכות.

בבוקר יוצאים לסיור במרכז ההיסטורי של סאלבדור. העיר מוצאת חן בעינינו מאד! המרכז משופץ ומשוחזר כולו, המון אדם משוטט ברחובות הצרים, הכל צבעוני מאד. באהיה היא המרכז של תרבות אפריקה בברזיל, וסאלבדור היא המרכז התמציתי שלה. פה נולדה הקפואירה שהתחילה כריקוד/אימון של העבדים מתחת לאף של בעליהם, והיום יש שתי אסכולות- קפואירה אנגולה האיטית שמשלבת ריקוד ומוזיקה, וזו שאנחנו יותר מכירים כאומנות לחימה. הצצנו לשיעור בבית הספר שבמבצר- מזכיר קצת טאי צ'י.

ממשיכים להסתובב בין הכנסיות הרבות- כל אחד שהגיע בבטחה מפורטוגל רץ לבנות כנסיה כאות תודה, ויש עשרות כאלה רק במרכז! התרבות פה מעורבבת מאד- אלילים אפריקאים ש'נוצרו' (מלשון נצרות) אל תוך הקתוליות, יש כנסיה שהיתה מיועדת רק לעבדים שהמיסה שלה משלבת את הכל ביחד. האמנות גם היא מעורבבת- צבעים ודמויות עם השפעה אפריקאית, וכך גם האוכל. בסוף הסיור נכנסים לבית שמוקדש לסופר ז'ורז' אמאדו. אכזבה גדולה בגלל שאין ולו מילה אחת באנגלית או ספרדית! התעלמות מוחלטת מהתיירים!

את הערב אנחנו סוגרים במופע מקומי. באולם העליון שיעור בקפוארה וריקוד, באולם התחתון הופעה של שעה- שירה נהדרת, נגינה בתופים וכלי מיתר מיוחד שרואים גם ברחובות, וריקודים- מתחילים בריקודים של מחווה לאלים הרבים, ממשיך בקפוארה בתחילת דרכה, ועובר לקפוארה כמו שאנחנו מכירים היום ובסוף סמבה. מדליק!

נפרדים מהעיר החמודה פרטי, ויוצאים בדרך הארוכה לאורך החוף- חלק מהנסיעה בתוך יער, חלק אחר בישובים קטנים- אנחנו בגובה ומדי פעם האוקיינוס מציץ אלינו בין עצים או בתים- המון חופים קטנים, שחלקם פרטיים וסגורים. עצירה קצרה וביקור במתקן אנרגיה גרעינית שפתוח לקהל- מעניין, ובהכרח נשאלת השאלה מה הנזק הסביבתי של מתקן כזה אם הם כל כך טורחים להציג כמה נפלא המקום.. בטוח שיש להם חוף נהדר!

טעות קטנה בניווט מכניסה אותנו לעיר קטנה וסתמית. אנחנו רואים פה ברזיל אחרת. הכביש פצוע, הרחובות עייפים ואפילו האנשים נראים אחרת- סתם חיים. זו לא עיר של עוני ומצוקה- פשוט סתם מקום בלי שום חן. עולים חזרה לכביש הנכון- הכניסה לריו ארוכה אבל נוחה מאד- אנחנו על קו החוף כל הזמן, כביש רחב ונח מאד. תמיד מפחיד אותי להכנס לערים גדולות בגלל התנועה הצפופה, אבל הפעם אין שום בעיה. שעת אחר צהריים מוקדמת, אנחנו צמאים והתחת קצת כואב מהרכיבה הרצופה- עוצרים במסעדה ליד הדרך- המקום מפוצץ באנשים וכולם עם עיניים על המסך הגדול. הגענו בדיוק למחצית השניה של ברזיל- יפן, הקהל משולהב עם הגול הראשון של ברזיל, ואנחנו נדחקים לשולחן עם 2 בחורות מקומיות שצועקות לשחקנים. בירה צוננת עושה עבודה נהדרת, ואפילו הקבצן המקומי תופס לי את היד בהתרגשות עם הגול הבא. לא ידענו שאפשר להנות ממשחק כדורגל- עד סוף המונדיאל אולי נתמכר…

מאחר ואנחנו מתכוונים להשאר בעיר כמה ימים, לקחנו דירה קרוב לים, על קו התפר שבין שכונות קופה קבנה ואיפנמה- הצליל של השמות כבר מעורר ציפיה- הגענו! הבעיה עם לקחת דירה היא התהליך של הכניסה- תמיד עם מצלמה שמצריכה זיהוי מוקדם ורישום, והפעם גם יש קבלה בכניסה אז בכלל התהליך מתארך ומייגע. נהיה מאוחר מדי לחפש אוכל כדי לאכול בדירה, אבל יש תמיד איפה לאכול ברחוב. אנחנו יושבים במסעדה בחוץ, נכנסים כמה אנשים וגדי בטוח שאחד מהם הוא דני- בעלה של סוי- מלצרית מימים רחוקים מאד באל גאוצ'ו בירושלים. רק לפני כמה ימים התכתבנו איתה בנסיון לאתר ברזילאית אחרת שעבדה איתה- קרינה שהגיעה לארץ ממנאוס, וחזרה לשם. גיחה לשרותים מסתיימת בחיבוקים ונשיקות- אכן דני, שעובד בקרן היסוד בדרום אמריקה ואיתו חבורה של ישראלים. מצחיק. העולם קטן… את הבוקר אנחנו מתחילים בשיטוט כהרגלנו, להבין איפה אנחנו ומה יש בסביבה הקרובה. הלאה לאורך החוף- לא מאד חם אבל הטיילת מלאה, אנשים בים, ואנחנו לומדים משחק חדש- סוג של כדורעף חופים, אבל בלי ידיים בכלל- רק בעיטות וראשיות. נחמד ביותר והם ממש טובים!

החלטנו שהיום נראה את ריו דה ז'נירו מלמעלה- ניסע להר הסוכר, ולפסל ישו הגואל. אפשר ללכת ברגל- רק 4 ק"מ לראשון… אבל אפשר גם הובר. עשרים דקות ואנחנו שם. כרטיס לרכבל ועולים- אמנם הם נופלים לפעמים בכל מיני מקומות בעולם, אבל זו הדרך היחידה. הר הסוכר נקרא כך בגלל הצורה שלו, ורואים ממנו את העיר, הנמלים הקטנים, ומרחוק גם פסל ישו. העליה בשתי פעמים, ודווקא העצירה הראשונה יפה יותר ואנחנו מתעכבים בה, שותים קאיפיריניה מול הנוף (אם לא נוהגים- שותים..), ונהנים גם מהנוף האנושי. מה גורם לנשים ונערות להתלבש כמו לנשף, כולל נעלי עקב וריסים עצומים, וללכת לטייל כך בעיר? כנראה שאם מצטלמים בכל מקום צריך תלבושת שתתאים לתפאורה! ולמה כשמצלמים סלפי של הפנים על רקע הנוף צריך לכופף רגל באלגנטיות? לישו הפתרונים.. גם אנחנו הרמנו רגל!

ירדנו בשלום מהרכבל- עכשו נוסעים לראות את הגואל מקרוב. שוב נסיעה של כעשרים דקות, והפעם עולים גבוה יותר עם רכבת. נסיעה של רבע שעה במעלה ההר דרך הג'ונגל, הצצות קצרות דרך הצמחייה לים שמתחתינו, וזהו- אנחנו למעלה. מתפעלים מהגודל ומהעבודה שנעשתה כאן. מוזר שבחרו להלביש אותו דוקא במקום חם- באירופה הקרה הוא מתרוצץ בתחתונים בלבד… קצת עמימות באוויר כך שהעיר והים לא נראים הכי טוב, מה שלא מונע מכולם לצלם עוד ועוד. כמובן שגם אנחנו מצלמים ומצטלמים- גדי כל הזמן אומר שאין לנו מספיק תמונות, אבל מה לעזאזל עושים עם כל התמונות האלו?

מתחיל להחשיך, בכל זאת חורף, בחזרה לדירה שלנו- הנהג לא יתן לעבודה להפריע לראות משחק כדורגל, אבל אנחנו מגיעים בשלום- קניות בסופר לימים הקרובים, לא שנאכל אוכל ביתי- המטבח לא משהו- אבל קצת נחסוך בארוחות בחוץ. יש נטפליקס, יש מקלחת טובה, יש קפה- כל מה שצריך בשביל להרגיש שהחיים נורמליים. שיטוט בפייסבוק מערער קצת ומזכיר לנו שהחיים הרגילים מצריכים עוד הרבה מאמץ כשנחזור, אבל לפחות אני (גדי איש לא מסובך מבחינה פסיכולוגית) מצליחה להעביר הלאה ולא ליפול. הרעל התנקה…

היום הבא מוקדש למנוחה. מזמן לא נחנו… אנחנו קוראים, עובדים קצת על תכניות לחזרה, לומדים קצת, אוכלים בדירה, רק בערב יוצאים לאכול גלידה ופוגשים 2 ישראלים מההוסטל שממול. הם כבר אחרי כמה חודשי טיול בדרום אמריקה, ועכשו נשארים בריו- מסיבות, בחורות, ים וסתם מעבירים את הזמן. מגיע להם לפני שיכנסו למרוץ הרגיל! יום חדש- נוסעים למרכז ההיסטורי לסיור ושומעים הסברים על ימיה הראשונים של העיר, על מערכת היחסים של הממלכה החדשה עם פורטוגל (וגם ספרד), קצת פיקנטריה על בית המלוכה המקומי. מעניין. נכנסים לכנסיות קטנות מקושטות בהגזמה, עוברים ברחובות מרוצפים מפעם ומקומות ששוחזרו. ריו דה ז'נירו מאירה פנים לתיירים ובהחלט יש בה עניין! היו כמה הסברים שמרמזים שהפורטוגלים לא היו העפרונות הכי חדים בזמנם, והרצון שלהם להביא את אירופה לברזיל רק אחד מהם… אפילו הביאו אבנים קטנות לריצוף המדרכות שנשארו עד היום. בערב הליכה קצרה על הטיילת- קו החוף מואר כמו אור יום, מה שעושה אותו מאד בטוח לטיול, מילדים שמשחקים ועד נשים שמטיילות לבד.

לא נוכל לעזוב את ריו בלי להתרחץ בחוף של קופה קבנה- זה כאילו לא היינו פה! מזג האויר נעים, בארץ לא היינו חושבים על ים, אבל פה זה חלק מהחיים. יצאנו בלי טלפון אז אין תמונות… מאד הרשימה אותנו בחורה שבאה לעבוד- הגיעה עם תיק גדול ופשוט עשתה תצוגת אופנה פרטית בנסיון למכור שמלות- שיטה נחמדה. הרוכלים שמסתובבים עם ערמות בגדים/כובעים/משקפיים ועוד כהנה וכהנה יכולים רק לקנא! לקראת צהריים שוב יוצאים לסיור, הפעם בשכונת סנטה טרזה. פעם זו היתה שכונה של עשירים, היום יותר בוהמית. אנחנו עולים בקרונית חשמלית שעושה סיבוב עד למעלה ומשם מתחילים לרדת בשיטוט בין מסעדות, ברים, מוכרי בוטנים וחנויות צבעוניות חמודות. יש נקודות תצפית על העיר, והאטרקציה הגדולה היא המדרגות של סלרון- אמן ברזילאי שעשה פרויקט של כמה שנים בהדבקת אריחי קרמיקה מכל העולם על 215 מדרגות מהעיר התחתית עד השכונה. יש אפילו כמה מישראל. נחמד, צבעוני ובעיקר מושך תיירים.

את הערב אנחנו מבלים בשולי שכונת אפריקה הקטנה- פדרה דה סאל- אבן המלח- היא שריד לתקופת העבדים, ככל הנראה מקום הולדת הסמבה, ופעמיים בשבוע המקום מתמלא בחוגגים, מוזיקה ורקדני סמבה. היום יש להקה שמנגנת ושרה. נחמד ביותר.

בין היתר היום למדנו קצת על האזור- הפורטוגזים שהגיעו לכאן ראו את הלגונה הגדולה וחשבו שזה נהר. זה היה ב 3 בינואר, ומכאן שם המקום- הנהר של ינואר- ריו דה ז'נירו. כבר הזכרתי את העיפרון… עם הגעתם הם ביראו את היער, ומאחר שלא היו מים מתוקים- הנהר לא ממש היה נהר- היו צריכים להביא מים, ולכן יש כאן אקוודוקט מרשים. בהמשך התגלה שהאזור לא ממש מתאים לחקלאות, זו עברה פנימה, והיער נשתל מחדש. הג'ונגל האטלנטי שונה מהג'ונגל של האמזונס- בצמחיה ובבעלי החיים- אבל לא פחות מרשים! יש בעיר פארקים גדולים, גן בוטני גדול והרבה אתרים שאפשר להפליג אליהם. פחות מתאים לנו.. הבוקר האחרון שלנו, ריו נפרדת מאיתנו בדמעות, וזו פרידה ארוכה. שוב למעלה משעה לצאת מהעיר, דרך שכונות מטופחות, שכונות מוזנחות וגם פאבלות כמו שידענו שיש. הכביש עובר מעל הכל- לא ממש נכנסים- אבל העליבות ניכרת. עלובי החיים באמת הם אלו שאפילו בפאבלות אין להם מקום, והם ישנים במחסות קרטון מתחת לגשרים ובאיי תנועה. ראינו אותם גם במרכז העיר- 'שכונות' של דרי רחוב, אנשים שמהלכים כמו זומבים ברחובות, עצוב. היום אנחנו מתחילים לעלות למדינת מינאס ז'ראיס- אזור המכרות, הנחלים והמפלים. אולי נתחרה קצת בנתן ובטי שמטיילים בארה"ב, כל יום בנחל אחר… הירוק פתאום ירוק מאד… איזה יופי! ממש כיף לרכב, נהיה גם קריר יותר, טוב שיצאנו מהעיר!

לקראת חשיכה, שזה מוקדם- חמש, חמש וחצי, מגיעים לעיר קטנה- bom jardim de Minas. לא חשבנו שצריך לחפש מקום לינה מראש, אבל מסתבר שנפלנו על סופ"ש שיש כינוס אופנוענים… הפוסדה שהגענו אליה כמובן מלאה, אבל בעלת המקום מתקשרת לכמה מקומות, מוצאת מקום קצת מחוץ לעיר וגם מובילה אותנו כי הכביש הראשי סגור בגלל הארוע. המקום חמוד, נקי ומסודר- רואים שהיה קודם מוטל, אבל היום הוא מתפקד כמלון קטן. הבחור שמקבל אותנו לא יודע מה זה ישראל- בברזיל לא מכירים… כשגדי אומר לו המקום שישו נולד- הוא נמס במקום. איזו התרגשות! ממש גורם לנו להרגיש לא נח מרב שהוא מסתכל עלינו בהערצה…

מתארגנים ליציאה- חייבים להיות בעיר ולהשתתף בחגיגת האופנועים! האמת? אוותר על האמת.. מלא דוכני אוכל ואלכוהול ברחוב, במה עם הופעות של זמרים בקצה אחד, 3 דוכנים עם חולצות סטייל הרלי דוידסון בקצה השני, הרבה אופנועים כולל כמה מוזרים עם 3 גלגלים. כל אנשי העיר פה נהנים מההמולה, גם הגברת שעזרה לנו פה עם בעלה- מנסים להחליף כמה מלים- מאד קשה כשאף אחד לא יודע כלום חוץ מפורטוגזית… ובנוסף- המבטא שלהם קשה להבנה .

בבוקר חיבוק, צילום והמון ברכות פרידה מהבחור במלון- נראה שעשינו לו את השבוע…

מתחילים לעלות צפונה. הדרך יפהפיה. כל גווני הירוק האפשריים, גבעות שחלקן מעובדות, הכביש מתפתל בעדינות- כיף גדול. מצב הכבישים והשילוט הרבה פחות טוב מקודם, אבל בהחלט סביר. מזג האויר קריר ונעים, עוצרים לקפה ושוב קפה- כולם מחייכים אלינו וממש נעים כאן! גדי עוצר במפעל רהיטים- מזל שהכל סגור ביום ראשון… אבל העקשן מגלה חנות גדול פתוחה, למזלו באמת יפה ושווה להסתכל! עוברים בעיר חמודה- האמת שהכל חמוד כאן! גדי כמעט נשאר לקנות מלון מלפני 150 שנים, אני מצליחה לשכנע אותו שהיום אין זמן לזה…

לקראת חמש מגיעים ליעד להיום- congonhas. מתארגנים ליציאה לכיוון המרכז כדי להספיק לראות לפחות את המחצית השניה של המשחק- ברזיל מול נורבגיה. הליכה מאתגרת, כי הקתדרלה במעלה הגבעה- הנשמה כמעט יוצאת לנו, אבל מגיעים בדיוק בתחילת ההפסקה. קהל רב יושב בחצר גדולה של מה שהיה פעם בית הארחה לעולי רגל. מסביב כמובן דוכני אוכל ושתיה, בני הנוער מנעימים לקהל את הזמן בריקודים, ואנחנו תופסים מקום ונהנים מהאווירה. הבעיה היחידה- נבחרת ברזיל שעושה בושות, ובהפגנתיות רבה הקהל אחרי השער השני שחטפו פשוט קם ועוזב את המקום- אפילו לא מחכים לראות את סוף המשחק. איזו אכזבה! מבחינתנו אין בעיה. הולכים לאכול פיצה, רק חבל שלא תהיה החוויה של לראות את ברזיל משחקת עם ההתלהבות של הקהל המקומי! מה שבטוח- היה שווה לטפס עד כאן בשביל לראות את מרכז העיר.

בוקר וגדי מודיע לי שהיום אנחנו עולים לקתדרלה עם האופנועים. אני, מנגד, מודיעה לו שאין מצב… יוצאים לדרך כשהכוונה לעבור בכמה ערים קטנות עם מבנים היסטוריים יפים, מה שמתגלה כחסר טעם לחלוטין- נכון שבכל עיר כזו יש כנסיה ועוד שניים- שלושה מבנים שמשופצים ושמורים היטב, אבל כדי להגיע אליהם צריך לעבור בנסיעה איטית וארוכה דרך רחובות צפופים ומשמימים. מחליטים לוותר, וכשיזדמנו לנו מקומות יפים נעצור בהם. הדרך מתמשכת בלי נופים יפים, וקצת באשמתי- לא עוברים במקומות מעניינים- גדי מתחשב בתכנון הדרך בפחד שלי מדרכי עפר וכבישים עם 'ריצוף קולוניאלי', במיוחד כשמדובר בעשרות קילומטרים כאלה. היום פשוט משעמם, אבל יהיו ימים טובים יותר.. יהיו גם מקומות יפים יותר לישון בהם!

סאו פאולו בהחלט לא עיר לתיירים, אבל בכל זאת אנחנו מוצאים מה לעשות. הבוקר הראשון שלנו מוקדש לסיור במרכז- יש איתנו כ 15 תיירים דרום אמריקאים והמדריך שמדבר ספרדית לא הכי שוטפת. טפטוף קל כל הזמן- אופייני לעיר, אבל לא מפריע. הבעיה היא האתרים.. פשוט לא הכי מעניין. בולטת בהסברים הנטיה שקיימת פה להרוס ולבנות מחדש. רוצים כיכר גדולה מול הקתדרלה? מורידים בנין רב קומות שמפריע. רוצים כביש חדש מעל הנהר? מורידים כמה בתים וכבישים, בונים מחדש אזור שלם, הנהר יעבור בתעלות למטה. וכן הלאה..

בסוף הסיור מתחיל מבול, ואנחנו מתחבאים מתחת לגשר בתקווה שיגמר, ובהמשך מוצאים מסתור במסעדה חביבה. כשהגשם נחלש יוצאים להליכה לכיוון השוק המרכזי. בנין ענק ויפה, חנויות פתוחות צבעוניות, הבשר כמובן בחוץ, כך גם הדגים. קהל טוב ואוירה נחמדה.

שוב גשם ביציאה- בורחים למלון- כל תזוזה כרוכה בנסיעה של חצי שעה ומעלה- לא רק שהעיר ענקית, היא גם עמוסה בתנועה. בערב יורדים רק לאכול בפינה- תמיד טעים וזול במסעדות המקומיות הקטנות. את היום הבא אנחנו מקדישים לשיטוט מגוון- מתחילים בחנות ומפעל לרהיטים מעץ ממוחזר- מסתבר שמשתמשים פה בבתים ישנים שהיו עשויים מעץ צבוע. את הלוחות החיצוניים מנקים ועושים מהם שולחנות, ארונות וספסלים מעניינים. משתמשים גם בקורות הגג- ממש מחזור, לא בכאילו.

מפה נוסעים לרחוב האופנועים- חייבים מעילי גשם כי גם אם אנחנו בעונה היבשה יחסית, יהיו ארועי גשם לא מעטים. נסיעה נוספת- למוזיאון מומלץ- MASP. שני בנינים, תערוכות מעניינות, ביניהן 3 תערוכות שונות על מחאה- מארגנטינה, צ'ילה ומקסיקו. אחת על חומר ואנרגיה, אחת של תמונות סרוגות. ויש עוד.. שווה מאד.

קצת שיטוט בשכונה שלא כל כך מעניינת, והנה מגיעים לשעת ארוחת ערב. שוב מסעדה מקומית לא גדולה- צפוף מאד כי תכף מתחיל משחק- ברזיל- סקוטלנד, ומסכי הטלוויזיה נדלקים. אין כמו לשבת בתוך קהל ברזילאי כשיש גול לברזיל! במחצית אנחנו פורשים, הבנו את הקטע..

יום אחרון בעיר, זמן טוב לעשות כביסה ולחקור את השכונה שלנו, שהיא ממש נחמדה. החלטתי שבגלל שהבניה כל כך פשוטה בנראות שלה, משתמשים הרבה בציורי קיר. זה באמת מרשים ביותר!

לפני היציאה סוף סוף מדביקים על הארגזים את המדבקות שליאת הכינה לנו בכשרון רב כמו תמיד, ואפשר לצאת לדרך. שעה לא קלה לצאת מהעיר דרך שכונות צפופות של בתים קטנים ויערות של בנייני מגורים גבוהים, והנה אנחנו שוב טובלים בירוק מכל כיוון.

הגשם נשאר מאחורינו, ואפילו מתחיל להתחמם קצת- בעצירה השניה כבר מורידים שכבה ונשארים רק עם חולצה מתחת למעיל הרכיבה. העצירה שלנו היום בעיר שעל המפה נראית לא גדולה, אבל למעלה מ 400 בתי מלון הם סימן למשהו גדול. aparecida היא עיר של צליינים. נמצאת פה הקתדרלה השניה בגודלה בעולם, 12 מליון מבקרים בשנה, עם סיפור נס לא חכם במיוחד. למרגלותיה- שוק עצום שמלבד הדברים הרגילים של שוק מציע גם מזכרות צלייניות מכל הסוגים. דרך האמונה שמובילה אל העיר מנקזת גם המוני טיילים, כמו קמינו דה סנטיאגו המפורסם- ברגל, באופניים ובאופנועים. תעשיה. המקום מרשים מאד, אם כי לא התחברנו כל כך למיסה…

בוקר בהיר ויפה, אנחנו יורדים לכיוון הים- paraty. איזו רכיבה נהדרת! הנוף, הפיתולים בכביש- כל הדרך בירידה- מתי עלינו כל כך? הכביש ברובו מרוצף- למי היתה הסבלנות לעשות את זה? חלק מהדרך שהיא ממש בתוך ג'ונגל יש ערפל, המון שלטים שמזהירים מחיות ( קופים, קפיברות, נחשים, צפרדעים…) והנה הגענו. פרצ'י יושבת על הים, סביב מפרץ גדול מלא יכטות שרובן צבעוניות ומצועצעות. החלק התיירותי מקסים, חנויות קטנות מעוצבות, מאד נקי ומטופח- רק הדרכים מרוצפות באבנים גדולות וכל ההולכים מדדים עליהן. מזל שעם האופנועים יש רק 100 מטרים בנסיעה עד הפוסדה המקסימה שלנו! הגענו לכאן בגלל פסטיבל מקומי אבל מסתבר שהוא מתקיים בכפר קטן 30 ק"מ מפה. בסופשבוע הזה יש כאן פסטיבל יוגה. פחות מתחברים, אבל נהנים מהמקום.

כמובן שאנחנו משוטטים גם לצד האחורי של העיר- המקומות שבהם גרים כל אלו שמתפעלים את כל העסק הזה- עיר קטנה, לא צבעונית וקורצת כמו החלק התיירותי, אבל בהחלט מקום חביב וידידותי. ברזיל בינתיים נחמדה!