22/2

אנחנו לבד בקמפינג, מנצלים את הבוקר לעבודה על המחשב כי יש פה קליטה מצויינת ואינטרנט ראוי. בזמן שלאה מנסה להעלות תמונות לבלוג- לשוא, גדי יוצא לסיבוב עם המצלמה במעקב אחרי שתי נשים שיורדות לנהר לדוג. כמובן שהצליחו! המון דגים קטנים שהן משחילות על עלה של דקל כדי לקחת לבקתה לארוחת צהריים.

חשבנו שנמצא פה מרכז תיירותי בגלל המפלים, אבל כל מה שיש פה זה לודג' מפואר, 4 אתרי קמפינג, וכפר לא גדול של שחורים. ההליכה למפלים קצרה, ליד הגדר של אחד הבתים. אין ספק שהמראה מרשים מאד- באנגולה- שמתחילה בצד השני של הנהר- ירד הרבה גשם ולכן יש זרימה יפה.

בעלת הקמפינג הסבירה שזרימה כזו זה בערך 300 קוב בשניה, ואין מצב שבמפל ברואקנה תהיה זרימה. אנחנו מוותרים על נסיעה ארוכה ובוודאי מפרכת לשם, ומדרימים מעט לכיוון פארק ETOSHA. זהו אחד הפארקים הגדולים ביותר ומתגאה בלמעלה מ 400 מיני חיות (כמובן- כולל ציפורים, פרפרים וכו'.) כל המפות שבידינו מראות שהכניסה משלושה שערים אפשריים, וכולם בדרום או במזרח הפארק. הנסיעה ארוכה ודי משעממת, יש כפר וחצי וחוץ מזה רק מרחבים עצומים. ליד מעבר חולי בכביש גדי מזהה מצב משונה ואנחנו עוצרים. הנחלים באזור, שכרגע כולם יבשים, יוצרים מעברי כביש רבים מספור שמאד מקשים על הנסיעה, ובאחד מהם קרקעית הנחל חולית לגמרי. באמצעה יושב איש לא צעיר, ו"שואב" מים. אם חופרים בחול- כמו בשפת הים- מתגלים מים. המים האלו טובים לשתיה, הם רק קצת חומים… בסבלנות של אפריקאי הוא חופר קצת, נותן למים להיקוות ומוציא עם כלי קטן מעט מים ומעביר לג'ריקן. איזה עולם… עוד כמה עשרות קילומטרים אנחנו עוצרים בצד לשתות קפה, תוך פחות מעשר דקות מופיעים בין העצים 2 נשים וחמש ילדים. הימבה. הם מבקשים משהו. נותנים להם כיכר לחם ואת שארית המיץ בבקבוק, מצטלמים ביחד והם ממש מאושרים לראות את התמונות. בתחנת הדלק שעברנו נגמר הסולר, אנחנו בודקים כמה עוד יש עד העיר הגדולה לפני הפארק, נסתדר. פתאום- הפתעה- יש כניסה לפארק גם ממערב! גדי מאושר- חסכנו לו נהיגה ארוכה… 5 אחר הצהריים ואנחנו בפנים. יש נסיעה די ארוכה עד החלק המרכזי, אבל בדרך יש 2 מקומות מסודרים ללינה, אז למרות שאסור לנהוג בשבילים אחרי החשיכה אנחנו בסדר. נסיעה לא ארוכה במיוחד, וקרנף חוצה את השביל ונעלם בסבך. אנחנו נאלצים לעצור כי יש גם 3 ג'ירפות שהחליטו לעבור עכשו. מבט ימינה- הנה הקרנף! רק מה- הוא מסתובב אלינו, מוריד את הראש, ומתחיל להתקדם. כשאומרים שהלב מחסיר פעימה- זו ההרגשה. ג'ירפות או לא- אנחנו בורחים! לא פלא שאסור להכנס לשמורות האלו עם טרקטורון או אופנוע. ובטח לא לרדת מהרכב! הקמפ הראשון מלא- נשאר להם רק סוויטה ב 3400 דולר. נמיבי. גם זה הרבה. הקמפ הבא בעוד 40 קילומטר, החושך מתקרב, מזדרזים. בדרך עוצרים כי יש הרבה מכוניות בתצפית. באזור די פתוח יש עדרים- ספרינגבוק, זברות, והם זזים ממקום למקום בצורה לא אחידה. מבט טוב יותר מגלה את הסיבה- יש שם לביאה אחת, וכל פעם שהיא פונה לצד כלשהו, החיות ממהרות לזוז לצד אחר. מוזר שהן לא בורחות. מי ידע נפש לביאה? הגענו, יש מקום, יקר בקנה מידה שלנו אבל בסדר. רק יש בעיה קטנה- נגמר החשמל… אז כמובן שגם אין קליטה, אה, וגם המים במקלחות עומדים להגמר..  מזל שיש להם בשר ופחם בחנות, לפחות תהיה ארוחה טובה.. בבוקר מתברר שגם סולר אי אפשר לקנות אצלם, תחנת הדלק בקמפ הבא, עוד 120 קילומטר. אנחנו תקועים! הבחורה מאד נחמדה אבל לא יכולה לעזור. רכב משטרה שבדיוק מגיע מאד חסר יכולת בלחשוב איך לעזור. אין ברירה אלא לבקש כמה ליטרים ממטייל אחר. לראשון אין סולר במיכל החיצוני, השני דוקא יכול לעזור, הוא גם מזהה אותנו- זו משפחה גרמנית, זוג עם 3 ילדים קטנים שצילמנו בסוסופליי והבטחנו להם לשלוח.. מצחיק שפוגשים שוב ושוב אנשים זרים. סך הכל זה אזור ענק ואין הרבה תנועה תיירותית. הנסיעה בשבילי הפארק איטית- מקסימום 60 קמ'ש, וכשפתאום חיות חוצות או סתם עומדות ליד הדרך מאיטים- גם אם זה שוב עדר זברות שכבר ראינו מאות מהן… מזל שיש נקודות עצירה מגודרות עם שולחנות פיקניק ושרותים. אחת בצהריים אנחנו מגיעים לקמפ. קודם כל דלק. אחר כך נראה מה יש פה. אין פה. מסעדה ריקה מאנשים- הארוחות בזמנים קבועים, תפריט קבוע, יקר ולא מפתה. הקיוסק מציע אוכל פשוט, פשוט מדי, השתיה לא קרה, בחנות יש בעיקר שתייה וחטיפים- לא אוכל, חם מדי לשבת בחוץ. אנחנו משתלטים על שני כסאות ליד הבריכה ומתנמנמים עם גיחות למים. אחר הצהריים מזג האויר מתקרר, ארוחה לא טעימה אבל לפחות הבטן מלאה, מתחילים לסדר את האוהל שלנו ולקראת שקיעה נלך לבור המים. בכל מחנה כזה יש בור מים גדול ובשעות הבוקר והערב אנשים מתקהלים סביבו (מאחורי גדרות, כמובן) להסתכל על החיות שבאות לשתות. סופת חול קטנה מעכבת אותנו קצת, אנחנו לא בטוחים שהאוהל לא יתקפל, אבל יש עוד 10 מכוניות לפחות מסביב עם אוהלים על הגג ולא נראה שהם מוטרדים מדי. בבור המים אנחנו מצטרפים לעוד צופים- יש טריבונה במרכז וספסלים מסביב. המאזן כולל- עדר של ספרינגבוק, עדר של זברות, WILDEBEAST אחד, שועל, וכבר כמעט חושך כשגם 2 קרנפים מגיעים. חוזרים לישון, גשם שוטף כל הלילה אבל האוהל עומד בו בגבורה!

24/2

6 בבוקר אנחנו שוב בבור המים. המון ציפורים. שתי ג'ירפות מדגימות שתי צורות אפשריות לשתיה- האחת מכופפת ברכיים והשניה עושה פיסוק גדול. אולי אלה זכר ונקבה? קשה לראות. צריך המון סבלנות כדי לחכות לחיות, ומאחר שאנחנו בהרגשה של- המקום הזה מאכזב- מחליטים להמשיך בדרך. למה מאכזב? כי הכל נראה מוזנח ולא מטופל. השרותים זקוקים לשדרוג רציני, בחדר הכביסה יש הכנה למכונות אבל הכל ריק, הכיורים לכביסה מנוקדים בהשפרצות צבע שנעשה על הקירות- וזה לא מהזמן האחרון בקמפ עמודים עקומים, עשביה, בחלק יש שולחן, בחלק רק ספסל, לא בכולם יש פח אשפה או ברז מים. בקיצור- רשות השמורות הנמיבית לא ממש דואגת לטיפוח המקום הזה, וחבל כי הפארק בעונה המתאימה מושך המוני תיירים. זה לא שחסר כח אדם שיפקח עין ויטפל בדברים- סך הכל מה שדורש תחזוקה וטיפול די בסיסי. אבל עדרי העובדים שמסתובבים פה כנראה לא רואים ומי שאמור לראות לא מסתובב. והם לוקחים הרבה כסף יחסית למה שמקובל בנמיביה. הלאה. עדיין יש חלק נכבד של נסיעה באטושה, אבל אין כמעט חיות מסתובבות, באחת מתחנות העצירה (השער שבור, שרותי בול- קליעה מלוכלכים, אין צל על השולחנות) פוגשים תיירים שמספרים שראו צ'יטה עם הטרף שלה, אבל או שפיספסנו שביל או שהיא כבר גמרה את הארוחה… ביציאה מהפארק נוסעים לכיוון מזרח. המטרה- TSUMKWE האזור של הבושמנים, שבט ה"סאן".

כ 20 קילומטרים אחרי היציאה עולים על הכביש הראשי, וכמות המכוניות, ובעיקר המשאיות גורמת לנו ממש להתרגש- אולי יש עיר אמיתית בדרכינו!  TSUMEB היא אכן עיר. פעם היו פה מכרות נחושת והעיר פרחה. היום המכרה לא מפיק כלום, גם לא אבנים טובות שהיו בו. מביאים לכאן עפרת נחושת ממזרח אירופה וכאן עושים את הטיפול המזהם ושולחים מוצר מוגמר בחזרה. בקפה שלנו אנחנו פוגשים את הבעלים- ממוצא גרמני כמובן. היא מלמדת עובדת חדשה בסבלנות ובחיוך איך לרשום במחברת את המכירות, לעשות חשבון, לטפל באנשים. הוא, לעומתה, בפרצוף חצוץ, צועק על העובדים, בא אלינו לספר איך השחורים הרסו את המדינה כי הם טפשים ועצלנים ואומר לנו לבא לכאן רק לטייל ולהשאר לחיות במדינה שלנו. האמת היא עדיין תעלומה.. בעיקר כשמגלים שעיר אמיתית יש איפה שהלבנים היו מנהלים את העניינים. קשה לעיכול. מוצאים מקום נחמד לישון, נשאר פה יומיים- הזדמנות לעשות כביסה, לשלוח הביתה סוף סוף את האוהל ושקי השינה ולפנק את המכונית שלנו ברחיצה. אנחנו מרוקנים ורוחצים גם את ארגזי הציוד- הכל כל כך מאובק שאי אפשר לגעת במשהו במכונית בלי להשאר מלוכלך. באמת שהגיע הזמן… ביקור במוזיאון המקומי שמציג אוסף מרשים של תמונות וחפצים של השבטים שחיו פה, אוסף כלים ותעודות ישנות של אנשי העיר הלבנים, וגם אוסף מרשים של אבנים טובות שכרו במכרות. ביציאה- ילדה קטנה מנסה למכור לנו צלחות קלועות. אמא שלה יושבת על הדשא בגינה וקולעת. אנחנו מתיישבים לידה והיא מסבירה איך מכינים את החומר לקליעה ואיך עושים סל- היא באמצע עבודה על סל ענק עם דוגמאות מסורתיות של חיות. שלושת הילדים יושבים סביבה בשקט ובסבלנות מדהימים. רואים את זה בכל מקום- הילדים יושבים בשקט ליד המבוגרים, כשנמאס להם הם פשוט הולכים. אין בכיות, ניג'וסים ובקשות. אין משעמם לי, מתי הולכים, הוא מציק לי. חיים בשקט. בשעות הצהריים נכנסים לקמפינג יפה סתם כי לא מתחשק לנו נסיעה ארוכה היום.

27/2

לפנינו כמה שעות נסיעה עד היעד. פה ושם שלט שמכוון לכפר קטן בתוך ה'בוש', כרגיל- עדרים של בקר ועזים חוצים את הכביש מתי שבא להם, והחידוש- זחלים שמנמנים חוצים, חיפושיות ענק מעופפות ואין סוף פרפרים שנמרחים על השמשה של המכונית. הפרפרים מתאספים מדי פעם על גושי חרא של פרות או על גוויות מזדמנות. מראה מעניין..  אנחנו נכנסים לכיוון אחד הכפרים כדי לעשות עצירת קפה בשקט, איך שנעמדים בכניסה לאוסף הבקתות, מתנפלים עלינו ילדים ונשים- כולם מחזיקים שרשראות וצמידים למכירה, עם פתקיות מחיר! אין להם הערכה לעבודה שלהם בכסף, המחירים שרירותיים וניתן להתמקח חופשי. אם מבינים.. בחור אחד בכפר יודע אנגלית מספיק כדי לבקש תרופה לכאב בטן, הילדים כהרגלם מבקשים ממתקים. קפה שקט לא יהיה פה..

צהריים ואנחנו ב TSUMKWE. מתדלקים בתחנה היחידה, איתנו 3 טנדרים עמוסים ברומנים- צעירים ומבוגרים- לא נראה כמו נסיעה תיירותית. בחנות הצמודה בדיקה מהירה תגלה לנו שאפשר לקנות פה שתיה בעיקר. לחם וירקות? אין. בשר? אין. בעל החנות לא נותן ליותר מחמישה קונים להכנס- אולי חושש מגניבה. עודף גם אין- הקונים מקבלים מסטיק וסוכריות במקום עודף. ממש הון- שלטון קלאסי, בשירות המונופול. תמיד יש מישהו יותר חלש ממך שאפשר לנצל. עצוב.  בקמפ המקומי עדיין ריק, נמשיך בנסיעה לעצי הבאובב הגדולים בעולם ואולי נישן שם. הדרך מיועדת ל 4*4, שביל חולי מאד, אבל בסדר בשבילנו. 2 קילומטר אחרי הכניסה- רכב תקוע בחול. נראה שהם שמחים שהגענו… אנחנו גוררים את רותם (לשעבר מכברי) ואודט (מסמר) גמרו תואר ראשון בתל חי, התחתנו ויצאו לטיול בלי תאריך חזרה. אל הבאובב אנחנו נוסעים בשביל נח יותר כשהם אחרינו- למקרה שיצטרכו חילוץ נוסף. קפה ושיחה ארוכה למרגלות העץ המרשים הזה, וביחד בחזרה לקמפ לארוחת ערב משותפת. הם גם מסבירים את תעלומת הרומנים- מסתבר שיש באזור מסיון רומני והבוקר היה טקס הטבלה למבוגרים בניצוחם של הכמרים והצעירים שבאו מרומניה..

28/2

רותם ואודט רוצים להגיע לכפר של בושמנים ולהשאר בו כמה ימים, אנחנו נוסעים צפונה- לקפריבי. בטח עוד נפגש! יש דרך קצרה לנסוע, ויש דרך ארוכה פי 3. הדרך הקצרה תיקח יותר זמן. גדי, בניגוד להרגלו, מחליט לא להסתכן. יוצאים בדרך הארוכה.. רונדו, דיוונדו, מין עיירות כפריות, והנסיעה נראית אין סופית. אמנם הדרכים ברמה טובה- כביש סלול ושלם, אבל זה לא מונע מעדרים קטנים ומהמוני ילדים להתרוצץ בכל מקום, מה שקצת מקשה על פיתוח מהירות… ישנים בקמפ מדהים על שפת הנהר קויטו- ממולנו אנגולה, אנחנו לבד בקמפ, יש עוד בקתה אחת תפוסה, והבחור בקבלה כל כך משועמם מחוסר מעש שהוא לוקח אותנו לסיבוב לראות את החדרים. מדהים. למחרת בבוקר נקבל ממנו מאפינס. סתם כי בא לו. גם הקפה בערב על חשבון הבית. (בעלים לבנים אם היה ספק). בבוקר אנחנו יוצאים מערבה, פה ושם עדר זברות ליד הכביש, השילוט מזהיר מפילים דווקא.. עוברים את העיר קונגולה ויורדים דרומה. האזור שמסביב לנהר משופע בצמחיה ובעלי חיים, כפרים חמודים להפליא, עם תחומים מגודרים, הכל נקי ומגורף. גדי מתלונן שזה על חשבון היופי- האנשים פשוט לא יפים. את הלילה עושים בקמפ על הנהר, יורד גשם בהפסקות אז הפעם ארוחת הערב תהיה במסעדה שלהם. יקר אבל מצויין. (יקר זה כמובן יחסי- ארוחה 4 מנות ויין עלתה לשנינו 150 שח'…) בערב כשאנחנו יושבים ליד המכונית בקמפ, שומעים נחרות חזקות מהנהר. אנחנו לא יכולים להחליט מה זה. הנהר נמצא מתחתינו ואי אפשר לרדת אליו. יש גם המוני ציפורים שלכל אחת השיר שלה. מעניין. תצפית סבלנית על הנהר מתגמלת אותנו- היפופוטמים!  יש שם חבורה שלמה והם משחקים קצת..

1/3

היום יהיה יומנו האחרון בנמיביה. אולי עוד לילה- תלוי מתי נגיע למעבר הגבול. מוזיאון של שבט נמוששה מעניין כרגיל, אנחנו מבינים שבאזור הזה הנשים קולעות אבל לא מצליחים להבין איפה אפשר לראות. הבחורה במוזיאון שמדגימה קליעה עובדת 'על ריק'. ביציאה עוברים דרך כפר קטן, אנחנו מנסים את מזלינו- האישה שמצאנו מדברת אנגלית, ולוקחת אותנו לבית ממול כדי שסבתא שלה תראה לנו. כשהיא פותחת שק ומתחילה להוציא קערות למכירה אנחנו שוב מאוכזבים, אבל אז אחת הנשים (כבר יש שם 5 או 6) מוציאה קערה קטנה וכמה ענפים ומראה לנו איך מתחילים סל. היא עובדת, וכשאני מבקשת לנסות מעבירה לי את העבודה, אני חייבת משקפיים בשביל להשחיל את העלים… אבל זה עובד!  הבנתי את העיקרון. לא קשה, אבל צורך הרים  של סבלנות, ראיה חדה, וכמובן- למרות שזה נראה פשוט- מי שאין לו יד טובה לא יצליח לעשות סל יפה. צריך להתאמן, כן?

ממשיכים לכיוון העיר קטימה-מולילו. העיר הכי מלוכלכת, מוזנחת ומכוערת שראינו עד היום. אבל מה- בכל פינה יש סלון יופי שבו עושים תוספות שיער וחנויות נעליים שקשה להבין איך משתמשים בנעלי עקב כאלה ברחובות שחצי מהמדרכות בו שבורות.. אנחנו אוכלים צהריים וממהרים לברוח. נסיעה לכיוון הגבול קצת טריקית. חייבים לרדת דרומה, לעבור לבוטסואנה ואז לזימבבואה כדי להגיע למפלי ויקטוריה. מחליטים להשאר גם הלילה בנמיביה כי קשה להעריך איך יתנהלו כל המעברים האלו. שוב- קמפ מפונפן, ארוחת ערב מעולה במסעדה שלהם, והמון חרקים לאווירה!

2/3

היציאה מנמיביה קלה. הכניסה לבוטסואנה מהירה, מקבלים רשיון למכונית ליום אחד, חותמת בדרכון, תשלום קטן וזהו. הם מתורגלים בתיירים שרק עוברים דרכם לכיוון המפלים. מה שלא ידענו, זה שאסור להכניס תוצרת חקלאית. זורקים את הענבים ושני ליטר חלב שקנינו רק אתמול.. מרססים את הגלגלים של המכונית, טובלים את הנעליים בחומר ריסוס וזהו. אנחנו בפנים. אנחנו לוקחים איתנו טרמפיסטים- בחור ובחורה שגרים בעיר ששייכת לנמיביה בקצה הקפריבי, אבל הדרך היחידה להגיע אליה היא מתוך בוטסואנה. הם כבר מכירים את כל התרגולות- פה צריך להרשם, פה רק לרדת, פה זה הפארק… 2500 אנשים גרים בעיר שלהם, וכל פעם שצריך משהו מהמדינה הם צריכים לעשות את כל הסיבוב הזה.. מזל שהם לא צריכים לשלם על כל מעבר כזה! הם יורדים בצומת האחרונה לפני המעבר לזימבבואה. כל מי שטייל פה הזהיר אותנו מהמעבר הזה. בודקים את המכונית והניירות, מוצאים תמיד על מה אפשר לבקש כסף, מחטטים סתם ועוד. אנחנו נכנסים לבניין, ממלאים טפסים והפקיד קורא למישהו שיטפל בנו. הבחור- אדיב ומנומס- מסביר לנו מה הולך לקרות, איזה ניירות אנחנו צריכים וכמה זה יעלה. המטבע בשימוש בזימבבואה הוא דולר אמריקאי אחרי שהכלכלה שלהם קרסה סופית לפני 7 או 8 שנים. זה כמובן מייקר את כל המוצרים והשרותים, ואחרי שהתרגלנו למחירים של דרום אפריקה ונמיביה- כאן זה שוד של ממש. התהליך בגבול לא היה ארוך במיוחד, הנזק- 105 דולר כולל ביטוח לרכב לחודש. כולל גם כנראה עמלה יפה לבחור הנחמד.. לדרך. כמה דקות נסיעה- מחסום משטרתי. גם מזה הזהירו אותנו- שתמיד מחפשים משהו שאפשר בגללו לקחת כסף, קרייג כתב לנו שהם עברו 11 מחסומי משטרה בארבעה ימים. החשש מתבדה- בודקים רשיונות ומאחלים לנו טיול נעים. בעיר מפלי ויקטוריה אנחנו נכנסים לאכסניית תרמילאים, מתארגנים ויוצאים לסיבוב בעיר. לא ממש יש מה לראות. יש יותר חנויות שמתאימות לתיירים, בתי קפה ומסעדות, אבל העיר כמו כל אלו שקדמו לה… בלשכת התיירות אנחנו מנסים להבין משני הבחורים החביבים מה קורה היום במדינה. הם נשמעים עצובים וקצת מיואשים. אין חקלאות, אין תעשיה, רק תיירות. המטבע על הפנים, הכל יקר וקשה להסתדר עם המשכורת. ידידנו גוגל משלים את תמונת המצב העגומה- מאחת המדינות המוצלחות באפריקה, זימבבואה תחת שלטון דיקטטורי שנמשך למעלה מעשרים שנה- קורסת. הלבנים גורשו, מפעלים ושטחי חקלאות מצליחים חולקו לשחורים שלא ידעו מה לעשות איתם, האינפלציה עלתה במליון אחוז עד שנאלצו לבטל את המטבע, בלי או עם קשר- 35% חולי איידס, 20% ילדים יתומים, תוחלת חיים – 39 שנים. פשוט עצוב. האנשים עצמם חייכנים וידידותיים (גדי טוען שהם הכי פחות יפים מכל השחורים שראינו עד עכשו), כל מי שנתקלנו בו דובר אנגלית- המוכרים ברחוב לא נותנים מנוח, אבל זה תפקידם. בערב אוכלים באכסניה ארוחה מקומית- עוף מטוגן, ערימת דגיגים- גם מטוגנת, סלט טרי וגוש של תבשיל מקמח תירס. קוראים לזה מאיס, אינטרפטציה של ממליגה או פולנטה. המקומיים אוספים גוש קטן ביד ודוחסים קצת למין כדור. אם לא שופכים על זה רוטב- חסר טעם לחלוטין. כל השכנים שלנו תיירים צעירים- אחת מהן היא גרמניה שחיה פעם בקייפטאון ובדרך לבקר שם חברים עוברת בזימבבואה לטיול קצר. היא כבר 4 ימים כאן, כל יום עושה אטרקציה אחת, ונחה. איזה בזבוז זה לטייל בעולם בגיל הזה…