קמנו בנוהל הרגיל כשהגוף כבר נרקב משינה – 7:30 והתחלנו את היום בנסיעה קצרה למלון ג'ורג' בעיר, מלון שלפי ההסבר שקבלנו משם יוצאים סיורים לכפרי הזולו. מלון כמו שמדמיינים מהתקופה הקולוניאלית רק בלוי ובלי זוהר התקופה. פקידת הקבלה אמרה לנו שהיא תקרא למדריך שעושה את הסיור ובינתיים נשב ונחכה. המזל שלנו ששאלנו אותה כמה זמן זה עשוי לקחת, ולאחר שהיא אמרה לנו שייקח שעה שעה וחצי הבנו שיש לנו זמן להיכנס לחדר אוכל להרביץ ארוחת בוקר. המדריך לא הצליח להגיע… קבלנו קצת הדרכה מבעל בית המלון איפה אפשר לבלות בסביבה עד מחר בבוקר כשיגיע המדריך. נסענו למוזיאון המקומי- המבצר. סיור מודרך בתוך המוזיאון- מעניין ביותר. היסטוריה של הזולו שהיו אוסף שבטים עד שהמלך שאקה איחד אותם לעם גדול. הלבנים הראשונים שהגיעו לאזור היו כנראה כמרים נורבגיים, אחד מהם בנה כסא גלגלים לצ'יף מקומי שהיה קצת נכה, ובתמורה הורשה להפיץ את הנצרות באזור. עד היום יש מיסיונים וכנסיות נורבגיים בארץ הזולו. אחד מהאנגלים שסחרו עם הזולו הפך לצ'יף בעצמו, נשא כ 40 נשים מקומיות, אבל בזמן המרד עבר בחזרה לצד האנגלי. הצאצאים שלו חיים באזור החוף צפונית לדרבן. המלחמות בין האנגלים לבורים (צאצאי ההולנדים שחיו באזור) היו בעיקר על שטחים אבל בהמשך הזהב שנמצא ביוהנסבורג ומכרות היהלומים היו עיקר המחלוקת. שבטי הזולו עזרו לאלה וגם לאלה- תלוי מה הבטיחו להם, וכנראה ששני הצדדים רימו אותם במידה שווה.. המלך שאקה ארגן את הזולו לעם אחד עם צבא חזק יחסית- מה שהספיק לקרב מוצלח נגד הבריטים שניסו לכפות עליהם מסים. בשלב זה הבריטים הביאו תגבורת רצינית וחיסלו את הרצון שלהם למרוד. המלך שאקה הוגלה לקייפ טאון, השבטים התחילו להלחם ביניהם ואז הבריטים שחששו מבלגן החזירו אותו. זמן לא רב אחר כך כבר התחילו עם חוקי האפרטהייד. במוזיאון יש גם מבנה עם אומנות מקומית- עבודות חרוזים, כדי חומר, גילוף בעץ וקליעה. האוסף יפה ומרשים, המוזיאון הזה בעצם משמש כמרכז לעידוד העבודות המסורתיות של שבט הזולו. מהמבצר נסענו לסיבוב ביער ובעיר, ובערב למסעדה מחוץ לעיר. בבוקר יוצאים עם ג'ו המדריך המקומי לסיור. ההתחלה בעיר- הולכים בין אוסף של חנויות אפריקאיות אמיתיות ל"פאב". את הבירה מכינים בכפר ובפאב רק מוכרים בקנקני פלסטיק מליטר עד 2 ליטר. חדר קטן וחשוך עם ספסלים, בעיקר גברים, המוכר עומד בחדר סמוך מאחורי סורגים. הבירה עולה גרושים גם במושגים מקומיים, חמוצה ואנחנו לא היינו קוראים לזה בירה.. בגלל שמייצרים בכפרים- מה שיוצא יוצא, אי אפשר לדעת איזה אחוז אלכוהול יש, וככל שפחות טרי יש יותר.
משם המשכנו למרכז מסחרי שמזכיר את הוורסיה הישנה של המרכז המסחרי של קריית מלאכי אם הייתה כזו. כל כמה מטר דלת קטנה שדרכה נכנסים, מי שחייב, לחנות או נותן שרות כלשהוא. אנחנו חיפשנו את האיש שמוכר את התרופות המסורתיות. שוב חנות קטנה וחשוכה וכמה אנשים מחכים בתור לקבל סוג זה או אחר של עלה, קליפה, שורש או פרי של צמח או עץ. סך הכל מאות סוגים של תרופות. משם נוסעים לכפר של ג'ו. לא פלא שאתמול הוא לא הצליח להגיע.. אין תחבורה מאד מסודרת. הלכנו אליו הביתה להשאיר את המכונית – כמו תמיד הבית בנוי מכמה מבנים, אחד חדרי שינה, אחד הסלון והמטבח, אחד חדר הרוחות וכמובן שרותים בול קליעה רחוק בסוף השטח. לכל משפחה יש חלקה קטנה של כמה דונם לחקלאות, מגדלים בעיקר קנה סוכר וגם קצת תירס וכרוב. לרובם יש כמה תרנגולות, וכמובן קצת עזים וכבשים. פה ושם גם כמה פרות. ג'ו טוען שהעזים משמשות למאכל רק במקרה שהרוחות של המשפחה לא מרוצות ממשהו ודורשות לשחוט עז. לפעמים הן דורשות תרנגולת ואז המשפחה המצומצמת אוכלת. במקרה של עז- מזמינים גם את השכנים. אם זו פרה- כל הכפר מוזמן! לפי כמות העזים שמסתובבות קשה לנו להאמין שזה רק לצרכי פולחן. אולי זה נחשב נחות יותר ולכן הוא לא רצה להגיד שעזים הן חלק מהתפריט? יצאנו איתו לסיבוב בכפר. מדובר על כ 2000 איש, והחלקות מפוזרות על כמה גבעות ירוקות כך שבעצם כל מקום שאתה מסתכל מסביב אתה רואה בקתות ושדות ירוקים. בחלקה אחת גרו שני אחים נשואים, חוץ מבית הרוחות היו שם עוד 5-6 בתים (כל בית זה בערך 30 מר'). מסתבר שהאח הצעיר החליט להביא אשה שניה, אז האח הגדול עבר דירה. זה עדיין לא מספיק כי כל אשה צריכה שיהיה לה המטבח שלה ובית המגורים שלה. חוץ מזה- בית לבנים ובית לבנות. מערכת משפחתית מורכבת אך מאד מסודרת.. בכפר הזה הנשים בעיקר עושות עבודות חרוזים- אבל לעומת מה שראינו במוזיאון- זה לא רמה.. מתאים לתיירים פותים. אכלנו ארוחת צהריים שאמא של ג'ו הכינה- מין קוסקוס שעשוי מתירס ושעועית ברוטב. פשוט וטעים.
בחזרה לחדר שלנו, שגם הוא בקתה עגולה עם גג קש- אבל לפחות השרותים בפנים.. בדרך דרומה, לחוף הפראי. WILD COAST זו רצועת החוף המזרחית והיא נקראת ככה כי החופים ללא פיתוח, מפרצים קטנים וגבעות ירוקות שיורדות אליהם. אנחנו בדרך לכפר BULUNGULA. יש שם גסט האוס לתרמילאים שהוקם כפרוייקט של הכפר. מנהלים אותו 4 צעירים מקומיים, החדרים בנויים כמו בכפר- מבנה עגול, גג קש, רצפה לפי גדי מחרא של סוסים. השרותים הביולוגים במבנה נפרד. נקי, צבעוני ובכלל לא מסריח. מקלחות גייזר במבנה נוסף. אין כניסה לרכב, צריך להביא את הציוד ברגל. יש מבנה גדול משותף שבו אפשר לשבת, להכין ארוחה ולהטעין מכשירים. בימי שמש כמובן כי החשמל סולרי… ביציאה למרפסת- 30 מטר ואתה על חוף האוקיינוס ההודי. מרשים ביותר. חלק מבני הכפר מועסק במקום- נקיון, בישול- לא כולם דוברים אנגלית אבל מאד נעימים. אלה שלא עובדים שם באים, בעיקר בערב, סתם לשבת עם התיירים. פה ושם יש מישהו קולני מדי או קצת שתוי, אבל בגדול לא מפריע. בין דפי המידע הרבים יש דף הסבר יפה WHO IS ALON. אלון הוא נער מתבגר מקומי- אוטיסט- שמבלה במקום הרבה ובעיקר מתרוצץ יחף ומשמיע קולות כשהוא עטוף בשמיכה עבה. פגשנו מטיילים צעירים מאד- מהעולם וגם דרום אפריקאים, וגם הרבה מטיילים מבוגרים מאיתנו. מעניין מאד היה איש מבוגר- פנסיונר- שלקח על עצמו משימה לעזור לאנשי הכפרים לפתח חקלאות יעילה בשיטות פרמקלצ'ר והוא מתכנן לבנות מרכז גדול שגם ילמד וגם יתן תעסוקה לאנשים. יומיים בכפר הזה וזזים הלאה- מזג האויר אפילו לא מאפשר להכנס לים- אפור וגשום אבל לפחות לא קר!
דרומה לאורך החוף, שדות אינסופיים של קנה סוכר (שונה ממה שהכרנו ולכן לא זיהינו..) התחלפו ביערות אינסופיים של עץ מחטני ישר וגבוה שמשמש, איך לא, לתעשיית עץ. מאחר וחופשת חג המולד נגמרת עכשו- שנת הלימודים מתחילה. בוקר וצהריים שיירות של ילדים בתלבושת אחידה צועדים לבית הספר, לפעמים קילומטרים רבים. לכל בית ספר צבעים משלו אבל כולם ללא יוצא מן הכלל מסודרים נקיים ומאד ממלכתיים. הכבישים, אפילו הראשיים, לא רחבים מדי- לפעמים אפילו אין שוליים- הרבה פעמים שני נתיבים וזהו, אבל התנועה בהתאם- לא רבה. אומרים לנו שהמשטרה מאד מקפידה על מהירות, אבל בכל כביש- דרך עפר או כביש מהיר- אפשר לראות אנשים יושבים מאחור בטנדר פתוח, ילד יושב על מבוגר במושב הקדמי, מכונית שיוצאים ממנה כפול אנשים ממה שיש מקום. עולם שלישי. החוף הפראי התחלף בחופים מתויירים יותר, נופים רגועים ויפים, עצרנו בבנג'י הגבוה בעולם כדי לצלם- אין סיכוי שמי מאיתנו יעשה את זה…
מזג האויר עדיין קצת אפור וגשום, נכנסנו לישון בבית חווה על הדרך. פעם היתה פה רפת חלב, היום יש 10 פרות שנחלבות ידנית כדי שיהיה חלב בבית, מתעסקים גם בעץ- גידול לתעשיה, ובעיקר- תיירות… בקתות לזוגות ומשפחות, חדרי דורם (6-8 אנשים בחדר, מטבח ושרותים משותפים). מסתבר שהתהליך הזה לא פוסח על אף אחד בעולם המודרני- חקלאות קטנה יוצאת מהמשחק והופכת לקישוט בשביל התיירים. עדיין בדרך דרומה. הנסיעות ארוכות ואנחנו משתדלים להתחיל את היום מוקדם ולהגיע בשעות הצהריים המאוחרות לנקודה שבה אפשר לפרוק את המכונית, לנוח, לטייל- או לצאת לריצה-, לאכול ארוחת ערב. האוכל כל כך זול שכמעט תמיד אנחנו יושבים במסעדה. יש "מסעדות" אבל יוצא לנו גם לשבת במסעדות ממש- האוכל לרב טעים, מוגש יפה, והכל ברבע מחיר מבארץ. גם היין… הלילה ישנים בפורט אליזבט, ומחר- "לצוד" פילים! ADDO ELEPHANT NATIOBK PARK. פארק שהתחיל עם 2000 דונם ו 20 פילים, היום משתרע על למעלה ממאתיים אלף דונם, יש בו קרוב ל 600 פילים ועוד המון חיות אחרות, כולל הגדולות. 5 הסוגים של החיות הגדולות הם- אריה, פיל, קרנף, היפופוטם ובופאלו. כמעט כל פארק מתהדר בזה שחמש הגדולים אצלו, אבל אף חיה לא עומדת בתור בכניסה. אפילו פיל נעלם בקלות בתוך סבך שיחים לא גבוה במיוחד… לקח לנו קצת זמן, אבל כנראה שהבנו את העקרון המנחה בביקור בפארקים האלו. קנינו כרטיס מנוי שנתי- מאד יקר אבל בשביל כמה חודשים זה שווה כי הוא מכסה גם את נמיביה ובוטסואנה- אבל מקומות לינה נשארו רק בקמפינג. הלילה ישנים על הגג של המכונית! יצאנו לסבוב ראשון בשבילי הפארק- אסור לצאת מהמכונית, אסור לרדת מהשבילים, אסור להתלות על החלון כדי לצלם- מעניין כמה אנשים נטרפו או סתם הותקפו על ידי חיות. צהריים, קצת חם ורב החיות מתחבאות, אבל נעשה סבוב נוסף לקראת ערב.
סבוב הערב הניב עוד כמה סוגים של אנטילופות, המון זברות וכמה חיות קטנות, ופיל אחד שראינו מרחוק נכנס בין השיחים ונעלם. גדי נחוש בדעתו לפגוש פילים, ולכן אנחנו חוזרים למחנה, מתארגנים על סנדויצ'ים לארוחת ערב ושינה מוקדמת. אזורי הלינה מגודרים בתוך הפארק, והשער הראשי נפתח בחמש וחצי בבוקר. מתקפלים בשקט כדי לא להפריע לשכנים, מיים חמים בטרמוס ויוצאים. כבר בתחילת הסבוב- אורחי הכבוד. אריה ולביאה הולכים על הכביש לכוון בריכת המיים. יש בפארק כמה בריכות מיים ואנחנו בוחרים לאיזו להגיע כדי לנסות ולראות את החיות שבאות לשתות בבוקר. בבריכה הבאה- סוף סוף- פילים! כמו האריות לפניהם- הגודל פשוט מדהים. זה לא שלא ראינו חיות לפני כן- הספארי ברמת גן מספק יופי של תצוגה. ובכל זאת ההרגשה שפה זה אמיתי, קצת אחרת. בסוד נספר לכם שעל כל חיה גדולה כזו אפשר לראות קולר- כנראה מכשיר איתור- אבל למי אכפת…
10 בבוקר, באנו על סיפוקנו, עוזבים את אדו. הכוון- KNISNA על החוף הדרומי. בדרך נכנסו לחפש קפה לכפר ממש על החוף- חצי מהבתים הם מקומות ללינה- נראה מפואר למדי, בין הבתים יש שבילי מדרגות- ירדנו באחד מהם- והאוקינוס לרגלינו! מזג האויר עדיין מעונן אבל הנוף מדהים! ישנים ב STORMS RIVER, מחר נגיע ליעד. KNISNA. עיירת חוף מקסימה, חנויות תיירים, בתי קפה ומסעדות חמודות על המיים, חנות סירות מול הגסט האוס שלנו שגם משכירה אופנועים לטיילים. החלטנו שננסה את זה בהמשך כדי לתרגל קצת.. במקום שלנו הודיעו שבחמש בערב מדליקים את האש בגריל- BRAAI הם קוראים לזה, אז קנינו קצת בשר. נשארים פה שני לילות כך שיש לנו זמן לעשות כביסה, לשוטט בנחת וקצת לעבוד על המחשב לפני שממשיכים הלאה.. היעד- RIVERSDALE, משם נצא לסבוב בקארו הקטן- KLEIN KAROO.
איך שמצאנו את המקום הבא ללינה הבחור- מאט- שהיתה לו פעם חברה ישראלית- סיפר לנו על חוות יענים שיש בה שני ג'ירפים קטנים שמאכילים אותם בשעות קבועות. נוסעים לראות. היענים פה הם שריד לגידול, עיקר העבודה הוא טיפול בשמורה ותיירות. שני הגורים, בערך בני שנה, נמצאו בנפרד והם מטפלים בהם כדי להחזיר אותם לטבע כשיהיו בוגרים. אלו זכר ונקבה שהעדר לא יקבל אותם בחזרה ולכן הם ימצאו להם טריטוריה משלהם ויתחילו עדר משל עצמם. הם כבר לא צריכים חלב אבל בשביל התיירים עדיין מפנקים אותם קצת.. הידעתם שהריון של ג'ירף נמשך 22 חודשים? בערב יצאנו למסעדה שגם היא חלק משמורה, יושבת על אגם שיש בו היפופוטמים. אותם לא הצלחנו לראות אבל בדרך חזרה לא הפסיק לרדת גשם וכל הנסיעה קיפצו לפנינו צפרדעים קטנות על הכביש. איפה הן מתחבאות כשאין גשם? לקחנו איתנו 3 אורחים אחרים מהגסטהאוס שלנו שלא רצו לנהוג כדי שיוכלו לשתות. חברה הולנדיים שיצאו לטיול של כמה שבועות. הם אומרים שהם יכולים להבין קצת אפריקנס אם מדברים לאט, כנראה כמו שדוברי ספרדית יכולים להבין פורטוגזית.
בדרך עוצרים בחווה לגידול יענים. יש סיור כל שעה אז אנחנו מצטרפים. היען מטילה ביצה כל 3 ימים, והזכר (ניוצות שחורות) דוגר בלילה כשהנקבה (נוצות אפורות) דוגרת ביום. 42 יום עד הבקיעה ו 14 חודשים עד הבגרות. רק אז הם מקבלים את צבע הנוצות לפי מין, זה גם הגיל שבו הם נמכרים לבשר. מאד פופולרי- בכל מסעדה יש מנה של יען מסוג כל שהוא. כששמים ליעם שק על הראש היא עושה מה שמכוונים אותה- עומדת, הולכת לאט. כשמישהו עולה עליה ומוציא את השק- היא מתחילה לרוץ כמו משוגעת. יען יכולה לרוץ כמה קילומטר במהירות של 90 קמש ומסוגלת להרוג בן אדם בבעיטה. חיה טפשה ומסוכנת… אבל חמודה.
הקארו הקטן, הוא סמי מדבר, שבינו לבין הקארו הגדול מפריד רכס הרים מרשים. אנחנו נוסעים בכביש שחוצה את הרכס הזה- כמה שעות נסיעה בכביש עפר שסלול על טרסה שנבנתה באבן. 70 קילומטר, נופים יפים, בבונים שחוצים את הכביש, עד לעיירה ויקטוריאנית מטופחת שנקראת PRINCE ALBERT. משם חוזרים קצת אחורה ונכנסים לשביל 4*4. שעתיים נסיעה 40 קילומטר. הגענו למקום שפעם היה כפר, כל הבתים משופצים ומשוחזרים, בהתחלה יש בית חווה קטן שמתפקד כמרכז ומסעדה והמשפחה- כמובן- מתפעלת עסק תיירותי כשהבתים הם בתי ארוח. חשמל סולארי, מיים מהמעיין, רק לזכור לסגור את החלונות כי במשך היום הבבונים יכולים להכנס לבתים…
