9/2

אחרי מנוחה של יומיים ב UPINGTON כי לזקן היתה בעיית גב קלה, יצאנו לדרך. שעה נסיעה לגבול בלי שום דבר שמפריע, גם לא הנוף, ואנחנו בגבול. משטרת הגבולות, רישום, חתימה בדרכון, נקודת מכס, וזהו. אנחנו בנמיביה. נסיעה של כמה קילומטרים ואנחנו בנקודת הגבול. קודם כל רוצים לראות מה צילמנו- ענייני ביטחון… אחר כך- חזרה על הנוהל של השכנים- רק קצת פחות חייכנים. יש לנו אישור שהייה לששה שבועות. אנחנו תוהים- איפה גרים כל האנשים שעובדים בנקודות גבול האלה?? 16 קילומטרים ליישוב הקרוב שגם הוא משהו כמו עשרה בתים…

כיוון הנסיעה שלנו- FISH RIVER. זהו נהר שמתחיל בלסוטו ויורד לדרום מערב דרך ארוכה מאד.. הקניון נוצר לפני כ 500 מיליון שנה בתזוזות קרקע, ולפני 50 מיליון שנה הנהר התחיל לזרום בו. נחשב לשני בגודלו בעולם אחרי הגרנד קניון בארצות הברית. השנה הנהר כמעט יבש בגלל הבצורת של השנתיים האחרונות, ובכל מקרה בקיץ אסור לרדת ולטייל בו. גם חום אימים וגם- במקרה של גשם (בכל זאת עכשיו העונה הגשומה…) יש סכנת שטפונות. הדרך נמשכת ונמשכת, משעממת להפליא, עוצרים לחפש משהו לאכול בתחנת דלק. בחור שיושב על המון תרמילים שואל אם במקרה אנחנו נוסעים לפיש ריבר, ואם במקרה יש לנו מקום לשניים. דוחסים את הציוד שלהם למכונית וזזים. וולפגנג ואנה מאוסטריה מטיילים כבר 4 חודשים בטרמפים באפריקה. היום היה להם משבר קטן- הם חיכו 4 שעות בתחנת דלק וכבר כמעט ויתרו וחשבו לעלות על משאית לדרום אפריקה ולצאת מנמיביה בלי הנקודה האחרונה…  בקמפינג היחיד שיש פה אומרים לנו לאן כדאי לנסוע לראות את השקיעה, אבל יש זמן- בינתיים קופצים לבריכה החמודה שלהם. המיים קרים ונהדרים, הנוף מדברי כהלכה. (מה שמביא אותנו להבין עד כמה אנחנו ממעיטים בערך הבקתות שלנו בחווה) ואוטובוס שלם של מטיילים מביא איתו הפתעות. שתי בחורות דוברות ספרדית- ארגנטינאית שגרה בשוויץ וספרדיה מברצלונה. אנה מצטרפת לשיחה בספרדית שוטפת. גם וולפגנג מבין קצת. נו, הם הרי טיילו 9 חודשים במרכז אמריקה לפני שהגיעו לאפריקה… הפתעה שניה שמזכירה לנו שצריך להזהר במילים- אנחנו מדברים ביננו ומישהו פתאום אומר- אתם מדברים עברית? בחור שוויצרי שאמא שלו התנדבה לפני המון שנים בראש הנקרה ואבא שלו גר עד היום ביפו..  האוטובוס הזה נוסע ברחבי אפריקה, ואנשים מצטרפים ויוצאים בכל מיני נקודות. יש כאלה שמטיילים כמה ימים, ויש שכמה שבועות. יש על האוטובוס ציוד מלא- אוהלים, מטבח נייד, וכמובן נהג ומדריך ותכנית מסע מאד מדוייקת. פתרון טיול נהדר למי שלא רוצה טיול מאורגן וגם לא טיול עצמאי לגמרי. רובם סביב גיל 30 אבל ראינו גם צעירים יותר ומבוגרים יותר. וכמובן שיש הרבה חברות והמון אוטובוסים! הגיע הזמן לטיול שקיעה. למרות שהנהר כמעט יבש אפשר לראות את הזרימה שיש בו, וגם לשמוע. אנחנו מסתכלים עליו מגובה של כמה עשרות מטרים, והפיתולים שלו ענקיים. בטוח מרשים הרבה יותר כשיש מיים! האורחים שלנו נוסעים איתנו,הם כל כך מודים לנו על הטרמפ- וגם על שלא רצינו שישלמו לנו- הם מכינים  ארוחת ערב בקמפינג, נותנים לנו את הסים הנמיבי שלהם וגם הביאו לנו בירה לבריכה… ליד השולחן מגלגלים שיחה, פרמקלצ'ר, החיים המודרנים, וגם על התכניות שלהם- עד שאולי יגשימו חלום ויקימו חווה הם לא מתכוונים לחזור לחיים רגילים. היא עבדה באוניברסיטה בזלצבורג, הוא היה מנהל מכירות של חברת אלקטרוניקה. הרבה יותר כיף לטייל!  בבוקר מוותרים על טיול זריחה, אבל נוסעים לראות את כל נקודות התצפית על הקניון. ביציאה אנחנו נפרדים בחיבוק מהזוג- הם יחכו בקמפינג לטרמפ שיקח אותם הלאה.. אנחנו נוסעים לעיר AUS, בדרך לנקודה הבאה. ישנים בקמפינג נחמד- לבד- ובערב הולכים למלון השכן לאכול. מקום ברמה, עם מלצרית אמיתית, והאוכל- בשונה ממה שהתרגלנו בשבועות האחרונים- מעניין וטעים. העיר הזו נקייה מאד, הבתים מצוחצחים וצבועים יפה, המלון שראינו מאד מושקע, אבל… יש פה אולי 20 בתים, חנות אחת ותחנת דלק אחת… מבחינתנו- איפה שאין KFC זה לא נחשב עיר!

11/2

אחר הצהריים מגיעים לקמפינג של SUSOVLEI. בקבלה פוגשים זוג חצי ישראלי שמן הסתם נפגוש בהמשך כי הם מתכננים בערך אותו מסלול, ב"פאב" פוגשים זוג צ'כים שכבר פגשנו בעצירת קפה אתמול, הוא מטייל פה עם אופנוע, היא הצטרפה אליו במושב האחורי. גם הם פחות או יותר באותו מסלול- גם אותם עוד נפגוש בהמשך… אנחנו מתמקמים ומחכים שהשמש תתחיל לרדת, ואז יוצאים לדיונה הקרובה, קילומטרים בודדים מהקמפ. העליה מפרכת, וזה לא מה שציפינו- יש המון עשביה בכל מקום, ומסביב גבעות שהן לא בדיוק דיונות. למרות זאת- השקיעה מרהיבה… כל הפארק הוא בעצם כביש שמוביל לאזור שאורכו כ 15 קילומטר ושם- סיפור אחר. בחמש בבוקר השעון מצלצל, מקפלים זריז את האוהל, קפה ראשון, וזזים. השער נפתח בחמש וחצי, זריחה בשש וחצי, ויש 45 קמ' עד הדיונה הראשונה בסידרה. הדיונות כמו שציפינו. חול וחול בצבעים שמשתנים עם כיוון הרוח והשמש, והאנשים שמטפסים נראים מרחוק כמו נמלים הולכות בטור. טיפסנו על דיונה אחת כדי לראות זריחה. בלי נעליים זה הכי כיף וגם הכי קל. מגיעים לפסגה בלי נשימה, ומצטרפים לאלו שהקדימו אותנו- כולם עם מצלמות מתקתקות לכל הכיוונים. אין ספק שהמראות שווים את המאמץ, אבל את המשך הדיונות נראה ונצלם רק מלמטה…

אנחנו יורדים בריצה כייפית, מזל שהמאמץ היה קודם- לא בטוח שהיינו עושים את זה הפוך. טורים של אנשים על כל דיונה מזדמנת- גם זה שווה צילום. בחזרה לקמפ- ארוחת בוקר (לאה מכינה כי גדי חייב ממש לקרוא), קפיצה לבריכה המקומית, ואנחנו ממשיכים. היום לשם שינוי יש נסיעה קצרה- רק 140 קילומטר עד החווה שבה נישן הלילה. חדר מרווח ויפה, בר "אמונה" ליד הג'קוזי, פינת וי פי ליד חדר האוכל שבו נאכל ארוחת ערב, בריכה יפה (אנחנו מנצלים כל בריכה בזמן האחרון גם אם זה לדקות אחדות). המקום היקר ביותר עד עכשיו- 1700 דולר נמיבי, אבל כולל ארוחת ערב ובוקר. בעברית- 425 שקל.

13/2

נוסעים להצטייד ב SOLITAIRE לקראת נסיעה של כמה ימים במדבר NAKLUFT. יש לנו אישור לשלושה לילות, יש מסלול עם הוראות, רק שהסופר המקומי לא מחזיק בשר, או שאולי עדיף לציין מה כן יש בו- שתיה קלה, חטיפים, חלב עמיד וקצת שימורים. סופר, כן? אבל יש במקום תחנת דלק, ומאפיה נחמדה שאפשר לקנות בה לחם טרי ועוגות. חוץ מזה יש במקום הזה קמפינג ומסעדה שפתוחה כל יום משעה 11 עד שלוש וחצי. על המפה זה מצויין כישוב…

הנסיעה מתחילה ב 35 קמ' על הכביש (דרך עפר כזכור) ואז שביל כניסה לפארק. בכניסה יש שער, סגור בשרשרת עם לא פחות משלושה מנעולים… הערכת מצב- מחליטים להמשיך עם המפה ולהכנס בדרך אחרת. הנסיעה ארוכה, אבל המדבר יפה. עוצרים ליד להקה של צפורים דורסות ענקיות- נראות כמו נשרים אבל שחורות. מדהים. ראמים כמובן לכל אורך הדרך, וגם סוסי פרא וזברות. מגיעים לקמפינג. שלט, שולחנות, מים. אין כלב חוץ מאיתנו. נקודה הבאה- אותו דבר. 300 קמ' דרך לשום מקום… נשברנו. ממשיכים לעיר וננסה משם לרדת מחר לפחות לרצועת החוף SANDWICH HARBOUR. עוד עצירה על הדרך לקפה ליד סלע שעושה צל, ויש לנו שכן. בחור שחור שיש לו עסק להקלטות בעיר- עובד בעיקר עם מקהלות גוספל- והוא רוצה להתקדם. כל כמה חודשים הוא יוצא ליומיים של צום ותפילה במדבר. הוא מסכים לאכול איתנו כי הצום כבר נגמר ומאד שמח לשמוע מאיפה הגענו- אנחנו מבורכים שאנחנו חיים בישראל. עוד קצת ואנחנו מגיעים. WALVIS BAY. שבת ואין נפש חיה בחוץ. הכל ריק וסגור. מישהו מתנדב לקחת אותנו למקום ליד החוף שיש בו מסעדה או שתיים.. מוצאים מקום חביב ביותר ללינה, ומחליטים להשאר עוד לילה, כך שמחר ננצל את סוף השבוע בעיר הגדולה- SWAKOPMUND, ורק בשני נצא שוב דרומה לנסיעה בחולות. אבל- שוד ושבר- העיר הגדולה ביום ראשון מתה כאחותה בשבת… כמה עשרות בודדות של אנשים על רצועת החוף הקצרה שיש בה 5 מקומות לאכול, עוד 20 איש ברחוב הראשי (כולל קובי אלכסנדר שמארח זוג מישראל), וזהו! מישהו משנינו מתחיל לאבד סבלנות… וזה כמובן לא גדי. לפחות יש וי פי טוב בחדר אז אפשר לשבת ולתכנן את ההמשך. בחיפוש באינטרנט על מושבות כלבי ים אנחנו מגלים שזיו בלאו (חולות נודדים- הביא לנו קבוצות לחווה כמה פעמים) עושה טיולים לנמיביה. מחליטים להתייעץ איתו כי הנסיעה לחולות שנויה במחלוקת- יש כאלה שאומרים שאין בעיה ויש שאומרים שחייבים עם מדריך מקומי. שולחים הודעה- והפתעה! הוא בנמיביה בטיול הכנה, מזמין להצטרף אליו לנסיעה הזו ביום רביעי. חשיבה זריזה- ומחליטים להפוך כיוונים ולחכות לו. ממילא ידוע שבאזורים האלו יש נסיעות סרק רבות בגלל מיעוט הכבישים…

15/2

היום יש לנו זמן בגלל שינוי התכניות אז מכניסים את המכונית למוסך טויוטה. התבקשנו כששכרנו אותה להשתדל לעשות טיפול כשנגיע ל 40000 קמ', רק לא חשבנו שזה יהיה כל כך ארוך, והעיר הזו לא משופעת בהצעות מפתות להעביר את הזמן. יום מנוחה כפויה.. את המוסך עוזבים אחרי 4 מתחילים בנסיעה צפונה למושבה של כלבי ים ב CAPE CROSS. המקום נקרא כך כי הפורטוגלים הראשונים שהגיעו לאזור במאה ה 15 נחתו, בין היתר, גם שם ותקעו בחוף צלב ענק להודיע על שליטתם באזור. פלאי הקולוניאליזם! הדרך לא ארוכה במיוחד, אז אנחנו נוסעים בנחת ונכנסים לכל מקום שנראה מעניין. למשל- שכונה ענקית על החוף, קילומטרים רבים מכל יישוב אחר, כמעט כל הבתים בנויים כאילו טלאים- טלאים אבל חמודים להפליא, כמובן שאין כביש- רק חול, והכל ריק. פה ושם מתחבאה מכונית ויש שלטים "זהירות- ילדים", החלונות מצוחצחים, הכל מסודר ונקי, אבל חיים- אין. העצירה הבאה בחיפוש אחרי דבר פשוט- כוס קפה. אנחנו בעוד עיירת חוף, חוץ מפאב ופיצה ושני בתי קפה סגורים אין כלום. בדרך חזרה לכביש הראשי- מתחם מגודר, המוני טנדרים, ומרפסת הומה אדם. יש גם מסעדה! קפה לא היה, רק המון בירה ואלכוהול, אבל הצצה מסביב מגלה שזה מקום מאד מיוחד. כל הטנדרים מצוידים בחכות- מלפנים, מלמעלה- במתקנים מיוחדים, במתחם יש שולחנות בטון ארוכים ולשם בעצם מביאים את הדגים ומנקים אותם. נקלענו למקום של דייגים- מסריח כהוגן… שוב על הכביש- ואגב כביש- זה לא.  מדובר בדרך עפר שכנראה שופכים עליה מי ים, וההצטברות של המלח הופכת את הדרך למשטח חזק וחלק כמו אספלט. תענוג. אנחנו מגיעים לשמורה- השער נעול כי כבר אחרי חמש, נצטרך להסתפק בקמפינג של המלון הסמוך. זה הקמפ היקר ביותר שפגשנו, אבל גם המסודר ביותר- ממש כייף. וקר. אנחנו על האוקינוס האטלנטי, הרוחות חזקות, ולראשונה מזה שבועות אנחנו לובשים סוודרים. באוהל שלנו על הגג- חמים ונעים.

16/2

כלבי ים. נסיעה של 2 קמ' מפתח השמורה אל החוף. כבר מרחוק רואים כתמים שחורים ליד המיים, אנחנו לבד- חונים באמצע החנייה כי מסביב "זרוקים" מלא כלבי ים. הריח נוראי, גם למי שאוהב דגים, הרעש- כמו מכלאת הסגר של כלבים ודיר אחרי המלטות ביחד. כל מי שלא ישן- צועק. ויש המון משני הסוגים… ככל שמתקדמים אל החוף ואל שביל התצפית מתגלה עד כמה הם רבים, ופשוט קשה להאמין- המושבה הזו מונה כ 100,000 פרטים,  והעין לא מסוגלת לתרגם למח את מה שיש פה. הים מלא בכלבי ים שוחים- גדולים וגם גורים, ועל החוף אמהות וגורים הולכים על שכניהם, רבים, מתרוצצים, או שוכבים על החול והסלעים. אנחנו מנסים לזהות את הזכרים שאמורים להיות פי 3 בגודלם מהנקבות אבל הכמויות מבלבלות אותנו.. כמעט שעה של התפעלות ואין סוף תמונות.

ממשיכים. בדרך לעיר יש מחצבות של מלח, ולאורך הכביש עשרות רבות, אולי מאות, דוכנים מאולתרים ועליהם גושי מלח עם מחירים. על כל דוכן- קופסא לכסף. מלח אטלנטי מקורי. אחר כך נפגוש משאית תקועה עם ריבועי מלח- 60 קילו כל גוש- בדרך מהמחצבה למפעל. נכנסנו (למרות השלט שזה כביש פרטי) לראות את המפעל- כמו שמפעלי ים המלח בטח נראו בתחילת דרכם.. בכניסה לעיר אפשר לראות טרקטור מעמיס מלח בכף ועושה ערימות. לאניני הטעם.  מתמקמים בקמפינג יפהפה בעיר ליד הים (עם מקלחת פרטית לכל אורח) השכנים שלנו- זוג שצילמנו בדיונות כשהם רצים/ מעופפים למטה. בערב אנחנו נפגשים לארוחה עם זיו בלאו ובתו גיא. קובעים להפגש מחר ולצאת ביחד איתם ליום נסיעה בחולות.

17/2

היציאה לטיול שלנו בוולביס ביי, אנחנו כבר מכירים כל כביש בעיירה הזו… המדריך שלנו הוא ניקו, שמכיר היטב את כל האזורים שטיילנו בהם ומסביר לנו למה נתקלנו בבעיות בדרך. לנסיעה מצטרפת גם אלקה מבלגיה, כך שאנחנו 5 על הג'יפ. תחילת הטיול בדרום העיר, עם להקה ענקית ומקסימה של פלמינגו. בנמיביה יש שני סוגים של פלמינגו מתוך 5 שיש בעולם. את הצבע הורוד הם מקבלים מהבקטריות שיש במים שבהם הם אוכלים. (בגני חיות מוסיפים להם סלק לתזונה בשביל הצבע..) זה גם הצבע השולט בבריכות אידוי של המלח שאנחנו עוברים דרכם. האזור הזה של נמיביה מייצר את מרבית המלח שיוצא מאפריקה, מרביתו לתעשיה וחקלאות. חלק קטן מגיע אלינו בצנצנות יפות ויקרות כמלח ים אטלנטי. עוד קצת דרומה, ואנחנו משייטים קצת בדיונות. ניקו עוצר לחפור בחול ולגלות בו לטאה יפה, הוא מחפש חיות בצמחיה ומוצא ספירנגבוק רבים, (אנטילופה קטנה ועדינה) מספר לנו על צמח שנקרא נארה שמשמש גם למאכל של בני אדם (לטעמנו- זוועה!) לוקח אותנו בנסיעה על הדיונה שנושקת לאוקיינוס, ועוצר לארוחת צהריים קלה בתחילת הלגונה במקום שבו אסור להכנס עם רכב. הגענו ל SANDWICH HARBOUR. המקום הזה מעולם לא היה נמל אבל אנשים מעטים חיו פה השתמשו בכל החופים האלו כדי להביא אספקה לאניות שעברו כאן. בין היתר היו מביאים לאזור פרות, שוחטים ומכינים שימורים. יש לאורך החופים- דרומה וגם בחופים הצפוניים יותר שרידים של בתים וספינות טרופות שהדיונות מכסות לאט ובשיטתיות. גאות מתחילה בערך בחמש אחה'צ וצריך להסתלק מפה בזמן אחרת אי אפשר לנסוע על קו החוף. יום כיף באמת, אבל יקר להחריד…

ארבע וחצי נפרדים מכולם ויוצאים מזרחה. צריך להגיע ל OKAHANDJA- הולכים לבדוק פחם בשביל פפי! האזור ריק מאפשרויות לינה, ולכן אנחנו נכנסים לחווה הראשונה שבדרך. אינגריד ופול-האנס הם בעלי החווה שעברה אליהם בירושה. שניהם ממשפחות גרמניות שהיו תמיד בעלי חוות פה, בבית הם מדברים גרמנית והילדים שלהם למדו בבית ספר גרמני. הם כולם כמובן שולטים גם באנגלית ואפריקנס, והוא גם מדבר הררה כי החווה של הוריו היתה באזור שלהם. הכל פה מתוקתק להפליא. יש להם קצת עצי הדר, קצת בקר, ושטח "GAME". בכל דרום אפריקה GAME זה שטח פתוח ולא מטופל שבו חיות בר מסתובבות חופשי. יש כאלו שהם חלק מפארק לאומי, חלק פארק פרטי שפתוח בתשלום למבקרים. אצלם זה שטח פרטי, ומגיעים אליהם לארוח בעיקר ציידים. הם מעריכים שיש בשטח כ 400 בעלי חיים-, ספרינגבוק, ראמים, סוג של בקר דומה לגנו (שממנו אכלנו בארוחת הערב) ועוד. הארוח פה כולל ארוחת ערב ובוקר, שאותן אוכלים עם המארחים. עכשו שהילדים שלהם אינם- הם קצת מבוגרים מאיתנו- הם פשוט לגמרי לבד בבית ענק. השיחה מתפתחת לצרות של חקלאים, כבר שנה שלישית שכמעט אין גשם והם מודאגים כי עלול להיות מחסור בצמחייה ב "בוש". מי שתיה יש להם מבאר אבל החיות והגינה יסבלו מהמחסור. בצפון יש הרבה יותר גשם, צמחיה ואדמה טובה לגידולים, אבל לדבריהם לבנים לא יכולים לקנות שם שטחים. יש להם גם הרבה מה להגיד על השחורים. ולאו דוקא דברים טובים. מצבם כל כך דומה לשלנו מהרבה מאד בחינות…

18/2

אחרי ארוחת בוקר משותפת והבטחה לאירוח כשיגיעו לארץ ללמוד קצת על חקלאות בתנאי מיים בעייתיים, אנחנו נפרדים מהזוג מילר. הם שולחים אותנו לחווה שבה זוג- גרמנים שהגיעו לנמיביה לפני 17 שנים- היא עושה גבינות מחלב עזים ובקר, הוא עושה נקניקיות, מגדלים תוכים, ומוכרים את הכל בשוק השבועי בעיר הבירה. היא לא רוצה להתעסק בתיירות ולכן מצבם לא משהו, אבל סך הכל נראה שהלבנים פה חיים לא רע. אנחנו ממשיכים לעיר, ובדרך כבר רואים קצת מקומות שבהם עושים פחם. כמו בכל מקום בעולם השלישי- פה ושם חבית מעשנת, הגדולים יותר מכינים כמה חביות ביחד, הכל בתוך הבוש הזה שבעצם משתלט על כל השטח הפתוח. לפני הכניסה לעיר אנחנו מזהים את המפעל שחיפשנו. המקום גדול, מגודר, מסודר, ערימות ענק של שקי פחם ארוזים. מנהל המכירות- בחור צעיר- מקבל אותנו במשרד. למרות שנקי ומסודר- הזמן עושה את שלו ואין דבר במבנה שלא מכוסה באבק פחם שחור.. אנחנו מקבלים נתונים ומחירים להעביר הלאה, מוותרים על סיבוב במקום, וממשיכים. האזור הזה משופע בעץ קשה (לא סתם עושים פה פחם!) וביציאה מהעיר יש "מושבה" של מגלפים בעץ. מפה יוצאות חיות עץ בכל הגדלים, כסאות, מסכות, קערות- כל מה שאפשר לעשות מחתיכת עץ. בשונה מפעם- את החיתוכים הגסים עושים עם מכונות חשמליות- משור, משחזה, ואחר כך ממשיכים בגילוף ביד. גם המצ'טות עובדות הרבה. הדוכנים מסודרים במין רחוב קטן, עמודים וכיסוי מעל- אצל חלק פח, אחרים מניילון, בד, או ענפים. כמו בכל שוק, כל אחד עומד בפתח ה"חנות" שלו ומשדל אותך להכנס. אנחנו, כהרגלנו, מציצים מאחורי ה"רחוב הראשי". שם יושבים אלו שעושים את העבודות, ושם גם הם גרים עם המשפחות שלהם. אוסף של בקתות, צריפונים, פחונים, וגם אוהלים. נשים וילדים  קטנים בכל מקום. הילדים הגדולים יותר הולכים לבתי ספר. זאת תמונה שתלווה אותנו הרבה ככל שנצפין. מגורים דלים, כאלו שהגודל שלהם מספיק לשינה ולא יותר. הרהיטים- שולחן, כסאות, כלי מטבח- הכל בחוץ. לא נראה שיש לאנשים האלו ארון, וגם לא דברים שצריכים ארון… אנחנו לא יודעים אם זה מחוסר ברירה- אין עבודה, אין שאיפות, או שהם גם לא מעוניינים לשנות. מה שבטוח זה שהם מכירים את תרבות השנור.. המלים- תתמוך בי הן בקשה שתקנה משהו, אבל נועדו גם לעורר בך צורך לעזור למסכנים. האם הם רואים את עצמם כמסכנים? לא בטוח. הלבנים חוזרים על אותם דברים- מי שאין לו עבודה מקבל מהמדינה מגורים, רפואה וחינוך חינם. הלבנים משלמים, וביוקר, על כל דבר. הרבה חומר למחשבה על העולם המודרני. אנחנו ממשיכים צפונה. דמרה- לנד ואחר כך- קאוקו- לנד הם אזורים של שבטים מקומיים. בכל נמיביה יש כשני מיליון תושבים על בערך פי 3 שטח מישראל, כך שמעכשו כפר זה אוסף של 5-15 בקתות, אבל לפעמים רק שתיים, עיר זה משהו כמו 2500- 5000 תושבים, ועיר המחוז- טוב, עוד נגיע לזה.. רצינו לעצור בחווה שעוסקת בשימור חתולים גדולים (נמרים) וזה מה שקבע את תכנון המסלול, אבל לא מצאנו שם מקום לינה אלא בחווה אחרת, והחלטנו שלא נחזור- נמצא מקום אחר בהמשך. לא חסר.

19/2

בדרך ל TWYFELFONTEIN. כבישי עפר ברמת תחזוקה טובה, מרחבים ריקים לגמרי, מדי פעם כפר, שתי ערים בדרך, ואנחנו שם. האזור מפורסם בגלל ציורי סלע בני 2000-3000 שנה שהתגלו פה, הנוף מדהים- הרים שעשויים מערמות של סלעי ענק. מזמן כבר הגענו למסקנה שאלוהים החליט לזרוק פה ושם ערימות של אבנים ולהפוך אותן להר, פה השעשוע מתוחכם יותר- זה נראה כמו טפטופי חול שעושים בים- רק בענק.

שבט הדמרה הקים פה כפר תיירותי שמדגים את החיים שלהם כמו שהיו- עשוי יפה ומוסבר יפה. זה מין מוזיאון חי, כולם לבושים בבגדי עור ועושים מלאכות כמו הכנת תכשיטים, ניקוי עורות עזים, הדלקת אש. פטרישיה המדריכה מסבירה ומתרגמת, אבל רובם מדברים אנגלית טובה. מסבירים על צמחי המרפא שהשתמשו בהם, (קקי טרי של פילים עוזר לבעיות מפרקים אבל שאר התרופות הן חליטות של צמחים) משחק דומה לגו הסיני שימש לפתירת מחלוקות בין הכפרים, צעיר שלא ידע להדליק אש בשפשוף של שני עצים לא יכל להתחתן. הסיור נגמר בריקוד ושירה מסורתיים. אנחנו לא מתלהבים מדברים שעשויים לתיירים, אבל הפעם אין תלונות..

ישנים בקמפינג יפה, עם שרותים ומקלחת בין סלעי ענק, השכנים הפולנים שלנו קצת מרעישים, אבל אסדו, יין, וסרט מהאוסף של יהל מחפים על הכל.

20/2

בבוקר יוצאים לסיור בין ציורי הסלע. המדריכה מסבירה שהשם המסובך משמעותו- מעיין שיש בו מיים וגם אין. סיור של 45 דקות, מי שלא ממש מתענין באמנות הזו לא צריך לנסוע את כל המרחקים האלו… כשיוצאים נהג של משאית ספארי מציע לנו להצטרף לנסיעה שהוא לוקח את התיירים מהמלון לראות פילים. ידענו שיש פילים באזור אבל אף מקומי לא יגיד לך איפה- כל אחד יש לו תפקיד, ויש מי שמתפרנס מלקחת תיירים לפילים.. הנסיעה עולה המון, זה מטעם המלון המקומי שיש בו תיירים מפונפנים, אבל הוא לא רוצה להפסיד אותנו, אז הוא מציע שניסע אחריו ונשלם לו כמה שנרצה. אנחנו מנצלים את הזמן עד שהחבר'ה שלו מגיעים לארוחת בוקר בהכנה עצמית. השבוע האחרון היה בזבזני ביותר, ועכשו חוסכים בהוצאות. עוקבים אחרי רכב הספארי. נסיעה של רבע שעה בשבילים, ומגיעים לבריכה גדולה שסביבה עדר פילים. חיה מדהימה. לא ברור עד כמה אפשר להתקרב- כשאתה רואה סרט טבע אתה לא ממש משנן את הפרטים על התנהגות בעל חיים זה או אחר. נדמה לנו שנפנוף אזניים אומר שהם לא מרוצים, בכל מקרה אנחנו שומרים מרחק. יש משקפת ומצלמה- אפשר לעקוב. בעדר הזה יש זכר אחד ענק ממש, עוד כמה גדולים למדי, והרבה נקבות. הגורים- בכל הגדלים, מכאלה שכמעט בגודל של האמא ועד ממש פצפונים. הולכים ואוכלים. הולכים ואוכלים. מזל שאנחנו יכולים להסתכל אבל גם מזל שאפשר לנסוע הלאה כששבעים מהמראות.

מפה ממשיכים לאזור צפוני יותר, בדרך רואים כמה טריבונות באזור מגודר. בטריבונה הראשונה- המון תלמידים בתלבושת אחידה- יום ספורט כנראה. השניה- רחוקה ונראית ריקה. השלישית- המון טנדרים, התרחשות  רבת קהל. גדי חייב לדעת מה קורה. צודק. מכירה פומבית של עזים, כבשים ופרות. בטריבונה יושבים הקונים- אוסף של סוחרים לבושים מהודר, אנשים פשוטים יותר, וכמה נשות שבט הררו בתלבושת המשונה והבולטת שלהן.

הכרוז עומד מולם על במה קטנה, ובאמצע- עוד במה, מגודרת, שאליה מכניסים את בעל החיים שעומד למכירה. הכרוז מכריז על המחיר ההתחלתי, ופה מתחילה ההצגה- הוא "שר" ברצף וכשמישהו בקהל מסמן המחיר משתנה, עד שאין יותר הצעות. כל השירה הזו מתנהלת באפריקנס, אבל המחירים- באנגלית. מסביב- כיאה ליום שוק, מלא דוכנים קטנים. יש מי שמוכר אוכל או ארטיק בשקית, ויש גם אבני לקיקה, תערובת ותרופות וטרינריות.

אנחנו ממשיכים. סיפרו לנו שיש באזור פילים שונים- אבל כמובן, חוץ מהמדריכים בשכר אף אחד לא יודע איפה בדיוק.. הכביש לעיר הגדולה שמופיע במפה- סגור לתנועה. יש שלטים ואחריהם כמה בורות רציניים. אבל מי אנחנו שנבהל! עוקפים וממשיכים. בדרך- כמה כפרים של שבט הימבה. אלו מאופיינים בחוסר תלבושת. הגברים לובשים מין חצאית, או מעור או מבד- בעצם חצי תלוי מקדימה וחצי מאחור. הנשים לובשות את אותה חצאית, אבל גם תכשיטים. זהו. הנשים מורחות את עצמן בתערובת של בוץ ושומן עזים, כך שהעור שלהן אדום וכך גם השיער שהן מפסלות בו תסרוקות. התסרוקת הנפוצה היא מין רסטות ארוכות דבוקות שהסוף שלהן הוא שיער גלוי. זה נראה כמו המון זנבות של אריה על הראש. חלק מהגברים גם עושים תסרוקת מוזרה כמו קרן. הילדים, כמובן, מתוקים. הם מבקשים אוכל כשעוצרים לידם, ממתקים, מיים. נראה שהם למדו שצריך לבקש משהו כי תיירים נותנים. אנחנו נותנים תפוחים תמורת צילום.

בהמשך- הדרך שוב סגורה. הפעם- סוללה ואחריה בור. הפעם אי אפשר לעקוף. 40 קילומטר חזרה. פעם הבאה- לא להתחכם!

חזרה לכביש הראשי. אנחנו עוצרים בכפר של הררו בדרך לשתות ולנוח. גדי קונה שתי בירות (בקבוק של ליטר. זו מידה שכיחה פה) ונותן לחבורת נשים תמורת צילום. תוך כמה דקות הן כבר חברות שלו. שתי צעירות מדברות אנגלית טובה, אחת מהן לבושה רגיל, השניה לובשת שמלה צבעונית בסגנון קולוניאליסטי, וכובע תואם בצורה של קרניים. היתה היום הלוויה בכפר, ומי שיש לה תלבושת כזו- מציגה אותה. הן אומרות שזו תלבושת "רשמית" רק לאירועים מיוחדים, אבל אנחנו רואים כאלו בכל מיני מקומות והזדמנויות. גם הגברים מתלבשים בחליפה וכובע בהתאם. הן אומרות שזו תלבושת מסורתית. מאיזה מסורת בדיוק שאבו את זה??? באמת משהו מיוחד.

וכמה שזה חגיגי, אין להן בעיה להתיישב על הרצפה ליד הבקתה עם השמלה הזו. ושאלת השאלות- איפה מאכסנים את התלבושת הזו? כבר מתחיל להיות מאוחר, אנחנו מבינים שבאזור הזה אין טעם להשאר, רוצים להמשיך לעיר הגדולה. OPUWO. הבנות נבהלות- כבר מאוחר, הדרך מסוכנת- יש פילים, עומד לרדת גשם, הן אפילו מציעות שנשאר לישון בכפר- אפשר לפתוח את האוהל בכל מקום וזה בטוח. יש עוד שעה וקצת עד החושך, והגשם והקשת עוד רחוקים.אנחנו מחליטים לזוז. הן אומרות שהדרך הקצרה סגורה, אבל יש אחרת בין שני הרים ולא צריך לעשות את כל הסיבוב דרך העיר. ננסה. חיבוקים ושלום. בכניסה לכביש שלא מופיע במפה שלנו אנחנו עוצרים רכב מקומי. הוא מבטיח שהכביש טוב ולא תהיה בעיה. כנראה שהכביש הזה החליף את זה שניסינו קודם, והוא זה שמחבר את האזור לעיר המחוז. 180 קילומטר במקום סיבוב של 340… מתחילים להכנס לחושך, אבל אנחנו מחליטים להמשיך- לא מומלץ ואף פעם לא עשינו את זה, אבל אנחנו עירניים ומקסימום נעצור בצד, נפתח אוהל ונישן. 10 בלילה, אנחנו בפאתי העיר, נכנסים לקמפינג הראשון וצונחים לשינה. עברנו את זה בשלום.

21/2

יום ראשון, אנחנו בציפיה רבה לקראת ההגעה לעיר המחוז, בירת ההימבה. מולנו נפרשת העיר-

גבעות מכוסות בתים קטנטנים, בשוליים- סככות, צריפונים ואוהלים. למעלה על הגבעה הכי גבוהה יש לודג' מפואר לתיירים מפונקים, ובדרך אליו רחובות עם כמה בתים אמיתיים. תחנת המשטרה מאד גדולה, המון רכבים, עוד כמה מבנים גדולים של הראשויות.

במרכז העיר- סופרמרקט, בנק, תחנת דלק, והשוק. היום מחליפים משהו בתחנת החשמל, אז אין חשמל בכל העיר עד שבע בערב. מה זה חשוב- בשוק ממילא אין חשמל.. השוק הוא אוסף "חדרים" ממקלות, בכל אחד כזה יש משהו. או שולחן וספסל וכמה סירים עם תבשיל, או סחורה כל שהיא, יש מי שמוכר עצים להסקה, יש תירס חם, ויש הרבה "איטליזים". בצד אפשר לראות את הראש והטלפיים של עז או פרה, מגג הענפים תלויים על ווים חלקי בשר למכירה. לכל קצב יש עץ  שמונח על שני עמודי עץ, מצ'טה שאיתה הוא חותך לאנשים את מה שבחרו, וכולם במצב רוח טוב.

הרב פה הימבה, אבל יש גם אחרים מכל השבטים. צילומים עולים לנו בסופגניות שהם מטגנים במקום. טעים מאד. הם שמים כמה סופגניות בצלחת ושופכים עליהן רוטב מתבשיל הבשר. לא העזנו. אכלנו אותן ישר מסיר הטיגון. אם רק היתה ריבה היינו מרגישים בבית…

יוצאים מהעיר צפונה. המטרה- EPUPA  FALLS. המפלים נמצאים על גבול אנגולה, הדרך ירוקה ונינוחה,

מתמקמים בקמפינג ליד הנחל. בעלת המקום אומרת שלא כדאי להכנס למיים כי יש קצת קרוקודילים. גדי מדליק מדורה ומדמיין- או רואה- עיניים נוצצות בחושך.. לילה טוב!

 

 

DIE HEL הוא העמק הקטן והכפר המשופץ בו ישנו. אתמול בדרך פגשנו זוג צעיר צועד בשביל, נראו ילדים חנונים לגמרי, והבוקר כשנכנסנו לשלם לגברת- ראינו אותם שוב, אוכלים במקום ארוחת בוקר. לידם- שני אופנועי שטח, והם עם כל הציוד הדרוש. תזכורת נוספת שאסור לשפוט אנשים לפי המראה שלהם… הם מאוסטרליה, כרגע עובדים בלונדון- היא מהנדסת שעובדת כל פעם על פרוייקט אחר וככה מתאפשר לה לטייל הרבה בין עבודות, הוא בענייני אופנועים- כל פעם חברה אחרת, עבודה אחרת. קיבלנו מהם כתובת של בחור ליד קייפטאון- דנקן- שיש לו מקום לינה פשוט במקום נח, הוא עזר להם עם הניירות הרשמיים לאופנועים שלהם (לקח להם 30 יום להשיג אותם!) ויוכל לעזור לנו בעניין אופנועים אם נחליט שזה כיוון.

אנחנו בקארו הקטן, כביש 62, המון חוות- עזים, כבשים, יענים. עוצרים לקפה במקום חמוד והמוכרת פשוט לא סותמת את הפה- כל ההיסטוריה שלה, של המקום, ועוד כיד הדמיון. ממש חסך בחברה.. עוד קפה אצל זוג שגדלו ב PAARL , ושולחים אותנו לחפש חוות עזים של יהודי אחד שלמד איתם בתיכון שם. ישנים בעיר חמודה- WORCESTER, במקום מטופח ויפה. בעלת המקום שמחה לשמוע שאנחנו מישראל- הוריה ביקרו בארץ לפני הרבה שנים והיא מאד רוצה גם. אגב- זו תגובה שכיחה מאד פה. ממשיכים לכוון PAARL. הנוף התחלף לחוות עם כרמים עצומים. עונת הבציר עכשו, כולם עסוקים.חוות העזים התגלתה כמפלצת תיירותית FAIRVIEW, גבינות רבות אבל בעיקר יין.. ביקשנו טלפון של האיש שעל העזים וקבענו איתו להפגש שם ביום שישי. ממשיכים בנסיעה, כיוון כללי קייפטאון, ונכנסים למקום של דנקן ואלי. הוא אנגלי שחי פה כבר 15 שנים, היא ספרדיה שהגיעה לכאן לפני 7 שנים אחרי 14 שנים בגרמניה, חיים פה עם קלואי שתהיה בת 5 בעוד כמה שבועות. כמה שעות אחרי שהגענו- הפתעה- קרייג וג'ני מופיעים. מסתבר שהודיעו להם שהרשיונות של האופנועים הגיעו והם החליטו לבא לקחת אותם. ביומיים הבאים אנחנו מטיילים באזור היקבים פה- עשרות רבות של יקבים בחוות ענק, כולם מציעים טעימות יין- אין ברירה, צריך לבחור! סימנו כמה על המפה שאליהם נכנס לראות ובחרנו אחד לטעימות. הראשון שנכנסנו אליו ריק לחלוטין. כולם עסוקים בבציר. אנחנו נכנסים לחדר הטעימות- כל היינות כשרים (ומבושלים..) מבחר מרשים. בחוץ- אנשים עסוקים בהעברת ענבים למיכלים וכשאנחנו מתקרבים יותר מדי האחראי ממהר להרחיק אותנו. בחור לא צעיר ניגש אלינו ומתחיל לדבר בעברית- הוא המשגיח, והאחראי הוא היינן.

בגלל ענייני כשרות היינן יודע שאסור לגעת ביין, אז הוא מרחיק את כל מי שמתקרב כדי שהמשגיח לא יפסול… חוזרים לישון באוהל שלנו, פוגשים את האחרים שישנים פה- ג'ף, החבר היהודי של דנקן שמגיע כל שנה לכמה חודשים כי החורף האנגלי קשה לו בגילו. לוץ הגרמני שבונה לעצמו רכב לטיולים אחרי 7 שנים שהוא כבר מטייל בעולם, ועוד זוג משוויץ ואיש נוסף שלא תהינו על קנקנם. כולם- בגילנו פחות או יותר… נפגשים במטבחון המשותף או בחוץ, שיחות קטנות, מקבלים מסלולים בשטח מקרייג וג'ני, טיפים מדנקן, וסתם סיפורים מהאחרים. למחרת- יום בקייפטאון. קצת לראות אופנועים, כי חשבנו לשכור לכמה ימים ולצאת לנסיעות קלות בשביל האימון (של לאה כמובן..) והכיף (של גדי). יש רק אופנועים גדולים להשכרה- הרגליים של לאה לא קרות- הן קפואות! מטיילים קצת ברחובות, קייפטאון נעימה ונקייה כמו כל עיר אחרת פה, כיף להסתובב.

אם כבר יום עצל, עולים ברכבל להר השולחן. מרשים. בערב כשחזרנו מצאנו פתק על השולחן שלנו- כולם הלכו לפאב המקומי- מזמינים אותנו להצטרף. דנקן מספר על ההפתעה שהוא מכין ליום ההולדת של קלואי- היא תקבל מאבא במתנה טרקטורון. אמא שלה מעדיפה חוג קרמיקה ומקריאה לכולם את הפרסום- איזה יתרונות וכמה דברים מקבל ילד שהולך לחוג כזה. כולנו צוחקים ומסכימים שאת אותם דברים ויותר היא תקבל מלימוד נסיעה בטרקטורון… למחרת- מקדישים את היום ליקבים שסימנו- טעימת יינות באחד מהם מהנה מאד. לכל יין מותאם ממתק קטן- סוגים שונים של רחת לקום או שוקולד, הסבר קצר ויעיל על היין והטעמים, טעים ומעניין. כמובן שקנינו בקבוק מרלו שיהיה לארוחות עתידיות! אחר הצהריים יש פסטיבל יין בסטלנבוש- אנחנו מגיעים שעתיים לפני הזמן, אוכלים משהו ומחפשים את הרחוב. באחד הרחובות סגרו את הכביש, מוציאים החוצה שולחנות, יש מכונית קפה, במה קטנה עם מערכת תופים והמוני אנשים מתרוצצים ומסדרים. תפסנו לנו ספסל וישבנו להסתכל איך לא אנחנו מארגנים ארוע.. כל כך נחמד להסתכל מהצד- אנחנו מגלים בעצמנו יכולות מופלאות סתם לשבת ולא לעשות כלום. כשכבר כמעט גמרו לסדר הכל מתברר שזה ארוע שהיה צריך להרשם ולהזמין מקום מראש. אנחנו מבינים למה כל מי שהגיע עד עכשו היה לבוש כל כך יפה..

הפסטיבל להמונים ברחוב מקביל בכלל… אנשים עומדים בתור לקנות כוס ואז מסתובבים בין הדוכנים ומקבלים טעימות מכמה יקבים. ממש ארוע "תל אביבי"- הקהל, ההתרחשות, האוירה. למחרת- עוד שוטטות באזור הנעים הזה, אחר הצהריים נוסעים להפגש עם איש העזים. רצינו לראות את המחלבה אבל לא מכניסים מבקרים. העדר (זאנן) היה בעבר של 600 ראש, אבל מסתבר שגם בדרום אפריקה, כמו אצלינו, לא כל כך כלכלי הגידול והמחלבה, והעדר צומצם ל 360 עזים. אין מיחשוב, אבל הכל מסודר מאד. בסוף הסיבוב בדיר האיש- דונלד- מזכיר פתאום את שלי ורוני. מסתבר שהזוג הזה שהכרנו כבעלי מחלבה קטנה בישובי גדרות וחשבנו שנסעו לקנדה בעצם חיו כאן, שלי עבדה במחלבה, ולפני כמה חודשים חזרו לארץ. עולם קטן… הסמל של המחלבה והיקב מעניין רבע ממנו מוקדש לספר תורה וגם ביקב הקודם יש שלט בכניסה- סגור בחגים יהודיים..

 

שבת מוקדשת למוזיאון הלב. סיור מרתק של כמעט שעתיים בבית החולים שבו נעשתה השתלת הלב הראשונה בעולם. אחר כך- טיול נופים- יורדים עד לכף התקווה הטובה, בדרך עוצרים במושבת פינגווינים- חיות קטנות ומגוחכות.

 

יום כיף. בערב כשחזרנו לשינה, שמענו המון רעש מכוון הטאונשיפ הקרובה- קראיפונטיין. (תרגום- טאונשיפ-העיר של השחורים). זה נשמע כמו מנועים- כמה דקות רעש, כמה דקות שקט, אבל לא נגמר. בעשר הלכנו לדנקן לשאול מה זה, והתברר שיש פעם בחודש מרוץ מכוניות שאנשים בונים בעצמם. עד שקיפלנו את האוהל ונסענו- הכל נגמר… פספוס החודש… אבל אמרו לנו איפה נוכל למצוא דבר כזה בנמיביה, אז ננסה להגיע.. יום ראשון מוקדש לשווקים של קייפטאון ולמוזיאון היהודי. בערב יושבים לתכנן את הימים הבאים- הגיע הזמן לזוז!

 

היום יעלה בת שנה. אמנם אנחנו מקבלים תמונות כל שבוע אבל זה לא אותו דבר. ביחוד לסבתא שניסתה ליצור הרגל שבועי לפני הנסיעה.. אנחנו נכנסים לשטח, צפויות בעיות קליטה סלולרית אז שולחים ברכות להורים שנמצאים בעבודה עכשו, וזהו. יצאנו.  מצפינים לCERES ומשם לתוך ההרים- CEDERBERG.

 

מזג האויר- כמו בשיא הקייץ בערבה. אי אפשר לצאת מהמכונית בלי לחטוף מכת חום. פתאום באמצע הכלום מקום עצירה- קפה, שתיה קרה, בר עצום, שרידים של נפחיה מפעם ואוסף ענק של כובעים. בקיצור- ערבוביה לא מוסברת, ביחוד קשה להבין את מי משרת המקום הזה (אבל יש גם מי שלא מבין את מי משרתת חוות נאות-  אז צריך להזהר לא להתקע בסטיגמות) בכל אופן- יש להם בירה ג'ינג'ר תוצרת בית, לא נטעם? אחרי משחק של דקות ארוכות עם האויר שצריך לצאת והבירה שצריכה לערבב את עצמה אנחנו מצליחים לשתות. טוב, זה קר, זה מתוק, זה מוגז, יש בזה אלכוהול- בירה זה לא. מזכיר את הניסויים של עמית בבית…

 

 

הלאה. DIE MOND. חווה ירוקה באמצע מדבר. יושבים על שפת נחל שממנו לוקחים את המיים למקום. מדשאות, קצת כבשים, קצת גידולי קקטוסים ושש בקתות אבן חמודות. במחסן- טנדר משנות הששים שהם משחזרים. נשארים ללילה, מוודאים שאין תנינים בנחל ונכנסים לטבילה. רק ככה אפשר להרגיע את החום הנורא שיש פה. הבעיה היא בלילה. זה מזכיר לנו את הקרואן שלנו באמצע הקיץ כשאין מזגן. בחוץ קריר ונעים אבל בפנים- הקירות פולטים את כל החום שנצבר ביום ופשוט אי אפשר להרדם. ערסל בחוץ היה יכול לעזור, אבל מצד שני- יש פה כמות חרקים לא מבוטלת. אחרי שעות שינה לא רבות מצליחים להתעורר לקראת תשע. מוותרים על רחיצה נוספת בנחל, וממשיכים להרים. נוף חדגוני, שיחים נמוכים ירוקים, והמוני סלעים גדולים מבצבצים ביניהם. השבילים אמנם מיועדים ל 4*4 אבל אין יותר מדי מכשולים. פשוט נסיעה איטית. פתאום- לקראת צהריים- הטלפון מתעורר עם סדרת צלצולים- הודעות ווטצאפ, סמס, מייל. קליטה מלאה. באחד הפיתולים של הדרך רואים בתים. יש פה עיירה של המיסיון. קיימת מ 1830, גרים פה כ 500 איש, רובם שחורים, הכל ישן אבל מטופח מאד- כל הבתים צבועים בלבן, בנויים בשורות מסודרות, ולמטה- המרכז. כל המבנים הציבוריים צבועים בלבן וירוק, עצים גדולים וספסלים ביניהם. יש פה כנסיה, משרדים, מרכז מידע לתיירים, מפעל קוסמטיקה ומפעל תה ששניהם מבוססים על צמח שנקרא ROOIBOS, ומפעל נעליים. כשאומרים מפעל יש לנו תמונה מסויימת בראש, אז זה לא מה שבתמונה הזו… את הנעליים עושים ביד ובמכונות ישנות, ריח חזק של דבק, עור בשני צבעים- זה סוג הנעליים שנמכרות בשווקים של השחורים או לתיירים. מפעל התה זה בעצם חדרים גדולים שבהם אורזים את התה. העבודה עצמה- בשדות. קוטפים את הצמח, קוצצים ואז מפזרים בשטחים עצומים לייבוש, והופכים ידנית. מה שבטוח- המסיון דואג לפרנסה ובעיקר לתעסוקה, ויש קשר עם העולם החיצוני! ממשיכים בדרכי עפר לתוך ההרים. את הלילה נעבור במחנה חמוד ומסודר. הקלה משמעותית בעומס החום. השחורים שעובדים פה באים ממלאווי כי שם אין עבודה. ואגב- בדרום אפריקה יש למעלה מ 20% אבטלה.  המצב מזכיר לכם משהו?

3/2

בדרך לרדת מההרים לכיוון CLANWILLIAM לצידי הכביש כניסות לחוות עם שטחים גדולים של צמח התה, אחר כך יתברר לנו שבגגל שהאזור הוא שמורת טבע ויש בו אזור של ליאופרדים- חתולים גדולים כמו שקוראים להם פה- אסור לגדל פה חיות ולכן לא רואים עזים וכבשים, למרות שמבחינת הצמחיה זה מאד מתאים. באחד הפיתולים בכביש מתגלים מבנים ענקיים, סביבם כרמים, נכנסים לראות. יש פה חווה שלפי המבנים שבה לא בונה על תיירים חולפים כמונו. הכל מתוקתק, עשוי בטוב טעם, כיף לראות. בירידה מההרים, מזג האוויר שוב מתחמם. מתחילים לחפש מקום ללילה, אבל מה שמוצאים לא נראה לנו, מה שנראה לנו סגור או מלא. הדרך לאחד המקומות עוברת דרך "יער" של קקטוס מעניין. יש לו גזע זהוב והעלים והפריחה בראשו- כמו עץ קטן.

 

את הלילה נעבור בצד הדרך באוהל שלנו על הגג. לפחות אם ביום חם כמו אצלינו- בלילה קריר ונעים כמו אצלינו.

4/2

ארוחת בוקר בצד הכביש. אנחנו בדרך כלל לא משתמשים בציוד שיש במכונית, אבל כשצריך- יש הכל! לפעמים נשברות ביצים במקרר כשהנהיגה של גדי פרועה מדי, אבל אין תלונות…

אנחנו נוסעים לפגוש חוואי- פיפ ניבודט שמגדל עז בורי ומוכר בעיקר להרבעה. העז הזו גדלה פה במרעה, עולה במשקל מהר מאד- כמו מה שאנחנו מכירים מהכבשים שלנו. מעניין ואולי פעם יהיה גם מועיל. אף אחד לא חולב את העזים האלו- אין להן הרבה חלב- העניין הוא הבשר. הוא אומר מה שכבר שמענו קודם- שהשחורים בעיקר משתמשים בבשר שלהן לצרכים פולחניים. בכל אופן הוא מייצא לכל העולם, בעיקר בתוך אפריקה אבל גם לנסיכויות. האיש וזוגתו מזמינים אותנו לארוחת צהריים ומציידים אותנו בשני מספרי טלפון של מגדלים. היום ניסע לאחד מהם- קוס- שחולב ויש לו מחלבה. יש לו שני סוגים של עזים גרמניות שלא ראינו אף פעם. הנסיעה- 170 ק'מ, לא בכיוון הכללי שלנו, אבל אם זה מעניין- יש לנו זמן…על המפה מסומן כפר קטן. פיפ אמר שהמלון גם שייך לקוס ונוכל לישון שם. אנחנו מגיעים.

יש על הכביש מלון, צד שני- חנות, כמה בתים ישנים אך מתוחזקים היטב, ואחרי קילומטר- הטאון שיפ המקומי. כמה פחונים והרבה בלגן. מסתבר שהכפר הוא בעצם החווה. המקום היה שייך למשפחה של יהודים- ארתור שר, שמכרו אותו ב 1980. היום גרים פה קוס עם אשתו ובנו, ועוד כמה אנשים לבנים, השחורים שגרים ועובדים אצלם, יש גם הוסטל עם 70 ילדים, ויחד עם הטאון שיפ- פחות מ 500 איש. ההבחנה בין שחורים ללבנים מאד ברורה באזורים האלו- היחס אל השחורים הוא לא של אפליה אלא של זלזול ביכולת. כנראה שיש עניין תרבותי ומנטלי באזורים הרחוקים, ובאמת לשחורים אין אופק ואין שאיפות. בניגוד לערים ששם רואים שחורים מצליחים יותר- גם בסוג העבודה, גם בצורת המגורים, פה או שהם חיים באזור שלהם- בדרך כלל נקי ומסודר, אבל מאד מזכיר מחנות פליטים ולא מקום קבע, או שיש להם צריפונים בחצר של הלבנים. הרבה מהם לא מדברים אנגלית אז גם קשה לתקשר איתם, אבל כולם מדברים אפריקנס- גם לבנים לפעמים מתקשים עם האנגלית… ונחזור לקוס- הוא עשה לנו סיבוב בדיר שלו- בניגוד לעזים לבשר הוא דוקא לא מוציא למרעה. בשנתיים האחרונות יש בצורת ולא משיגים חציר וגרעינים כך שאין לו ברירה ולפעמים הוא כן מוציא אותן. הוא עושה כל מיני נסיונות- בית גידול לנבטים, גידול עשב שמתאים למרעה, אבל מתלונן שקשה להשיג אפילו זרעים בשביל זה. כרגע חולב 120 עזים אחרי שהקטין ב 50% את העדר בגלל בעיית המזון, ובמחלבה עובדות 3 שחורות. עד לפני 13 שנים היתה לו גבנית, אבל היא עזבה והשאירה הוראות מדוייקות לבנות האלו והן ממשיכות כמו שהיא לימדה אותן. הצצה במחלבה- נקי ומסודר, הכל נרשם ומסומן, מחמצות כמו שאנחנו משתמשים- אותו יצרן- עובדים כל יום עם 300 ליטר. הם עושים 2 גבינות קשות, פטה וחלומי, וכמה גבינות רכות שאנחנו לא מכירים. בגלל המרחק מהשווקים כל התוצרת- גם הטרייה- נמכרת ארוזה בואקום. שאלנו אם הוא רוצה שנמצא לו גבן שילמד את הבנות לעשות עוד סוג של גבינה- הוא אומר שייקח חודשים ללמד את הבנות לעשות משהו חדש. הן לא מלומדות ולא מדברות אנגלית..  ישנו במלון, ואשתו של קוס סיפרה שעד לפני 4 שנים היה להם אורח קבוע כל שנה מישראל- יואש מיודפת. הוא היה בא בעונת הפריחה ואוסף פקעות לייבא לארץ. הם מתגעגעים אליו. מישהו מכיר?  בבוקר מתכוננים ליום נסיעה- יש לנו 400 קמ' וגם כשיש כביש הוא לא תמיד משהו… קליטת סלולר? מקרית בהחלט..

אחר הצהריים כבר רואים עיר מרחוק, ובצד הדרך יש מקום ענק עם ערימות של ארגזי עץ וערימות אחרות עטופות בבד לבן שעשן עולה מהן, ומשטחים גדולים על האדמה בשני צבעים. גדי מודיע שלא עוברים מקום מוזר בלי לבדוק מה זה. נכנסים דרך שער עם גדר גבוהה מחושמלת, ומגלים מקום שבו עושים צימוקים! 2 דקות וכבר מגיע אלינו טנדר ואיש חביב, לבן כמובן, כי השחורים שעובדים שם לא ממש מתעניינים מי נכנס, ותוך 5 שניות הוא "מכריח" אותנו לבא איתו ולראות הכל. הוא מספר שהוא מעבד בין 3000-4000 טון ענבים בעונה, באזור מייצרים 50% מהתוצרת סוג א של דרום אפריקה לטענתו. הענבים משוטחים במדפי עץ בערימות, סוגרים אותם בבד ומדליקים סולפור כדי לפוצץ את הקליפה (זג בעברית) במשך 8 שעות ואחר כך משאירים בשמש לשבועיים. אלה יהיו צימוקים לבנים. ענבים באיכות פחות טובה או באשכולות גדולים מדי פורסים על האדמה ונותנים להתייבש בלי שום חומר והם יהפכו לצימוקים שחורים. טעמנו. מתוק להחריד.

6/2

נוסעים למפלים הגדולים ביותר בדרום אפריקה, AUGRABIES או באפריקנס- אוחרביס. אחר הצהריים עדיין חם כמו אצלינו בקייץ, מנצלים את הזמן לעשות כביסה ולנוח, וכשמתחיל להתקרר יוצאים לסיבוב רגלי למפלים. בגלל מיעוט הגשמים בשנים האחרונות המפל יחסית קטן, אבל מרחוק כבר שומעים את הרעש המדהים של מיים נופלים. זה משהו שאי אפשר לצלם- באמצע המדבר קניון שבתוכו עובר הנהר. ניסינו, אבל זה לא זה… הנהר אורנג' מתחיל די במזרח המדינה, בלסוטו, וזורם לכל רוחב דרום אפריקה, הוא הגבול הטבעי עם נמיביה מצפונו, ובסוף נשפך לאוקיאנוס האטלנטי. אולי עוד נפגוש אותו בהמשך. לילה בפארק, מחר נגיע לעיר UPINGTON, וממנה- לנמיביה!