שוב בדרום אפריקה
החזרה לדרום אפריקה קלה וחלקה. מציגים דרכון, רשיון רכב ואנחנו בפנים. בלי ניירת מיותרת, בלי תשלום, בלי בזבוז זמן בין פקידים משועממים.
היום עדיין חג, המוני מטיילים בכבישים. בדרך ליוהנסבורג עוברים מקום הומה מאד- מרכז של אומנות אפריקאית- כולם מוכרים הכל. עבודות עץ, בד, פח, חרוזים, אבן. כל מה שראינו לכל אורך הטיול מרוכז כאן במקום אחד. צבעוני מאד, תוסס ומסודר להפליא. בהמשך- גשר מעל סכר שכולם עוצרים בו- פינת חמד אמיתית.

החלטנו להקדיש כמה ימים לעיר הגדולה כדי לבדוק ולברר כמה דברים שמעניינים אותנו. ציוד קמפינג, אופנועים, עצים. לא הצלחנו למצוא קמפינג אז ברור שהלינה תהיה יקרה יחסית, לא לקחנו בחשבון שהיא עשויה להיות לא נעימה.. את הלילה הראשון עושים באכסניה שפעם היתה ללא ספק מבנה מדהים, אבל המקום בלוי משימוש בצורה מוגזמת. מחר נחפש אחר.
יוצאים להסתובב בין כתובות שאספנו. העיר ממש ענקית, וללא תכנון נכון אפשר לנסוע 20 ק'מ בין נקודה לנקודה. זה קורה באמת.. אבל אנחנו מצליחים לראות דברים שחיפשנו אז למי אכפת! מצאנו מקום לינה באכסניה קצת יותר טובה אבל הצוות מאד לא מסביר פנים. מסקנה- צריך מראש ללכת על משהו יותר ברמה… חלק מהנסיעות היום עוברות בשכונות שממש לא נעים להסתובב בהן, אנחנו מרגישים צורך לנעול את המכונית בנסיעה. אולי זו רק הרגשה, עדיף לא לנסות…

התחלנו עוד יום בשיטוט נעים, עוד חנות אופנועים, עוד בירורים, עוד קפה. אחר הצהריים הצטרפנו לסיור של שעה וחצי במרכז העיר. יש כמה מדריכים שמציעים סיור רגלי ללא תשלום, רק טיפים. המדריך שלנו מבוגר, (לבן- אם זה חשוב לציין) היה מהנדס מים עד לפני כמה שנים ועבר לתיירות. הוא לוקח אותנו- עם תיירת מגרמניה ושתיים מאורוגואי לסיבוב מבנים וגרפיטי. מסתבר שהזבל שמציף כל פינת רחוב נערם בגלל שביתה ולא בגלל החג. אנחנו לומדים שבאמת יש שכונות שלא כדאי להסתובב בהן, וכאלו שכבר כן. מרכז העיר ננטש מהעסקים בבעלות לבנים בתקופת קץ האפרטהייד, כולם התרחקו לשכונות הצפוניות יותר. בניינים ענקיים ננטשו והמוני שחורים פלשו אליהם- אנשים שנהרו לעיר בחיפוש עבודה. הצפיפות ותנאי החיים הלא מתאימים לא הרתיעו, והיום- יותר מעשרים שנה אחרי- הממשלה עדיין לא הצליחה להשתלט על כל העבודה. מה שעושים פשוט מאד- סוגרים שכונה, מארגנים אותה מחדש שתהיה ראויה למגורים- כולל הקמת גינות קטנות שלא היו בכלל באזורי המסחר והמשרדים- ואז מכניסים תושבים בצורה מאורגנת ועם שמירה שכונתית. המטרה היא לצמצם את המרווחים שבין השכונות עד להשלמת ה"טיהור" מפשיעה והשתלטות בלתי חוקית. לפני כעשר שנים הביאו אומני רחוב מכל העולם למבצע ציורי קירות במרכז העיר, ומעודדים מגורים של סטודנטים בשכונות האלו כך שהיום מרכז העיר הרבה יותר ידידותי למטיילים וגם לתושבים. אחרי הסיור נשארנו בשכונה לארוחת ערב. להגיד שלא חששנו קצת לחזור בחושך למכונית שלנו יהיה לחטוא לאמת.. היום אנחנו חוזרים לשכונה שבה היינו בתחילת הסיבוב. קצת יקר יותר, אבל שווה הרבה לישון בחדר נעים עם מקלחת ראויה.

עוד יומיים של הסתובבות בעיר, בשישי בערב ארוחה בפיאנו בר. על הבמה- 3 קשישים עם גיטרות וזמרת שכבר מזמן חגגה 50. גם אנחנו כבר לא ילדים, אבל בכל זאת זה מצחיק אותנו.. המוזיקה ממש בסדר, הקהל קם לרקוד- צעירים יותר וגם פחות, המון קבוצות נשים, והאלכוהול בהחלט משחרר מעצורים.. האוכל? בסדר. שבת בצהריים הולכים לשוק מקומי. שתי קומות בחניון במרכז העיר. קומה אחת- דוכני אוכל צבעוניים מכל הסוגים והמינים, אנחנו מצטערים שאכלנו בבוקר.. המקום מפוצץ באנשים, וכולם שמחים. בקומה השנייה עוד דוכני מזון, אבל גם דברים אחרים- עבודות יד, קשקושים ובגדים. סוף סוף שוק של עיר גדולה. אחר הצהריים ואנחנו בדרכנו לעיירה CLARENS. הנוף מקסים, הנסיעה נוחה. כיף להיות שוב בדרכים!

עצירת קפה, אנחנו לבד ובעל המקום מצטרף אלינו לשיחה שהופכת לארוכה מאד, כשהוא מנסה להסביר לנו את מצבה העגום של המדינה. מסתבר שממש לפני שהגענו הנשיא זרק את שר האוצר כי הוא הפריע לו להכניס בדלת האחורית משקיעים גדולים מהודו שעל הדרך גם משתלטים על השוק המקומי. זה מה שגרם לנפילה גדולה של הרנד- המטבע המקומי. לנו זה כמובן עשה רק טוב- 4 שח' לרנד במקום 3, אבל המדינה נאנקת תחת עול כבד. היתה מחאה גדולה ותוך זמן קצר התחלפו כמה שרי אוצר, עכשו מנסים לייצב את המצב. כמו שכולנו יודעים- הרבה יותר קל לקלקל מאשר לתקן… למעלה משעה של דיבורים ואנחנו שוב בנסיעה. אחר הצהריים מגיעים לאכסניית תרמילאים, מקום מבולגן עם קבוצת תלמידים שעושה הרבה רעש ותופסת את המטבח כולו. לא נורא- קפה ואנחנו בדרכנו למרכז לארוחת ערב. בחזרה- זוג ישראלים, שחר ומור, גמרו תואר ראשון בפקולטה ברחובות וכבר כמה חודשים שהם ביבשת. 3 חודשים באתיופיה בארגון שנקרא מהנדסים ללא גבולות, שהוקם על ידי 3 ישראלים צעירים. מלמדים את החקלאים להשתמש במערכות השקייה ומנסים לקדם קצת את החקלאות הפרימיטיבית שלהם. הגיעו לפה אחרי טיול בדרך, והם ממשיכים לכמה חודשים לעזור לחבר בהקמת חווה אורגנית בשיתוף האוכלוסיה המקומית. טוב שיש אידאליסטים בסביבה!

העיניים של גדי בסכנה גדולה. היה באזור ארוע אופנועים גדול, וכל העיירה מלאה באופנועים מכל הסוגים והגדלים. מה שמעניין- אנשים משאירים את הכלים עם קסדות סתם ברחוב. העיירה עצמה תיירותית לגמרי, מלא חנויות קטנות עם דברים של תיירים- לאו דוקא אפריקאים, המון בתי קפה ומסעדות, כל בית שני יש חדרי ארוח. בקיצור- לא משהו שראינו הרבה פה. אנחנו עוזבים לכיוון דרום מזרח. הנוף מקסים עדיין, אחר הצהריים מגיעים ליעד- PIETERMARITSBURG, מחר נצא לבדוק עוד פרוייקט שגדי מתעניין בו.. פגישת עבודה שאולי יצא ממנה משהו, ואנחנו בדרך למוסך טויוטה המקומי- עברנו 10000 קמ' מהטיפול הקודם וצריך שוב להחליף שמנים, רק שאנחנו לקראת סופ'ש של חג ואין סיכוי שיקבלו אותנו. ממשיכים צפונה ונמצא מוסך אחר. בכל עיר קטנה יש מוסך טויוטה- זו המכונית השולטת בכבישים..

בדיקה במפה מובילה להחלטה- מוותרים על החוף הצפוני כי מזג האויר כבר משתנה ומתחיל להתקרר. במקום זה נעקוף את סואזילנד ונעלה למחוזות היותר צפוניים של המדינה- מפומלנגה ולימפופו. לילה בגסט האוס על שפת אגם, בעיר קטנה, ולפארק קרוגר המפורסם שנמצא על הגבול עם מוזמביק. מאחר שהכניסה אליו לא תעלה לנו כלום, נכנס לראות עוד קצת פילים… טוב, אולי עוד קצת נופים וחיות..

את הלילה אנחנו עושים בקמפינג בתוך הפארק. מתוקתק להפליא וכמקובל פה- מלא מטיילים מקומיים עם מכוניות מצויידות לגמרי. הקרוגר כל כך גדול, שגם הנוף בתוכו משתנה כל הזמן. הנסיעה בכבישים הפנימיים איטית ביותר- 50 קמ'ש בכביש ו 40 בשבילים. הנהג יוצא מדעתו, אז היום נצא מהפארק לסיבוב קצר בהרים ונחזור אליו בנקודה צפונית יותר.

רכס ההרים נקרא דרקנסברג- אותו שם כמו הרכס שעל גבול לסוטו- עוד לא הבנו למה. אולי יש איזו אות שונה בכתיב?.. כל כמה עשרות קילומטרים יש נקודת תצפית מעניינת, והנופים בהחלט שווים את הנסיעה!

אנחנו שוב ישנים בקמפ, בכניסה מתנצלים לפנינו שאתמול היתה רוח חזקה ולכן קצת לא מסודר.. מציעים שלא נחנה מתחת לעץ כי ענפים נפלו והרסו אוהלים- נקודה למחשבה.. בבוקר נכנסים לחווה שמטפלת בחיות ומחזירה אותן לטבע. יש להם אריה קרקס שהצילו ממוות ברעב, כמה קרנפים ניצולי ציד- הקטע של מלחמה בציידי קרנפים חזק מאד כאן- הציידים רוצים רק את הקרן ומשאירים את החיה גוססת או מתה וגורים יתומים. בחווה מחזיקים כבשים כדי שלגורים כאלו תהיה חברה.. כלוב עם זוג מרבו מיוחד שמחזיקים כדי להדגיר ביצים ולשחרר את הצאצאים (הם מטילים 4-5 ביצים אבל דוגרים רק על אחת) כלבי בר חמודים שהם הטורפים הכי מפחידים, ולבסוף- גולת הכותרת- צ'יטות.

מאחר ולא ראינו אותן בכל הטיול הארוך שלנו, אנחנו משפילים את עצמנו ורואים אותן בכלובים.. יש הרבה מה ללמוד עליהן- למשל שהנקבה בוחרת את הזכר. למשל שיש צ'יטות שחורות יותר כתוצאה של גן רצסיבי- אותן לא משחררים חזרה לטבע כי יש להן פחות סיכוי לשרוד, אבל יש מצב שיהיו להן גורים רגילים. למשל- שבשונה מהליאופרד הן צדות ביום והן גם גבוהות ורזות ממנו. למשל שיש להן פס שחור מהעין לכיוון הפה בעוד שלליאופרד יש עגול לבן סביב העין. חלק מהצ'יטות שמגיעות לבגרות נשלחות לשמורות פרטיות וחלק לפארקים גדולים, יש חוקים מאד מסודרים אבל גם העדפות של בעלי החווה. בקיצור- פוליטיקה פנימית בין המגדלים..

שוב לקרוגר. בגלל הזמן הארוך שלוקחת הנסיעה, החלטנו מראש להשאר יומיים בפארק. לילה אחד בקמפ גדול ומסודר והבא- בקמפ קטן יותר וכנראה גם פחות מאוכלס די בצפון.
אנחנו בולשים בעיניים- אולי בכל זאת נראה צ'יטה, אבל אין.. גם קרוקודילים טרם ראינו. מה שכן- גדי הוכתר כיקיר הצבים ומרבי הרגליים הענקיים. הוא מצליח תמיד לעקוף אותם על הכביש.. באחד הקטעים עוצרים לדקות ארוכות להסתכל על שני פילים ענקיים שמשתעשעים להם בבריכה גדולה. לא חם בכלל, ולפי הקולות וההתהפכויות שהם עושים ממש ברור שהם נכנסו למים כדי לשחק. מרתק.

יוצאים מהפארק ומגלים שנכנסנו לאזור שונה לחלוטין- מזג האויר יותר טרופי, הנוף- גבעות מכוסות מטעי אבוקדו, בננות, אבל גם קני סוכר ותירס. יש יערות מחטניים אך בעיקר אקליפטוסים שמיועדים לתעשיית העץ. כשעוברים יער כרות רואים כבר את הנטיעות החדשות. העצים האלו גבוהים וישרים אבל כנראה שמורידים להם ענפים שלא עומדים בקריטריונים.. השורות צפופות מאד ומכונות לא יכולות להכנס בינהן, אבל אין פה בעיה של כח אדם.

בעיר קטנה קיבלנו מידע על דברים באזור- יש חוות עזים אורגנית עם מחלבה. מחשיך בשש אז נלך מחר. דחינו את כל הפגישות והיומן שלנו ריק. סתם בדיחה פנימית.. ישנים בלילה בקמפ גדול ומטופח- אנחנו ועוד זוג מבוגר מאד, סביבנו 4 עובדים ועוד שניים במסעדה. כבר הזכרנו שכח אדם הוא לא בעיה? לפעמים נראה אפילו שהעבודות מזלזלות בעובדים.
אנחנו יוצאים בבוקר לכיוון החווה. בדרך נכנסים למטע תה ענק שהוקם לפני 50 שנה והתמונות של צבא הקוטפים בתוך המטע תופסות את העיניים. על הגבעה- "בית תה" שערוך להרבה מבקרים, על גבעה ליד- בית החווה, ז"א הבעלים, ובדרך למטה- אל הכביש- עשרות מבנים קטנים- מגורי העובדים. כבר דיברנו על כח אדם? עוד עצירה לקפה בהמשך הדרך- יש כניסה לאזור פיקניק מסודר ליד מפל יפה. אם היה חם יותר היינו נכנסים לכמה החלקות.. חוץ מאיתנו אין כאן אף מבקרים, אבל איך שהמקום נראה כנראה שבסופי שבוע מלא כאן.

אה, כן, יש עובד שמגרף את השבילים מעלים. כבר אמרנו..?.. הדרך לחוות העזים עוברת באזור שכולו מחולק לחלקות, כנראה לא ממש גדולות, חלקן תיירותיות וחלקן חקלאיות בלבד. אנחנו נכנסים בשביל ישר למחלבה.. יש פה מחלבה פצפונת, חדר חליבה נקי וקטן, ליד- ערוגות ירקות ומחסות לתרנגולות. הרבה תרנגולות. בין 8-10 עובדים, (כבר אמרנו, נכון?) השניים שבמחלבה מכינים לנו פלטת גבינות. יפה וטעים- אבל למה זה צריך לקחת 20 דקות? צריך פעם להכנס למטבח ולראות מה הם עושים שם- בכל הזמן שאנחנו מטיילים, לא קרה שחיכינו פחות מעשרים דקות לאוכל. בכלל לא משנה מה- סנדוויץ', סטייק, סלט, עוגה, הכל כל כך איטי! ועוד אומרים שיש אצלינו זמן מדבר- אנחנו לא קרובים אפילו לזמן אפריקה! יש להם בחווה 18 עזים, חולבים- ידנית כמובן- פעם ביום. גן עדן. איך מצליחים לפרנס ממה שאנחנו רואים את העובדים ואת הבעלים? (שגרים בבית גדול ויפה כמובן) שאלות תם? כנראה.. אנחנו ממשיכים בנסיעה עצלה בין חוות קטנות יותר וגדולות יותר, הכל ירוק ובריא כל כך. נראה שהבצורת שעליה שמענו בחודשים האחרונים פסחה על האזורים האלו. עוצרים ללילה. היה יום קשה מאד… איך בדיוק נחזור לשגרה?

עוד יום טיול נינוח. אם כבר אז נשפיל את עצמינו עד הסוף- נכנסים לחווה שמגדלת תנינים. יש פה למעלה ממאה תנינות, זכר לכל 10 נקבות, והם מגדלים לבשר ועור. תנינה מטילה פעם בשנה, בין 20 ל 80 ביצים. לכל אחת יש תא חול והיא שומרת על הביצים. בשיטה פרימיטיבית למדי מרחיקים אותה מהקן כדי לאסוף את הביצים ואז שמים באינקובטור. הטמפרטורה תקבע אם יצא זכר או נקבה, ואחרי 3 חודשים הם אכן בוקעים! התנינים מגודלים עד גיל חמש ואז משווקים- הזנב למאכל, העור לתעשיית התיקים, וכל השאר- חוזר בצורת אוכל לתנינים הבוגרים. בדרך כלל 2 ארוחות בשבוע של 5-7 קילו כל פעם מספיקות להחזיק אותם מרוצים.. הבחור שעשה איתנו את סבוב ההסבר היה כל כך מאושר לשמוע שאנחנו מישראל, וכל הזמן חזר להגיד כמה הוא שמח שבאנו. הזוג ההולנדי שהיה איתנו בטח לא נהנה מזה…

ממשיכים בדרכנו לכוון יוהנסבורג- צריך לסגור קצוות שנשארו פתוחים, ואין ברירה- צריך גם להתחיל להתארגן לחזרה! כרטיסי הטיסה הוקדמו בשבוע- פתאם נראה לנו חסר טעם למשוך עוד קצת את החופש ולהיות במקום זר במקום עם המשפחה בליל הסדר. עוד קצת לטייל בעיר, קניות אחרונות, ולילה נוסף בקמפינג מחוץ לעיר כדי להפרד כראוי מהאוהל שלנו- התאהבנו בו..

את הלילה האחרון בדרום אפריקה אנחנו ישנים בגסט האוס קרוב למקום ההחזרה של הרכב, תהליך ההחזרה פשוט ומהיר, מונית מחכה לנו לנסיעה לשדה התעופה. 19 באפריל, יום ג'.
תם פרק א'. ממחר נתחיל בסדרת מפגשים משפחתיים, נעדכן ונתעדכן, נתידד מחדש עם נכדינו- יעלה וראם, שגדלו מאד בארבעה חודשים, ננסה לעזור בהכנות לחתונה (אביתר ואביגל), בגיוס לצבא (ניצן), ונעריך עד מאד את מה שיש לנו פה. וכמובן- נתכנן את פרק ב'!!

14/3

לילנו הראשון בבוטסואנה עבר בשקט, השכנים שלנו- ברובם גברים- קצת הרעישו בשעות הערב אבל אחר כך הכל היה שלו למדי. בבוקר אנחנו מציצים לטריילר של אחד מהם- איש מבוגר, שחור, שיצא לפנסיה והוא מטייל מדי פעם באפריקה הדרומית. אשתו מצטרפת אליו ליומיים שלושה ואז פורשת, אז הוא פה לבד. הוא מסביר לנו בגאווה רבה על כל פרט בטריילר שלו. שווה בהחלט! בעל המקום שואל למה אנחנו מטיילים בעונה הזו. לך תסביר.. הרבה עצות לא קיבלנו בכל מקרה.

אנחנו יוצאים לדרך- מערבה ל MAKGADIKGADI (מחדיחדי). אחת מהשמורות הגדולות של בוטסואנה. הדרך עוברת בכמה עיירות, המרחקים גדולים, בין לבין כפרים מסודרים. שלא כבארצות האחרות, רב היישובים לא מתפרסים לאורך הכביש הראשי אלא בצידו, והכבישים טובים, כך שמלבד קצת פרות וחמורים שום דבר לא מפריע לשעוט קדימה.

אחר הצהריים אנחנו נכנסים לקמפ חמוד ביותר, מקבלים אזהרה שמגיעה קבוצה של 15 איש לקמפ ועלול להיות רועש. מקבלים זאת בשמחה- סוף סוף אולי נפגוש מטיילים שלא מהיבשת!

15/3

הקבוצה בקושי הורגשה, גם לא יצא לנו לפגוש אותם ובבוקר הם נעלמו לפני שהתעוררנו… אבל יש עוד זוג לידנו- שוויצרים שמטיילים כבר 13 שנים בעולם, בעיקר על אופניים. לפעמים הם עובדים בדרך, נכנסים לחוות שמקבלות מתנדבים תמורת לינה ואוכל, עושים בערך 100 קילומטר ביום ונחים כשמזג האוויר לא מאפשר להתקדם או כשמוצאים מקום נחמד במיוחד. הם מספרים שהאופניים פותחים דלתות- אם זה לצורך ביקור או- יותר חשוב- כשאין מקום קרוב ללינה. כבר ישנו בכנסיה, בבית חולים, או סתם מקומות לא של מטיילים. היום יישארו כאן כי מתחיל גשם רציני.. הם ממשיכים צפונה, ואם הכל יהיה בסדר וכל המדינות יהיו פתוחות לכניסה יגיעו גם אלינו כדי לחזור באניה לאירופה. רוצים לבנות חווה עם לינה למטיילים כמו שראו כאן, וכמו בשאר העולם. עוד נפגש… צהריים ו

אנחנו מגיעים לאחת הכניסות של השמורה NXAI, משלמים את דמי המעבר הרגילים, והבחור החביב בכניסה אומר שאין סכנה להתקע, אבל יש הרבה מים. יש דרך אחת שאין אפשרות לעבור בה אז נבחר אחרות! יש פה שני אזורים נפרדים, באחד יש חורשה של עצי באובב ובשניה- נסיעת חיות. אנחנו עולים קודם לאזור החיות, משייטים לנו בשבילי חול ואחר כך בשבילי בוץ, מופתעים מחבורת פילים שחוצה פתאום את השביל, ומפתיעים בהחלקה יפה עדר של ווילדביסט וזברות.

מפה עוברים לשביל שמוביל אל הבאובבים, גם כאן יש כמובן חיות מסתובבות, בכלל, השמורה לא מגודרת, כך שגם ליד הכביש הראשי בדרך אליה ראינו פילים וג'ירפות. רק לחשוב- נוסעים בכביש 40, בין קסטינה לקרית גת, ופתאום רואים אריה רודף אחרי צבי צעיר. יכול להיות משעשע, לא?  החורשה מתגלה כמקום נעים ליד אגם עונתי, הפסקת קפה קצרה ואנחנו בדרכנו אל מחוץ לשמורה.

ביציאה מראים לנו את הברז- חייבים לנקות לפחות את החלונות הקדמיים של המכונית והמראות מכל הבוץ שיש עליהם כדי לנסוע בבטחה, המכונית נראית כמו היפופוטם שיצא עכשו מטבילת בוץ. גם המצרכים במקרר הפכו לעיסה אחרי הנסיעה הזו. מגעיל. אנחנו מוותרים על החלק הגדול של השמורה, נראה אחרות, וממשיכים ל MAUN ללילה. אם עד עכשו נסענו בכבישים מסודרים- העיר הזו נראית כמו אזור השוק של רמלה לפני 40 שנה. מדהים איך מרכז תיירותי לכל השמורות הגדולות של המדינה כל כך לא מתוחזקת. בורות בכבישים, שלוליות ענק בכל מקום שהמכוניות והולכי הרגל מדלגים בתוכן וביניהן, מעט מאד בניה חדשה, אבל המון מקומות לינה, משרדים שמוכרים סיורים ברכב, בסירות ובמטוסים, וגם- כמה מפתיע- תיירים!

אנחנו מתמקמים בקמפ נחמד שיש בו גם כמה חדרים ומין פאב- מסעדה שכנראה משרתים גם את המקומיים.  העובדים כולם שחורים, הבעלים לבנים, והאורחים מגוונים. היום הגיע גם זוג מצ'ילה שעושה מסלול הפוך משלנו, מספרים שקנו אישורים לקלהרי לחמישה ימים ויצאו אחרי יום אחד כי הכל מוזנח וריק. נצטרך לחשוב מה עושים הלאה.

16/3, 17/3

מאון- אילת, או אולי נתניה, לפני כמה עשרות שנים. אנחנו מסתובבים קצת בעיר, רואים את כל מה שיש לה להציע- שזה כאמור מעט מאד, נכנסים למקומות הלא תיירותיים, מרחרחים וסופגים אווירה. כששאלנו את ניק, בעל הקמפינג, מה יש לעשות כאן בסופ'ש, הוא אמר- כלום. הוא מסביר לנו שהם והחברים כשרוצים לבלות יוצאים לטייל ב 'BUSH'- האזורים הירוקים מסביב. כמו שאצלינו אנשים נוסעים 'לטבע'. טיול בסירה בנהר בלתי אפשרי- המים נמוכים מדי. אמנם זוהי העונה הגשומה, אבל הדלתא מקבלת את מימיה מהגשמים שיורדים באנגולה, ופני המים עולים רק כמה חודשים אחרי, כלאמר- בעונה היבשה.

שכנים חדשים מצטרפים- הוא אוסטרלי שמטייל כבר כמה שנים בעולם, הביא את הרכב לאירופה ועכשו כבר שלוש שנים שהרכב פה, הוא נוסע וחוזר, היא באה מגרמניה- פעם ראשונה כאן, לא צעירים, כמו הרבה מטיילים 'מקצועיים'. הוא עוזר לנו בכמה עצות טובות על האזור, מחר נצא לטיול יומי בשמורה. אחר הצהריים מתחיל גשם שנמשך בלי סוף. הבאר מתמלא כי אי אפשר להיות בחוץ, וכשהגשם מתגבר, גם שם צריך להצטופף כי הרוח מכניסה גשם פנימה.. ניק ניגש אלינו ונותן מפתח לחדר- הוא 'מתנצל' על הגשם ואומר שאם האוהל שלנו רטוב נוכל לישון בחדר- ללא תשלום כמובן. המשך הערב- שהייה עצלה בפאב עם שאר האורחים. הברמן עושה סבוב בין האורחים- מחלק שוט של אייריש קרים מקומי כדי לחגוג את הגשם.. האוהל דווקא יבש וחמים. בהחלט עדיף מאשר חדר.

18/3

7 בבוקר אנחנו כבר בדרך. פנינו ל MOREMY N. P., בדלתא של האוקוואנגו. שני נהרות גדולים מגיעים לפה מצפון, יוצרים דלתא גדולה ו'נעלמים'. האזור תמיד ירוק, יש הרבה מים, ובשל כך- המון חיות וציפורים. הנסיעה נמשכת כשעה עד הכניסה לפארק, בכביש לא סלול ומשובש למדי. בגלל הגשם של אתמול- שנמשך עמוק לתוך הלילה, אין יותר ממאה מטר בלי שלולית ענק. הבחור שנותן לנו את הפרמיט- אישור כניסה לפארק- אומר שנוכל לנסוע בלי בעיה עד הגשר השלישי מתוך הארבעה שיש במסלול הזה. אחר כך הנסיעה עשויה להיות בעייתית יותר. ממילא לא תכננו יותר- זה מה שאפשר להספיק ביום אחד.

הפילים והג'ירפות מלווים אותנו בדרכנו פנימה, הנסיעה מאתגרת ורטובה, שלולית אחת מציפה אותנו בגל גדול שהופך את השמשה הקדמית לשכבת בוץ. השבילים הם חול שמתחתיו אדמה קשה מאד, אז כל עוד לא מנסים לעקוף את המים, יש סיכוי סביר לצאת מהם בבטחה. רב הדרך מכוסה צמחיה משני צידיה, אבל יש מקומות שהנוף נפתח ורואים רק עשב מסביב. לפעמים העשב הזה ממש בתוך ביצה, יש מקומות שהמים עמוקים יותר ואז רואים גם צמחי מים.

 

 

 

 

 

 

אנחנו עוצרים לסנדוויץ' וקפה כשהבטן מתחילה לקרקר. אין מקום מסודר- פשוט חונים כשהשביל קצת רחב יותר ויש איפה לעמוד..  הגשר הראשון לפנינו- זה גשר שבנוי מעצים כמו שמשתמשים פה לגדרות, ומצבו כזה שאנחנו שמחים לגלות שיש שביל שאפשר לנסוע ולעקוף אותו. הגשר השני גם מעלה חשש מסוים, אבל אם כולם עוברים אותו, כנראה שגם אנחנו נצליח.. לא שהמים עמוקים למטה- אבל יכול להיות לא נעים להתקע באמצע הגשר.. הגשר השלישי נמצא ליד הקמפ היחיד באזור, מתחיל לטפטף, ואנחנו מחליטים להתחיל לחזור כדי לא להתפס בגשם שוטף בנסיעה. השעה כבר 12 וממילא לא תכננו להמשיך מעבר. את הגשר לא נעבור- שלוליות ענק לפניו ואחריו- ראינו, נהנינו, מספיק. מנופפים לשלום לשכנים המטיילים שבדיוק עוברים פה, ומתחילים לחזור.

הגשם הולך בכיוון הפוך, כך שאפשר לנסוע בנחת, רק להזהר לא לדרוס איזה אוכל עשב- זברות, ספרינגבוק, כמובן עוד ג'ירפות.

עדר פילים עומד לצד הדרך, ואחד מהם מנופף באזניים, מניף חדק, דורך במקום- הוא נראה עצבני למדי. אנחנו מחכים בשקט שירגע ויתרחק קצת- לא פשוט לברוח מפיל כועס בשבילים האלו!

מכוניות כל הזמן חולפות על פנינו בדרכן פנימה- כנראה מטיילי סוף שבוע, רובם מדרום אפריקה. שביל באזור פתוח יותר- יש כמה מכוניות עומדות. ברגע הראשון חשבנו שמישהו נתקע ואולי צריכים עזרה, אבל מבט נוסף מגלה את פשר העמידה- ליד השביל שתי לביאות יושבות בנחת וצופות בנו.

דקות ארוכות עוברות עד שהחיות המדהימות האלו מחליטות לקום ולהתרחק לאיטן ומפנות לכולם את הדרך. אנחנו שואלים את עצמינו אם זה בטוח לעצור סתם בצד כדי להכין קפה. אם הן לא רעבות בטח יסתפקו בנהימות אזהרה, אבל אם כן- אין לנו סיכוי מולן. בלי שנרגיש אפילו- זינוק של חתול לצואר וזהו. מפחיד. אולי זה הזמן לגמילה מקפה… אנחנו כבר אחרי 8 שעות נסיעה, יוצאים מהפארק. עוד שעה ונגיע חזרה- עייפים, מטונפים (המכונית בעיקר), אך מרוצים. בחנייה של הקמפ עשרות מכוניות, זה בגלל שהיה ארוע של אופנועים לכל המשפחה וכולם באו לחגוג את סיומו. אז כן יש פה התרחשויות מעניינות! פספסנו. מחר ננוח מהיום המפרך שהיה לנו, נחפש פנצ'רמאכער שיחליף לנו צמיגים כי מצבם עלוב, ננסה לברר על טיסה מעל הדלתא ולקבל אישורים לצאת לקלהארי.

20/3

אחרי יום מנוחה עצל, (אנחנו מתרגלים לקצב הזה בלי בעיה) והיום יש לנו טיסה אחר הצהריים. חיכינו לשותפים כדי להוזיל קצת- משלמים על מטוס שיש בו 6 מקומות, בחברה שבדקנו היו 3 שחיכו גם לשותפים, אז מחיר המטוס מתחלק ונהיה הגיוני יותר..  עד הטיסה נטפל קצת במכונית.

פאנצ'ר מאכער אופייני..

שטיפה חיצונית ופנימית, הכל כמובן ידני. אנחנו מרוקנים את הארגז אז אפשר לעשות קצת סדר בערימות שהתהוו אחרי הנסיעה בפארק- הכל קפץ וזז והתהפך, כולל המקרר שתכולתו הפכה לעיסה של עגבניות, חמאה, לחם ומיץ. את המקרר ננקה בעצמינו.. כל הכביסה נאספת מכל הפינות ונשלחת לשכנה, הפחם שהתפזר נזרק ואנחנו מכינים לנו קפה ויושבים בצל לראות סרט עד שהמכונית תנוקה. הכביסה אורכת הרבה יותר זמן- המייבש לא כל כך חזק- ברור לנו שהכביסה שלנו תלויה בין העצים עד שהשמש תייבש אותה כמו הכביסה של כולם בעיר. רק מקווים שאף אחד לא יחליט לקחת משהו, וששום בגד לא יתפס באיזה ענף ויקרע.. אנחנו קופצים לאכול משהו לפני הטיסה. הכביסה תחכה.

שותפינו הם 3 גרמנים- זוג שיצא לטיול של שנה וחברה שהצטרפה לשבועיים. הטייס נראה כמו ילד וגם מתלוצץ על אופי הטיסה, אבל ברור לנו שזה חלק מההצגה, מקווים שהטיסה לא תהיה קופצנית מדי בגור מטוסים הזה. לטוס בערך באותו מקום שבו טיילנו לפני יומיים יכול להיות מוזר, וזה אכן כך. מהאוויר רואים איך באמת בנויה הדלתא וזה כל כך אחר ממה שראינו מתוך המכונית! יש הרבה יותר שטחים פתוחים משחשבנו, רואים ממש את קווי הנהר ואת האזורים שבהם הוא הופך לביצה.

גם החיות אחרות. הרבה היפופוטמים, שאתמול הסתתרו לנו. מלמעלה הם נראים כמו החיפושיות החומות שמתרוצצות במטבח שלנו בערב, חמודים ביותר.

עוד אנחנו רואים- כמה עדרים של בופאלו- אלו עדרים עצומים- כמה מאות בכל אחד, והם רועים בשטחי ענק פתוחים שאתמול נסתרו מעינינו בגלל הצמחיה. הצבעים והמראות מקסימים מלמעלה- איזה כיף שהחלטנו לבזבז על טיסה!

בכל אופן, אחרי שעה זה כבר מתחיל לשעמם, מזל שנגמר. זוכרים לאסוף את הכביסה ונוסעים לקמפ אחר, יותר קרוב ליציאה מהעיר, וגם חמוד ביותר.

21/3

ממצב שבו היינו לבד כמעט בכל מקום, היוצרות התהפכו. לא רק שסוף השבוע היה מעט יותר עמוס, עכשו חופשת הפסחא. בקלהארי אין מקום לינה. במשרד האחראי הפקידה אומרת לנו שאנשים עושים הזמנות שנה מראש.. אנחנו לא נחכה שנה, נמשיך בנסיעה, נשנה קצת מסלולים. יוצאים לדרך לכיוון RAKOPS, שם נחליט אם להמשיך הלאה או לעצור. העיר מתגלה כעוד עיר עייפה, אפילו סופר אין פה, אבל התכנסות גדולה תחת סככה מושכת את תשומת ליבנו. המון אנשים מסתובבים מסביב, כולם בלבוש חגיגי, הרבה משטרה וגם רכב צבאי עם 3 חיילים עם מקלעים. מסתבר שהנשיא בא לביקור. השוטר לידנו לא מרוצה מהמצלמה- הוא אומר שאסור לצלם את הנשיא. גדי מנסה להסביר שבדמוקרטיה אפשר לצלם מה שרוצים. מאוחר יותר נסכים שיש מקומות שבהם אי אפשר להבין אמירה כזו. אז יש כמה תמונות של הנשיא בתוך ההמון- גדי לא הצליח ללחוץ את ידו לפני שהכניסו אותו למכונית..

ממשיכים בנסיעה- הכביש ממש טוב, הדרך רצה, גם הקילומטרים. נכנסים לשמורה שמפורסמת בקרנפים שלה- יש פה גם קרנף לבן וגם שחור. זו שמורה צעירה יחסית, יוזמה מקומית, והיא מלאה במקומות לינה כמו השמורות הגדולות בדרום אפריקה. יש לפחות 10 מתחמי קמפינג שבכל אחד כמה מקומות, ולפחות חצי מהם מלאים לגמרי. הלינה יקרה מאד יחסית למקומות דומים, וגם על מפה של השמורה צריך לשלם…

היום כבר מאוחר מדי- מהשקיעה ועד הזריחה אסור לצאת ממתחם הלינה בגלל שיש גם טורפים בשמורה. מחר נשכים ונצא לראות!

22/3

שש בבוקר, אור ראשון, האוהל כבר מקופל ואנחנו נוסעים. יש פה בהחלט אוכלוסיית קרנפים מרשימה. יש ביניהם כאלו שלא ברור איך הם מצליחים לסחוב את הקרן שלהם- אורך אין סופי ממש!

 

 

 

יש גם לא מעט קודו- ראינו רק נקבות שהן קצת מצחיקות כי אין להן קרניים, אבל זו חיה יפה ביותר גם ככה. שלוש שעות הספיקו לנו, חוזרים להתארגנות וארוחת בוקר ויוצאים לדרך. היום ניסע מעט כי הדרך לעיר הבירה ארוכה מדי ואין אפשרויות לינה לאורכה, אז נעצור בעיר שלא רחוקה מפה כדי לקצר מרחקים ליום הבא.

עוברים בדרך עיירה שמתחילה להיות ראויה להגדרה הזו, ועוצרים בקמפ ב PALAPAYE. המתחם ממוקם מאחורי תחנת הרכבת, אבל אין חשש למהומה- תנועת הרכבות דלילה עד חסרה… המקום גדול, מטופח, ראש טוב, אבל די ריק.. אחת העובדות מראה לנו את המקום וכשהיא שומעת שאנחנו מישראל היא שואלת אם אנחנו לא צריכים אישה לבית. לדבריה היא מרוויחה סכום של 1000 פולה (שזה כ 500 שח') על 30 ימי עבודה בחודש. היא אלמנה עם שני בני עשרה, והיתה שמחה שנסדר לה דרכון… אין חופשה שבועית ומאחר והיא נוצרייה זה מאד קשה לה שהיא לא יכולה ללכת לכנסיה ביום ראשון. לא נראה שהיא חושבת שבלי קשר לדת היא צריכה יום חופש בשבוע! קשה לנו להאמין שזה השכר ואלו התנאים,אבל הכל אפשרי. עלובי חיים יש בכל מקום. וחוקי עבודה כנראה רק במקומות מתוקנים- וגם זה לא תמיד עובד. לא נצליח לפתור הכל.

23/3

את היציאה בבוקר מלוות צפירות ארוכות ורבות של הקטר. בתחנה עומדת רכבת חדשה למדי, אבל מסביב- כמו הסיפור של בייגה שוחט שהיה קופץ מהרכבת כי לא היתה תחנה.. אנשים חונים ליד הפסים, מסתובבים בכל מקום- ליד ועל הפסים, רק במקרה לא היו שם גם חמורים ופרות. תמיד צריך לזכור שמה שיש לנו בארץ לא מובן מאליו! חבורת נשים עם סירי פויקה ענקיים ליד הכביש. אנחנו עוצרים לצלם, הן רוצות כסף. גדי מראה את התמונה של הנשיא- שהן מזהות בשנייה, ואומר שהוא לא ביקש כסף… אנחנו קונים תירס- תרומתינו לכלכלה המקומית.

אנחנו עולים על הכביש הראשי, פחות מ 300 קילומטר ונגיע לעיר הבירה- GABORONE או חבורונה, או גאבס. רק 30 הקילומטרים האחרונים הם עם שני נתיבים לכל כיוון, אבל לאורך כל הדרך רואים שמתקרבים לעיר גדולה. הבניה, הפיתוח, המכוניות והאוטובוסים- הכל משודרג לעומת קודם. גאבס היא באמת עיר. כמו הערים הגדולות של דרום אפריקה, יש פה בניה חדשה ורבה- מרכזי קניות, אזורי תעשיה, יש שכונות עם בתים של אנשים אמידים. לצד כל זה- גם שכונות צפופות בלי כבישים, אנשים שיושבים ליד הכביש עם דוכן קטן או סתם ערימת גרוטאות ומדורה. בשונה מעד עכשו- דוכני אוכל רבים מסודרים, גזלנים, והנה חוזרים גם כל עוזרי החנייה כמו בעיר גדולה..

יש פה לשכת תיירות אמיתית, שלא מנסים למכור לתייר אטרקציות אלא באמת מסבירים מה יש ומה האפשרויות בעיר. יש מפה מסודרת (!!), יש הבנה שתייר צריך מידע. יש גם סוכנות ימאהה, אין אופנועים של BMW, ראינו אפילו חנות גדולה של ברנינה! ויש בית קפה חדש אמיתי. הידד!  הצלחנו למצוא מקום בקמפ בקלהארי בצד הדרומי, מחר נסתובב בעיר וביום שישי נצא שוב לטיול שטח עד שבת אחר הצהריים. מקווים שבחרנו ימים טובים- גם חופשת חג, גם סוף שבוע ארוך, אולי לא נהיה לבד עם האריות.. הקמפינג היחיד בעיר סגור לשיפוצים, נאלץ לצאת מהעיר אבל לא רחוק מדי. יש קמפ קטן ונחמד מדרום לעיר, יש טיילים, יש בריכה, הכל טוב!

24/3

הקמפ נמצא ליד שמורת מוקולודי, קטנה וראויה לוויתור. המקלחת והשרותים הכי טובים שהיו עד כה בכל הקמפים שהיינו. רק בשביל זה שווה להיות פה… אנחנו מתפצלים היום. גדי נוסע לעיר לחפש חנויות ציוד לאופנועים. לאה נשארת עם המחשב, הספר והברווזים בבריכה. בצהריים מגיעה משפחה שוויצרית. שתי אחיות, מעט צעירות מאיתנו, שני בעליהן ובת של אחד הזוגות. הבת אחרי טיול של חודש בניו זילנד, ועוד חודש התנדבות בשמורה של צ'יטות בנמיביה. המשפחה הצטרפה אליה לחודש טיול בבוטסואנה. מסתבר שהאחיות נולדו בזמביה ועברו לשוויץ בגיל צעיר- 16/18. עדיין יש להן משפחה גדולה שם, וכמו כל ילידי אפריקה- הלב שלהן שם. הם כבר בסוף הטיול, החוויות דומות לשלנו. אין הרבה תיירים, אין למדינה הרבה להציע, אין מה לראות בעיר.

 

ארוחת ערב מוקדמת- מחר יוצאים לשמורת KUTSE בחלק הדרומי של הקלהארי! אולי נראה אריות עם רעמה שחורה!

25/3

מכאן ועד הכניסה לשמורה יש שעתיים וחצי נסיעה, כביש טוב בהתחלה, ובהמשך דרך עפר בשלבים מתקדמים לקראת סלילת כביש. תענוג. בכניסה לשמורה נותנים לנו דף מצולם עם מפה של המקום, שזה יותר ממה שמקבלים בדרך כלל, ולדרך. הנסיעה בסדר, שטחי שיחים בצדדים ומדי פעם שטח גדול פתוח ובו אוכלי עשב שכבר נקעה נפשנו מהם, טעינו במיקום של המקום שלנו אבל ככה לפחות עשינו את כל הסיבוב.. זוג יפנים עם ילד עוצרים לשאול אותנו אם ראינו משהו- גם הם משתעממים.. הקמפ מחולק לעשרה מתחמים, כל קבוצה במתחם, אנחנו נחשבים קבוצה אבל כמעט בכל המתחמים יש 3-4 מכוניות, רובם מדרום אפריקה, מצויידים למשעי. כנראה שזו דרך מקובלת לבלות סוף שבוע ארוך בשבילם. כמו שהישראלים נוסעים 'למדבר'. מזג האויר מזכיר לנו את הבית- חם, רוח, יבש. אפילו הירוק פה יותר דומה לשלנו בגוון.. רק 2 הרטביסט שמסתובבים לידנו מזכירים לנו שאנחנו לא בנגב.. השרותים נחמדים- שני מעגלי עץ- אחד עם אסלה על בור עמוק, בשני דלי עם דוש מלמטה. יש שלט גדול עם הוראות שימוש בקמפ, בהתחשב בעובדה שלא מקבלים כלום- מים למקלחת ועצים למדורה צריך להביא- המקום נקי וחמוד. כשהערב יורד- חושך. מזל שהירח מלא ושיש אנשים באזור. יותר נעים לעשות בשר על האש ולשתות יין כשאתה לא לגמרי לבד. ואם יבוא אריה?

26/3

אריה לא בא. גם לא צ'יטה ולא צבוע. רק הרטביסט מלחך עשב בשלווה. אנחנו יוצאים לסיבוב מוקדם בבוקר כדי לנסות 'לצוד' משהו. מעונן, קר, ואין שום חיה מעניינת. כבר הבנו שזה עניין של מזל. אתה עובר בשביל ולא רואה כלום, 10 דקות אחר כך יכול להיות שנמר צד זברה באותו מקום, ואחרי 10 דקות נוספות- שוב כלום. אפשר גם לשוטט כמה ימים ולא להצליח לראות כלום..  בשעת צהריים מאוחרת אנחנו כבר שוב בעיר, מחפשים מקום לאכול ו'נופלים' על מסעדה שיש בחצר שלה שוק איכרים. איזה כיף! בכל זאת יש פה משהו! זה לא השוק בנמל תל אביב, אולי טללים..

27/3

יום ראשון. החלטנו להשאר עוד יום, ואנחנו נחושים בדעתינו לגלות בעיר הזו סימני חיים! קיום מצאנו- אנחנו רוצים גם סיבה לקיום הזה. בגלל שזה סוף שבוע ארוך של חג, חנויות פשוט סגורות אבל בעצת בעל הקמפינג אנחנו נוסעים לארוחת צהריים במשתלה שנמצאת קצת מחוץ לעיר. בדרך לשם אנחנו מגלים מגרש של תחרויות אופנועי שטח. היום יש כמה ילדים ונוער שמתאמנים שם, בעוד 3 שבועות תחרות. במסעדה שבמשתלה מלא. אלו רק ניצוצות אבל יש סיכוי שגילינו סימני חיים בעיר… מחר חוזרים לדרום אפריקה. יש בה עוד הרבה שלא הספקנו, ויש לנו כמה שבועות לטיול. נספיק?