הכניסה לאקוודור חלקה ונעימה. אם פקיד המכס היה קצת יותר מרוכז בעבודה היינו יוצאים בפחות משעה… לפנינו שעתיים וחצי נסיעה, הכביש מצויין- אנחנו על הפאן-אמריקה, והחלקים הפחות טובים הם אלו שבהם עובדים על סלילת המשך. קטע קטן של הכביש חסום על ידי ערימות של שיחי שעועית- הכפריים פורסים את הצמחים על הכביש לייבוש כדי ללקט את התרמילים יותר בקלות… הנוף נשאר כשהיה- הרים עצומים וירוקים, אבל הנוף האנושי אחר לגמרי- פנים אינדיאניות, כובעי לבד, הנשים בחצאיות ארוכות שהן חתיכת בד על חצאית אחרת- מן הסתם גם חתיכת בד. כולם עם שיער שחור, ארוך, חלק, אסוף בצמה מפוארת, וחלק מהגברים במכנסי בד לבנים ונעלי בד לבנות. עוצרים לארוחת בוקר, השעה 10:45, ובמסעדות מגישים רק ארוחת צהריים. קפה? ביצים? כבר אין היום. גלידה וממשיכים.

בהמשך הדרך ההרים מתחילים להתקרח, אנחנו על האנדים, נכנסים למעין רמה בין שתי רצועות הרים- הרכס המזרחי והרכס המערבי. הגובה הממוצע- 2300 מטר, ומזג האויר נעים לרכיבה. בשעה אחת אנחנו ביעד- OTAVALO. בשבת יש פה שוק גדול מקומי ולכן עצרנו פה. גם היום יש שוק, אבל מבטיחים לנו שמחר יהיה הרבה יותר. טיול קצר אחר הצהריים, אנחנו פוגשים את אריק. לא האמנו שיצליח להגיע- הוא היה הרבה אחרינו. תוך כדי שיטוט ברחובות הרחוקים יותר מהמרכז התיירותי אנחנו נתקלים בקהל גדול בכניסה לכנסיה. המוני ילדים קטנים מחופשים- חלקם למלאכים וחלקם לרועי צאן, גם חלק מההורים מחופשים. מזל שיש לנו את סטפנו, שהקתוליות שלו פורצת פה, והוא מסביר לנו את כל הטקסים והחגיגות של לפני חג המולד. השאלות שלנו מזעזעות אותו- באמת אתם לא יודעים למה ומתי תולים גרביים עם ממתקים? באמת אתם לא מכירים את הסיפור של סנטה קלאוס? אנחנו יהודים- יש לנו מספיק סיפורים משלנו!

לאריק יש נוהל- הוא מחפש בטריפ אדוויזור את המסעדות הטובות, ובאמת אנחנו אוכלים ארוחת ערב טובה (8 דולר לאדם) ובמקום אחר פאי עם גלידה. מחר לא צריך לאכול… המטבע באקוודור הוא דולר, מה שבהכרח יגרום למחירים גבוהים יותר ממה שהתרגלנו בקולומביה, אבל עדיין התקציב שלנו ישאר נמוך- הדלק זול יותר והלינה בערך אותו דבר. קבענו להפגש מחר בשש בבוקר. מקווים שנעמוד בזה.. שש בבוקר, סטפנו ואריק לא חיכו, אנחנו עולים על מונית לשוק החיות. אחר כך הם מספרים לנו שתפסו טרמפ עם טנדר שהוביל חזירים לשוק… השוק במרכז העיר כבר שוקק חיים- ראשוני הסוחרים הגיעו כבר בחמש. הולך להיות יום ארוך! בשוק החיות- או הבהמות נכון יותר, יש אזורים שונים- פרות, עגלים ופרים במקום אחד, חזירים עזים וכבשים באזור נפרד, ועוד מתחם לחיות קטנות- אפרוחים, תרנגולות, ברווזים, קביות וארנבות. יש כאלו שבאים במשאית או טנדר ויש כאלו שסוחבים בחבל (או בשק- תלוי בגודל) והכל מאד מסודר ומאורגן. בצד- שורת דוכני אוכל מקומי זול, ומעבר לגדר- שוק בגדים, נעליים, כלי עבודה ומטבח, חבלים- בקיצור- שוק מקומי. במתחם החיות הקטנות מוכרים תרנגולי קרב- כל אחד קשור ליתד, מרוחקים אחד מהשני, ויש תיקים מיוחדים כדי לקחת אותם. מעניין.

 

 

otavalo

אנחנו צועדים חזרה לשוק היותר תיירותי- כל הרחובות מלאים בדוכנים, הכל צבעוני מאד ואופייני מאד- נראה שכאן לא מוכרים דברים מהודו ומסין. אנחנו משוטטים ברחובות הגדושים ונתקלים במקום ששייך לעיריה- אולם לקרבות תרנגולים. מתחילים עוד שעה- מספיק זמן לארוחת צהריים. לא בטוח שזה יהיה משהו שאפשר לצפות בו, אבל ננסה.

אנחנו קולטים מישהו שכנראה ותיק בעסק הזה והוא מסביר קצת, לוקח המון זמן עד שמתחילים, והמון זמן בין קרב לקרב. יש בעניין הזה חוקים רבים ומאד ברורים, והתהליך מסביב מעניין מאד. אחרי שני סיבובים אני פורשת. הבנים נשארים עוד, והאולם הולך ומתמלא. גדי פורש וחוזר לשם מאוחר יותר- המקום פעיל עד 9 בערב, וככל שהשעה מתאחרת הוא מתמלא ביותר צופים ויותר התרחשויות. דבר אחד לא מובן- איך עובדים ההימורים? ברור שמהמרים, אבל נראה שאנשים ביניהם סוגרים עניינים- לא ראינו רישום בשום מקום, התעלומה לא נפתרה.

ארוחת ערב מוקדמת, מחר מחכה לנו נסיעה ארוכה. יוצאים בבוקר דרומה לכמה שעות רכיבה, כשההפסקה שלנו היא בקו המשווה. אנחנו נכנסים עם האופנוע לתוך האתר- בתשלום נוסף, אבל אי אפשר לוותר על תמונה- ואחרי כמה דקות מגיעים עוד שלושה תיירים והבחור האחראי מזמין אותנו להסבר. לפני 20 שנה חוקר- ארכיאולוג התחיל לחקור את האתרים שקשורים לקו המשווה, והיום הם קבוצה של חמישה חוקרים שמתעסקים בזה. מעניין ומרשים ביותר- בייחוד אם חושבים על העובדה שכל זה נבנה לפני כ 700 שנים! מסביב לנקודה הזו, בקווים מדויקים שניתנים לצפיה בעין בגלל המבנה הגאוגרפי של האזור, קיימים אתרים ארכיאולוגים שמתאימים לתאריכים מסוימים- כל העסק מתבסס על עקרון של שעון שמש, וההסבר היה מרתק. השם של המדינה- אקוודור נגזר מהמונח- אקווטור- קו המשווה, והמדריך שלנו מסביר גם על מפת הכוכבים הנראית פה- של החצי הדרומי והצפוני של הכדור, גם על סיפורי ההבל בנוגע לכיוון סיבוב המים, וגם נותן נקודה למחשבה- הוא מציע שנסתכל על הגלובוס בכיוון הסבוב שלו ביחס לשמש, ואז אם קו המשווה הוא אמצע, הוא צריך להיות אנכי ולא אופקי, והעולם צריך להתחלק לימין ושמאל ולא לצפון ודרום. רעיון מעניין. בחדרון של השוער יש ערימת קקטוסים על הרצפה- הם מיבשים אותם שבועיים ואז יוכלו לשתול ולהקים גינה. זהו קקטוס סן פדרו- המקומיים השתמשו בו לרפואה ולצרכים טקסיים, הוא גורם להזיות. (מי שמספיק מבוגר זוכר את הספר של קסטנדה…)

צהריים אנחנו כבר אוכלים ביעד- BANOS. השם המלא- בניוס דה אגואה סנטה- מרחצאות מים קדושים. כמובן שיש סיפורי נסים סביב בניית העיירה, וגם כאן אנשים באים לאסוף מים בבקבוקים לסגולות שונות. מכירים את זה מהבית… העיירה חמודה ביותר ותיירותית לגמרי- המון הוסטלים, מסעדות, ושירותים לתייר המצוי- הצעות לפעילויות וסיורים בסביבה. רוצים אופניים? יש! באגי, טרקטורון, סוסים, אוטובוס פתוח? הכל קיים. מדריכים לטיול לג'ונגל- יום אחד, שלושה, שבוע? רק תבקש. אומגה, קנופי, בנג'י, רפטינג- רק תפתח את הכיס ותקבל. זה בסדר גמור- אין טענות- רק שלפעמים נראה שהעוסקים במלאכה נשחקו קצת ביחס לתייר עצמו. אנחנו מתמקמים בהוסטל של איתי וג'נט- ישראלי שנשוי לבת קיטו ונמצא פה כבר 12 שנים. מקום חמוד, יש הרבה סממני ישראלים אבל לא מעיק… החדר שלנו צופה להר ממול ואפשר לשמוע את המפל הגדול, רק שהיום יש חגיגה מקומית ממש לידו והרעש משם מכסה את רעש הטבע… הליכה קצרה וגם אנחנו בחוגגים- מין 'יום מועצה', דוכנים של בעלי עסקים מקומיים, דוכני אוכל, אמנים תושבי האזור וכמובן- במה מרכזית וזמר. ארוע פנימי מקומי. האטרקציה האמיתית נמצאת באולם ליד- תחרות של ילדים על אופני הליכה. מסלול מסודר ומסומן, מכשולים לאורכו, ובכל מקצה יש בין 3-6 ילדים לבושים בבגדי רוכבים עם קסדות על הראש. המתחרים הראשונים שראינו היו בני חמש, אחר כך ירדו גם לגיל שנתיים… כשהמנחה מקריא את שמות הילדים ואחד חסר, לא מפתיע כשהוא מסביר שהמתחרה נרדם… הילדים מדהימים- איזה יצר תחרותי! ברור שיש גם כאלו שלא מבינים את ענין התחרות, אבל בין הקטנטנים יש ילדים שכבר 'מקצוענים' לגמרי, כולל אחד שהרכיבו לו מצלמת גו-פרו על הקסדה. אנחנו מצלמים ומתגלגלים מצחוק!

בערב נקלענו לעוד ארוע מקומי- הצגת חובבים שמספרת על העיר- יש בדיחות מקומיות שזר לא יבין, אבל החיים בפריפריה דומים בכל העולם… נהנינו מאד. ארוחת ערב בדוכן ברחוב, וכבר עשר כשאנחנו נכנסים להוסטל ופוגשים את איתי. שאלות והדרכה על האזור, אולי אנחנו ספקנים מדי, אולי כבר ראינו הרבה יותר מהצעירים, אולי כבר שבענו הרפתקאות, (אולי זה הגיל??) אבל הדבר היחיד שאולי נרצה להתנסות בו זה הרפטינג, וגם זה- כשלוקחים בחשבון כמה זמן יש לנו ועל מה נרצה להתעכב- לא בטוח שנעשה. פתאום נכנסת אישה זרה, מדברת ספרדית די שוטפת, לא צעירה בכלל- אולי אפילו מבוגרת מאיתנו. זו ז'אן- שבדית שהגיעה לכאן לפני עשר שנים, עם סיפור חיים שמשתרע כמעט על כל הגלובוס, יהודייה, בקיצור- מפגש מוזר, משעשע ודי מעניין. לא בלתי סביר שהיא תופיע אצלינו יום אחד.. יום שני, אנחנו מחליטים להמשיך בנחת- נתארגן, נצא לסבוב קצר במרכז, עוד קפה, קצת דמויות מקומיות, ונזוז. הבוקר מעונן קצת, מה שמקשה לראות את כל הרי הגעש שמסביבנו בנסיעה דרומה, אבל עדיין הנוף מדהים. אנחנו עוברים דרך כפרים ושטחים מעובדים- הכל כל כך מסודר!

הכביש כבר לא משובח כמו עד אתמול, ובתוך העיירות הוא מרוצף בחלקו- לא ממש תענוג לזורו, אבל בהחלט בסדר. עוברים את ריובמבה, שהיא מרכז מסחרי של האזור והיה לה עבר מפואר, אך כיום זו עיר אפורה ועצובה. אנחנו עוצרים בעיירה קטנה להפסקת קפה, ונתקעים בה- גשם ועננים מאיימים. למרבה הפלא- מצאנו מלון ממש נחמד ונעים. מוקדם עדיין, יש זמן לעבודה על המחשב היום. לפני חשיכה אנחנו יוצאים לסיבוב בעיירה הזו- GUAMOTA. מקום חביב בהחלט, וכדי שנלמד שאסור לבא עם דעות קדומות, אנחנו מגלים פה גסט-האוס ממש נחמד, פסי רכבת שמראים על תנועה ערה, והרבה מספרות. אחרי ארוחת הערב אנחנו נכנסים לאחת מהן, מנסים לשכנע את כרמן, הספרית, להוריד את הזקן של גדי. היא מסרבת- ממש חוששת, בעיקר אחרי שגדי מספר לה שמאז 1980 הוא לא התגלח… בסוף היא מתרצה, וסטפנו ואני מתעדים את הארוע ההיסטורי! איש חדש יוצא מהמספרה, קשה להאמין. מקווה שלא אתעורר בבהלה בבוקר…

הבוקר יפהפה- שמש והעיירה נראית אפילו יפה.. קר מאד. 11 מעלות. תוך כדי נסיעה בין ההרים היפים והכפרים אנחנו נכנסים ויוצאים מהעננים, ממש כיף של דרך. באחת הערים אנחנו יושבים להתחמם בבית קפה, הבחורה שמגישה לנו מתלהבת מהנסיעה, מזה שאנחנו מארצות אחרות, רושמת את הפייסבוק שלנו, ומבטיחה לשלוח הזמנה לחתונה שלה.. לקראת צהריים אנחנו ביעד- CUENCA. עיר גדולה, שקטה ונעימה. המרכז שלה מלא בבניינים קולוניאלים, רובם שמורים ומטופחים, ובכל פניה ברחוב מגלים עוד כנסיה יפה. את היום אנחנו מקנחים בקונצרט חינמי משובח בכנסיה- תזמורת ומקהלה מקומיות, במבחר קטעים, מפורסמים יותר או פחות, נעים לאוזן וגם יפה!

בבוקר יוצאים לכיוון LOJA. נסיעה של 4 שעות בין ההרים, כל כך נעים שהזמן לא מורגש. לוחה היא עיר גדולה משציפינו, ומתוארת כמרכז תרבות ומוסיקה. סיבוב מהיר מותיר אותנו מאוכזבים- מופעי מחול ומוסיקה יש רק בימי חמישי, והמרכז התיירותי מתגלה כמשעמם למדי.. לפחות אכלנו ארוחת ערב טובה. מתחילים להפרד מהמדינה המפתיעה הזו!

אחרי קפה של בוקר מתחילים לזוז דרומה, לכיוון הגבול. הבטיחו לנו מדבר, ואכן ברגע שיוצאים מהעננים מזג האויר משתנה וגם הנוף. החלק הזה של אקואדור והחלק הצפוני של פרו הם באמת מדבר, אם כי אנחנו רוכבים בתוך ירוק, ההרגשה כבר אחרת. ואם כבר מדבר, מה נמצא בו? כמובן, עזים! בכל פינה, בעיקר ליד הכביש.. ומה מגדלים במדבר? ברור- אורז! לא טעות, גם אנחנו הרמנו גבה, אבל אולי בגלל סוג הקרקע, הם עושים 'בריכות' ובחורף כשיורד גשם גדל פה אורז. הדרך די שוממת, וגם כשיש כפרים קטנים אין איפה לעצור לקפה. בעצירה שלא הניבה תוצאות אנחנו פוגשים את אלס ואחותו- גרים בקולומביה, נוסעים לטיול של חודשיים על אופנוע לבוליביה וחזרה. פוגשים אותם שוב בגבול, לבטח נפגש שוב בהמשך. מעבר הגבול בבניה, יהיה מרשים מאד. בינתיים הכל כמו במרכז אמריקה- אבל כולם יעילים ואין תור, נכנסנו לפרו.

 

 

 

קולומביה- CARTAGENA. רובנו ממוקמים באותו אזור של העיר בכמה מלונות, נפגשים בערב בשיטוט אקראי בעיר העתיקה. הודעות הווטסאפ מביאות אותנו בתשע וחצי למקום שנקרא קפה הוואנה. מוזיקה קובנית, מוחיטו במחיר הכניסה, מקום לא גדול שהולך ומתמלא ככל שהזמן עובר. באחת עשרה וחצי מתחילה הופעה עם מוזיקה וכבר אי אפשר לזוז במקום, כמה מנסים לרקוד אבל זה בהחלט קשה.. שעה ברעש ובצפיפות הזו ואנחנו פורשים. תשע בבוקר צריך להיות בנמל! בבוקר כולם מתייצבים- אף אחד לא יפקיר את הבייבי שלו.. אנחנו שותים קפה על הספינה אבל הגברת מהמכס מתעכבת. סוף סוף גם היא עולה לספינה, ואיתה גם סוכן הביטוח שלודוויג עובד איתו. כל אחד מקבל את טפסי הביטוח, בודקים את הניירת של המכס, ושטים לחלק אחר של הנמל לפרוק את האופנועים. בירידה מהספינה- תמונה קבוצתית, חלק מהאנשים ממשיכים מפה צפונה אחרים נשארים בעיר עד מחר וחלק כמה ימים. משפט הפרידה כרגיל- נסיעה בטוחה, נפגש כשנפגש! כמה אופנועים נוסעים מפה ישר לרחיצת מכוניות- על הספינה הכל היה מכוסה היטב ובכל זאת האופנועים מלאים מי מלח. אחרי הרחיצה הם כמו חדשים. יום יומיים בדרכים וזה יעבור..

 

בערב טיול נוסף בעיר העתיקה- המוני אנשים מטיילים, תיירים מהמדינה ומחו'ל, ופחות או יותר אותה כמות של מוכרים מכל הסוגים.. קשה קצת להבין איך כל רוכלי הרחוב והחנויות מצליחים להתפרנס…

שישי בבוקר אנחנו יוצאים- היעד שלנו הוא העיר MEDELLIN (מדג'ין). 650 ק'מ, 12 שעות נסיעה. כל הכבישים בקולומביה באותו יחס של מרחק/ זמן. בין לבין אין שום דבר מעניין- לוקחים אוויר ונוסעים. במעברי התשלום בכביש (על מה בדיוק משלמים??) אופנועים פטורים- יש נתיב צר שמיועד לכלים האלו שנוסעים פה בכמויות שלא יאמנו, ואנחנו צריכים להדחק בהם- הרגשה כמו בסללום בשיעורי נהיגה.. אונור ואייפר נוסעים איתנו. תמיד נחמד שיש עם מי לעצור לנוח.. לקראת ארבע מגיעים לאמצע הדרך ועוצרים במלון די חדש עם בריכה חמודה ונשים וילדים מהעיר הקרובה. אנחנו יכולים להמשיך שעה וקצת לעיר הבאה אבל המקום נחמד, לא לוקחים סיכון. 200 הק'מ הראשונים בבוקר היו איומים- לא רק כביש מלא בורות אלא גם המון משאיות, רק 100 הק'מ הבאים היו בכביש סביר יותר- המשאיות ממשיכות. נקווה שמחר תהיה פחות תנועה.

לפנינו עוד שש שעות נסיעה. 8 בבוקר כבר על האופנועים בתזוזה. מתחילים לעלות בגובה, כל כמה זמן צריך לעקוף קבוצת משאיות ובגלל הסיבובים קצת קשה, לפחות הכביש במצב טוב. בעשר וחצי מתחילים לחפש מקום למנוחה קצרה- גם צריך לשתות וגם למתוח קצת את הרגליים ולשחרר ישבנים… באחד הסיבובים מציצה מלמעלה עיירה שבראשה כנסיה, מחליטים להכנס למנוחה שם. אונור רואה את השיפועים של הכבישים הפנימיים ואומר לנו שהם יחכו למטה, אנחנו מטפסים והמראות ממש נחמדים- הרחובות המשופעים, האנשים, הכנסיה. גלידה ויורדים.

לא מוצאים את הצמד, ממשיכים בנסיעה כי אולי הם עצרו קדימה, אבל זהו- נשארנו לבד. הכביש כל הזמן מטפס, נהיה קריר יותר, וכמובטח- ענן ערפל על ההר. מתחיל לטפטף ובאחד הסיבובים יש בית עם מרפסת- עוצרים ללבוש את החליפה חסינת המים. מכאן והלאה מלווה אותנו טפטוף עדין ולא מזיק. מגיע זמן לאכול משהו, אנחנו עוצרים במסעדה שמחוברת למחלבה, קר לנו, והתזמון מדוייק- שתי דקות בפנים ומתחיל גשם שוטף- לא נראה שזה יגמר… המון רוכבי אופנועים מקומיים עוצרים פה, שותים או אוכלים משהו, מתלבשים בחליפות ניילון וממשיכים. בירור איתם- וגם אנחנו בעליהם המאושרים של 2 חליפות ניילון. כיסוי למכנסיים, 2 כיסויים לנעליים וחלק עליון עם כובע. אני לובשת הכל מעל החליפה של האופנוע, גדי מתעקש שזה יותר טוב ובטוח מתחת לחליפה. (הניסוי יסתיים בנצחוני..) יוצאים לדרך בגשם והכיסוי הזה לא רק שמגן מגשם אלא גם מהרוח הקרה. לקראת הסוף הכביש מתחיל לרדת בגובה, הטמפרטורה עולה קצת וכ 40 קמ' לפני העיר עוברים לכביש רב מסלולי, חניה קצרצרה מפגישה אותנו עם פטריק שהגיע מפנמה על אותה ספינה כמונו רק שבוע קודם. הוא כבר גר 40 שנה בניו יורק, אבל מציג את עצמו כצרפתי. שריטה של הרבה מטיילים…

גוגלמפ מכוון למלון במרכז התיירותי של העיר, יוצאים למלחמת כביש. לא נורא- או שמקסיקו סיטי חישלה אותנו.. בערב אנחנו נפגשים במסעדה קרובה עם אוסקר- שהיה מורה של גדי בבית הספר היסודי בארגנטינה ולמעלה משלושים שנה חי פה. הוא מתאר לנו את הקהילה היהודית בעיר על שלשת בתי הכנסת שמשרתים כמאה תושבים וכמה ישראלים שנמצאים פה לתקופות שונות. משעשע. אוסקר מצייד אותנו בעצות על אתרים בעיר וסביבה. למחרת- יום ראשון בבוקר אנחנו יוצאים לגן קרוב שלפי הפרסומים יש בו שוק איכרים. אין פרסום לשום דבר אחר בעיר. מי שמדמיין את שוק האיכרים של תל אביב, או אפילו את דוכני האוכל בקניוני הפריפריה, מתבדה.. כמות הדוכנים, כמות המבקרים, מאד מאכזב. עיר של 3 מליון תושבים, בטח יש בה כמה מאות אלפים- אפילו בודדים- שיש להם יכולת ויוצאים לבלות, איפה הם? המסעדות נסגרות בשעות אחר הצהריים המוקדמות ביום ראשון- מזל שהצטיידנו במשהו לערב. אחר הצהריים, כמו בכל יום, גשם. אנחנו כבר מתורגלים ומתכננים את הזמנים שלנו בהתאם. יום שני אנחנו משכימים לקום, 8 בבוקר כבר צועדים לכיוון המטרו. מדג'ין בנויה על גבעות ומתפרשת לכל עבר- מראה הבתים הפזורים נפלא- מרחוק לפחות. גרים פה כשלשה מליון תושבים ויש שכונות שלמות שממש מומלץ לא להכנס אליהן. במטרו נפגשים עם המדריכים של הסיטיתור. כבר היינו בסיור כזה ביוהנסבורג והיה מרתק, ננסה גם פה. זהו סיור חינם שהמדריך הוא מקומי, בשפה האנגלית בלבד, היום יוצאים 4 סיורים, בין 20-25 איש בכל אחד. בתשע בבוקר עולים למטרו ונוסעים למרכז העיר. הרנן המדריך מסביר על מידת הסכנה בכל אחד מהאזורים שנכנס אליהם- לא עניין של בטחון אלא כייסים וגנבי תיקים… הסיור מעניין ביותר, וכולל הרבה הסברים על האופי הקולומביאני, על ההסטוריה והפוליטיקה של המדינה וכמובן על העיר. מדג'ין נחשבה לעיר מסוכנת ביותר עד לפני כעשרים שנים, והמצב השתנה בזכות חשיבה מעניינת של ראשיה. ראשית- נעשו שינויים ברמה של אדריכלות- אזורים שנחשבו מסוכנים קיבלו אופי חדש בעזרת בנייני ציבור שהפכו לספריות ומרכזים קהילתיים, כיכר האורות היתה אזור כזה שנבנו בו עשרות עמודים שכל אחד מהם מואר בלילה והאזור פסק מלהיות מסוכן. המטרו הושלם בתקופה זו והפך את העיר העצומה לנגישה יותר, ובאזורים היותר חלשים, שהם על גבעות מסביב, יש מערכת מדרגות נעות שמקלה על התושבים להתנייד. הדבר השני ששונה היה מערכת החינוך, בעיקר בניה של ספריות בכל השכונות החלשות והכוונה של הנוער והילדים לצרוך תרבות וחינוך. בשנים האחרונות מדג'ין קוטפת פרסים בינלאומיים בכל התחומים, וקולומביה כולה, שנחשבה מסוכנת לתיירים, ידידותית ומזמינה. אם לפני 20 שנה היו פה 50 אלף תיירים בשנה והיום למעלה מ 4 מליון תיירים- זה אומר הכל. נראה שהתושבים מבינים שזה חשוב- לא אחד ולא שניים פונים אלינו בברכת ברוך הבא ומודיעים שהם שמחים שאנחנו פה. אחרי 4 שעות של שיטוט ברחובות הרנן לוקח אותנו בחזרה לתחנת המטרו, מקבל מכל אחד טיפ- הסיור עצמו חינם, והמדריכים לא מקבלים שכר- אנחנו נשארים במרכז- גדי צריך עוד קצת זמן ברחוב, אני הולכת למוזיאון הצמוד לכיכר בוטרו שמלאה בפסלים שהאמן תרם לעיר, ואגף שלם בו מוקדש ליצירותיו.

בוטרו נולד במדג'ין בשנת 1932, והוא כנראה האמן החי העשיר בעולם. בעיר פזורים עשרות פסלי ענק שלו, והמוזיאון החליף מיקום כדי שיוכל להכיל את כל הציורים שהאמן תרם לו.. הציורים- אם שמן, אקוורל או רישומים- מדהימים. גם בגודל, וגם בעדינות שהוא מצליח להעניק לדמויות השמנות מאד. מאד. בצעירותו חשב להיות לוחם שוורים ויש לו הרבה ציורים שקשורים לנושא. מעניין. מפה אנחנו עוברים למבנה ממול- התחיל לבנות אותו אדריכל בלגי שהתייאש מיחס האוכלוסיה ופרש, ואדריכלים מקומיים השלימו אותו באופן לא מרשים במיוחד. המבנה בחלקו המקורי מעניין מאד, וכשנכנסים פנימה אפילו יותר. הוא משמש כסוג של מוזיאון, אבל האדריכלות מעניינת יותר.. ארוחת ערב בשכונה שלנו עם אייפר ואונור הופכת למשעשעת מאד כשגדי מביא קצת מלח שום בנייר כסף כדי לתבל את הפיצה שלו. אונור מצלם אותו משחק באבקה עם כרטיס אשראי, והשולחן לידנו- 4 בחורים שמתברר שהם ישראלים- בטוחים שמסניפים פה במסעדות.. עוד הליכה ברחובות המלאים בחנויות פצפונות ואין סוף מסעדות וברים. לילה שלישי בעיר. בוקר אחרון במדג'ין, אנחנו נוסעים לפארק ARVI. מה שמעניין בטיול הזה, יותר מהפארק עצמו, זו הדרך. מתחנת מטרו במרכז העיר לוקחים מטרו אחר שנוסע לכיוון השכונות הפחות טובות וממנו לפארק, שממוקם בראש הר. החלק האחרון של הנסיעה בקו המטרו הוא ברכבל כי השכונות כל כך צפופות שאין דרך לעבור דרכן- פשוט עוברים מעל. בנסיעה הזו רואים את כל השכונה שמרחוק נראית כל כך יפה כשהיא פרושה על ההר- מקרוב זו ממש קסבה. גושים של בניינים בגבהים שונים ובכל גוש כזה מעברים צרים בין הבתים, או שאין מעבר בכלל. מי שיש לו כסף מוסיף חדר, או מרפסת- רישוי בניה הוא לא הצד החזק פה… גם לרכבל יש תחנות, ואנחנו מוותרים על האחרונות- קר מאד בגובה וממילא ההר מכוסה ענן כך שלא נוכל לטייל בפארק. במונית בחזרה הנהג מעדכן אותנו באסון הכדורגל שקרה ממש פה ליד העיר כשמטוס עם הנבחרת הברזילאית שבאה להתחרות על הגביע התרסק. לא ברור איך, אבל היו ניצולים בהתרסקות הזו. אנחנו עוברים באזור שכולו חנויות עם ציוד אופנועים ומוסכים, מוצאים פריטים שהיו חסרים לנו ובגלל שאני קצת 'משופעת' ויורד גשם מקצרים וחוזרים למלון שלנו להפרד מבעלת הבית (שהיא הטיפוס הכי מעופף שפגשנו..) ויוצאים ממדג'ין מזרחה. אחר הצהריים מגיעים לעיר קטנה וחמודה- EL CARMEN DE VIVORAL.

פעם היתה פה תעשיית קרמיקה מסורתית מאד מפותחת עד שהייבוא מסין הרג אותה. בשנים האחרונות מחדשים את בתי החרושת הקטנים, חוזרים לעטר ביד את הכלים, ומחזירים את המסורת הזו. הגענו לכאן כי זה בדרך, וגם כי ערן, השדכן שלנו, שלח אותנו לפגוש את חואן. אנחנו מתמקמים במלון שנראה חדש, נחמד מאד, ומופתעים מהמחיר- 50 אלף פזו- 17 דולר. חואן ואשתו לינדה באים לקחת אותנו לסיבוב בעיר שלהם- הכנסיה החדשה- מבנה מודרני מבחוץ ויפה מאד, המרכז התרבותי, רחוב הקרמיקה שחזיתות העסקים שלו מקושטות כולן. יושבים לאכול צ'וריסו- זה לא אותו צ'וריסו שאנחנו מכירים, והוא מוגש עם לחמניה ולימון. מסבירים לנו שחייבים לאכול קצת מכל דבר אבל ביחד. נחמד. כשהם שומעים שאני לא כל כך מרגישה טוב הם סוחבים אותנו למקום שמגישים בו תה קמומיל ומזמינים לי תה עם לימון ורום. שילוב מנצח לטענתם. מפה- למיטה. בבוקר מצבי טוב הרבה יותר, אולי זה התה, אולי המסאז' של גדי, כנראה השילוב.. מכאן שעה נסיעה למטרה שלנו. EL PENOL. חסרה לי האות המיוחדת במקלדת- צריך להגיד אל פניול. זהו מטאוריט ענק שנמצא בלב אזור אגמים, כשבנו פה סכר לייצור חשמל פינו כפר ששכן למרגלותיו וכשהמים נמוכים אפשר לראות את השרידים שלו. עכשו רואים רק הרבה מיים. העלייה לראש הסלע לא קלה- כמעט 700 מדרגות. אפשר להתנחם בעובדה שאנחנו עולים רק עם מצלמה וכובע- בדרך למעלה פוגשים בחור עם שק חמרי בניין ועוד שניים שעל כל אחד מהם 100 בקבוקי שתיה למסעדה- כשהמטיילים יגיעו יהיה להם מה לשתות. בתצפית למעלה אנחנו פוגשים את סאם, מהספינה. הוא עלה ברגל גם את הדרך מהכפר- צעיר, מותר לו.

למרגלות הענק עוד עיירה חמודה- תיירותית מאד בגללו- או בזכותו…

מכאן אנחנו ממשיכים דרומה- לקראת חשיכה, צריך לחפש מלון על הדרך- יש רבים כאלו בכל מיני רמות. שלט לעיירה SAN LUIS מוציא אותנו הצידה כמה קמ'. מפל מקסים ליד הכביש הצר והתלול, עיירה עם מרכז מסודר ונקי, כמה בתי מלון צמודים- רק לבחור. אני בוחרת לפי המרפסת.. המחיר לא מובן- 20 אלף פזו- 7 דולר. בערב יש פעילות בכיכר מתחתינו- בחור עם טייפ גדול שם מוזיקה, וכמה עשרות- בעיקר נשים- מקפצים ורוקדים לפי הדגמה שלו. כמו ריקודי עם בנעורינו, אבל בעיקר בשביל הכושר. הטלויזיה המקומית משדרת ממגרש הכדורגל של מדג'ין- במקום משחק גמר מתקיים שם מעין טקס אזכרה והוקרה לנבחרת הברזילאית שהתחסלה, בנוכחות קהל שממלא את כל האיצטדיון, ואנשים חשובים מקומיים וברזילאים. באמת שמרגש לראות את כל הקולומביאנים שמביעים השתתפות באבל הברזילאי! בבוקר יורד גשם ואנחנו מחכים שירגע קצת כדי לצאת לדרך.

הדרכים מאד איטיות בקולומביה- כבישים צרים ומפותלים, והעקיפה לא פשוטה, וכל הזמן יש משאיות בדרך. לפנינו נסיעה של בערך 60 קמ'- שעה וחצי. להגנתם יאמר שהנופים משגעים- הלב מתרחב עם כל פיסת נוף שמתגלה בעיקולים. כבר מתחיל להחשיך ואין ברירה- נכנסים לעיר CAJICA לארוחת ערב ולמצוא מלון. אין פה שום דבר מיוחד אבל זו עיר מאד אופיינית לקולומביה- לצד החנויות והמסעדות הקטנות וקצת מיושנות יש גם מקומות גדולים ומודרניים, המון בתי מרקחת, ותושבים חייכניים וידידותיים. המלון במחיר עירוני- 100 אלף פזו. פתאום זה נראה לנו יקר.. אבל יש ארוחת בוקר כלולה.

בבוקר, אחרי הגשם, נוסעים בכביש רחב וחדש לעיר ZIPAQUIRA. יש פה מכרה מלח עצום, שחלק ממנו הפך לקתדרלה. פעם היתה במכרה כנסיה אבל התמוטטות קטנה החריבה אותה, ועכשו בנו בתוך המנהרות של המכרה תצוגת צלבים ממלח. אנחנו יוצאים לסיור מודרך- שעה וחצי שהמדריך לא מפסיק להסביר. חלק מההסבר שלו הוא על המלח והכרייה, אבל הרב על עניינים נוצריים. אנחנו מרגישים כמו בסיור מסיונרי. חוץ מהאתגר ההנדסי והגודל המוגזם אין כאן לדעתי שום עניין. כפרוייקט אדריכלי/ אומנותי כמו שמציגים את זה- אין לזה ערך רב.. מזל שהנסיעה לכאן היא בערך על המסלול שלנו.

דרומה, אנחנו רוצים לעקוף את בוגוטה אבל טעות בהבנת הניווט וחוסר תאום בינינו, ואנחנו נכנסים ישר לתוך העיר, בכביש עמוס מאד וגרוע להפליא, שעה וחצי רק לצאת שוב מהעיר.. עכשו לפנינו 45 קמ'- שעה וחצי נסיעה.

 

הדרך בחלקה בתוך יער, והיא באמת כייפית. אנחנו בדרכנו לאתר של סולל-בונה ליד הכפר CHIACHO. מנהל סדנת המתכת באתר הוא אדם, שטייל שנים בעולם על אופנוע והגענו אליו דרך אתר 'הרפתקה'. יש פה כמה מהנדסים ישראלים שגרים באתר (מה שנקרא- בתנאי רווקות), אחד מהם הביא את אשתו והם גרים בכפר, ויש עוד שגרים בבוגוטה- שם ממוקמים המשרדים של הפרוייקט. הם בונים פה כביש מרכזי, עבודה שהיתה מתוכננת לשלוש שנים אבל בגלל בעיות בירוקרטיות תמשך כפול זמן. יש להם כמובן אשה מקומית שעובדת בבית- מנקה, מכבסת, מגישה ארוחת בוקר. נראה שלא סובלים פה. ואם נהנים מהעבודה אז בטח שזו עסקה טובה. בערב אדם לוקח אותנו לאכול פיצה בכפר. פרט אחד בשיחה מטריד מעט. אדם גדל בניר יצחק, וכשהוא שומע שיש לנו חווה ברמת נגב הוא מעיר שבאזור לא כל כך אוהבים את החוות. אצלם יש מצוקת דיור של דור ההמשך בקיבוצים והנה באו כל מיני פרוטקציונרים והשיגו לעצמם חוות… מקווים שלפחות הצלחנו להסביר את המצב לאשורו. למחרת, יום כביסות ומנוחה. בצהרים מתחילים להתקבץ עוד אנשים- חלקם לא גרים פה, הטבח מכין ארוחת צהריים וממשיך בהכנות לארוחת ערב בהנחייתו של טיטו- מנהל המוסך שבעבר היו לו פיצריות בצפון.. בראשון אנחנו מתכוננים לצאת, הכל בנחת, קפה, ארוחה, היום הטבח ו'אם הבית' בחופש- אבל יש כל כך הרבה אוכל בבית!

מזג האויר נראה מעט מאיים כשאנחנו נפרדים ויוצאים לדרך, אבל תמיד יש הפתעות- למעלה משעה נסיעה ובוגוטה מתגלה במלוא גודלה. אנחנו רואים אותה מלמעלה וזה מאד יפה, לצערינו אי אפשר לעקוף את העיר ואנחנו נאלצים לנסוע עוד חצי שעה בעיר- מזל שהתנועה ביום ראשון יותר חלשה..

חצי השעה הבאה היא נסיעה בכביש רחב ויחסית טוב, וכולה בירידה- בערך 2300 מטר בהתחלה, 400-500 מטר בסוף. לקראת חשיכה אנחנו נכנסים לעיר GERARDOT- חם, לח, ושני מלונות מלאים לגמרי- זו תחילת החופש- שולחים אותנו למלון בעיר- מזל שיש לנו שם של מקום שברור שהוא בסדר, כי המלונות במרכז העיר ממש לא עושים חשק לישון בהם.. שני בבוקר יורד גשם שוטף עד השעה עשר כך שאנחנו יוצאים לדרך מאוחר. לפנינו יום נסיעה ארוך ולא ממש מעניין- אנחנו נוסעים בעמק בין שני שרשראות הרים, אין בדרך מקומות מיוחדים- פשוט מרחק שצריך לעבור. זמן לעצירת קפה, יש שלט של חלב עזים. ברור שעוצרים! כבר פעם שניה שאנחנו רואים את זה- חנות קטנה שאנשים עוצרים לידה כדי לשתות חלב עזים. מוהלים פנימה קצת דבש, ומי שרוצה מקבל בפנים גם מיני כדורים או אבקה- הרעיון הוא כמו ויאגרה. אולי גם אנחנו צריכים למכור ככה- המחיר מתחיל בדולר לכוס! כשיש הרבה חלב ואין מספיק קונים במקום הם עושים קצת יוגורט או גבינה. אטרקציה מסוג לא תיירותי.

אנחנו חולפים על פני נייבה- עיר גדולה יחסית, בירת המחוז, וממשיכים לעיר גרסון. כמו בכל עיר- גם כאן יש מרכז לרגלי הכנסיה, שלרב היא גדולה ויפה- לא בסגנון האירופאי. המרכז עצמו זה חנויות קטנות, מסעדות קטנות ולא ברור למה- המון בתי מרקחת. (די שכיח עומס בתי המרקחת- התחיל במקסיקו ונמשך לכל אורך הדרך) בעיר הזו למעלה מחצי המסעדות הן גלידריות. יש ייחוד! בערב אנחנו מקבלים הודעה מסטפנו- הוא בסן אוגוסטין, מתכנן מחר לצאת לדרך. אנחנו מחזירים לו הודעה- שעתיים אנחנו שם. חכה לנו ובצהריים נמשיך ביחד. אין בעיה, הוא עונה- מחכה לכם בעשר. בבוקר נסיעה של שעתיים- הכביש סביר, מזג האויר חם, אין גשם. סן אוגוסטין, כאחיותיה, עיירה נחמדה אבל עיקר הביקור בה הוא כדי לראות את הסביבה- אבנים מפוסלות, מפלים בהרים, אין מה להשאר בעיירה עצמה.

אנחנו יוצאים לכיוון דרום, מחכה לנו נסיעה ארוכה בין ההרים. באמצע הדרך גשם- כל עוד זה טפטוף אנחנו ממשיכים, עוצרים במסעדונת לצד הכביש כדי ללבוש חליפת גשם ואז מתחיל מבול אמיתי. מנצלים את הזמן לארוחה קלה ועוד קפה, ונהגי המשאיות שגם עוצרים מבטיחים לנו שעוד שעת נסיעה ומגיעים לאזור יבש. ברגע שהגשם פוסק אנחנו ממהרים לצאת לדרך- הכל שטוף אבל השמש שוב זורחת והנוף יפה כתמיד. הקצבת הזמן והמרחק היומית שלנו נגמרת בעיירה מוקואה. אין סיבה לעצור פה מלבד העובדה שהשעה 4 וצריך למצוא בקרוב מקום לינה. גדי מחליט לבדוק באתר בוקינג, ויש הפתעה, האתר מכיר פה משהו… סטפנו בודק את טריפ אדוויזר- עוד הפתעות! יש בסביבה מפלים יפים ויש כמה מקומות לינה נחמדים מחוץ לעיר.

 

נסיעה קצרה ואנחנו מתמקמים בבית נחמד, שביל צר מוביל אותנו אל הנהר שבעמק- יופי של מקום. אנחנו כמובן עצלנים, אין בעיה- יש ארוחת ערב במקום. מחר נשכים לראות את הטוקאנים! בוקר נחמד, אבל הטוקאנים לא באו. הפסידו. 8 אנחנו כבר על האופנועים, מתחילים לנסוע לכיוון עיירה בשם סן פרנסיסקו. צריך לעבור את ההרים וגוגל אומר 77 קמ' שלוש וחצי שעות, ושום ישוב בדרך. מאחר וקיבלנו הודעה מאופנוענים אחרים שהכביש לפופאיאן סגור, אנחנו שמחים שבחרנו בדרך הזו אם כי לא כל כך ברור לנו מצבה. בטח נמצא משהו בדרך- אין פה קטעי כביש שאין בהם משהו! רבע שעה נסיעה ואנחנו מבינים. הכביש נגמר, יש דרך לא סלולה עם סיבובים כל הזמן, נותר רק להתפלל שלא יתחיל לרדת גשם. אחרי שעה נסיעה יש מסעדה באחד העיקולים ולידה חונות משאיות. אנחנו מחליטים לעצור למרות שנסענו מעט- אם כולם עוצרים פה אולי באמת אין כלום אחר כך. הנהגים מאשרים- זו הדרך הנכונה, כולה באותו מצב, ואין שום דבר לאורכה.

אנחנו מתחילים להשתעשע ברעיון של להעלות את האופנועים על משאית… אחרי שעוד ועוד אנשים אומרים לנו שעברנו את החלק הקל ומכאן הדרך קשה יותר, צרה יותר ואנחנו יודעים שגשם בלתי צפוי עשוי להתחיל- אנחנו מתחילים דיון עם נהג משאית, ורבע שעה אחרי אנחנו כבר על המשאית, האופנועים קשורים, ויוצאים לדרך. שעה נסיעה מטלטלת וקופצנית- עומדים. בהמשך הדרך משאית תקועה, הכביש חסום, לא ברור מתי יפתח. השמועה אומרת שמישהו הלך להביא חלקים והכל יפתח בשעה 3. ארבע שעות לעמוד במקום, מזל שלפחות יש לנו שתיה.. בשלב מסויים אנחנו יורדים מהמשאית ועולים לבדוק מה קורה. באמת יש משאית גדולה תקועה וחוסמת את המעבר. רב הדרך פה מאפשרת נסיעה רק בכיוון אחד, מדי פעם היא מספיק רחבה כדי ששתי מכוניות יעברו, ובצד- תהום. אמנם ירוקה אבל בכל זאת תהום. לפחות 10 אנשים עומדים מסביב לאדם שמנסה לתקן- כנראה נשבר גלגל. אנחנו יושבים בצד, מחכים. מלמעלה יורד מישהו עם חטיפים ועוגיות, אנחנו קונים רק כדי שנרגיש בטוחים שלא נרעב למוות… שעה אחרי שנתקעה התנועה מצליחים להזיז את המשאית למקום קצת יותר רחב כדי שהפקק ישתחרר, ולאט לאט מתחילים- קודם עוברים כל אלה שיורדים ואחריהם מתחילים לזוז העולים- מטפסים למשאית בחזרה, עוד שעתיים של טלטולים ונגיע.

הנוף מדהים- ברכיבה ספק אם היינו מצליחים להנות ממנו. קצת קשה לעמוד או לשבת מרב קפיצות- אנחנו ממש צריכים להחזיק משהו יציב כל הזמן כדי לא ליפול. לגדי יש רעיון יצירתי- הוא מתיישב על זורו- הדבר היחיד במשאית שקשור ויציב. הנהג שלנו ממש בסדר- גם נוהג בלי להשתולל- זה לא מובן מאליו פה- וגם מאפשר למכוניות הקלות יותר לעקוף אותו בכל מקום שהכביש מתרחב קצת. כשנוסעים בדרך הזו אפשר להבין את הדיווח ששומעים מדי פעם על אוטובוס שנפל עם עשרות פצועים והרוגים. לא פשוט לנהוג בה. אנחנו בעלייה מתמדת, ההרים לא נגמרים, מפחיד לחשוב על הירידה.. בסופו של דבר הירידה לעמק לא נוראית כפי שחששנו, השעה שלוש וחצי ואנחנו סוף סוף יורדים לקרקע בטוחה. נותנים לנהג שלנו 50 אלף פזו למרות שקבענו 40, ועולים על כביש. הנסיעה מרגישה חלקה כל כך! סן פרנסיסקו מאד קטנה, ממשיכים עוד כמה קמ' ומתמקמים ללילה בעיירה הבאה- SIBUNDOY. התכנית המקורית היא להפגש בשבע וחצי לקפה, בשמונה לעלות על האופנועים ולעצור בהמשך הבוקר לאכול. שבע וחצי יש תכונה משטרתית גדולה בחוץ. מסתבר שהיום יום חופש- חג האורות שבמהלך הערב הקודם נחגג בהדלקת נרות רבים ברחובות. באזור יש תחרות אופניים והמשטרה סוגרת את הכבישים משמונה בבוקר עד שתים עשרה. אנחנו ממהרים לברוח, צריך לעבור כמה כפרים עד תחילת החסימה לפני שמונה..

מיד אחרי זה הדרך מתחילה להתפתל למעלה, ואין שום מקום לאכול! באחד הסיבובים יש מכלת קטנה וכן, יש להם קפה, וכן, הם יכולים להכין לנו ארפס. AREPAS זו מין לביבה קטנה, בדרך כלל מקמח תירס, ובכל מקום מכינים אותה קצת אחרת, לרב זה די חסר טעם. יש כאלו שממלאים אותן בגבינה ויש כאלו שסתם אוכלים ליד האוכל. פה קיבלנו לביבה מטוגנת מקמח חיטה, קצת מתוקה- מתאים כהכנה לחנוכה.. מכאן אנחנו ממשיכים לעלות עד לגובה של 3200 מטר, נהיה קר, אבל היום מקסים. עוברים את פסטו ונוסעים לכיוון IPIALES. עוד הפסקת קפה עם תותים ושמנת, יש לנו כמעט שעתיים נסיעה בחבל ארץ ירוק, עם שטחים חקלאיים קטנים מסודרים, ובכל פעם מתגלה זוית אחרת של ההרים והתהומות שביניהם. קולומביה פשוט יפה- לא קשה להתאהב בה. אנחנו עוברים את איפיאלס, רבע שעה נסיעה והגענו- LAS LAJAS, עיירה פצפונת שיש בה כנסיה ומנזר מדהימים בין שני הרים, והיא מלאה בעולי רגל שבאים לבקש בקשות, והדרך היורדת אליה מכוסה בשלטים שהציבו עולי רגל שבקשותיהם התמלאו. סטפנו נכנס למצב רוח דתי- קתוליות זה משהו שאי אפשר להפטר ממנו כנראה.. אנחנו מתמקמים במלון ששייך לכנסיה ויש לו תצפית יפה על האזור. יומנו האחרון בקולומביה.

בליז. אנחנו מתכוונים רק לעבור פה- בליז מציעה 2 דברים לתיירים- חופים יפים עם אתרי צלילה, ופירמידות. מבחינתנו- אין צורך להשאר. אבל מאד מעניין מה שקורה פה. אנשים מדברים איתנו באנגלית גם כשאנחנו פונים בספרדית, השילוט- גם הרשמי וגם של החנויות הקטנות- באנגלית, תערובת אנושית שונה לגמרי ממקסיקו, בקיצור- משהו אחר. בליז היא מדינה קטנטונת- 22 אלף קמ'ר- וחיים בה כ 350 אלף איש. היא קיבלה עצמאות בשנת 1981, ועד אז היתה מושבה בריטית. כרבע מהאוכלוסיה שחורה, חצי הם תערובת היספנית- אינדיאנית, והשאר- ערב רב. כולל קהילה מנוניטית דוברת גרמנית- לראות אותם זה הפתעה! הבתים ברובם בתי עץ, חלקם הגדול על עמודים, ופה ושם מציץ איזה מבנה מודרני מעניין. האוכל הכי מקובל בדרך- עוף מטוגן. וטורטיות כמובן.

אחר הצהריים אנחנו כבר בגואטמלה. מעבר הגבול לא ארוך מדי, גם לא לוקחים כסף על האופנוע, ואנחנו בפנים. לילה ראשון בגואטמלה. למחרת נוסעים לFLORES שזו עיר על אי קטן באגם שיש אליה מעבר של כביש. חמוד, מקום של תיירים. הכיוון שלנו דרומה, ואנחנו בוחרים את הדרך המזרחית הפחות מקובלת.

flores

 

הדרך מובילה אותנו לפינקה איזבל, שמככבת בסיפורים של גדי. המקום מטופח ומטופל, אבל די ריק. מאז שנסלל כביש טוב יותר מפלורס מערבה ודרומה, פחות מטיילים מגיעים לאזור. אנחנו מקבלים בקתה על עמודי עץ שהשרותים בחדרון למטה, וזורו חונה גם הוא מתחת לגג.

finca ixobel

ארוחת ערב טובה במסעדה המקומית, בעלת המקום מזה יותר מארבעים שנה יושבת איתנו- היא בכלל אנגליה שכמו אירופאים ואמריקאים רבים עברה לגור כאן. בבוקר קפה במרפסת שלנו, וארוחת בוקר במסעדה כשאנחנו כבר מאורגנים ליציאה. עוברים דרך העיר ריו דולסה- מקומית טיפוסית עם רחוב ראשי צר שפקוק במשאיות ומכוניות, האופנועים מזגזגים בין הרכבים, הדוכנים גולשים אל הכביש, ברדק אמיתי- וממשיכים בנסיעה עד האגם, זה לא אזור תיירותי במיוחד, אבל יש הוסטל ממש על האגם ושם אנחנו יושבים לשתות בנחת. הנשים בעיירה הזו לבושות בחצאיות מסורתיות, גדי מרוצה מהגובה הממוצע ברחוב- כמעט כולם כל כך נמוכים!

 

מפה אנחנו חוזרים אחורה 15 קמ', ונכנסים לכפר AGUA CALIENTE. בשולי הכפר יש נהר, שלוחה של ריו דולסה, שאפשר להכנס ולהתרחץ במימיו- או לעשות כביסה אם זה מה שמתאים היום, וכמה דקות הליכה לאורך הנהר מביאות אותנו לבריכה קטנה שנוצרה בו. המים קרירים, נקיים ומרעננים, אבל האטרקציה פה שונה בהחלט- ממקום צדדי בסלעים שמעל הבריכה בוקעים מים וולקנים- עם ריח גפרית, כמו במרחצאות אמיתיים, וחמים! אנחנו שוחים אל 'מקלחת' המים החמים, וזה בהחלט נחמד ביותר. כמובן ששילמנו, כמקובל במקומות האלה- לאיש שיושב ליד הכניסה, לאיש ששומר על החניה, וגם לאיש ששומר בבריכה… חבל רק שאין מקום שנח לשבת בו- רק גזעים שמדמים ספסלים, והכל מבוצבץ. היינו נשארים יותר!

מפה חזרה לכביש הראשי, ודרך גואטמלה סיטי לאנטיגואה. הכבישים במצב קצת יותר טוב, ואחר הצהריים אנחנו כבר מתמקמים במלון ברחוב הראשי. אנטיגואה, כמו אחיותיה, הערים שתיירים מחבבים, הפכה עם השנים ליקרה יותר גם מבחינת הלינה וגם האוכל, המרכז הקולוניאלי שמור ויש הרבה מקומות נחמדים מאד, אבל הרמה הכללית לא הרבה יותר גבוהה.. גם כאן הרחובות מלאים ברוכלים קטנים שמציעים הכל, ויש הרבה תיירים, באחד הרחובות חולף על פנינו אופנוע עם שני מטיילים- גם אנחנו וגם הם כל כך מופתעים, שלא מספיקים לעצור בזמן, והתנועה גורפת אותנו כל אופנוע לכיוון אחר.. הרחובות באנטיגואה לא מאפשרים לרוכב עם אופנוע כבד לעשות מה שבא לו- כל מרכז העיר מרוצף באבנים קטנות, שום דבר לא יציב, ומאחר שמסביבך כל הזמן מתרוצצים הולכי רגל, אופניים, אופנועים קטנים וריקשות- בנוסף למכוניות כמובן- אתה חייב להיות מרוכז לגמרי בלהגיע למקום שאתה רוצה בלי נפילות. לא פשוט.

guatemala city to antigua

בערב הרחובות נעימים מאד- מוארים בעדינות, בבתים הרבה מקומות לשבת לארוחה- מטאקוס ועד מסעדות ממש, עיר חביבה מאד. למחרת אנחנו נוסעים חזרה לבירה, הזמנו טיפול במוסך המורשה במקום זה שלא נעשה במקסיקו. החלטנו להשאיר שם את האופנוע ולנוע בתחבורה ציבורית ל PANAJACHEL. במוסך אנחנו פוגשים את ברנט, שאתמול, אחרי שהיה 5 ימים מושבת בגלל זיקה, התנגש קלות ברכב- באשמתו- ונפל בצומת באנטיגואה. 2 הארגזים שלו ניזוקו והוא בלחץ כי הוא צריך להגיע עד ה 14 לנובמבר לפנמה. מאחלים לו הצלחה, ועולים על מונית שהמוסך הזמין לנו אל האוטובוס. מחר, 1/11 הוא יום חג המתים והמוסך- כמו חצי מהמדינה- יהיה סגור, כך שננצל את היום לטיול. לא תכננו אבל החוויה תהיה אוטנטית מאד… זה אוטובוס מהסוג הישן, צבוע בעליזות, שעה לפני זמן הנסיעה מתחילים להעמיס על הגג- צמיגים, חבילות קרטון בכל הגדלים, שקי נילון ענקיים, האפרוחים- כ 15 ארגזים יכנסו פנימה מאחורי הספסלים האחוריים ובזמן שלא נשמע את המנוע נשמע את הציוצים שלהם. לא סתם קוראים לזה אוטובוס תרנגולות… התחנה עצמה היא חצר פנימית שיש בה גם דוכן אוכל ושני שולחנות מאולתרים, יש גם שרותים שאפילו גדי התקשה להשתין בהם, והלכלוך הצטבר בכל מקום כבר כמה עשרות שנים בודאי..

bus to PANAJACHEL

יש מעט מאד נוסעים והנהג רק נוהג, אבל צמוד אליו בחור שאחראי על העלאת והורדת נוסעים וגביית כסף. הנסיעה לאגם אטיטלן אורכת כשלוש וחצי שעות- מעט יותר ממה שהיה לוקח באופנוע. ביציאה מהתחנה יש רמזור- אדום- אבל אין מכוניות אז נוסעים, אנשים לאורך הכביש עומדים במקומות שהם כנראה מוסכמים מראש, ותוך כדי נסיעה פדרו, האחראי, מוציא חצי גוף החוצה וצועק משהו- אם מישהו למטה מסמן לו האוטובוס עוצר, פדרו קופץ החוצה, הנוסעים נדחפים מהר ופדרו אחריהם כי האוטובוס כבר שוב בנסיעה, אחר כך הוא עובר לקחת כסף. לפעמים יש חבילות ואז הוא קופץ לגג, מעמיס ונכנס חזרה תוך כדי נסיעה. לאט לאט האוטובוס מתמלא, ושכבר אין מקום אנשים נדחפים לספסלים- מזל שרובם קטנים אז יש מקום לשלושה בספסל. כשהם גדולים יותר- שמים חצי ישבן על הספסל, מהצד השני מתישב עוד מישהו באותה שיטה והשניים האלו גם נשענים אחד על השני. לא מדברים כי הם זרים לגמרי, וכשכבר מתפנה מקום אחר אף אחד לא עובר לשפר עמדה- כמו שהתיישבת כך תשאר עד סוף הנסיעה.. לקראת סוף הנסיעה גם מתחילים להוריד חבילות מהאריזה שעל הגג- משלוחים לחנויות בדרך. הנסיעה עצמה משוגעת לחלוטין- מהירות מטורפת, בסיבובים כולם מחזיקים חזק כדי לא ליפול ונוטים הצידה- כולל הנהג, ממש כמו בסרטים מצויירים. גם עצירה לתדלוק נעשית במהירות הבזק- אם צינור הדלק בתחנה היה גמיש יותר סביר שגם זה היה תוך כדי נסיעה.. הפעם היחידה שעצרנו היתה כשהכביש היה חסום בגלל עבודות וכל כמה דקות אפשרו לתנועה לזרום רק לכיוון אחד. כבר בהתחלה הבנו את הרעיון הכללי והתחלנו לרשום מה קורה ברמזורים או בין התחנות: לפי הסדר- ראשון עלה מקבץ נדבות ששאל בנימה מאיימת כל נוסע אם הוא מתכוון לעזור לו, אחריו מקבץ נדבות עם ילד חולה סרטן, מוכר פירות קלופים, מוכר זמן אויר לטלפון, שניים שחילקו סוכריות ואז עברו לאסוף תשלום, תוך כדי שוטר עוצר את האוטובוס בגלל נהיגה פרועה ואז זה ממשיך- שני צעירים מוכרים טורטיה ממולאת בחמש קצל, ילדה מוכרת בוטנים בשקית, אשה שתולה את הפירות למכירה עם קולב במוט לידיים שבתקרת האוטובוס, מוכר עיתונים שלא הצליח להכנס מרב צפיפות אז אשת הקולב הכריזה על מרכולתו, ובתחנת הדלק בחור עם סלסלת פיצוחים יפהפיה. אולי פספסנו מישהו.. בסופו של דבר אחרי קצת יותר מארבע שעות הגענו ליעדנו- PANAJACHEL. אנחנו יורדים באזור היותר תיירותי, שותים קפה מצויין וממשיכים למלון שפז'מן מתאכסן בו, נפגשים מאוחר יותר עם אuנור ואייפר לארוחת ערב ומטיילים קצת ברחוב הראשי. הם לוקחים אותנו לחוף- יש שם טיילת אבל כל כך חשוך שאי אפשר לראות כלום חוץ מאורות רחוקים מסביב לאגם. ATITLAN הוא אגם מפורסם ומתוייר, אבל אי אפשר להקיף את כולו בגלל מצב הכבישים ולכן רב המטיילים מגיעים לעיירה אחת ואז עוברים בין שאר העיירות בסירה. אנחנו מתכוונים לשוט מחר בבוקר לסן פדרו שהיא העיירה היותר מפורסמת באזור. מוקדם בבוקר אנחנו יוצאים לסבוב על הטיילת שלפי השילוט נתרמה על ידי יפן לפני שנתיים. לא כל כך ברור איך כי הטיילת הזו נראית כמו בת שלושים, אבל קשה להבין את הקומבינות של גואטמלה כמו גם של כל שכנותיה.. האמת- המקום הוא אוסף של ג'יפה. הכל מט לפול, מלוכלך ברמה של פי כמה משוק הכרמל בסוף היום, ועשרות הכלבים שמסתובבים חופשי מוסיפים את שלהם. כשהדוכנים מתמלאים בסחורה צבעונית והאנשים ממלאים את הרחובות הטינופת נטמעת אבל בשעת בוקר מוקדמת העליבות זועקת. אפשר כמובן להתעלם ורק לעמוד מול האגם ולצפות בנוף מסביב ובהרי הגעש שממול, זה בעצם מה שמביא לפה את התיירים, וזה בהחלט מראה יפהפה!

lake atitlan

אחרי ארוחת בוקר אנחנו עולים על סירה לסן פדרו. הסירה אמורה לצאת כל עשרים דקות אבל למעשה יוצאים כשהיא מתמלאה. רב הנוסעים הם מקומיים שזה אמצעי התחבורה היומיומי שלהם, מעט תיירים. חצי שעה ואנחנו שם. קצת יותר חי, יותר תיירים, יותר צבעוני, אבל בבסיס- אותו זבל..

הרבה מקומות מציעים לימודי ספרדית, יש לימודי ריקוד- פה גדי לקח בזמנו שיעור ריקוד פרטי שבסופו המורה אמרה לו שלא כל אחד צריך לרקוד.. ארוחת צהריים בהוסטל ישראלי (יש גם בית חב'ד- אלוקות!).

חוזרים לנסיעה חזרה לגואטמלה. הפעם זו הסעה של תיירים, במקום 30 קצל ששילמנו אתמול אנחנו משלמים 165 קצל, רק בגלל שחלק מהנסיעה יהיה בחושך ואין לנו אומץ לאוטובוס. בגלל החג הכבישים עמוסים במיוחד, ובאנטיגואה שאליה נכנסנו להוריד ולאסוף נוסעים התנועה עומדת. במקום שלוש וחצי שעות הסיפור מתארך ללמעלה מחמש שעות וכולל נהג גס רוח ומריבה קטנה… באזור של המלון שלנו אין איפה לאכול, אנחנו מרגיעים את הרעב עם פרינגלס וקולה.. בבוקר- כמה דקות הליכה ואנחנו במוסך, ובחמישה לשמונה כבר בנסיעה. ארוחת בוקר- בדרך. המטרה- לחצות את הגבול לאל סלבדור, ולישון כמה שיותר קרוב להונדורס כדי שמחר נספיק לעבור את שני מעברי הגבול ולהכנס לניקרגואה. הסיבה- שתי המדינות האלו נחשבות למסוכנות מדי לשהיה- לתיירים ובכלל, אבל לתושבים בדרך כלל אין ברירה ולנו יש.. אנחנו יודעים שמכרינו הדו גלגליים נמצאים כמה שעות לפנינו- ננסה להדביק אותם, לא בטוח שאפשר. 11 אנחנו עוצרים לשתות משהו, אנחנו 15 קמ' לפני הגבול מחפשים בעיירה מקום לצילום מסמכים, אבל חוץ מדוכני אוכל הכל סגור- פה חוגגים את חג המתים באיחור של יום, כולם בבית הקברות. על הדרך מספרים לנו שמעבר הגבול סגור כי משפצים אותו ויש מעבר רק להולכי רגל- צריך לחזור ולעשות סבוב של כמעט שעה למעבר אחר. רוחנו נופלת, ובעיקר- ישבננו כואב, אבל אין ברירה. לדרך.

 

 

את הצד של גואטמלה לא נעבור מהר- המשמרת של הבוקר סגרה את המחשבים בשתים עשרה ועשרים כי בשעה אחת מתחילה משמרת חדשה, ובתור לפנינו יש יותר מעשרה אנשים, רובם עם ערימת ניירת של משאיות שצריכות להכנס, ואנחנו חייבים שיחתמו לנו על הטופס לשחרור האופנוע! אין ברירה- מחכים ובינתיים מפתחים יחסי ידידות עם השומר. לחינם. בשעה אחת גם השומר מתחלף, כל פקידי המשמרת החדשה כבר מזמן החתימו כרטיס, אבל יש להם זמן. באחת ועשרים פקידה אחת מתיישבת, מרימה את הראש ואומרת- כן- ולפני שכל המאכערים מספיקים לגמור להחליט מי הולך ראשון גדי כבר אצלה, חמש דקות ואנחנו בחוץ! הכניסה לאל סלבדור שקטה ודי מהירה- יש לנו את כל המסמכים מצולמים, רק צריך לחכות שידפיסו לנו אישור לאופנוע בקצב צב (ואין טעות בהדפסה למזלינו) ואנחנו בפנים. לפנינו נסיעה של כשעתיים- שלוש, אבל העכוב בגבול מקרב אותנו לחושך- לא נספיק להגיע לסנטה מריה דה לימה ולחבור לידידינו. חוץ מזה מתחיל גשם, החושך יורד במכה לפני שש בערב- אין שעת ערביים- ואנחנו נאלצים להכנס לעיר בדרך לחפש מלון. ברחוב הראשי יש אולם של הכנסיה האוונגליסטית עם כתובות וסמלים של ישראל- אנחנו יושבים לאכול ליד וצופים בדרשה מעורבת בשירה בציבור- מסיונריות לשמה- אפילו בקרב המאמינים- ממש סוג של שטיפת מח. המלון שליד הוא בעצם מלון לפי שעות, יש הרבה כאלו לאורך הדרך לכל הזוגות שאין להם תנאים לפרטיות ונאלצים ללכת למלון. די מזעזע. אנחנו ישנים על הסדינים בבגדים, משתינים מרחוק כדי לא לגעת בכלום, על מקלחת אין מה לדבר. מעודדים את עצמינו- מחר נישן במקום טוב יותר.. 7 דולר ללילה, אנחנו רטובים, עייפים ומלוכלכים- שעות של עמידה בתור ונסיעה במזג אויר טרופי בתוך חליפות האופנוע, ובנוסף הגשם, בהחלט לא הרגשה נעימה. יש גם ימים כאלה.

hotel ?- el salvador

שש בבוקר אנחנו כבר בחוץ בנסיעה, ממהרים לברוח. אל סלבדור מכוערת, מלוכלכת, עניה, אפילו באפריקה לא ראינו עליבות כזו. קשה לי להבין, אבל כנראה שאנחנו מסתכלים עליהם בעיניים מערביות ובגלל שהם נראים כמונו, היינו מצפים שיחשבו ויתנהגו כמונו- אבל זה פשוט לא ככה. לכל אורך הדרך רואים אנשים שפשוט רובצים ליד החושות שלהם ולא עושים כלום, חיים בתוך הטינופת שלהם, יש בתים שאפשר לראות שיש ערסלים תלויים בפנים, ואוסף הרהיטים העלוב לא היה נמכר אצלינו אפילו כגרוטאות.

לגבול עם הונדורס אנחנו מגיעים מוקדם למדי- התור ארוך כאורך הגלות, מוצאים שם את אריק מסן פרנסיסקו (שהוא כנראה מעופף רציני) ובאמצע התור את סטפנו מאיטליה. את פז'מן אנחנו רואים יוצא בצד השני- רק עכשו הם גמרו, אנחנו אופטימים- בקרוב נתאחד! מסתבר שלא חשוב באיזה תור עומדים קודם, אבל יש שני תורות- אחד זה החתמת הדרכון, והשני שיותר קצר אבל לוקח אותו זמן- לניירת של האופנוע. אני נשארת בתור הדרכונים ושלושת הנהגים הולכים ל'אדואנה'. בזמן שאני זוחלת עם התור ונמסה לאיטי, שלשת הגברים מתרוצצים להביא את הצילומים הדרושים, לבנק וחזרה, עוד צילום של אותו ניר אבל הפעם עם חותמת, מחכים שיגמרו להדפיס אישור, בודקים שאין טעויות בהדפסה וכך הלאה. הם גומרים את התהליך ממש לפני שאני מגיעה לראש התור וכולנו יוצאים ביחד בשמחה. אריק מתכוון להשאר בהונדורס 4 ימים- בכל זאת, למרות הסכנות, אומרים שזו מדינה יפה. בנוסף- בסוף השבוע יש בחירות בניקרגואה, הוא לא ממהר להגיע לשם. נפגוש אותו בפנמה שוב. סטפנו יוצא איתנו- גם הוא רוצה לצאת עוד היום מהמדינה. טוב לרכב עם חברה. הכבישים במצב עוד יותר גרוע- (כמה גרוע יותר עוד יכול להיות??) בורות בגודל 30 סמ' ויותר, כל הזמן צריך לזגזג על הכביש- רק לראות את האוטובוסים עושים את זה ולמות מפחד! אנחנו עוצרים לארוחת צהריים ומתחילים להכיר את השותף החדש שלנו- 24 שנים מ 45 שנות חייו הוא לא חי באיטליה, בעיקר במזרח- סין, הונג קונג, ומטייל בכל העולם. במרכז ודרום אמריקה זה לא הטיול הראשון שלו, בנסיעה הזו הוא משלב קצת התנדבות- מעביר סדנאות צילום בבתי ספר בכפרים. יהיה מעניין.

honduras

אנחנו ממשיכים בקצב די איטי, נזהרים מהבורות אבל תמיד יש כאלה שאי אפשר לחמוק מהם.. אחד כזה הוא טיפה יותר מדי. גדי מודיע לי מיד שמשהו לא תקין, ואחרי כמה שניות עוצר. הגלגל הקדמי נפגע. כנראה פנצ'ר, מזל שסטפנו איתנו, עוזר לחבר את הקומפרסור למצבר, מוציא את שלו כששלנו לא מתפקד, אבל גם זה לא עוזר. מעמידים את האופנוע על הרגל האמצעית ומתחילים לבדוק את הצמיג- אנחנו בבעיה. הרינג התעקם. לסטפנו יש פטיש קטן אבל זה לא מספיק- אי אפשר לישר את הרינג. בזמן שהבנים עובדים אני מכינה קפה- לפחות נהנה ממשהו..

 

המאמצים לא עוזרים. כמה ילדים שעומדים על הכביש אומרים לנו שיש עיר בעוד 3 קמ', וסטפנו נוסע לחפש פנצ'רמאכער שיבוא לעזור, אולי לקחת את האופנוע עם טנדר. כמה דקות והוא כבר חוזר- כמה מאות מטרים קדימה יש מישהו שמתקן 'דברים'. האיש מגיע עם 2 בנים, מעמיס אותי על המכונית, סטפנו נוסע לפנינו וגדי עם הבנים דוחף את האופנוע. בודקים את הצמיג, ואז מתגלה עד כמה המצב גרוע- יש סדק ברינג. האיש- פלקו, צ'יקו, וגם כמה כינויים אחרים שיש לו- אומר שאין בעיה- ב'עיר' שעברנו, 6 קמ' אחורה- יש מישהו שיכול לרתך אלומיניום. אנחנו מציעים לסטפנו להמשיך למרות שממש נשמח לא להשאר לבד, אבל הוא רוצה להיות שותף עד הסוף.

מפרקים את הגלגל וכל הגברים נוסעים לרתך. צ'יקו, שני הבנים (13,20), גדי וסטפנו. אני נשארת בבית. מריה, הפטרונה של הבית, שתי הבנות (15,18), הסבתא ושני הילדים (5,7) יושבים במרפסת. ויושבים. ויושבים. מדי פעם מחליפים כמה משפטים. מגיעה מכונית משטרה ושני שוטרים מצטרפים לישיבה. אחד מהם מנהל איתי שיחה- על האופנוע, על הנסיעה. מתחיל לטפטף, עוד שני אנשים עם אופנועים קטנים נכנסים- לאחד מהם יש שק גרעינים והוא לא רוצה שירטב. הגשם הופך למבול, וגג הפח של המרפסת מתחיל לדלוף- אנחנו משפרים עמדות עם הכסאות שלנו. כשהגשם חוזר להיות טפטוף השוטרים והאופנועים זזים, ומצטרף אלינו זוג צעיר שגם נכנסו לבור ויש להם פנצ'ר. כשהבחור שומע שאני מישראל הוא פוצח בהרצאה מבולבלת על התורה ואלוהים וישראל- הוא שייך לכנסיה האוונגליסטית, שמסתבר שהיא די גדולה בהונדורס. אחרי שעה מישהו בא לאסוף את הזוג עם טנדר. בשלב זה אני ומריה מתחילות לנהל שיחה- על הילדים, הנכדים, הכנסיה, החיים. על העבודה העיקרית באזור שהיא הכנת שרימפס ליצוא לארצות הברית ומקסיקו. המושגים הכספיים שלה מאד נמוכים, אבל אחיה שיש לו מוסך בארצות הברית לא יצליח לשכנע אותה לעבור אליו ולהרוויח יותר. היא מספרת ארוכות עליו ועל העבודה שלה. לא משהו פילוסופי, אבל לפחות הזמן עובר.. היא לוקחת אותי לחדר בבית שבו שומרים ציוד הגברה- מסתבר שצ'יקו עובד הרבה במתן שרותי מוזיקה למסיבות. לתדהמתי הרבה יש בחדר, מלבד ריח כבד של טחב, 8 מגברים ענקיים, 4 מערכות מחשב, ומערכת תאורה למסיבות. אני לא מבינה גדולה, וסביר שהציוד לא פאר הטכנולוגיה, אבל בהחלט מרשים. אף אחד לא אוכל משהו מסודר, גם לא ראיתי מישהו קם לבשל- יש להם חנות מכולת קטנה ומדי פעם מישהו קם, לוקח איזה חטיף או עוגיה, זורק את השקית לכיוון הפח, ואז הכלבים והתרנגולות יכולים גם להשתעשע. חמש וחצי, כבר כמה שעות שאנחנו יושבים, החושך יורד, מטלפנים לחואן, הבן שנסע איתם ומקבלים דיווח- חצי שעה הם מגיעים. במרפסת אין ממש תאורה, אז בעזרת הטלפון מרכיבים את הצמיג על הרינג ומנפחים. בדיקה שטחית מאשרת את החשש- הטיפול לא הועיל. התלבטות קשה. לחזור אל הפחח? תנאי התאורה שלו לא טובים יותר, ולפי מה שגדי אומר- הוא גם לא ממש יודע לעבוד. מחליטים לחזור אליו מוקדם בבוקר. הוא כמובן אומר שנבוא- הוא לא יגבה כסף, ויעשה את העבודה עד שהכל יהיה פיקס. עכשו הבעיה הבאה- איפה ישנים? מציעים לנו להשאר לישון, אבל בחדר על הרצפה- אפילו ערסלים בשבילנו אין להם… הפתרון- צ'יקו יקח אותנו לעיר שעל הגבול, יש שם מלון, בבוקר הוא צריך להיות שם בחמש וחצי ואז הוא יאסוף אותנו בחזרה אליו הביתה. מאחר ואין לנו כסף מקומי גדי נותן לו 100 דולר שיחליף לנו בבוקר. על הנסיעות שהוא עושה בשבילנו הוא כמובן גובה כסף, לפחות על מחר הוא לא יקח כלום כי הוא ממילא בא משם.. המלון, הכי טוב שיש, מתגלה כגרוע יותר מקודמו. אנחנו מחפשים מקום לאכול- מאחר ומעבר הגבול פתוח 24 שעות יש גם מקום שמגיש אוכל. כמה עולה ארוחה? מנואל נעמד לידנו ומודיע לנו שהמחיר הוא 5 דולר. אנחנו אומרים שזה יקר מדי. אין לנו מושג- המטבעות המשתנים בין הארצות והמחירים שצריך לתרגם (לפסו מקסיקני/ קצל/ דולר/שקל) כבר בלבלו את הפרופורציות, אבל בהרגשה זה לא מתאים. הבחורה הולכת למטבח וחוזרת עם מחיר חדש- 4 דולר כולל שתיה. כשאנחנו מחכים לאוכל אנחנו מגלגלים שיחה עם מנואל, מנסים לפתוח לנו אופציות חדשות להמשך. למשל לשלם לטנדר שיעביר את זורו לניקרגואה לעיר שבה אולי נמצא פתרון. הוא אומר שיבקשו, נגיד, 300 דולר. אז הוא יוריד את המוביל ל 250, ואת החמישים הנותרים ניתן לו. בשלב זה אנחנו מגלים שהוא בכלל לא שייך למסעדה- רק ניסה להרוויח עלינו את ההפרש במחיר.. בהמשך, כשהוא מבין שרק מחר נדע אם בכלל אנחנו צריכים הובלה והרווח שלו מהתיווך מתרחק, הוא מנסה למכור לנו משהו אחר- יעלה 3 דולר לכל אחד מחר כדי שיסדרו לנו מהר את התהליך במכס, יחד זה 9 דולר. אם ניתן לו עכשו 7 דולר מתוך זה, הוא יוכל לנסוע לכפר שלו ולהביא משם מישהו עם טנדר שמחר יקח אותנו. כשגם זה לא עובד הוא מסתפק בסיגריה, אבל את הסיגריה האחרונה עישנתי לפני כמה דקות. עכשו הוא רוצה לשדך לנו מקום לישון. אנחנו אומרים לו שבאים לקחת אותנו בחזרה לאופנוע- לא נראה לנו שיחסי קירבה עם האיש הזה יכולים להועיל לנו.. חומקים ל'מלון' שלנו, נופלים למיטות- צריך להיות מוכנים בחמש וחצי בבוקר. אנחנו מתעוררים בזמן, מגעילים את עצמנו- אנחנו פשוט מטונפים- אפילו הציפורניים נראות כמו של הומלסים, הכל דביק, אין לנו בגד אחד נקי ויבש, נכנסים מתחת לצינור שמייצג מקלחת ועושים שטיפה של מים קרים שתי דקות. קצת יותר טוב. חמש וחצי אנחנו כבר בחוץ, רואים את המכונית של צ'יקו עמוסת פסולת ברזל בדרכה לגבול. במסעדה הקרובה כבר הדליקו את האש- פשוטו כמשמעו- המדורה דולקת- אנחנו קונים קפה מדהים (באמת!) ומתחילים את היום בחיוך. יש אופציה אחרת?

בנסיעה צ'יקו מספר לי איך כל המשפחה עובדת ביחד, הוא מאד גאה במשפחה שלו. קשה קצת לעקוב אחריו- השפה אותה שפה, אבל האנשים 'בולעים' אותיות ומשבשים מילים, וגם ככה הספרדית שלי לא שוטפת. אבל אנחנו בכל זאת מנהלים איזו שיחה. סטפנו וגדי נוסעים עם הרינג לפחח, ואני נשארת לעוד שעה מעניינת עם המשפחה. צ'יקו נזרק בערסל, הוא עייף. האשה מטאטאה את המרפסת, הבנות 'מסדרות', הבנים הקטנים קוצצים את העצים מסביב לחצר עם מצ'טות, הגדולים יותר ממלאים הוראות של האבא ומזיזים דברים מצד לצד. מסתבר שבהונדורס אין חוק חינוך חובה ומי שלא רוצה לא הולך לבית ספר. הבן שלהם בן ה 13 מאד אינטיליגנטי, תמיד הביא ציונים טובים, אף פעם לא התלוננו עליו, והוא גם יודע שהוא רוצה ללמוד כדי לעבוד במשרד. הבנות מזמן כבר לא לומדות, הצעירה יותר רוצה לנסוע לארצות הברית לעבוד, והקטנים בכלל לא התחילו. אבל צ'יקו לפעמים ממש קורא להם מהתנ'ך כדי שיכירו את הסיפורים. המון עתיד. דעתינו על מערכת החינוך בארץ, נחיצותה ויעילותה לא ממש טובה- בלשון המעטה- אבל אין ספק שבאזורים מסויימים בעולם זה הדבר היחיד שיכול לקדם אוכלוסיה. וזה אחד מהם… שעה עוברת, והגלגל חוזר. הצמד שלנו הגיע עם תכנית חלופית. כמה בעצם. רעיון ההובלה עדיין בתוקף, יש גם רעיון חדש- לעשות קדח ברינג ולשים פנימית בגלגל הטיובלס, והרעיון שכרגע גם פרקטי- אם הריתוך לא עובד- למרוח דבק על הסדק. הם אפילו מצאו וקנו דבק אפוקסי ונייר שיוף.. כדי לא להרכיב את הצמיג ואולי שוב נצטרך לפרק ולהרכיב, אנחנו מחליטים בכל מקרה למרוח דבק. אני משייפת את הרינג, סטפנו מכין את התערובת וגדי מתחיל למרוח. מאחר והדבק עושה ריאקציה כימית, צריך לעשות הכל תוך כמה דקות, וזה גם מתחמם! חדשה טובה- זה נראה טוב. חדשה רעה- יוצאות בועות אויר. עוד חצי שעה- עוד שכבה. בזמן שאנחנו מחכים אני שוב מכינה קפה. הגזייה שלנו מרתקת אותם, וככה כל דבר שאנחנו אומרים שיש לנו באופנועים. בדיקה נוספת עם מי סבון מבשרת טובות. מרכיבים. מנפחים. זה עובד! ? בחשש גדול אנחנו מחברים את הצמיג למקום, קצת קשה לנו לסמוך על התיקון האומנותי אבל אין הרבה ברירות.

 

סוגרים חשבונות עם צ'יקו- אנחנו צוחקים בינינו שהוא עכשו האיש העשיר ביותר באזור- תמונות עם כל המשפחה, גדי מזמין אותם לבקר בישראל (בטח!) ואנחנו יוצאים לגבול. 16 קמ'- זה כל מה שמבדיל בינינו לבין האושר… בצד של הונדורס, היציאה ארוכה והתור רועש- אנשים צועקים על המאכערים שמכניסים מהצד, חום אימים, כולם נוטפים זיעה. בחוץ לא יותר טוב, רק קצת מסריח. גם זה מאחורינו. זה הזמן לגלות מה קורה בניקרגואה. אנחנו כבר רגילים שממש בגבול מתחילים לרוץ אלינו החלפנים וכל מציעי העזרה בתשלום, ולכן לא ממש מתייחסים לראשון שניגש, אבל כשסטפנו רוצה לחלוף על פניו הוא מנסה לכבות את האופנוע, והדם האיטלקי מתחיל לרתוח.. שוטר במדים קם אלינו, מראה את התג, מסביר שצריך להראות דרכון. הג'וקר שסטפנו 'העליב' לוקח את הדרכון שלו לבנין המשרדים, וכולנו נשלחים לשם. המון זמן במכס לחכות למסמכים, המון זמן בתור וכל הזמן הזה לא מחזירים לסטפנו את הדרכון. אנחנו כבר גומרים והדרכון עדיין בפנים, אין בעיה- נחכה כמה שצריך. המקום מגעיל- לכלוך שלא נוקה כבר שנים, חלונות ללא חלונות, בחוץ שלוליות מסריחות וזבל וממול- שוב דוכנים רעועים. בסופו של דבר קוראים לו למשרד, ואחרי דקות ארוכות הוא יוצא סוף סוף, מאותת לנו שהכל בסדר. כבר חשבנו שהוא שילם יפה כדי לגמור את הסיפור, אבל לא- רק נזפו בו על היחס המעליב לשוטר והסבירו לו שפה לא מתנהגים ככה.. נשאר עוד דבר קטן- ביטוח לאופנוע. אם עד עכשו לא ביקשו בשום מדינה, פה מחייבים בכניסה. לא נורא- 13 דולר לחודש. ממהרים להתרחק בגלל עין הרע, שלא תעקוב אחרינו… מיד כשיוצאים לדרך- הפתעה- הכביש חדש, מסומן בצבעים שרואים, יש שלטים ברורים, וגם- נקי. בדרך כלל. אנחנו עוצרים לאכול בנקודה שיש בה הרבה משאיות- התיאוריה של סטפנו אומרת שאיפה שהם עוצרים יש אוכל טוב. לדעתינו האוכל אותו דבר בכל מקום, אבל אנחנו משתפים פעולה.. האוכל בסדר. אנחנו גוועים- חוץ מקפה וקצת עוגיות לא אכלנו כלום, וגם אתמול לא היה מוצלח מבחינה קולינרית.. יש לנו דרך לא ארוכה ללאון- אבל למרות הכבישים הטובים הממוצע נשאר על 50 קמ'ש. לא ברור- אבל עובדה. אנחנו מצטרפים לחבורה שכבר התמקמה אתמול, מלון קטן ונחמד, קבלת הפנים חמה- כולם רוצים לראות את הגלגל אבל מתחיל גשם שאי אפשר להוציא את האף החוצה. גם מחר יום. כשהגשם נרגע שלושתינו יוצאים לחפש אוכל וממש כיף לראות את מבחר המאכלים שיש בדוכנים. לא עוד טורטיה עם 3 סוגי מילוי, יש מאכלים שונים, ירקות, עופות צלויים, רק המיצים הטבעיים שלהם לא נראים משהו. ביחוד כשאת הקרח למיץ מרסקים עם מברג- בלי קרח בשבילי, תודה.

 

רצינו לקנות יין לערב לכולם, אבל אין. ביום ראשון מתקיימות בחירות לנשיאות, והנשיא המכהן הוציא חוק איסור מכירה ושתיה בפרהסיה משבת ועד יום שני. החוק נכנס לתוקף כבר היום- שישי בערב. מסתפקים בבוטנים ומתכננים את מחר. כולם רוצים לעלות להר הגעש, אבל שלשתינו רוצים לראות קצת את העיר, פז'מן והזוג הצעיר מטורקיה- סלין וסרקן רוצים לצאת כבר בשבע, ואנור ואייפר נקרעים- קשה להם לקום מוקדם, אבל הם לא רוצים לרכב בחם… שבת בבוקר- המקדימים הקדימו, אנחנו יוצאים לסיבוב קצר- יש פה קתדרלה מרשימה שטרם ראינו כמוה, בתים בסגנון קולוניאלי שאם מציצים פנימה תמיד יהיה לפחות כסא נדנדה אחד, חוזרים לאכול יוגורט וענבים (תודה, לאה, על המחשבה מראש) ויוצאים בשעה 11 לדרך. הר הגעש- וולקנו מסיה- כשעתיים נסיעה מפה, ובדרך אנחנו עוצרים שוב להפסקת שתיה. מזל שלא התעכבנו ביציאה, כי מסתבר שהאתר נסגר היום בשתיים וחצי בגלל הבחירות ויפתח שוב רק ביום שני. האתר עצמו מסודר מאד, משלמים בכניסה באמצע הדרך עוצרים במוזיאון להרשם וממהרים למעלה. החניה ממש על שפת הלע, בדרך כלל בבוקר מותר להשאר למעלה 5 דקות ואחר הצהריים 15. מה שקובע זה כיוון הרוח וכמות הגזים שנפלטים. הרוח איתנו ואף אחד לא מזרז אותנו לרדת, כך שאנחנו יכולים לבהות כרצוננו בלבה הרותחת. חוויה מדהימה. יש נקודה טובה יותר לתצפית בצד השני של הלע אבל היא סגורה כי השביל לשם לא במצב טוב. אין דבר- לא ציפינו למה שיש אז בטח לא נצטער על מה שאין! אנחנו ממשיכים לגרנדה- פחות משעה, מגיעים לעיר שמתפתחת מאד בשנים האחרונות מבחינה תיירותית. העיר יושבת על אגם, מלאה בבנינים מהתקופה הספרדית, מדרחוב שלא נופל מאלו שראינו במקסיקו, והרבה זרים, לא רק תיירים- גם תושבים. אנחנו מצטרפים לאחרים שמצאו מלון קטנטן חדש- נפתח רק אתמול ואנחנו הלקוחות הראשונים.. כל האופנועים מוכנסים לחלל הכניסה, אנה, הבעלים הספרדייה של המקום נראית קצת המומה אבל זורמת איתנו. טיול לכיכר המרכזית ומשם לחוף האגם. בדרך סטפנו מסביר לנו את סדרת 'מחכים לגודו'- הוא כל הזמן מצלם את האנשים שיושבים באמצע או בצדה של התרחשות ורק מביטים קדימה. (אל האופק..) כשאני מראה לו ילד על כסא הוא צוחק- הם נולדים לזה..

בחוף אנחנו פוגשים את פז'מן- שכתמיד לא חולק עם כולם את אותו המלון, וכשכבר מחשיך אנחנו יושבים ביחד לאכול פיצה. כולנו מאוכזבים שאין טירמיסו, בעלת המקום שהיא מפיזה מתנצלת- זו עונה חלשה, לא עושים. השיחה ערה ומעניינת, פז'מן מציע לנו תיאוריה אנתרופולוגית. דיברנו על הטבע של האנשים במרכז אמריקה שמאפשר להם לשבת כל היום ופשוט לא לעשות כלום. גם באפריקה זה מצב טבעי. הוא חושב שהתרבות הים תיכונית שונה בגלל דרכי המסחר שהיו פעילות בין המזרח הרחוק ואירופה, בגלל שכל הזמן היתה תנועה. אולי יש מחקר בנושא? לא נדע כי אנחנו עסוקים בלתרגל איך 'לחכות לגודו'. פז'מן מציע שבמרפסת שלנו בחווה נשב כל היום מול הנוף והתזוזה היחידה תהיה צמצום ופקיחת עפעפיים לפי תנועת השמש.. חוזרים לישון- מחר יום הבחירות ואנחנו רוצים לטייל מסביב לאגם. הבחירות פה הן הכי שקטות שאפשר לדמיין. קודם כל- אין תעמולת בחירות בחוצות- אין שלטים, אין חלוקת ניירת מיותרת, אין עצרות. כנראה שגם אין אופציות. יש כמה מתמודדים אבל התוצאות ידועות מראש. כנראה שאנשים גם לא מתלוננים- השלטון יציב, הכלכלה בסדר, יש שקט, אין פשיעה ברמה של המדינות השכנות- הכל טוב. לקראת הבחירות יצא צו שאוסר על מכירת אלכוהול שלושה ימים- משבת ועד שני אין אפשרות לקנות ולשתות במקומות ציבוריים- אין בסופר, אין במסעדות- כלום. מחשבה יפה. בכל אופן היום יש תנועת משטרה ערה- כמות עצומה של שוטרים בכל מקום. הקלפיות נסגרות בעשר, באחת עשרה כבר יהיו תוצאות. זה סימן כנראה שאכן התוצאה צפויה.. אנחנו נוסעים לכפרים הלבנים, בהמשך הכביש מסביב לאגם. לבנים הם לא. יש שתי אפשרויות ששמענו- אפשר לבחור מה אמיתי. הראשונה היא שפעם היו מגדלים בסביבה הזו קפה, והפריחה הלבנה היתה נגלית לבאים מצידו השני של האגם. האפשרות השניה- פעם היו בונים את הבתים מבוץ וצובעים אותם בלבן. היום אלו עיירות מנומנמות ושקטות, יש פה קצת אומנות מקומית- עץ, חומר, בד, העיירה קטרינה יותר תיירותית- הרבה תיירות מקומית, והמרכז נמצא בנקודת תצפית נפלאה מעל האגם. שווה.

בחזרה לגרנדה למנוחה קצרה, וכולנו מחנים את האופנועים ולוקחים 2 מוניות למסאיה. היום הוא יום חרונימו הקדוש, והבטיחו לנו שלמרות שאין אלכוהול תהיה תהלוכה ומסיבת חוצות, רק פחות שמח. חצי שעה נסיעה ואנחנו מגיעים- הכל שומם לחלוטין- אין חגיגה ואין תהלוכה! אנחנו אפילו לא יורדים מהמונית, חוזרים לגרנדה, ויוצאים לחפש משהו מתוק לנחם את עצמנו.. באחד הרחובות שלט של מסעדה- פיתה פיתה. בעלת המקום מסבירה למישהו בספרדית שוטפת אך במבטא ישראלי כבד. יסמין מקיבוץ מצר גרה כבר למעלה משנתיים פה עם בעלה דודו ושני ילדים. לאן אנשים מתגלגלים.. אנחנו קונים אצלה בקלאווה מעולה וחוזרים לחלוק עם השאר. מחר- תכנית משותפת- פעם ראשונה שנרכב כולם ביחד. שמונה בבוקר כולם מגיחים לארוחת הבוקר, חשבנו לללכת לבקר במפעל סיגרים שמישהו סיפר שיש פה, אבל אף אחד אחר לא שמע על זה. מעילים, קסדות, ויוצאים לדרך. אנחנו נוסעים לעיירה סן חורחה שיושבת על שפת אגם ענק ועולים שם על מעבורת שכבר ראתה ימים יפים יותר, וזה היה מזמן. שעה וחצי הפלגה אל האי OMETEPE. אם יש גן עדן- הוא כאן. הנוף משגע, שקט ונקי, רק יוצאים מעיירת הנמל וזה פשוט עולם אחר. במרכז מתנשא הר געש (8 שעות הליכה ואתה למעלה, אבל בשביל מה להתאמץ?) סטפנו ואנחנו איבדנו את השאר באחד הסיבובים, מחליטים להמשיך בקצב שלנו ולתת להם לחפש מלון בזמן שאנחנו מטיילים.. אנחנו עוצרים בדרך לצלם את הר הגעש, מחליטים לשתות קפה בשקט (מצאנו שותף שאף פעם לא אומר לא לקפה!), נכנסים בשביל קטן לכיוון האגם. מקסים. בסוף השביל יש מסעדה קטנה, בעל המקום מכין לנו קפה אורגני (?) ואוכל טעים, אשתו והתינוקת ישנות בערסל לידינו, פרות וסוסים נכנסים למיים ליד כדי לשתות. שלוה.

 

אנחנו מצטרפים לחבורה במלון קטן, חדרים מול האגם, מסעדה במקום, האופנועים לידינו, 30 דולר לחדר הטוב ביותר שהיה לנו מזה זמן רב. אפילו הריח טוב.. נכנסים למים המתוקים- אם הפרות והסוסים נהנים למה שלא נצטרף? את ארוחת הערב אנחנו אוכלים עם סטפנו במקום. יחד איתנו יושבת ליסה. היא פנסיונרית מקנדה, לפני שנתיים אחרי שהתגרשה וכל חמשת ילדיה- משני בעלים- פרחו לדרכם, יצאה לטיול תרמילאים בניקרגואה, התאהבה באי ועברה לגור בו. יש לה חלקת אדמה שקנתה ועכשו היא בונה פיצריה- שיהיה לה מה לעשות. היא שמחה לשמוע שאנחנו מישראל- יש לה בן ובת שחיים בארץ. היא מספרת שמגיל שש היא יודעת שהיא רוצה להיות חלק מהעם הנבחר- כל ביקור בכנסיה נגמר בבכי כי אמרו לה שאי אפשר. בגיל 18 הלכה ללמוד והתגיירה, ועכשו יש לה משפחה מעורבבת לגמרי- נוצרים יהודים מוסלמים ובודהיסטים- הודות לדור ההמשך כמובן.. בבית יש לה 2 כלבים שהיא מבשלת להם כל יום כי מזון כלבים פה מאד יקר ולא איכותי, ולאחרונה הצטרף גם חזרזיר של השכנים שקלט שאפשר לקבל אצלה שתי ארוחות ביום. ברור שיש לה בקורת על ההתנהלות של האנשים והמדינה, אבל החיים פה- עם הפנסיה מקנדה כל כך נוחים וזולים! פגשנו כבר לא מעט צפון אמריקאים לכל אורך הדרך שעשו את אותו תהליך, מאושרים לגמרי. התורכים- THE TURKS סטפנו קורא להם- ופז'מן- מכינים ארוחת ערב על הדשא ליד החדר. כשאנחנו מצטרפים הם מעט שתויים- פז'מן קנה בקבוק רום (ח'לל- הוא מתעקש) וקיבל את השם עות'מן, הם שרים בתורכית ומנסים לרקוד על השביל. משעשע ביותר. כשאנחנו פורשים לישון הם בעיצומה של הארוחה- הם ישארו פה עוד יום, שלושתינו ממשיכים מחר הלאה.

 

יש מעבורת ראשונה ברבע לשמונה ואנחנו מתכוונים להיות עליה. בוקר. אנחנו עומדים בזמנים- המעבורת לא. אז מה אם כתוב שהיום מתחיל בשבע, המעבורת תצא בתשע. יש לנו זמן לארוחת בוקר טובה. שעה וחצי בחזרה לחוף, יש לנו זמן בשפע לתכנן פרוייקט- MOTORCYCLESURF. סטפנו מלא רעיונות- שותף מוצלח לפנטזיות… עוד שעה וחצי נסיעה לגבול. אופטימיות זהירה. לא עוזר. שעתיים לצאת מניקרגואה, כולל תשלום קנס של 50$ כי באשרה של האופנוע כתוב טרנספר שזה 3 ימים, ועוד שעתיים להכנס לקוסטה ריקה. אנחנו מוכנים נפשית, אבל הלחות הורגת אותנו..

הכביש עובר בין בקתות עלובות כמו בארצות הקודמות, אבל להפתעתינו- האנשים שחורים. בהמשך- מחנה ענק מסודר של אוהלים עם שלטים של האו'ם, גם פה כולם שחורים. פליטים. נברר בהמשך. הכביש מעולה. תענוג ממש. מסביב נקי, מסודר, במקומות היישוב יש חצרות לבתים. כמובן- אין סוף גוונים של ירוק, פה ושם בתים בסגנון אירופאי. האם אנחנו במרכז אמריקה? כי זה נראה קצת שוויץ, או אוסטריה… אנחנו נוסעים בדרך יפה ומסודרת (עד כדי שעמום..) ועוצרים ללילה בעיר ליבריה. בהוסטל שמצאנו יש 3 מטיילים מארגנטינה- צעירים, עם כלב, ממוצע של שנה טיול במקסיקו ומרכז אמריקה. אנחנו קונים מצרכים בסופר, ארוחת ערב סנדוויצ'ים, ארוחת בוקר יוגורט עם פירות. וקפה. המון. היעד שלנו היום הוא סן מיגואל. יש לפחות 5 כאלה, אבל התבייתנו על הישוב הנכון לדעתנו. הדרך מקסימה- קודם כל איכות הכביש, ואחר כך הנוף. בדרך יש אגם שהנסיעה לאורכו היא כמו בסרט- סיבובים עדינים, ירוק, מזג אויר נעים, המים מתחבאים ומתגלים, אנחנו נוסעים בתוך ג'ונגל אמיתי. סוף האגם- הר הגעש ARENAL. מרחוק המראה מדהים, גם כשמתקרבים, אבל לעלות למעלה אי אפשר. יש הליכה של שעתיים לנקודת תצפית. חסר טעם. ממשיכים ברכיבה הנהדרת, סן מיגל לפנינו- אנחנו הולכים לחפש את המקום שסטפנו 'מרצה' בו. שולחים אותנו למקום מחוץ לעיר, מפתיע ביותר. המקום הוא קואופרטיב של 40 מגדלי קפה מהסביבה, ובמסגרת זו הם אוספים את הקפה, מעבדים אותו לייצוא, ועושים קצת עיבוד סופי של קלייה וטחינה למכירה במקום. תיירות. אין ברירה אחרת. הפסולת של העיבוד הולכת ליצור קומפוסט, והם עוסקים גם בעבודה קהילתית. מעניין. במקום יש גינה עם צמחי קפה כך שהמבקרים יכולים בעצם לראות את כל התהליך.

המפגש מחר מיועד להיות בשעה אחת כך שיהיה לנו זמן בבוקר לטייל באזור. מארגנים לנו חדרים בעיר, עושים לנו סיור במקום, מכבדים אותנו בקפה שלהם. נהדר. בערב אנחנו אוכלים מול המלון, בינתיים הודיעו לנו שהמפגש נדחה לשעה שלוש. אנחנו מוזמנים לבא בבוקר ויקחו אותנו לביקור במטע קפה. יהיה זמן גם לחפש את מגדלת העזים שעושה ריבת חלב. אחרי בוקר עצל אנחנו רוכבים למקום- MI CAFESITO, ואחראי היצור לוקח אותנו למטע קרוב. מנהל המטע מסביר לנו על הקטיף, על זן חדש שהם מכניסים, כבר קלטו שאנחנו רוצים לצלם, הם ממילא עושים הכל בקצב מקומי.. שיחי הקפה שתולים בזוגות- זה גורם לשיח להתפתח יותר בגלל התחרות. אין בעיה של מים- להפך- הם עושים תעלות עמוקות בין השורות כדי לנקז את המים העודפים. בטח שאין השקיה. הקפה מבשיל במשך כמה חודשים והקטיף ידני- קוטפים רק את הפולים האדומים. יש להם סלים עם שקע שמתאים לקשירה על הבטן, עוברים שיח שיח וקוטפים. כל יום עד סוף דצמבר. כששיח מגיע לגובה שכבר לא נח לקטוף- גוזמים אותו ושותלים במקומו אחד חדש וכך תמיד יש שניים שגדלים ביחד. אנחנו פוגשים גם את בעלי המטע- תהינו של מי הבית המודרני שבראש הגבעה… זוג פנסיונרים שגרים בסן חוזה הבירה, הוא מהנדס כימיה, היא פרופסורית באוניברסיטה, כל סוף שבוע הם מגיעים לפה, מכירים כל דבר בשטח ומתמצאים היטב, ספק אם מי מהם קטף קפה אי פעם!

חוזרים למרכז, מגישים לנו ארוחת צהריים למרות שקצת מוקדם ולא מוכנים לקחת תשלום. סטפנו זוכה לכבוד.. עד המפגש המיועד אנחנו נוסעים לטייל, עזים לא מצאנו, אבל האזור מקסים- המון משקים חקלאיים קטנים- מטילות, פרות וגידולי שדה. הכל מטופח ומסודר כל כך- ממש תענוג. בשלוש אנחנו מתייצבים, שום דבר לא מוכן עדיין- אין מחשב, ברקו, דברים שאתמול סוכם שיהיו. גם אין ילדים. אחרי למעלה משעה מתחילים. לוסיה, האחראית הביאה את המחשב שלה מהבית, יש במקום 4 מבוגרים ושני ילדים. סטפנו לא מתרגש- מבחינתו גם ילד אחד בלבד זה בסדר. הוא מראה תמונות מארצות שונות ומספר, מפעיל את כולם בשאלות, רעיון נחמד. אחר כך הוא מספר שכל מקום שהוא מגיע זה סגנון אחר לגמרי. היה בית ספר אחד במקסיקו שהוא נשאר בו 5 ימים, הארגון דאג למצלמות לילדים, ויש אוסף תמונות נפלאות שהם צילמו. במקום אחר השתתפו ילדי גן, באחר סטודנטים- תמיד הפתעה. זה נקרא DO GOOD AS YOU GO, ומטיילים במקומות שונים בעולם יכולים להתנדב בכמה נושאים. רעיון יפה. בסוף המפגש לוסיה לוקחת אותנו לבית של מישהי שעושה אומנות ממחזור, ואנחנו שומעים ממנה הרבה על החיים בקוסטה ריקה. אחרי שעה לוסיה באה לאסוף אותנו- היא הכינה ארוחת ערב ואנחנו יושבים אצלה לערב נעים. קצת מוזר לנו שאנשים ברמה חיים ככה- היא משכילה, מטיילת בעולם, בעלה עצמאי, והבית שלהם נראה כמו אצלינו לפני 40 שנה. בדיוק נפל עמוד חשמל וכל הכבלים על הרצפה, בדיוק הלך ההגה ההידראולי במכונית, אין טעם להזיז את שולחן האוכל- ממילא 2 הכסאות לא תקינים, וכו' וכו'. חיים עם זה בשלום.. בבוקר אנחנו יוצאים מסאן מיגל דרומה. דרך מקסימה לוקחת אותנו לכיוון הר הגעש POAS. בכניסה לאתר השומר אומר שאין בעיה לעלות, אבל ההר מכוסה בענן ולא רואים כלום. יש שתי נקודות תצפית למעלה- לע הר הגעש, ובריכה כחולה יפה. התייעצות מהירה, בינתיים מתחיל לטפטף, אנחנו מחליטים לא לעלות. ממשיכים בנסיעה, עוצרים לארוחת בוקר בפינה שמשקיפה לנוף, ובחור ניגש אלינו לספר שהוא גר בסן חוסה הבירה, ושגם לו יש אופנוע גדול והוא רוכב הרבה. שואל על הנסיעה וכשאנחנו מספרים על חווית הגלגל שלנו הוא שולח אותנו לבית מלאכה בעיר הגדולה שמתקן גלגלים. השעה עוד יחסית מוקדמת ואנחנו מחליטים לנסות. סן חוסה קצת מוציאה אותנו מהמסלול אבל שווה לנסות. המקום שמגיעים אליו מקצועי לגמרי, הם מבטיחים לעשות את העבודה בשעה וחצי ועומדים בזמן, אם לא היינו ממהרים הם היו עושים עוד שיפור בצביעה מחדש של התיקון, אבל אנחנו צריכים להגיע ל JAKO- קבענו להפגש שם עם ורד ואסף..

פקקים איומים ביציאה מהעיר ואנחנו מגיעים למלון שלהם כשכבר חשוך, אבל עדיין כל הערב לפנינו. יוצאים ביחד לאכול, משלימים את הזמן שעבר מאז נפגשנו באלסקה. המון סיפורים, המון זמן.. סיבוב לילי, יושבים לשתות יין במקום חדש מעוצב ויקר. למחרת אחרי ארוחת בוקר ארוכה ועוד סיפורים אנחנו נפרדים. ורד ואסף ממשיכים לאורך החוף צפונה- הם בשבועיים חופשה לפני החזרה לארץ- הקמפר שלהם נשאר חונה בניו ג'רסי. אנחנו מחכים לסטפנו שנשאר בלילה אצל חבר בעיר וממשיכים בנסיעה לכיוון פארק אנטוניו עימנואל- אחד מפארקים רבים שיש במדינה הזו. העיר הקטנה בכניסה לפארק, שנושאת את שמו, היא מקום תיירותי מובהק, ואנחנו בסוף שבוע- אין כמעט מקומות לינה, מה שיש זול לא מאפשר חנייה לאופנועים, ומה שיקר- ממש יקר. מתחילים לנסוע קצת אחורה למקום שיתכן שיתאים לנן, תוך כדי נסיעה רואים את פז'מן מגיע- צועק לנו- מצאתם מקום? מסמנים לו לבא איתנו, ואנחנו אכן מתמקמים במלון שיש לו חניה והמחיר יקר אך הגיוני- 50 דולר ללילה. יורדים לים לראות את השקיעה, נכנסים לרחצה קצרה, היה שווה לבא!

בערב אנחנו יושבים לאכול במרכז, ומחליטים לקנות מוצרים לארוחת בוקר- המסעדות יקרות מאד. התכנית המתגבשת- קימה מוקדמת, בשבע אנחנו מתייצבים בכניסה לפארק כדי להצליח לראות את החיות הרבות שיש בו. שבע בבוקר אנחנו יושבים במרפסת של המלון ובוהים במבול שיורד בחוץ. אז היתה תכנית… לפחות ארוחת הבוקר נאכלת בנחת.

לקראת תשע מתחיל להתבהר ואנחנו יוצאים לצעוד. הפארק במרחק הליכה, יש בו שבילים כבושים מסודרים ובכל מפגש שבילים מפה, בפיצול הראשון אנחנו נפרדים- הם רוצים ללכת לכל שביל, אנחנו מסתפקים בשני אזורים. חם ולח, ושלא כמו במרכז אמריקה- אין בכלל איפה לקנות אוכל או שתיה. מים יש לנו, אבל אחרי כמעט 3 שעות הליכה הבטן מתחילה להציק.. הפארק יורד עד לחוף האוקיאנוס, ואנחנו מצטרפים לרוחצים, בגדי הים לא איתנו אבל כל כך חם שלא תהיה בעיה להתייבש… הצלחנו לקלוט הרבה קופים קטנים עם ראש לבן- לא בעיה כי הם באים לבקש אוכל מהמבקרים, קבוצה של סרטנים צבעוניים מאד, קיני טרמיטים על העצים, והכי שווה- עצלן.

אחרי שלוש וחצי שעות אנחנו כבר בחוץ, יושבים לאכול ולהרגע. הצמד הנוסף מגיע למלון בשעה ארבע, גמורים לגמרי. ארוחה בחוץ, עוד יש מצרכים לארוחת בוקר נוספת, מחר נזוז לחצי האי בדרום. פז'מן מתעכב בבוקר, הוא קצת מצונן, רוצה להאט את הקצב, נמשיך בלעדיו, נפגש בהמשך. אנחנו יוצאים לחפש את האבנים העגולות! הדרכים נעימות מאד, אזור של מטעי דקלים, ובאחד הסיבובים יש מצבור של אבנים. אלו אבנים גדולות מאד ועגולות לגמרי. לא ברור אם מעשי ידי אדם או לא- המוזיאון סגור ביום שני, ולא נשאר פה עוד יום כדי לגלות…

בהמשך הכביש יש מעגן סירות שיוצאים ממנו סיורים של כמה ימים לתוך הג'ונגל המקומי. תיירת יפנית ממש מתחננת שנצטרף אליהם, אבל אנחנו כבר עם הראש בפנמה.. עוברים בעיר GOLFITO, ממנה יוצאים גם לטיולים באזור.

העיר עצמה נראית לנו נורא, אנחנו מחפשים מקום באזור ומגיעים למקום הכי נקי, מסודר וריחני בכל מרכז אמריקה! הכל מטופח להפליא, יש בריכה קטנה בחצר, כביסה? אין בעיה- יש לה מייבש ונקבל הכל יבש עוד הערב.. אין לנו חשק לחפש מקום לאכול, אנחנו משכנעים אותה שתכין ארוחת ערב עם מה שיש, והיא מוציאה יופי של ארוחה למרות שלא היו לה מצרכים. בהחלט סיום נאות לקוסטה ריקה. גם המחיר מזמין- 38 דולר לזוג. בבוקר אנחנו בגבול, מעבר קצת יותר מסודר מהקודמים, אבל עדיין זה עולם שלישי.. פנמה מקבלת את פנינו בגשם זלעפות, במאה וחמישים קילומטרים של עבודות כביש, תוך כדי נסיעה אנחנו מאבדים את סטפנו ואפילו אין איפה לעצור לחכות לו. המפה אומרת שיש לפנינו עיר- סנטיאגו- נגיע אליה, נמצא מקום לישון ונראה מחר מה עושים. אנחנו רטובים כמו חתולים שנפלו לבריכה- משאירים עקבות רטובים בכל המלון, אין סיכוי שנצליח לייבש את הציוד שלנו עד מחר, אבל לפחות עכשו יבש ונעים לנו. מראש החלטנו שלא משנה מה המחיר- לוקחים. 100 דולר. לא נורא- היינו מוכנים נפשית להרבה יותר.. סטפנו לא יוצר קשר כל הערב, ואנחנו מודאגים- הוא תמיד נכנס לפייסבוק בערב לעדכן או לתקשר. בעשר בלילה אנחנו מבקשים מפקידת הקבלה עזרה. אולי להתקשר למשטרה, אולי לבית החולים. לשם שינוי- בקבלה יושבת בחורה עם ראש. היא מציעה להתקשר קודם לבתי המלון באזור. באחד מהם אין מענה, אז היא מתקשרת לחברה שעובדת שם. בינגו. סטפנו אכן שם, יש להם הפסקת חשמל ולכן אי אפשר להטעין מכשירים כדי להתקשר… בבוקר עדיין אין קשר איתו, אבל לפחות אנחנו יודעים שהוא בסדר. נכנסים לבריכה שבמגפיים שלנו, לובשים את החליפות הרטובות, מקווים שתהיה רוח בלי גשם, ויוצאים. מאחר והתחזית אומרת גשם כל השבוע, אנחנו מוותרים על מעט האתרים שיש לפנמה להציע ונוסעים כבר היום לפנמה סיטי. במרכז העיר יש מלון מומלץ לאופנוענים, כלאמר- יש להם חניה מתאימה. נוסעים לשם. הכניסה לפנמה סיטי מרשימה ביותר- גשר עצום, שתחתיו עוברות האניות שחוצות בתעלה. מרחוק רואים את בנייני הענק של מרכז העיר- מראה מרשים ביותר. מרחוק. בירידה מהגשר טעות קטנה בניווט, וכדי לא לנסוע בשכונות הצפופות אנחנו חוזרים, אבל מפספסים את היציאה הנכונה ולכן עוברים שוב על הגשר. עכשו נעבור בכיוון הנכון- פעם שלישית. הפעם נזהרים לא לטעות ואנחנו בכביש הנכון. כבר קראנו בבלוגים של כמה מטיילים שיש אמונה תפלה שאומרת שאופנוען צריך לעבור את הגשר לפחות פעמיים. זה בטח נולד אחרי שכולם עושים את אותה טעות בניווט… המשך הדרך מעביר אותנו בשכונה שלא רצוי להגיע אליה לפי המראה, אבל זה כביש ראשי בתוך העיר ומהר מאד אנחנו מגיעים לאזורים שנראים יותר מזמינים.

במלון יש אמנם חניה מתאימה אבל אין יותר חדרים פרטיים- רק דורם. את החדר האחרון לקח סטפנו שהגיע לכאן שעה לפנינו. בעלת המקום שולחת אותנו למקום דומה ברחוב המקביל. זה מקום שהחליף בעלים לאחרונה ושופץ קצת. נראה חמוד מאד, 42 דולר ללילה כולל ארוחת בוקר. החדר עצמו קצת ערום, במקלחת אין חלון, לא בדיוק אידיליה, אבל בהחלט מספק. יש מרפסת שבה מוגשת ארוחת הבוקר, וקנקן קפה מחכה כל הזמן שנשתה. במטבח אפשר להשתמש בתנאי שמנקים אחרי. בבוקר אנחנו לוקחים עם סטפנו מונית לתעלה- קצת מחוץ לעיר, אבל גם הציוד שלו רטוב וזקוק לזמן איוורור. האופנועים ישארו בחניה היום. תעלת פנמה נחפרה בין שני האוקינוסים לבין אגם באמצע הדרך. יש בה שלושה מתקנים שנועדו לגשר על הבדלי הגבהים בין פני הים והאגם- 26 מטר. בכל מתקן כזה יש מערכת שערים שאליה נכנסות האניות, השערים נסגרים ואז מוזרמים אליהם מים (או מוצאים- תלוי בכיוון השיט) עד שהגובה משתווה לאזור הבא, ואז נפתח השער המתאים והאניות יכולות להמשיך בדרכן. זה תהליך לא ארוך במיוחד והשנה הוסיפו בצפון התעלה במקביל למעבר קיים עוד מערכת שערים רחבה יותר שמקלה על עומס התנועה. את התעלה תכנן אותו מהנדס שבנה את תעלת סואץ, והפרוייקט, שהתחיל בסוף המאה ה 19 על ידי הצרפתים, התארך והסתבך. בשלב זה האמריקאים לקחו על עצמם את המשך הבניה, וההסכם היה שהם מקבלים שליטה על כל מעבר האניות בתעלה, כולל כוחות צבא שלהם שישבו פה ופיקחו על הכל. הפרוייקט הושלם ב 1906, ובשנות השבעים ממשלת פנמה חתמה עם ארה'ב על הסכם שלפיו השליטה בתעלה תועבר לידיה בסוף שנות התשעים. הפנמים גאים מאד בתעלה, מבחינתם פנמה הפכה להיות מרכז העולם בזכותה. נו, שיהיה.

מהתעלה עוד מונית למרכז העתיק של העיר. CASCO VIEJO הוא אזור שעד לפני עשרים שנה אנשים הגונים לא העזו להתקרב אליו, אבל הוא עובר תהליך מואץ של שיפוץ המבנים- אלו שעוד אפשר- יש פה הרבה חורבות, הבנינים המשופצים הם שאריות של בניה ספרדית קולוניאלית, ואין ספק שפעם האזור יהיה מרשים ביותר. הדרך עוד ארוכה. יש טיילת יפה, יש מסעדות, חנויות ובתי קפה, אבל האזור קטן למדי ולא לוקח הרבה זמן לראות הכל. מה שכן- טעות קטנה בהליכה ואתה מוצא את עצמך בשכונה שכדאי למהר ולצאת ממנה…

ערב במלון. ממול יש מעדניה נחמדה שבה אנחנו מצטיידים בחלב לקפה ומצרכים לארוחה קלה בערב. ארוחת הבוקר במלון מפתיעה לטובה, ואחריה אנחנו נוסעים למוסך. אחרי התיקון האחרון גדי מרגיש שההגה קצת רועד אז נעשה כיוון צמיג שאי אפשר היה לעשות בסן חוסה. BMW פנמה הוא מוסך מסודר ואירופאי לגמרי בגישת העבודה. תענוג. בזמן שאנחנו מחכים יש קפה טוב, יש שולחנות וכסאות נוחים, יש אינטרנט, ואנחנו פותחים מפה ומתחילים לתכנן את המשך המסלול. צהריים חוזרים למלון וממשיכים בתכנון. תכל'ס- אין יותר מה לעשות בעיר, שתי אפשרויות למפגש עם ישראלים שגרים פה נפלו- אחד חלה והשני נעלם, כל יום כמעט יורד גשם- זה החודש הכי גשום בשנה, ויש לנו זמן בשפע על תכנונים. קמים ליום חדש שלא מזמן הפתעות. חוץ מארוחת הבוקר. היום מתחילים להגיע עוד אופנוענים- שלושה שלא פגשנו קודם, וכל החבורה המוכרת. קצת יושבים ביחד לפטפט, הם כולם באותו מצב שהיינו שהגענו- רטובים ועייפים מנסיעות ושהייה במקומות יפים שאי אפשר לטייל בהם בגלל הגשם. כולנו נפגשים לארוחת ערב במסעדה בפינת הרחוב. סוף סוף מפגש מפיג שעמום… מחר שבת- הם יוצאים כולם לבקר בתעלה, בערב אנחנו נוסעים עם אייפר, אונור וקלאוס לעיר העתיקה. החלטנו לקחת אוטובוס- נראה ונשמע כמו דיסקוטק, והנסיעה לא נגמרת. אנחנו יורדים בתחנה הכי קרובה ומתכננים ללכת ברגל, אבל נהג האוטובוס, הנוסעים וגם אנשים ברחוב מזהירים אותנו- רק מונית! טוב- הם מכירים יותר טוב את העיר שלהם. נדחקים 5 אנשים למונית, אולי זה היה באמת רעיון מוצלח- האזור שאנחנו עוברים לא נראה ידידותי במיוחד.. בערב העיר העתיקה נראית מעניינת יותר, הרבה אורות ואנשים שבאים לבלות. אנחנו יושבים לאכול ולהכיר. קלאוס גר בעיר קטנה ליד מינכן, הוא בן 47 ואין לו אשה וילדים. עבד כל חייו בחברה שעוסקת בבטון- אדני רכבת, ויצא לעבוד מטעם החברה גם בארצות אחרות- 3 שנים בדרא'פ, שנה בסעודיה. עכשו הוא עצמאי, עוסק בייעוץ באותו תחום, ומטייל. הוא נחת עם האופנוע שלו בקנקון ומתכנן להגיע לאושואיה ואז יחליט- לצפון, הביתה או לאפריקה. ברחוב עוברת קבוצה גדולה של אנשים עם כל מיני תלבושות בידיים. אנחנו קמים לעקוב אחריהם- אולי הם בדרך להופעה? אז לא- הם בדרך לאוטובוס שלהם אחרי הופעה. יש להם מין מופע קרנבל שהם מסתובבים איתו, קלאוס מצטלם עם נוצות ענק ונפרדים לשלום.

אנחנו מזמינים מונית גדולה כדי לחזור למלון, ונפרדים. הם נשארים עוד לילה בעיר, אנחנו נצטרף לסטפנו, פז'מן ומרכוס וניסע ל CARTI. משם יוצאים ביום שני להפלגה לקולומביה. בבוקר אין חשמל במלון, אנחנו לא יכולים לתקשר עם האחרים. עד שהתארגנו ללכת אליהם לבדוק מתי יוצאים, רק פז'מן נמצא, השניים האחרים כבר יצאו. קשה לו כנראה להחליט אם לצאת היום או מחר בבוקר עם האחרים. עוד שעה אנחנו נהיה מוכנים לנסיעה- יחליט לבא- מצוין, נשמח לא לנסוע לבד, אבל בכל מקרה אנחנו זזים- העיר הזו משעממת למוות! לא בא. הנסיעה נהדרת- יום ראשון וכמעט אין תנועה בכביש, מזג האויר מעונן אבל בינתיים יבש. אנחנו בכביש מהיר כשעה ורק אז הוא הופך לכביש בין עיירות ובמצב קצת פחות טוב. עוד נסיעה לא ארוכה- מתחיל לטפטף. עוצרים בצד ובזריזות לובשים את החלקים חסיני המים של החליפות, כשברור לנו שאם זה יהפוך לגשם רציני אנחנו שוב נרטבים לגמרי. נצטרך לחשוב על פתרון לעניין הזה לקראת המקומות הקרים. לפי ההוראות שקיבלנו אנחנו פונים לכיוון קרטי. הכביש נכנס לתוך ההרים- אנחנו באים מדרום וצריכים לחצות כדי להגיע לחוף הצפוני. בעצם נוסעים בתוך הג'ונגל, אבל הכביש בסדר- סלול, מסומן וכמעט בלי בורות. אחרי 20 קמ' מגיעים כמובטח למחסום. כאן מתחילה הטריטוריה של הקונה. CUNA הם שבט שהגיע להסכמה עם ממשלת פנמה על סוג של אוטונומיה. הם חלק מפנמה, מקבלים שרותי חינוך ובריאות, אבל יש להם שטח שהם שולטים בו. הם נראים יותר כמו גואטמלים, דוברים ספרדית אבל יש להם גם שפה משלהם, ובמחסום גובים מאיתנו דמי כניסה- 20 דולר לאדם, 3 לאופנוע. יש קבלה.. עוד 21 קמ' ליעד. בגלל שהכביש עובר בג'ונגל, יש כל הזמן עליות וירידות חדות- לא עשו פה הכשרת קרקע לצורך הסלילה, וזה קצת מפחיד- ביחוד אחרי שהשיחה אמש נסבה בין היתר על ווילי בעליות בלי שליטה של הנהג.. סוף סוף אנחנו בנמל. לא היה ברור מלכתחילה אם יש פה מקום לינה או שנצטרך לנסוע לאחד האיים, עכשו ברור- סטפנו ומרכוס בדיוק גומרים 'לארוז' את האופנועים- צריך לשוט לאי. אנחנו לוקחים ציוד, נועלים ואורזים את זורו לידם, ועולים איתם לסירה.

אנשי הקונה חיים גם ביבשת אבל בעיקר באיים. יש באזור הזה 365 איים (אחד לכל יום..) חלקם מאד קטנים, כששים איים מיושבים. בזה שאליו אנחנו מגיעים חיים כאלף איש. הבניה- אם אפשר לקרוא לזה בניה- צפופה כמו בקסבה, כבישים אין וגם לא כלי רכב- אפילו לא אופניים. יש שבילים רחבים יותר אבל רובם ברוחב של מטר בין המבנים, חלקם פחות אפילו. יש כמה מבנים מבלוקים ובטון אבל הרב מעץ או קירות מענפים. בתוך הבתים- ערסלים. הרבה ילדים (מישהי אומרת- אולי עשר במשפחה), חנויות ומסעדות שקשה להבחין שקימות עד שלוקחים אותך אליהן. הנשים לובשות תלבושת מסורתית- חלק עליון תפור עם שרוולים מנופחים, מתחת לחזה רצועה שהן תופרות צבעונית מאד, ובתור חצאית בד שעוטף את המתניים. על השוקיים ולפעמים גם על הזרועות יש להן 'גרב' עשויה מחרוזי זכוכית. נעלים נועלים אם הולכים לעבוד, או לבית הספר- ככה כולם מסתובבים יחפים והאמת שזה הכי מתאים כי החול תמיד רטוב. יורד גשם? אם הוא ממש חזק רצים בין הגגות איפה שיש, ואם לא- אז נרטבים קצת. אין חשמל באי- לכל משפחה יש פאנל סולרי, וכשנגמר לחלקם יש מנורה מחוברת לבטריה. פתאום אנחנו שומעים לידינו תקיעות כמו של שופר- בדיקה מעלה שזה דיג שהגיע עכשו עם שלל היום, הוא תוקע בקונכיה גדולה וכך אנשים יודעים לבא למזח לקנות דג טרי לארוחת הערב.

המלון שלנו ממש מפואר- קומה שניה, מתחתינו המסעדה, לכל אחד יש כוך בנוי מענפים, ויש מיטה! קצת מזכירה ערסל במבנה המזרון.. השרותים למטה- תא בנוי עם בול פגיעה, ועוד תא שיש בו אסלה ואפילו ניר טואלט. התושבים כולם משתמשים במבנים קטנים שבנויים על המים- כמו הבתים גם כאן מגוון אמצעי בניה. מורידים וילון ואפשר להתקלח או לעשות צרכים. בכל מקום סביב האי אפשר למצוא גבר משתין למים. כמובן שהשרותים והמקלחות לא מחוברים לביוב. הים גדול.

פתאום אנחנו שומעים פעמוני כנסיה. מנסים ללכת בעקבות הקול אבל סבך הבתים מבלבל אותנו. ילדה מובילה אותנו לכנסיה- אחת מהשתיים שיש באי. הכומר גר מעל הכנסיה, שהיא בעצם חדר עם במה קטנה וכעשרים כסאות. הילדות מבקשות מגדי מתנות לחג המולד- זו לא פעם ראשונה שחושבים שהוא סנטה קלאוס. גדי אומר להן שהוא רק חבר של סנטה קלאוס, והוא יעביר אליו את הבקשה. בשעות הערות כשכבר חושך בחוץ הנשים יושבות מתחת למנורה ותופרות את חתיכות הבד הצבעוניות- אחר כך ימכרו הבדים האלו באזורי התיירות ביוקר רב.. החיים של האנשים האלו כל כך עלובים בעינינו, אבל זו טעות גדולה להסתכל עליהם בעיניים וחשיבה מערבית. מרקוס משוויץ, הוא בן 67 ומטייל עם האופנוע בכל העולם. הוא בין המבוגרים הבודדים מהמטיילים שיש להם משפחה , ואחת לכמה חודשים הוא נוסע הביתה להפסקה מהטיול. הוא מסתכל על כולם מלמעלה- גם עלינו כמובן- ולדעתו האנשים פה ממש סובלים ויש להם חיים קשים מאד. אנחנו חולקים עליו- זה מה שהם מכירים, אלה החיים האמיתיים בשבילם- זו לא הצגה לתיירים כמונו. בבוקר אנחנו הולכים לראות את בית הספר. זו אולי המחשה לשאיפות שלהם. דבר בולט ראשון- כל הילדים לבושים יפה, נקיים ומסורקים. דבר שני- מלמדים בשפת המקום, אבל בכיתות ובחוץ תלויים דברים כתובים בספרדית. יש להם גם שעורי אנגלית. (פשוט אתמול בערב פגשנו ארגנטינאי אחד שאישתו היא המורה לאנגלית באי…) דבר שלישי- הכיתות פתוחות, החלונות (משרביות) פתוחים, ובכל מקום עומדות אמהות ומפקחות על הילדים שלהם שילמדו. גם כאן מבינים שהאפשרות היחידה להתקדם למשהו היא באמצעות ההשכלה..

אחרי ארוחת הבוקר אנחנו רואים את הספינה שלנו מתקרבת. זה הזמן למצוא סירה שתחזיר אותנו לנמל! על החוף ליד הרציף אנחנו פוגשים את לודוויג, רב החובל שלנו. הוא מחלק הוראות- להוריד את כל הציוד מהאופנועים ולשים בערימות- הכל הולך בסירה קטנה אל ה STAHRLETT, אחר כך יעמיסו את האופנועים ובסוף אותנו. הציוד כבר על הספינה, עוד ועוד אופנוענים מגיעים. שניים מתוכם לא מפליגים- הם יגיעו בטיסה לקולומביה. בין הבאים צעירים ומבוגרים- כולם גברים בודדים, רובם מטיילים לטווח ארוך. יהיה מעניין. הספינה מתקרבת לנמל ושתי בחורות צעירות מתחילות לקשור חבלים לכל אופנוע כדי להעלות אותם לספינה, אבל קודם מורידים שלושה שעשו את הדרך ההפוכה. ההעמסה מהירה מאד- לכל אופנוע יש שני חבלים, ל'מנוף' יש שאקל, תולים את האופנוע ומרימים לסיפון. כל אחד בתורו מקווה שלא יקרה כלום אבל הכל תקין. כמעט גומרים להעמיס ואז מגיעים המאחרים שהתעכבו כי אחד נפל בדרך. זהו- כל הכלים למעלה. הספינה ממהרת להתרחק- כנראה שבנמל לא אוהבים שכלים גדולים נמצאים במזח. אנחנו הולכים לחכות במסעדה שיבואו לקחת אותנו, וכולנו דואגים לאריק. הוא יצא אחרי כולם והלך לאיבוד ביציאה מהעיר, חיכו לו חצי שעה לשווא, ועכשיו לא ברור מה קורה- אין שום דרך לברר איפה הוא כי אין תקשורת לא כאן ולא בדרך. מקווים שלא קרה לו כלום! כבר כמעט 12, סוף סוף אריק מגיע. פניה לא נכונה ביציאה מהעיר תקעה אותו בפקקים איומים, ובסוף הדרך הוא פספס את הפניה לתוך הג'ונגל ונסע 40 קמ' מיותרים.. אין ספק שהבחור מרחף- הבנו את זה עוד כשנפגשנו בכניסה להונדורס…

הספינה חוזרת לחוף להעלות את האופנוע האחרון ואותנו, כל הציוד מחכה לנו למטה, על כל מיטה פתק עם השם של בעליה, מתחילים להתארגן ולפני שאנחנו עולים למעלה לסיפון כבר יצאנו לדרך. הסטאלרט היא ספינת ברזל הולנדית שנבנתה ב 1903, מחזיקה אותה- לפי הסיפור- קרן גרמנית ללא מטרות רווח וכל ההכנסות מוקדשות לאחזקת הספינה. גדי טוען שלודוויג הוא הבעלים והקרן גם יחד ולפי מצב התחזוקה הוא כנראה צודק.. אין יותר מדי תחזוקה. הבנות שפגשנו, ויקי מגרמניה ואנה מהולנד הן מתנדבות וכמוהן גם סבסטיאן מקולומביה. תמיד יש צוות של מתנדבים חוץ מהקפטיין והם מתפקדים ממש יפה. ויקי אוספת את כולם לשיחת הכרות- מה מותר ומה אסור, איך כל דבר עובד, ובסוף מעבירה דף תורנות- שלושה מתנדבים לרחצת כלים בכל ארוחה… החבר'ה לא אוהבים את אופן ההתנהלות שלה – יש מי שאומר שאם תמשיך ככה יזרקו אותה למים.. ארוחת צהריים כבר מחכה לנו, עוד מעט נעגון באחד מאיי סאן בלאס. האיים נראים מקסים- עצי קוקוס, חול נקי, מים כחולים- כמו פרסומת. אנחנו עוגנים ליד יאכטה וקבוצת מטיילים- החלטנו שזו חתונה, וכל הרווקים בחבורה מכריזים שאם אי פעם יתחתנו זה יהיה באי הזה. מתקרבת אלינו סירה של מקומי עמוסת לובסטרים, גדי ואני ממהרים להודיע שאנחנו לא אוכלים דברים כאלו- מבטיחים לנו ארוחה צמחונית. חלקנו קופץ מהספינה למים, שוחים לאי- המים נעימים ביותר, בחול המון כוכבי ים, כיף!

ארוחת הערב בספינה ואנחנו נשארים לפטפט- יחד עם החבורה הותיקה שלנו יושבים גם קלאוס וסאם. סאם מגיע מאנגליה, הוא היחיד שלא יודע לאן יגיע, פשוט נגמר לו הכסף וגם מקור ההלוואות מחברים עומד להתייבש. לא נעים. אנחנו משווים שפת גוף וקולות של כל עם. כמובן שהרב מלים לא יפות.. יש דוגמאות בשפע מכל בני המזרח התיכון. שואלים את קלאוס מה יש לו לתרום- אין. אנחנו מתעקשים- אין לכם תנועות מיוחדות לגרמנים? הוא אומר יה, יה, בצורה כל כך מודגשת וכולנו מתגלגלים מצחוק. התרומה של סאם לא פחות מצחיקה- קודם שותים בירה, אחר כך מדברים, אחר כך הולכים מכות. אין דברים אחרים באמצע..

בשעה עשר, כמובטח, הספינה מרימה עוגן, פותחים מפרשים, ואנחנו- שכבר במיטות- מתחילים להרגיש את התזוזות.. באמצע הלילה תיקים מתחילים 'לנסוע', הוילונות של החדרים עומדים בזוית מוזרה, צריך לשנות כיוון במיטה כדי לא להתגלגל ממנה… בבוקר מתחילים לראות תוצאות- חצי מהאנשים בקושי זזים, מחלת ים זה לא דבר נעים. אחד אחד מגיעים לקחת כדור- יש כמובן כמה יחידי סגולה ששום דבר לא מזיז להם. אני לוקחת כדור לפי המלצתו של לודוויג והולכת לישון.. מתעוררת אחרי ארוחת הצהריים לקול שטיפת הכלים- רעבה במיוחד אבל עדיין קצת מסוחררת. גדי גם לא מרגיש הכי טוב אבל מצבו טוב משלי. זו לא סערה, לודוויג אומר- גלים בגובה ממוצע של מטר וחצי זה כלום.. איזה מזל, איך היינו מרגישים אם היתה סערה? אנחנו צפויים להגיע לנמל בערך בתשע בערב- סופרים את הדקות שזה יגמר.. השקט ששורר בספינה לעומת הפטפטת והצחוקים של אתמול.. ברגע שמקפלים מפרשים כבר יש הבדל משמעותי, ובנמל הים חלק להפליא, אנחנו עוברים ליד אנית מלחמה צרפתית שמתארחת פה ויש עליה מסיבה. התאוששנו לחלוטין- גם רוצים! לודוויג מודיע שהאיש שמטפל בכל הניירת שקשורה לאופנועים נפטר אתמול, לא ברור איך ומי ומתי יקרה כל התהליך. בכל מקרה מחר אחרי ארוחת הבוקר נרד לחוף ונפגש שוב אחר הצהרים- נקבל את הדרכונים חתומים ותחזית להמשך. לילה שקט ורגוע, בבוקר אורזים רק מה שצריך לקחת למלון- כל הציוד של האופנועים נשאר בספינה, ואנחנו יורדים לחוף. ברוכים הבאים לדרום אמריקה.