הגבול בין פרו לבוליביה נראה כמו אפריקה או המזרח הרחוק. דוכנים, ריקשות, טיילים ומקומיים- ערבוביה ענקית וריחנית.. התור לכניסה ארוך מאד, עשר וחצי אני מתיצבת וגדי הולך להתחיל לארגן ניירת בשבילנו ובשביל זורו. כבר שמענו שמאז צוק איתן עושים צרות לישראלים בגבול, אז הנה זה מתחיל- אתם צריכים לחזור ללימה לעשות ויזה. (?!) אין אפשרות אחרת. גדי, שהחכים עם השנים, עושה את עצמו מסכן- אנחנו עם אופנוע, זה יקח 10 ימים, לא יכולים, הרצאת מסכנות. בסוף מתערב אחד מהפקידים ומוציא רשימה של מה צריך לתת להם כדי לקבל ויזה בגבול. גדי מתחיל לרוץ לצלם, צריך גם להדפיס דף בנק (!) והזמנה מראש של חדר במלון. אין איך להדפיס, גדי רץ בחזרה לצד של פרו, שם יש. בינתיים התור מתקדם ואני איתו, גדי הולך לודא שיש לנו את כל מה שצריך, אבל לא- צריך גם צילום של פנקס חיסונים. סוף סוף מגיעים לעמדה. הפקידה רוצה לראות את כל המסמכים, מכינה תיק יפה לכל אחד, ושולחת אותנו למלא עוד טופס ירוק לכניסה למדינה. אז הולכים לפקיד, נחמד דוקא, שיעשה לנו את הויזה וישים בדרכון. נפרדים ממאתיים דולר ואפשר לחזור לפקידה. שמה חותמת בדרכון ושולחת אותנו להביא לה צילום של הדרכון המוחתם. זהו? גמרנו? עכשו לאדואנה- המכס. הטפסים של זורו כבר שם, צריך צילום של הטופס הירוק, מכינים לנו אישור, אפילו לא בודקים את המספרים. השעה אחת וחצי. בילינו פה שלוש שעות- מזל שהפסקת הצהריים מאוחר יותר. אנחנו רק רוצים לצאת מכאן, עוד נספיק להגיע ללה פס לפני הערב. הכביש ממעבר הגבול קצת חסום, קצת לא סלול, אי אפשר לראות לאן צריך לנסוע- האם זאת בוליביה? האנשים, הלבוש, בתי הבוץ- הכל כמו בפרו. נראה רק שהם פחות חביבים, אבל ניתן להם הזדמנות נוספת. בשתי תחנות דלק אין בנזין, רק סולר, וכשכבר מוצאים תחנה עם בנזין המתדלק לא יודע איזה דלק זה, וגם גובה מחיר תיירים מופקע. עוד הזדמנות? שעתיים נסיעה בקצב איטי בגלל מצב הכביש, והגענו- עיר נמוכה, מתפרסת על שטח עצום, ברקע- הרים מושלגים, תמונה נהדרת.
la paz
לה פס- מהומה, ריחות של עולם שלישי, נהגים עצבניים, כלבים משוטטים וכמובן אנשים מתרוצצים לכל עבר. שום דבר לא משתנה. בכניסה אנחנו עוצרים לאכול לפני שנכנס למלחמה ברחובות הצפופים- לפחות הכבישים בעיר טובים יותר, אפילו עולים על כבישי הערים הגדולות שעברנו עד היום. יותר משעה לקח לנו להגיע לכתובת שקיבלנו של הוסטל מומלץ- יש בודאי מאות הוסטלים בעיר כזו, כדאי לדעת לאן הולכים מראש אם לא רוצים לשוטט ביניהם. הרב במצב לא משהו, אז לפחות להכנס לאילו שאחרים כבר היו בהם ויודעים מה מקבלים. יש שניים מאד קרובים פיזית, אחד יקר יותר, השני אהוב על ישראלים ויש בו מסעדה עם אוכל ישראלי. מאחר והגענו אליו ראשון והוא נראה סביר, וגם יש חניה בבנין ליד- אנחנו מחליטים להשאר פה. האזור של ההוסטל לא יותר מפתה מהחדר- הרחובות מלאים בחנויות קטנות, ברובן יש דברים לתיירים, מסעדות, ובמדרכות- שוק. הצ'ולות, המוכרות, בתבנית אחידה- חצאית קפלים רחבה, פונצ'ו מכסה אותן, כובע לבד כמו של צ'רלי צ'פלין, ותמיד שמנות. שלטים בעברית בכל מקום- ממליצים על המסעדה הזו, הפליזים הכי זולים, הפיצה הכי טעימה, פרננדו תופר הכל, וגלדיס האמא שלנו בלה- פס. אומרים שתנועת התיירים הישראלים בבוליביה פחתה מאז שהשלטון החליט 'להציק' אבל עדיין- הם חלק גדול מהכלכלה התיירותית. למחרת בבוקר אנחנו רוצים לקחת את זורו למוסך להחלפת שמנים, אבל הבוקר איטי מאד, וכשאנחנו יוצאים מהחניה נעמד לידנו בחור מקומי עם אופנוע לפטפט ומכיר לנו את דוד- ישראלי צעיר שקנה פה אופנוע וחושב לצאת לטייל דרומה. השיחה מתארכת, וסטפנו, שעדיין בעיר כי ירד גשם הבוקר, מזמין אותנו לאכול צהריים ביחד. במוסך יוצאים להפסקת צהריים ופותחים שוב בשעה שלוש, אז אנחנו לוקחים את הזמן. עוד כמה צעירים ישראלים מתגלים ברחוב, הם מזמינים אותנו להצטרף אליהם לארוחת ערב בבית חב'ד. רעיון נחמד.
הנסיעה למוסך ארוכה ואנחנו מגלים שגם החלקים היותר מתקדמים של העיר הזו מכוערים למדי. קרלוס, האחראי במוסך, מקבל אותנו יפה אבל לא כל כך יעיל. הטיפול יכול להעשות עוד היום, אבל צמיג אחורי שביקשנו להחליף אין לו במלאי. גם לא בשום מקום אחר שהוא בדק. אנחנו לוחצים- הצמיג שלנו יכול להחזיק עוד 1000 קמ', הוא מבטיח שימצא לנו, אבל כבר הבנו איך הדברים עובדים פה- צמיג לא יהיה. נצטרך מעכשו להזמין בסלטה ולקוות שלא נתקע בגלל זה. קרלוס מארגן נסיעה של מועדון BMW המקומי למקום ליד הגבול כדי לראות את מתחרי הדקאר ורוצה לדעת אם אנחנו מצטרפים. מבטיחים לו תשובה מחר, אבל צריך בשביל זה ציוד קמפינג. הוא מבטיח שימצא לנו מקום שבו אפשר לשכור ציוד, לא מאמינים לו, אבל צריך לתת הזדמנות. בחזרה אנחנו הולכים לבית חב'ד שנמצא מאה מטר מההוסטל שלנו. חוץ מארבעה חבר'ה מישראל אנחנו פוגשים שם את חיה עם התינוק ישראל. היא ובעלה איציק נמצאים פה כל היום עם חמשת הבנים, ובערב אחד מהם לוקח את הילדים הביתה. הם כאן כבר כמה שנים וישארו עד שיבוא המשיח. שבתות וחגים כמובן בבית חב'ד כי צריך לארח את הצעירים שמגיעים. יש להם עובדת מקומית שבאה כל יום ועוזרת בבישולים, ומבשלים פה הרבה. בית חב'ד נראה כמו כל המקומות שאנחנו מתאכסנים בהם- עלוב ומוזנח, אבל כנראה שאף אחד חוץ מאתנו לא רואה את זה.. מאוחר יותר אנחנו מבינים שהמשפחה גרה בבית של הקהילה היהודית שנמצא באזור יותר טוב אבל בעצם רב זמנם הם פה. אין להם תקצוב ונראה שהארוחות שהם מגישים ותרומות הם מקור ההכנסה העיקרי, וזה בהחלט לא מספיק. לכן גם לא משקיעים בשפוץ המקום. גם נסיעה לארץ לביקור היא סיפור יקר- לא רק הטיסות והשהות אלא גם להביא מחליפים שידאגו שהבית יתן שרות למטיילים. להגיד שאנחנו לא מקנאים בהם זו לשון המעטה.. אנשים מהמגזר שלהם היו מכנים אותם צדיקים, והפעם אני נוטה להצטרף להגדרה. החבר'ה המבקרים מאד מעריכים אותם כנראה, ואחד מהם- עונג- מבטיח שיבוא מחר לסדר להם תאורה במדרגות ובכניסה. חיה מספרת לי שהילדים- הגדול בן 7 ואחריו בהפרשים של שנה וחצי- שנתיים- לומדים בבית. יש להם בית ספר אינטרנטי משותף עם משפחות של בתי חב'ד אחרים ביבשת, וזה דוקא נשמע נחמד ומעניין. במהלך הערב מצטרפים עוד אנשים, ואני כבר מרחמת על חיה שמן הסתם כבר מזמן היתה רוצה להיות בבית.. די מאוחר כולם מתחילים לעשות סימנים של פרישה, אבל לא לפני שעוזרים לחיה להוריד (60 מדרגות!) את התינוק והמון שקיות לרחוב, מחכים איתה למונית ודואגים שהנהג יקח אותה למקום הנכון. בבוקר אנחנו הולכים לכתובת של ציוד מחנאות להשכרה שקרלוס שלח אותנו אליה. הדרך, חצי שעה הליכה בירידה אז זה טיול נחמד- את החזרה נעשה במונית. אין כלום בכתובת. ברור קצר מגלה שהוא לא שלח כתובת נכונה, כמה אופייני. החנות נמצאת פחות ממאה מטר מההוסטל שלנו.. זאת סוכנות טיולים בעצם, שמשכירה ציוד לאנשים שמזמינים טיול. דולי, האחראית, מבטיחה שהציוד במצב טוב, מוכנה לתת לנו רק לשני לילות למרות שאנחנו צריכים אחד, ורוצה שנשאיר דרכון לבטחון. בעניין טיב הציוד נצטרך לסמוך עליה, אין ברירה אלא לשלם על שני לילות, אבל דרכון אנחנו לא מוכנים להשאיר. היא מתרצה בסוף, אבל דורשת ערבון של 300 בוליביאן. שיהיה. אנחנו הולכים להוציא כסף כי היא מקבלת רק מזומן, אבל עד שהיא באה עם הציוד אנחנו מספיקים גם לאכול צהריים. הציוד נראה בסדר- אוהל איכותי עם כיסוי גשם, שקי שינה מתוצרת ידועה ואיכותית, ושני מזרוני שטח. נצטרך להתארגן על קשירה של כל זה- היה כל כך נח להפטר מהציוד הקודם!
סטפנו יצא הבוקר דרומה, אבל אריק מגיע מפרו ושמח לשמוע שאנחנו פה- הוא ישמח להצטרף לנסיעה הזו וגם השיג ציוד קמפינג. גם דוד חושב להצטרף, אבל הוא עוד לא מאורגן לצאת לנסיעה ארוכה, אולי נפגוש אותו בשלב מאוחר יותר. זורו נשאר לחנות במוסך- ממילא יוצאים משם אז אין טעם להוציא אותו. אחר הצהריים אנחנו הולכים לטייל קצת, יורדים לכיכר עם הקתדרלה ובניין בית המשפט- אין בעיר הזו טיפת חן, למרות שראינו הרבה מבנים שפעם כנראה היו יפים.. בוליביה נמצאת במדרון ארוך שנים, עם שלטון מושחת שלא עושה מאמצים לקדם את האוכלוסיה החלשה, אין נסיון לפתח את הכלכלה, ולעומת זאת מלאימים עסקים בצורה שרירותית. אבל לא שוכחים לחייב תיירים במחיר פי שלוש של דלק, וגם זה רק כשמוכנים למכור ובתנאי שיש! נראה שגם השכבה היותר אמידה התרגלה לתנאים העלובים, ובעצם רק מי שמקורב לשלטון חי ממש טוב. העניים והאיכרים חיים כמו במערב לפני חמישים שנה ואולי יותר. ההרגשה היא שלא רק שלא מוכנים פה לנסות להיות נחמדים לתייר, אלא גם מנסים לעקוץ אותו. ברור, לא בכל מקום, לא כל אחד, אבל יש הרבה פרצופים חמוצים. ואולי זה לא בגללנו אלא בגלל החיים חסרי העתיד שיש להם? בערב אנחנו שוב הולכים לבית חב'ד. הארוחה שם טעימה ועם אפשרות שיחה בעברית, מתאים לנו. הפעם אנחנו פוגשים גם את איציק והילדים. הוא בא ממשפחה של שליחי חב'ד- הוריו כבר עשרים שנה בהודו ועכשו אחיו הקים בית גם בהודו. עונג כבר הספיק לסדר את התאורה בחוץ, מדהים איך הצעירים שבאים לכאן רוצים לעזור ולתת להם. האמת- כשאנחנו מזמינים אותם לבא לבקר אצלינו כשהם בחופשה בארץ- זה ממש מכל הלב. הם מעוררים הרגשה של- מגיע להם לקבל משהו טוב. זה לא שאנחנו מרחמים עליהם- אלו החיים שהם בחרו לחיות, אבל הלב קצת נצבט. אנחנו נפרדים מוקדם הערב- עונג ודורין טסים מחר לטיול בפמפה, אבל יחזרו שוב לעיר עד הטיול הבא. קצת זר לנו הטיול אחרי צבא שאנחנו פוגשים פה. החבר'ה האלו- שכולם ילדים טובים ונבונים- יכולים לשהות שבועות בעיר כזו, לצאת מדי פעם לטיול של כמה ימים, לטרק, להשרדות (כן, יש דבר כזה. ויש גם חצי השרדות!), ובשאר הזמן לשרוץ, ולקנות. המון. תופרים מעיל עור. תופרים פליזים. קונים בגדים. קונים מתנות לחברים ולמשפחה. קונים ציוד לטיול. זה הטיול שלהם והזמן שלהם, אבל אנחנו מסתכלים מהצד וצר לנו על הזמן והכסף המבוזבזים, כאילו הם שלנו… האם כשהיינו בגילם היינו אחרים? נדמה לנו שכן, אבל כנראה שצריך לשאול את אלו שהסתכלו עלינו מהצד אז! את הבוקר השלישי בלה-פס אנחנו מנצלים לארוחת בוקר עם דוד, נותנים עצות אחרונות שאותן יאמץ או לא- הוא כבר ילד גדול, ואחר כך לסבוב מהיר ב'שוק המכשפות' שלא ממש מעניין. דבר אחד חיפשנו בכמה רחובות ולא מצאנו- חוברת קומיקס. במדרכה שליד ההוסטל שלנו יושב כל יום ילד- אולי בן 10- ופותח עמדה לצחצוח נעליים. כבר ראינו ילדים מסתובבים ומנסים לשכנע אותך שתצחצח אצלם נעליים, וכמובן המון מבוגרים, אבל הילד הזה לא מנסה כלום- פשוט פורש את הציוד לידו ויושב כל היום לבד, בשקט, לא עושה כלום. רצינו לתת לו משהו להעסיק את הראש, למרות שאי אפשר לטפל בכל התחלואים והעוולות שרואים במקומות האלו, וחייבים לפתח עור של פיל. כנראה שבאזור הזה של העיר אין הרבה דרישה לחומר קריאה. אולי בשום אזור? משתדלים לא להיות שיפוטיים- בכל זאת זו תרבות אחרת- אבל לפעמים זה קשה. בימים האחרונים אכלנו רק במקומות מסודרים ולא ברחוב, ובכל זאת הבוקר אני מתעוררת עם עויתות מעיים. לא ממש מתאים לטיול בשטח- נקווה לטוב. לקראת הצהריים אנחנו במוסך עם כל הציוד, איתנו עוד שנים עשר אופנוענים שיוצאים לשטח. הארגון לא משהו, אבל אלו הבוליביאנים. החלטנו שאנחנו זורמים עם מה שיש. באחור קל של חצי שעה יוצאים לדרך- אנחנו אמורים להפגש עם עוד כעשרים אופנוענים שבאים מהעיר סנטה- קרוז. אין מי שמוביל- לא כולם יודעים לאן לצאת, הבלגן חוגג- אבל זורמים. אנחנו נצמדים לאחד שכנראה יודע לאן לנסוע, ומגיעים לנקודת המפגש, שם כבר מחכים לקבוצה שלנו.
יחד איתנו נוסעים שני טנדרים והמשאית של המוסך עם קצת ציוד ובעיקר אוכל, וגם צלמת. יוצאים לקטע הדרך השני עד הכניסה לשטח. שוב- אין מוביל, אין הגדרה של איך נוסעים ולאן בדיוק, ברדק. זורמים. כשעה נסיעה, מגיעים לשביל- אפשר לזהות לפי המשאיות עם השרותים הניידים, רכב של רשת טלוויזיה, הרבה שוטרים, ומוכרי הדגלים והמדבקות- של בוליביה ושל הדקאר. מתחילים לנסוע. בתכנית המקורית נאמר שנוסעים 6 קמ' בשביל. לאורך השביל פרושים שוטרים רבים, ומצידיו מכוניות, אוהלים, במות- כולם מחכים לראות את המרוץ מחר בבוקר. הטיפטוף שליווה אותנו מפסיק, אבל הנסיעה לא. אנחנו נוסעים בדרך לא סלולה, אדמה אדומה ומסביב שטחים שחלקם מעובדים. ה'אדריכלות' בבוליביה קצת שונה ממה שראינו עד היום- יש מתחם מגודר שכולו בנוי מבוץ לכל משפחה ובו בתי חדר אחדים וחצרות לחיות המשק- פרה, כבשה, אלפקה. לפעמים גם חזיר או למה. ובל נשכח את הכלבים. בכל מקום. האיכרים תלו שלטים גדולים- "אנחנו צריכים כבישים סלולים. יחי דקאר 2017". הנסיעה מתארכת מדי, וכשעוצרים אחרי 25 קמ' מתברר שנבחרה נקודת מחנה 40 קמ' מהכביש, אבל הדרך חסומה בגלל בוץ עמוק. שעה של התלבטויות עד שסוף סוף מחליטים להקים אוהלים ליד שרידים של בית בוץ- קור נוראי ,הרוח חזקה מאד ורוצים סוג של מחסה. המשאית פורקת ציוד והשף מתחיל להכין ארוחת ערב. הטפטוף חוזר, ותוך דקות הופך לגשם של ממש וכולם בורחים לאוהלים להתחבא, אנחנו אפילו מתנמנמים קצת. כשמתחילים קולות בחוץ אנחנו מתחילים להתקבץ- הקימו מחסה גדול, יש שולחן ארוך, כסאות,מישהו שולף יין אדום מתקתק- ממש במקום. הגשם כמעט פסק לגמרי, ומסתבר ששני אנשים מגיעים רק עכשו, כבר חושך גמור, בוץ בדרך ושניהם חסרי נסיון לחלוטין- שיטת 'יהיה בסדר' חזקה מאד בבוליביה, אבל היכולת הכללית לא מעוררת הערצה.. הם קצת הלכו לאיבוד אבל לפחות יש קשר טלפוני איתם. רב האנשים מכירים כמה אחרים, יש כמה צעירים אבל הרב בערך בגילנו. בין הרוכבים אבא ובן, ומעט זוגות. מוזר שיש המון מבטאים שונים- בדרך כלל בכל מדינה יש צורת דיבור אופיינית וכאן- ערבוביה שלמה. האוכל מגיע- פאיז'ה טעימה וחמה, כמה מנסים להדליק מדורה, השניים האבודים הגיעו עם קצת עזרה, מישהו שולף בקבוק וויסקי, ואז מתחילות השמועות- מבטלים את המרוץ בגלל מזג האויר. שעה של שיחות טלפון בהולות לכל מיני מקורות, עד שיש אישור סופי- המסלול של מחר בוטל בגלל תנאי הדרך, הם יעשו נסיעת טיול מאורורו ללה-פס, יום מנוחה כמתוכנן, ואז ימשיכו לאויוני. אנחנו במלכוד- לא רוצים לחזור ללה-פס, יקח יומיים להגיע לאויוני, ואין לנו מושג מה קורה שם. בכל מקרה אי אפשר לצאת מפה עכשו, רק מחר בבוקר, וגם זה רק אם הגשם ייפסק והדרך לכביש תהיה עבירה. המטבח ממשיך להזרים כל הערב שתיה חמה, ולקראת חצות נסגר. זה הסימן לכולם לפרוש לאוהלים. ארוחת בוקר בשבע וחצי. אנחנו ישנים מצוין- את האוהל הקמנו בתוך חצר קטנה שאף אחד לא רצה להכנס אליה כי פעם היו שם כבשים והיא 'מרוצפת' בגללים, אבל לנו זה לא מפריע- אנחנו יודעים שכשזה יבש זה לא מסריח. שקי השינה מצוינים, ובתוך האוהל חמים ונעים. לפנות בוקר נהיה קצת קר, התהפכנו, התכרבלנו, ובלי בעיה נרדמנו שוב עד שקולות המטבח העירו אותנו. אחרי ארוחת הבוקר מתחילים להתקפל, מורידים אויר מהצמיגים כד לא להתהפך בבוץ, ולאט לאט כל השיירה יוצאת. אנחנו מעמיסים את הארגזים על אחד הטנדרים, ויוצאים את המרחק בקלות אם כי באיטיות.
בכביש כולם מסתדרים לתמונה קבוצתית, לא ממהרים כי ממילא הכביש סגור מסביב ללה-פס- הדקאר נכנס לעיר והכבישים יפתחו רק אחר הצהריים. גם אנחנו- שנוסעים דרומה לא נוכל לעבור, במשאית המטבח יש גם ציוד של המוסך אז כולם מסתדרים בשורה למלא אויר בצמיגים, ובשעה אחת אנחנו נפרדים מהחבורה ומתחילים להדרים. אחרי לילה גשום, ויום יפה ונעים, רואים מרחוק עננים מתקבצים, אנחנו עוקפים את הכניסות לעיר, וממש בסוף, בפניה האחרונה מגיעים למחסום. זהו, פה צריך לחכות עד שהשיירה תגמור לעבור. מבקשים יפה מהשוטרת לפנות ולחנות בצד, ואז אנחנו מגלים שבעצם אין שום בעיה להמשיך- לאט, כי זה שני נתיבים שסגורים לתנועה והם מלאים אנשים ומכוניות חונות, אבל גם נוסעים שם לשני הכיוונים, ואופנוע בדרך כלל לא נחשב רכב בעיני המשטרה. כשהכביש חסום למעבר יורדים לדרך מקבילה שהיא לא סלולה ומלאה בורות ושלוליות, אבל שם התנועה זורמת. שני הנתיבים לכיוון העיר מוצפים אנשים עם דגלים ושם נוסעת השיירה של הדקאר. מדי פעם אנחנו עוצרים להסתכל ולצלם, ואז עטים עלינו אנשים ומבקשים תמונה איתנו..
אנחנו ממשיכים בתנועה איטית, מדי פעם עוברים שוטרים- עושים יפה שלום וממשיכים. כשהכביש כבר ממש מחוץ לעיר עוצר אותנו שוטר ומבקש שנסע לאט ובזהירות כי יש אנשים מסתובבים על הדרך- אמנם מחוץ לעיר, אבל בכל מקום שיש צבר בתים יש אנשים שבאו לראות, ואוהלים, וילדים- בלגן. אחרי שעה של נסיעה כזו אנחנו עוצרים ליד כמה מכוניות להכין לעצמנו קפה, לנוח קצת. כמה דקות אחרי עוצרים לידנו 4 רוכבי אופניים שעברנו קודם- 3 צרפתים וגרמני- לפי הקצב שלהם עוד נפגש בדרך… עוד לא גמרנו לשתות ומתחיל בלגן- פתחו את הכביש לתנועה וכולם רוצים להיות ראשונים. מזל שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך.. אופנוען עובר אותנו ומסתובב אלינו בחזרה- לא זיהינו, זה אריק! הוא עקף את כל העיר בדרך עפר, לקח לו 3 שעות, ועלה לו במגן יד ימני, אבל הנה הוא פה ואנחנו ממשיכים ביחד. הכביש ריק וטוב, אפשר לטוס עליו, רק להזהר מכלבים או חיות גדולות יותר.
לקראת ערב מגיעים ל ORURO, זו עיר שאין מה לעשות בה חוץ מלעבור לילה, אבל גם זה בעייתי- נוסעים ונוסעים ולא רואים שום הוסטל. בסוף אנחנו מגיעים למרכז שיש סביבו כמה בתי מלון וברחובות הקרובים גם כמה הוסטלים. אין לנו הרבה ברירות- כבר כמעט 7 אנחנו עייפים ורעבים, נכנסים להוסטל שיש לו חניה (אריק מתנגש בעוצמה בקיר הכניסה ומאבד את מגן הרוח…) ומקלחות משותפות. החדר נקי, כך גם השרותים, והאחראים נענים במהירות לכל בקשה או שאלה. ארוחת ערב במרכז- מסעדה שנראית טוב, הסועדים לבושים יפה, הגברים בחליפות, השרותים? מאחורי וילון, הכל פתוח, ואחרי חצי שעה ריח השתן מחלחל לחדר האוכל. מדהים כמה שהם מקבלים כל מצב כמובן מאליו. למחרת בבוקר אנחנו נשלחים לשוק שנמצא 3 רחובות מההוסטל- שם נוכל למצוא ארוחת בוקר שהיא לא מרק בשר.. אריק שותה רק שוקו, ומעדיף עוגיות על אוכל. מתחילים ללמוד את הבחור- הוא לא כל כך צעיר כמו שנדמה בהתחלה- בן 41, ולא צלם כמו שהציג את עצמו בהתחלה- זה רק לצרכי מס בארה'ב. אריק למד הנדסה וניהול, ואחרי 7 שנות עבודה בחברה שמייצרת קוצבי לב החליט ללמוד לתואר נוסף כדי להיות בעמדה יותר בכירה בעבודה. 6 שנים עבד בחברה שמפתחת תרופות ועכשיו החליט לצאת להסתובב בעולם שלא מתוך המשרד… הוא סוג של פרופסור מפוזר- דברים נופלים לו מהידיים, הציוד מבולגן והאופנוע חוטף, אבל הוא בחור נעים ואכפתי, ודי מודע לעצמו..
נוסעים. אנחנו במסלול שרצינו אבל רודפים אחרי הדקאר. אריק הזמין מלון באויוני, סטפאנו במלון בכניסה לסלאר, יהיה קשה למצוא מקום פנוי בעיר אבל אריק מתעקש שנבוא למלון שלו- ממילא הוא שילם על חדר כפול- לא אכפת לו שנצטרף אליו. אנחנו מתכוונים ממילא לישון הלילה בשטח, משאירים את הציוד המיותר בחדר של אריק, קונים אוכל לשלושתינו ויוצאים לעיירה קטנה- צ'יטה, שם סוף המסלול של הדקאר מחר, ולשם מתנקזים כל אלו שרוצים לצפות בתחרות. בעיירה יש בית ספר ומגרש כדורסל מקורה שבאחד מהם קיווינו לישון, אבל המנהל בעיר הגדולה היום והכל נעול.. מקימים אוהלים ליד כל הבוליביאנים, כמעט חושך ויש זמן עד שנכין אוכל, אבל התכניות קצת משתבשות כשמתחיל לרדת גשם- כולם נכנסים לאוהלים עד שהגשם ירגע, קר ויש רוח חזקה, וזה לא נגמר.. אין ארוחת ערב ואפילו לא קפה- מזל שאכלנו פיצה ענקית בצהריים. אנחנו ישנים טוב, אריק קצת סבל מהקור בלילה, אבל הבוקר נעים ויפה ויש רק בעיה קטנה אחת. כל סממני המרוץ נעלמו, והשמועה אומרת ששוב קיצרו את המסלול בגלל הגשם הרב, והיום יגמר בעיר אחרת, שלוש שעות נסיעה מכאן. אף אחד לא יודע כלום- המון שמועות וסיפורים, מה שבטוח- פה אין תחרות- אין שוטרים, אין עיתונות וטלוויזיה, אין במה.
אנחנו אורזים ומתחילים לנסוע לכיוון אויוני ומה שנראה לנו כשוטר על אופנוע מתגלה כסטפאנו שבא לפגוש אותנו. אנחנו עוצרים 10 קמ' לפני אויוני בחנות חמודה שיש בה קפה כדי לנסות להגיע להחלטה על ההמשך. עוצרים איתנו גם 4 פולנים- שניים על אופנועים ועוד זוג ברכב שטח שמטיילים כבר כמה שנים בעולם. הם מתלהבים כאילו זה היום הראשון שלהם בטיול- קצת וודקה כנראה עוזרת להם… סטפאנו ואריק מחליטים 'לקפוץ' לסלאר, אנחנו נשארים עם הפולנים. לאט לאט מצטרפים עוד אופנוענים- מאנגליה, מברזיל, נראה כאילו כולם מתנקזים לפה! בהמשך מגיע גם אלברטו- הספרדי המשוגע. אחריו מגיע גם דוד שגם הוא ישן באזור בשטח עם קבוצה של אופנוענים בוליביאנים. חגיגה.
החשש הקרוב שלנו- מתי יסגרו את הכביש לאויוני, כי הדקאר עובר פה על הכביש, החשש היותר רחוק אבל גם יותר גדול- איזו דרך כדאי לבחור הלאה. יש שתי דרכים לכיוון צ'ילה- מאד יפות אבל מאד קשות. שתי דרכים גם לסלטה בארגנטינה- לא מצליחים להבין אם הקצרה יותר על כביש סלול או לא, והארוכה אמנם יפה יותר ובכביש טוב, אבל בכל זאת- 4 שעות נוספות שמבחינתנו הן יום נוסף. ההרגשה הכללית היא שרוצים כבר לצאת מבוליביה ויהי מה! הדיווח מהסלאר- מקסים. השניים לא נכנסו ממש פנימה דרך המים אבל נהנו מאד. מחליטים לנסוע לאויוני כל עוד אפשר, ננסה לעבור את המחסומים שכבר הוקמו בעיר. אנחנו מרגישים כמו בטיול שטח- יש בעיירה הזו כמה כבישים מרוצפים סביב המרכז, כל השאר חול ובגלל הגשם הרב יש שלוליות ענק, ורחובות שאנחנו נאלצים לעקוף בגלל אי עבירות. נהג מקומי מתנדב להראות לנו את הדרך לבית הקברות לרכבות- חוץ מהסלאר זו האטרקציה של העיר. מדרום לעיר זרוקים עשרות רבות, אולי אפילו מאות קרונות וקטרים ישנים וחלודים- אפשר לחשוב איזו מעצמה תחבורתית היא בוליביה.. ביקור נחמד.
חוזרים למרכז אבל הכניסה למלון שלנו חסומה, כל הרחוב הראשי סגור לתנועה והאופנועים של הדקאר כבר מתחילים לעבור. סטפאנו חוזר למלון שלו- אנחנו קובעים לאסוף אותו בשבע בבוקר כדי להכנס לסלאר עם האופנועים. גדי מבקש רשות מהשוטרים לחצות את הכביש כשהוא ריק, והם- אדיבים ונוטים לעזור כתמיד, מסכימים. גדי ואריק חוצים בהשגחת השוטרים, אני מצלמת, וההמון מסביב מריע לנו..
במלון- קודם כל מקלחת חמה, ארוחת ערב מוקדמת, סבוב קצר לראות את החגיגה ברחוב, והרגשה כללית של אכזבה מהדקאר- אנחנו פוגשים בני משפחה של מתחרים שמספרים על חוסר תנאים, אנחנו רואים במסעדה מתחרים שיושבים להכין את הניווט של מחר כי אין מקום אחר, אחרים מחפשים מקום לינה. לא ברור אם זה קורה רק בבוליביה או בכלל- אבל כל ההילה של המרוץ החשוב בעולם מתנפצת לנגד עינינו. בבוקר אנחנו יוצאים לדרך לפני שש וחצי, נזהרים שלא להעיר את אריק שהחליט להשאר לנוח. אחרי טעות בניווט שעלתה לנו בארבעים דקות יקרות בכביש הכניסה לסלאר, שהוא איום ונורא, אנחנו אוספים את סטפאנו מהמלון שלו ומגיעים למים. המראה יפהפה- משטח מלח ענק, אנחנו עומדים מול שטח מוצף מים ובמרחק רואים את השטח היבש ובו כמה נקודות שעוזרות להתמצאות. אני לא רוצה לחצות את המים- זה נראה מפחיד מאד למרות שאלברטו עשה את זה אתמול וסיפר כמה זה קל. גדי עובד קשה לשכנע אותי, ואני בסוף מסכימה ומשתדלת להתרכז בצילום כדי לא לדעת מה קורה. זה באמת פשוט מאד- אחרי כמה מטרים המים נהיים צלולים ואפשר לראות כל מה שיש מתחתם, משטח המלח קשה כמו אספלט והמים לא עמוקים בכלל. פחות מעשר דקות נסיעה ואנחנו שוב במקום יבש. המשטח העצום הזה כולו בצורת משושים, מסביב הרים שחלקם מושלגים, ופה ושם קבוצות מטיילים. מאד קשה לאמוד מרחקים, וגדי משתעשע בנהיגה מהירה בשטח. אנחנו נוסעים כמה דקות כדי להיות במקום שאין אנשים אחרים ומשתעשעים בצילום. טוב שסטפאנו איתנו- הוא מצלם את שנינו בנסיעה, אנחנו אותו, ומקנחים בצילום של גדי 'חותך' את המים. אנחנו פוגשים קבוצות של כורי מלח- מקומיים שבאים עם כלים, עושים חור במלח וחופרים כדי להוציא גושי מלח בצורת גבישים שאותם ימכרו אחר כך לתיירים.
סביב הסלאר יש אתרים שונים- מהרי געש, דרך לגונות, 'פסלים' טבעיים וגבעות צבעוניות, ואפשר לצאת לטיולים מאורגנים מיום ועד שבוע, אבל אנחנו מסתפקים בשעות המעטות על המלח. חוויה נהדרת. יוצאים חזרה- קודם כל לשטוף את זורו מהמלח. השטיפה היא עצמית- האחראי במקום לא מוכן לקחת אחריות על שטיפת אופנועים- כנראה שיש לו נסיון רע עם זה… באחת עשרה כמו שתכננו אנחנו כבר במלון, מעמיסים מחדש את כל הציוד, והולכים לשתות קפה עד שכל החבורה תגיע.
דוד בא להגיד שהוא כבר מתחיל לנסוע- הקצב שלו איטי משלנו- קובעים להפגש בדרך. בשתים עשרה, כמתוכנן, יוצאים לדרך- סטפאנו מוביל, אנחנו אחריו כשגדי נאלץ להתאפק בענין מהירות וסיבובים (מה שמאפשר לראות יותר בנחת את הדרך), אחרינו אריק שבנסיעה בחוץ יותר נינוח, ובמאסף- אלברטו שטוען שהוא לא עומד בקצב וישיג אותנו בהמשך. נסיעה מדהימה- הנוף משתנה והוא כל הזמן מפתיע ביופיו, מזג האויר נהדר, הנאה מושלמת! עוצרים לארוחת צהרים קלה ואנחנו מופתעים לגלות שאריק ואלברטו אף פעם לא עצרו לאכול במסעדות הדרכים- מקסימום עוצרים לקנות שתיה וחטיף- הם מודים שזו ארוחה טובה. גם מאד זולה- פחות מחצי מחיר ממסעדה בעיר. דוד גומר את המנה שלו, שואל את גדי אם הוא גמר, ומחסל את האורז והסלט שהשאיר. אנחנו צוחקים- הילד צריך לגדול.
עוד שעתיים של נסיעה לא פחות יפה, ואנחנו ב POTOSI. סטפאנו מנווט למלון שהיה בו קודם, וכולנו עם האופנועים נדחסים פנימה. אנחנו ממש במרכז העיר, נעים פה, וכולנו נהנים מארוחת ערב טובה והרבה צחוק. אלברטו בעיקר גורם לנו להתקפים של צחוק, האיש מטורף לגמרי. הוא מהנדס חשמל במקצועו, רווק בן 43, ועובד בחברה שבונה בתי מלון בסגנון 'הכל כלול' בכל העולם, כך שהוא נודד ממקום למקום- פרוייקטים שנמשכים עד שנתיים בדרך כלל, עכשו הוא בשנת חופש ואחרי טיול במזרח הגיע לארה'ב ויורד לאושואיה. החוויות שלו מלפני חצי שנה דומות לאלו של סטפאנו מלפני 15 שנה, הם מספרים נפלאות על אפגניסטן, בשבילנו זה ישאר בגדר סיפורים… אלברטו הוא גם זה שפותח נושא שמן הסתם מציק לכולם אבל אף אחד לא מדבר עליו- סקס בטיולים ארוכים. כולנו מתגלגלים מצחוק, אבל אנחנו, בתור הזוג היחיד בחבורה, קצת לא שייכים.. הם יכולים לספר על 'טינדרלות' במדינות שונות, בשבילנו אלו סיפורים משעשעים בלבד. נהיה מאוחר, קובעים להפגש בשמונה לארוחת בוקר. בבוקר אנחנו מתארגנים בזריזות- את החדרים צריך לפנות בתשע, דוד וסטפאנו נשארים להסתובב בעיר, כל האחרים יוצאים לסיור במכרה. פוטוסי היתה פעם עיר עשירה מאד, היא יושבת באזור שבו כורים כסף בעיקר עד היום. המכרה הראשון התחיל לעבוד בשנת 1751 תחת ספרדי בשם קירוגה. בתקופה ההיא הספרדים התייחסו אל האינדיאנים המקומיים כאל עבדים- הכורים היו חיים במכרה חצי שנה- עובדים, אוכלים, ישנים- הכל מתחת לפני האדמה. ברור שלא אכפת היה להם כמה מתים ממחלות- החיים לא נחשבו בכלל. בגלל שהם ראו באינדיאנים עובדי אלילים הם 'המציאו' להם את אל המכרות, שבשיבוש בין ספרדית לקצ'ואה נקרא טיו (דוד בספרדית) ויש בתוך המכרה חמישה פסלים שגם כיום מביאים להם מנחות כערובה להצלחה. בעשרות השנים האחרונות המכרה עובד כקואופרטיב בצורה מיוחדת- הפועלים הפשוטים מקבלים שכר יומי לפי תפוקת הקרונות ואלו שמעליהם מרויחים- או לא- לפי תפוקת המתכות שמצאו. יש למכרה כ 400 כניסות, 15000 איש עובדים בו, וכמו כל דבר אחר בבוליביה- הכל פרימיטיבי ביותר. אין ספק שהעבודה היתה קלה יותר עם קצת יותר שכלול טכנולוגי. אחרי שחילקנו בתוך המכרה את ה'מתנות' שקנינו לכורים בשוק בעיר- בקבוקי שתיה ושקיות עלי קוקה, אנחנו יוצאים בחזרה ליום מעונן ולאור טבעי- איזה חיים טובים יש לנו!
בחזרה למלון לאסוף את האופנועים- דוד וסטפאנו השאירו הודעה שהם יצאו בשעה אחת, נשיג אותם בדרך. השעה שתיים, ואנחנו יוצאים לעוד נסיעה נהדרת, משיגים אותם ממש לפני הכניסה לעיר הבאה- TUPIZA. כשכולנו נכנסים לעיר זה נראה כמו פלישה, או יותר מתאים- כמו שנכנסת כנופיה לעיירה שלווה במערבונים. שני סיבובים בעיר ואנחנו מתמקמים במלון שממנו יצאנו לחפש משהו נח יותר- מסתבר שזה הכי נח- ממש במרכז, נקי ונעים. אז אין וי-פי והחניה רחוקה- נסתדר. בארוחת הערב אנחנו מגלים שזה יפה מאד שהצלחנו לגבש תכנית נסיעה, אבל מזג האויר עושה מאיתנו צחוק. התכוונו לעבור מחר את הגבול ולהגיע בערב לסלטה, אבל נראה שהדרך היחידה להכנס אליה תהיה במגלשיים ולא באופנועים.. קובעים לשבע וחצי בבוקר קפה. עד אז אולי המצב יהיה אופטימי יותר! שבע וחצי כולם מתייצבים, הולכים לשתות קפה בשוק המקומי, מעמיסים אופנועים ויוצאים.
הגובה לכל אורך הזמן בבוליביה נשאר דומה- בין 3600 ל 3900 מטר מעל פני הים חוץ מאזור פוטוסי- 4300 מטר במכרה. מסתבר שהסתגלנו יפה לגבהים. אנחנו שיירה קטנה- דוד יוצא ראשון כי הוא הכי איטי, נחכה לו בגבול.
יש לנו נסיעה נינוחה של שעה וחצי עד הגבול, שנראה מסודר ביותר, ועובד בשיתוף פעולה של שתי המדינות. התור להחתמת דרכונים ביציאה מבוליביה קצת ארוך אבל לא לוקח הרבה זמן, וממנו עוברים ישר לחלון של הכניסה לארגנטינה. הבחור בודק את הדרכון של גדי כמה פעמים, ושואל מתי עבר לגור בישראל, אבל זו שאלה ידידותית בלבד- חותמת ואנחנו הולכים למכס- המבחן הגדול. לשחרר את האופנוע מבוליביה לוקח דקה, השאלה מה יהיה בכניסה לארגנטינה. כבר כמה שבועות שאנחנו מגלגלים בראש התרחשויות שונות, כשהגרועה ביותר היא שלא נוכל להכניס את זורו בלי לשלם מס, כי הרי בדרכון של גדי כתוב שהוא נולד בארגנטינה, ולפי החוק שלהם הוא עדיין אזרח.. כל החבורה יודעת שיתכן שתהיה לנו בעיה וכולם מחזיקים אצבעות בשבילנו. למרבה ההפתעה- לא נשאלה אף שאלה, לא הקשו בכלום, כמו כל האחרים קיבלנו מסמך יבוא זמני- הנשימה חזרה להיות סדירה! דוד מתעכב- הוא עבר את הימים שהוקצבו לו בויזה לקולומביה וצריך לשלם קנס, אבל הכל בסדר- רק קצת זמן ואנחנו מחכים לודא שיעבור את כל השלבים כמו שצריך. השלב האחרון בגבול הוא מכונת השיקוף- צריך לפרוק את כל הציוד, להחתים את איש המכס, וזהו- אנחנו בארגנטינה!
