ארץ האש- tiera del fuego- חבל הארץ הדרומי שהוא בעצם אי, או קבוצת איים. מפה יוצאים לאנטארקטיקה, אבל לא אנחנו- לא הפעם. כמעט 7000 דולר לאדם לשיט של 9 ימים. (גדי מתחרפן רק מהמחשבה על 9 ימים בספינה..) קודם כל צריך לעבור את הגבול בחזרה לצ'ילה, נסיעה קצרה ואז מעבר מהיר במעבורת, וזהו- אנחנו שם!

על שלטי הכביש כתוב- camino fin del mundo- כביש סוף העולם. נוסעים כמעט כל הזמן באלכסון בגלל הרוח, קר אבל במידה, והנוף מעשי ידי אדם מזכיר את צפון אלסקה. רק חבל שזו צ'ילה, אחת האכזבות הגדולות של הטיול שלנו. יש לנו תערובת רגשית מסוימת- מצד אחד שמחה שעשינו את כל הדרך, מצד שני עצב שזה נגמר. קשה לעכל שעבר כל כך הרבה זמן- כבר 7 חודשים שאנחנו על זורו בלי שימאס לנו, כאילו רק התחלנו… אבל זה עוד לא זמן לסיכומים- יש לנו עוד שלושה ימי רכיבה ועוד כמה ימים באושואיה, ועד החזרה הביתה נבלה גם קצת בבואנוס איירס היפה. הלילה אנחנו ביישוב מוזר (וכרגיל פה- מכוער) CERRO SOMBRERO ישנים בסוג של מגורי עובדים, במיטות נפרדות, ומשלמים בכאב גדול 75 דולר. בולעים את הצפרדע בשקט- מחר עוברים בפעם האחרונה גבול יבשתי ונהיה שוב בארגנטינה! 50 קמ' אחרונים של rupio- דרך עפר, לשם שינוי ממש טובה, והנה אנחנו קמ' אחד לפני הגבול עוצרים לקפה אחרון בצ'ילה- יש פה מלון נחמד, מקבלים כרטיסי אשראי, יש דברים מפתיעים- חבל שלא ידענו עליו לפני- היינו מתאמצים עוד קצת אתמול…

מעבר הגבול כרגיל בין שתי המדינות האלו- קצר ויעיל. זהו. עוד קצת מגיעים לנקודת הסיום! הרוח לא נוראית- אמנם גדי צריך להפעיל כח ולהיות מרוכז מאד, אבל בשביל זה הוא פה. לפנינו 3.5 שעות נסיעה, 2 הפסקות התרעננות, האוקינוס האטלנטי כבר לצידנו- מאז החופים של פנמה וקולומביה לא ראינו אותו- מרגיש יותר קרוב הביתה.. אושואיה במרחק, יותר יפה מהעיירות שעברנו בזמן האחרון, והבניה בפח ועץ שכבר ראינו קודם שולטת פה כמעט באופן מוחלט- נחמד ביותר.

אנחנו מגיעים להוסטל שהוזמן מראש- המחירים פה גבוהים מהרגיל, ולכן פנינו לערוץ שונה- הזמנו דרך airbnb חדר בבית שהוא בעצם מין הוסטל- 7 חדרים, המטבח משמש את כולם- כולל בעלי הבית. זורו נכנס למחסן שלהם, עוד לא נתחיל לפרוק אותו- כשנדע שהמכירה סגורה נתארגן גם על זה. אנחנו מניחים שנהיה פה עד ה 15 לחודש- לא בטוח שיש מה לעשות כאן כל כך הרבה ימים, אבל זה תאריך שאם נצטרך להגיע ברכיבה לבואנוס איירס הוא טוב לנו, ועד אז יש מצב שנמכור את זורו פה. בוקר שבת- קמים לאט, מאוחר, ארוחת בוקר בעיר, ואנחנו יוצאים לטיול אחרון- הפארק הלאומי סוף העולם. נסיעה אחרונה בסיבוב הזה בדרך עפר, הנוף כבר מוכר, גם מזג האויר. הכביש נגמר פה. אבל זה ממש לא סוף העולם- לארגנטינה יש בעלות על קטע מאנטארקטיקה עד הקוטב הדרומי, והנקודה הזו היא בדיוק אמצע השטח שלה. כביש אין, אבל סוף העולם הזה הוא רק התחלה של דרכים אחרות, ובהחלט יש עולם גדול- לכל כיוון שנסתכל! המשימה האחרונה היא חותמת גדולה ויפה בדרכון, בסניף הדואר הדרומי ביותר בעולם. ילדותי אבל מתבקש..

בחזרה לעיר, הערב יש לנו ארוחה חגיגית עם אריק וסטפאנו! אלו שהקדימו אותנו כבר עזבו צפונה, לבואנוס איירס, הרבה חברים חדשים מהדרך עוד עושים את דרכם ויגיעו בסוף החודש לאושואיה, יהיו להם חגיגות משלהם… ארוחת הערב במקום חביב ביותר, האוכל ממש טוב וכך גם שני בקבוקי היין שחיסלנו.. אנחנו נפרדים בשמחה וכבר מתגעגעים- הם יוצאים מחר לאנטארקטיקה, אולי עוד נספיק להפגש בבואנוס איירס, גדי שוקל להמשיך לסיבוב קצר איתם לאורוגואי- רק אם לא נמכור פה את זורו אחרי הכל! יש לנו קונה פוטנציאלי- פט מדנמרק וחברתו הצ'כית אדלה. המחיר נקבע, ותאריך אחרון גם, אבל יש בעיות טכניות בהעברת הכסף- אנחנו רוצים את הכסף אצלינו- פה או בארץ- לפני שמוסרים לו מפתחות, הוא מתקשה לארגן העברה בדנמרק מפה, מקווים שזה יפתר- האיש כבר קנה ציוד לנסיעה והוא עם חשק גדול להתחיל! בלילה אנחנו מקבלים הודעה- הם הגיעו לאושואיה. בבוקר מאוחר אנחנו יורדים למרכז לאכול, וכשמעמידים את זורו ניגש אלינו בחור- שלום, אני פט.. היה סביר שנפגוש אותם- המרכז לא גדול וזורו בולט בשטח. הם יושבים בקפה ממול, מנסים לפתור את הבלגן עם העברת הכסף. הוא מראה לנו את כל ההתכתבויות שלו שמובילות כולן בחזרה לאותה נקודת התחלה. אנחנו שולחים הודעה לכל צאצאינו, אולי מישהו יעלה איזה רעיון.. נפרדים מהזוג ויוצאים לנמל לראות אם יש משהו מעניין שמאד מתחשק לעשות. אין. שבענו נופים, אריות ים ופינגווינים. עוד תמונה ליד שלט של סוף העולם, אנשים מבקשים להצטלם איתנו, היינו צריכים לגבות כסף על הצילומים… אחר הצהריים אנחנו מעבירים לפט פרטי חשבון של דרור בארץ, מאוחר יותר הוא מודיע שהכסף עבר. עוד לא חוגגים- רק בעוד 24 שעות זה יהיה סופי! למחרת בבוקר אנחנו יוצאים לברר על משלוח ציוד הקמפינג בחזרה לבוליביה- יקר בטירוף. ננסה אופציות אחרות. שני משרדים של נוטריונים פתוחים, אבל בשניהם הגברת החותמת בחופש. נותנים לנו 2 משרדים אחרים, אבל שעת הסייסטה הגיעה- הכל סגור עד השעה חמש.. נראה שנוכל לגמור הכל עוד היום- הולכים לארוז! אחר הצהריים במשרד הנוטריוני אנחנו מוסרים את כל הפרטים הנחוצים, מקבלים הסבר מקיף על מהות המשרד- בארגנטינה לנוטריון יש תפקיד אחר ובעצם אנחנו אצל ה'רשמת' בתרגום חופשי. מחר ב 11 בבוקר המסמך יהיה מוכן לחתימה- רואים את הסוף! הימים באושואיה ארוכים מאד ויקרים מאד- כל קפה או ארוחה מחוררים לנו את התקציב, ובמקום שאנחנו נמצאים המטבח לא ממש נח לבישול, ובלי רגשות אשמה אני מצהירה שאין לי חשק לבשל- כבר למעלה משנה שלא בישלתי ולא מדגדג לי באצבעות! בבוקר אנחנו נפגשים עם פט ואדלה במשרד, מוודאים שכל הפרטים במסמך נכונים, הפקידה מדפיסה על נייר יפה, גדי חותם, אבל זה לא סוף התהליך- אחר הצהריים היא תיקח את הנייר לבית הספר לרשמים ושם ישימו את החותמת האחרונה. יום חמישי הכל יהיה מאחורינו. אחר הצהריים אנחנו אצל הזוג- מעבירים מידע- על האופנוע, על הדרכים, נותנים עצות- הם לא תכננו כלום וצמאים לכל מידע. רביעי בבוקר, ההודעה מדרור משמחת אותנו- הכסף אצלו בחשבון. אורזים את כל הציוד, גם התיק החדש שקנינו מלא עד אפס מקום, שיחה אחרונה עם הרשמת לוודא שמחר פט יכול לבא לקחת את המכתב לבדו, ואנחנו בדרך למרכז לקפה אחרון- יש לנו טיסה לבואנוס איירס אחר הצהריים. פט ואדלה מצטרפים, מקבלים את המפתחות של זורו ועוד כמה עצות אחרונות. הם מבקשים רשות להמשיך לקרוא לו זורו- מצא חן בעיניהם… תמונות משותפות, נשיקות, וזהו. אנחנו בלי גלגלים יותר!

שוב ארגנטינה. לא חשבנו שכל כך נשמח- בסופו של דבר גם זו לא המדינה הכי מוצלחת, אבל בהשוואה לשכנותיה- היא מנצחת ובגדול! יש כמובן שכנות שלא ביקרנו בהן, אז יש לסייג את האמירה הזו. צמוד לגבול יש עיירה קטנה, אבל אין סיבה להשאר, ממשיכים לעיירה הבאה. מדהים איך ברגע שעברנו את הגבול הנוף השתנה לגמרי- אנחנו נוסעים בשטח פתוח לגמרי, נוף וצמחיה מדבריים- ממש עולם אחר. כביש 40 הארגנטינאי ידוע לשמצה בגלל הרוחות החזקות, אבל בגבול אמרו לנו שהיום משום מה אין רוח, אז כדאי לנצל זאת. אנחנו על אספלט, הדרך רצה.

חמש וחצי וצריך להחליט לאן. העיירה הבאה במרחק 130 קמ', יש אור עוד 4 שעות, מצד שני קצת מטפטף וצפויה רוח כל הדרך. אני בעד לזוז- אם אנחנו בדרך משעממת ועיירות שאין בהן עניין, לפחות להתקדם מהר- זמן מיותר אפשר לאגור בסוף הטיול. אבל זכות ההחלטה אצל גדי- בסופו של דבר הוא על ההגה ועושה את המאמץ האמיתי. גדי לובש כפפות ואומר- שלא ארצה להשאיר אותך באמצע… האמת- לא ברור מה יהיה. המקום הבא קטן מאד ואי אפשר לדעת מה נמצא בו. לוקחים סיכון- מקסימום- יש לנו שקית אורז לבישול וציוד קמפינג- WILD CAMP תמיד אפשרי! ברקע המשעמם יש נקודת אור- בעצם הרבה נקודות אור- הנוף השמיימי מדהים- המשחק של העננים והשמש, הצל שמלווה אותנו, שקיעה מדברית במיטבה- והשקיעה פה אורכת המון זמן! הרוח חזקה אבל בגבול הטעם הטוב- אנחנו יודעים שעוד מחכות לנו שעות קשות. אריק שלח דיווח מפורט- איפה יש דרכים קשות יותר, מתי הרוח נוחה יותר, איפה כדאי לעצור לישון- בחור טוב. תשע בערב מגיעים- CAJO CARACOLES. 'עיירה' של 50 תושבים, שלט גדול בכניסה- יש אוכל, מלון, קמפינג, משטרה, מרפאה ועוד ועוד. אנחנו מתגלגלים מצחוק כי רב השרותים נמצאים בבנין בכניסה. פה נמלא דלק, נאכל, נישן, ונקבל מידע. קומפקטי וחוסך זמן. בעל המקום בדלפק עסוק במשחק קוביה עם העובד ושני אורחים, אבל הוא ידידותי ויעיל. כמו שגדי מגדיר את הארגנטינאים- הם זזים, הם חיים. בהחלט שינוי מרענן באוירה. החלטנו שאנחנו אוהבים את המקום.

 CAJO CARACOLES

יוצאים, כהרגלנו, מאוחר, אבל יש אור עד 10 בלילה, והרוח רגועה. הדרך עושה עיקוף כי בכביש הקצר יש 160 קמ' בדרך עפר, ובקטע החדש של כביש 40 יש 'רק' 70 קמ', שכבר קיבלנו דיווח שהם לא פשוטים. מתחילים בכביש והנוף מדברי, פתוח ויפה. הצבעים משגעים- משחק של השמש עם העננים והשדות, פה ושם עדר קטן של גואנקו, יען קטנה, שועל בגודל של חתול. אין פומה. כמה עשרות קמ' ומתחיל העפר. הרב ממש נח לנהיגה, מדי פעם חצץ עמוק שמצריך ריכוז כדי להשאר בקוליסים, מאחר ואין רוח זה הולך די מהר וטוב.

בחצי הדרך מתחיל קצת בוץ, והוא נהיה יותר ויותר דביק. מכוניות שבאות מולנו מלאות בשאריות בוץ, וכשאנחנו עוצרים לחשוב על ההמשך יש כאלה שעוצרים להגיד לנו שלא נוכל לעבור… התלבטות קשה. אנחנו באמצע הדרך, 35 קמ' בוץ וחצץ, אחר כך עוד 40 אספלט- לקחת סיכון או לחזור? גם בחזרה זה סיכון מסוים- אם ירד גשם שוב הדרך לא תהיה עבירה כמה ימים ונשאר תקועים בעיר עלובה. אם נמשיך, גם אם נתקע בהמשך בבוץ, יש לנו ציוד קמפינג וקצת אוכל, הטענה של המקומיים היא שכמה שעות של רוח והכל יבש. אבל אין רוח… שמש יפה וקר. אתמול אחר הצהריים הטמפרטורה ירדה לשש מעלות, עשוי להיות קר מאד בלילה.. גדי נוטה לחזור, אני מעדיפה להמשיך. עושים במאמץ עוד קטע קטן להגיע לחתיכת אספלט ולהחליט שם סופית. אחרי הקטע הזה שוב יש אופטימיות, מחליטים להמשיך. ההחלטה הזו מתבררת מהר כלא נכונה- הבוץ נתקע בגלגלים ועוצר אותם, ביחוד הגלגל הקדמי, וגדי- שסומך יותר מדי על הכח של זורו- בעצם גומר את הקלאץ'. אין ריח כי הטכנולוגיה חדישה, ואנחנו מוצאים את עצמנו עומדים לצד הכביש, המפלצת שלנו כבדה מתמיד, נותר לנו רק לחפש מקום מתאים להקים אוהל ולקוות שהערב או מחר נצליח לעצור מישהו עם טנדר שיקח אותנו הלאה. אנחנו לא לבד, בהמשך הדרך עוד מכונית עם משפחה שהחליטו לישון במקום להתאמץ לשווא, יותר רחוק קמפר גדול עם שני זוגות. אנחנו יודעים שיש עוד כמה אבל לא רואים אותם- הם הצליחו להתקדם קצת יותר. מקימים אוהל, מכינים מרק, וכשהחושך יורד אנחנו זוחלים לשקי השינה עם בגדים חמים נוספים למקרה ש, אבל לא כל כך קר, והרוח- שעכשו אנחנו מייחלים שתגיע ותייבש את הדרך, לא מגיעה.

הבוקר עולה מקסים, הדרך במצב קצת יותר טוב, ואנחנו שוקלים אופציות- לעלות שנינו לרכב עם הציוד עד העיירה הקרובה ולמצוא חילוץ, או שאני אשאר וגדי יסע, או לחכות עוד כמה שעות ולנסות להגיע בעצמנו אחרי שנעמיס אותי ואת הציוד על רכב. בינתיים מכינים קפה בשארית המים, מסדרים כסאות מהמזרנים שלנו, ונחים. תיירים שעוצרים משאירים לנו מים- לפחות נוכל לשתות קפה או לבשל אורז אם נהיה פה הרבה שעות.. הרכבים שעוברים מנפנפים לנו לשלום- נראה כאילו אנחנו בפיקניק! אם נצטרך לעצור מישהו זה יהיה רק בעמידה באמצע הכביש. לקראת 11 אנחנו רואים רכב גדול מתקרב לכיוון הנכון. גדי מחליט שאלו ההולנדיות שפגשנו בצ'ילה. צודק. הן עוצרות בצחוק גדול- מה אתם צריכים? היום אנחנו נעזור לכם! אנחנו מעמיסים עליהן את כל הציוד ואותי, וגדי נוסע לפנינו בשארית הקלאץ'. זה מכריח אותן לנסוע לאט מאד, אבל הכל בסדר- הן לא ממהרות לשום מקום.

סוף סוף מגיעים לאספלט, ועדיין בנסיעה איטית- לעיירה. TRES LAGOS כל כך קטנה, שהדרך היחידה לצאת מפה היא לעבור בין כל בעלי הטנדרים עד שנמצא מישהו שיקח אותנו לעיר הגדולה- 170 קמ' מפה. זה רק עניין של כסף… מוצאים מישהו שאבא שלו יכול לקחת אותנו, מו'מ עקשני מוריד את המחיר מ 4000 פסו ל 3500, ובשלש וחצי אנחנו יוצאים לדרך. האבא נהג זהיר מאד- לא מגיע למאה קמ'ש, שעתיים לפחות. מזל שהמכונית חדשה ונוחה. הנהג שתקן, אנחנו נרדמים.. לקראת שש בערב- עיר. EL CALAFATE. עיר גדולה יחסית, תיירותית לגמרי, מכאן יוצאים לטיולים בקרחונים- PERITO MORENO הוא המפורסם ביותר אבל יש עוד. המוסך של האופנועים סגור- שבת אחר הצהריים ואין עם מי לדבר. מתישבים במסעדה עם וי-פי ומשחררים הודעה בפייסבוק. תוך שעה כבר יש תגובות מכל רחבי הגלובוס, שמות של מכונאים (כולם ממליצים על זה שאליו רצינו להגיע), שמות של אנשים ומקומות ללינה (כולם כמעט שולחים אותנו לאותו אדם), עצות איפה לקנות חלקים, בקיצור- החברים מוכיחים את עצמם! אנחנו פוגשים את סטפאנו שעדיין בעיר, כנראה יזוז דרומה. אנחנו נשארים כאן- מקווים שעד סוף שבוע הבא נוכל להמשיך. הודעה מאלברטו- היום הגיע לאושואיה, מחר מתחיל לעלות צפונה לכיוון בואנוס איירס. הבן אדם הצהיר כמה פעמים שהוא עושה את הנסיעה לשם נסיעה, אבל זה נראה מטורף. הוא אומר- אני רוכב, אני לא תייר!… ההוסטל שאליו אנחנו נוסעים נמצא בצד השני של האגם, זורו נגמר 500 מטר לפני הבית- עליה מטורפת- אפילו ברגל קשה לעלות. קרלוס, המארח, בא עם הטנדר שלו וגורר אותנו עד החניה. בלי ציוד ובכביש ישר עוד אפשר לנסוע קצת, אבל זה באמת הסוף..

מחר ניסע למרכז ונתארגן על המחשבות, המידע הרב, נצטרך להכין אופציות לפעולה- אנחנו 1000 קמ' מהסוף- אין מצב שלא גומרים! יום ראשון- יש בעיר ארוע גדול עם סוסים, בצהריים תחרויות ריצה ובערב רודיאו בסגנון גאוצ'וס. יש מה לעשות בעיר. על תחרויות הריצה ויתרנו- עברנו מקפה לכוס יין ולמסעדה, תוך כדי איסוף נתונים מכל ההודעות שקיבלנו ובחינת כל האפשרויות שלפנינו. לשכור רכב ולטייל באזור, לצאת לטיול מאורגן, והכל כמובן תלוי בתשובות שנקבל מחר במוסך. הרודיאו מתחיל ואנחנו כמעט מתחרטים שחיכינו- זה נראה נורא. שיטת האילוף היא במכות ובעיטות, קושרים לסוס את הרגליים וכשהוא על הרצפה מקימים אותו באלימות- ממש לא נעים לראות. אנחנו קמים לעשות סיבוב, המון סוסים במכלאות, אנשים מוכרים ציוד של גאוצ'וס, דוכני אוכל- יריד אמיתי. לא ברורה לנו צורת הלבוש- בגדי גאוצ'ו כמובן, אבל נעלי הבד- אלפרגטס- ממש לא נעל מתאימה לעבודה בשדה. לפני שהרוכבים עולים על הסוס הם מחליפים את הנעליים למשהו שנראה כמו גרב מעור שאותה קושרים לרגל וסביבה מהדקים דורבנות. יש הרבה טקסיות בכל ההתארגנות.

הרבה אנשים חובשים כובעי גאוצ'ו, הרבה רוכבים סתם מסביב- כולל ילדים שרואים שזו לא הפעם הראשונה שלהם על סוס. השלב הבא הוא הרודיאו עצמו- הגאוצ'ו עולה על סוס לא מאולף וזה מנסה להפיל אותו- כמו בארועים כאלה בארצות הברית, רק שזה בספרדית… על הבמה שני אנשים- אחד מכריז מי הרוכב ומאיפה הוא, והשני, עם גיטרה, מלווה את כל העסק בשירה. אימפרוביזציה במיטבה- הוא מכיר כמעט כל אחד, את ההורים והדודים, ומעודד את הרוכבים בשירה. ארוע 'קמפו' במיטבו. אחרי שעה מספיק לנו, מה גם שמתחיל לטפטף, הגיע הזמן לחזור לחדר שלנו. יום שני, עשר בבוקר אנחנו במוסך. אמרו שפותחים בעשר? אז אמרו! הג'ינג'י מגיע, אפילו לא מתנצל על האיחור- אם לא היינו מקבלים כל כך הרבה המלצות עליו היינו בורחים- לא עושה רושם של מישהו רציני.. הוא אומר שיפתח את זורו רק אחר הצהריים כשבעל הבית יגיע. יש לנו את כל הבוקר לעשות טלפונים בעניין. העניינים מתחילים להסתבך- לא מוצאים את החלק. עד הצהריים כבר יש לנו עשרה טלפונים של מוסכי BMW בכל ארגנטינה, ויש שתי אופציות- בסלטה, וקצת יותר זול במוסך קטן בבירה. הבחור בבואנוס איירס מאד אוהד- מסתבר שכבן של דיפלומט הוא גר בארץ 3 שנים, אומר שצריך לחזור.. עוד סיבוך קטן- אי אפשר לשלם באשראי, חייבים מזומן, הכספומט נותן 2000 פסו כל פעם, ולא בכל בנק. אנחנו מתחילים לטייל בין הבנקים לאסוף מזומן… אחר הצהריים במוסך- כבר רצו להגיד לנו שהם לא עושים את העבודה- מסתבר שבדגם הקודם היה צריך לפרק את האופנוע לשניים כדי להגיע לקלאץ'! גדי מתעקש- בררנו וצריך לפתוח מקדימה- עבודה של שעה וחצי. הם ניגשים לעבודה, ובאמת פחות משעה וחצי והכל בחוץ. עכשו ברור מה צריך להזמין, מחר יוצאים לדרך. אצל קרלוס- המארח שלנו, יש אורח נוסף מברזיל, מטייל כבר חודשיים ועדיין הוא בוכה על הבדידות… שלישי בבוקר אנחנו בסיבוב בנקים נוסף- צריך להפקיד 17000 פסו, אנחנו אוספים עד 8000 ביום, בסוף נצטרך להשאר עוד יום רק בשביל להוציא כסף לשלם על החדר ובמוסך… ברחוב שומעים פתאם הרבה עברית- קבוצה של מבוגרים בטיול מאורגן של חברת דרכים. מחליפים חוויות, למרות שזה סוג אחר לגמרי של טיול. אחרי ההפקדה קופצים למוסך כי גדי חייב לוודא שהכל מחכה במקום, ובצהריים אנחנו סוף סוף יוצאים בראש שקט לטייל.

הקרחון הגדול- PERITO MORENO- הוא הקרחון ה'מתפוצץ'. מדי פעם נופלת חתיכה לאגם ברעש אדיר- נשמע ממש כמו פיצוץ וכשמנסים להבין רואים שזו ממש חתיכה קטנה. בעצם אלו חתיכות ענקיות, כי לקרחון יש גובה של 50-70 מטר, אורכו כ 5 קמ', וכשעומדים ממול לא קולטים את הגודל.. אנחנו מטיילים בנחת בשביל שמאפשר נקודות תצפית על הקרחון, מדי פעם שומעים קולות פיצוץ ומנסים לזהות איפה נפלה חתיכת קרח, מראה מרשים.

בשעה די מאוחרת אנחנו שוב בבית, הערבים כל כך ארוכים.. עשר ורק מתחיל להחשיך! עוד יום- היום צריכה להגיע החבילה עם הקלאץ' ואנחנו קמים מאוחר, יושבים לשתות קפה במרכז, ולקראת שתיים הולכים לבדוק. מזל- המשרד כבר היה אמור להסגר להפסקת צהריים אבל עוד לא גמרו לפרוק את כל החבילות שהגיעו, ועוד מזל קטן- החבילה שלנו גם ביניהן. אנחנו מודיעים לקולו (colorado) ולמונו שעוד שעה אנחנו אצלם והולכים לחגוג על ארוחה. שש בערב אנחנו כבר יושבים על זורו שלנו, התיקון עלה חצי ממה שהיינו משלמים במוסך המורשה, כולם מרוצים. אפשר להמשיך. עכשו צריך להחליט- האם נוסעים מחר לפונטה ארנס, סבוב קטן, או ישר לאושואיה כדי להפגש עם סטפאנו ואריק לפני הפרידה הצפויה. למה תמיד צריך להיות בכאלו דילמות הרות גורל?.. יש זמן להחליט בבוקר, שכן החלק הראשון של הנסיעה בכל מקרה עובר באותו כביש, ככל שמתקרבים לנקודת ההחלטה פחות בא לנו להסתובב בדרכים- עוד נופים, עוד הרים, עוד רוח פראית. יאללה- לאושואיה!

צ'ילה. חוזרים אחורה לעולם השלישי? רק קצת- זה בפרוש לא ארגנטינה, אבל משהו באמצע.. שבע וחצי בבוקר אנחנו כבר בגבול, תורים עצומים מחכים להכנס אבל מעבר הגבול מסודר וקל וזה הולך די מהר. יש תנועת תיירות רבה מארגנטינה- חלקה תיירות קניות- צ'ילה הרבה יותר זולה ואנשים מנצלים את העובדה כדי לעשות שופינג. קר מאד- 10 מעלות בערך, אבל הנסיעה מביאה אותנו די מהר לגובה של 1500 מטר ומתחיל להתחמם. בעיר הראשונה כבר מתחילים להתקלף מהשכבות, ולקראת צהריים אנחנו בסנטיאגו- חם ולח. העיר מסודרת, מודרנית, וההוסטל שלנו נמצא בבית ישן וגדול כמו כל הבתים בשכונה. קסה מטה CASA MATTE הוא מקום של אופנוענים- יש חצר עם כל כלי העבודה כך שאנשים יכולים לטפל באופנועים שלהם וזה מקום מפגש למטיילים. רב האורחים כרגע רק מתחילים את הטיול, אבל הגיע היום זוג אנגלים מבוגרים מאיתנו שכבר מסתובבים ביבשת שנה וחצי, ולהפתעתינו אנחנו פוגשים פה גם את דוד. הבעיה הגדולה- בעלי ההוסטל בחופשה ואין עם מי לדבר- יש מישהו מטעמם שיושב כל היום במקום אבל אפילו לא יודע איפה יש מכבסה באזור.. ללמוד ולהפנים. אחר הצהריים נסיעה למוסך לקנות חלק למחזיר שמן של הבולם שמזיע, וארוחה קלה באזור הבוהמי. גם בערב יוצאים לאותו אזור לאכול- רחוב מלא במסעדות והמון רעש. בבוקר מקרה מדכדך- צרפתי שעובר למלון אחר אבל לא גמר לסדר את האופנוע ובעל ההוסטל לא מוכן שישאר בחנייה עוד יום. הרגשה לא נעימה. את היום הבא מקדישים לסידורים- גדי נוסע למוסכניק מומלץ לעשות את העבודה, אני אחראית על נקיונות- כביסה וניקוי הארגזים שלנו- צריך לצלם את זורו במיטבו בשביל המכירה הצפויה! אכזבה גדולה כשמתברר שאין להשיג כרטיס טיסה לאיי הפסחא. כבר שבועיים שלא ניתן להזמין באתר האינטרנט, רק להתקשר, ועכשו שסוף סוף הצלחנו להתקשר מסתבר שיש שם פסטיבל בסוף החודש ופשוט אין כרטיסים. עוד משהו נוסף לרשימת ה'נצטרך לבא שוב'.. בערב אנחנו נפגשים עם לילך, שכבר שנה וחצי גרה בעיר ועובדת בחברה שמחפשת נחושת. קצת לשמוע על החיים בעיר הזו וההתמודדות עם הצ'יליאנים- לא פשוט- כמו בכל אמריקה הלטינית! בהוסטל אנחנו פוגשים 2 אופנוענים שהגיעו מקולומביה, זוג בגילנו שהכירו פה- היא מהעיר, הוא אמריקאי- התאהבו והחליטו לחלק את חייהם בין 2 מדינות, חוץ מהם יש פה 3 בחורים צ'כים ויפני שקנו אופנועים חדשים ויוצאים לטייל ביחד, בינתיים, בחור אמריקאי מטקסס שכבר פגשנו באויוני ועכשו הצטרפה אליו החברה המקסיקנית שלו, אנגלי בודד וזוג האנגלים, אוסטרלי אחד ועוד אמריקאי שבא לחפש אופנוע לתחילת טיול. ודוד, שעובר ממסיבה למסיבה. ערב רב… סנטיאגו לא מפתה אותנו להשאר יותר, בבוקר מתארגנים בנחת ובדרך החוצה מהעיר נוסעים לרחוב של חנויות האופנועים לקנות לגדי מגפי רכיבה חדשים- הישנים כבר מפורקים לגמרי. שוב אנחנו נתקלים באזלת היד של המקומיים, כמו בכל דרום ומרכז אמריקה- הם פשוט לא אוהבים לפתור בעיות..

אנחנו יוצאים לדרך בשמחה, אם כי בחשש מסוים. כבר כמה ימים שכל אזור מרכז צ'ילה אפוף עשן- כ 90 שריפות ענק משתוללות ואף אחד לא יודע בוודאות אם אפשר לנסוע דרומה או שהכבישים יהיו חסומים. לקראת ערב מגיעים לעיר שממנה אם יהיה צורך נוכל לנסוע מזרחה ולחזור לארגנטינה- הכביש הראשי עמוס מכוניות של מטיילים- סוף שבוע בשיא העונה. השעתיים האחרונות של הנסיעה באובך קל- זה לא ממש עשן, אבל האויר מלוכלך. בסוף הנסיעה יש גם ריח קלוש חרוך. עוצרים לקפה במרכז העיר כדי לנסות למצוא איך להגיע למלון שהזמנו, ושני אחים אמריקאים בגילנו מתחילים להפציץ אותנו במידע- הם חוזרים מהדרום עם אופנועים, ולטענתם 150 מייל דרומה מכאן כבר אין זכר לשריפות ועשן. המידע בהחלט מרגיע- לחזור לארגנטינה ולרדת דרומה בכביש 40 כדי להכנס שוב לצ'ילה בהחלט לא בא לנו- גם טיילנו כבר באזור הזה לפני שנתיים וגם הסבוב הזה מוסיף עוד 3 ימים לזמן שקצת קצר לנו. בבוקר חוזרים לכביש הראשי ומתחילים להדרים. אם אתמול ליוו אותנו האויר העכור וריח החריכה, היום מלווה אותנו ריח מנסרות. כמות העץ המעובד אין- סופית, וזה מתבטא מאד בבניה- כאילו אנחנו שוב בצפון אמריקה.

יש רוח חזקה כל הזמן, אנחנו עוצרים להרבה הפסקות ובכל אחת פוגשים עוד אופנוענים. גם ממול יש תנועת רוכבים ערנית- זה סוג של משפך די הכרחי, ובין האופנוענים יש גם כמה מצחיקים. בחורה שנוסעת על וספה עמוסה ומאחריה כמו כלב שמירה בחור עם אופנוע רציני- היא מבוגוטה והוא מפיורה- נפגשו בדרך, התאהבו ועכשו מטיילים ביחד. איש עם אופנוע כמו שלנו שלא מצליח לתקן פנצ'ר וכשגדי מראה לו תופס את הראש- איך טעה ככה. גדי צוחק- כל מי שיש לו אופנוע וקשר מאחור שק שינה מרשה לעצמו להגיד שלום… אחרי נסיעה ארוכה אנחנו נכנסים למקום שיש בו בקתות וגם מסעדה ממש על הכביש הראשי- מצוין שמחר נוכל מוקדם בבוקר להמשיך בנסיעה ואפילו להגיע לתחילתה של הקרטרה לפני סוף היום. הצלחנו להקדים ביומיים את התכנון מה שמאפשר נשימה בהמשך. הודעה מפטריק- הוא הגיע לסוף העולם! אנחנו מזכירים לו שהוא חייב לנו ארוחת ערב וזה לא נגמר עד שנפגש. מקווים בשבילו שהוא בסדר ויוכל להמשיך אם ירצה! בבוקר ממשיכים עד PUERTO MONTT שער הכניסה לכביש 7- CARRETERA  AUSTRAL מפה והלאה זהו כביש שחלקו סלול וחלקו דרך עפר, עובר ליד החוף הפסיפי ובין אגמים. אורכו כ 1200 קמ', אבל לא נעשה את כולו כי אחרי 800 קמ' בערך נעבור לארגנטיה לכביש 40.

אחרי שעה נסיעה מגיעים למעבורת, חצי שעה נוחה של שיט ואנחנו יוצאים לעוד שעה רכיבה עד המעבורת הבאה. את הלילה עושים בעיירה שהיא תיירותית לגמרי אבל לא ממש מזמינה להשאר. הכל נראה לא מטופל, אבל התושבים, כמו גם התיירים, לא עושים עניין משום דבר.. לא ידענו שהצ'ילאנים לא כל כך חכמים- תרבות של 'יהיה בסדר' ותשובות מטופשות שהן חלק מההתנהלות. למשל- הולכים לקנות כרטיס למעבורת אבל התעודות נשארו בחדר. שואלים אם אפשר לשמור מקום ולבא מאוחר יותר עם התעודות. לא, הם סוגרים עוד רבע שעה. אבל היא יכולה לרשום אותנו ושנביא לה בבוקר את התעודות.. זה הנוסח המקובל של תשובות. לא, אבל כן..

שבע וחצי בבוקר אנחנו בירידה למעבורת, אבל אופנועים עולים אחרונים- יש לנו כמעט שעה לשתות קפה בינתיים. סוף סוף כולם נדחסים פנימה, נשאר קצת מקום בשבילנו ועוד אופניים. מלא רוכבי אופניים בדרך הזו- אירופאים והרבה ארגנטינאים. בכלל יש תנועת תיירים ערה מארגנטינה גם בחלק הזה של צ'ילה. הבוקר גשום אחרי לילה גשום, אריק אמר שכל בוקר יורד גשם, רוכב גרמני שפגשנו בפוארטו מונט טוען שהיה לו יום גשום אחד בלבד. נקווה לטוב- אנחנו לא אוהבים להרטב!
3 שעות במעבורת. כמה שהנוף יפה, בסופו של דבר אנחנו ישנים.. בחוץ קר מאד, ויש לנו נסיעה קצרה בכביש לא סלול עד קטע המעבורת הבא- כל מי שירד מהמעבורת מגיע לבאה בתור- אין שום דבר בדרך. 2 רוכבי אופניים תפסו טרמפ עם טנדר, השאר יחכו למעבורת הבאה בעוד 4 שעות. הגענו מוקדם משחשבנו ולכן נאריך קצת בנסיעה היום. בשש בערב אנחנו נכנסים להוסטל- הנחמד ביותר, ואולי עדיף להגיד רק- נחמד, כי לא היו נחמדים עד עכשו, פשוט כי יש בו גישה קצת תיירותית. במסעדה יש 2 סוגים של תפריט, המלצרית מסבירה שיש או 7000 או 8000 פסו. עכשו צריך לברר מה מקבלים תמורת הסכומים האלו.. כבר הבנו שחוכמה היא לא הצד החזק שלהם, נוסיף לזה גם אסתטיקה ברמה ירודה, וגם חשק נמוך מאד לעבוד. כמו שגדי אמר- כמו בוליביה רק יקר. בבוקר אנחנו מחליטים לא למהר- מזג האויר יפה, היום ארוך מאד, ממילא נסע הרבה, אז שיהיה בנחת. ההחלטה מתגלה כטעות מאוחר יותר, כשאנחנו מגיעים לעוד אחד מהמחסומים שיש בכביש בגלל העבודות, רק שהפעם זה לא כמה דקות כמו קודם, אלא 4 שעות!

מכל הרכבים מתחילים לשלוף צידניות, רוכבי האופניים מצוידים בחטיפים, מזל שהבוקר הכנו סנדוויץ' ושיש מים לקפה.. קצת מנמנמים,קצת מפטפטים עם מטיילים אחרים, טיול לנהר שלצד הכביש- איכשהו עברו השעות, ובחמש וכמה דקות אנחנו שוב בנסיעה, רק שעכשו אין חשק לרכב כמה שעות.. אנחנו עוצרים בכפר ויז'ה אמנגואל ללילה, ארוחת הערב שבעלת הבית מגישה טעימה, והבית חמים ונעים. טיול קצר בחוץ מאשר את ההנחה שלנו- אין פה כלום מעניין, והמקום מכוער להפליא. כל הדרך הזו, שנחשבת לאחת היפות בעולם, קצת טריקית- מצד אחד נופים יפהפיים, מצד שני- חלק ניכר מהנסיעה בדרך בין עצים כך שלא רואים נוף. האזור חקלאי מאד, אבל הרבה מתפרנסים מתיירות והתנאים התיירותיים בסיסיים ביותר, וגם יקרים יחסית. שוב, כמו קטעים אחרים במסע שלנו- אם היינו רק פה מן הסתם היינו מתרשמים הרבה יותר, אבל אחרי כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה מראות- אנחנו לא יוצאים מגדרנו.. אולי הקטע הבא יהיה מרשים יותר.

בבוקר יוצאים מהכפר לנסיעה ארוכה בדרך עפר. הדרך לא נוראית כמו שחששנו, והנופים יפים כמו שחשבנו. עצירה למנוחה בעיר KUYHAIQUE שסוף סוף נראית כמו שצריך להראות מקום תיירותי, ושם אנחנו פוגשים גם את סנוניות הגל העולה- הנוער הישראלי שמגיע מארגנטינה צפונה. אנחנו מתלבטים עד לאן להמשיך- צריך להתחשב בכמה גורמים שלא תמיד מתאימים אחד לשני… קודם כל מזג האויר (בינתיים מתנהג יפה), שנית- המרחק בין הישובים (מקום לאכול ולישון), שלישי ואולי הכי חשוב- מצב הדרך.

עוצרים לתדלוק כפול, מצטרף אלינו אופנוען אוסטרי- חבוט ועייף- בא מדרום וכולו סיפורי אימה. הרוח כל כך חזקה בכביש 40 הארגנטינאי שאי אפשר להרים יד לקסדה, פעם אחת הוא נזרק ונפל מעצמת הרוח. בכביש שעוקף את האגם הדרך איומה- כורכר עמוק, בוץ, נהגים משוגעים- אם היה יכול היה עולה על מעבורת במקום לעשות אותה, אבל 3 ימים לא היתה מעבורת בגלל מזג האויר. מכניס אותנו להתלבטות חדשה. מה שמכריע את הכף הוא הרפטינג שמחכה ליד ריו טרנקילו. ממשיכים להדרים מסביב לאגם! הוא מספר לנו שלפני העיר יש שלט בעברית- אין לו מושג מה כתוב שם, אבל אנחנו כבר יודעים… השלט מתגלה לנו בכניסה לבית קטן- כל האחים מוזמנים. את השער פותח בחור חביב שמחכה לשמוע אם אנחנו אכן ישראלים, ובתוך הבית- אחיו למסע רוחני. נראה שהם זוג, אבל הם לא מנדבים מידע על עצמם (הבחור מאירופה- מה זה משנה איפה, עכשו הוא כאן. גדי מחליט שהוא עבריין נמלט..) חוץ מהעובדה שהם נוצרים מאמינים שרואים שליחות בלארח ישראלים ולהסביר להם שהעם היהודי הוא העם הנבחר. על הדרך גם ממליצים לשאול את אלוהים אם ישו היה משיח אמת ואם התשובה היא כן, אז כדאי להתחיל ללמוד ולבדוק את הנושא.. הרבה חבר'ה נשארים אצלם לארוחה, ללינה, לפעמים כמה ימים. גם מבוגרים יותר, לא רק הנוער. אין כאן כנראה עניין עסקי, לא נשארנו כדי לגלות- מראש הרחנו על מה מדובר והתעקשנו רק לשתות קפה ולהמשיך. תשע בערב אנחנו מגיעים. RIO TRANQUILO. חיפוש אחר מקום לינה, ולפני שגם זה לא ישאר אנחנו לוקחים 'כוך' עם שתי מיטות, השרותים משותפים, ורצים לאכול משהו. לפחות האוכל טעים ויש חבורה גדולה שמנגנת נחמד ומנעימה לנו את הערב. היה יום ארוך.

בוקר- אנחנו מחליטים לקחת שיט אל מערות השיש. שעה וחצי בסירה, 10 אנשים, עושים את דרכנו באגם הגדול בצ'ילה, שהוא מקסים ביותר- צבעי כחול שונים, מים שקטים, הרים גבוהים שחלקם מושלגים מסביב, וגולת הכותרת- סלעים 'צעירים' בני שש מאות מליון שנה שלא מתאימים לשימוש מסחרי. יש פה צורות מרהיבות וצבעים מדהימים גם של הסלע וגם של המים, וביחוד בנקודות המפגש. כמובן שהדביקו שמות- יש 'מערות' ויש 'קתדרלה', 'קפיז'ה', אנחנו מנסים להבין האם אנשים חייבים שיאכילו אותם במידע כדי לראות את הדברים, והאם זה מוסיף להנאה או גורע. נראה שלאף אחד לא משנה- כולם כל כך עסוקים בלצלם, להסריט ולתעד. (סטירה עצמית- לא לשפוט!)

כמעט צהריים ואנחנו שועטים קדימה. גדי החליט שמעונן וקר מדי לרפטינג. שואל- את מאד רוצה? ואני כל כך שמחה לוותר… לא התנגדתי רק כי הוא כל כך רצה.. דרך העפר ממשיכה כמו אתמול, הגשם מסרב לרדת, סך הכל הנסיעה טובה, והנוף רק משתפר. עולים, יורדים, האגם רב הזמן ברקע בצבעים נקיים וחזקים, העננים משחקים עם השמש, זורו מתנהג למופת והנהג משובח- יום משגע!

 

קמפר עוקף אותנו במהירות ואחרי חצי שעה נסיעה אנחנו רואים אותו עומד בצד, 2 בחורות מנפנפות לנו לעצור. תיירות מהולנד ששכרו רכב לטיול של חודש, יש להן פנצ'ר. אנחנו עוצרים לעזור להן, אחרינו עוצר רכב עם משפחה צ'יליאנית שכבר כמה קמ' נוסעים אחרינו כי המפתחות שלי נשארו תלויים בארגז מאחור והם מחכים שיפלו כדי לאסוף אותם.. גדי והבחור עובדים קשה אבל בסוף מצליחים להחליף גלגל. עצירה ארוכה אבל הכרחית במקומות האלו. ממשיכים.

עצירת קפה בעיירה קטנה, אנחנו דנים בינינו האם יתכן שעם שלם הוא בעל אינטיליגנציה נמוכה. גדי אומר שזה קצת שחצני לקבוע דבר כזה. שאלה פשוטה למלצרית ואנחנו מקבלים תשובה מוחצת לדיון- כמה קמ' יש מפה עד הגבול עם ארגנטינה? היא מסבירה שלא תמיד זה אותו דבר בגלל תנאי הדרך ומזג האויר, אז אי אפשר להגיד כמה קמ', אבל זה קרוב לשעתיים. (??!!) ועכשו לניתוח הטיפשות- האם היא ענתה הפוך או התכוונה למה שענתה? עוד לא ארבע ואנחנו מגיעים לעיירה הבאה- CHILE CHICO. נראית כל כך לא צ'ילה! אולי בגלל שאנחנו רק 3 קמ' מארגנטינה.. עוברים בקלות ובמהירות- לאף אחד לא אכפת מהאזרחות הנשכחת של גדי, חששות שוא שכל כך הטרידו אותנו והתבררו כלא כלום.. להתראות צ'ילה נפגש שוב בהמשך!

 

 

 

 

ארגנטינה היא קפיצת מדרגה של ממש- החל מהעובדים במעבר הגבול, השילוט בכבישים, העיירות הקטנות. בבת אחת מזג האויר משתנה ואנחנו מתחילים להתקלף מהשכבות- חם, יבש ושמש חזקה. בצהריים הרחובות שוממים- הסייסטה נולדה כנראה בגלל השמש… עוצרים לתדלק את עצמנו ואת האופנועים 70 קמ' מהגבול. דלק אין. בגלל ההצפות שהיו דרומית מכאן הכביש הראשי חסום- אנחנו רואים את התמונות בטלוויזיה והלב נחמץ- הבוץ והמים ממש נשפכו לתוך הבתים והחנויות, אבל יש התארגנות יפה של תרומות ועזרה למשפחות. ההתארגנות הממשלתית קצת פחות טובה- במקום שיעבדו 24 שעות בכל הכח, יש מעט מאד טרקטורים שמפנים את הכביש, וצופים שרק ביום ראשון תתחדש התנועה. מישהו ברחוב מתנדב להוביל אותנו לחנות שמוכרת דלק- קצת יותר יקר אבל יאפשר לנו להתקדם לכיוון צ'ילה אם נחליט כך. במסעדה שמצאנו אנחנו אוכלים שניצל מצויין- אין ספק שהגענו לארץ האוכל הטעים! ואם נשאר במסעדות הקטנות המקומיות הוא גם יהיה זול..

ניגש לשולחן שלנו גוסטבו, גם לו יש אופנוע ויש לו הוסטל לאופנוענים בעיירה קרובה, מזמין אותנו לקפה אצלו. אנחנו מסתכלים על המפות- מתאים לנו לעצור שם ללילה ואז להחליט איך ממשיכים. שעה נסיעה ואנחנו מגיעים- HUMAHUACA, שהיא מקום מתוייר מאד, נקי, נעים ומסודר. העיירה מלאה לחלוטין בתיירים זרים ומקומיים- כל מי שרוצה להגיע דרומה ולא יכול. לפני שנשאר בלי מקום לינה אנחנו ממהרים להוסטל שלו, פוגשים את אשתו שממהרת להכין לנו קפה- כבר קיבלה דיווח על בואנו, והחדרים היחידים שיש עדיין פנויים הם אחד זוגי ואחד עם 4 מיטות בלי שרותים. פחות נח אבל זה מה שיש- האופנועים נשארים ברחוב, הוי-פי לא משהו, אבל המקום חמוד והמארחים יודעים את עבודתם.. השעה התקדמה שוב ויש אור כמעט עד שמונה, חם מאד אבל בערב נהיה קר- מדבר אמיתי. ארוחת ערב במסעדה אמיתית- גם המחיר של מסעדה, פעמיים נכנסות 3 נשים, מבקשות רשות מהבעלים ופוצחות במופע מוזיקה קצר. כבר ראינו קודם את התופעה של מטיילים שאוספים ככה כסף לטיול, השלישיה האחרונה היתה ממש מוצלחת, נותנים להם בשמחה. זאת הארוחה האחרונה של כל החבורה ביחד- אנחנו מחליטים להשאר כאן עוד יום לפחות כדי להתארגן על הצמיג שצריך להחליף וסתם לנוח עד שהכביש לסלטה יפתח- האחרים מחליטים לצאת מחר מוקדם בבוקר לצ'ילה. יש להם תכנית שאפתנית מאד- 500 קמ' נסיעה, עם עליה לגובה של כמעט 5000 מטר, ובתוספת מעבר גבול. הם רוצים לעשות את זה ביום אחד, לנו זה נראה מטורף. נקבל דיווח בהמשך.

קארן ודיטר מדווחים שהם בעיר קצת דרומית לנו, מתכוונים לנסות להגיע לסלטה בדרך עפר מחר כי הם חוששים ששוב ירד גשם והכביש יחסם עוד לפני שיפתח. ביקשנו גם מהם דיווח. פטריק נמצא בצ'ילה- לטענתו המדבר שכולם נוסעים אליו משעמם, הוא יורד דרומה דרך צ'ילה, נפגש בהמשך. חשבנו שאלברטו פגש את פטריק בקוסקו, מסתבר שלא, אבל אופנוען אחר סיפר לו עליו, והסיפור אומר שפטריק יצא לטיול הזה בידיעה שהוא לא חוזר חי הביתה, אבל הוא לא מוכן להלחם בסרטן ומעדיף למות בטיול. יתכן שזה נכון- קצב העישון שלו נראה לנו כמו סוג של התרסה, אבל מההכרות הקצרה נראה לנו שהוא עדיין רוצה לחיות… בבוקר נפרדים, נשמור על קשר ואולי עוד נפגש בפטגוניה. אם לא- מתישהו כל אחד בנפרד עוד יגיע לישראל. אריק מתלבט איך- או שיטיס את האופנוע מפרגואי לדרום אפריקה ויעלה צפונה, או שיגיע לישראל וימשיך למזרח הרחוק. אלברטו מטיס את האופנוע שלו לאנגליה ומשם ימשיך הביתה לספרד, יחכה לפרוייקט הבא, כנראה במקסיקו. סטפנו יטיס את האופנוע לספרד ומשם יסע הביתה לאיטליה ואחר כך כנראה בעקבות החברה. אנחנו הודענו שאנחנו חוזרים בסוף פברואר הביתה לעבוד, ובעוד שש- שבע שנים, כשעמית ישתחרר מהצבא נצא שוב לטיול אינסופי. ההחלטה עושה לנו הרגשה נהדרת! את הבוקר אנחנו עושים בבטלה תוך כדי נסיונות לפתור את בעיית הצמיג שלנו- לא נוכל לצאת לנסיעה ארוכה בלי להחליף- אבל עוד אין תשובות טובות. גדי מתחיל להשתגע מחוסר ידיעות ומחוסר מעש, אבל לקראת ערב הכל מתחיל להתבהר- קארן ודיטר נסעו לסלטה בכביש העוקף, היה לא קל ולקח להם 7 שעות, אבל זה אפשרי. זוג פולנים עם אופנועים שיותר מתאימים לשטח מגיעים מסלטה להוסטל שלנו- הם טוענים שעשו את הדרך הזו בארבע שעות. דניאל, הבן דוד מבואנוס איירס מתנדב לגשת לסוכנות בעיר, לקנות לנו את הצמיג ולשלוח לטוקומן. הכל ברור לנו עכשו- ממשיכים בתכנית המקורית, מחר יוצאים לסלטה! כמה עשרות קמ' ראשונים על הכביש בנוף מדהים של הרים צבעוניים ואז יורדים לדרך עפר מסודרת אך עם בורות גדולים מלאים חול מדי פעם, מה שמצריך נהיגה זהירה וערנית. זה לא כל כך נורא כמו שתיארו לנו, ולמרות הדיווחים שקיבלנו אתמול- אנחנו די לבד על הכביש. הנוף בהתחלה מדברי ואנחנו עוברים ליד אזור שנקרא סלינס גרנדס- משטחי מלח אבל לא כמו בסלאר של בוליביה, פה ושם בית קטן בודד, עזים וכבשים וגם קצת אלפקות. הדרך מתמשכת, קצת יותר משעתיים עד עיר קטנה עם שם גדול- סן אנטוניו דה לוס קוברוס.

קצת דרך סלולה ושוב יורדים לדרך עפר של כעשרים קמ'. נתקלים בכמה שלוליות ענק שאין בעיה לעבור אותן בניגוד לדיווח, וכשאנחנו מגיעים לאספלט עוצרים לבקש ממכונית שעומדת להתחבר לחשמל שלהם כדי למלא מחדש אויר בצמיגים. הם בדיוק גומרים לעשות אותו דבר במכונית ונענים בשמחה- לדבריהם הכביש מפה ועד סלטה סלול כולו. 3 אופנועים עוצרים לשאול אם הכל בסדר- 2 זוגות ובודד ממדג'ין שבקולומביה. בהמשך שוב יש כביש עפר, אך הוא איכותי מאד וזהו- 5 שעות מאז שיצאנו ואנחנו בעיר הגדולה!

SALTA אכן עיר גדולה מכל הבחינות- רחובות ישרים כנהוג בערי ארגנטינה, מסודרת ונקיה, מרכז מטופח ויפה, ובבית הקפה שהתיישבנו אינטרנט מהיר ומשובח. הבעיה היחידה- סופ'ש ובתי המלון במרכז מלאים לגמרי. כשגדי הולך לחנות מול מלון שמצא בסופו של דבר, אני מתקדמת לשם ברגל, ואשה פונה אלי ושואלת אם אנחנו מחפשים לינה- יש לה מקום פנוי. חשבתי שהיא רוצה להראות לי את הבית שלה, אבל מסתבר שממש ליד יש עוד מלון- אין שלט כי הוא בתיקון.. המחיר הרבה יותר ידידותי- 800 פזו עם חניה וארוחת בוקר במקום 1000 פזו. צריך לשכוח מהמחירים שהיו בפרו ובוליביה. אנחנו במרכז ומאד יפה פה- הבניינים, הכיכר, המסעדות. עוד 3 אופנוענים מבוגוטה, קולומביה. הם באו לסלטה בדרך הארוכה מבוליביה והחום היה נוראי- גם פה חם מאד, אבל בניגוד למרכז אמריקה יבש כך שאנחנו מלוכלכים מהדרך אבל לפחות לא דביקים…

באחת עשרה אנחנו נפרדים מבעלת המלון הידידותית, יושבים במרכז לעוד קפה ועבודת אינטרנט, בעיר עצמה אין מה לעשות חוץ מלשוטט במרכז, ובצהריים אנחנו יוצאים לדרך. נוסעים לכיוון אזור של כרמים ויין- החצי הראשון של הדרך משעמם למדי באזורים מיושבים, ריח האסדו באויר- יום ראשון בצהריים ונראה שבכל מקום הפריז'ות מעלות עשן… החצי השני מפצה על קודמו- הרים אדומים משובצים בצבעים אחרים, צורות מענינות, נהר ליד הכביש, 'גרונו של השטן'- פתח מעניין בין ההרים. כיף. מולנו שיירות אינסופיות של מכוניות שחוזרות לעיר אחרי סופ'ש- אם כולם חוזרים לא תהיה לנו בעית לינה.. לאט לאט מתחילים להופיע כרמים ויקבים ולקראת ערב מגיעים- KAFAYATE. עיר קטנה ונעימה, חדר נחמד קרוב למרכז, ארוחה טובה עם יין, ואנחנו מוכנים ללכת לישון ולצאת מחר שוב לדרך יפה! בלילה ירד גשם רציני, אבל הבוקר יפה- אולי קצת חם מדי.. הכביש מוביל אותנו לאזור פתוח של כרמים, ואנחנו עוצרים באחד היקבים- זה שהמבנה שלו מצא חן בעינינו ביותר. בעלת המקום, שקיים רק 6 שנים, לוקחת אותנו לסיבוב ומסבירה על הארכיטקטורה של המבנה שיש לה קשר ומשמעות, מטעימה אותנו ביינות המקום, ואנחנו חוזרים לדרך עם בקבוק.

 

 

 

מפה מתחילים לעלות, נוסעים בחורש שעם הגובה הופך ליער- הדרך בהחלט שווה את תוספת הזמן. רק החום- היה כל כך טוב בלעדיו! אחר הצהריים מגיעים לטוקומן, או בשמה המלא- SAN MIGUEL DE TUCUMAN. אוספים את הצמיגים (אם כבר שיהיה גם צמיג קדמי להחלפה) שדניאל שלח ויוצאים לחפש מקום ללילה. ההוסטלים די מלאים- אין חדר זוגי עם מקלחת בכמה שבדקנו, האחרים לא נראים מזמינים, אין ברירה- הולכים למלון אמיתי. האמת- הוסטל עולה 600 פזו, חניה עוד 150, ארוחת בוקר כמאה- כבר לא הפרש נוראי- מלון כולל ארוחה וחניה 1100 פזו. בכל מקרה- נתחיל לחפש מזרון שטח טוב ונראה שנחזור לקמפינג! בערב מריו ובטינה לוקחים אותנו לסיבוב, הם מאד גאים בעיר שלהם, וכנראה שבצדק. טוקומן גדולה מאד, מסודרת ומטופחת, ובעשור האחרון התפתחה מאד- הרבה בניה, שכונות חדשות, עסקים וחיי לילה מגוונים. בעיר חיים כמליון וחצי איש, ובפרובינציה כולה, שהיא כפולה בשטחה מישראל, עוד חצי מליון. המסקנה המתבקשת היא שהפריפריה דלילה מאד, ובאמת ראינו רק עיירות קטנטנות והרבה בתי חווה. מריו מתעקש ללות אותנו גם בבוקר, אוסף אותנו מהמוסך המתוקתק של אלחנדרו שהוא ואשתו רוכבים גם על אופנוע והוא הקדיש פינה במוסך שלו לאופנועים גדולים, ולוקח אותנו לקנות מזרני שטח. נסיעה לשכונות היוקרתיות יותר, בחזרה לכיוון העיר אנחנו יושבים איתו לארוחת צהריים קלה בפיצריה בבנין שהוא בנה, שמושכר גם למכון כושר ולמשרד ממשלתי, ואז- סייסטה. היום לא חם מדי, אבל מזג האוויר בהחלט מצדיק מנוחה, מה גם שצפוי לנו ערב ארוך. מסתבר שקארן ודיטר מתארחים אצל חרמן גונטר- הוא האופנוען המפורסם של טוקומן, כבר כמה שנים שהוא ואשתו מטיילים בעולם, חזרו לחגים הביתה ובמרץ חוזרים אל האופנוע שלהם בנפאל וממשיכים. אנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצלם, ומשם ניסע לפגישה של הקבוצה של יום שלישי- חבורה של יהודים בני טוקומן שחלקם אופנוענים ורוצים לפגוש אותנו. התמונה שלנו על זורו כבר רצה ביניהם- מישהו צילם אותנו ברחוב, וזה במקרה חבר של מריו. עולם קטן.. ארוחת הערב מתארכת מאד, ורק באחת בלילה אנחנו נפרדים. לא נפגוש את הקבוצה, אלא אם ממש נרצה להשאר עוד יום בטוקומן.

הבוקר היה קצת קשה לקום, ורק בשעה 11 אנחנו יוצאים לדרך, וחם. מאד חם. יש לנו נסיעה של כשש שעות, אבל לא נספיק הכל היום. אנחנו עוצרים שלוש פעמים להפסקת התרעננות, אחת מההפסקות היא בגינה גדולה שיש בה צל, מחסלים בקבוק שתיה גדול ורובצים על הדשא- בשעות האלה זה מה שכולם עושים- לכל אורך הדרך רואים אנשים, בעיקר אלו שמוכרים דברים ליד הכביש, כל אחד תופס פיסת צל ומחכה שהחם ידעך. מהנסיון של הימים האחרונים, זה קורה אחרי שמונה- זו הסיבה שבילוי הערב במדינה הזו מתחיל מאוחר ונגמר מאד מאוחר. אנשים יוצאים מהעבודה להפסקה ארוכה באמצע היום, גומרים לעבוד בשמונה בערב, ורק אחר כך מתחילים את הערב. אגב- זה גורם למצב שיש 4 פעמים ביום פקקים בכניסה או ביציאה מהעיר.. ברור שמחוץ לעיר זה לא מורגש- האוכלוסיה דלילה מדי..

העצירה האחרונה בשש וחצי במלון קטן על הכביש. כל הימים האחרונים השעות משתבשות לנו, בצהריים אנחנו מעולפים מהחם, חייבים לעצור למנוחה, כשמגיעים למלון נרגעים קצת בחדר ועד שיוצאים לאכול כבר מאוחר- שקיעה בערך בשמונה בערב- ואז הולכים לישון מאוחר והבוקר מתחיל מאוחר מדי.. יוצאים לדרך אחרי תשע בבוקר ועד שאנחנו מגיעים כבר שעת צהריים ואין כלב בחוץ. את 16 הקמ' האחרונים אנחנו נוסעים בדרך לא סלולה- רואים שמשתמשים בה באופן קבוע, אבל זה לא מבטיח כלום- יש קטעי בוץ חלקלק ובאחד מהם אנחנו מחליקים בעדינות.. אנחנו ב MOISES VILLE. כל כך הרבה סיפורים שמענו, ובכל זאת לא יודעים למה לצפות. אז העיירה הזו מסודרת כקודמותיה, בתים ישנים שאיש לא גר בהם צמודים לכאלה שעדיין מאוכלסים, פה ושם בית גדול ומודרני, ובשולי העיירה שכונת סלמס אמיתית. הכל ריק, ואני ניגשת לבדוק אם הבר הפינתי שנראה פתוח גם מגיש אוכל. בפנים- 3 שולחנות, רק גברים- באחד משחקים דומינו, בשני טרוקו, בשלישי רק מדברים. הבחור בבר מאשר שיש אוכל, חוקר אותנו קצת, אנחנו יודעים שלא נשארו פה הרבה יהודים, כשאיש צעיר משתמש במילה תוכעס, הוא כנראה יהודי, לא? הוא שואל לשמות המשפחה, וחוזר עם המידע שלאחד האורחים השם יוסקוביץ' נשמע מוכר. אנחנו מנסים לגלות קצת יותר, והוא מספר על אישה שבאה לחפש את הבית שלה ובעלה היה מצ'כוסלובקיה ולא ידע מילה בספרדית. אנחנו מחייכים- גם היום הוא לא יודע…

moises ville

האיש שולח אותנו למרתה, אומר שהיתה חברה טובה של אמא שלי. הבעיה שעכשו אי אפשר להפריע- סייסטה זה דבר קדוש. אנחנו נוסעים למלון ששייך לרב גולדמן (או יותר נכון- לצאצאיו..) אבל גם שם אין מענה. באין ברירה אנחנו נוסעים לגינה המרכזית ויושבים בצל עד יעבור החם והמקום יתחיל להתעורר. לקראת חמש אנחנו בחדר, במזגן, אבל אם רוצים להספיק לראות משהו היום חייבים לצאת. כשאנחנו דופקים בדלת של מרתה היא כבר מוכנה- גם פה יש ביצה… מרתה צעירה מאמא שלי בשנתיים והבתים שלהן היו כמעט צמודים, לפני שנה וחצי היתה בישראל ופגשה אותה כך שהיא יודעת בדיוק מה המצב. היא פותחת בסדרת טלפונים וכבר יש מישהו שיבוא עם המפתח של בית הקברות ויקח אותנו לראות. בינתיים היא מספרת לנו סיפורים ולא מפסיקה להתנצל שלא מצאה מי שיפתח את המוזיאון בשבילנו- זו חופשת הקיץ… מנואל לוקח אותנו לבית הקברות- המראה מדהים- כמות הקברים, שעל כולם כיתוב בעברית, מדגים את גודל הקהילה שחיה פה. קשה עד בלתי אפשרי למצוא קבר מסויים, אבל מכל השמות שנתנו קיבלנו מספרים שבעזרתם מצאנו את הקבר של סבא מנשה מרלין. יש פה הכל- מקבריהם של הראשונים שהתיישבו וחלקם ממש מתו מרעב, דרך משפחה שנרצחה בידי המקומיים, המתאבדים והאבודים. כבר כמה עשרות שנים שהנקברים מתמעטים- לא בגלל שמצאו את נוסחת הפלא לחיי נצח, אלא בגלל שרב האוכלוסיה עלתה לישראל, ומיעוט קטן עזב לטובת העיר הגדולה. ממקום עם כמה אלפי תושבים יהודיים, עם חיי קהילה תוססים, תאטרון ובית ספר יהודי, כמה בתי כנסת וספריה עשירה, נותרו כמאה יהודים בלבד וכל השאר התמלא בתושבים אחרים. מרתה לוקחת אותנו למקום שפעם היה הבית של המשפחה- היום גר שם זוג בשנות הששים שבנה בית חדש על מה שפעם היה אוסף בתים עם חצר משותפת ולצידו בית החרושת של סבא שלי. הדבר היחיד שנשאר מאז הוא עץ אקליפטוס ענק שמאד ריגש את אמא שלי כשביקרה פה. ידעתי שלא היה למשפחה בית משלה כי סבא שלי, שהיה ציוני גדול, אמר שבית הוא יקנה רק בארץ ישראל- אבל לא ידעתי שבחצר של בית החרושת למוזאיקה גרו כמה משפחות בבתים קטנטנים עם חצר משותפת לכולם. האם סיפורי הילדות של אמא שלי לובשים פנים חדשות, ביחוד אחרי כל מה שראינו במרכז ובדרום אמריקה?

 

 

הזוג שגר בבית מכניס אותנו ומתנהלת שיחה ערה וכואבת על המצב הכלכלי בארגנטינה. כואבת להם, אבל גם לנו- האם ישראל צועדת באותה דרך שארגנטינה הולכת בה מאז שהיתה לדמוקרטיה? לא רוצים להאמין שזה יכול לקרות גם לנו,אבל פנסי האזהרה מהבהבים כל הזמן! כבר חשוך ונעים בחוץ כשאנחנו נפרדים, הולכים לאכול מול הגינה שלפני ששים ומשהו שנים אמא שלי הסתובבה בה עם חברות בשעה הזו, ובתפריט- קנישעס! הזוי. בבוקר אנחנו עושים סיבוב נוסף ברחובות, רואים את בית הכנסת, בית הספר, אולם התיאטרון- עולם נכחד. מויססויז'ה הוכרזה כאתר לאומי לשימור אבל לא כל כך יש מי שירים את הכפפה ויעשה עם זה משהו. מפה אנחנו יוצאים- הפעם בכביש- מזרחה לכיוון קורדובה. מזג האויר משתפר מעט, אבל רק מעט, לקראת ערב אנחנו בעיירה CARLOS PAZ, כאן היתה מבלה לפני שנים רבות המשפחה של גדי בחופשת הקיץ. צילום בשעון הקוקיה, ביקור בבית של קספר- הלא הוא הבית המכושף, ולינה בקמפינג ענק. גם שיא העונה וגם סופ'ש, אין סיכוי להשיג חדר פנוי בעיר. בבוקר אנחנו נוסעים מפה לבית משפחת גוורה- סיור מעניין מאד בבית בו גדל צ'ה גוורה, או כמו שהוא נקרא פה- אל צ'ה.

che guevara's motorcycle

 

 

המשך היום הוא נסיעה לכפר YACANTE. יש פה מישהו שמצאנו ביו טיוב שבונה בבוץ והוא הזמין אותנו להצטרף מתי שנרצה. אין חשמל ומקום ללינה- הוא נמצא על שפת אגם 16 קמ' מהכפר- אנחנו מקווים שנצליח לחזור- חלק מהדרך לא ממש ברמה טובה.. חוץ מלואיס ואסטלה יש פה המון אורחים, ועד שעת השקיעה- שאחריה חושך מוחלט- ממשיכים לבא וללכת עוד ועוד אורחים. כשהחושך יורד יש מחבת גדולה על האש ותבשיל עוף וירקות מתבשל. נראה טעים. כולם כבר אחרי כמה פחיות בירה, יין ומטה. מים שותים מהאגם, סתם שתיה קלה לא נראה שיש פה- הילדים אוכלים ענבים ואבטיח במקום לשתות.. אני פורשת מוקדם לשכב באוהל- הגב שלי לא מרוצה היום… בבוקר שחיה מרעננת באגם, גדי מנסה את כוחו במסאז', הגב עדיין לא בסדר אבל אני יכולה ללכת קצת.. אנשים מתעוררים לאט, מישהו מבעיר אש כדי שיהיו מים חמים למטה, לואיס עושה בצק ללחם ולאמפנדס, מגלגלים עוד סיגריית מריחואנה, הילדים משוטטים מסביב, מישהו מוציא גיטרה ושר- שלווה אמיתית. נראה שכולם חיים בסרט, אבל חוץ מבעלי הבית, האחרים יחזרו לחיים רגילים עוד כמה ימים… אנחנו צריכים להחליט עד מתי נשאר- נראה שהאורחים באים לכאן לימים ארוכים- לא ממש יש לנו זמן אבל בהחלט זה מקום להזרק ולהתבטל בו! איכשהו היום עובר- מדי פעם נכנסים לשחיה, שיחות בטלות, אוכל, נמנום- האמת שהכי נחמדים הם הילדים- קמילו בן השש, אחיו הגדול ואחותו הקטנה, והנכד המקומי סימון בן השנתיים שהוא עליז וסקרן וכמובן- ערום.. בערב רומי שהוא אורח ארוך טווח מכין תבשיל עדשים נהדר כי לא הצליחו לדוג כלום היום, גדי מכין קפה טורקי שכולם משבחים. אנחנו מנסים להבין יותר מה קורה פה ומגלים שיש פה כמה 'היפים' מודרנים שחיים סביב האגם אבל גם חקלאים אמיתיים. בבית הקרוב יש בית ספר- כנראה שגר שם מוזיקאי שידוע כמורה טוב ומגיעים אליו תלמידים מהאזור. אסטלה היתה מורה ולואיס עבד במפעל שלטי חוצות שנסגר לפני שנה וחצי ובדיוק אז הציעו להם את השטח ליד האגם. הם חיים פה בבית שהיה ומשפצים אותו, ולמרות שהם אנשי ספר- לדעתי הם לא הכי חכמים.. המשנה הסוציאליסטית שלהם שטחית וללא הצעות אופרטיביות, ואין בחיים שלהם חשיבה לעומק, ולצערנו רומי חושב שהם דוגמא, אבל נראה לי שהוא חכם יותר ולכן גם יצליח יותר בדרכו. בלילה מתחילה רוח חזקה, ובארבע וחצי בבוקר גשם שוטף שנמשך הרבה זמן. כל בעלי האוהלים בורחים לתוך החצי מבנה- הקלוב, אבל האוהל שלנו עומד בגשם בגבורה- אנחנו יכולים להמשיך לישון בשקט. בשבע בבוקר אנחנו מתחילים לארוז את עצמנו כדי שכשמישהו יתעורר נוכל לצאת.. הגשם לא השפיע כנראה על מצב הדרך- אין פה בוץ- אבל היציאה מפה אל השביל הראשי מאד בעייתית, ועוד יותר עם מצב הגב שלי- אנחנו חייבים עזרה. רומי כבר ער, מבעיר אש ואז נעלם. לקראת עשר הוא חוזר עם לואיס, הולכים לבדוק אם יש משהו בחכות שהושארו בלילה וחוזרים עם דג יפה, ואז מתחילים להתארגן. כמעט אחת עשרה כשאנחנו נפרדים מהם בשביל ויוצאים לחפש דרך להמשך.

המטרה היום לעבור מרחק גדול ככל האפשר- אנחנו רוצים לעבור את הגבול לצ'ילה בעוד יומיים, ועד שנגיע להרים בין מנדוסה והגבול ממילא הדרך לא מאד מעניינת. שמונה בערב מגיעים לסן- לואיס, שריפה בהרים מדרום והכביש הראשי מערבה סגור, שיירה של כבאיות בעיר מחכה להוראה לצאת, ובתחזית- מחר גשם. ידידינו הרוכבים שולחים נקודות ציון, נראה איך נתקדם ועם מי נפגש! כהרגלנו באחרונה לא מצליחים לקום בבוקר מוקדם כמו שתכננו, אבל הדרכים טובות וכך גם מזג האויר. הכביש בין סן-לואיס ומנדוסה ארוך, ישר, ומאד משעמם. גם מי שתכנן את התאורה לאורכו השתעמם- כל 25 עמודי תאורה בצבע אחר, ולאו דוקא מוצלח. ספרתי, בטח שספרתי!

מנדוסה היא בירת אזור יין, והגפנים מסביב ממש תענוג- מסודרים להפליא, הכל ירוק, ויקבים ענקיים לצדי הכביש. אנחנו מוותרים על כניסה- לא מזמן היינו, נהיה שוב בצ'ילה מן הסתם, לא חייבים בכל מקום.. כניסה להתייעצות קצרה במוסך- אחד הבולמים של זורו קצת מזיע- המכונאי אומר שאין בעיה להמשיך עד סנטיאגו ועדיף להחליף שם- צ'ילה משמעותית זולה יותר מארגנטינה. כשיוצאים ממנדוסה מתחילים לטפס קצת- מעבר הגבול עובר באנדים, אחת הפסגות הגבוהות פה היא מעל 6000 מטר, הכביש עובר בין פסגות אבל יש גבוהות יותר ויותר באופק. אנחנו נוסעים ליד נהר מנדוסה, הנוף מקסים והטמפרטורות מתחילות לרדת. איזה כיף! PUENTE DEL INCA הוא גשר טבעי מעל הנהר שיש לידו נביעה של מים טרמלים, מראה מרהיב, אבל הכניסה למרחצאות, הבניוס, סגורה וגם אי אפשר לעלות על הגשר ולהגיע לכנסיה שמעל. לעומת זאת יש שוק מזכרות והמון מבנים של הצבא ומשמר הגבול. הכל נראה די מוזנח, ההוסטל לא מזמין אפילו מבט מבפנים.. אנחנו ממשיכים לכיוון הגבול, אולי בעיירה שלפני נמצא מקום לינה- השעה כבר כמעט שמונה, עוד יש אור אבל לא להרבה זמן והרוח כאן לא ידידותית לנסיעה. העיירה מתגלה כאוסף מוזנח של מבנים, רובם ככל הנראה תיירותיים. באחד משלושת ההוסטלים אנחנו מוצאים חדר- 2 מיטות קומותיים עם שמיכות צבאיות, שרותים משותפים. לא נורא כמו שזה נשמע, המקום חביב והמארח נחמד וידידותי. נהיה קר- הגובה מעל 3000 מטר, לא יהיו לנו עוד הרבה ימים חמים עד סוף המסלול. אנחנו מעדיפים את הקור- רק שלא ירד גשם והכל מושלם. מחר- צ'ילה!