ארגנטינה היא קפיצת מדרגה של ממש- החל מהעובדים במעבר הגבול, השילוט בכבישים, העיירות הקטנות. בבת אחת מזג האויר משתנה ואנחנו מתחילים להתקלף מהשכבות- חם, יבש ושמש חזקה. בצהריים הרחובות שוממים- הסייסטה נולדה כנראה בגלל השמש… עוצרים לתדלק את עצמנו ואת האופנועים 70 קמ' מהגבול. דלק אין. בגלל ההצפות שהיו דרומית מכאן הכביש הראשי חסום- אנחנו רואים את התמונות בטלוויזיה והלב נחמץ- הבוץ והמים ממש נשפכו לתוך הבתים והחנויות, אבל יש התארגנות יפה של תרומות ועזרה למשפחות. ההתארגנות הממשלתית קצת פחות טובה- במקום שיעבדו 24 שעות בכל הכח, יש מעט מאד טרקטורים שמפנים את הכביש, וצופים שרק ביום ראשון תתחדש התנועה. מישהו ברחוב מתנדב להוביל אותנו לחנות שמוכרת דלק- קצת יותר יקר אבל יאפשר לנו להתקדם לכיוון צ'ילה אם נחליט כך. במסעדה שמצאנו אנחנו אוכלים שניצל מצויין- אין ספק שהגענו לארץ האוכל הטעים! ואם נשאר במסעדות הקטנות המקומיות הוא גם יהיה זול..

ניגש לשולחן שלנו גוסטבו, גם לו יש אופנוע ויש לו הוסטל לאופנוענים בעיירה קרובה, מזמין אותנו לקפה אצלו. אנחנו מסתכלים על המפות- מתאים לנו לעצור שם ללילה ואז להחליט איך ממשיכים. שעה נסיעה ואנחנו מגיעים- HUMAHUACA, שהיא מקום מתוייר מאד, נקי, נעים ומסודר. העיירה מלאה לחלוטין בתיירים זרים ומקומיים- כל מי שרוצה להגיע דרומה ולא יכול. לפני שנשאר בלי מקום לינה אנחנו ממהרים להוסטל שלו, פוגשים את אשתו שממהרת להכין לנו קפה- כבר קיבלה דיווח על בואנו, והחדרים היחידים שיש עדיין פנויים הם אחד זוגי ואחד עם 4 מיטות בלי שרותים. פחות נח אבל זה מה שיש- האופנועים נשארים ברחוב, הוי-פי לא משהו, אבל המקום חמוד והמארחים יודעים את עבודתם.. השעה התקדמה שוב ויש אור כמעט עד שמונה, חם מאד אבל בערב נהיה קר- מדבר אמיתי. ארוחת ערב במסעדה אמיתית- גם המחיר של מסעדה, פעמיים נכנסות 3 נשים, מבקשות רשות מהבעלים ופוצחות במופע מוזיקה קצר. כבר ראינו קודם את התופעה של מטיילים שאוספים ככה כסף לטיול, השלישיה האחרונה היתה ממש מוצלחת, נותנים להם בשמחה. זאת הארוחה האחרונה של כל החבורה ביחד- אנחנו מחליטים להשאר כאן עוד יום לפחות כדי להתארגן על הצמיג שצריך להחליף וסתם לנוח עד שהכביש לסלטה יפתח- האחרים מחליטים לצאת מחר מוקדם בבוקר לצ'ילה. יש להם תכנית שאפתנית מאד- 500 קמ' נסיעה, עם עליה לגובה של כמעט 5000 מטר, ובתוספת מעבר גבול. הם רוצים לעשות את זה ביום אחד, לנו זה נראה מטורף. נקבל דיווח בהמשך.

קארן ודיטר מדווחים שהם בעיר קצת דרומית לנו, מתכוונים לנסות להגיע לסלטה בדרך עפר מחר כי הם חוששים ששוב ירד גשם והכביש יחסם עוד לפני שיפתח. ביקשנו גם מהם דיווח. פטריק נמצא בצ'ילה- לטענתו המדבר שכולם נוסעים אליו משעמם, הוא יורד דרומה דרך צ'ילה, נפגש בהמשך. חשבנו שאלברטו פגש את פטריק בקוסקו, מסתבר שלא, אבל אופנוען אחר סיפר לו עליו, והסיפור אומר שפטריק יצא לטיול הזה בידיעה שהוא לא חוזר חי הביתה, אבל הוא לא מוכן להלחם בסרטן ומעדיף למות בטיול. יתכן שזה נכון- קצב העישון שלו נראה לנו כמו סוג של התרסה, אבל מההכרות הקצרה נראה לנו שהוא עדיין רוצה לחיות… בבוקר נפרדים, נשמור על קשר ואולי עוד נפגש בפטגוניה. אם לא- מתישהו כל אחד בנפרד עוד יגיע לישראל. אריק מתלבט איך- או שיטיס את האופנוע מפרגואי לדרום אפריקה ויעלה צפונה, או שיגיע לישראל וימשיך למזרח הרחוק. אלברטו מטיס את האופנוע שלו לאנגליה ומשם ימשיך הביתה לספרד, יחכה לפרוייקט הבא, כנראה במקסיקו. סטפנו יטיס את האופנוע לספרד ומשם יסע הביתה לאיטליה ואחר כך כנראה בעקבות החברה. אנחנו הודענו שאנחנו חוזרים בסוף פברואר הביתה לעבוד, ובעוד שש- שבע שנים, כשעמית ישתחרר מהצבא נצא שוב לטיול אינסופי. ההחלטה עושה לנו הרגשה נהדרת! את הבוקר אנחנו עושים בבטלה תוך כדי נסיונות לפתור את בעיית הצמיג שלנו- לא נוכל לצאת לנסיעה ארוכה בלי להחליף- אבל עוד אין תשובות טובות. גדי מתחיל להשתגע מחוסר ידיעות ומחוסר מעש, אבל לקראת ערב הכל מתחיל להתבהר- קארן ודיטר נסעו לסלטה בכביש העוקף, היה לא קל ולקח להם 7 שעות, אבל זה אפשרי. זוג פולנים עם אופנועים שיותר מתאימים לשטח מגיעים מסלטה להוסטל שלנו- הם טוענים שעשו את הדרך הזו בארבע שעות. דניאל, הבן דוד מבואנוס איירס מתנדב לגשת לסוכנות בעיר, לקנות לנו את הצמיג ולשלוח לטוקומן. הכל ברור לנו עכשו- ממשיכים בתכנית המקורית, מחר יוצאים לסלטה! כמה עשרות קמ' ראשונים על הכביש בנוף מדהים של הרים צבעוניים ואז יורדים לדרך עפר מסודרת אך עם בורות גדולים מלאים חול מדי פעם, מה שמצריך נהיגה זהירה וערנית. זה לא כל כך נורא כמו שתיארו לנו, ולמרות הדיווחים שקיבלנו אתמול- אנחנו די לבד על הכביש. הנוף בהתחלה מדברי ואנחנו עוברים ליד אזור שנקרא סלינס גרנדס- משטחי מלח אבל לא כמו בסלאר של בוליביה, פה ושם בית קטן בודד, עזים וכבשים וגם קצת אלפקות. הדרך מתמשכת, קצת יותר משעתיים עד עיר קטנה עם שם גדול- סן אנטוניו דה לוס קוברוס.

קצת דרך סלולה ושוב יורדים לדרך עפר של כעשרים קמ'. נתקלים בכמה שלוליות ענק שאין בעיה לעבור אותן בניגוד לדיווח, וכשאנחנו מגיעים לאספלט עוצרים לבקש ממכונית שעומדת להתחבר לחשמל שלהם כדי למלא מחדש אויר בצמיגים. הם בדיוק גומרים לעשות אותו דבר במכונית ונענים בשמחה- לדבריהם הכביש מפה ועד סלטה סלול כולו. 3 אופנועים עוצרים לשאול אם הכל בסדר- 2 זוגות ובודד ממדג'ין שבקולומביה. בהמשך שוב יש כביש עפר, אך הוא איכותי מאד וזהו- 5 שעות מאז שיצאנו ואנחנו בעיר הגדולה!

SALTA אכן עיר גדולה מכל הבחינות- רחובות ישרים כנהוג בערי ארגנטינה, מסודרת ונקיה, מרכז מטופח ויפה, ובבית הקפה שהתיישבנו אינטרנט מהיר ומשובח. הבעיה היחידה- סופ'ש ובתי המלון במרכז מלאים לגמרי. כשגדי הולך לחנות מול מלון שמצא בסופו של דבר, אני מתקדמת לשם ברגל, ואשה פונה אלי ושואלת אם אנחנו מחפשים לינה- יש לה מקום פנוי. חשבתי שהיא רוצה להראות לי את הבית שלה, אבל מסתבר שממש ליד יש עוד מלון- אין שלט כי הוא בתיקון.. המחיר הרבה יותר ידידותי- 800 פזו עם חניה וארוחת בוקר במקום 1000 פזו. צריך לשכוח מהמחירים שהיו בפרו ובוליביה. אנחנו במרכז ומאד יפה פה- הבניינים, הכיכר, המסעדות. עוד 3 אופנוענים מבוגוטה, קולומביה. הם באו לסלטה בדרך הארוכה מבוליביה והחום היה נוראי- גם פה חם מאד, אבל בניגוד למרכז אמריקה יבש כך שאנחנו מלוכלכים מהדרך אבל לפחות לא דביקים…

באחת עשרה אנחנו נפרדים מבעלת המלון הידידותית, יושבים במרכז לעוד קפה ועבודת אינטרנט, בעיר עצמה אין מה לעשות חוץ מלשוטט במרכז, ובצהריים אנחנו יוצאים לדרך. נוסעים לכיוון אזור של כרמים ויין- החצי הראשון של הדרך משעמם למדי באזורים מיושבים, ריח האסדו באויר- יום ראשון בצהריים ונראה שבכל מקום הפריז'ות מעלות עשן… החצי השני מפצה על קודמו- הרים אדומים משובצים בצבעים אחרים, צורות מענינות, נהר ליד הכביש, 'גרונו של השטן'- פתח מעניין בין ההרים. כיף. מולנו שיירות אינסופיות של מכוניות שחוזרות לעיר אחרי סופ'ש- אם כולם חוזרים לא תהיה לנו בעית לינה.. לאט לאט מתחילים להופיע כרמים ויקבים ולקראת ערב מגיעים- KAFAYATE. עיר קטנה ונעימה, חדר נחמד קרוב למרכז, ארוחה טובה עם יין, ואנחנו מוכנים ללכת לישון ולצאת מחר שוב לדרך יפה! בלילה ירד גשם רציני, אבל הבוקר יפה- אולי קצת חם מדי.. הכביש מוביל אותנו לאזור פתוח של כרמים, ואנחנו עוצרים באחד היקבים- זה שהמבנה שלו מצא חן בעינינו ביותר. בעלת המקום, שקיים רק 6 שנים, לוקחת אותנו לסיבוב ומסבירה על הארכיטקטורה של המבנה שיש לה קשר ומשמעות, מטעימה אותנו ביינות המקום, ואנחנו חוזרים לדרך עם בקבוק.

 

 

 

מפה מתחילים לעלות, נוסעים בחורש שעם הגובה הופך ליער- הדרך בהחלט שווה את תוספת הזמן. רק החום- היה כל כך טוב בלעדיו! אחר הצהריים מגיעים לטוקומן, או בשמה המלא- SAN MIGUEL DE TUCUMAN. אוספים את הצמיגים (אם כבר שיהיה גם צמיג קדמי להחלפה) שדניאל שלח ויוצאים לחפש מקום ללילה. ההוסטלים די מלאים- אין חדר זוגי עם מקלחת בכמה שבדקנו, האחרים לא נראים מזמינים, אין ברירה- הולכים למלון אמיתי. האמת- הוסטל עולה 600 פזו, חניה עוד 150, ארוחת בוקר כמאה- כבר לא הפרש נוראי- מלון כולל ארוחה וחניה 1100 פזו. בכל מקרה- נתחיל לחפש מזרון שטח טוב ונראה שנחזור לקמפינג! בערב מריו ובטינה לוקחים אותנו לסיבוב, הם מאד גאים בעיר שלהם, וכנראה שבצדק. טוקומן גדולה מאד, מסודרת ומטופחת, ובעשור האחרון התפתחה מאד- הרבה בניה, שכונות חדשות, עסקים וחיי לילה מגוונים. בעיר חיים כמליון וחצי איש, ובפרובינציה כולה, שהיא כפולה בשטחה מישראל, עוד חצי מליון. המסקנה המתבקשת היא שהפריפריה דלילה מאד, ובאמת ראינו רק עיירות קטנטנות והרבה בתי חווה. מריו מתעקש ללות אותנו גם בבוקר, אוסף אותנו מהמוסך המתוקתק של אלחנדרו שהוא ואשתו רוכבים גם על אופנוע והוא הקדיש פינה במוסך שלו לאופנועים גדולים, ולוקח אותנו לקנות מזרני שטח. נסיעה לשכונות היוקרתיות יותר, בחזרה לכיוון העיר אנחנו יושבים איתו לארוחת צהריים קלה בפיצריה בבנין שהוא בנה, שמושכר גם למכון כושר ולמשרד ממשלתי, ואז- סייסטה. היום לא חם מדי, אבל מזג האוויר בהחלט מצדיק מנוחה, מה גם שצפוי לנו ערב ארוך. מסתבר שקארן ודיטר מתארחים אצל חרמן גונטר- הוא האופנוען המפורסם של טוקומן, כבר כמה שנים שהוא ואשתו מטיילים בעולם, חזרו לחגים הביתה ובמרץ חוזרים אל האופנוע שלהם בנפאל וממשיכים. אנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצלם, ומשם ניסע לפגישה של הקבוצה של יום שלישי- חבורה של יהודים בני טוקומן שחלקם אופנוענים ורוצים לפגוש אותנו. התמונה שלנו על זורו כבר רצה ביניהם- מישהו צילם אותנו ברחוב, וזה במקרה חבר של מריו. עולם קטן.. ארוחת הערב מתארכת מאד, ורק באחת בלילה אנחנו נפרדים. לא נפגוש את הקבוצה, אלא אם ממש נרצה להשאר עוד יום בטוקומן.

הבוקר היה קצת קשה לקום, ורק בשעה 11 אנחנו יוצאים לדרך, וחם. מאד חם. יש לנו נסיעה של כשש שעות, אבל לא נספיק הכל היום. אנחנו עוצרים שלוש פעמים להפסקת התרעננות, אחת מההפסקות היא בגינה גדולה שיש בה צל, מחסלים בקבוק שתיה גדול ורובצים על הדשא- בשעות האלה זה מה שכולם עושים- לכל אורך הדרך רואים אנשים, בעיקר אלו שמוכרים דברים ליד הכביש, כל אחד תופס פיסת צל ומחכה שהחם ידעך. מהנסיון של הימים האחרונים, זה קורה אחרי שמונה- זו הסיבה שבילוי הערב במדינה הזו מתחיל מאוחר ונגמר מאד מאוחר. אנשים יוצאים מהעבודה להפסקה ארוכה באמצע היום, גומרים לעבוד בשמונה בערב, ורק אחר כך מתחילים את הערב. אגב- זה גורם למצב שיש 4 פעמים ביום פקקים בכניסה או ביציאה מהעיר.. ברור שמחוץ לעיר זה לא מורגש- האוכלוסיה דלילה מדי..

העצירה האחרונה בשש וחצי במלון קטן על הכביש. כל הימים האחרונים השעות משתבשות לנו, בצהריים אנחנו מעולפים מהחם, חייבים לעצור למנוחה, כשמגיעים למלון נרגעים קצת בחדר ועד שיוצאים לאכול כבר מאוחר- שקיעה בערך בשמונה בערב- ואז הולכים לישון מאוחר והבוקר מתחיל מאוחר מדי.. יוצאים לדרך אחרי תשע בבוקר ועד שאנחנו מגיעים כבר שעת צהריים ואין כלב בחוץ. את 16 הקמ' האחרונים אנחנו נוסעים בדרך לא סלולה- רואים שמשתמשים בה באופן קבוע, אבל זה לא מבטיח כלום- יש קטעי בוץ חלקלק ובאחד מהם אנחנו מחליקים בעדינות.. אנחנו ב MOISES VILLE. כל כך הרבה סיפורים שמענו, ובכל זאת לא יודעים למה לצפות. אז העיירה הזו מסודרת כקודמותיה, בתים ישנים שאיש לא גר בהם צמודים לכאלה שעדיין מאוכלסים, פה ושם בית גדול ומודרני, ובשולי העיירה שכונת סלמס אמיתית. הכל ריק, ואני ניגשת לבדוק אם הבר הפינתי שנראה פתוח גם מגיש אוכל. בפנים- 3 שולחנות, רק גברים- באחד משחקים דומינו, בשני טרוקו, בשלישי רק מדברים. הבחור בבר מאשר שיש אוכל, חוקר אותנו קצת, אנחנו יודעים שלא נשארו פה הרבה יהודים, כשאיש צעיר משתמש במילה תוכעס, הוא כנראה יהודי, לא? הוא שואל לשמות המשפחה, וחוזר עם המידע שלאחד האורחים השם יוסקוביץ' נשמע מוכר. אנחנו מנסים לגלות קצת יותר, והוא מספר על אישה שבאה לחפש את הבית שלה ובעלה היה מצ'כוסלובקיה ולא ידע מילה בספרדית. אנחנו מחייכים- גם היום הוא לא יודע…

moises ville

האיש שולח אותנו למרתה, אומר שהיתה חברה טובה של אמא שלי. הבעיה שעכשו אי אפשר להפריע- סייסטה זה דבר קדוש. אנחנו נוסעים למלון ששייך לרב גולדמן (או יותר נכון- לצאצאיו..) אבל גם שם אין מענה. באין ברירה אנחנו נוסעים לגינה המרכזית ויושבים בצל עד יעבור החם והמקום יתחיל להתעורר. לקראת חמש אנחנו בחדר, במזגן, אבל אם רוצים להספיק לראות משהו היום חייבים לצאת. כשאנחנו דופקים בדלת של מרתה היא כבר מוכנה- גם פה יש ביצה… מרתה צעירה מאמא שלי בשנתיים והבתים שלהן היו כמעט צמודים, לפני שנה וחצי היתה בישראל ופגשה אותה כך שהיא יודעת בדיוק מה המצב. היא פותחת בסדרת טלפונים וכבר יש מישהו שיבוא עם המפתח של בית הקברות ויקח אותנו לראות. בינתיים היא מספרת לנו סיפורים ולא מפסיקה להתנצל שלא מצאה מי שיפתח את המוזיאון בשבילנו- זו חופשת הקיץ… מנואל לוקח אותנו לבית הקברות- המראה מדהים- כמות הקברים, שעל כולם כיתוב בעברית, מדגים את גודל הקהילה שחיה פה. קשה עד בלתי אפשרי למצוא קבר מסויים, אבל מכל השמות שנתנו קיבלנו מספרים שבעזרתם מצאנו את הקבר של סבא מנשה מרלין. יש פה הכל- מקבריהם של הראשונים שהתיישבו וחלקם ממש מתו מרעב, דרך משפחה שנרצחה בידי המקומיים, המתאבדים והאבודים. כבר כמה עשרות שנים שהנקברים מתמעטים- לא בגלל שמצאו את נוסחת הפלא לחיי נצח, אלא בגלל שרב האוכלוסיה עלתה לישראל, ומיעוט קטן עזב לטובת העיר הגדולה. ממקום עם כמה אלפי תושבים יהודיים, עם חיי קהילה תוססים, תאטרון ובית ספר יהודי, כמה בתי כנסת וספריה עשירה, נותרו כמאה יהודים בלבד וכל השאר התמלא בתושבים אחרים. מרתה לוקחת אותנו למקום שפעם היה הבית של המשפחה- היום גר שם זוג בשנות הששים שבנה בית חדש על מה שפעם היה אוסף בתים עם חצר משותפת ולצידו בית החרושת של סבא שלי. הדבר היחיד שנשאר מאז הוא עץ אקליפטוס ענק שמאד ריגש את אמא שלי כשביקרה פה. ידעתי שלא היה למשפחה בית משלה כי סבא שלי, שהיה ציוני גדול, אמר שבית הוא יקנה רק בארץ ישראל- אבל לא ידעתי שבחצר של בית החרושת למוזאיקה גרו כמה משפחות בבתים קטנטנים עם חצר משותפת לכולם. האם סיפורי הילדות של אמא שלי לובשים פנים חדשות, ביחוד אחרי כל מה שראינו במרכז ובדרום אמריקה?

 

 

הזוג שגר בבית מכניס אותנו ומתנהלת שיחה ערה וכואבת על המצב הכלכלי בארגנטינה. כואבת להם, אבל גם לנו- האם ישראל צועדת באותה דרך שארגנטינה הולכת בה מאז שהיתה לדמוקרטיה? לא רוצים להאמין שזה יכול לקרות גם לנו,אבל פנסי האזהרה מהבהבים כל הזמן! כבר חשוך ונעים בחוץ כשאנחנו נפרדים, הולכים לאכול מול הגינה שלפני ששים ומשהו שנים אמא שלי הסתובבה בה עם חברות בשעה הזו, ובתפריט- קנישעס! הזוי. בבוקר אנחנו עושים סיבוב נוסף ברחובות, רואים את בית הכנסת, בית הספר, אולם התיאטרון- עולם נכחד. מויססויז'ה הוכרזה כאתר לאומי לשימור אבל לא כל כך יש מי שירים את הכפפה ויעשה עם זה משהו. מפה אנחנו יוצאים- הפעם בכביש- מזרחה לכיוון קורדובה. מזג האויר משתפר מעט, אבל רק מעט, לקראת ערב אנחנו בעיירה CARLOS PAZ, כאן היתה מבלה לפני שנים רבות המשפחה של גדי בחופשת הקיץ. צילום בשעון הקוקיה, ביקור בבית של קספר- הלא הוא הבית המכושף, ולינה בקמפינג ענק. גם שיא העונה וגם סופ'ש, אין סיכוי להשיג חדר פנוי בעיר. בבוקר אנחנו נוסעים מפה לבית משפחת גוורה- סיור מעניין מאד בבית בו גדל צ'ה גוורה, או כמו שהוא נקרא פה- אל צ'ה.

che guevara's motorcycle

 

 

המשך היום הוא נסיעה לכפר YACANTE. יש פה מישהו שמצאנו ביו טיוב שבונה בבוץ והוא הזמין אותנו להצטרף מתי שנרצה. אין חשמל ומקום ללינה- הוא נמצא על שפת אגם 16 קמ' מהכפר- אנחנו מקווים שנצליח לחזור- חלק מהדרך לא ממש ברמה טובה.. חוץ מלואיס ואסטלה יש פה המון אורחים, ועד שעת השקיעה- שאחריה חושך מוחלט- ממשיכים לבא וללכת עוד ועוד אורחים. כשהחושך יורד יש מחבת גדולה על האש ותבשיל עוף וירקות מתבשל. נראה טעים. כולם כבר אחרי כמה פחיות בירה, יין ומטה. מים שותים מהאגם, סתם שתיה קלה לא נראה שיש פה- הילדים אוכלים ענבים ואבטיח במקום לשתות.. אני פורשת מוקדם לשכב באוהל- הגב שלי לא מרוצה היום… בבוקר שחיה מרעננת באגם, גדי מנסה את כוחו במסאז', הגב עדיין לא בסדר אבל אני יכולה ללכת קצת.. אנשים מתעוררים לאט, מישהו מבעיר אש כדי שיהיו מים חמים למטה, לואיס עושה בצק ללחם ולאמפנדס, מגלגלים עוד סיגריית מריחואנה, הילדים משוטטים מסביב, מישהו מוציא גיטרה ושר- שלווה אמיתית. נראה שכולם חיים בסרט, אבל חוץ מבעלי הבית, האחרים יחזרו לחיים רגילים עוד כמה ימים… אנחנו צריכים להחליט עד מתי נשאר- נראה שהאורחים באים לכאן לימים ארוכים- לא ממש יש לנו זמן אבל בהחלט זה מקום להזרק ולהתבטל בו! איכשהו היום עובר- מדי פעם נכנסים לשחיה, שיחות בטלות, אוכל, נמנום- האמת שהכי נחמדים הם הילדים- קמילו בן השש, אחיו הגדול ואחותו הקטנה, והנכד המקומי סימון בן השנתיים שהוא עליז וסקרן וכמובן- ערום.. בערב רומי שהוא אורח ארוך טווח מכין תבשיל עדשים נהדר כי לא הצליחו לדוג כלום היום, גדי מכין קפה טורקי שכולם משבחים. אנחנו מנסים להבין יותר מה קורה פה ומגלים שיש פה כמה 'היפים' מודרנים שחיים סביב האגם אבל גם חקלאים אמיתיים. בבית הקרוב יש בית ספר- כנראה שגר שם מוזיקאי שידוע כמורה טוב ומגיעים אליו תלמידים מהאזור. אסטלה היתה מורה ולואיס עבד במפעל שלטי חוצות שנסגר לפני שנה וחצי ובדיוק אז הציעו להם את השטח ליד האגם. הם חיים פה בבית שהיה ומשפצים אותו, ולמרות שהם אנשי ספר- לדעתי הם לא הכי חכמים.. המשנה הסוציאליסטית שלהם שטחית וללא הצעות אופרטיביות, ואין בחיים שלהם חשיבה לעומק, ולצערנו רומי חושב שהם דוגמא, אבל נראה לי שהוא חכם יותר ולכן גם יצליח יותר בדרכו. בלילה מתחילה רוח חזקה, ובארבע וחצי בבוקר גשם שוטף שנמשך הרבה זמן. כל בעלי האוהלים בורחים לתוך החצי מבנה- הקלוב, אבל האוהל שלנו עומד בגשם בגבורה- אנחנו יכולים להמשיך לישון בשקט. בשבע בבוקר אנחנו מתחילים לארוז את עצמנו כדי שכשמישהו יתעורר נוכל לצאת.. הגשם לא השפיע כנראה על מצב הדרך- אין פה בוץ- אבל היציאה מפה אל השביל הראשי מאד בעייתית, ועוד יותר עם מצב הגב שלי- אנחנו חייבים עזרה. רומי כבר ער, מבעיר אש ואז נעלם. לקראת עשר הוא חוזר עם לואיס, הולכים לבדוק אם יש משהו בחכות שהושארו בלילה וחוזרים עם דג יפה, ואז מתחילים להתארגן. כמעט אחת עשרה כשאנחנו נפרדים מהם בשביל ויוצאים לחפש דרך להמשך.

המטרה היום לעבור מרחק גדול ככל האפשר- אנחנו רוצים לעבור את הגבול לצ'ילה בעוד יומיים, ועד שנגיע להרים בין מנדוסה והגבול ממילא הדרך לא מאד מעניינת. שמונה בערב מגיעים לסן- לואיס, שריפה בהרים מדרום והכביש הראשי מערבה סגור, שיירה של כבאיות בעיר מחכה להוראה לצאת, ובתחזית- מחר גשם. ידידינו הרוכבים שולחים נקודות ציון, נראה איך נתקדם ועם מי נפגש! כהרגלנו באחרונה לא מצליחים לקום בבוקר מוקדם כמו שתכננו, אבל הדרכים טובות וכך גם מזג האויר. הכביש בין סן-לואיס ומנדוסה ארוך, ישר, ומאד משעמם. גם מי שתכנן את התאורה לאורכו השתעמם- כל 25 עמודי תאורה בצבע אחר, ולאו דוקא מוצלח. ספרתי, בטח שספרתי!

מנדוסה היא בירת אזור יין, והגפנים מסביב ממש תענוג- מסודרים להפליא, הכל ירוק, ויקבים ענקיים לצדי הכביש. אנחנו מוותרים על כניסה- לא מזמן היינו, נהיה שוב בצ'ילה מן הסתם, לא חייבים בכל מקום.. כניסה להתייעצות קצרה במוסך- אחד הבולמים של זורו קצת מזיע- המכונאי אומר שאין בעיה להמשיך עד סנטיאגו ועדיף להחליף שם- צ'ילה משמעותית זולה יותר מארגנטינה. כשיוצאים ממנדוסה מתחילים לטפס קצת- מעבר הגבול עובר באנדים, אחת הפסגות הגבוהות פה היא מעל 6000 מטר, הכביש עובר בין פסגות אבל יש גבוהות יותר ויותר באופק. אנחנו נוסעים ליד נהר מנדוסה, הנוף מקסים והטמפרטורות מתחילות לרדת. איזה כיף! PUENTE DEL INCA הוא גשר טבעי מעל הנהר שיש לידו נביעה של מים טרמלים, מראה מרהיב, אבל הכניסה למרחצאות, הבניוס, סגורה וגם אי אפשר לעלות על הגשר ולהגיע לכנסיה שמעל. לעומת זאת יש שוק מזכרות והמון מבנים של הצבא ומשמר הגבול. הכל נראה די מוזנח, ההוסטל לא מזמין אפילו מבט מבפנים.. אנחנו ממשיכים לכיוון הגבול, אולי בעיירה שלפני נמצא מקום לינה- השעה כבר כמעט שמונה, עוד יש אור אבל לא להרבה זמן והרוח כאן לא ידידותית לנסיעה. העיירה מתגלה כאוסף מוזנח של מבנים, רובם ככל הנראה תיירותיים. באחד משלושת ההוסטלים אנחנו מוצאים חדר- 2 מיטות קומותיים עם שמיכות צבאיות, שרותים משותפים. לא נורא כמו שזה נשמע, המקום חביב והמארח נחמד וידידותי. נהיה קר- הגובה מעל 3000 מטר, לא יהיו לנו עוד הרבה ימים חמים עד סוף המסלול. אנחנו מעדיפים את הקור- רק שלא ירד גשם והכל מושלם. מחר- צ'ילה!