בליז. אנחנו מתכוונים רק לעבור פה- בליז מציעה 2 דברים לתיירים- חופים יפים עם אתרי צלילה, ופירמידות. מבחינתנו- אין צורך להשאר. אבל מאד מעניין מה שקורה פה. אנשים מדברים איתנו באנגלית גם כשאנחנו פונים בספרדית, השילוט- גם הרשמי וגם של החנויות הקטנות- באנגלית, תערובת אנושית שונה לגמרי ממקסיקו, בקיצור- משהו אחר. בליז היא מדינה קטנטונת- 22 אלף קמ'ר- וחיים בה כ 350 אלף איש. היא קיבלה עצמאות בשנת 1981, ועד אז היתה מושבה בריטית. כרבע מהאוכלוסיה שחורה, חצי הם תערובת היספנית- אינדיאנית, והשאר- ערב רב. כולל קהילה מנוניטית דוברת גרמנית- לראות אותם זה הפתעה! הבתים ברובם בתי עץ, חלקם הגדול על עמודים, ופה ושם מציץ איזה מבנה מודרני מעניין. האוכל הכי מקובל בדרך- עוף מטוגן. וטורטיות כמובן.
אחר הצהריים אנחנו כבר בגואטמלה. מעבר הגבול לא ארוך מדי, גם לא לוקחים כסף על האופנוע, ואנחנו בפנים. לילה ראשון בגואטמלה. למחרת נוסעים לFLORES שזו עיר על אי קטן באגם שיש אליה מעבר של כביש. חמוד, מקום של תיירים. הכיוון שלנו דרומה, ואנחנו בוחרים את הדרך המזרחית הפחות מקובלת.
flores
הדרך מובילה אותנו לפינקה איזבל, שמככבת בסיפורים של גדי. המקום מטופח ומטופל, אבל די ריק. מאז שנסלל כביש טוב יותר מפלורס מערבה ודרומה, פחות מטיילים מגיעים לאזור. אנחנו מקבלים בקתה על עמודי עץ שהשרותים בחדרון למטה, וזורו חונה גם הוא מתחת לגג.
finca ixobel
ארוחת ערב טובה במסעדה המקומית, בעלת המקום מזה יותר מארבעים שנה יושבת איתנו- היא בכלל אנגליה שכמו אירופאים ואמריקאים רבים עברה לגור כאן. בבוקר קפה במרפסת שלנו, וארוחת בוקר במסעדה כשאנחנו כבר מאורגנים ליציאה. עוברים דרך העיר ריו דולסה- מקומית טיפוסית עם רחוב ראשי צר שפקוק במשאיות ומכוניות, האופנועים מזגזגים בין הרכבים, הדוכנים גולשים אל הכביש, ברדק אמיתי- וממשיכים בנסיעה עד האגם, זה לא אזור תיירותי במיוחד, אבל יש הוסטל ממש על האגם ושם אנחנו יושבים לשתות בנחת. הנשים בעיירה הזו לבושות בחצאיות מסורתיות, גדי מרוצה מהגובה הממוצע ברחוב- כמעט כולם כל כך נמוכים!
מפה אנחנו חוזרים אחורה 15 קמ', ונכנסים לכפר AGUA CALIENTE. בשולי הכפר יש נהר, שלוחה של ריו דולסה, שאפשר להכנס ולהתרחץ במימיו- או לעשות כביסה אם זה מה שמתאים היום, וכמה דקות הליכה לאורך הנהר מביאות אותנו לבריכה קטנה שנוצרה בו. המים קרירים, נקיים ומרעננים, אבל האטרקציה פה שונה בהחלט- ממקום צדדי בסלעים שמעל הבריכה בוקעים מים וולקנים- עם ריח גפרית, כמו במרחצאות אמיתיים, וחמים! אנחנו שוחים אל 'מקלחת' המים החמים, וזה בהחלט נחמד ביותר. כמובן ששילמנו, כמקובל במקומות האלה- לאיש שיושב ליד הכניסה, לאיש ששומר על החניה, וגם לאיש ששומר בבריכה… חבל רק שאין מקום שנח לשבת בו- רק גזעים שמדמים ספסלים, והכל מבוצבץ. היינו נשארים יותר!
מפה חזרה לכביש הראשי, ודרך גואטמלה סיטי לאנטיגואה. הכבישים במצב קצת יותר טוב, ואחר הצהריים אנחנו כבר מתמקמים במלון ברחוב הראשי. אנטיגואה, כמו אחיותיה, הערים שתיירים מחבבים, הפכה עם השנים ליקרה יותר גם מבחינת הלינה וגם האוכל, המרכז הקולוניאלי שמור ויש הרבה מקומות נחמדים מאד, אבל הרמה הכללית לא הרבה יותר גבוהה.. גם כאן הרחובות מלאים ברוכלים קטנים שמציעים הכל, ויש הרבה תיירים, באחד הרחובות חולף על פנינו אופנוע עם שני מטיילים- גם אנחנו וגם הם כל כך מופתעים, שלא מספיקים לעצור בזמן, והתנועה גורפת אותנו כל אופנוע לכיוון אחר.. הרחובות באנטיגואה לא מאפשרים לרוכב עם אופנוע כבד לעשות מה שבא לו- כל מרכז העיר מרוצף באבנים קטנות, שום דבר לא יציב, ומאחר שמסביבך כל הזמן מתרוצצים הולכי רגל, אופניים, אופנועים קטנים וריקשות- בנוסף למכוניות כמובן- אתה חייב להיות מרוכז לגמרי בלהגיע למקום שאתה רוצה בלי נפילות. לא פשוט.
guatemala city to antigua
בערב הרחובות נעימים מאד- מוארים בעדינות, בבתים הרבה מקומות לשבת לארוחה- מטאקוס ועד מסעדות ממש, עיר חביבה מאד. למחרת אנחנו נוסעים חזרה לבירה, הזמנו טיפול במוסך המורשה במקום זה שלא נעשה במקסיקו. החלטנו להשאיר שם את האופנוע ולנוע בתחבורה ציבורית ל PANAJACHEL. במוסך אנחנו פוגשים את ברנט, שאתמול, אחרי שהיה 5 ימים מושבת בגלל זיקה, התנגש קלות ברכב- באשמתו- ונפל בצומת באנטיגואה. 2 הארגזים שלו ניזוקו והוא בלחץ כי הוא צריך להגיע עד ה 14 לנובמבר לפנמה. מאחלים לו הצלחה, ועולים על מונית שהמוסך הזמין לנו אל האוטובוס. מחר, 1/11 הוא יום חג המתים והמוסך- כמו חצי מהמדינה- יהיה סגור, כך שננצל את היום לטיול. לא תכננו אבל החוויה תהיה אוטנטית מאד… זה אוטובוס מהסוג הישן, צבוע בעליזות, שעה לפני זמן הנסיעה מתחילים להעמיס על הגג- צמיגים, חבילות קרטון בכל הגדלים, שקי נילון ענקיים, האפרוחים- כ 15 ארגזים יכנסו פנימה מאחורי הספסלים האחוריים ובזמן שלא נשמע את המנוע נשמע את הציוצים שלהם. לא סתם קוראים לזה אוטובוס תרנגולות… התחנה עצמה היא חצר פנימית שיש בה גם דוכן אוכל ושני שולחנות מאולתרים, יש גם שרותים שאפילו גדי התקשה להשתין בהם, והלכלוך הצטבר בכל מקום כבר כמה עשרות שנים בודאי..
bus to PANAJACHEL
יש מעט מאד נוסעים והנהג רק נוהג, אבל צמוד אליו בחור שאחראי על העלאת והורדת נוסעים וגביית כסף. הנסיעה לאגם אטיטלן אורכת כשלוש וחצי שעות- מעט יותר ממה שהיה לוקח באופנוע. ביציאה מהתחנה יש רמזור- אדום- אבל אין מכוניות אז נוסעים, אנשים לאורך הכביש עומדים במקומות שהם כנראה מוסכמים מראש, ותוך כדי נסיעה פדרו, האחראי, מוציא חצי גוף החוצה וצועק משהו- אם מישהו למטה מסמן לו האוטובוס עוצר, פדרו קופץ החוצה, הנוסעים נדחפים מהר ופדרו אחריהם כי האוטובוס כבר שוב בנסיעה, אחר כך הוא עובר לקחת כסף. לפעמים יש חבילות ואז הוא קופץ לגג, מעמיס ונכנס חזרה תוך כדי נסיעה. לאט לאט האוטובוס מתמלא, ושכבר אין מקום אנשים נדחפים לספסלים- מזל שרובם קטנים אז יש מקום לשלושה בספסל. כשהם גדולים יותר- שמים חצי ישבן על הספסל, מהצד השני מתישב עוד מישהו באותה שיטה והשניים האלו גם נשענים אחד על השני. לא מדברים כי הם זרים לגמרי, וכשכבר מתפנה מקום אחר אף אחד לא עובר לשפר עמדה- כמו שהתיישבת כך תשאר עד סוף הנסיעה.. לקראת סוף הנסיעה גם מתחילים להוריד חבילות מהאריזה שעל הגג- משלוחים לחנויות בדרך. הנסיעה עצמה משוגעת לחלוטין- מהירות מטורפת, בסיבובים כולם מחזיקים חזק כדי לא ליפול ונוטים הצידה- כולל הנהג, ממש כמו בסרטים מצויירים. גם עצירה לתדלוק נעשית במהירות הבזק- אם צינור הדלק בתחנה היה גמיש יותר סביר שגם זה היה תוך כדי נסיעה.. הפעם היחידה שעצרנו היתה כשהכביש היה חסום בגלל עבודות וכל כמה דקות אפשרו לתנועה לזרום רק לכיוון אחד. כבר בהתחלה הבנו את הרעיון הכללי והתחלנו לרשום מה קורה ברמזורים או בין התחנות: לפי הסדר- ראשון עלה מקבץ נדבות ששאל בנימה מאיימת כל נוסע אם הוא מתכוון לעזור לו, אחריו מקבץ נדבות עם ילד חולה סרטן, מוכר פירות קלופים, מוכר זמן אויר לטלפון, שניים שחילקו סוכריות ואז עברו לאסוף תשלום, תוך כדי שוטר עוצר את האוטובוס בגלל נהיגה פרועה ואז זה ממשיך- שני צעירים מוכרים טורטיה ממולאת בחמש קצל, ילדה מוכרת בוטנים בשקית, אשה שתולה את הפירות למכירה עם קולב במוט לידיים שבתקרת האוטובוס, מוכר עיתונים שלא הצליח להכנס מרב צפיפות אז אשת הקולב הכריזה על מרכולתו, ובתחנת הדלק בחור עם סלסלת פיצוחים יפהפיה. אולי פספסנו מישהו.. בסופו של דבר אחרי קצת יותר מארבע שעות הגענו ליעדנו- PANAJACHEL. אנחנו יורדים באזור היותר תיירותי, שותים קפה מצויין וממשיכים למלון שפז'מן מתאכסן בו, נפגשים מאוחר יותר עם אuנור ואייפר לארוחת ערב ומטיילים קצת ברחוב הראשי. הם לוקחים אותנו לחוף- יש שם טיילת אבל כל כך חשוך שאי אפשר לראות כלום חוץ מאורות רחוקים מסביב לאגם. ATITLAN הוא אגם מפורסם ומתוייר, אבל אי אפשר להקיף את כולו בגלל מצב הכבישים ולכן רב המטיילים מגיעים לעיירה אחת ואז עוברים בין שאר העיירות בסירה. אנחנו מתכוונים לשוט מחר בבוקר לסן פדרו שהיא העיירה היותר מפורסמת באזור. מוקדם בבוקר אנחנו יוצאים לסבוב על הטיילת שלפי השילוט נתרמה על ידי יפן לפני שנתיים. לא כל כך ברור איך כי הטיילת הזו נראית כמו בת שלושים, אבל קשה להבין את הקומבינות של גואטמלה כמו גם של כל שכנותיה.. האמת- המקום הוא אוסף של ג'יפה. הכל מט לפול, מלוכלך ברמה של פי כמה משוק הכרמל בסוף היום, ועשרות הכלבים שמסתובבים חופשי מוסיפים את שלהם. כשהדוכנים מתמלאים בסחורה צבעונית והאנשים ממלאים את הרחובות הטינופת נטמעת אבל בשעת בוקר מוקדמת העליבות זועקת. אפשר כמובן להתעלם ורק לעמוד מול האגם ולצפות בנוף מסביב ובהרי הגעש שממול, זה בעצם מה שמביא לפה את התיירים, וזה בהחלט מראה יפהפה!
lake atitlan
אחרי ארוחת בוקר אנחנו עולים על סירה לסן פדרו. הסירה אמורה לצאת כל עשרים דקות אבל למעשה יוצאים כשהיא מתמלאה. רב הנוסעים הם מקומיים שזה אמצעי התחבורה היומיומי שלהם, מעט תיירים. חצי שעה ואנחנו שם. קצת יותר חי, יותר תיירים, יותר צבעוני, אבל בבסיס- אותו זבל..
הרבה מקומות מציעים לימודי ספרדית, יש לימודי ריקוד- פה גדי לקח בזמנו שיעור ריקוד פרטי שבסופו המורה אמרה לו שלא כל אחד צריך לרקוד.. ארוחת צהריים בהוסטל ישראלי (יש גם בית חב'ד- אלוקות!).
חוזרים לנסיעה חזרה לגואטמלה. הפעם זו הסעה של תיירים, במקום 30 קצל ששילמנו אתמול אנחנו משלמים 165 קצל, רק בגלל שחלק מהנסיעה יהיה בחושך ואין לנו אומץ לאוטובוס. בגלל החג הכבישים עמוסים במיוחד, ובאנטיגואה שאליה נכנסנו להוריד ולאסוף נוסעים התנועה עומדת. במקום שלוש וחצי שעות הסיפור מתארך ללמעלה מחמש שעות וכולל נהג גס רוח ומריבה קטנה… באזור של המלון שלנו אין איפה לאכול, אנחנו מרגיעים את הרעב עם פרינגלס וקולה.. בבוקר- כמה דקות הליכה ואנחנו במוסך, ובחמישה לשמונה כבר בנסיעה. ארוחת בוקר- בדרך. המטרה- לחצות את הגבול לאל סלבדור, ולישון כמה שיותר קרוב להונדורס כדי שמחר נספיק לעבור את שני מעברי הגבול ולהכנס לניקרגואה. הסיבה- שתי המדינות האלו נחשבות למסוכנות מדי לשהיה- לתיירים ובכלל, אבל לתושבים בדרך כלל אין ברירה ולנו יש.. אנחנו יודעים שמכרינו הדו גלגליים נמצאים כמה שעות לפנינו- ננסה להדביק אותם, לא בטוח שאפשר. 11 אנחנו עוצרים לשתות משהו, אנחנו 15 קמ' לפני הגבול מחפשים בעיירה מקום לצילום מסמכים, אבל חוץ מדוכני אוכל הכל סגור- פה חוגגים את חג המתים באיחור של יום, כולם בבית הקברות. על הדרך מספרים לנו שמעבר הגבול סגור כי משפצים אותו ויש מעבר רק להולכי רגל- צריך לחזור ולעשות סבוב של כמעט שעה למעבר אחר. רוחנו נופלת, ובעיקר- ישבננו כואב, אבל אין ברירה. לדרך.
את הצד של גואטמלה לא נעבור מהר- המשמרת של הבוקר סגרה את המחשבים בשתים עשרה ועשרים כי בשעה אחת מתחילה משמרת חדשה, ובתור לפנינו יש יותר מעשרה אנשים, רובם עם ערימת ניירת של משאיות שצריכות להכנס, ואנחנו חייבים שיחתמו לנו על הטופס לשחרור האופנוע! אין ברירה- מחכים ובינתיים מפתחים יחסי ידידות עם השומר. לחינם. בשעה אחת גם השומר מתחלף, כל פקידי המשמרת החדשה כבר מזמן החתימו כרטיס, אבל יש להם זמן. באחת ועשרים פקידה אחת מתיישבת, מרימה את הראש ואומרת- כן- ולפני שכל המאכערים מספיקים לגמור להחליט מי הולך ראשון גדי כבר אצלה, חמש דקות ואנחנו בחוץ! הכניסה לאל סלבדור שקטה ודי מהירה- יש לנו את כל המסמכים מצולמים, רק צריך לחכות שידפיסו לנו אישור לאופנוע בקצב צב (ואין טעות בהדפסה למזלינו) ואנחנו בפנים. לפנינו נסיעה של כשעתיים- שלוש, אבל העכוב בגבול מקרב אותנו לחושך- לא נספיק להגיע לסנטה מריה דה לימה ולחבור לידידינו. חוץ מזה מתחיל גשם, החושך יורד במכה לפני שש בערב- אין שעת ערביים- ואנחנו נאלצים להכנס לעיר בדרך לחפש מלון. ברחוב הראשי יש אולם של הכנסיה האוונגליסטית עם כתובות וסמלים של ישראל- אנחנו יושבים לאכול ליד וצופים בדרשה מעורבת בשירה בציבור- מסיונריות לשמה- אפילו בקרב המאמינים- ממש סוג של שטיפת מח. המלון שליד הוא בעצם מלון לפי שעות, יש הרבה כאלו לאורך הדרך לכל הזוגות שאין להם תנאים לפרטיות ונאלצים ללכת למלון. די מזעזע. אנחנו ישנים על הסדינים בבגדים, משתינים מרחוק כדי לא לגעת בכלום, על מקלחת אין מה לדבר. מעודדים את עצמינו- מחר נישן במקום טוב יותר.. 7 דולר ללילה, אנחנו רטובים, עייפים ומלוכלכים- שעות של עמידה בתור ונסיעה במזג אויר טרופי בתוך חליפות האופנוע, ובנוסף הגשם, בהחלט לא הרגשה נעימה. יש גם ימים כאלה.
hotel ?- el salvador
שש בבוקר אנחנו כבר בחוץ בנסיעה, ממהרים לברוח. אל סלבדור מכוערת, מלוכלכת, עניה, אפילו באפריקה לא ראינו עליבות כזו. קשה לי להבין, אבל כנראה שאנחנו מסתכלים עליהם בעיניים מערביות ובגלל שהם נראים כמונו, היינו מצפים שיחשבו ויתנהגו כמונו- אבל זה פשוט לא ככה. לכל אורך הדרך רואים אנשים שפשוט רובצים ליד החושות שלהם ולא עושים כלום, חיים בתוך הטינופת שלהם, יש בתים שאפשר לראות שיש ערסלים תלויים בפנים, ואוסף הרהיטים העלוב לא היה נמכר אצלינו אפילו כגרוטאות.
לגבול עם הונדורס אנחנו מגיעים מוקדם למדי- התור ארוך כאורך הגלות, מוצאים שם את אריק מסן פרנסיסקו (שהוא כנראה מעופף רציני) ובאמצע התור את סטפנו מאיטליה. את פז'מן אנחנו רואים יוצא בצד השני- רק עכשו הם גמרו, אנחנו אופטימים- בקרוב נתאחד! מסתבר שלא חשוב באיזה תור עומדים קודם, אבל יש שני תורות- אחד זה החתמת הדרכון, והשני שיותר קצר אבל לוקח אותו זמן- לניירת של האופנוע. אני נשארת בתור הדרכונים ושלושת הנהגים הולכים ל'אדואנה'. בזמן שאני זוחלת עם התור ונמסה לאיטי, שלשת הגברים מתרוצצים להביא את הצילומים הדרושים, לבנק וחזרה, עוד צילום של אותו ניר אבל הפעם עם חותמת, מחכים שיגמרו להדפיס אישור, בודקים שאין טעויות בהדפסה וכך הלאה. הם גומרים את התהליך ממש לפני שאני מגיעה לראש התור וכולנו יוצאים ביחד בשמחה. אריק מתכוון להשאר בהונדורס 4 ימים- בכל זאת, למרות הסכנות, אומרים שזו מדינה יפה. בנוסף- בסוף השבוע יש בחירות בניקרגואה, הוא לא ממהר להגיע לשם. נפגוש אותו בפנמה שוב. סטפנו יוצא איתנו- גם הוא רוצה לצאת עוד היום מהמדינה. טוב לרכב עם חברה. הכבישים במצב עוד יותר גרוע- (כמה גרוע יותר עוד יכול להיות??) בורות בגודל 30 סמ' ויותר, כל הזמן צריך לזגזג על הכביש- רק לראות את האוטובוסים עושים את זה ולמות מפחד! אנחנו עוצרים לארוחת צהריים ומתחילים להכיר את השותף החדש שלנו- 24 שנים מ 45 שנות חייו הוא לא חי באיטליה, בעיקר במזרח- סין, הונג קונג, ומטייל בכל העולם. במרכז ודרום אמריקה זה לא הטיול הראשון שלו, בנסיעה הזו הוא משלב קצת התנדבות- מעביר סדנאות צילום בבתי ספר בכפרים. יהיה מעניין.
honduras
אנחנו ממשיכים בקצב די איטי, נזהרים מהבורות אבל תמיד יש כאלה שאי אפשר לחמוק מהם.. אחד כזה הוא טיפה יותר מדי. גדי מודיע לי מיד שמשהו לא תקין, ואחרי כמה שניות עוצר. הגלגל הקדמי נפגע. כנראה פנצ'ר, מזל שסטפנו איתנו, עוזר לחבר את הקומפרסור למצבר, מוציא את שלו כששלנו לא מתפקד, אבל גם זה לא עוזר. מעמידים את האופנוע על הרגל האמצעית ומתחילים לבדוק את הצמיג- אנחנו בבעיה. הרינג התעקם. לסטפנו יש פטיש קטן אבל זה לא מספיק- אי אפשר לישר את הרינג. בזמן שהבנים עובדים אני מכינה קפה- לפחות נהנה ממשהו..
המאמצים לא עוזרים. כמה ילדים שעומדים על הכביש אומרים לנו שיש עיר בעוד 3 קמ', וסטפנו נוסע לחפש פנצ'רמאכער שיבוא לעזור, אולי לקחת את האופנוע עם טנדר. כמה דקות והוא כבר חוזר- כמה מאות מטרים קדימה יש מישהו שמתקן 'דברים'. האיש מגיע עם 2 בנים, מעמיס אותי על המכונית, סטפנו נוסע לפנינו וגדי עם הבנים דוחף את האופנוע. בודקים את הצמיג, ואז מתגלה עד כמה המצב גרוע- יש סדק ברינג. האיש- פלקו, צ'יקו, וגם כמה כינויים אחרים שיש לו- אומר שאין בעיה- ב'עיר' שעברנו, 6 קמ' אחורה- יש מישהו שיכול לרתך אלומיניום. אנחנו מציעים לסטפנו להמשיך למרות שממש נשמח לא להשאר לבד, אבל הוא רוצה להיות שותף עד הסוף.
מפרקים את הגלגל וכל הגברים נוסעים לרתך. צ'יקו, שני הבנים (13,20), גדי וסטפנו. אני נשארת בבית. מריה, הפטרונה של הבית, שתי הבנות (15,18), הסבתא ושני הילדים (5,7) יושבים במרפסת. ויושבים. ויושבים. מדי פעם מחליפים כמה משפטים. מגיעה מכונית משטרה ושני שוטרים מצטרפים לישיבה. אחד מהם מנהל איתי שיחה- על האופנוע, על הנסיעה. מתחיל לטפטף, עוד שני אנשים עם אופנועים קטנים נכנסים- לאחד מהם יש שק גרעינים והוא לא רוצה שירטב. הגשם הופך למבול, וגג הפח של המרפסת מתחיל לדלוף- אנחנו משפרים עמדות עם הכסאות שלנו. כשהגשם חוזר להיות טפטוף השוטרים והאופנועים זזים, ומצטרף אלינו זוג צעיר שגם נכנסו לבור ויש להם פנצ'ר. כשהבחור שומע שאני מישראל הוא פוצח בהרצאה מבולבלת על התורה ואלוהים וישראל- הוא שייך לכנסיה האוונגליסטית, שמסתבר שהיא די גדולה בהונדורס. אחרי שעה מישהו בא לאסוף את הזוג עם טנדר. בשלב זה אני ומריה מתחילות לנהל שיחה- על הילדים, הנכדים, הכנסיה, החיים. על העבודה העיקרית באזור שהיא הכנת שרימפס ליצוא לארצות הברית ומקסיקו. המושגים הכספיים שלה מאד נמוכים, אבל אחיה שיש לו מוסך בארצות הברית לא יצליח לשכנע אותה לעבור אליו ולהרוויח יותר. היא מספרת ארוכות עליו ועל העבודה שלה. לא משהו פילוסופי, אבל לפחות הזמן עובר.. היא לוקחת אותי לחדר בבית שבו שומרים ציוד הגברה- מסתבר שצ'יקו עובד הרבה במתן שרותי מוזיקה למסיבות. לתדהמתי הרבה יש בחדר, מלבד ריח כבד של טחב, 8 מגברים ענקיים, 4 מערכות מחשב, ומערכת תאורה למסיבות. אני לא מבינה גדולה, וסביר שהציוד לא פאר הטכנולוגיה, אבל בהחלט מרשים. אף אחד לא אוכל משהו מסודר, גם לא ראיתי מישהו קם לבשל- יש להם חנות מכולת קטנה ומדי פעם מישהו קם, לוקח איזה חטיף או עוגיה, זורק את השקית לכיוון הפח, ואז הכלבים והתרנגולות יכולים גם להשתעשע. חמש וחצי, כבר כמה שעות שאנחנו יושבים, החושך יורד, מטלפנים לחואן, הבן שנסע איתם ומקבלים דיווח- חצי שעה הם מגיעים. במרפסת אין ממש תאורה, אז בעזרת הטלפון מרכיבים את הצמיג על הרינג ומנפחים. בדיקה שטחית מאשרת את החשש- הטיפול לא הועיל. התלבטות קשה. לחזור אל הפחח? תנאי התאורה שלו לא טובים יותר, ולפי מה שגדי אומר- הוא גם לא ממש יודע לעבוד. מחליטים לחזור אליו מוקדם בבוקר. הוא כמובן אומר שנבוא- הוא לא יגבה כסף, ויעשה את העבודה עד שהכל יהיה פיקס. עכשו הבעיה הבאה- איפה ישנים? מציעים לנו להשאר לישון, אבל בחדר על הרצפה- אפילו ערסלים בשבילנו אין להם… הפתרון- צ'יקו יקח אותנו לעיר שעל הגבול, יש שם מלון, בבוקר הוא צריך להיות שם בחמש וחצי ואז הוא יאסוף אותנו בחזרה אליו הביתה. מאחר ואין לנו כסף מקומי גדי נותן לו 100 דולר שיחליף לנו בבוקר. על הנסיעות שהוא עושה בשבילנו הוא כמובן גובה כסף, לפחות על מחר הוא לא יקח כלום כי הוא ממילא בא משם.. המלון, הכי טוב שיש, מתגלה כגרוע יותר מקודמו. אנחנו מחפשים מקום לאכול- מאחר ומעבר הגבול פתוח 24 שעות יש גם מקום שמגיש אוכל. כמה עולה ארוחה? מנואל נעמד לידנו ומודיע לנו שהמחיר הוא 5 דולר. אנחנו אומרים שזה יקר מדי. אין לנו מושג- המטבעות המשתנים בין הארצות והמחירים שצריך לתרגם (לפסו מקסיקני/ קצל/ דולר/שקל) כבר בלבלו את הפרופורציות, אבל בהרגשה זה לא מתאים. הבחורה הולכת למטבח וחוזרת עם מחיר חדש- 4 דולר כולל שתיה. כשאנחנו מחכים לאוכל אנחנו מגלגלים שיחה עם מנואל, מנסים לפתוח לנו אופציות חדשות להמשך. למשל לשלם לטנדר שיעביר את זורו לניקרגואה לעיר שבה אולי נמצא פתרון. הוא אומר שיבקשו, נגיד, 300 דולר. אז הוא יוריד את המוביל ל 250, ואת החמישים הנותרים ניתן לו. בשלב זה אנחנו מגלים שהוא בכלל לא שייך למסעדה- רק ניסה להרוויח עלינו את ההפרש במחיר.. בהמשך, כשהוא מבין שרק מחר נדע אם בכלל אנחנו צריכים הובלה והרווח שלו מהתיווך מתרחק, הוא מנסה למכור לנו משהו אחר- יעלה 3 דולר לכל אחד מחר כדי שיסדרו לנו מהר את התהליך במכס, יחד זה 9 דולר. אם ניתן לו עכשו 7 דולר מתוך זה, הוא יוכל לנסוע לכפר שלו ולהביא משם מישהו עם טנדר שמחר יקח אותנו. כשגם זה לא עובד הוא מסתפק בסיגריה, אבל את הסיגריה האחרונה עישנתי לפני כמה דקות. עכשו הוא רוצה לשדך לנו מקום לישון. אנחנו אומרים לו שבאים לקחת אותנו בחזרה לאופנוע- לא נראה לנו שיחסי קירבה עם האיש הזה יכולים להועיל לנו.. חומקים ל'מלון' שלנו, נופלים למיטות- צריך להיות מוכנים בחמש וחצי בבוקר. אנחנו מתעוררים בזמן, מגעילים את עצמנו- אנחנו פשוט מטונפים- אפילו הציפורניים נראות כמו של הומלסים, הכל דביק, אין לנו בגד אחד נקי ויבש, נכנסים מתחת לצינור שמייצג מקלחת ועושים שטיפה של מים קרים שתי דקות. קצת יותר טוב. חמש וחצי אנחנו כבר בחוץ, רואים את המכונית של צ'יקו עמוסת פסולת ברזל בדרכה לגבול. במסעדה הקרובה כבר הדליקו את האש- פשוטו כמשמעו- המדורה דולקת- אנחנו קונים קפה מדהים (באמת!) ומתחילים את היום בחיוך. יש אופציה אחרת?
בנסיעה צ'יקו מספר לי איך כל המשפחה עובדת ביחד, הוא מאד גאה במשפחה שלו. קשה קצת לעקוב אחריו- השפה אותה שפה, אבל האנשים 'בולעים' אותיות ומשבשים מילים, וגם ככה הספרדית שלי לא שוטפת. אבל אנחנו בכל זאת מנהלים איזו שיחה. סטפנו וגדי נוסעים עם הרינג לפחח, ואני נשארת לעוד שעה מעניינת עם המשפחה. צ'יקו נזרק בערסל, הוא עייף. האשה מטאטאה את המרפסת, הבנות 'מסדרות', הבנים הקטנים קוצצים את העצים מסביב לחצר עם מצ'טות, הגדולים יותר ממלאים הוראות של האבא ומזיזים דברים מצד לצד. מסתבר שבהונדורס אין חוק חינוך חובה ומי שלא רוצה לא הולך לבית ספר. הבן שלהם בן ה 13 מאד אינטיליגנטי, תמיד הביא ציונים טובים, אף פעם לא התלוננו עליו, והוא גם יודע שהוא רוצה ללמוד כדי לעבוד במשרד. הבנות מזמן כבר לא לומדות, הצעירה יותר רוצה לנסוע לארצות הברית לעבוד, והקטנים בכלל לא התחילו. אבל צ'יקו לפעמים ממש קורא להם מהתנ'ך כדי שיכירו את הסיפורים. המון עתיד. דעתינו על מערכת החינוך בארץ, נחיצותה ויעילותה לא ממש טובה- בלשון המעטה- אבל אין ספק שבאזורים מסויימים בעולם זה הדבר היחיד שיכול לקדם אוכלוסיה. וזה אחד מהם… שעה עוברת, והגלגל חוזר. הצמד שלנו הגיע עם תכנית חלופית. כמה בעצם. רעיון ההובלה עדיין בתוקף, יש גם רעיון חדש- לעשות קדח ברינג ולשים פנימית בגלגל הטיובלס, והרעיון שכרגע גם פרקטי- אם הריתוך לא עובד- למרוח דבק על הסדק. הם אפילו מצאו וקנו דבק אפוקסי ונייר שיוף.. כדי לא להרכיב את הצמיג ואולי שוב נצטרך לפרק ולהרכיב, אנחנו מחליטים בכל מקרה למרוח דבק. אני משייפת את הרינג, סטפנו מכין את התערובת וגדי מתחיל למרוח. מאחר והדבק עושה ריאקציה כימית, צריך לעשות הכל תוך כמה דקות, וזה גם מתחמם! חדשה טובה- זה נראה טוב. חדשה רעה- יוצאות בועות אויר. עוד חצי שעה- עוד שכבה. בזמן שאנחנו מחכים אני שוב מכינה קפה. הגזייה שלנו מרתקת אותם, וככה כל דבר שאנחנו אומרים שיש לנו באופנועים. בדיקה נוספת עם מי סבון מבשרת טובות. מרכיבים. מנפחים. זה עובד! ? בחשש גדול אנחנו מחברים את הצמיג למקום, קצת קשה לנו לסמוך על התיקון האומנותי אבל אין הרבה ברירות.
סוגרים חשבונות עם צ'יקו- אנחנו צוחקים בינינו שהוא עכשו האיש העשיר ביותר באזור- תמונות עם כל המשפחה, גדי מזמין אותם לבקר בישראל (בטח!) ואנחנו יוצאים לגבול. 16 קמ'- זה כל מה שמבדיל בינינו לבין האושר… בצד של הונדורס, היציאה ארוכה והתור רועש- אנשים צועקים על המאכערים שמכניסים מהצד, חום אימים, כולם נוטפים זיעה. בחוץ לא יותר טוב, רק קצת מסריח. גם זה מאחורינו. זה הזמן לגלות מה קורה בניקרגואה. אנחנו כבר רגילים שממש בגבול מתחילים לרוץ אלינו החלפנים וכל מציעי העזרה בתשלום, ולכן לא ממש מתייחסים לראשון שניגש, אבל כשסטפנו רוצה לחלוף על פניו הוא מנסה לכבות את האופנוע, והדם האיטלקי מתחיל לרתוח.. שוטר במדים קם אלינו, מראה את התג, מסביר שצריך להראות דרכון. הג'וקר שסטפנו 'העליב' לוקח את הדרכון שלו לבנין המשרדים, וכולנו נשלחים לשם. המון זמן במכס לחכות למסמכים, המון זמן בתור וכל הזמן הזה לא מחזירים לסטפנו את הדרכון. אנחנו כבר גומרים והדרכון עדיין בפנים, אין בעיה- נחכה כמה שצריך. המקום מגעיל- לכלוך שלא נוקה כבר שנים, חלונות ללא חלונות, בחוץ שלוליות מסריחות וזבל וממול- שוב דוכנים רעועים. בסופו של דבר קוראים לו למשרד, ואחרי דקות ארוכות הוא יוצא סוף סוף, מאותת לנו שהכל בסדר. כבר חשבנו שהוא שילם יפה כדי לגמור את הסיפור, אבל לא- רק נזפו בו על היחס המעליב לשוטר והסבירו לו שפה לא מתנהגים ככה.. נשאר עוד דבר קטן- ביטוח לאופנוע. אם עד עכשו לא ביקשו בשום מדינה, פה מחייבים בכניסה. לא נורא- 13 דולר לחודש. ממהרים להתרחק בגלל עין הרע, שלא תעקוב אחרינו… מיד כשיוצאים לדרך- הפתעה- הכביש חדש, מסומן בצבעים שרואים, יש שלטים ברורים, וגם- נקי. בדרך כלל. אנחנו עוצרים לאכול בנקודה שיש בה הרבה משאיות- התיאוריה של סטפנו אומרת שאיפה שהם עוצרים יש אוכל טוב. לדעתינו האוכל אותו דבר בכל מקום, אבל אנחנו משתפים פעולה.. האוכל בסדר. אנחנו גוועים- חוץ מקפה וקצת עוגיות לא אכלנו כלום, וגם אתמול לא היה מוצלח מבחינה קולינרית.. יש לנו דרך לא ארוכה ללאון- אבל למרות הכבישים הטובים הממוצע נשאר על 50 קמ'ש. לא ברור- אבל עובדה. אנחנו מצטרפים לחבורה שכבר התמקמה אתמול, מלון קטן ונחמד, קבלת הפנים חמה- כולם רוצים לראות את הגלגל אבל מתחיל גשם שאי אפשר להוציא את האף החוצה. גם מחר יום. כשהגשם נרגע שלושתינו יוצאים לחפש אוכל וממש כיף לראות את מבחר המאכלים שיש בדוכנים. לא עוד טורטיה עם 3 סוגי מילוי, יש מאכלים שונים, ירקות, עופות צלויים, רק המיצים הטבעיים שלהם לא נראים משהו. ביחוד כשאת הקרח למיץ מרסקים עם מברג- בלי קרח בשבילי, תודה.
רצינו לקנות יין לערב לכולם, אבל אין. ביום ראשון מתקיימות בחירות לנשיאות, והנשיא המכהן הוציא חוק איסור מכירה ושתיה בפרהסיה משבת ועד יום שני. החוק נכנס לתוקף כבר היום- שישי בערב. מסתפקים בבוטנים ומתכננים את מחר. כולם רוצים לעלות להר הגעש, אבל שלשתינו רוצים לראות קצת את העיר, פז'מן והזוג הצעיר מטורקיה- סלין וסרקן רוצים לצאת כבר בשבע, ואנור ואייפר נקרעים- קשה להם לקום מוקדם, אבל הם לא רוצים לרכב בחם… שבת בבוקר- המקדימים הקדימו, אנחנו יוצאים לסיבוב קצר- יש פה קתדרלה מרשימה שטרם ראינו כמוה, בתים בסגנון קולוניאלי שאם מציצים פנימה תמיד יהיה לפחות כסא נדנדה אחד, חוזרים לאכול יוגורט וענבים (תודה, לאה, על המחשבה מראש) ויוצאים בשעה 11 לדרך. הר הגעש- וולקנו מסיה- כשעתיים נסיעה מפה, ובדרך אנחנו עוצרים שוב להפסקת שתיה. מזל שלא התעכבנו ביציאה, כי מסתבר שהאתר נסגר היום בשתיים וחצי בגלל הבחירות ויפתח שוב רק ביום שני. האתר עצמו מסודר מאד, משלמים בכניסה באמצע הדרך עוצרים במוזיאון להרשם וממהרים למעלה. החניה ממש על שפת הלע, בדרך כלל בבוקר מותר להשאר למעלה 5 דקות ואחר הצהריים 15. מה שקובע זה כיוון הרוח וכמות הגזים שנפלטים. הרוח איתנו ואף אחד לא מזרז אותנו לרדת, כך שאנחנו יכולים לבהות כרצוננו בלבה הרותחת. חוויה מדהימה. יש נקודה טובה יותר לתצפית בצד השני של הלע אבל היא סגורה כי השביל לשם לא במצב טוב. אין דבר- לא ציפינו למה שיש אז בטח לא נצטער על מה שאין! אנחנו ממשיכים לגרנדה- פחות משעה, מגיעים לעיר שמתפתחת מאד בשנים האחרונות מבחינה תיירותית. העיר יושבת על אגם, מלאה בבנינים מהתקופה הספרדית, מדרחוב שלא נופל מאלו שראינו במקסיקו, והרבה זרים, לא רק תיירים- גם תושבים. אנחנו מצטרפים לאחרים שמצאו מלון קטנטן חדש- נפתח רק אתמול ואנחנו הלקוחות הראשונים.. כל האופנועים מוכנסים לחלל הכניסה, אנה, הבעלים הספרדייה של המקום נראית קצת המומה אבל זורמת איתנו. טיול לכיכר המרכזית ומשם לחוף האגם. בדרך סטפנו מסביר לנו את סדרת 'מחכים לגודו'- הוא כל הזמן מצלם את האנשים שיושבים באמצע או בצדה של התרחשות ורק מביטים קדימה. (אל האופק..) כשאני מראה לו ילד על כסא הוא צוחק- הם נולדים לזה..
בחוף אנחנו פוגשים את פז'מן- שכתמיד לא חולק עם כולם את אותו המלון, וכשכבר מחשיך אנחנו יושבים ביחד לאכול פיצה. כולנו מאוכזבים שאין טירמיסו, בעלת המקום שהיא מפיזה מתנצלת- זו עונה חלשה, לא עושים. השיחה ערה ומעניינת, פז'מן מציע לנו תיאוריה אנתרופולוגית. דיברנו על הטבע של האנשים במרכז אמריקה שמאפשר להם לשבת כל היום ופשוט לא לעשות כלום. גם באפריקה זה מצב טבעי. הוא חושב שהתרבות הים תיכונית שונה בגלל דרכי המסחר שהיו פעילות בין המזרח הרחוק ואירופה, בגלל שכל הזמן היתה תנועה. אולי יש מחקר בנושא? לא נדע כי אנחנו עסוקים בלתרגל איך 'לחכות לגודו'. פז'מן מציע שבמרפסת שלנו בחווה נשב כל היום מול הנוף והתזוזה היחידה תהיה צמצום ופקיחת עפעפיים לפי תנועת השמש.. חוזרים לישון- מחר יום הבחירות ואנחנו רוצים לטייל מסביב לאגם. הבחירות פה הן הכי שקטות שאפשר לדמיין. קודם כל- אין תעמולת בחירות בחוצות- אין שלטים, אין חלוקת ניירת מיותרת, אין עצרות. כנראה שגם אין אופציות. יש כמה מתמודדים אבל התוצאות ידועות מראש. כנראה שאנשים גם לא מתלוננים- השלטון יציב, הכלכלה בסדר, יש שקט, אין פשיעה ברמה של המדינות השכנות- הכל טוב. לקראת הבחירות יצא צו שאוסר על מכירת אלכוהול שלושה ימים- משבת ועד שני אין אפשרות לקנות ולשתות במקומות ציבוריים- אין בסופר, אין במסעדות- כלום. מחשבה יפה. בכל אופן היום יש תנועת משטרה ערה- כמות עצומה של שוטרים בכל מקום. הקלפיות נסגרות בעשר, באחת עשרה כבר יהיו תוצאות. זה סימן כנראה שאכן התוצאה צפויה.. אנחנו נוסעים לכפרים הלבנים, בהמשך הכביש מסביב לאגם. לבנים הם לא. יש שתי אפשרויות ששמענו- אפשר לבחור מה אמיתי. הראשונה היא שפעם היו מגדלים בסביבה הזו קפה, והפריחה הלבנה היתה נגלית לבאים מצידו השני של האגם. האפשרות השניה- פעם היו בונים את הבתים מבוץ וצובעים אותם בלבן. היום אלו עיירות מנומנמות ושקטות, יש פה קצת אומנות מקומית- עץ, חומר, בד, העיירה קטרינה יותר תיירותית- הרבה תיירות מקומית, והמרכז נמצא בנקודת תצפית נפלאה מעל האגם. שווה.
בחזרה לגרנדה למנוחה קצרה, וכולנו מחנים את האופנועים ולוקחים 2 מוניות למסאיה. היום הוא יום חרונימו הקדוש, והבטיחו לנו שלמרות שאין אלכוהול תהיה תהלוכה ומסיבת חוצות, רק פחות שמח. חצי שעה נסיעה ואנחנו מגיעים- הכל שומם לחלוטין- אין חגיגה ואין תהלוכה! אנחנו אפילו לא יורדים מהמונית, חוזרים לגרנדה, ויוצאים לחפש משהו מתוק לנחם את עצמנו.. באחד הרחובות שלט של מסעדה- פיתה פיתה. בעלת המקום מסבירה למישהו בספרדית שוטפת אך במבטא ישראלי כבד. יסמין מקיבוץ מצר גרה כבר למעלה משנתיים פה עם בעלה דודו ושני ילדים. לאן אנשים מתגלגלים.. אנחנו קונים אצלה בקלאווה מעולה וחוזרים לחלוק עם השאר. מחר- תכנית משותפת- פעם ראשונה שנרכב כולם ביחד. שמונה בבוקר כולם מגיחים לארוחת הבוקר, חשבנו לללכת לבקר במפעל סיגרים שמישהו סיפר שיש פה, אבל אף אחד אחר לא שמע על זה. מעילים, קסדות, ויוצאים לדרך. אנחנו נוסעים לעיירה סן חורחה שיושבת על שפת אגם ענק ועולים שם על מעבורת שכבר ראתה ימים יפים יותר, וזה היה מזמן. שעה וחצי הפלגה אל האי OMETEPE. אם יש גן עדן- הוא כאן. הנוף משגע, שקט ונקי, רק יוצאים מעיירת הנמל וזה פשוט עולם אחר. במרכז מתנשא הר געש (8 שעות הליכה ואתה למעלה, אבל בשביל מה להתאמץ?) סטפנו ואנחנו איבדנו את השאר באחד הסיבובים, מחליטים להמשיך בקצב שלנו ולתת להם לחפש מלון בזמן שאנחנו מטיילים.. אנחנו עוצרים בדרך לצלם את הר הגעש, מחליטים לשתות קפה בשקט (מצאנו שותף שאף פעם לא אומר לא לקפה!), נכנסים בשביל קטן לכיוון האגם. מקסים. בסוף השביל יש מסעדה קטנה, בעל המקום מכין לנו קפה אורגני (?) ואוכל טעים, אשתו והתינוקת ישנות בערסל לידינו, פרות וסוסים נכנסים למיים ליד כדי לשתות. שלוה.
אנחנו מצטרפים לחבורה במלון קטן, חדרים מול האגם, מסעדה במקום, האופנועים לידינו, 30 דולר לחדר הטוב ביותר שהיה לנו מזה זמן רב. אפילו הריח טוב.. נכנסים למים המתוקים- אם הפרות והסוסים נהנים למה שלא נצטרף? את ארוחת הערב אנחנו אוכלים עם סטפנו במקום. יחד איתנו יושבת ליסה. היא פנסיונרית מקנדה, לפני שנתיים אחרי שהתגרשה וכל חמשת ילדיה- משני בעלים- פרחו לדרכם, יצאה לטיול תרמילאים בניקרגואה, התאהבה באי ועברה לגור בו. יש לה חלקת אדמה שקנתה ועכשו היא בונה פיצריה- שיהיה לה מה לעשות. היא שמחה לשמוע שאנחנו מישראל- יש לה בן ובת שחיים בארץ. היא מספרת שמגיל שש היא יודעת שהיא רוצה להיות חלק מהעם הנבחר- כל ביקור בכנסיה נגמר בבכי כי אמרו לה שאי אפשר. בגיל 18 הלכה ללמוד והתגיירה, ועכשו יש לה משפחה מעורבבת לגמרי- נוצרים יהודים מוסלמים ובודהיסטים- הודות לדור ההמשך כמובן.. בבית יש לה 2 כלבים שהיא מבשלת להם כל יום כי מזון כלבים פה מאד יקר ולא איכותי, ולאחרונה הצטרף גם חזרזיר של השכנים שקלט שאפשר לקבל אצלה שתי ארוחות ביום. ברור שיש לה בקורת על ההתנהלות של האנשים והמדינה, אבל החיים פה- עם הפנסיה מקנדה כל כך נוחים וזולים! פגשנו כבר לא מעט צפון אמריקאים לכל אורך הדרך שעשו את אותו תהליך, מאושרים לגמרי. התורכים- THE TURKS סטפנו קורא להם- ופז'מן- מכינים ארוחת ערב על הדשא ליד החדר. כשאנחנו מצטרפים הם מעט שתויים- פז'מן קנה בקבוק רום (ח'לל- הוא מתעקש) וקיבל את השם עות'מן, הם שרים בתורכית ומנסים לרקוד על השביל. משעשע ביותר. כשאנחנו פורשים לישון הם בעיצומה של הארוחה- הם ישארו פה עוד יום, שלושתינו ממשיכים מחר הלאה.
יש מעבורת ראשונה ברבע לשמונה ואנחנו מתכוונים להיות עליה. בוקר. אנחנו עומדים בזמנים- המעבורת לא. אז מה אם כתוב שהיום מתחיל בשבע, המעבורת תצא בתשע. יש לנו זמן לארוחת בוקר טובה. שעה וחצי בחזרה לחוף, יש לנו זמן בשפע לתכנן פרוייקט- MOTORCYCLESURF. סטפנו מלא רעיונות- שותף מוצלח לפנטזיות… עוד שעה וחצי נסיעה לגבול. אופטימיות זהירה. לא עוזר. שעתיים לצאת מניקרגואה, כולל תשלום קנס של 50$ כי באשרה של האופנוע כתוב טרנספר שזה 3 ימים, ועוד שעתיים להכנס לקוסטה ריקה. אנחנו מוכנים נפשית, אבל הלחות הורגת אותנו..
הכביש עובר בין בקתות עלובות כמו בארצות הקודמות, אבל להפתעתינו- האנשים שחורים. בהמשך- מחנה ענק מסודר של אוהלים עם שלטים של האו'ם, גם פה כולם שחורים. פליטים. נברר בהמשך. הכביש מעולה. תענוג ממש. מסביב נקי, מסודר, במקומות היישוב יש חצרות לבתים. כמובן- אין סוף גוונים של ירוק, פה ושם בתים בסגנון אירופאי. האם אנחנו במרכז אמריקה? כי זה נראה קצת שוויץ, או אוסטריה… אנחנו נוסעים בדרך יפה ומסודרת (עד כדי שעמום..) ועוצרים ללילה בעיר ליבריה. בהוסטל שמצאנו יש 3 מטיילים מארגנטינה- צעירים, עם כלב, ממוצע של שנה טיול במקסיקו ומרכז אמריקה. אנחנו קונים מצרכים בסופר, ארוחת ערב סנדוויצ'ים, ארוחת בוקר יוגורט עם פירות. וקפה. המון. היעד שלנו היום הוא סן מיגואל. יש לפחות 5 כאלה, אבל התבייתנו על הישוב הנכון לדעתנו. הדרך מקסימה- קודם כל איכות הכביש, ואחר כך הנוף. בדרך יש אגם שהנסיעה לאורכו היא כמו בסרט- סיבובים עדינים, ירוק, מזג אויר נעים, המים מתחבאים ומתגלים, אנחנו נוסעים בתוך ג'ונגל אמיתי. סוף האגם- הר הגעש ARENAL. מרחוק המראה מדהים, גם כשמתקרבים, אבל לעלות למעלה אי אפשר. יש הליכה של שעתיים לנקודת תצפית. חסר טעם. ממשיכים ברכיבה הנהדרת, סן מיגל לפנינו- אנחנו הולכים לחפש את המקום שסטפנו 'מרצה' בו. שולחים אותנו למקום מחוץ לעיר, מפתיע ביותר. המקום הוא קואופרטיב של 40 מגדלי קפה מהסביבה, ובמסגרת זו הם אוספים את הקפה, מעבדים אותו לייצוא, ועושים קצת עיבוד סופי של קלייה וטחינה למכירה במקום. תיירות. אין ברירה אחרת. הפסולת של העיבוד הולכת ליצור קומפוסט, והם עוסקים גם בעבודה קהילתית. מעניין. במקום יש גינה עם צמחי קפה כך שהמבקרים יכולים בעצם לראות את כל התהליך.
המפגש מחר מיועד להיות בשעה אחת כך שיהיה לנו זמן בבוקר לטייל באזור. מארגנים לנו חדרים בעיר, עושים לנו סיור במקום, מכבדים אותנו בקפה שלהם. נהדר. בערב אנחנו אוכלים מול המלון, בינתיים הודיעו לנו שהמפגש נדחה לשעה שלוש. אנחנו מוזמנים לבא בבוקר ויקחו אותנו לביקור במטע קפה. יהיה זמן גם לחפש את מגדלת העזים שעושה ריבת חלב. אחרי בוקר עצל אנחנו רוכבים למקום- MI CAFESITO, ואחראי היצור לוקח אותנו למטע קרוב. מנהל המטע מסביר לנו על הקטיף, על זן חדש שהם מכניסים, כבר קלטו שאנחנו רוצים לצלם, הם ממילא עושים הכל בקצב מקומי.. שיחי הקפה שתולים בזוגות- זה גורם לשיח להתפתח יותר בגלל התחרות. אין בעיה של מים- להפך- הם עושים תעלות עמוקות בין השורות כדי לנקז את המים העודפים. בטח שאין השקיה. הקפה מבשיל במשך כמה חודשים והקטיף ידני- קוטפים רק את הפולים האדומים. יש להם סלים עם שקע שמתאים לקשירה על הבטן, עוברים שיח שיח וקוטפים. כל יום עד סוף דצמבר. כששיח מגיע לגובה שכבר לא נח לקטוף- גוזמים אותו ושותלים במקומו אחד חדש וכך תמיד יש שניים שגדלים ביחד. אנחנו פוגשים גם את בעלי המטע- תהינו של מי הבית המודרני שבראש הגבעה… זוג פנסיונרים שגרים בסן חוזה הבירה, הוא מהנדס כימיה, היא פרופסורית באוניברסיטה, כל סוף שבוע הם מגיעים לפה, מכירים כל דבר בשטח ומתמצאים היטב, ספק אם מי מהם קטף קפה אי פעם!
חוזרים למרכז, מגישים לנו ארוחת צהריים למרות שקצת מוקדם ולא מוכנים לקחת תשלום. סטפנו זוכה לכבוד.. עד המפגש המיועד אנחנו נוסעים לטייל, עזים לא מצאנו, אבל האזור מקסים- המון משקים חקלאיים קטנים- מטילות, פרות וגידולי שדה. הכל מטופח ומסודר כל כך- ממש תענוג. בשלוש אנחנו מתייצבים, שום דבר לא מוכן עדיין- אין מחשב, ברקו, דברים שאתמול סוכם שיהיו. גם אין ילדים. אחרי למעלה משעה מתחילים. לוסיה, האחראית הביאה את המחשב שלה מהבית, יש במקום 4 מבוגרים ושני ילדים. סטפנו לא מתרגש- מבחינתו גם ילד אחד בלבד זה בסדר. הוא מראה תמונות מארצות שונות ומספר, מפעיל את כולם בשאלות, רעיון נחמד. אחר כך הוא מספר שכל מקום שהוא מגיע זה סגנון אחר לגמרי. היה בית ספר אחד במקסיקו שהוא נשאר בו 5 ימים, הארגון דאג למצלמות לילדים, ויש אוסף תמונות נפלאות שהם צילמו. במקום אחר השתתפו ילדי גן, באחר סטודנטים- תמיד הפתעה. זה נקרא DO GOOD AS YOU GO, ומטיילים במקומות שונים בעולם יכולים להתנדב בכמה נושאים. רעיון יפה. בסוף המפגש לוסיה לוקחת אותנו לבית של מישהי שעושה אומנות ממחזור, ואנחנו שומעים ממנה הרבה על החיים בקוסטה ריקה. אחרי שעה לוסיה באה לאסוף אותנו- היא הכינה ארוחת ערב ואנחנו יושבים אצלה לערב נעים. קצת מוזר לנו שאנשים ברמה חיים ככה- היא משכילה, מטיילת בעולם, בעלה עצמאי, והבית שלהם נראה כמו אצלינו לפני 40 שנה. בדיוק נפל עמוד חשמל וכל הכבלים על הרצפה, בדיוק הלך ההגה ההידראולי במכונית, אין טעם להזיז את שולחן האוכל- ממילא 2 הכסאות לא תקינים, וכו' וכו'. חיים עם זה בשלום.. בבוקר אנחנו יוצאים מסאן מיגל דרומה. דרך מקסימה לוקחת אותנו לכיוון הר הגעש POAS. בכניסה לאתר השומר אומר שאין בעיה לעלות, אבל ההר מכוסה בענן ולא רואים כלום. יש שתי נקודות תצפית למעלה- לע הר הגעש, ובריכה כחולה יפה. התייעצות מהירה, בינתיים מתחיל לטפטף, אנחנו מחליטים לא לעלות. ממשיכים בנסיעה, עוצרים לארוחת בוקר בפינה שמשקיפה לנוף, ובחור ניגש אלינו לספר שהוא גר בסן חוסה הבירה, ושגם לו יש אופנוע גדול והוא רוכב הרבה. שואל על הנסיעה וכשאנחנו מספרים על חווית הגלגל שלנו הוא שולח אותנו לבית מלאכה בעיר הגדולה שמתקן גלגלים. השעה עוד יחסית מוקדמת ואנחנו מחליטים לנסות. סן חוסה קצת מוציאה אותנו מהמסלול אבל שווה לנסות. המקום שמגיעים אליו מקצועי לגמרי, הם מבטיחים לעשות את העבודה בשעה וחצי ועומדים בזמן, אם לא היינו ממהרים הם היו עושים עוד שיפור בצביעה מחדש של התיקון, אבל אנחנו צריכים להגיע ל JAKO- קבענו להפגש שם עם ורד ואסף..
פקקים איומים ביציאה מהעיר ואנחנו מגיעים למלון שלהם כשכבר חשוך, אבל עדיין כל הערב לפנינו. יוצאים ביחד לאכול, משלימים את הזמן שעבר מאז נפגשנו באלסקה. המון סיפורים, המון זמן.. סיבוב לילי, יושבים לשתות יין במקום חדש מעוצב ויקר. למחרת אחרי ארוחת בוקר ארוכה ועוד סיפורים אנחנו נפרדים. ורד ואסף ממשיכים לאורך החוף צפונה- הם בשבועיים חופשה לפני החזרה לארץ- הקמפר שלהם נשאר חונה בניו ג'רסי. אנחנו מחכים לסטפנו שנשאר בלילה אצל חבר בעיר וממשיכים בנסיעה לכיוון פארק אנטוניו עימנואל- אחד מפארקים רבים שיש במדינה הזו. העיר הקטנה בכניסה לפארק, שנושאת את שמו, היא מקום תיירותי מובהק, ואנחנו בסוף שבוע- אין כמעט מקומות לינה, מה שיש זול לא מאפשר חנייה לאופנועים, ומה שיקר- ממש יקר. מתחילים לנסוע קצת אחורה למקום שיתכן שיתאים לנן, תוך כדי נסיעה רואים את פז'מן מגיע- צועק לנו- מצאתם מקום? מסמנים לו לבא איתנו, ואנחנו אכן מתמקמים במלון שיש לו חניה והמחיר יקר אך הגיוני- 50 דולר ללילה. יורדים לים לראות את השקיעה, נכנסים לרחצה קצרה, היה שווה לבא!
בערב אנחנו יושבים לאכול במרכז, ומחליטים לקנות מוצרים לארוחת בוקר- המסעדות יקרות מאד. התכנית המתגבשת- קימה מוקדמת, בשבע אנחנו מתייצבים בכניסה לפארק כדי להצליח לראות את החיות הרבות שיש בו. שבע בבוקר אנחנו יושבים במרפסת של המלון ובוהים במבול שיורד בחוץ. אז היתה תכנית… לפחות ארוחת הבוקר נאכלת בנחת.
לקראת תשע מתחיל להתבהר ואנחנו יוצאים לצעוד. הפארק במרחק הליכה, יש בו שבילים כבושים מסודרים ובכל מפגש שבילים מפה, בפיצול הראשון אנחנו נפרדים- הם רוצים ללכת לכל שביל, אנחנו מסתפקים בשני אזורים. חם ולח, ושלא כמו במרכז אמריקה- אין בכלל איפה לקנות אוכל או שתיה. מים יש לנו, אבל אחרי כמעט 3 שעות הליכה הבטן מתחילה להציק.. הפארק יורד עד לחוף האוקיאנוס, ואנחנו מצטרפים לרוחצים, בגדי הים לא איתנו אבל כל כך חם שלא תהיה בעיה להתייבש… הצלחנו לקלוט הרבה קופים קטנים עם ראש לבן- לא בעיה כי הם באים לבקש אוכל מהמבקרים, קבוצה של סרטנים צבעוניים מאד, קיני טרמיטים על העצים, והכי שווה- עצלן.
אחרי שלוש וחצי שעות אנחנו כבר בחוץ, יושבים לאכול ולהרגע. הצמד הנוסף מגיע למלון בשעה ארבע, גמורים לגמרי. ארוחה בחוץ, עוד יש מצרכים לארוחת בוקר נוספת, מחר נזוז לחצי האי בדרום. פז'מן מתעכב בבוקר, הוא קצת מצונן, רוצה להאט את הקצב, נמשיך בלעדיו, נפגש בהמשך. אנחנו יוצאים לחפש את האבנים העגולות! הדרכים נעימות מאד, אזור של מטעי דקלים, ובאחד הסיבובים יש מצבור של אבנים. אלו אבנים גדולות מאד ועגולות לגמרי. לא ברור אם מעשי ידי אדם או לא- המוזיאון סגור ביום שני, ולא נשאר פה עוד יום כדי לגלות…
בהמשך הכביש יש מעגן סירות שיוצאים ממנו סיורים של כמה ימים לתוך הג'ונגל המקומי. תיירת יפנית ממש מתחננת שנצטרף אליהם, אבל אנחנו כבר עם הראש בפנמה.. עוברים בעיר GOLFITO, ממנה יוצאים גם לטיולים באזור.
העיר עצמה נראית לנו נורא, אנחנו מחפשים מקום באזור ומגיעים למקום הכי נקי, מסודר וריחני בכל מרכז אמריקה! הכל מטופח להפליא, יש בריכה קטנה בחצר, כביסה? אין בעיה- יש לה מייבש ונקבל הכל יבש עוד הערב.. אין לנו חשק לחפש מקום לאכול, אנחנו משכנעים אותה שתכין ארוחת ערב עם מה שיש, והיא מוציאה יופי של ארוחה למרות שלא היו לה מצרכים. בהחלט סיום נאות לקוסטה ריקה. גם המחיר מזמין- 38 דולר לזוג. בבוקר אנחנו בגבול, מעבר קצת יותר מסודר מהקודמים, אבל עדיין זה עולם שלישי.. פנמה מקבלת את פנינו בגשם זלעפות, במאה וחמישים קילומטרים של עבודות כביש, תוך כדי נסיעה אנחנו מאבדים את סטפנו ואפילו אין איפה לעצור לחכות לו. המפה אומרת שיש לפנינו עיר- סנטיאגו- נגיע אליה, נמצא מקום לישון ונראה מחר מה עושים. אנחנו רטובים כמו חתולים שנפלו לבריכה- משאירים עקבות רטובים בכל המלון, אין סיכוי שנצליח לייבש את הציוד שלנו עד מחר, אבל לפחות עכשו יבש ונעים לנו. מראש החלטנו שלא משנה מה המחיר- לוקחים. 100 דולר. לא נורא- היינו מוכנים נפשית להרבה יותר.. סטפנו לא יוצר קשר כל הערב, ואנחנו מודאגים- הוא תמיד נכנס לפייסבוק בערב לעדכן או לתקשר. בעשר בלילה אנחנו מבקשים מפקידת הקבלה עזרה. אולי להתקשר למשטרה, אולי לבית החולים. לשם שינוי- בקבלה יושבת בחורה עם ראש. היא מציעה להתקשר קודם לבתי המלון באזור. באחד מהם אין מענה, אז היא מתקשרת לחברה שעובדת שם. בינגו. סטפנו אכן שם, יש להם הפסקת חשמל ולכן אי אפשר להטעין מכשירים כדי להתקשר… בבוקר עדיין אין קשר איתו, אבל לפחות אנחנו יודעים שהוא בסדר. נכנסים לבריכה שבמגפיים שלנו, לובשים את החליפות הרטובות, מקווים שתהיה רוח בלי גשם, ויוצאים. מאחר והתחזית אומרת גשם כל השבוע, אנחנו מוותרים על מעט האתרים שיש לפנמה להציע ונוסעים כבר היום לפנמה סיטי. במרכז העיר יש מלון מומלץ לאופנוענים, כלאמר- יש להם חניה מתאימה. נוסעים לשם. הכניסה לפנמה סיטי מרשימה ביותר- גשר עצום, שתחתיו עוברות האניות שחוצות בתעלה. מרחוק רואים את בנייני הענק של מרכז העיר- מראה מרשים ביותר. מרחוק. בירידה מהגשר טעות קטנה בניווט, וכדי לא לנסוע בשכונות הצפופות אנחנו חוזרים, אבל מפספסים את היציאה הנכונה ולכן עוברים שוב על הגשר. עכשו נעבור בכיוון הנכון- פעם שלישית. הפעם נזהרים לא לטעות ואנחנו בכביש הנכון. כבר קראנו בבלוגים של כמה מטיילים שיש אמונה תפלה שאומרת שאופנוען צריך לעבור את הגשר לפחות פעמיים. זה בטח נולד אחרי שכולם עושים את אותה טעות בניווט… המשך הדרך מעביר אותנו בשכונה שלא רצוי להגיע אליה לפי המראה, אבל זה כביש ראשי בתוך העיר ומהר מאד אנחנו מגיעים לאזורים שנראים יותר מזמינים.
במלון יש אמנם חניה מתאימה אבל אין יותר חדרים פרטיים- רק דורם. את החדר האחרון לקח סטפנו שהגיע לכאן שעה לפנינו. בעלת המקום שולחת אותנו למקום דומה ברחוב המקביל. זה מקום שהחליף בעלים לאחרונה ושופץ קצת. נראה חמוד מאד, 42 דולר ללילה כולל ארוחת בוקר. החדר עצמו קצת ערום, במקלחת אין חלון, לא בדיוק אידיליה, אבל בהחלט מספק. יש מרפסת שבה מוגשת ארוחת הבוקר, וקנקן קפה מחכה כל הזמן שנשתה. במטבח אפשר להשתמש בתנאי שמנקים אחרי. בבוקר אנחנו לוקחים עם סטפנו מונית לתעלה- קצת מחוץ לעיר, אבל גם הציוד שלו רטוב וזקוק לזמן איוורור. האופנועים ישארו בחניה היום. תעלת פנמה נחפרה בין שני האוקינוסים לבין אגם באמצע הדרך. יש בה שלושה מתקנים שנועדו לגשר על הבדלי הגבהים בין פני הים והאגם- 26 מטר. בכל מתקן כזה יש מערכת שערים שאליה נכנסות האניות, השערים נסגרים ואז מוזרמים אליהם מים (או מוצאים- תלוי בכיוון השיט) עד שהגובה משתווה לאזור הבא, ואז נפתח השער המתאים והאניות יכולות להמשיך בדרכן. זה תהליך לא ארוך במיוחד והשנה הוסיפו בצפון התעלה במקביל למעבר קיים עוד מערכת שערים רחבה יותר שמקלה על עומס התנועה. את התעלה תכנן אותו מהנדס שבנה את תעלת סואץ, והפרוייקט, שהתחיל בסוף המאה ה 19 על ידי הצרפתים, התארך והסתבך. בשלב זה האמריקאים לקחו על עצמם את המשך הבניה, וההסכם היה שהם מקבלים שליטה על כל מעבר האניות בתעלה, כולל כוחות צבא שלהם שישבו פה ופיקחו על הכל. הפרוייקט הושלם ב 1906, ובשנות השבעים ממשלת פנמה חתמה עם ארה'ב על הסכם שלפיו השליטה בתעלה תועבר לידיה בסוף שנות התשעים. הפנמים גאים מאד בתעלה, מבחינתם פנמה הפכה להיות מרכז העולם בזכותה. נו, שיהיה.
מהתעלה עוד מונית למרכז העתיק של העיר. CASCO VIEJO הוא אזור שעד לפני עשרים שנה אנשים הגונים לא העזו להתקרב אליו, אבל הוא עובר תהליך מואץ של שיפוץ המבנים- אלו שעוד אפשר- יש פה הרבה חורבות, הבנינים המשופצים הם שאריות של בניה ספרדית קולוניאלית, ואין ספק שפעם האזור יהיה מרשים ביותר. הדרך עוד ארוכה. יש טיילת יפה, יש מסעדות, חנויות ובתי קפה, אבל האזור קטן למדי ולא לוקח הרבה זמן לראות הכל. מה שכן- טעות קטנה בהליכה ואתה מוצא את עצמך בשכונה שכדאי למהר ולצאת ממנה…
ערב במלון. ממול יש מעדניה נחמדה שבה אנחנו מצטיידים בחלב לקפה ומצרכים לארוחה קלה בערב. ארוחת הבוקר במלון מפתיעה לטובה, ואחריה אנחנו נוסעים למוסך. אחרי התיקון האחרון גדי מרגיש שההגה קצת רועד אז נעשה כיוון צמיג שאי אפשר היה לעשות בסן חוסה. BMW פנמה הוא מוסך מסודר ואירופאי לגמרי בגישת העבודה. תענוג. בזמן שאנחנו מחכים יש קפה טוב, יש שולחנות וכסאות נוחים, יש אינטרנט, ואנחנו פותחים מפה ומתחילים לתכנן את המשך המסלול. צהריים חוזרים למלון וממשיכים בתכנון. תכל'ס- אין יותר מה לעשות בעיר, שתי אפשרויות למפגש עם ישראלים שגרים פה נפלו- אחד חלה והשני נעלם, כל יום כמעט יורד גשם- זה החודש הכי גשום בשנה, ויש לנו זמן בשפע על תכנונים. קמים ליום חדש שלא מזמן הפתעות. חוץ מארוחת הבוקר. היום מתחילים להגיע עוד אופנוענים- שלושה שלא פגשנו קודם, וכל החבורה המוכרת. קצת יושבים ביחד לפטפט, הם כולם באותו מצב שהיינו שהגענו- רטובים ועייפים מנסיעות ושהייה במקומות יפים שאי אפשר לטייל בהם בגלל הגשם. כולנו נפגשים לארוחת ערב במסעדה בפינת הרחוב. סוף סוף מפגש מפיג שעמום… מחר שבת- הם יוצאים כולם לבקר בתעלה, בערב אנחנו נוסעים עם אייפר, אונור וקלאוס לעיר העתיקה. החלטנו לקחת אוטובוס- נראה ונשמע כמו דיסקוטק, והנסיעה לא נגמרת. אנחנו יורדים בתחנה הכי קרובה ומתכננים ללכת ברגל, אבל נהג האוטובוס, הנוסעים וגם אנשים ברחוב מזהירים אותנו- רק מונית! טוב- הם מכירים יותר טוב את העיר שלהם. נדחקים 5 אנשים למונית, אולי זה היה באמת רעיון מוצלח- האזור שאנחנו עוברים לא נראה ידידותי במיוחד.. בערב העיר העתיקה נראית מעניינת יותר, הרבה אורות ואנשים שבאים לבלות. אנחנו יושבים לאכול ולהכיר. קלאוס גר בעיר קטנה ליד מינכן, הוא בן 47 ואין לו אשה וילדים. עבד כל חייו בחברה שעוסקת בבטון- אדני רכבת, ויצא לעבוד מטעם החברה גם בארצות אחרות- 3 שנים בדרא'פ, שנה בסעודיה. עכשו הוא עצמאי, עוסק בייעוץ באותו תחום, ומטייל. הוא נחת עם האופנוע שלו בקנקון ומתכנן להגיע לאושואיה ואז יחליט- לצפון, הביתה או לאפריקה. ברחוב עוברת קבוצה גדולה של אנשים עם כל מיני תלבושות בידיים. אנחנו קמים לעקוב אחריהם- אולי הם בדרך להופעה? אז לא- הם בדרך לאוטובוס שלהם אחרי הופעה. יש להם מין מופע קרנבל שהם מסתובבים איתו, קלאוס מצטלם עם נוצות ענק ונפרדים לשלום.
אנחנו מזמינים מונית גדולה כדי לחזור למלון, ונפרדים. הם נשארים עוד לילה בעיר, אנחנו נצטרף לסטפנו, פז'מן ומרכוס וניסע ל CARTI. משם יוצאים ביום שני להפלגה לקולומביה. בבוקר אין חשמל במלון, אנחנו לא יכולים לתקשר עם האחרים. עד שהתארגנו ללכת אליהם לבדוק מתי יוצאים, רק פז'מן נמצא, השניים האחרים כבר יצאו. קשה לו כנראה להחליט אם לצאת היום או מחר בבוקר עם האחרים. עוד שעה אנחנו נהיה מוכנים לנסיעה- יחליט לבא- מצוין, נשמח לא לנסוע לבד, אבל בכל מקרה אנחנו זזים- העיר הזו משעממת למוות! לא בא. הנסיעה נהדרת- יום ראשון וכמעט אין תנועה בכביש, מזג האויר מעונן אבל בינתיים יבש. אנחנו בכביש מהיר כשעה ורק אז הוא הופך לכביש בין עיירות ובמצב קצת פחות טוב. עוד נסיעה לא ארוכה- מתחיל לטפטף. עוצרים בצד ובזריזות לובשים את החלקים חסיני המים של החליפות, כשברור לנו שאם זה יהפוך לגשם רציני אנחנו שוב נרטבים לגמרי. נצטרך לחשוב על פתרון לעניין הזה לקראת המקומות הקרים. לפי ההוראות שקיבלנו אנחנו פונים לכיוון קרטי. הכביש נכנס לתוך ההרים- אנחנו באים מדרום וצריכים לחצות כדי להגיע לחוף הצפוני. בעצם נוסעים בתוך הג'ונגל, אבל הכביש בסדר- סלול, מסומן וכמעט בלי בורות. אחרי 20 קמ' מגיעים כמובטח למחסום. כאן מתחילה הטריטוריה של הקונה. CUNA הם שבט שהגיע להסכמה עם ממשלת פנמה על סוג של אוטונומיה. הם חלק מפנמה, מקבלים שרותי חינוך ובריאות, אבל יש להם שטח שהם שולטים בו. הם נראים יותר כמו גואטמלים, דוברים ספרדית אבל יש להם גם שפה משלהם, ובמחסום גובים מאיתנו דמי כניסה- 20 דולר לאדם, 3 לאופנוע. יש קבלה.. עוד 21 קמ' ליעד. בגלל שהכביש עובר בג'ונגל, יש כל הזמן עליות וירידות חדות- לא עשו פה הכשרת קרקע לצורך הסלילה, וזה קצת מפחיד- ביחוד אחרי שהשיחה אמש נסבה בין היתר על ווילי בעליות בלי שליטה של הנהג.. סוף סוף אנחנו בנמל. לא היה ברור מלכתחילה אם יש פה מקום לינה או שנצטרך לנסוע לאחד האיים, עכשו ברור- סטפנו ומרכוס בדיוק גומרים 'לארוז' את האופנועים- צריך לשוט לאי. אנחנו לוקחים ציוד, נועלים ואורזים את זורו לידם, ועולים איתם לסירה.
אנשי הקונה חיים גם ביבשת אבל בעיקר באיים. יש באזור הזה 365 איים (אחד לכל יום..) חלקם מאד קטנים, כששים איים מיושבים. בזה שאליו אנחנו מגיעים חיים כאלף איש. הבניה- אם אפשר לקרוא לזה בניה- צפופה כמו בקסבה, כבישים אין וגם לא כלי רכב- אפילו לא אופניים. יש שבילים רחבים יותר אבל רובם ברוחב של מטר בין המבנים, חלקם פחות אפילו. יש כמה מבנים מבלוקים ובטון אבל הרב מעץ או קירות מענפים. בתוך הבתים- ערסלים. הרבה ילדים (מישהי אומרת- אולי עשר במשפחה), חנויות ומסעדות שקשה להבחין שקימות עד שלוקחים אותך אליהן. הנשים לובשות תלבושת מסורתית- חלק עליון תפור עם שרוולים מנופחים, מתחת לחזה רצועה שהן תופרות צבעונית מאד, ובתור חצאית בד שעוטף את המתניים. על השוקיים ולפעמים גם על הזרועות יש להן 'גרב' עשויה מחרוזי זכוכית. נעלים נועלים אם הולכים לעבוד, או לבית הספר- ככה כולם מסתובבים יחפים והאמת שזה הכי מתאים כי החול תמיד רטוב. יורד גשם? אם הוא ממש חזק רצים בין הגגות איפה שיש, ואם לא- אז נרטבים קצת. אין חשמל באי- לכל משפחה יש פאנל סולרי, וכשנגמר לחלקם יש מנורה מחוברת לבטריה. פתאום אנחנו שומעים לידינו תקיעות כמו של שופר- בדיקה מעלה שזה דיג שהגיע עכשו עם שלל היום, הוא תוקע בקונכיה גדולה וכך אנשים יודעים לבא למזח לקנות דג טרי לארוחת הערב.
המלון שלנו ממש מפואר- קומה שניה, מתחתינו המסעדה, לכל אחד יש כוך בנוי מענפים, ויש מיטה! קצת מזכירה ערסל במבנה המזרון.. השרותים למטה- תא בנוי עם בול פגיעה, ועוד תא שיש בו אסלה ואפילו ניר טואלט. התושבים כולם משתמשים במבנים קטנים שבנויים על המים- כמו הבתים גם כאן מגוון אמצעי בניה. מורידים וילון ואפשר להתקלח או לעשות צרכים. בכל מקום סביב האי אפשר למצוא גבר משתין למים. כמובן שהשרותים והמקלחות לא מחוברים לביוב. הים גדול.
פתאום אנחנו שומעים פעמוני כנסיה. מנסים ללכת בעקבות הקול אבל סבך הבתים מבלבל אותנו. ילדה מובילה אותנו לכנסיה- אחת מהשתיים שיש באי. הכומר גר מעל הכנסיה, שהיא בעצם חדר עם במה קטנה וכעשרים כסאות. הילדות מבקשות מגדי מתנות לחג המולד- זו לא פעם ראשונה שחושבים שהוא סנטה קלאוס. גדי אומר להן שהוא רק חבר של סנטה קלאוס, והוא יעביר אליו את הבקשה. בשעות הערות כשכבר חושך בחוץ הנשים יושבות מתחת למנורה ותופרות את חתיכות הבד הצבעוניות- אחר כך ימכרו הבדים האלו באזורי התיירות ביוקר רב.. החיים של האנשים האלו כל כך עלובים בעינינו, אבל זו טעות גדולה להסתכל עליהם בעיניים וחשיבה מערבית. מרקוס משוויץ, הוא בן 67 ומטייל עם האופנוע בכל העולם. הוא בין המבוגרים הבודדים מהמטיילים שיש להם משפחה , ואחת לכמה חודשים הוא נוסע הביתה להפסקה מהטיול. הוא מסתכל על כולם מלמעלה- גם עלינו כמובן- ולדעתו האנשים פה ממש סובלים ויש להם חיים קשים מאד. אנחנו חולקים עליו- זה מה שהם מכירים, אלה החיים האמיתיים בשבילם- זו לא הצגה לתיירים כמונו. בבוקר אנחנו הולכים לראות את בית הספר. זו אולי המחשה לשאיפות שלהם. דבר בולט ראשון- כל הילדים לבושים יפה, נקיים ומסורקים. דבר שני- מלמדים בשפת המקום, אבל בכיתות ובחוץ תלויים דברים כתובים בספרדית. יש להם גם שעורי אנגלית. (פשוט אתמול בערב פגשנו ארגנטינאי אחד שאישתו היא המורה לאנגלית באי…) דבר שלישי- הכיתות פתוחות, החלונות (משרביות) פתוחים, ובכל מקום עומדות אמהות ומפקחות על הילדים שלהם שילמדו. גם כאן מבינים שהאפשרות היחידה להתקדם למשהו היא באמצעות ההשכלה..
אחרי ארוחת הבוקר אנחנו רואים את הספינה שלנו מתקרבת. זה הזמן למצוא סירה שתחזיר אותנו לנמל! על החוף ליד הרציף אנחנו פוגשים את לודוויג, רב החובל שלנו. הוא מחלק הוראות- להוריד את כל הציוד מהאופנועים ולשים בערימות- הכל הולך בסירה קטנה אל ה STAHRLETT, אחר כך יעמיסו את האופנועים ובסוף אותנו. הציוד כבר על הספינה, עוד ועוד אופנוענים מגיעים. שניים מתוכם לא מפליגים- הם יגיעו בטיסה לקולומביה. בין הבאים צעירים ומבוגרים- כולם גברים בודדים, רובם מטיילים לטווח ארוך. יהיה מעניין. הספינה מתקרבת לנמל ושתי בחורות צעירות מתחילות לקשור חבלים לכל אופנוע כדי להעלות אותם לספינה, אבל קודם מורידים שלושה שעשו את הדרך ההפוכה. ההעמסה מהירה מאד- לכל אופנוע יש שני חבלים, ל'מנוף' יש שאקל, תולים את האופנוע ומרימים לסיפון. כל אחד בתורו מקווה שלא יקרה כלום אבל הכל תקין. כמעט גומרים להעמיס ואז מגיעים המאחרים שהתעכבו כי אחד נפל בדרך. זהו- כל הכלים למעלה. הספינה ממהרת להתרחק- כנראה שבנמל לא אוהבים שכלים גדולים נמצאים במזח. אנחנו הולכים לחכות במסעדה שיבואו לקחת אותנו, וכולנו דואגים לאריק. הוא יצא אחרי כולם והלך לאיבוד ביציאה מהעיר, חיכו לו חצי שעה לשווא, ועכשיו לא ברור מה קורה- אין שום דרך לברר איפה הוא כי אין תקשורת לא כאן ולא בדרך. מקווים שלא קרה לו כלום! כבר כמעט 12, סוף סוף אריק מגיע. פניה לא נכונה ביציאה מהעיר תקעה אותו בפקקים איומים, ובסוף הדרך הוא פספס את הפניה לתוך הג'ונגל ונסע 40 קמ' מיותרים.. אין ספק שהבחור מרחף- הבנו את זה עוד כשנפגשנו בכניסה להונדורס…
הספינה חוזרת לחוף להעלות את האופנוע האחרון ואותנו, כל הציוד מחכה לנו למטה, על כל מיטה פתק עם השם של בעליה, מתחילים להתארגן ולפני שאנחנו עולים למעלה לסיפון כבר יצאנו לדרך. הסטאלרט היא ספינת ברזל הולנדית שנבנתה ב 1903, מחזיקה אותה- לפי הסיפור- קרן גרמנית ללא מטרות רווח וכל ההכנסות מוקדשות לאחזקת הספינה. גדי טוען שלודוויג הוא הבעלים והקרן גם יחד ולפי מצב התחזוקה הוא כנראה צודק.. אין יותר מדי תחזוקה. הבנות שפגשנו, ויקי מגרמניה ואנה מהולנד הן מתנדבות וכמוהן גם סבסטיאן מקולומביה. תמיד יש צוות של מתנדבים חוץ מהקפטיין והם מתפקדים ממש יפה. ויקי אוספת את כולם לשיחת הכרות- מה מותר ומה אסור, איך כל דבר עובד, ובסוף מעבירה דף תורנות- שלושה מתנדבים לרחצת כלים בכל ארוחה… החבר'ה לא אוהבים את אופן ההתנהלות שלה – יש מי שאומר שאם תמשיך ככה יזרקו אותה למים.. ארוחת צהריים כבר מחכה לנו, עוד מעט נעגון באחד מאיי סאן בלאס. האיים נראים מקסים- עצי קוקוס, חול נקי, מים כחולים- כמו פרסומת. אנחנו עוגנים ליד יאכטה וקבוצת מטיילים- החלטנו שזו חתונה, וכל הרווקים בחבורה מכריזים שאם אי פעם יתחתנו זה יהיה באי הזה. מתקרבת אלינו סירה של מקומי עמוסת לובסטרים, גדי ואני ממהרים להודיע שאנחנו לא אוכלים דברים כאלו- מבטיחים לנו ארוחה צמחונית. חלקנו קופץ מהספינה למים, שוחים לאי- המים נעימים ביותר, בחול המון כוכבי ים, כיף!
ארוחת הערב בספינה ואנחנו נשארים לפטפט- יחד עם החבורה הותיקה שלנו יושבים גם קלאוס וסאם. סאם מגיע מאנגליה, הוא היחיד שלא יודע לאן יגיע, פשוט נגמר לו הכסף וגם מקור ההלוואות מחברים עומד להתייבש. לא נעים. אנחנו משווים שפת גוף וקולות של כל עם. כמובן שהרב מלים לא יפות.. יש דוגמאות בשפע מכל בני המזרח התיכון. שואלים את קלאוס מה יש לו לתרום- אין. אנחנו מתעקשים- אין לכם תנועות מיוחדות לגרמנים? הוא אומר יה, יה, בצורה כל כך מודגשת וכולנו מתגלגלים מצחוק. התרומה של סאם לא פחות מצחיקה- קודם שותים בירה, אחר כך מדברים, אחר כך הולכים מכות. אין דברים אחרים באמצע..
בשעה עשר, כמובטח, הספינה מרימה עוגן, פותחים מפרשים, ואנחנו- שכבר במיטות- מתחילים להרגיש את התזוזות.. באמצע הלילה תיקים מתחילים 'לנסוע', הוילונות של החדרים עומדים בזוית מוזרה, צריך לשנות כיוון במיטה כדי לא להתגלגל ממנה… בבוקר מתחילים לראות תוצאות- חצי מהאנשים בקושי זזים, מחלת ים זה לא דבר נעים. אחד אחד מגיעים לקחת כדור- יש כמובן כמה יחידי סגולה ששום דבר לא מזיז להם. אני לוקחת כדור לפי המלצתו של לודוויג והולכת לישון.. מתעוררת אחרי ארוחת הצהריים לקול שטיפת הכלים- רעבה במיוחד אבל עדיין קצת מסוחררת. גדי גם לא מרגיש הכי טוב אבל מצבו טוב משלי. זו לא סערה, לודוויג אומר- גלים בגובה ממוצע של מטר וחצי זה כלום.. איזה מזל, איך היינו מרגישים אם היתה סערה? אנחנו צפויים להגיע לנמל בערך בתשע בערב- סופרים את הדקות שזה יגמר.. השקט ששורר בספינה לעומת הפטפטת והצחוקים של אתמול.. ברגע שמקפלים מפרשים כבר יש הבדל משמעותי, ובנמל הים חלק להפליא, אנחנו עוברים ליד אנית מלחמה צרפתית שמתארחת פה ויש עליה מסיבה. התאוששנו לחלוטין- גם רוצים! לודוויג מודיע שהאיש שמטפל בכל הניירת שקשורה לאופנועים נפטר אתמול, לא ברור איך ומי ומתי יקרה כל התהליך. בכל מקרה מחר אחרי ארוחת הבוקר נרד לחוף ונפגש שוב אחר הצהרים- נקבל את הדרכונים חתומים ותחזית להמשך. לילה שקט ורגוע, בבוקר אורזים רק מה שצריך לקחת למלון- כל הציוד של האופנועים נשאר בספינה, ואנחנו יורדים לחוף. ברוכים הבאים לדרום אמריקה.
