פרו. אותו נוף, רק המבנים נראים עלובים מאד, שדות אורז בכל מקום, ועזים. אנחנו נכנסים לעיר קטנה והכביש הראשי חסום, מה שמאלץ אותנו לזגזג ברחובות פנימיים. עזה. במכה חזרנו לעולם השלישי- הבתים, המכוניות, אופנועים וריקשות, הרעש והצפיפות. גדי רוצה להשאר פה, אבל מאוחר מדי, וממילא לא נראה שאפשר למצוא פה מלון…

ממשיכים בנסיעה לכיוון PIURA, שמתגלה כעיר גדולה מאד, צפופה מאד, והנהגים- כמו שהזהירו אותנו- משוגעים לגמרי. אור אדום ברמזור הוא המלצה בלבד- אבל משום מה זה לא מפחיד- רק מצחיק אותנו בטרוף. נוהגים פה בשיטת כל הקודם זוכה- גדי אוהב את זה! אנחנו מוצאים מלון נחמד ממש במרכז, בעל הבית משכנע אותנו שהאופנועים יכולים להכנס למסדרון הכניסה, דוחפים קצת את שולחן הקבלה כדי שאופנוע אחד יכנס, השני חונה בין השולחן לכניסה- בעל הבית מבסוט. גם אנחנו- ממש קרוב למרכז, אנחנו בלב העניינים. זו לא עיר לתיירים, פשוט המרחקים בפרו גדולים וחייבים לישון בדרך. אנחנו באזור חם מאד- נצטרך לחזור מהר להרים- כל כך נחמד לרכב במזג אויר קריר.. בבוקר אנחנו נפרדים מסטפנו- הוא נשאר פה עוד יום- מחכה להזמנה ל'מאסטר'. יש מישהו שמכין שיקוי מצמחי בר שגורם להזיות, חבר שלו היה אצלו וחזר עם סיפורי נסים, אבל צריך לקבל תשובה חיובית לפני שנוסעים. אנחנו מאחלים לו הצלחה ומבקשים רק שיודיע לנו שהכל בסדר כשהוא יוצא משם.. אנחנו ממשיכים עוד קצת דרומה בנוף יותר ויותר מדברי, עם צמחיה שדומה למדבר שלנו, אזורי דיונות, וכפרים של בתי בוץ שנראים דומים לכפרי הבדואים בפזורה.

מזג האויר נהיה סגרירי יותר, טפטוף קל בתחילת היום נעלם ככל שאנחנו מדרימים. עוצרים באתר שבו עושים לבני חימר- חופרים, מערבבים עם נסורת וקצת מים בשיטה הכי פרימיטיבית (כלאמר- עם את ובדריכה), ואז שורפים. ליד האתר הזה עושים סיד- שורפים אבנים ואז טוחנים אותן. לכל אורך הנסיעה יש טחנות קמח- מגדלים פה- כשהמדבר קצת פחות מדברי- הרבה אורז, פה לא מחכים לגשם, אלא מציפים שטחים. בהמשך אנחנו רואים מישהו שבונה עם לבני בוץ כמו שאנחנו עושים בחווה. הוא אומר שבהמשך הדרך נוכל לראות מקומות שבהם עושים את הלבנים, ובאמת אנחנו מוצאים כאלו. הכל בשיטה הידנית, במקום נסורת משתמשים פה בקליפות אורז, אולי יהיו לנו טיפים לעבודה אצלינו…

אחר הצהריים אנחנו כבר בנסיעה פנימה, להרים, עוברים אגם יפהפה עם סכר גדול, ועוצרים ללילה בעיירה TEMBLADERA. נדמה לנו שהולכת להיות חגיגה במרכז- המוני אנשים בכיכר, תזמורת ושלושה רוכבים בלבן על סוסים. אופס, זו לא חגיגה- יש גם מכונית לוויה בפינה… הפסקת חשמל אזורית שולחת אותנו למיטה מוקדם- אולי נצליח גם לקום ולצאת ממש מוקדם בבוקר! יותר מדי רעשי רקע, חשמל שחוזר פתאם והחדר מואר, הלילה שלנו מתחיל בעשר, ורק בשמונה וחצי בבוקר יוצאים לדרך.

 

אנחנו עולים להרים בנסיעה נינוחה בנוף מדהים- הנהר בעמק עם שדות אורז בלי סוף, הכל ירוק, ומעלינו- הרים גבוהים שנראים צחיחים אבל מבט טוב מגלה קקטוסים בכל מקום. הכפרים שבדרך בנויים לרב בלבני בוץ, והדמיון שלנו עובד במרץ- בית הבוץ בחווה מתחיל לקבל כיוון! שעתיים נסיעה, אחרי שהגענו לגובה של 3100 מטר, מתחילים לרדת ובין ההרים מתגלה עיר- CAJAMARCA. זו עיר גדולה ומודרנית (ברור שלא כולה- הרב עדיין בתי בוץ נמוכים) וממנה נוסעים לאתר קבורה עתיק שהתגלה לפני כמאה חמישים שנה ועדיין יש מה לחקור בו. גבעה שכולה כוכים חצובים בסלע, יפה מאד, אבל לא היינו טורחים רק בשביל זה- מזל שנהנינו מהדרך!

 

ארוחת צהריים קלה ברחוב, ואנחנו חוזרים כמעט 100 קמ' באותה דרך יפה, ועוצרים ללילה בצ'ילטה. חדר מפתיע בהוספדחה נעים. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במסעדה במרכז- העיירה הזו מפתיעה בנקיון ובסדר שלה- ויש לנו שותף סמוי לארוחה. איש מבוגר, שקט, מחכה בצד שנגמור לאכול ואז ניגש ומצביע על הצלחת של גדי- יש בה קצת אורז, עצם של עוף ושעועית ברוטב. גדי מעביר לו את הצלחת. הוא גומר ללקק אותה ומעביר את העצם הנקיה לכלב, ואז חוזר אלינו ומצביע על בקבוק הקוקה קולה שיש בו שתי לגימות. גדי נותן לו את הבקבוק, הוא שותה ואז ניגש שוב לקחת מפית, מקפל יפה ומנקה את הפה. מנומס עד הסוף…

 

 

בבוקר אנחנו ממשיכים לחזור על עקבותינו כמעט את כל הדרך לחוף, ונוסעים ברוח מטורפת לעיר TRUJILLO. קצת מאכזב- ציפינו לראות בניינים משוחזרים עם עבודת ברזל מעניינת- הבניינים במרכז העיר אכן משוחזרים יפה, אבל הברזל פשוט למדי. במדרחוב שבמרכז תנועה הולכת ומתעוררת, יום ראשון אחר הצהריים, ובאחד הרחובות שמסביב לכיכר עומדות מכוניות ישנות בתצוגה- חלקן משופצות ומשוחזרות ממש יפה. חוזרים לשבת בהוסטל שמצאנו- אנחנו מעלים את ממוצע הגילאים פה באופן מאד משמעותי… בערב אנחנו יוצאים לאכול ומגלים שקשה מאד למצוא מקום פנוי- נראה כאילו כל העיר מטיילת עכשו בכיכר! הרחובות מוארים באופן יפה וכך גם המבנים- לפחות פה משתמשים בתאורה בחכמה והתוצאה מרשימה! הצלחנו לאכול סנדוויץ' בעמידה, בחזרה להוסטל שהזוג שמחזיק אותו גר במקום וממש חי עם האורחים, דוקא אוירה נעימה למרות שצמוד לנו יש בר והערב יש בחצר להקה שמנגנת סלסה, עד 12 בלילה יש לנו מוסיקת רקע! בבוקר אנחנו מושפעים מה'ילדים'- מתנהלים לאט, עוד קפה, קצת פטפוט עם הבעלים, קצת חוויות עם החבר'ה. גדי חושב שיהיה מעניין לראות מה נהיה מהם בעוד עשר שנים- כרגע הם מתאמנים בג'גלינג…

תמונה קבוצתית עם כולם ויוצאים לראות אתר ארכאולוגי שנמצא ממש בשולי העיר. צ'אן-צ'אן הוא אתר עצום שכולו בנוי בוץ, שקיים כבר מהמאה ה 15, עוד לפני תרבות האינקה המפורסמת. מרשים ביותר, עבודת בוץ מדהימה ואין ספק שיש הרבה מה ללמוד פה. אנחנו עושים סיור עם מדריכה- כבר הבנו שיש מקומות שההדרכה לא רק מוסיפה, בלעדיה פשוט לא מבינים מה רואים. באתר יש כמה מתחמים ואנחנו מבקרים רק באחד מהם שפתוח לקהל. כל מלך שלט באזור אחד, ועם מותו נקבר עם כל אוצרותיו ורכושו במקום, והשליטה עברה ליורש באזור בנוי אחר. באתר כאן יש שבעה אתרי קבורה- כלאמר- שבעה מלכים. הקבורה היתה די המונית, כי גם נשיו, ילדיו ועבדיו של המלך נקברו איתו- (רק אלו שהיו תלויים בו- בנים שכבר היו בעלי משפחה ורכוש חיו בנפרד ומהם יצא היורש) כנראה שנהגו לתת להם שיקוי מסמם שממנו כבר לא התעוררו כי כשהשפעתו פגה הם כבר היו חנוקים בקבר. זה נשמע נורא, אבל צריך להבין שבתרבות הזו אנשים ידעו לקראת מה הם הולכים.

אחר צהריים ואנחנו בדרך דרומה- המטרה היא להגיע ללימה בעוד יומיים. מסמנים על המפה עיר גדולה במרחק שעתיים נסיעה כדי לעצור ללילה. העיר ממש גדולה והומה, בטוח שנמצא פה איזה מלון, השאלה היא רק אם אנחנו רוצים- לא נעים להגיד, אבל הריח לא משהו… אנחנו על הים ויש פה תעשיית דגים נרחבת- העיר כולה מריחה כמו דג מת.. ממשיכים לעיר הבאה- קצת התרחקנו מהים ונראה שזו עיר נעימה יותר, ולא רק בגלל הריח. ארוחת ערב במסעדה סינית- יש הרבה כאלה בפרו, פעם ראשונה שניסינו- היה מפתיע לטובה. אנחנו ישנים במלון שנראה שעיקר אורחיו הם כאלו שבאים לפי שעה, אבל הלילה כמעט מלא בעובדים שמובילים מנוף ענק- העיקר שיש לנו מיטה עגולה והמון מראות על כל הקירות!

עוד יום נסיעה לפנינו במדבר עם רוח מטורפת ובלי שום עניין. החלטנו מראש שחוץ ממאצ'ו פיצ'ו נכנס לאתר אחד וכבר מלאנו את המכסה, אז מדלגים על קראל ונוסעים עד שמתעייפים. יש גם ימים כאלה. שבע בבוקר מתקשרים אלינו מהמשרד- כבר מזמן עברתם את השעות ששילמתם! אנחנו מתעקשים שלקחנו ללילה ולא עד שש בבוקר- לא ברור אם זה משכנע אותה, אבל מה אכפת לנו- לקראת תשע אנחנו יוצאים כי כבר הגיע הזמן לאכול משהו.. שעה נסיעה מפה נכנסים לכפר ממש ליד הים, בעונה זה חוף מאד פעיל אבל עכשו קצת מוקדם מדי, רק שיש כאן משהו שמעניין אותנו. מישהו הקים פה מתחם בנוי בוץ שמתנהל כאשראם- יש חוגי יוגה, יש שיעורים, יש מתנדבים שעושים את העבודה השחורה, ומי שבא ללינה משלם הרבה במונחים של פרו.. המתחם בנוי בעיקר ממבנים עגולים- מין חרוטים, הכל מלבני בוץ והמבנים עצמם מקושטים וצבועים. יש כמה מתחמים, באלו שמיועדים ללינה החרוטים מחוברים ביניהם והחדרים קטנטנים, אבל יש מרחב פנימי גדול בכל מתחם. המקדש בנוי כולו מחרוטים שכל אחד מהם הוא מקום לתפילה ומדיטציה ובמרכז מקום התכנסות גדול. הבניה עצמה לא מאד יפה, אבל עם הקישוטים זה מרשים ביותר ובהחלט מעורר השראה ומכוון את התכנון שלנו לחווה.

ביציאה אנחנו עולים על כביש מדהים מעל הים, עד ששוטר עוצר אותנו- זה כביש ללימה אמנם, אבל רק למשאיות.. הוא לוקח את הרשיון, את הביטוח, אבל בסוף מוותר על קנס, רק לפני שהוא משחרר אותנו הוא שואל אם יש לנו משהו למזכרת לשוטר אופנוען- אולי כפפות ישנות? נותנים לו את המייל שלנו שישלח לנו כתובת ומבטיחים לשלוח לו מזכרת מישראל.. חוזרים לכביש הנכון ולרוח- עוד שעה נהיה בלימה! חשבנו שעוד שעה, אבל התנועה 'קצת' משבשת את הזמנים..

כשכבר נכנסים לעיר עצמה, יש כבישים שאסורים לכניסה לאופנועים- כמובן שהשוטר שעצר אותנו הבין שהתיירים התבלבלו- והכבישים האחרים לא תמיד חוצים אותם, והג'י פי אס מנסה כל הזמן להכניס אותנו בחזרה. ניווט עצמאי בעיר הענקית הזו מאד מסובך- לקח לנו כמעט שעתיים נוספות להגיע להוסטל שחיפשנו! הבונוס- אנחנו ממש במרכז מירפלורס, אחת מהשכונות היותר טובות של העיר, וההוסטל ממש נחמד. סיבוב באזור ועד הטיילת על הים מניב גלידה טעימה וסופר שאפשר להצטייד בו. בערב אנחנו מחממים את האוכל שקנינו, ויושבים לאכול עם אלקסי. הוא יווני שמטייל כבר יותר משנה ביבשת, בן 41 ומתעסק במזון. בלימה הוא כבר חודש וישאר עוד חודש נוסף, כי הוא עובד במסעדה כדי ללמוד קצת על המטבח הפרואני. אני מספרת לו שאנחנו רוצים לאכול במסעדה שמאד מומלצת, ומסתבר שזו המסעדה שבה הוא עובד. אלכסי מספר על נפלאות המטבח הפרואני, הבחור נשמע מאוהב… בבוקר אנחנו קמים מאוחר ולאט- איזה כיף שאפשר לנוח… אחרי ארוחת הבוקר לוקחים אוטובוס תיירים לסיבוב בשכונה- כשהעיר כל כך גדולה עדיף לפעמים לסמוך על אחרים ולא ללכת בלי סוף. להוציא את זורו מהחניה לא בא בחשבון- כל נסיעה עלולה להפוך לסיוט מתמשך. אחר הצהריים מנוצל לקריאת ספר (לאה) ושוטטות (גדי) בשבע אנחנו יוצאים שוב לאוטובוס התיירים- נסיעה לפארק האורות שבו מזרקות מים ענקיות, חלקן באמת מרשימות וחלקן פחות, בהמשך סבוב במרכז העתיק של לימה שכולו משוחזר ונקי- הבדל עצום ממה שראינו עד עכשו בפרו, אבל ברור שזו בועה בתוך המדינה- אולי אפילו בעיר.. הסבוב הזה ארוך- רק בשעה עשר אנחנו חוזרים להוסטל- מחר יום ארוך!

שמונה בבוקר אנחנו נוסעים למוסך BMW שנמצא במרחק כמה שכונות אבל הנסיעה מתארכת- שוב הבעיה היא הכבישים שאסור לאופנוע להכנס אליהם- מסתבר שהמשטרה מחרימה אופנועים! במוסך מטפלים בנו יפה, כרגיל, מחליפים מצתים, מאזנים קצת את ההגה, ואומרים שיש לנו עוד קצת זמן חסד עד להחלפת צמיגים וברקסים. אולי בוליביה, אולי צ'ילה. נחליט בהמשך. בחזרה למרכז העיר- אנחנו עוברים להוסטל אחר קצת יותר קרוב לים. ריוונדל שיך לבחור ישראלי, אבירם, שגר פה כבר כמה שנים, והאורחים- לפחות היום- כולם ישראלים. הם טורחים על ארוחת ערב שישי אבל אנחנו מצטרפים רק ליין- יש לנו הזמנה למסעדה הערב. המסעדה- ASTRID Y GASTON, נחשבת לאחת הטובות בפרו, ואחת מחמישים הטובות בעולם. המחירים- כמו במסעדות הטובות בתל אביב. אנחנו הולכים על תפריט א-ל-קארט, ואם כי האוכל טעים, מוגש יפה מאד ומוקפד- לא התרגשנו. המנה האחרונה היתה הטובה ביותר מכל הארוחה. המסעדה נמצאת בבנין ישן ומדהים, העיצוב לא ממש מתחבר אבל נחמד ופשוט. מצאו חן בעינינו העציצים שתלויים מהתקרה- הם היו הפוכים.. המטבח במקום עם חלונות זכוכית לחדר האוכל, כך שרואים את 15 אנשי הצוות בעבודה- מאד מסודר ומאורגן עם שיטת עבודה מוזרה של הקראת המנות בקול. אלקסי בפנים- נראה מאושר. עלה פחות משהנחנו- 550 סול כולל בקבוק יין וטיפ. ארוחה רגילה בפרו עולה 12-15 סול. מותר לפעמים, לא? חזרה להוסטל במונית- גדי עוקב אחרי מסלול הנסיעה עם הג'י פי אס שלו- בכל זאת עוד חוטפים פה אנשים… שבת בבוקר אנחנו מרשים לעצמנו לישון קצת יותר מאוחר, ובשעה 11 מצטרפים לסיור רגלי בעיר. כמו בפעמים קודמות בערים אחרות, גם כאן מדריך אותנו בחור צעיר מקומי, ותוך כדי סיור בין הבניינים העתיקים במרכז העיר, הוא מוסיף הרבה מידע על ההיסטוריה של פרו, של לימה, על האוכל ועל התרבות. לדבריו בלימה חיים 17 מליון איש, חצי מכלל תושבי המדינה, ב 43 שכונות- חלקן עשירות וחלקן עניות מאד, כולל כאלו שמומלץ לא להכנס אליהן. יש פה גזענות, אך על רקע כלכלי בלבד. את הסיור מקנחים בטעימה של המשקה האלכוהולי של פרו העשוי מתירס- פיסקו נקי (45% אלכוהול..) וגם בתערובות ידועות (רק 18%). בסוף הסיור אנחנו נשארים במרכז ונכנסים לסיור נוסף, הפעם בקתדרלה של סאן פרנסיסקו ובקטקומבות המפורסמות שמתחתיה. מסתבר שמתחת לארבע מהכנסיות הגדולות בלימה היו בתי קברות מסודרים, ובזו שאנחנו נמצאים נקברו בזמן מגיפה כעשרים וחמישה אלף איש בקבוצות בתוך מבנים שנאטמו כדי שהמחלות לא יתפשטו עוד. הקטקומבות בנויות כל כך טוב, שאפילו כמה רעידות אדמה לא פגעו בהן. אחר הצהריים בהוסטל מתאספים כמה ישראלים שגרים ועובדים בעיר, חלקם עם משפחות, מדליקים נרות חנוכה, יש סופגניות- חג. העיר עצמה די ריקה- כריסטמס. בכל זאת לא בעיה למצוא מונית ולנסוע לבית חב'ד. חשבנו למצוא שם המולת חג והמוני ישראלים, אבל מצאנו רק מתחם ענק וכעשרים יהודים מקומיים מחכים לצאת השבת וברחנו לפני שמישהו שם ישים לב, לא נעים.. בחוץ- שני חב'דניקים מחכים גם הם לצאת השבת כדי להדליק חנוכיית ענק ברחוב, ורכב משטרתי שנראה שעומד שם דרך קבע. חוזרים להוסטל- לפחות נהנינו משיחה מעניינת עם הישראלים! מה שעצוב זה שהם נמצאים פה כי הם מצליחים- מקימים עסקים, קונים בית, מכוניות חדישות- הכל קל להשגה. אמנם מתלוננים על העובדים המקומיים, אבל לעולם לא היו מגיעים בארץ לרמת חיים כמו פה, ובטח לא לשלווה הכלכלית שיש להם. באמת עצוב. איפה טעינו? בבוקר אנחנו מאחרים לקום, התלבטות קצרה האם להשאר עוד יום בלימה, אבל בסוף בכל זאת יוצאים לדרך. נסיעה של כמעט 400 קמ' נינוחה למדי, פרו דרומית ללימה נראית קצת יותר מסודרת ונקיה, אנחנו עוצרים ללילה בעיר קטנה. הנסיעה בבוקר עד התחנה הראשונה קצרה. קווי נסקה.

על הכביש הראשי יש מגרש חניה קטן, ובצד השני- מגדל תצפית. כשעומדים למעלה אפשר לצפות בשלושה ציורים בלבד, מי שרוצה לראות הכל מוזמן לעלות לאויר- מעלינו חגים 3 מטוסים קלים. הציורים עצמם בדוגמאות המקובלות של האינקה, קווים מדוייקים על משטח מדברי ענק. כמובן שלא ברור מי ואיך עשה אותם. (מרכבות האלים הזכור לטוב…) חם. אפילו חם מאד. קצת אחרי העיירה נסקה מתחילים לעלות- התחלנו ב 500 מ' גובה, כשאנחנו עוצרים אחרי שעה כשנהיה ממש קר כדי להתלבש בעוד שכבה ולשתות מטה קוקה, מופתעים לגלות שכבר עלינו ל 3900 מ'! ממשיכים לעיירה קטנה, עוד שעה נסיעה, הגובה רק 3200 מ'- וזה חשוב. הנסיעה בהרים לוקחת הרבה זמן בגלל הכביש המפותל, וכדאי מאד לעשות אותה בשלבים בגלל הגובה. הגוף צריך להסתגל לכמות החמצן ולכן עולים, נחים, עולים, נחים. לקחנו כדורים שמיועדים לעזור בהסתגלות ולמנוע בחילות וכאבי ראש, אבל הגוף צריך את הזמן שלו… בכיכר של העיירה- PUQUION יש קבוצה של נגנים ורקדנים, מופע מסורתי. אנחנו מחנים את זורו והולכים לאכול, וכשחוזרים הכביש סגור וקהל גדול מסביב צופה. זורו נמצא בתוך הקהל- אין ברירה- נשאר עד שיגמר. כשאנחנו מתחילים להתנמנם מגיע הזמן לחפש קפה- המופע בעיצומו, אמנם קצת יותר רועש אבל די חוזר על עצמו. במאפיה ממול יש קפה- כרגיל במקומות האלו לא ממש טעים- אנחנו שומעים את המופיעים והקהל משולהבים כיאה לסוף, והנה כולם מתפזרים ואפשר לקחת את זורו ולנסוע להוסטל. באמצע הכביש, במקום שהיו הריקודים, יש גוש חשוד- נראה כמו גוויה קטנה, ויש הרבה נוצות מפוזרות. העדות החזקה ביותר למה שהתרחש פה נמצאת ליד הגלגל הקדמי שלנו- ראש של תרנגול! אמנם לפני יומיים חגגו פה את הכריסטמס, אבל יש עוד מסורות פגניות בשטח..

שמונה בבוקר אנחנו כבר בתנועה- קשה לצפות את תנאי הדרך- בעיקר בעיית גובה, אבל הנסיעה חלקה והגובה נשאר סביב 2300 מטר, כך שאנחנו ממשיכים מעבר לתכנון המקורי. עוצרים בעיר ABANCAY שנראית נחמדה ביותר. בכיכר, עוד לפני שהתחלנו לחפש מלון, תופס אותנו בחור מקומי ומתעקש שיש שני מקומות בדרך לקוסקו שאנחנו חייבים לעצור בהם, וגם מחכה שנרשום את השמות. נחמד. זורו נכנס לחניה בתוך פסאז' קטן, ליד לול של תינוק שלא ממש נבהל מהשכן החדש. בארוחת הערב אנחנו פוגשים בפעם השלישית שני בחורים- אמריקאי ואוסטרלי- שנוסעים עם אופנועים דרומה. הם לא מאד ידידותיים, יש גם כאלו. שוב בוקר, שמונה אנחנו מוכנים לצאת, הולכים לחפש קפה של בוקר. אין. העסקים פה נפתחים בנחת לקראת השעה תשע. מה שיש ברחוב זה לחמניה דומה לפיתה עם חביתה- מתאים לנו, אבל משקה הבוקר שלהם לא עושה לנו חשק. הפרואנים נוהגים לשתות בבוקר משקה קר עם קינואה מבושלת ובתוספת חלב מרוכז- זה בפרוש משקה אנרגיה אבל נוותר.. לדרך. קריר אבל לא נורא, עוצרים באתר שהומלץ לנו אתמול. ירידה של קמ' מהכביש, מגיעים לאתר ארכאולוגי מתקופת האינקה שהוא שרידי מבנה וליד- האטרקציה האמיתית. אבן גדולה שבחלקה העליון מסותתת 'מפת' האזור- גאוגרפית וגם בניה שנעשתה, כולל מעברי מים. יפהפה. אנחנו עושים לנו הפסקת קפה ומעוררים הרבה צחוקים אצל פועלים שעובדים במקום.

אפשר להמשיך, נהיה קר יותר וצריך להתחיל להוסיף שכבות.. בינתיים עלינו קרוב ל 3000 מטר ויש עוד שעתיים נסיעה לקוסקו. עוד עצירה בדרך לקפה ולידנו עוצר אופנוען ממהר, עצר להגיד שלום רק כי אנחנו המטיילים הראשונים שהוא רואה, ומיד ממשיך- הוא בדרך ההפוכה- מצ'ילה לקו המשווה ובחזרה הביתה להולנד. עוד שעה, עוד עצירה במסעדה נחמדה, אבל חוץ ממרק עוף אין להם כלום. מנצלים את העצירה כדי להתאפס על הג'י פי אס שלא נתבלבל בכניסה לעיר- זו עיר עצומה ומתחיל לטפטף, אין לנו חשק לסיבובים עקרים בגשם בתוך העיר. עוצר לידנו אופנוען מקומי- חואן מנואל. הוא עם אופנוע גדול ורוצה לגדול עוד לאופנוע כמו שלנו. כשהוא שומע שאנחנו לא מצליחים למצוא את המלון שהזמנו במפה הוא מתנדב לעזור- ממילא אין לו מה לעשות… הבחור בן 52, יצא לפנסיה מהמשטרה לפני שלוש שנים ומאז הוא מטייל. יש לו שלוש בנות ושני נכדים, ולפני שנה וחצי נולד לו תינוק שמאד אוהב להצטרף לנסיעה באופנוע- הוא רוכב עם אשתו והתינוק יושב ביניהם! ראינו הרבה שנוסעים ככה, אבל זה מפליא לשמוע את זה מאדם מבוגר, שנשמע מתקדם וגם שוטר לשעבר. יש הפתעות. חואן מוביל אותנו לתוך העיר, שהכניסה אליה מאד מאכזבת אותי, הדבר היחיד היפה כרגע הוא הצבע- העיר הזו אדמדמה. הכביש נוראי, אבל מתחילה להפתח לפנינו תמונה קצת יותר טובה, וכשחואן שואל אם לנסוע מסביב או לרדת ישר למרכז ואנחנו מתחילים לרדת, המצב משתפר משמעותית- הירידה בכביש מרוצף שימשיך ברב העיר וזה קצת מפחיד, אבל מדהימה ביופיה- ואנחנו 'נופלים' ישר לכיכר המרכזית שהיא אחת היפות שראינו. החלטנו שאנחנו אוהבים את CUSCO! חואן מתעקש לחכות שנבדוק את המלון וכשמתברר שאין חניה הוא לוקח אותנו למלון קרוב שמארח אופנוענים, נותן לנו טלפון של המוסכניק שלו שיטפל בבעית ברקס אחורי שיש לנו, ומוודא שאנחנו נזהרים עם סכנת הגבהים ושניקח איתנו תמיד גם מעיל גשם וגם כובע. דודה ממש.

המלון מעל התקציב שלנו, אבל אחרי בדיקה מסביב נראה שנשאר פה למרות זאת. נעמוד בחריגה הקטנה הזו. יורד גשם כל הזמן, אנחנו מטיילים קצת במרכז היפה, אבל אין ספק שכשמזג האויר יפה יותר גם העיר יפה יותר. נקווה שיתבהר מחר! בשמונה בבוקר מגיע דני, מכונאי ששידך לנו חואן. הוא התעקש לבא למלון שלנו ולא שניסע אליו למוסך בצד השני של העיר. יש לנו בעיה בברקס האחורי- כנראה בועת אוויר שבגובה רב משתקת את הברקס. הוא עושה את הטיפול במקום, וכבר נותן לנו הוראות לטיול באזור שלא בעיה לעשות עם זורו, מספר לנו על התאומים שלו, ונפרד מאיתנו בנשיקות. 80 סול. במוסך הרשמי היו גובים 150 דולר מן הסתם… הבוקר שמשי וקריר, ואנחנו יוצאים לשיטוט במרכז, נכנסים לשוק מקורה ענק, שותים קפה מצוין סוף סוף, ובצהריים חוזרים למנוחה. ארוחת ערב מצויינת במסעדה איטלקית ולישון. יש לנו כרטיס נסיעה למאצ'ו פיצ'ו למחר, יוצאים בארבע וחצי בבוקר. יום ארוך מחכה לנו. ארבע ארבעים וחמש אנחנו כבר על המיניבוס שלוקח אותנו שעה וחצי לתחנת הרכבת, שש ועשרה הרכבת יוצאת לעוד שעה וחצי נסיעה. הנוף מקסים, כצפוי. יש חבורה שיורדת באמצע הדרך ויוצאת להליכה בשביל האינקה- ארבעה ימים בהרים- לפני 30 שנה היינו עושים את זה, עכשו אנחנו מתפנקים… בעיירה AGUAS CALIENTES, התחנה הסופית, אנחנו קצת הולכים לאיבוד- הארגון של הנסיעה הזו מתוקתק להפליא, רק שהסוכנת שמכרה לנו את הכרטיסים שכחה להגיד לנו כמה דברים, למרות שהתעקשנו לשאול כמה פעמים… לוקח לגדי כמעט שעה וחצי לפתור את הבלגן שנהיה, ואז מצליחים לצרף אותנו לקבוצה שנכנסת עם מדריכה לאתר. מאצ'ו פיצ'ו, ששמה האמיתי אינו ידוע והיא קרויה על שם ההר (בקצ'ואה- ההר הישן), יפה, מרשימה ושמורה היטב. מבקרים פה כמה אלפים ביום והכל מסודר ומאורגן שלא כמצופה. בטעות העיר נחשבה עם גילויה כעיר האבודה של האינקה- המקום אליו נמלטו מאימת הספרדים. העיר האבודה נמצאה במקום אחר, אך עדיין ההילה נשארה. בימי שלטון האינקה זו לא היתה עיר חשובה במיוחד- יודעים זאת לפי המבנים שנמצאו פה, והעיר ננטשה עוד לפני שבנייתה הושלמה. הג'ונגל כיסה את המקום וזו הסיבה שהעיר השתמרה. בתחילת המאה שעברה הגיע לכאן חוקר אמריקאי, והשלטון הפרואני לא עשה לו חיים קלים- אולי זו הסיבה שממצאים שנלקחו בהשאלה לשלוש שנים עוד לא הוחזרו אחרי כמאה שנים.. הטענה היתה שאין פה זהב, נמצאו חפצים מכסף ועוד מתכות, וכלי חימר, אך כשנמצא פריט אחד בודד מזהב, המסקנה המתבקשת היא שמישהו דאג לכך שלא ימצא פה זהב אך לא נזהר מספיק..

 

הבניה של האינקה שונה כשמדובר במבנים לצרכי פולחן שהאבנים שלהם מסותתות מדהים, ומבנים אחרים שהאבן שלהם פחות מטופלת. בכל מקרה זו בניה יפה וחכמה- המבנים עמידים ברעידות אדמה ומאד מרשימים. העיר מחולקת לשלושה אזורים- החקלאי שבו טרסות מסודרות ובשוליהן מבנים לאחסון התוצרת, המסחרי שבנוי צפוף עם מבנים מאווררים למנוחה, והדתי- מקדשים, אזורי כינוס ומקומות פולחן. האינקה חגגו את היום הקצר והיום הארוך של השנה ובהם נהגו להעלות קורבנות של חיות, כנראה שבמקרים קיצוניים כמו רעידת אדמה או אל-ניניו העלו גם קורבנות אדם. הם לא הותירו עדויות בכתב ולכן קשה לדעת במדויק מה היה בתקופת האימפריה שלהם, אבל ידוע שהיא התקיימה כמאתיים שנה בלבד, והיו 4 שליטים שרק השני ביניהם ארגן את הערים לשלטון מרוכז ומסודר. בסוף הסיור מתחילה הדרך הארוכה מאד למטה- בעיקר בגלל התורים הארוכים עד מאד. למלון הגענו רק באחת עשרה וחצי בלילה.. התכוונו לצאת בבוקר לרכיבה בעמק הקדוש- כמה שעות בנוף יפה ובדרך סלולה, אך התעוררנו בלי חשק לנסיעה, ופטריק, הצרפתי שאמר שיצטרף אלינו התעורר עם הנג-אובר כבד, אנחנו מחליטים לטייל בנחת בעיר. הולכים לראות את האבן עם 12 הפינות- חלק ממבנה מתקופת האינקה שבדומה למה שראינו אתמול- מסותת להפליא. ממול- קיר ממבנה מהתקופה הספרדית שבפרוש נראה פחות טוב. אנשי קוסקו אומרים שיש את הבניה של האינקה- ולעומתה הבניה של האינקפבלה- בתרגום מספרדית- חסרי היכולת… בדיחה מקומית מוצלחת. מפה אנחנו עולים לשכונת סן- בלאס, המון מדרגות, אזור מטופח ושקט.

ארוחת צהריים אוכלים במסעדה ישראלית- אנחנו לא נוהגים לחפש אבל זה מקום מומלץ, ואכן טעים וזול. שני הישראלים היחידים מלבדנו במקום נראים 'מעושנים' לגמרי. אולי אנחנו מיושנים מדי, אבל ההרגשה שלנו לא נעימה כשאנחנו נתקלים בחבר'ה שכל שהות שלהם בעיר גדולה היא סביב העישון והמסיבות. מקווים בשבילם שהם עושים עוד דברים בטיול אחרי צבא שלהם! במלון שלנו אנחנו פוגשים את אלס הקולומביאני שהגיע עם אחותו היום, ועוד אופנוען אנגלי. הערב נפגשים האופנוענים בבר ברחוב לידנו לחגוג את סוף השנה- יש מי שמראש מתכנן לשתות לשכרה, אנחנו מתכוונים רק להנות מהחברה- מחר עוזבים את קוסקו ואנחנו צריכים להרגיש טוב… בבר של אופנוענים (גם אך לא רק) אנחנו פוגשים חבורה שלמה- דויד האנגלי, קארן מאנגליה ודיטר מגרמניה שגרים המון שנים בספרד, זוג אמריקאים שכבר נתקלנו בהם בקולומביה- לא היו ידידותיים אז וגם לא עכשו, ואלברטו מספרד. פטריק שתה אתמול יותר מדי, ובתוספת לסיגריות והגובה, הוא ממש גמור ולכן לא בא. השיחה קולחת על בקבוקי בירה קוסקניה ענקיים, ולקראת חצות כשכבר אין מקום לזוז בפנים אנחנו יורדים לכיכר המרכזית. גם הכיכר מלאה עד אפס מקום- אלפי אנשים עומדים וקוראים בקול עם כל זיקוק שמתפוצץ- וזה לא מפסיק. גם מרחוק, על הגבעות שסובבות את העיר והשכונות הרחוקות- כל הזמן זיקוקים. למעלה משעה של מופע אורות- דויד הגדיר במשפט קצר- קוסקו יודעת לתת הצגה.

כשאנחנו פורשים נראה שכל מי שהיה בכיכר גם זורם החוצה- עכשו זמן הכייסים והמסיבות. אנחנו נפרדים- דויד ממשיך מחרתיים מערבה לנסקה, אלברטו מחר לפונו, קארן ודיטר גם לפונו, אבל מחרתיים. האמריקאים? מי יודע, הם פרשו מזמן.. בבוקר קשה לקום- ישנו מספיק שעות אבל עם המון רעשי רקע מכל הכיוונים. כשהאופנוע כבר מועמס ואנחנו לבושים ליציאה- תקלה- הג'י פי אס היה דלוק כל הימים שהיינו בקוסקו והבטריה מתה.. יום ראשון, הכל סגור, מה עושים? כשאנחנו ברחוב מתלבטים פטריק מופיע- הוא התאושש כבר. לדעתו לדיטר יש חוטים להתנעה שלא יהרגו את הבטריה לגמרי, ודויד שגם התעורר מציע את המצבר שלו. מחזירים את זורו לחניה. פגישה לא מתוכננת של כולם.. שעה של פטפוט, קפה, נסיונות וצילומים- לא הולך. מוציאים שוב את זורו לרחוב, ובעצת אורחת מקומית במלון אנחנו עוצרים מונית, מתחברים למצבר שלה, ושוב שומעים את הרעש המוכר של מנוע שמחכה לנסיעה. כמה צריך לשלם לנהג המונית? טיפ וולונטרי, כמו שהם נוהגים להגדיר את זה…

הפעם פרידה אמיתית ואנחנו בדרך החוצה. הפסקת קפה לצד הכביש בלי לכבות את המנוע ובעיקר כדי להוריד שכבה מהלבוש שלנו- לא קר כמו שהיה צפוי ואנחנו מרגישים חנוקים. היום יש לנו נסיעה קצרה בין כפרי בוץ יפים בגלל שיצאנו מאוחר ולא רוצים להתחיל את העליות בזמן שהגשם מתחיל. אנחנו עוצרים בעיירה גדולה- SICUANI. קארן בדקה ומצאה באינטרנט רק מלון אחד, אבל אנחנו לא בוחלים בהוספדחה או הוסטל אם הם סבירים. במרכז העיר המקומות לא נראים לנו ואנחנו נוסעים לכיוון היציאה לחפש, נופלים על הוסטל חמוד מסודר ושקט- יקר מעט מהרגיל אבל יש תמורה- החדר נעים, יש חצר, הוי פי מתחבר מיד- אנחנו מתבדחים- עוד יהיו לנו גם מים חמים.. לא היו. שמונה בבוקר אנחנו כבר בנסיעה, מעונן אבל בינתיים ענני הגשם רחוקים. אחרי שעה מתחיל להיות קר ואנחנו נכנסים לעיירה לחפש ארוחת בוקר ולהוסיף שכבה. ארוחת בוקר לא מצאנו, אבל קנינו לחם טעים- נכין לנו קפה לבד. בדיקה קצרה מסבירה את הקור שהגיע- עלינו בלי לשים לב ל 3900 מטר מעל פני הים.. הנסיעה המתוכננת של 4 שעות עוברת בכפרים קטנים שאין הרבה ביניהם וגם לא בהם- הכל מסודר אבל נראה כמו לפני 50 שנה, וכשסוף סוף נכנסים לעיר גדולה הרחובות נראים כמו שוק הכרמל. אין סיבה לעצור- עוד חצי שעה נגיע.

PUNO שבה נעצור היום נמצאת על שפת אגם טיטיקקה, או כמו שאומרים בקצ'ואה- טיטיחחה. זה לא ממש ח'- זה משהו בין ח' ל ק' שקצת קשה לבטא. השעה האחרונה של הנסיעה בגשם, אי אפשר בלי, אך כשאנחנו מגיעים הגשם נפסק ואפשר לחפש מלון בנחת. אין בעיר שום דבר שמצדיק עצירה חוץ מהאגם והאיים הצפים. האגם הזה הוא הגבוה ביותר בעולם והיה חלק ממלכת האינקה. יש בו איים אמיתיים אבל האטרקציה היא דוקא איים מלאכותיים שנוצרו בידי שבט אורו שבעצם נדחקו לפתרון המוזר הזה. כבר כמה עשרות שנים שהם התפזרו ועכשו מאכלסים את האיים- 97 במספר- בני שבט אחר, אך דרך הבנייה והחיים נותרו כבעבר. האיים בנויים מענפי צמח שגדל באזור וממנו גם בונים את הבתים, סירות שכיום משמשות רק לתיירות, ורהיטים, וגם אוכלים את השורשים שלהם- הטוטורה. בגלל שהגענו מוקדם יש לנו זמן לצאת לסיור של 3 שעות. לוקחים אותנו בסירה גדולה לאחד האיים, שם מדריך מבני השבט מסביר לנו איך בונים אי (מידע חיוני, לא?) ואיך חיים פה. לזכותם של המקומיים יאמר שהם לא מסתירים את העובדה שהכל לצורכי תיירות, ולכן לא צורם לראות דברים מודרניים ש'מוסווים'- מספרים לתייר איך ולמה עושים את זה.

בערב אנחנו נפגשים לארוחה עם אלס ואחותו- ורוניקה. שניהם ילידי מדג'ין וזו פעם ראשונה שהם נוסעים ביחד לטיול ארוך וההורים שלהם מודאגים. הם תכננו להגיע לסלר אבל מוותרים- הזמן מתחיל להגמר להם.. צריך לחזור לעבודה. אלס צלם וגם מלמד צילום, ורוניקה עוסקת בפסיכותרפיה ועובדת עם ילדים. היה ערב נחמד וקצר. גם הם, כמונו, רוצים לעבור מחר את הגבול לבוליביה וזה דורש קימה ויציאה מוקדמת. הדרך לגבול עוברת ליד האגם ולכן אנחנו שומרים על גובה ממוצע של 3850 מטר. קר אבל לא כמו אתמול, ואחרי שעה אנחנו עוצרים לחפש קפה במבנה שכולו שולחנות- כל שולחן הוא 'מזנון' אחר. קפה אין, גם לא שתיה חמה אחרת. יש מרק אבל בתשע בבוקר לא מתאים לנו.. אנחנו קונים שתי לחמניות ומים, ומוציאים את הגזיה והקפה שלנו. הפכנו לאטרקציה. עוד שעה נסיעה ואנחנו בגבול, שנראה כמו שוק אחד גדול. פרו היתה מכוערת וגם יפה מאד, פח זבל גדול באזור המערבי ונקייה בהרים, אנשים חביבים לרב אבל נהגים מטורפים. מעניין איך כל מדינה משאירה חותמת אחרת. פחות מחצי שעה ואנחנו עוברים לצד הבוליביאני. לא שמענו הרבה דברים טובים- נקווה שילך טוב!

 

הכניסה לאקוודור חלקה ונעימה. אם פקיד המכס היה קצת יותר מרוכז בעבודה היינו יוצאים בפחות משעה… לפנינו שעתיים וחצי נסיעה, הכביש מצויין- אנחנו על הפאן-אמריקה, והחלקים הפחות טובים הם אלו שבהם עובדים על סלילת המשך. קטע קטן של הכביש חסום על ידי ערימות של שיחי שעועית- הכפריים פורסים את הצמחים על הכביש לייבוש כדי ללקט את התרמילים יותר בקלות… הנוף נשאר כשהיה- הרים עצומים וירוקים, אבל הנוף האנושי אחר לגמרי- פנים אינדיאניות, כובעי לבד, הנשים בחצאיות ארוכות שהן חתיכת בד על חצאית אחרת- מן הסתם גם חתיכת בד. כולם עם שיער שחור, ארוך, חלק, אסוף בצמה מפוארת, וחלק מהגברים במכנסי בד לבנים ונעלי בד לבנות. עוצרים לארוחת בוקר, השעה 10:45, ובמסעדות מגישים רק ארוחת צהריים. קפה? ביצים? כבר אין היום. גלידה וממשיכים.

בהמשך הדרך ההרים מתחילים להתקרח, אנחנו על האנדים, נכנסים למעין רמה בין שתי רצועות הרים- הרכס המזרחי והרכס המערבי. הגובה הממוצע- 2300 מטר, ומזג האויר נעים לרכיבה. בשעה אחת אנחנו ביעד- OTAVALO. בשבת יש פה שוק גדול מקומי ולכן עצרנו פה. גם היום יש שוק, אבל מבטיחים לנו שמחר יהיה הרבה יותר. טיול קצר אחר הצהריים, אנחנו פוגשים את אריק. לא האמנו שיצליח להגיע- הוא היה הרבה אחרינו. תוך כדי שיטוט ברחובות הרחוקים יותר מהמרכז התיירותי אנחנו נתקלים בקהל גדול בכניסה לכנסיה. המוני ילדים קטנים מחופשים- חלקם למלאכים וחלקם לרועי צאן, גם חלק מההורים מחופשים. מזל שיש לנו את סטפנו, שהקתוליות שלו פורצת פה, והוא מסביר לנו את כל הטקסים והחגיגות של לפני חג המולד. השאלות שלנו מזעזעות אותו- באמת אתם לא יודעים למה ומתי תולים גרביים עם ממתקים? באמת אתם לא מכירים את הסיפור של סנטה קלאוס? אנחנו יהודים- יש לנו מספיק סיפורים משלנו!

לאריק יש נוהל- הוא מחפש בטריפ אדוויזור את המסעדות הטובות, ובאמת אנחנו אוכלים ארוחת ערב טובה (8 דולר לאדם) ובמקום אחר פאי עם גלידה. מחר לא צריך לאכול… המטבע באקוודור הוא דולר, מה שבהכרח יגרום למחירים גבוהים יותר ממה שהתרגלנו בקולומביה, אבל עדיין התקציב שלנו ישאר נמוך- הדלק זול יותר והלינה בערך אותו דבר. קבענו להפגש מחר בשש בבוקר. מקווים שנעמוד בזה.. שש בבוקר, סטפנו ואריק לא חיכו, אנחנו עולים על מונית לשוק החיות. אחר כך הם מספרים לנו שתפסו טרמפ עם טנדר שהוביל חזירים לשוק… השוק במרכז העיר כבר שוקק חיים- ראשוני הסוחרים הגיעו כבר בחמש. הולך להיות יום ארוך! בשוק החיות- או הבהמות נכון יותר, יש אזורים שונים- פרות, עגלים ופרים במקום אחד, חזירים עזים וכבשים באזור נפרד, ועוד מתחם לחיות קטנות- אפרוחים, תרנגולות, ברווזים, קביות וארנבות. יש כאלו שבאים במשאית או טנדר ויש כאלו שסוחבים בחבל (או בשק- תלוי בגודל) והכל מאד מסודר ומאורגן. בצד- שורת דוכני אוכל מקומי זול, ומעבר לגדר- שוק בגדים, נעליים, כלי עבודה ומטבח, חבלים- בקיצור- שוק מקומי. במתחם החיות הקטנות מוכרים תרנגולי קרב- כל אחד קשור ליתד, מרוחקים אחד מהשני, ויש תיקים מיוחדים כדי לקחת אותם. מעניין.

 

 

otavalo

אנחנו צועדים חזרה לשוק היותר תיירותי- כל הרחובות מלאים בדוכנים, הכל צבעוני מאד ואופייני מאד- נראה שכאן לא מוכרים דברים מהודו ומסין. אנחנו משוטטים ברחובות הגדושים ונתקלים במקום ששייך לעיריה- אולם לקרבות תרנגולים. מתחילים עוד שעה- מספיק זמן לארוחת צהריים. לא בטוח שזה יהיה משהו שאפשר לצפות בו, אבל ננסה.

אנחנו קולטים מישהו שכנראה ותיק בעסק הזה והוא מסביר קצת, לוקח המון זמן עד שמתחילים, והמון זמן בין קרב לקרב. יש בעניין הזה חוקים רבים ומאד ברורים, והתהליך מסביב מעניין מאד. אחרי שני סיבובים אני פורשת. הבנים נשארים עוד, והאולם הולך ומתמלא. גדי פורש וחוזר לשם מאוחר יותר- המקום פעיל עד 9 בערב, וככל שהשעה מתאחרת הוא מתמלא ביותר צופים ויותר התרחשויות. דבר אחד לא מובן- איך עובדים ההימורים? ברור שמהמרים, אבל נראה שאנשים ביניהם סוגרים עניינים- לא ראינו רישום בשום מקום, התעלומה לא נפתרה.

ארוחת ערב מוקדמת, מחר מחכה לנו נסיעה ארוכה. יוצאים בבוקר דרומה לכמה שעות רכיבה, כשההפסקה שלנו היא בקו המשווה. אנחנו נכנסים עם האופנוע לתוך האתר- בתשלום נוסף, אבל אי אפשר לוותר על תמונה- ואחרי כמה דקות מגיעים עוד שלושה תיירים והבחור האחראי מזמין אותנו להסבר. לפני 20 שנה חוקר- ארכיאולוג התחיל לחקור את האתרים שקשורים לקו המשווה, והיום הם קבוצה של חמישה חוקרים שמתעסקים בזה. מעניין ומרשים ביותר- בייחוד אם חושבים על העובדה שכל זה נבנה לפני כ 700 שנים! מסביב לנקודה הזו, בקווים מדויקים שניתנים לצפיה בעין בגלל המבנה הגאוגרפי של האזור, קיימים אתרים ארכיאולוגים שמתאימים לתאריכים מסוימים- כל העסק מתבסס על עקרון של שעון שמש, וההסבר היה מרתק. השם של המדינה- אקוודור נגזר מהמונח- אקווטור- קו המשווה, והמדריך שלנו מסביר גם על מפת הכוכבים הנראית פה- של החצי הדרומי והצפוני של הכדור, גם על סיפורי ההבל בנוגע לכיוון סיבוב המים, וגם נותן נקודה למחשבה- הוא מציע שנסתכל על הגלובוס בכיוון הסבוב שלו ביחס לשמש, ואז אם קו המשווה הוא אמצע, הוא צריך להיות אנכי ולא אופקי, והעולם צריך להתחלק לימין ושמאל ולא לצפון ודרום. רעיון מעניין. בחדרון של השוער יש ערימת קקטוסים על הרצפה- הם מיבשים אותם שבועיים ואז יוכלו לשתול ולהקים גינה. זהו קקטוס סן פדרו- המקומיים השתמשו בו לרפואה ולצרכים טקסיים, הוא גורם להזיות. (מי שמספיק מבוגר זוכר את הספר של קסטנדה…)

צהריים אנחנו כבר אוכלים ביעד- BANOS. השם המלא- בניוס דה אגואה סנטה- מרחצאות מים קדושים. כמובן שיש סיפורי נסים סביב בניית העיירה, וגם כאן אנשים באים לאסוף מים בבקבוקים לסגולות שונות. מכירים את זה מהבית… העיירה חמודה ביותר ותיירותית לגמרי- המון הוסטלים, מסעדות, ושירותים לתייר המצוי- הצעות לפעילויות וסיורים בסביבה. רוצים אופניים? יש! באגי, טרקטורון, סוסים, אוטובוס פתוח? הכל קיים. מדריכים לטיול לג'ונגל- יום אחד, שלושה, שבוע? רק תבקש. אומגה, קנופי, בנג'י, רפטינג- רק תפתח את הכיס ותקבל. זה בסדר גמור- אין טענות- רק שלפעמים נראה שהעוסקים במלאכה נשחקו קצת ביחס לתייר עצמו. אנחנו מתמקמים בהוסטל של איתי וג'נט- ישראלי שנשוי לבת קיטו ונמצא פה כבר 12 שנים. מקום חמוד, יש הרבה סממני ישראלים אבל לא מעיק… החדר שלנו צופה להר ממול ואפשר לשמוע את המפל הגדול, רק שהיום יש חגיגה מקומית ממש לידו והרעש משם מכסה את רעש הטבע… הליכה קצרה וגם אנחנו בחוגגים- מין 'יום מועצה', דוכנים של בעלי עסקים מקומיים, דוכני אוכל, אמנים תושבי האזור וכמובן- במה מרכזית וזמר. ארוע פנימי מקומי. האטרקציה האמיתית נמצאת באולם ליד- תחרות של ילדים על אופני הליכה. מסלול מסודר ומסומן, מכשולים לאורכו, ובכל מקצה יש בין 3-6 ילדים לבושים בבגדי רוכבים עם קסדות על הראש. המתחרים הראשונים שראינו היו בני חמש, אחר כך ירדו גם לגיל שנתיים… כשהמנחה מקריא את שמות הילדים ואחד חסר, לא מפתיע כשהוא מסביר שהמתחרה נרדם… הילדים מדהימים- איזה יצר תחרותי! ברור שיש גם כאלו שלא מבינים את ענין התחרות, אבל בין הקטנטנים יש ילדים שכבר 'מקצוענים' לגמרי, כולל אחד שהרכיבו לו מצלמת גו-פרו על הקסדה. אנחנו מצלמים ומתגלגלים מצחוק!

בערב נקלענו לעוד ארוע מקומי- הצגת חובבים שמספרת על העיר- יש בדיחות מקומיות שזר לא יבין, אבל החיים בפריפריה דומים בכל העולם… נהנינו מאד. ארוחת ערב בדוכן ברחוב, וכבר עשר כשאנחנו נכנסים להוסטל ופוגשים את איתי. שאלות והדרכה על האזור, אולי אנחנו ספקנים מדי, אולי כבר ראינו הרבה יותר מהצעירים, אולי כבר שבענו הרפתקאות, (אולי זה הגיל??) אבל הדבר היחיד שאולי נרצה להתנסות בו זה הרפטינג, וגם זה- כשלוקחים בחשבון כמה זמן יש לנו ועל מה נרצה להתעכב- לא בטוח שנעשה. פתאום נכנסת אישה זרה, מדברת ספרדית די שוטפת, לא צעירה בכלל- אולי אפילו מבוגרת מאיתנו. זו ז'אן- שבדית שהגיעה לכאן לפני עשר שנים, עם סיפור חיים שמשתרע כמעט על כל הגלובוס, יהודייה, בקיצור- מפגש מוזר, משעשע ודי מעניין. לא בלתי סביר שהיא תופיע אצלינו יום אחד.. יום שני, אנחנו מחליטים להמשיך בנחת- נתארגן, נצא לסבוב קצר במרכז, עוד קפה, קצת דמויות מקומיות, ונזוז. הבוקר מעונן קצת, מה שמקשה לראות את כל הרי הגעש שמסביבנו בנסיעה דרומה, אבל עדיין הנוף מדהים. אנחנו עוברים דרך כפרים ושטחים מעובדים- הכל כל כך מסודר!

הכביש כבר לא משובח כמו עד אתמול, ובתוך העיירות הוא מרוצף בחלקו- לא ממש תענוג לזורו, אבל בהחלט בסדר. עוברים את ריובמבה, שהיא מרכז מסחרי של האזור והיה לה עבר מפואר, אך כיום זו עיר אפורה ועצובה. אנחנו עוצרים בעיירה קטנה להפסקת קפה, ונתקעים בה- גשם ועננים מאיימים. למרבה הפלא- מצאנו מלון ממש נחמד ונעים. מוקדם עדיין, יש זמן לעבודה על המחשב היום. לפני חשיכה אנחנו יוצאים לסיבוב בעיירה הזו- GUAMOTA. מקום חביב בהחלט, וכדי שנלמד שאסור לבא עם דעות קדומות, אנחנו מגלים פה גסט-האוס ממש נחמד, פסי רכבת שמראים על תנועה ערה, והרבה מספרות. אחרי ארוחת הערב אנחנו נכנסים לאחת מהן, מנסים לשכנע את כרמן, הספרית, להוריד את הזקן של גדי. היא מסרבת- ממש חוששת, בעיקר אחרי שגדי מספר לה שמאז 1980 הוא לא התגלח… בסוף היא מתרצה, וסטפנו ואני מתעדים את הארוע ההיסטורי! איש חדש יוצא מהמספרה, קשה להאמין. מקווה שלא אתעורר בבהלה בבוקר…

הבוקר יפהפה- שמש והעיירה נראית אפילו יפה.. קר מאד. 11 מעלות. תוך כדי נסיעה בין ההרים היפים והכפרים אנחנו נכנסים ויוצאים מהעננים, ממש כיף של דרך. באחת הערים אנחנו יושבים להתחמם בבית קפה, הבחורה שמגישה לנו מתלהבת מהנסיעה, מזה שאנחנו מארצות אחרות, רושמת את הפייסבוק שלנו, ומבטיחה לשלוח הזמנה לחתונה שלה.. לקראת צהריים אנחנו ביעד- CUENCA. עיר גדולה, שקטה ונעימה. המרכז שלה מלא בבניינים קולוניאלים, רובם שמורים ומטופחים, ובכל פניה ברחוב מגלים עוד כנסיה יפה. את היום אנחנו מקנחים בקונצרט חינמי משובח בכנסיה- תזמורת ומקהלה מקומיות, במבחר קטעים, מפורסמים יותר או פחות, נעים לאוזן וגם יפה!

בבוקר יוצאים לכיוון LOJA. נסיעה של 4 שעות בין ההרים, כל כך נעים שהזמן לא מורגש. לוחה היא עיר גדולה משציפינו, ומתוארת כמרכז תרבות ומוסיקה. סיבוב מהיר מותיר אותנו מאוכזבים- מופעי מחול ומוסיקה יש רק בימי חמישי, והמרכז התיירותי מתגלה כמשעמם למדי.. לפחות אכלנו ארוחת ערב טובה. מתחילים להפרד מהמדינה המפתיעה הזו!

אחרי קפה של בוקר מתחילים לזוז דרומה, לכיוון הגבול. הבטיחו לנו מדבר, ואכן ברגע שיוצאים מהעננים מזג האויר משתנה וגם הנוף. החלק הזה של אקואדור והחלק הצפוני של פרו הם באמת מדבר, אם כי אנחנו רוכבים בתוך ירוק, ההרגשה כבר אחרת. ואם כבר מדבר, מה נמצא בו? כמובן, עזים! בכל פינה, בעיקר ליד הכביש.. ומה מגדלים במדבר? ברור- אורז! לא טעות, גם אנחנו הרמנו גבה, אבל אולי בגלל סוג הקרקע, הם עושים 'בריכות' ובחורף כשיורד גשם גדל פה אורז. הדרך די שוממת, וגם כשיש כפרים קטנים אין איפה לעצור לקפה. בעצירה שלא הניבה תוצאות אנחנו פוגשים את אלס ואחותו- גרים בקולומביה, נוסעים לטיול של חודשיים על אופנוע לבוליביה וחזרה. פוגשים אותם שוב בגבול, לבטח נפגש שוב בהמשך. מעבר הגבול בבניה, יהיה מרשים מאד. בינתיים הכל כמו במרכז אמריקה- אבל כולם יעילים ואין תור, נכנסנו לפרו.

 

 

 

קולומביה- CARTAGENA. רובנו ממוקמים באותו אזור של העיר בכמה מלונות, נפגשים בערב בשיטוט אקראי בעיר העתיקה. הודעות הווטסאפ מביאות אותנו בתשע וחצי למקום שנקרא קפה הוואנה. מוזיקה קובנית, מוחיטו במחיר הכניסה, מקום לא גדול שהולך ומתמלא ככל שהזמן עובר. באחת עשרה וחצי מתחילה הופעה עם מוזיקה וכבר אי אפשר לזוז במקום, כמה מנסים לרקוד אבל זה בהחלט קשה.. שעה ברעש ובצפיפות הזו ואנחנו פורשים. תשע בבוקר צריך להיות בנמל! בבוקר כולם מתייצבים- אף אחד לא יפקיר את הבייבי שלו.. אנחנו שותים קפה על הספינה אבל הגברת מהמכס מתעכבת. סוף סוף גם היא עולה לספינה, ואיתה גם סוכן הביטוח שלודוויג עובד איתו. כל אחד מקבל את טפסי הביטוח, בודקים את הניירת של המכס, ושטים לחלק אחר של הנמל לפרוק את האופנועים. בירידה מהספינה- תמונה קבוצתית, חלק מהאנשים ממשיכים מפה צפונה אחרים נשארים בעיר עד מחר וחלק כמה ימים. משפט הפרידה כרגיל- נסיעה בטוחה, נפגש כשנפגש! כמה אופנועים נוסעים מפה ישר לרחיצת מכוניות- על הספינה הכל היה מכוסה היטב ובכל זאת האופנועים מלאים מי מלח. אחרי הרחיצה הם כמו חדשים. יום יומיים בדרכים וזה יעבור..

 

בערב טיול נוסף בעיר העתיקה- המוני אנשים מטיילים, תיירים מהמדינה ומחו'ל, ופחות או יותר אותה כמות של מוכרים מכל הסוגים.. קשה קצת להבין איך כל רוכלי הרחוב והחנויות מצליחים להתפרנס…

שישי בבוקר אנחנו יוצאים- היעד שלנו הוא העיר MEDELLIN (מדג'ין). 650 ק'מ, 12 שעות נסיעה. כל הכבישים בקולומביה באותו יחס של מרחק/ זמן. בין לבין אין שום דבר מעניין- לוקחים אוויר ונוסעים. במעברי התשלום בכביש (על מה בדיוק משלמים??) אופנועים פטורים- יש נתיב צר שמיועד לכלים האלו שנוסעים פה בכמויות שלא יאמנו, ואנחנו צריכים להדחק בהם- הרגשה כמו בסללום בשיעורי נהיגה.. אונור ואייפר נוסעים איתנו. תמיד נחמד שיש עם מי לעצור לנוח.. לקראת ארבע מגיעים לאמצע הדרך ועוצרים במלון די חדש עם בריכה חמודה ונשים וילדים מהעיר הקרובה. אנחנו יכולים להמשיך שעה וקצת לעיר הבאה אבל המקום נחמד, לא לוקחים סיכון. 200 הק'מ הראשונים בבוקר היו איומים- לא רק כביש מלא בורות אלא גם המון משאיות, רק 100 הק'מ הבאים היו בכביש סביר יותר- המשאיות ממשיכות. נקווה שמחר תהיה פחות תנועה.

לפנינו עוד שש שעות נסיעה. 8 בבוקר כבר על האופנועים בתזוזה. מתחילים לעלות בגובה, כל כמה זמן צריך לעקוף קבוצת משאיות ובגלל הסיבובים קצת קשה, לפחות הכביש במצב טוב. בעשר וחצי מתחילים לחפש מקום למנוחה קצרה- גם צריך לשתות וגם למתוח קצת את הרגליים ולשחרר ישבנים… באחד הסיבובים מציצה מלמעלה עיירה שבראשה כנסיה, מחליטים להכנס למנוחה שם. אונור רואה את השיפועים של הכבישים הפנימיים ואומר לנו שהם יחכו למטה, אנחנו מטפסים והמראות ממש נחמדים- הרחובות המשופעים, האנשים, הכנסיה. גלידה ויורדים.

לא מוצאים את הצמד, ממשיכים בנסיעה כי אולי הם עצרו קדימה, אבל זהו- נשארנו לבד. הכביש כל הזמן מטפס, נהיה קריר יותר, וכמובטח- ענן ערפל על ההר. מתחיל לטפטף ובאחד הסיבובים יש בית עם מרפסת- עוצרים ללבוש את החליפה חסינת המים. מכאן והלאה מלווה אותנו טפטוף עדין ולא מזיק. מגיע זמן לאכול משהו, אנחנו עוצרים במסעדה שמחוברת למחלבה, קר לנו, והתזמון מדוייק- שתי דקות בפנים ומתחיל גשם שוטף- לא נראה שזה יגמר… המון רוכבי אופנועים מקומיים עוצרים פה, שותים או אוכלים משהו, מתלבשים בחליפות ניילון וממשיכים. בירור איתם- וגם אנחנו בעליהם המאושרים של 2 חליפות ניילון. כיסוי למכנסיים, 2 כיסויים לנעליים וחלק עליון עם כובע. אני לובשת הכל מעל החליפה של האופנוע, גדי מתעקש שזה יותר טוב ובטוח מתחת לחליפה. (הניסוי יסתיים בנצחוני..) יוצאים לדרך בגשם והכיסוי הזה לא רק שמגן מגשם אלא גם מהרוח הקרה. לקראת הסוף הכביש מתחיל לרדת בגובה, הטמפרטורה עולה קצת וכ 40 קמ' לפני העיר עוברים לכביש רב מסלולי, חניה קצרצרה מפגישה אותנו עם פטריק שהגיע מפנמה על אותה ספינה כמונו רק שבוע קודם. הוא כבר גר 40 שנה בניו יורק, אבל מציג את עצמו כצרפתי. שריטה של הרבה מטיילים…

גוגלמפ מכוון למלון במרכז התיירותי של העיר, יוצאים למלחמת כביש. לא נורא- או שמקסיקו סיטי חישלה אותנו.. בערב אנחנו נפגשים במסעדה קרובה עם אוסקר- שהיה מורה של גדי בבית הספר היסודי בארגנטינה ולמעלה משלושים שנה חי פה. הוא מתאר לנו את הקהילה היהודית בעיר על שלשת בתי הכנסת שמשרתים כמאה תושבים וכמה ישראלים שנמצאים פה לתקופות שונות. משעשע. אוסקר מצייד אותנו בעצות על אתרים בעיר וסביבה. למחרת- יום ראשון בבוקר אנחנו יוצאים לגן קרוב שלפי הפרסומים יש בו שוק איכרים. אין פרסום לשום דבר אחר בעיר. מי שמדמיין את שוק האיכרים של תל אביב, או אפילו את דוכני האוכל בקניוני הפריפריה, מתבדה.. כמות הדוכנים, כמות המבקרים, מאד מאכזב. עיר של 3 מליון תושבים, בטח יש בה כמה מאות אלפים- אפילו בודדים- שיש להם יכולת ויוצאים לבלות, איפה הם? המסעדות נסגרות בשעות אחר הצהריים המוקדמות ביום ראשון- מזל שהצטיידנו במשהו לערב. אחר הצהריים, כמו בכל יום, גשם. אנחנו כבר מתורגלים ומתכננים את הזמנים שלנו בהתאם. יום שני אנחנו משכימים לקום, 8 בבוקר כבר צועדים לכיוון המטרו. מדג'ין בנויה על גבעות ומתפרשת לכל עבר- מראה הבתים הפזורים נפלא- מרחוק לפחות. גרים פה כשלשה מליון תושבים ויש שכונות שלמות שממש מומלץ לא להכנס אליהן. במטרו נפגשים עם המדריכים של הסיטיתור. כבר היינו בסיור כזה ביוהנסבורג והיה מרתק, ננסה גם פה. זהו סיור חינם שהמדריך הוא מקומי, בשפה האנגלית בלבד, היום יוצאים 4 סיורים, בין 20-25 איש בכל אחד. בתשע בבוקר עולים למטרו ונוסעים למרכז העיר. הרנן המדריך מסביר על מידת הסכנה בכל אחד מהאזורים שנכנס אליהם- לא עניין של בטחון אלא כייסים וגנבי תיקים… הסיור מעניין ביותר, וכולל הרבה הסברים על האופי הקולומביאני, על ההסטוריה והפוליטיקה של המדינה וכמובן על העיר. מדג'ין נחשבה לעיר מסוכנת ביותר עד לפני כעשרים שנים, והמצב השתנה בזכות חשיבה מעניינת של ראשיה. ראשית- נעשו שינויים ברמה של אדריכלות- אזורים שנחשבו מסוכנים קיבלו אופי חדש בעזרת בנייני ציבור שהפכו לספריות ומרכזים קהילתיים, כיכר האורות היתה אזור כזה שנבנו בו עשרות עמודים שכל אחד מהם מואר בלילה והאזור פסק מלהיות מסוכן. המטרו הושלם בתקופה זו והפך את העיר העצומה לנגישה יותר, ובאזורים היותר חלשים, שהם על גבעות מסביב, יש מערכת מדרגות נעות שמקלה על התושבים להתנייד. הדבר השני ששונה היה מערכת החינוך, בעיקר בניה של ספריות בכל השכונות החלשות והכוונה של הנוער והילדים לצרוך תרבות וחינוך. בשנים האחרונות מדג'ין קוטפת פרסים בינלאומיים בכל התחומים, וקולומביה כולה, שנחשבה מסוכנת לתיירים, ידידותית ומזמינה. אם לפני 20 שנה היו פה 50 אלף תיירים בשנה והיום למעלה מ 4 מליון תיירים- זה אומר הכל. נראה שהתושבים מבינים שזה חשוב- לא אחד ולא שניים פונים אלינו בברכת ברוך הבא ומודיעים שהם שמחים שאנחנו פה. אחרי 4 שעות של שיטוט ברחובות הרנן לוקח אותנו בחזרה לתחנת המטרו, מקבל מכל אחד טיפ- הסיור עצמו חינם, והמדריכים לא מקבלים שכר- אנחנו נשארים במרכז- גדי צריך עוד קצת זמן ברחוב, אני הולכת למוזיאון הצמוד לכיכר בוטרו שמלאה בפסלים שהאמן תרם לעיר, ואגף שלם בו מוקדש ליצירותיו.

בוטרו נולד במדג'ין בשנת 1932, והוא כנראה האמן החי העשיר בעולם. בעיר פזורים עשרות פסלי ענק שלו, והמוזיאון החליף מיקום כדי שיוכל להכיל את כל הציורים שהאמן תרם לו.. הציורים- אם שמן, אקוורל או רישומים- מדהימים. גם בגודל, וגם בעדינות שהוא מצליח להעניק לדמויות השמנות מאד. מאד. בצעירותו חשב להיות לוחם שוורים ויש לו הרבה ציורים שקשורים לנושא. מעניין. מפה אנחנו עוברים למבנה ממול- התחיל לבנות אותו אדריכל בלגי שהתייאש מיחס האוכלוסיה ופרש, ואדריכלים מקומיים השלימו אותו באופן לא מרשים במיוחד. המבנה בחלקו המקורי מעניין מאד, וכשנכנסים פנימה אפילו יותר. הוא משמש כסוג של מוזיאון, אבל האדריכלות מעניינת יותר.. ארוחת ערב בשכונה שלנו עם אייפר ואונור הופכת למשעשעת מאד כשגדי מביא קצת מלח שום בנייר כסף כדי לתבל את הפיצה שלו. אונור מצלם אותו משחק באבקה עם כרטיס אשראי, והשולחן לידנו- 4 בחורים שמתברר שהם ישראלים- בטוחים שמסניפים פה במסעדות.. עוד הליכה ברחובות המלאים בחנויות פצפונות ואין סוף מסעדות וברים. לילה שלישי בעיר. בוקר אחרון במדג'ין, אנחנו נוסעים לפארק ARVI. מה שמעניין בטיול הזה, יותר מהפארק עצמו, זו הדרך. מתחנת מטרו במרכז העיר לוקחים מטרו אחר שנוסע לכיוון השכונות הפחות טובות וממנו לפארק, שממוקם בראש הר. החלק האחרון של הנסיעה בקו המטרו הוא ברכבל כי השכונות כל כך צפופות שאין דרך לעבור דרכן- פשוט עוברים מעל. בנסיעה הזו רואים את כל השכונה שמרחוק נראית כל כך יפה כשהיא פרושה על ההר- מקרוב זו ממש קסבה. גושים של בניינים בגבהים שונים ובכל גוש כזה מעברים צרים בין הבתים, או שאין מעבר בכלל. מי שיש לו כסף מוסיף חדר, או מרפסת- רישוי בניה הוא לא הצד החזק פה… גם לרכבל יש תחנות, ואנחנו מוותרים על האחרונות- קר מאד בגובה וממילא ההר מכוסה ענן כך שלא נוכל לטייל בפארק. במונית בחזרה הנהג מעדכן אותנו באסון הכדורגל שקרה ממש פה ליד העיר כשמטוס עם הנבחרת הברזילאית שבאה להתחרות על הגביע התרסק. לא ברור איך, אבל היו ניצולים בהתרסקות הזו. אנחנו עוברים באזור שכולו חנויות עם ציוד אופנועים ומוסכים, מוצאים פריטים שהיו חסרים לנו ובגלל שאני קצת 'משופעת' ויורד גשם מקצרים וחוזרים למלון שלנו להפרד מבעלת הבית (שהיא הטיפוס הכי מעופף שפגשנו..) ויוצאים ממדג'ין מזרחה. אחר הצהריים מגיעים לעיר קטנה וחמודה- EL CARMEN DE VIVORAL.

פעם היתה פה תעשיית קרמיקה מסורתית מאד מפותחת עד שהייבוא מסין הרג אותה. בשנים האחרונות מחדשים את בתי החרושת הקטנים, חוזרים לעטר ביד את הכלים, ומחזירים את המסורת הזו. הגענו לכאן כי זה בדרך, וגם כי ערן, השדכן שלנו, שלח אותנו לפגוש את חואן. אנחנו מתמקמים במלון שנראה חדש, נחמד מאד, ומופתעים מהמחיר- 50 אלף פזו- 17 דולר. חואן ואשתו לינדה באים לקחת אותנו לסיבוב בעיר שלהם- הכנסיה החדשה- מבנה מודרני מבחוץ ויפה מאד, המרכז התרבותי, רחוב הקרמיקה שחזיתות העסקים שלו מקושטות כולן. יושבים לאכול צ'וריסו- זה לא אותו צ'וריסו שאנחנו מכירים, והוא מוגש עם לחמניה ולימון. מסבירים לנו שחייבים לאכול קצת מכל דבר אבל ביחד. נחמד. כשהם שומעים שאני לא כל כך מרגישה טוב הם סוחבים אותנו למקום שמגישים בו תה קמומיל ומזמינים לי תה עם לימון ורום. שילוב מנצח לטענתם. מפה- למיטה. בבוקר מצבי טוב הרבה יותר, אולי זה התה, אולי המסאז' של גדי, כנראה השילוב.. מכאן שעה נסיעה למטרה שלנו. EL PENOL. חסרה לי האות המיוחדת במקלדת- צריך להגיד אל פניול. זהו מטאוריט ענק שנמצא בלב אזור אגמים, כשבנו פה סכר לייצור חשמל פינו כפר ששכן למרגלותיו וכשהמים נמוכים אפשר לראות את השרידים שלו. עכשו רואים רק הרבה מיים. העלייה לראש הסלע לא קלה- כמעט 700 מדרגות. אפשר להתנחם בעובדה שאנחנו עולים רק עם מצלמה וכובע- בדרך למעלה פוגשים בחור עם שק חמרי בניין ועוד שניים שעל כל אחד מהם 100 בקבוקי שתיה למסעדה- כשהמטיילים יגיעו יהיה להם מה לשתות. בתצפית למעלה אנחנו פוגשים את סאם, מהספינה. הוא עלה ברגל גם את הדרך מהכפר- צעיר, מותר לו.

למרגלות הענק עוד עיירה חמודה- תיירותית מאד בגללו- או בזכותו…

מכאן אנחנו ממשיכים דרומה- לקראת חשיכה, צריך לחפש מלון על הדרך- יש רבים כאלו בכל מיני רמות. שלט לעיירה SAN LUIS מוציא אותנו הצידה כמה קמ'. מפל מקסים ליד הכביש הצר והתלול, עיירה עם מרכז מסודר ונקי, כמה בתי מלון צמודים- רק לבחור. אני בוחרת לפי המרפסת.. המחיר לא מובן- 20 אלף פזו- 7 דולר. בערב יש פעילות בכיכר מתחתינו- בחור עם טייפ גדול שם מוזיקה, וכמה עשרות- בעיקר נשים- מקפצים ורוקדים לפי הדגמה שלו. כמו ריקודי עם בנעורינו, אבל בעיקר בשביל הכושר. הטלויזיה המקומית משדרת ממגרש הכדורגל של מדג'ין- במקום משחק גמר מתקיים שם מעין טקס אזכרה והוקרה לנבחרת הברזילאית שהתחסלה, בנוכחות קהל שממלא את כל האיצטדיון, ואנשים חשובים מקומיים וברזילאים. באמת שמרגש לראות את כל הקולומביאנים שמביעים השתתפות באבל הברזילאי! בבוקר יורד גשם ואנחנו מחכים שירגע קצת כדי לצאת לדרך.

הדרכים מאד איטיות בקולומביה- כבישים צרים ומפותלים, והעקיפה לא פשוטה, וכל הזמן יש משאיות בדרך. לפנינו נסיעה של בערך 60 קמ'- שעה וחצי. להגנתם יאמר שהנופים משגעים- הלב מתרחב עם כל פיסת נוף שמתגלה בעיקולים. כבר מתחיל להחשיך ואין ברירה- נכנסים לעיר CAJICA לארוחת ערב ולמצוא מלון. אין פה שום דבר מיוחד אבל זו עיר מאד אופיינית לקולומביה- לצד החנויות והמסעדות הקטנות וקצת מיושנות יש גם מקומות גדולים ומודרניים, המון בתי מרקחת, ותושבים חייכניים וידידותיים. המלון במחיר עירוני- 100 אלף פזו. פתאום זה נראה לנו יקר.. אבל יש ארוחת בוקר כלולה.

בבוקר, אחרי הגשם, נוסעים בכביש רחב וחדש לעיר ZIPAQUIRA. יש פה מכרה מלח עצום, שחלק ממנו הפך לקתדרלה. פעם היתה במכרה כנסיה אבל התמוטטות קטנה החריבה אותה, ועכשו בנו בתוך המנהרות של המכרה תצוגת צלבים ממלח. אנחנו יוצאים לסיור מודרך- שעה וחצי שהמדריך לא מפסיק להסביר. חלק מההסבר שלו הוא על המלח והכרייה, אבל הרב על עניינים נוצריים. אנחנו מרגישים כמו בסיור מסיונרי. חוץ מהאתגר ההנדסי והגודל המוגזם אין כאן לדעתי שום עניין. כפרוייקט אדריכלי/ אומנותי כמו שמציגים את זה- אין לזה ערך רב.. מזל שהנסיעה לכאן היא בערך על המסלול שלנו.

דרומה, אנחנו רוצים לעקוף את בוגוטה אבל טעות בהבנת הניווט וחוסר תאום בינינו, ואנחנו נכנסים ישר לתוך העיר, בכביש עמוס מאד וגרוע להפליא, שעה וחצי רק לצאת שוב מהעיר.. עכשו לפנינו 45 קמ'- שעה וחצי נסיעה.

 

הדרך בחלקה בתוך יער, והיא באמת כייפית. אנחנו בדרכנו לאתר של סולל-בונה ליד הכפר CHIACHO. מנהל סדנת המתכת באתר הוא אדם, שטייל שנים בעולם על אופנוע והגענו אליו דרך אתר 'הרפתקה'. יש פה כמה מהנדסים ישראלים שגרים באתר (מה שנקרא- בתנאי רווקות), אחד מהם הביא את אשתו והם גרים בכפר, ויש עוד שגרים בבוגוטה- שם ממוקמים המשרדים של הפרוייקט. הם בונים פה כביש מרכזי, עבודה שהיתה מתוכננת לשלוש שנים אבל בגלל בעיות בירוקרטיות תמשך כפול זמן. יש להם כמובן אשה מקומית שעובדת בבית- מנקה, מכבסת, מגישה ארוחת בוקר. נראה שלא סובלים פה. ואם נהנים מהעבודה אז בטח שזו עסקה טובה. בערב אדם לוקח אותנו לאכול פיצה בכפר. פרט אחד בשיחה מטריד מעט. אדם גדל בניר יצחק, וכשהוא שומע שיש לנו חווה ברמת נגב הוא מעיר שבאזור לא כל כך אוהבים את החוות. אצלם יש מצוקת דיור של דור ההמשך בקיבוצים והנה באו כל מיני פרוטקציונרים והשיגו לעצמם חוות… מקווים שלפחות הצלחנו להסביר את המצב לאשורו. למחרת, יום כביסות ומנוחה. בצהרים מתחילים להתקבץ עוד אנשים- חלקם לא גרים פה, הטבח מכין ארוחת צהריים וממשיך בהכנות לארוחת ערב בהנחייתו של טיטו- מנהל המוסך שבעבר היו לו פיצריות בצפון.. בראשון אנחנו מתכוננים לצאת, הכל בנחת, קפה, ארוחה, היום הטבח ו'אם הבית' בחופש- אבל יש כל כך הרבה אוכל בבית!

מזג האויר נראה מעט מאיים כשאנחנו נפרדים ויוצאים לדרך, אבל תמיד יש הפתעות- למעלה משעה נסיעה ובוגוטה מתגלה במלוא גודלה. אנחנו רואים אותה מלמעלה וזה מאד יפה, לצערינו אי אפשר לעקוף את העיר ואנחנו נאלצים לנסוע עוד חצי שעה בעיר- מזל שהתנועה ביום ראשון יותר חלשה..

חצי השעה הבאה היא נסיעה בכביש רחב ויחסית טוב, וכולה בירידה- בערך 2300 מטר בהתחלה, 400-500 מטר בסוף. לקראת חשיכה אנחנו נכנסים לעיר GERARDOT- חם, לח, ושני מלונות מלאים לגמרי- זו תחילת החופש- שולחים אותנו למלון בעיר- מזל שיש לנו שם של מקום שברור שהוא בסדר, כי המלונות במרכז העיר ממש לא עושים חשק לישון בהם.. שני בבוקר יורד גשם שוטף עד השעה עשר כך שאנחנו יוצאים לדרך מאוחר. לפנינו יום נסיעה ארוך ולא ממש מעניין- אנחנו נוסעים בעמק בין שני שרשראות הרים, אין בדרך מקומות מיוחדים- פשוט מרחק שצריך לעבור. זמן לעצירת קפה, יש שלט של חלב עזים. ברור שעוצרים! כבר פעם שניה שאנחנו רואים את זה- חנות קטנה שאנשים עוצרים לידה כדי לשתות חלב עזים. מוהלים פנימה קצת דבש, ומי שרוצה מקבל בפנים גם מיני כדורים או אבקה- הרעיון הוא כמו ויאגרה. אולי גם אנחנו צריכים למכור ככה- המחיר מתחיל בדולר לכוס! כשיש הרבה חלב ואין מספיק קונים במקום הם עושים קצת יוגורט או גבינה. אטרקציה מסוג לא תיירותי.

אנחנו חולפים על פני נייבה- עיר גדולה יחסית, בירת המחוז, וממשיכים לעיר גרסון. כמו בכל עיר- גם כאן יש מרכז לרגלי הכנסיה, שלרב היא גדולה ויפה- לא בסגנון האירופאי. המרכז עצמו זה חנויות קטנות, מסעדות קטנות ולא ברור למה- המון בתי מרקחת. (די שכיח עומס בתי המרקחת- התחיל במקסיקו ונמשך לכל אורך הדרך) בעיר הזו למעלה מחצי המסעדות הן גלידריות. יש ייחוד! בערב אנחנו מקבלים הודעה מסטפנו- הוא בסן אוגוסטין, מתכנן מחר לצאת לדרך. אנחנו מחזירים לו הודעה- שעתיים אנחנו שם. חכה לנו ובצהריים נמשיך ביחד. אין בעיה, הוא עונה- מחכה לכם בעשר. בבוקר נסיעה של שעתיים- הכביש סביר, מזג האויר חם, אין גשם. סן אוגוסטין, כאחיותיה, עיירה נחמדה אבל עיקר הביקור בה הוא כדי לראות את הסביבה- אבנים מפוסלות, מפלים בהרים, אין מה להשאר בעיירה עצמה.

אנחנו יוצאים לכיוון דרום, מחכה לנו נסיעה ארוכה בין ההרים. באמצע הדרך גשם- כל עוד זה טפטוף אנחנו ממשיכים, עוצרים במסעדונת לצד הכביש כדי ללבוש חליפת גשם ואז מתחיל מבול אמיתי. מנצלים את הזמן לארוחה קלה ועוד קפה, ונהגי המשאיות שגם עוצרים מבטיחים לנו שעוד שעת נסיעה ומגיעים לאזור יבש. ברגע שהגשם פוסק אנחנו ממהרים לצאת לדרך- הכל שטוף אבל השמש שוב זורחת והנוף יפה כתמיד. הקצבת הזמן והמרחק היומית שלנו נגמרת בעיירה מוקואה. אין סיבה לעצור פה מלבד העובדה שהשעה 4 וצריך למצוא בקרוב מקום לינה. גדי מחליט לבדוק באתר בוקינג, ויש הפתעה, האתר מכיר פה משהו… סטפנו בודק את טריפ אדוויזר- עוד הפתעות! יש בסביבה מפלים יפים ויש כמה מקומות לינה נחמדים מחוץ לעיר.

 

נסיעה קצרה ואנחנו מתמקמים בבית נחמד, שביל צר מוביל אותנו אל הנהר שבעמק- יופי של מקום. אנחנו כמובן עצלנים, אין בעיה- יש ארוחת ערב במקום. מחר נשכים לראות את הטוקאנים! בוקר נחמד, אבל הטוקאנים לא באו. הפסידו. 8 אנחנו כבר על האופנועים, מתחילים לנסוע לכיוון עיירה בשם סן פרנסיסקו. צריך לעבור את ההרים וגוגל אומר 77 קמ' שלוש וחצי שעות, ושום ישוב בדרך. מאחר וקיבלנו הודעה מאופנוענים אחרים שהכביש לפופאיאן סגור, אנחנו שמחים שבחרנו בדרך הזו אם כי לא כל כך ברור לנו מצבה. בטח נמצא משהו בדרך- אין פה קטעי כביש שאין בהם משהו! רבע שעה נסיעה ואנחנו מבינים. הכביש נגמר, יש דרך לא סלולה עם סיבובים כל הזמן, נותר רק להתפלל שלא יתחיל לרדת גשם. אחרי שעה נסיעה יש מסעדה באחד העיקולים ולידה חונות משאיות. אנחנו מחליטים לעצור למרות שנסענו מעט- אם כולם עוצרים פה אולי באמת אין כלום אחר כך. הנהגים מאשרים- זו הדרך הנכונה, כולה באותו מצב, ואין שום דבר לאורכה.

אנחנו מתחילים להשתעשע ברעיון של להעלות את האופנועים על משאית… אחרי שעוד ועוד אנשים אומרים לנו שעברנו את החלק הקל ומכאן הדרך קשה יותר, צרה יותר ואנחנו יודעים שגשם בלתי צפוי עשוי להתחיל- אנחנו מתחילים דיון עם נהג משאית, ורבע שעה אחרי אנחנו כבר על המשאית, האופנועים קשורים, ויוצאים לדרך. שעה נסיעה מטלטלת וקופצנית- עומדים. בהמשך הדרך משאית תקועה, הכביש חסום, לא ברור מתי יפתח. השמועה אומרת שמישהו הלך להביא חלקים והכל יפתח בשעה 3. ארבע שעות לעמוד במקום, מזל שלפחות יש לנו שתיה.. בשלב מסויים אנחנו יורדים מהמשאית ועולים לבדוק מה קורה. באמת יש משאית גדולה תקועה וחוסמת את המעבר. רב הדרך פה מאפשרת נסיעה רק בכיוון אחד, מדי פעם היא מספיק רחבה כדי ששתי מכוניות יעברו, ובצד- תהום. אמנם ירוקה אבל בכל זאת תהום. לפחות 10 אנשים עומדים מסביב לאדם שמנסה לתקן- כנראה נשבר גלגל. אנחנו יושבים בצד, מחכים. מלמעלה יורד מישהו עם חטיפים ועוגיות, אנחנו קונים רק כדי שנרגיש בטוחים שלא נרעב למוות… שעה אחרי שנתקעה התנועה מצליחים להזיז את המשאית למקום קצת יותר רחב כדי שהפקק ישתחרר, ולאט לאט מתחילים- קודם עוברים כל אלה שיורדים ואחריהם מתחילים לזוז העולים- מטפסים למשאית בחזרה, עוד שעתיים של טלטולים ונגיע.

הנוף מדהים- ברכיבה ספק אם היינו מצליחים להנות ממנו. קצת קשה לעמוד או לשבת מרב קפיצות- אנחנו ממש צריכים להחזיק משהו יציב כל הזמן כדי לא ליפול. לגדי יש רעיון יצירתי- הוא מתיישב על זורו- הדבר היחיד במשאית שקשור ויציב. הנהג שלנו ממש בסדר- גם נוהג בלי להשתולל- זה לא מובן מאליו פה- וגם מאפשר למכוניות הקלות יותר לעקוף אותו בכל מקום שהכביש מתרחב קצת. כשנוסעים בדרך הזו אפשר להבין את הדיווח ששומעים מדי פעם על אוטובוס שנפל עם עשרות פצועים והרוגים. לא פשוט לנהוג בה. אנחנו בעלייה מתמדת, ההרים לא נגמרים, מפחיד לחשוב על הירידה.. בסופו של דבר הירידה לעמק לא נוראית כפי שחששנו, השעה שלוש וחצי ואנחנו סוף סוף יורדים לקרקע בטוחה. נותנים לנהג שלנו 50 אלף פזו למרות שקבענו 40, ועולים על כביש. הנסיעה מרגישה חלקה כל כך! סן פרנסיסקו מאד קטנה, ממשיכים עוד כמה קמ' ומתמקמים ללילה בעיירה הבאה- SIBUNDOY. התכנית המקורית היא להפגש בשבע וחצי לקפה, בשמונה לעלות על האופנועים ולעצור בהמשך הבוקר לאכול. שבע וחצי יש תכונה משטרתית גדולה בחוץ. מסתבר שהיום יום חופש- חג האורות שבמהלך הערב הקודם נחגג בהדלקת נרות רבים ברחובות. באזור יש תחרות אופניים והמשטרה סוגרת את הכבישים משמונה בבוקר עד שתים עשרה. אנחנו ממהרים לברוח, צריך לעבור כמה כפרים עד תחילת החסימה לפני שמונה..

מיד אחרי זה הדרך מתחילה להתפתל למעלה, ואין שום מקום לאכול! באחד הסיבובים יש מכלת קטנה וכן, יש להם קפה, וכן, הם יכולים להכין לנו ארפס. AREPAS זו מין לביבה קטנה, בדרך כלל מקמח תירס, ובכל מקום מכינים אותה קצת אחרת, לרב זה די חסר טעם. יש כאלו שממלאים אותן בגבינה ויש כאלו שסתם אוכלים ליד האוכל. פה קיבלנו לביבה מטוגנת מקמח חיטה, קצת מתוקה- מתאים כהכנה לחנוכה.. מכאן אנחנו ממשיכים לעלות עד לגובה של 3200 מטר, נהיה קר, אבל היום מקסים. עוברים את פסטו ונוסעים לכיוון IPIALES. עוד הפסקת קפה עם תותים ושמנת, יש לנו כמעט שעתיים נסיעה בחבל ארץ ירוק, עם שטחים חקלאיים קטנים מסודרים, ובכל פעם מתגלה זוית אחרת של ההרים והתהומות שביניהם. קולומביה פשוט יפה- לא קשה להתאהב בה. אנחנו עוברים את איפיאלס, רבע שעה נסיעה והגענו- LAS LAJAS, עיירה פצפונת שיש בה כנסיה ומנזר מדהימים בין שני הרים, והיא מלאה בעולי רגל שבאים לבקש בקשות, והדרך היורדת אליה מכוסה בשלטים שהציבו עולי רגל שבקשותיהם התמלאו. סטפנו נכנס למצב רוח דתי- קתוליות זה משהו שאי אפשר להפטר ממנו כנראה.. אנחנו מתמקמים במלון ששייך לכנסיה ויש לו תצפית יפה על האזור. יומנו האחרון בקולומביה.

בליז. אנחנו מתכוונים רק לעבור פה- בליז מציעה 2 דברים לתיירים- חופים יפים עם אתרי צלילה, ופירמידות. מבחינתנו- אין צורך להשאר. אבל מאד מעניין מה שקורה פה. אנשים מדברים איתנו באנגלית גם כשאנחנו פונים בספרדית, השילוט- גם הרשמי וגם של החנויות הקטנות- באנגלית, תערובת אנושית שונה לגמרי ממקסיקו, בקיצור- משהו אחר. בליז היא מדינה קטנטונת- 22 אלף קמ'ר- וחיים בה כ 350 אלף איש. היא קיבלה עצמאות בשנת 1981, ועד אז היתה מושבה בריטית. כרבע מהאוכלוסיה שחורה, חצי הם תערובת היספנית- אינדיאנית, והשאר- ערב רב. כולל קהילה מנוניטית דוברת גרמנית- לראות אותם זה הפתעה! הבתים ברובם בתי עץ, חלקם הגדול על עמודים, ופה ושם מציץ איזה מבנה מודרני מעניין. האוכל הכי מקובל בדרך- עוף מטוגן. וטורטיות כמובן.

אחר הצהריים אנחנו כבר בגואטמלה. מעבר הגבול לא ארוך מדי, גם לא לוקחים כסף על האופנוע, ואנחנו בפנים. לילה ראשון בגואטמלה. למחרת נוסעים לFLORES שזו עיר על אי קטן באגם שיש אליה מעבר של כביש. חמוד, מקום של תיירים. הכיוון שלנו דרומה, ואנחנו בוחרים את הדרך המזרחית הפחות מקובלת.

flores

 

הדרך מובילה אותנו לפינקה איזבל, שמככבת בסיפורים של גדי. המקום מטופח ומטופל, אבל די ריק. מאז שנסלל כביש טוב יותר מפלורס מערבה ודרומה, פחות מטיילים מגיעים לאזור. אנחנו מקבלים בקתה על עמודי עץ שהשרותים בחדרון למטה, וזורו חונה גם הוא מתחת לגג.

finca ixobel

ארוחת ערב טובה במסעדה המקומית, בעלת המקום מזה יותר מארבעים שנה יושבת איתנו- היא בכלל אנגליה שכמו אירופאים ואמריקאים רבים עברה לגור כאן. בבוקר קפה במרפסת שלנו, וארוחת בוקר במסעדה כשאנחנו כבר מאורגנים ליציאה. עוברים דרך העיר ריו דולסה- מקומית טיפוסית עם רחוב ראשי צר שפקוק במשאיות ומכוניות, האופנועים מזגזגים בין הרכבים, הדוכנים גולשים אל הכביש, ברדק אמיתי- וממשיכים בנסיעה עד האגם, זה לא אזור תיירותי במיוחד, אבל יש הוסטל ממש על האגם ושם אנחנו יושבים לשתות בנחת. הנשים בעיירה הזו לבושות בחצאיות מסורתיות, גדי מרוצה מהגובה הממוצע ברחוב- כמעט כולם כל כך נמוכים!

 

מפה אנחנו חוזרים אחורה 15 קמ', ונכנסים לכפר AGUA CALIENTE. בשולי הכפר יש נהר, שלוחה של ריו דולסה, שאפשר להכנס ולהתרחץ במימיו- או לעשות כביסה אם זה מה שמתאים היום, וכמה דקות הליכה לאורך הנהר מביאות אותנו לבריכה קטנה שנוצרה בו. המים קרירים, נקיים ומרעננים, אבל האטרקציה פה שונה בהחלט- ממקום צדדי בסלעים שמעל הבריכה בוקעים מים וולקנים- עם ריח גפרית, כמו במרחצאות אמיתיים, וחמים! אנחנו שוחים אל 'מקלחת' המים החמים, וזה בהחלט נחמד ביותר. כמובן ששילמנו, כמקובל במקומות האלה- לאיש שיושב ליד הכניסה, לאיש ששומר על החניה, וגם לאיש ששומר בבריכה… חבל רק שאין מקום שנח לשבת בו- רק גזעים שמדמים ספסלים, והכל מבוצבץ. היינו נשארים יותר!

מפה חזרה לכביש הראשי, ודרך גואטמלה סיטי לאנטיגואה. הכבישים במצב קצת יותר טוב, ואחר הצהריים אנחנו כבר מתמקמים במלון ברחוב הראשי. אנטיגואה, כמו אחיותיה, הערים שתיירים מחבבים, הפכה עם השנים ליקרה יותר גם מבחינת הלינה וגם האוכל, המרכז הקולוניאלי שמור ויש הרבה מקומות נחמדים מאד, אבל הרמה הכללית לא הרבה יותר גבוהה.. גם כאן הרחובות מלאים ברוכלים קטנים שמציעים הכל, ויש הרבה תיירים, באחד הרחובות חולף על פנינו אופנוע עם שני מטיילים- גם אנחנו וגם הם כל כך מופתעים, שלא מספיקים לעצור בזמן, והתנועה גורפת אותנו כל אופנוע לכיוון אחר.. הרחובות באנטיגואה לא מאפשרים לרוכב עם אופנוע כבד לעשות מה שבא לו- כל מרכז העיר מרוצף באבנים קטנות, שום דבר לא יציב, ומאחר שמסביבך כל הזמן מתרוצצים הולכי רגל, אופניים, אופנועים קטנים וריקשות- בנוסף למכוניות כמובן- אתה חייב להיות מרוכז לגמרי בלהגיע למקום שאתה רוצה בלי נפילות. לא פשוט.

guatemala city to antigua

בערב הרחובות נעימים מאד- מוארים בעדינות, בבתים הרבה מקומות לשבת לארוחה- מטאקוס ועד מסעדות ממש, עיר חביבה מאד. למחרת אנחנו נוסעים חזרה לבירה, הזמנו טיפול במוסך המורשה במקום זה שלא נעשה במקסיקו. החלטנו להשאיר שם את האופנוע ולנוע בתחבורה ציבורית ל PANAJACHEL. במוסך אנחנו פוגשים את ברנט, שאתמול, אחרי שהיה 5 ימים מושבת בגלל זיקה, התנגש קלות ברכב- באשמתו- ונפל בצומת באנטיגואה. 2 הארגזים שלו ניזוקו והוא בלחץ כי הוא צריך להגיע עד ה 14 לנובמבר לפנמה. מאחלים לו הצלחה, ועולים על מונית שהמוסך הזמין לנו אל האוטובוס. מחר, 1/11 הוא יום חג המתים והמוסך- כמו חצי מהמדינה- יהיה סגור, כך שננצל את היום לטיול. לא תכננו אבל החוויה תהיה אוטנטית מאד… זה אוטובוס מהסוג הישן, צבוע בעליזות, שעה לפני זמן הנסיעה מתחילים להעמיס על הגג- צמיגים, חבילות קרטון בכל הגדלים, שקי נילון ענקיים, האפרוחים- כ 15 ארגזים יכנסו פנימה מאחורי הספסלים האחוריים ובזמן שלא נשמע את המנוע נשמע את הציוצים שלהם. לא סתם קוראים לזה אוטובוס תרנגולות… התחנה עצמה היא חצר פנימית שיש בה גם דוכן אוכל ושני שולחנות מאולתרים, יש גם שרותים שאפילו גדי התקשה להשתין בהם, והלכלוך הצטבר בכל מקום כבר כמה עשרות שנים בודאי..

bus to PANAJACHEL

יש מעט מאד נוסעים והנהג רק נוהג, אבל צמוד אליו בחור שאחראי על העלאת והורדת נוסעים וגביית כסף. הנסיעה לאגם אטיטלן אורכת כשלוש וחצי שעות- מעט יותר ממה שהיה לוקח באופנוע. ביציאה מהתחנה יש רמזור- אדום- אבל אין מכוניות אז נוסעים, אנשים לאורך הכביש עומדים במקומות שהם כנראה מוסכמים מראש, ותוך כדי נסיעה פדרו, האחראי, מוציא חצי גוף החוצה וצועק משהו- אם מישהו למטה מסמן לו האוטובוס עוצר, פדרו קופץ החוצה, הנוסעים נדחפים מהר ופדרו אחריהם כי האוטובוס כבר שוב בנסיעה, אחר כך הוא עובר לקחת כסף. לפעמים יש חבילות ואז הוא קופץ לגג, מעמיס ונכנס חזרה תוך כדי נסיעה. לאט לאט האוטובוס מתמלא, ושכבר אין מקום אנשים נדחפים לספסלים- מזל שרובם קטנים אז יש מקום לשלושה בספסל. כשהם גדולים יותר- שמים חצי ישבן על הספסל, מהצד השני מתישב עוד מישהו באותה שיטה והשניים האלו גם נשענים אחד על השני. לא מדברים כי הם זרים לגמרי, וכשכבר מתפנה מקום אחר אף אחד לא עובר לשפר עמדה- כמו שהתיישבת כך תשאר עד סוף הנסיעה.. לקראת סוף הנסיעה גם מתחילים להוריד חבילות מהאריזה שעל הגג- משלוחים לחנויות בדרך. הנסיעה עצמה משוגעת לחלוטין- מהירות מטורפת, בסיבובים כולם מחזיקים חזק כדי לא ליפול ונוטים הצידה- כולל הנהג, ממש כמו בסרטים מצויירים. גם עצירה לתדלוק נעשית במהירות הבזק- אם צינור הדלק בתחנה היה גמיש יותר סביר שגם זה היה תוך כדי נסיעה.. הפעם היחידה שעצרנו היתה כשהכביש היה חסום בגלל עבודות וכל כמה דקות אפשרו לתנועה לזרום רק לכיוון אחד. כבר בהתחלה הבנו את הרעיון הכללי והתחלנו לרשום מה קורה ברמזורים או בין התחנות: לפי הסדר- ראשון עלה מקבץ נדבות ששאל בנימה מאיימת כל נוסע אם הוא מתכוון לעזור לו, אחריו מקבץ נדבות עם ילד חולה סרטן, מוכר פירות קלופים, מוכר זמן אויר לטלפון, שניים שחילקו סוכריות ואז עברו לאסוף תשלום, תוך כדי שוטר עוצר את האוטובוס בגלל נהיגה פרועה ואז זה ממשיך- שני צעירים מוכרים טורטיה ממולאת בחמש קצל, ילדה מוכרת בוטנים בשקית, אשה שתולה את הפירות למכירה עם קולב במוט לידיים שבתקרת האוטובוס, מוכר עיתונים שלא הצליח להכנס מרב צפיפות אז אשת הקולב הכריזה על מרכולתו, ובתחנת הדלק בחור עם סלסלת פיצוחים יפהפיה. אולי פספסנו מישהו.. בסופו של דבר אחרי קצת יותר מארבע שעות הגענו ליעדנו- PANAJACHEL. אנחנו יורדים באזור היותר תיירותי, שותים קפה מצויין וממשיכים למלון שפז'מן מתאכסן בו, נפגשים מאוחר יותר עם אuנור ואייפר לארוחת ערב ומטיילים קצת ברחוב הראשי. הם לוקחים אותנו לחוף- יש שם טיילת אבל כל כך חשוך שאי אפשר לראות כלום חוץ מאורות רחוקים מסביב לאגם. ATITLAN הוא אגם מפורסם ומתוייר, אבל אי אפשר להקיף את כולו בגלל מצב הכבישים ולכן רב המטיילים מגיעים לעיירה אחת ואז עוברים בין שאר העיירות בסירה. אנחנו מתכוונים לשוט מחר בבוקר לסן פדרו שהיא העיירה היותר מפורסמת באזור. מוקדם בבוקר אנחנו יוצאים לסבוב על הטיילת שלפי השילוט נתרמה על ידי יפן לפני שנתיים. לא כל כך ברור איך כי הטיילת הזו נראית כמו בת שלושים, אבל קשה להבין את הקומבינות של גואטמלה כמו גם של כל שכנותיה.. האמת- המקום הוא אוסף של ג'יפה. הכל מט לפול, מלוכלך ברמה של פי כמה משוק הכרמל בסוף היום, ועשרות הכלבים שמסתובבים חופשי מוסיפים את שלהם. כשהדוכנים מתמלאים בסחורה צבעונית והאנשים ממלאים את הרחובות הטינופת נטמעת אבל בשעת בוקר מוקדמת העליבות זועקת. אפשר כמובן להתעלם ורק לעמוד מול האגם ולצפות בנוף מסביב ובהרי הגעש שממול, זה בעצם מה שמביא לפה את התיירים, וזה בהחלט מראה יפהפה!

lake atitlan

אחרי ארוחת בוקר אנחנו עולים על סירה לסן פדרו. הסירה אמורה לצאת כל עשרים דקות אבל למעשה יוצאים כשהיא מתמלאה. רב הנוסעים הם מקומיים שזה אמצעי התחבורה היומיומי שלהם, מעט תיירים. חצי שעה ואנחנו שם. קצת יותר חי, יותר תיירים, יותר צבעוני, אבל בבסיס- אותו זבל..

הרבה מקומות מציעים לימודי ספרדית, יש לימודי ריקוד- פה גדי לקח בזמנו שיעור ריקוד פרטי שבסופו המורה אמרה לו שלא כל אחד צריך לרקוד.. ארוחת צהריים בהוסטל ישראלי (יש גם בית חב'ד- אלוקות!).

חוזרים לנסיעה חזרה לגואטמלה. הפעם זו הסעה של תיירים, במקום 30 קצל ששילמנו אתמול אנחנו משלמים 165 קצל, רק בגלל שחלק מהנסיעה יהיה בחושך ואין לנו אומץ לאוטובוס. בגלל החג הכבישים עמוסים במיוחד, ובאנטיגואה שאליה נכנסנו להוריד ולאסוף נוסעים התנועה עומדת. במקום שלוש וחצי שעות הסיפור מתארך ללמעלה מחמש שעות וכולל נהג גס רוח ומריבה קטנה… באזור של המלון שלנו אין איפה לאכול, אנחנו מרגיעים את הרעב עם פרינגלס וקולה.. בבוקר- כמה דקות הליכה ואנחנו במוסך, ובחמישה לשמונה כבר בנסיעה. ארוחת בוקר- בדרך. המטרה- לחצות את הגבול לאל סלבדור, ולישון כמה שיותר קרוב להונדורס כדי שמחר נספיק לעבור את שני מעברי הגבול ולהכנס לניקרגואה. הסיבה- שתי המדינות האלו נחשבות למסוכנות מדי לשהיה- לתיירים ובכלל, אבל לתושבים בדרך כלל אין ברירה ולנו יש.. אנחנו יודעים שמכרינו הדו גלגליים נמצאים כמה שעות לפנינו- ננסה להדביק אותם, לא בטוח שאפשר. 11 אנחנו עוצרים לשתות משהו, אנחנו 15 קמ' לפני הגבול מחפשים בעיירה מקום לצילום מסמכים, אבל חוץ מדוכני אוכל הכל סגור- פה חוגגים את חג המתים באיחור של יום, כולם בבית הקברות. על הדרך מספרים לנו שמעבר הגבול סגור כי משפצים אותו ויש מעבר רק להולכי רגל- צריך לחזור ולעשות סבוב של כמעט שעה למעבר אחר. רוחנו נופלת, ובעיקר- ישבננו כואב, אבל אין ברירה. לדרך.

 

 

את הצד של גואטמלה לא נעבור מהר- המשמרת של הבוקר סגרה את המחשבים בשתים עשרה ועשרים כי בשעה אחת מתחילה משמרת חדשה, ובתור לפנינו יש יותר מעשרה אנשים, רובם עם ערימת ניירת של משאיות שצריכות להכנס, ואנחנו חייבים שיחתמו לנו על הטופס לשחרור האופנוע! אין ברירה- מחכים ובינתיים מפתחים יחסי ידידות עם השומר. לחינם. בשעה אחת גם השומר מתחלף, כל פקידי המשמרת החדשה כבר מזמן החתימו כרטיס, אבל יש להם זמן. באחת ועשרים פקידה אחת מתיישבת, מרימה את הראש ואומרת- כן- ולפני שכל המאכערים מספיקים לגמור להחליט מי הולך ראשון גדי כבר אצלה, חמש דקות ואנחנו בחוץ! הכניסה לאל סלבדור שקטה ודי מהירה- יש לנו את כל המסמכים מצולמים, רק צריך לחכות שידפיסו לנו אישור לאופנוע בקצב צב (ואין טעות בהדפסה למזלינו) ואנחנו בפנים. לפנינו נסיעה של כשעתיים- שלוש, אבל העכוב בגבול מקרב אותנו לחושך- לא נספיק להגיע לסנטה מריה דה לימה ולחבור לידידינו. חוץ מזה מתחיל גשם, החושך יורד במכה לפני שש בערב- אין שעת ערביים- ואנחנו נאלצים להכנס לעיר בדרך לחפש מלון. ברחוב הראשי יש אולם של הכנסיה האוונגליסטית עם כתובות וסמלים של ישראל- אנחנו יושבים לאכול ליד וצופים בדרשה מעורבת בשירה בציבור- מסיונריות לשמה- אפילו בקרב המאמינים- ממש סוג של שטיפת מח. המלון שליד הוא בעצם מלון לפי שעות, יש הרבה כאלו לאורך הדרך לכל הזוגות שאין להם תנאים לפרטיות ונאלצים ללכת למלון. די מזעזע. אנחנו ישנים על הסדינים בבגדים, משתינים מרחוק כדי לא לגעת בכלום, על מקלחת אין מה לדבר. מעודדים את עצמינו- מחר נישן במקום טוב יותר.. 7 דולר ללילה, אנחנו רטובים, עייפים ומלוכלכים- שעות של עמידה בתור ונסיעה במזג אויר טרופי בתוך חליפות האופנוע, ובנוסף הגשם, בהחלט לא הרגשה נעימה. יש גם ימים כאלה.

hotel ?- el salvador

שש בבוקר אנחנו כבר בחוץ בנסיעה, ממהרים לברוח. אל סלבדור מכוערת, מלוכלכת, עניה, אפילו באפריקה לא ראינו עליבות כזו. קשה לי להבין, אבל כנראה שאנחנו מסתכלים עליהם בעיניים מערביות ובגלל שהם נראים כמונו, היינו מצפים שיחשבו ויתנהגו כמונו- אבל זה פשוט לא ככה. לכל אורך הדרך רואים אנשים שפשוט רובצים ליד החושות שלהם ולא עושים כלום, חיים בתוך הטינופת שלהם, יש בתים שאפשר לראות שיש ערסלים תלויים בפנים, ואוסף הרהיטים העלוב לא היה נמכר אצלינו אפילו כגרוטאות.

לגבול עם הונדורס אנחנו מגיעים מוקדם למדי- התור ארוך כאורך הגלות, מוצאים שם את אריק מסן פרנסיסקו (שהוא כנראה מעופף רציני) ובאמצע התור את סטפנו מאיטליה. את פז'מן אנחנו רואים יוצא בצד השני- רק עכשו הם גמרו, אנחנו אופטימים- בקרוב נתאחד! מסתבר שלא חשוב באיזה תור עומדים קודם, אבל יש שני תורות- אחד זה החתמת הדרכון, והשני שיותר קצר אבל לוקח אותו זמן- לניירת של האופנוע. אני נשארת בתור הדרכונים ושלושת הנהגים הולכים ל'אדואנה'. בזמן שאני זוחלת עם התור ונמסה לאיטי, שלשת הגברים מתרוצצים להביא את הצילומים הדרושים, לבנק וחזרה, עוד צילום של אותו ניר אבל הפעם עם חותמת, מחכים שיגמרו להדפיס אישור, בודקים שאין טעויות בהדפסה וכך הלאה. הם גומרים את התהליך ממש לפני שאני מגיעה לראש התור וכולנו יוצאים ביחד בשמחה. אריק מתכוון להשאר בהונדורס 4 ימים- בכל זאת, למרות הסכנות, אומרים שזו מדינה יפה. בנוסף- בסוף השבוע יש בחירות בניקרגואה, הוא לא ממהר להגיע לשם. נפגוש אותו בפנמה שוב. סטפנו יוצא איתנו- גם הוא רוצה לצאת עוד היום מהמדינה. טוב לרכב עם חברה. הכבישים במצב עוד יותר גרוע- (כמה גרוע יותר עוד יכול להיות??) בורות בגודל 30 סמ' ויותר, כל הזמן צריך לזגזג על הכביש- רק לראות את האוטובוסים עושים את זה ולמות מפחד! אנחנו עוצרים לארוחת צהריים ומתחילים להכיר את השותף החדש שלנו- 24 שנים מ 45 שנות חייו הוא לא חי באיטליה, בעיקר במזרח- סין, הונג קונג, ומטייל בכל העולם. במרכז ודרום אמריקה זה לא הטיול הראשון שלו, בנסיעה הזו הוא משלב קצת התנדבות- מעביר סדנאות צילום בבתי ספר בכפרים. יהיה מעניין.

honduras

אנחנו ממשיכים בקצב די איטי, נזהרים מהבורות אבל תמיד יש כאלה שאי אפשר לחמוק מהם.. אחד כזה הוא טיפה יותר מדי. גדי מודיע לי מיד שמשהו לא תקין, ואחרי כמה שניות עוצר. הגלגל הקדמי נפגע. כנראה פנצ'ר, מזל שסטפנו איתנו, עוזר לחבר את הקומפרסור למצבר, מוציא את שלו כששלנו לא מתפקד, אבל גם זה לא עוזר. מעמידים את האופנוע על הרגל האמצעית ומתחילים לבדוק את הצמיג- אנחנו בבעיה. הרינג התעקם. לסטפנו יש פטיש קטן אבל זה לא מספיק- אי אפשר לישר את הרינג. בזמן שהבנים עובדים אני מכינה קפה- לפחות נהנה ממשהו..

 

המאמצים לא עוזרים. כמה ילדים שעומדים על הכביש אומרים לנו שיש עיר בעוד 3 קמ', וסטפנו נוסע לחפש פנצ'רמאכער שיבוא לעזור, אולי לקחת את האופנוע עם טנדר. כמה דקות והוא כבר חוזר- כמה מאות מטרים קדימה יש מישהו שמתקן 'דברים'. האיש מגיע עם 2 בנים, מעמיס אותי על המכונית, סטפנו נוסע לפנינו וגדי עם הבנים דוחף את האופנוע. בודקים את הצמיג, ואז מתגלה עד כמה המצב גרוע- יש סדק ברינג. האיש- פלקו, צ'יקו, וגם כמה כינויים אחרים שיש לו- אומר שאין בעיה- ב'עיר' שעברנו, 6 קמ' אחורה- יש מישהו שיכול לרתך אלומיניום. אנחנו מציעים לסטפנו להמשיך למרות שממש נשמח לא להשאר לבד, אבל הוא רוצה להיות שותף עד הסוף.

מפרקים את הגלגל וכל הגברים נוסעים לרתך. צ'יקו, שני הבנים (13,20), גדי וסטפנו. אני נשארת בבית. מריה, הפטרונה של הבית, שתי הבנות (15,18), הסבתא ושני הילדים (5,7) יושבים במרפסת. ויושבים. ויושבים. מדי פעם מחליפים כמה משפטים. מגיעה מכונית משטרה ושני שוטרים מצטרפים לישיבה. אחד מהם מנהל איתי שיחה- על האופנוע, על הנסיעה. מתחיל לטפטף, עוד שני אנשים עם אופנועים קטנים נכנסים- לאחד מהם יש שק גרעינים והוא לא רוצה שירטב. הגשם הופך למבול, וגג הפח של המרפסת מתחיל לדלוף- אנחנו משפרים עמדות עם הכסאות שלנו. כשהגשם חוזר להיות טפטוף השוטרים והאופנועים זזים, ומצטרף אלינו זוג צעיר שגם נכנסו לבור ויש להם פנצ'ר. כשהבחור שומע שאני מישראל הוא פוצח בהרצאה מבולבלת על התורה ואלוהים וישראל- הוא שייך לכנסיה האוונגליסטית, שמסתבר שהיא די גדולה בהונדורס. אחרי שעה מישהו בא לאסוף את הזוג עם טנדר. בשלב זה אני ומריה מתחילות לנהל שיחה- על הילדים, הנכדים, הכנסיה, החיים. על העבודה העיקרית באזור שהיא הכנת שרימפס ליצוא לארצות הברית ומקסיקו. המושגים הכספיים שלה מאד נמוכים, אבל אחיה שיש לו מוסך בארצות הברית לא יצליח לשכנע אותה לעבור אליו ולהרוויח יותר. היא מספרת ארוכות עליו ועל העבודה שלה. לא משהו פילוסופי, אבל לפחות הזמן עובר.. היא לוקחת אותי לחדר בבית שבו שומרים ציוד הגברה- מסתבר שצ'יקו עובד הרבה במתן שרותי מוזיקה למסיבות. לתדהמתי הרבה יש בחדר, מלבד ריח כבד של טחב, 8 מגברים ענקיים, 4 מערכות מחשב, ומערכת תאורה למסיבות. אני לא מבינה גדולה, וסביר שהציוד לא פאר הטכנולוגיה, אבל בהחלט מרשים. אף אחד לא אוכל משהו מסודר, גם לא ראיתי מישהו קם לבשל- יש להם חנות מכולת קטנה ומדי פעם מישהו קם, לוקח איזה חטיף או עוגיה, זורק את השקית לכיוון הפח, ואז הכלבים והתרנגולות יכולים גם להשתעשע. חמש וחצי, כבר כמה שעות שאנחנו יושבים, החושך יורד, מטלפנים לחואן, הבן שנסע איתם ומקבלים דיווח- חצי שעה הם מגיעים. במרפסת אין ממש תאורה, אז בעזרת הטלפון מרכיבים את הצמיג על הרינג ומנפחים. בדיקה שטחית מאשרת את החשש- הטיפול לא הועיל. התלבטות קשה. לחזור אל הפחח? תנאי התאורה שלו לא טובים יותר, ולפי מה שגדי אומר- הוא גם לא ממש יודע לעבוד. מחליטים לחזור אליו מוקדם בבוקר. הוא כמובן אומר שנבוא- הוא לא יגבה כסף, ויעשה את העבודה עד שהכל יהיה פיקס. עכשו הבעיה הבאה- איפה ישנים? מציעים לנו להשאר לישון, אבל בחדר על הרצפה- אפילו ערסלים בשבילנו אין להם… הפתרון- צ'יקו יקח אותנו לעיר שעל הגבול, יש שם מלון, בבוקר הוא צריך להיות שם בחמש וחצי ואז הוא יאסוף אותנו בחזרה אליו הביתה. מאחר ואין לנו כסף מקומי גדי נותן לו 100 דולר שיחליף לנו בבוקר. על הנסיעות שהוא עושה בשבילנו הוא כמובן גובה כסף, לפחות על מחר הוא לא יקח כלום כי הוא ממילא בא משם.. המלון, הכי טוב שיש, מתגלה כגרוע יותר מקודמו. אנחנו מחפשים מקום לאכול- מאחר ומעבר הגבול פתוח 24 שעות יש גם מקום שמגיש אוכל. כמה עולה ארוחה? מנואל נעמד לידנו ומודיע לנו שהמחיר הוא 5 דולר. אנחנו אומרים שזה יקר מדי. אין לנו מושג- המטבעות המשתנים בין הארצות והמחירים שצריך לתרגם (לפסו מקסיקני/ קצל/ דולר/שקל) כבר בלבלו את הפרופורציות, אבל בהרגשה זה לא מתאים. הבחורה הולכת למטבח וחוזרת עם מחיר חדש- 4 דולר כולל שתיה. כשאנחנו מחכים לאוכל אנחנו מגלגלים שיחה עם מנואל, מנסים לפתוח לנו אופציות חדשות להמשך. למשל לשלם לטנדר שיעביר את זורו לניקרגואה לעיר שבה אולי נמצא פתרון. הוא אומר שיבקשו, נגיד, 300 דולר. אז הוא יוריד את המוביל ל 250, ואת החמישים הנותרים ניתן לו. בשלב זה אנחנו מגלים שהוא בכלל לא שייך למסעדה- רק ניסה להרוויח עלינו את ההפרש במחיר.. בהמשך, כשהוא מבין שרק מחר נדע אם בכלל אנחנו צריכים הובלה והרווח שלו מהתיווך מתרחק, הוא מנסה למכור לנו משהו אחר- יעלה 3 דולר לכל אחד מחר כדי שיסדרו לנו מהר את התהליך במכס, יחד זה 9 דולר. אם ניתן לו עכשו 7 דולר מתוך זה, הוא יוכל לנסוע לכפר שלו ולהביא משם מישהו עם טנדר שמחר יקח אותנו. כשגם זה לא עובד הוא מסתפק בסיגריה, אבל את הסיגריה האחרונה עישנתי לפני כמה דקות. עכשו הוא רוצה לשדך לנו מקום לישון. אנחנו אומרים לו שבאים לקחת אותנו בחזרה לאופנוע- לא נראה לנו שיחסי קירבה עם האיש הזה יכולים להועיל לנו.. חומקים ל'מלון' שלנו, נופלים למיטות- צריך להיות מוכנים בחמש וחצי בבוקר. אנחנו מתעוררים בזמן, מגעילים את עצמנו- אנחנו פשוט מטונפים- אפילו הציפורניים נראות כמו של הומלסים, הכל דביק, אין לנו בגד אחד נקי ויבש, נכנסים מתחת לצינור שמייצג מקלחת ועושים שטיפה של מים קרים שתי דקות. קצת יותר טוב. חמש וחצי אנחנו כבר בחוץ, רואים את המכונית של צ'יקו עמוסת פסולת ברזל בדרכה לגבול. במסעדה הקרובה כבר הדליקו את האש- פשוטו כמשמעו- המדורה דולקת- אנחנו קונים קפה מדהים (באמת!) ומתחילים את היום בחיוך. יש אופציה אחרת?

בנסיעה צ'יקו מספר לי איך כל המשפחה עובדת ביחד, הוא מאד גאה במשפחה שלו. קשה קצת לעקוב אחריו- השפה אותה שפה, אבל האנשים 'בולעים' אותיות ומשבשים מילים, וגם ככה הספרדית שלי לא שוטפת. אבל אנחנו בכל זאת מנהלים איזו שיחה. סטפנו וגדי נוסעים עם הרינג לפחח, ואני נשארת לעוד שעה מעניינת עם המשפחה. צ'יקו נזרק בערסל, הוא עייף. האשה מטאטאה את המרפסת, הבנות 'מסדרות', הבנים הקטנים קוצצים את העצים מסביב לחצר עם מצ'טות, הגדולים יותר ממלאים הוראות של האבא ומזיזים דברים מצד לצד. מסתבר שבהונדורס אין חוק חינוך חובה ומי שלא רוצה לא הולך לבית ספר. הבן שלהם בן ה 13 מאד אינטיליגנטי, תמיד הביא ציונים טובים, אף פעם לא התלוננו עליו, והוא גם יודע שהוא רוצה ללמוד כדי לעבוד במשרד. הבנות מזמן כבר לא לומדות, הצעירה יותר רוצה לנסוע לארצות הברית לעבוד, והקטנים בכלל לא התחילו. אבל צ'יקו לפעמים ממש קורא להם מהתנ'ך כדי שיכירו את הסיפורים. המון עתיד. דעתינו על מערכת החינוך בארץ, נחיצותה ויעילותה לא ממש טובה- בלשון המעטה- אבל אין ספק שבאזורים מסויימים בעולם זה הדבר היחיד שיכול לקדם אוכלוסיה. וזה אחד מהם… שעה עוברת, והגלגל חוזר. הצמד שלנו הגיע עם תכנית חלופית. כמה בעצם. רעיון ההובלה עדיין בתוקף, יש גם רעיון חדש- לעשות קדח ברינג ולשים פנימית בגלגל הטיובלס, והרעיון שכרגע גם פרקטי- אם הריתוך לא עובד- למרוח דבק על הסדק. הם אפילו מצאו וקנו דבק אפוקסי ונייר שיוף.. כדי לא להרכיב את הצמיג ואולי שוב נצטרך לפרק ולהרכיב, אנחנו מחליטים בכל מקרה למרוח דבק. אני משייפת את הרינג, סטפנו מכין את התערובת וגדי מתחיל למרוח. מאחר והדבק עושה ריאקציה כימית, צריך לעשות הכל תוך כמה דקות, וזה גם מתחמם! חדשה טובה- זה נראה טוב. חדשה רעה- יוצאות בועות אויר. עוד חצי שעה- עוד שכבה. בזמן שאנחנו מחכים אני שוב מכינה קפה. הגזייה שלנו מרתקת אותם, וככה כל דבר שאנחנו אומרים שיש לנו באופנועים. בדיקה נוספת עם מי סבון מבשרת טובות. מרכיבים. מנפחים. זה עובד! ? בחשש גדול אנחנו מחברים את הצמיג למקום, קצת קשה לנו לסמוך על התיקון האומנותי אבל אין הרבה ברירות.

 

סוגרים חשבונות עם צ'יקו- אנחנו צוחקים בינינו שהוא עכשו האיש העשיר ביותר באזור- תמונות עם כל המשפחה, גדי מזמין אותם לבקר בישראל (בטח!) ואנחנו יוצאים לגבול. 16 קמ'- זה כל מה שמבדיל בינינו לבין האושר… בצד של הונדורס, היציאה ארוכה והתור רועש- אנשים צועקים על המאכערים שמכניסים מהצד, חום אימים, כולם נוטפים זיעה. בחוץ לא יותר טוב, רק קצת מסריח. גם זה מאחורינו. זה הזמן לגלות מה קורה בניקרגואה. אנחנו כבר רגילים שממש בגבול מתחילים לרוץ אלינו החלפנים וכל מציעי העזרה בתשלום, ולכן לא ממש מתייחסים לראשון שניגש, אבל כשסטפנו רוצה לחלוף על פניו הוא מנסה לכבות את האופנוע, והדם האיטלקי מתחיל לרתוח.. שוטר במדים קם אלינו, מראה את התג, מסביר שצריך להראות דרכון. הג'וקר שסטפנו 'העליב' לוקח את הדרכון שלו לבנין המשרדים, וכולנו נשלחים לשם. המון זמן במכס לחכות למסמכים, המון זמן בתור וכל הזמן הזה לא מחזירים לסטפנו את הדרכון. אנחנו כבר גומרים והדרכון עדיין בפנים, אין בעיה- נחכה כמה שצריך. המקום מגעיל- לכלוך שלא נוקה כבר שנים, חלונות ללא חלונות, בחוץ שלוליות מסריחות וזבל וממול- שוב דוכנים רעועים. בסופו של דבר קוראים לו למשרד, ואחרי דקות ארוכות הוא יוצא סוף סוף, מאותת לנו שהכל בסדר. כבר חשבנו שהוא שילם יפה כדי לגמור את הסיפור, אבל לא- רק נזפו בו על היחס המעליב לשוטר והסבירו לו שפה לא מתנהגים ככה.. נשאר עוד דבר קטן- ביטוח לאופנוע. אם עד עכשו לא ביקשו בשום מדינה, פה מחייבים בכניסה. לא נורא- 13 דולר לחודש. ממהרים להתרחק בגלל עין הרע, שלא תעקוב אחרינו… מיד כשיוצאים לדרך- הפתעה- הכביש חדש, מסומן בצבעים שרואים, יש שלטים ברורים, וגם- נקי. בדרך כלל. אנחנו עוצרים לאכול בנקודה שיש בה הרבה משאיות- התיאוריה של סטפנו אומרת שאיפה שהם עוצרים יש אוכל טוב. לדעתינו האוכל אותו דבר בכל מקום, אבל אנחנו משתפים פעולה.. האוכל בסדר. אנחנו גוועים- חוץ מקפה וקצת עוגיות לא אכלנו כלום, וגם אתמול לא היה מוצלח מבחינה קולינרית.. יש לנו דרך לא ארוכה ללאון- אבל למרות הכבישים הטובים הממוצע נשאר על 50 קמ'ש. לא ברור- אבל עובדה. אנחנו מצטרפים לחבורה שכבר התמקמה אתמול, מלון קטן ונחמד, קבלת הפנים חמה- כולם רוצים לראות את הגלגל אבל מתחיל גשם שאי אפשר להוציא את האף החוצה. גם מחר יום. כשהגשם נרגע שלושתינו יוצאים לחפש אוכל וממש כיף לראות את מבחר המאכלים שיש בדוכנים. לא עוד טורטיה עם 3 סוגי מילוי, יש מאכלים שונים, ירקות, עופות צלויים, רק המיצים הטבעיים שלהם לא נראים משהו. ביחוד כשאת הקרח למיץ מרסקים עם מברג- בלי קרח בשבילי, תודה.

 

רצינו לקנות יין לערב לכולם, אבל אין. ביום ראשון מתקיימות בחירות לנשיאות, והנשיא המכהן הוציא חוק איסור מכירה ושתיה בפרהסיה משבת ועד יום שני. החוק נכנס לתוקף כבר היום- שישי בערב. מסתפקים בבוטנים ומתכננים את מחר. כולם רוצים לעלות להר הגעש, אבל שלשתינו רוצים לראות קצת את העיר, פז'מן והזוג הצעיר מטורקיה- סלין וסרקן רוצים לצאת כבר בשבע, ואנור ואייפר נקרעים- קשה להם לקום מוקדם, אבל הם לא רוצים לרכב בחם… שבת בבוקר- המקדימים הקדימו, אנחנו יוצאים לסיבוב קצר- יש פה קתדרלה מרשימה שטרם ראינו כמוה, בתים בסגנון קולוניאלי שאם מציצים פנימה תמיד יהיה לפחות כסא נדנדה אחד, חוזרים לאכול יוגורט וענבים (תודה, לאה, על המחשבה מראש) ויוצאים בשעה 11 לדרך. הר הגעש- וולקנו מסיה- כשעתיים נסיעה מפה, ובדרך אנחנו עוצרים שוב להפסקת שתיה. מזל שלא התעכבנו ביציאה, כי מסתבר שהאתר נסגר היום בשתיים וחצי בגלל הבחירות ויפתח שוב רק ביום שני. האתר עצמו מסודר מאד, משלמים בכניסה באמצע הדרך עוצרים במוזיאון להרשם וממהרים למעלה. החניה ממש על שפת הלע, בדרך כלל בבוקר מותר להשאר למעלה 5 דקות ואחר הצהריים 15. מה שקובע זה כיוון הרוח וכמות הגזים שנפלטים. הרוח איתנו ואף אחד לא מזרז אותנו לרדת, כך שאנחנו יכולים לבהות כרצוננו בלבה הרותחת. חוויה מדהימה. יש נקודה טובה יותר לתצפית בצד השני של הלע אבל היא סגורה כי השביל לשם לא במצב טוב. אין דבר- לא ציפינו למה שיש אז בטח לא נצטער על מה שאין! אנחנו ממשיכים לגרנדה- פחות משעה, מגיעים לעיר שמתפתחת מאד בשנים האחרונות מבחינה תיירותית. העיר יושבת על אגם, מלאה בבנינים מהתקופה הספרדית, מדרחוב שלא נופל מאלו שראינו במקסיקו, והרבה זרים, לא רק תיירים- גם תושבים. אנחנו מצטרפים לאחרים שמצאו מלון קטנטן חדש- נפתח רק אתמול ואנחנו הלקוחות הראשונים.. כל האופנועים מוכנסים לחלל הכניסה, אנה, הבעלים הספרדייה של המקום נראית קצת המומה אבל זורמת איתנו. טיול לכיכר המרכזית ומשם לחוף האגם. בדרך סטפנו מסביר לנו את סדרת 'מחכים לגודו'- הוא כל הזמן מצלם את האנשים שיושבים באמצע או בצדה של התרחשות ורק מביטים קדימה. (אל האופק..) כשאני מראה לו ילד על כסא הוא צוחק- הם נולדים לזה..

בחוף אנחנו פוגשים את פז'מן- שכתמיד לא חולק עם כולם את אותו המלון, וכשכבר מחשיך אנחנו יושבים ביחד לאכול פיצה. כולנו מאוכזבים שאין טירמיסו, בעלת המקום שהיא מפיזה מתנצלת- זו עונה חלשה, לא עושים. השיחה ערה ומעניינת, פז'מן מציע לנו תיאוריה אנתרופולוגית. דיברנו על הטבע של האנשים במרכז אמריקה שמאפשר להם לשבת כל היום ופשוט לא לעשות כלום. גם באפריקה זה מצב טבעי. הוא חושב שהתרבות הים תיכונית שונה בגלל דרכי המסחר שהיו פעילות בין המזרח הרחוק ואירופה, בגלל שכל הזמן היתה תנועה. אולי יש מחקר בנושא? לא נדע כי אנחנו עסוקים בלתרגל איך 'לחכות לגודו'. פז'מן מציע שבמרפסת שלנו בחווה נשב כל היום מול הנוף והתזוזה היחידה תהיה צמצום ופקיחת עפעפיים לפי תנועת השמש.. חוזרים לישון- מחר יום הבחירות ואנחנו רוצים לטייל מסביב לאגם. הבחירות פה הן הכי שקטות שאפשר לדמיין. קודם כל- אין תעמולת בחירות בחוצות- אין שלטים, אין חלוקת ניירת מיותרת, אין עצרות. כנראה שגם אין אופציות. יש כמה מתמודדים אבל התוצאות ידועות מראש. כנראה שאנשים גם לא מתלוננים- השלטון יציב, הכלכלה בסדר, יש שקט, אין פשיעה ברמה של המדינות השכנות- הכל טוב. לקראת הבחירות יצא צו שאוסר על מכירת אלכוהול שלושה ימים- משבת ועד שני אין אפשרות לקנות ולשתות במקומות ציבוריים- אין בסופר, אין במסעדות- כלום. מחשבה יפה. בכל אופן היום יש תנועת משטרה ערה- כמות עצומה של שוטרים בכל מקום. הקלפיות נסגרות בעשר, באחת עשרה כבר יהיו תוצאות. זה סימן כנראה שאכן התוצאה צפויה.. אנחנו נוסעים לכפרים הלבנים, בהמשך הכביש מסביב לאגם. לבנים הם לא. יש שתי אפשרויות ששמענו- אפשר לבחור מה אמיתי. הראשונה היא שפעם היו מגדלים בסביבה הזו קפה, והפריחה הלבנה היתה נגלית לבאים מצידו השני של האגם. האפשרות השניה- פעם היו בונים את הבתים מבוץ וצובעים אותם בלבן. היום אלו עיירות מנומנמות ושקטות, יש פה קצת אומנות מקומית- עץ, חומר, בד, העיירה קטרינה יותר תיירותית- הרבה תיירות מקומית, והמרכז נמצא בנקודת תצפית נפלאה מעל האגם. שווה.

בחזרה לגרנדה למנוחה קצרה, וכולנו מחנים את האופנועים ולוקחים 2 מוניות למסאיה. היום הוא יום חרונימו הקדוש, והבטיחו לנו שלמרות שאין אלכוהול תהיה תהלוכה ומסיבת חוצות, רק פחות שמח. חצי שעה נסיעה ואנחנו מגיעים- הכל שומם לחלוטין- אין חגיגה ואין תהלוכה! אנחנו אפילו לא יורדים מהמונית, חוזרים לגרנדה, ויוצאים לחפש משהו מתוק לנחם את עצמנו.. באחד הרחובות שלט של מסעדה- פיתה פיתה. בעלת המקום מסבירה למישהו בספרדית שוטפת אך במבטא ישראלי כבד. יסמין מקיבוץ מצר גרה כבר למעלה משנתיים פה עם בעלה דודו ושני ילדים. לאן אנשים מתגלגלים.. אנחנו קונים אצלה בקלאווה מעולה וחוזרים לחלוק עם השאר. מחר- תכנית משותפת- פעם ראשונה שנרכב כולם ביחד. שמונה בבוקר כולם מגיחים לארוחת הבוקר, חשבנו לללכת לבקר במפעל סיגרים שמישהו סיפר שיש פה, אבל אף אחד אחר לא שמע על זה. מעילים, קסדות, ויוצאים לדרך. אנחנו נוסעים לעיירה סן חורחה שיושבת על שפת אגם ענק ועולים שם על מעבורת שכבר ראתה ימים יפים יותר, וזה היה מזמן. שעה וחצי הפלגה אל האי OMETEPE. אם יש גן עדן- הוא כאן. הנוף משגע, שקט ונקי, רק יוצאים מעיירת הנמל וזה פשוט עולם אחר. במרכז מתנשא הר געש (8 שעות הליכה ואתה למעלה, אבל בשביל מה להתאמץ?) סטפנו ואנחנו איבדנו את השאר באחד הסיבובים, מחליטים להמשיך בקצב שלנו ולתת להם לחפש מלון בזמן שאנחנו מטיילים.. אנחנו עוצרים בדרך לצלם את הר הגעש, מחליטים לשתות קפה בשקט (מצאנו שותף שאף פעם לא אומר לא לקפה!), נכנסים בשביל קטן לכיוון האגם. מקסים. בסוף השביל יש מסעדה קטנה, בעל המקום מכין לנו קפה אורגני (?) ואוכל טעים, אשתו והתינוקת ישנות בערסל לידינו, פרות וסוסים נכנסים למיים ליד כדי לשתות. שלוה.

 

אנחנו מצטרפים לחבורה במלון קטן, חדרים מול האגם, מסעדה במקום, האופנועים לידינו, 30 דולר לחדר הטוב ביותר שהיה לנו מזה זמן רב. אפילו הריח טוב.. נכנסים למים המתוקים- אם הפרות והסוסים נהנים למה שלא נצטרף? את ארוחת הערב אנחנו אוכלים עם סטפנו במקום. יחד איתנו יושבת ליסה. היא פנסיונרית מקנדה, לפני שנתיים אחרי שהתגרשה וכל חמשת ילדיה- משני בעלים- פרחו לדרכם, יצאה לטיול תרמילאים בניקרגואה, התאהבה באי ועברה לגור בו. יש לה חלקת אדמה שקנתה ועכשו היא בונה פיצריה- שיהיה לה מה לעשות. היא שמחה לשמוע שאנחנו מישראל- יש לה בן ובת שחיים בארץ. היא מספרת שמגיל שש היא יודעת שהיא רוצה להיות חלק מהעם הנבחר- כל ביקור בכנסיה נגמר בבכי כי אמרו לה שאי אפשר. בגיל 18 הלכה ללמוד והתגיירה, ועכשו יש לה משפחה מעורבבת לגמרי- נוצרים יהודים מוסלמים ובודהיסטים- הודות לדור ההמשך כמובן.. בבית יש לה 2 כלבים שהיא מבשלת להם כל יום כי מזון כלבים פה מאד יקר ולא איכותי, ולאחרונה הצטרף גם חזרזיר של השכנים שקלט שאפשר לקבל אצלה שתי ארוחות ביום. ברור שיש לה בקורת על ההתנהלות של האנשים והמדינה, אבל החיים פה- עם הפנסיה מקנדה כל כך נוחים וזולים! פגשנו כבר לא מעט צפון אמריקאים לכל אורך הדרך שעשו את אותו תהליך, מאושרים לגמרי. התורכים- THE TURKS סטפנו קורא להם- ופז'מן- מכינים ארוחת ערב על הדשא ליד החדר. כשאנחנו מצטרפים הם מעט שתויים- פז'מן קנה בקבוק רום (ח'לל- הוא מתעקש) וקיבל את השם עות'מן, הם שרים בתורכית ומנסים לרקוד על השביל. משעשע ביותר. כשאנחנו פורשים לישון הם בעיצומה של הארוחה- הם ישארו פה עוד יום, שלושתינו ממשיכים מחר הלאה.

 

יש מעבורת ראשונה ברבע לשמונה ואנחנו מתכוונים להיות עליה. בוקר. אנחנו עומדים בזמנים- המעבורת לא. אז מה אם כתוב שהיום מתחיל בשבע, המעבורת תצא בתשע. יש לנו זמן לארוחת בוקר טובה. שעה וחצי בחזרה לחוף, יש לנו זמן בשפע לתכנן פרוייקט- MOTORCYCLESURF. סטפנו מלא רעיונות- שותף מוצלח לפנטזיות… עוד שעה וחצי נסיעה לגבול. אופטימיות זהירה. לא עוזר. שעתיים לצאת מניקרגואה, כולל תשלום קנס של 50$ כי באשרה של האופנוע כתוב טרנספר שזה 3 ימים, ועוד שעתיים להכנס לקוסטה ריקה. אנחנו מוכנים נפשית, אבל הלחות הורגת אותנו..

הכביש עובר בין בקתות עלובות כמו בארצות הקודמות, אבל להפתעתינו- האנשים שחורים. בהמשך- מחנה ענק מסודר של אוהלים עם שלטים של האו'ם, גם פה כולם שחורים. פליטים. נברר בהמשך. הכביש מעולה. תענוג ממש. מסביב נקי, מסודר, במקומות היישוב יש חצרות לבתים. כמובן- אין סוף גוונים של ירוק, פה ושם בתים בסגנון אירופאי. האם אנחנו במרכז אמריקה? כי זה נראה קצת שוויץ, או אוסטריה… אנחנו נוסעים בדרך יפה ומסודרת (עד כדי שעמום..) ועוצרים ללילה בעיר ליבריה. בהוסטל שמצאנו יש 3 מטיילים מארגנטינה- צעירים, עם כלב, ממוצע של שנה טיול במקסיקו ומרכז אמריקה. אנחנו קונים מצרכים בסופר, ארוחת ערב סנדוויצ'ים, ארוחת בוקר יוגורט עם פירות. וקפה. המון. היעד שלנו היום הוא סן מיגואל. יש לפחות 5 כאלה, אבל התבייתנו על הישוב הנכון לדעתנו. הדרך מקסימה- קודם כל איכות הכביש, ואחר כך הנוף. בדרך יש אגם שהנסיעה לאורכו היא כמו בסרט- סיבובים עדינים, ירוק, מזג אויר נעים, המים מתחבאים ומתגלים, אנחנו נוסעים בתוך ג'ונגל אמיתי. סוף האגם- הר הגעש ARENAL. מרחוק המראה מדהים, גם כשמתקרבים, אבל לעלות למעלה אי אפשר. יש הליכה של שעתיים לנקודת תצפית. חסר טעם. ממשיכים ברכיבה הנהדרת, סן מיגל לפנינו- אנחנו הולכים לחפש את המקום שסטפנו 'מרצה' בו. שולחים אותנו למקום מחוץ לעיר, מפתיע ביותר. המקום הוא קואופרטיב של 40 מגדלי קפה מהסביבה, ובמסגרת זו הם אוספים את הקפה, מעבדים אותו לייצוא, ועושים קצת עיבוד סופי של קלייה וטחינה למכירה במקום. תיירות. אין ברירה אחרת. הפסולת של העיבוד הולכת ליצור קומפוסט, והם עוסקים גם בעבודה קהילתית. מעניין. במקום יש גינה עם צמחי קפה כך שהמבקרים יכולים בעצם לראות את כל התהליך.

המפגש מחר מיועד להיות בשעה אחת כך שיהיה לנו זמן בבוקר לטייל באזור. מארגנים לנו חדרים בעיר, עושים לנו סיור במקום, מכבדים אותנו בקפה שלהם. נהדר. בערב אנחנו אוכלים מול המלון, בינתיים הודיעו לנו שהמפגש נדחה לשעה שלוש. אנחנו מוזמנים לבא בבוקר ויקחו אותנו לביקור במטע קפה. יהיה זמן גם לחפש את מגדלת העזים שעושה ריבת חלב. אחרי בוקר עצל אנחנו רוכבים למקום- MI CAFESITO, ואחראי היצור לוקח אותנו למטע קרוב. מנהל המטע מסביר לנו על הקטיף, על זן חדש שהם מכניסים, כבר קלטו שאנחנו רוצים לצלם, הם ממילא עושים הכל בקצב מקומי.. שיחי הקפה שתולים בזוגות- זה גורם לשיח להתפתח יותר בגלל התחרות. אין בעיה של מים- להפך- הם עושים תעלות עמוקות בין השורות כדי לנקז את המים העודפים. בטח שאין השקיה. הקפה מבשיל במשך כמה חודשים והקטיף ידני- קוטפים רק את הפולים האדומים. יש להם סלים עם שקע שמתאים לקשירה על הבטן, עוברים שיח שיח וקוטפים. כל יום עד סוף דצמבר. כששיח מגיע לגובה שכבר לא נח לקטוף- גוזמים אותו ושותלים במקומו אחד חדש וכך תמיד יש שניים שגדלים ביחד. אנחנו פוגשים גם את בעלי המטע- תהינו של מי הבית המודרני שבראש הגבעה… זוג פנסיונרים שגרים בסן חוזה הבירה, הוא מהנדס כימיה, היא פרופסורית באוניברסיטה, כל סוף שבוע הם מגיעים לפה, מכירים כל דבר בשטח ומתמצאים היטב, ספק אם מי מהם קטף קפה אי פעם!

חוזרים למרכז, מגישים לנו ארוחת צהריים למרות שקצת מוקדם ולא מוכנים לקחת תשלום. סטפנו זוכה לכבוד.. עד המפגש המיועד אנחנו נוסעים לטייל, עזים לא מצאנו, אבל האזור מקסים- המון משקים חקלאיים קטנים- מטילות, פרות וגידולי שדה. הכל מטופח ומסודר כל כך- ממש תענוג. בשלוש אנחנו מתייצבים, שום דבר לא מוכן עדיין- אין מחשב, ברקו, דברים שאתמול סוכם שיהיו. גם אין ילדים. אחרי למעלה משעה מתחילים. לוסיה, האחראית הביאה את המחשב שלה מהבית, יש במקום 4 מבוגרים ושני ילדים. סטפנו לא מתרגש- מבחינתו גם ילד אחד בלבד זה בסדר. הוא מראה תמונות מארצות שונות ומספר, מפעיל את כולם בשאלות, רעיון נחמד. אחר כך הוא מספר שכל מקום שהוא מגיע זה סגנון אחר לגמרי. היה בית ספר אחד במקסיקו שהוא נשאר בו 5 ימים, הארגון דאג למצלמות לילדים, ויש אוסף תמונות נפלאות שהם צילמו. במקום אחר השתתפו ילדי גן, באחר סטודנטים- תמיד הפתעה. זה נקרא DO GOOD AS YOU GO, ומטיילים במקומות שונים בעולם יכולים להתנדב בכמה נושאים. רעיון יפה. בסוף המפגש לוסיה לוקחת אותנו לבית של מישהי שעושה אומנות ממחזור, ואנחנו שומעים ממנה הרבה על החיים בקוסטה ריקה. אחרי שעה לוסיה באה לאסוף אותנו- היא הכינה ארוחת ערב ואנחנו יושבים אצלה לערב נעים. קצת מוזר לנו שאנשים ברמה חיים ככה- היא משכילה, מטיילת בעולם, בעלה עצמאי, והבית שלהם נראה כמו אצלינו לפני 40 שנה. בדיוק נפל עמוד חשמל וכל הכבלים על הרצפה, בדיוק הלך ההגה ההידראולי במכונית, אין טעם להזיז את שולחן האוכל- ממילא 2 הכסאות לא תקינים, וכו' וכו'. חיים עם זה בשלום.. בבוקר אנחנו יוצאים מסאן מיגל דרומה. דרך מקסימה לוקחת אותנו לכיוון הר הגעש POAS. בכניסה לאתר השומר אומר שאין בעיה לעלות, אבל ההר מכוסה בענן ולא רואים כלום. יש שתי נקודות תצפית למעלה- לע הר הגעש, ובריכה כחולה יפה. התייעצות מהירה, בינתיים מתחיל לטפטף, אנחנו מחליטים לא לעלות. ממשיכים בנסיעה, עוצרים לארוחת בוקר בפינה שמשקיפה לנוף, ובחור ניגש אלינו לספר שהוא גר בסן חוסה הבירה, ושגם לו יש אופנוע גדול והוא רוכב הרבה. שואל על הנסיעה וכשאנחנו מספרים על חווית הגלגל שלנו הוא שולח אותנו לבית מלאכה בעיר הגדולה שמתקן גלגלים. השעה עוד יחסית מוקדמת ואנחנו מחליטים לנסות. סן חוסה קצת מוציאה אותנו מהמסלול אבל שווה לנסות. המקום שמגיעים אליו מקצועי לגמרי, הם מבטיחים לעשות את העבודה בשעה וחצי ועומדים בזמן, אם לא היינו ממהרים הם היו עושים עוד שיפור בצביעה מחדש של התיקון, אבל אנחנו צריכים להגיע ל JAKO- קבענו להפגש שם עם ורד ואסף..

פקקים איומים ביציאה מהעיר ואנחנו מגיעים למלון שלהם כשכבר חשוך, אבל עדיין כל הערב לפנינו. יוצאים ביחד לאכול, משלימים את הזמן שעבר מאז נפגשנו באלסקה. המון סיפורים, המון זמן.. סיבוב לילי, יושבים לשתות יין במקום חדש מעוצב ויקר. למחרת אחרי ארוחת בוקר ארוכה ועוד סיפורים אנחנו נפרדים. ורד ואסף ממשיכים לאורך החוף צפונה- הם בשבועיים חופשה לפני החזרה לארץ- הקמפר שלהם נשאר חונה בניו ג'רסי. אנחנו מחכים לסטפנו שנשאר בלילה אצל חבר בעיר וממשיכים בנסיעה לכיוון פארק אנטוניו עימנואל- אחד מפארקים רבים שיש במדינה הזו. העיר הקטנה בכניסה לפארק, שנושאת את שמו, היא מקום תיירותי מובהק, ואנחנו בסוף שבוע- אין כמעט מקומות לינה, מה שיש זול לא מאפשר חנייה לאופנועים, ומה שיקר- ממש יקר. מתחילים לנסוע קצת אחורה למקום שיתכן שיתאים לנן, תוך כדי נסיעה רואים את פז'מן מגיע- צועק לנו- מצאתם מקום? מסמנים לו לבא איתנו, ואנחנו אכן מתמקמים במלון שיש לו חניה והמחיר יקר אך הגיוני- 50 דולר ללילה. יורדים לים לראות את השקיעה, נכנסים לרחצה קצרה, היה שווה לבא!

בערב אנחנו יושבים לאכול במרכז, ומחליטים לקנות מוצרים לארוחת בוקר- המסעדות יקרות מאד. התכנית המתגבשת- קימה מוקדמת, בשבע אנחנו מתייצבים בכניסה לפארק כדי להצליח לראות את החיות הרבות שיש בו. שבע בבוקר אנחנו יושבים במרפסת של המלון ובוהים במבול שיורד בחוץ. אז היתה תכנית… לפחות ארוחת הבוקר נאכלת בנחת.

לקראת תשע מתחיל להתבהר ואנחנו יוצאים לצעוד. הפארק במרחק הליכה, יש בו שבילים כבושים מסודרים ובכל מפגש שבילים מפה, בפיצול הראשון אנחנו נפרדים- הם רוצים ללכת לכל שביל, אנחנו מסתפקים בשני אזורים. חם ולח, ושלא כמו במרכז אמריקה- אין בכלל איפה לקנות אוכל או שתיה. מים יש לנו, אבל אחרי כמעט 3 שעות הליכה הבטן מתחילה להציק.. הפארק יורד עד לחוף האוקיאנוס, ואנחנו מצטרפים לרוחצים, בגדי הים לא איתנו אבל כל כך חם שלא תהיה בעיה להתייבש… הצלחנו לקלוט הרבה קופים קטנים עם ראש לבן- לא בעיה כי הם באים לבקש אוכל מהמבקרים, קבוצה של סרטנים צבעוניים מאד, קיני טרמיטים על העצים, והכי שווה- עצלן.

אחרי שלוש וחצי שעות אנחנו כבר בחוץ, יושבים לאכול ולהרגע. הצמד הנוסף מגיע למלון בשעה ארבע, גמורים לגמרי. ארוחה בחוץ, עוד יש מצרכים לארוחת בוקר נוספת, מחר נזוז לחצי האי בדרום. פז'מן מתעכב בבוקר, הוא קצת מצונן, רוצה להאט את הקצב, נמשיך בלעדיו, נפגש בהמשך. אנחנו יוצאים לחפש את האבנים העגולות! הדרכים נעימות מאד, אזור של מטעי דקלים, ובאחד הסיבובים יש מצבור של אבנים. אלו אבנים גדולות מאד ועגולות לגמרי. לא ברור אם מעשי ידי אדם או לא- המוזיאון סגור ביום שני, ולא נשאר פה עוד יום כדי לגלות…

בהמשך הכביש יש מעגן סירות שיוצאים ממנו סיורים של כמה ימים לתוך הג'ונגל המקומי. תיירת יפנית ממש מתחננת שנצטרף אליהם, אבל אנחנו כבר עם הראש בפנמה.. עוברים בעיר GOLFITO, ממנה יוצאים גם לטיולים באזור.

העיר עצמה נראית לנו נורא, אנחנו מחפשים מקום באזור ומגיעים למקום הכי נקי, מסודר וריחני בכל מרכז אמריקה! הכל מטופח להפליא, יש בריכה קטנה בחצר, כביסה? אין בעיה- יש לה מייבש ונקבל הכל יבש עוד הערב.. אין לנו חשק לחפש מקום לאכול, אנחנו משכנעים אותה שתכין ארוחת ערב עם מה שיש, והיא מוציאה יופי של ארוחה למרות שלא היו לה מצרכים. בהחלט סיום נאות לקוסטה ריקה. גם המחיר מזמין- 38 דולר לזוג. בבוקר אנחנו בגבול, מעבר קצת יותר מסודר מהקודמים, אבל עדיין זה עולם שלישי.. פנמה מקבלת את פנינו בגשם זלעפות, במאה וחמישים קילומטרים של עבודות כביש, תוך כדי נסיעה אנחנו מאבדים את סטפנו ואפילו אין איפה לעצור לחכות לו. המפה אומרת שיש לפנינו עיר- סנטיאגו- נגיע אליה, נמצא מקום לישון ונראה מחר מה עושים. אנחנו רטובים כמו חתולים שנפלו לבריכה- משאירים עקבות רטובים בכל המלון, אין סיכוי שנצליח לייבש את הציוד שלנו עד מחר, אבל לפחות עכשו יבש ונעים לנו. מראש החלטנו שלא משנה מה המחיר- לוקחים. 100 דולר. לא נורא- היינו מוכנים נפשית להרבה יותר.. סטפנו לא יוצר קשר כל הערב, ואנחנו מודאגים- הוא תמיד נכנס לפייסבוק בערב לעדכן או לתקשר. בעשר בלילה אנחנו מבקשים מפקידת הקבלה עזרה. אולי להתקשר למשטרה, אולי לבית החולים. לשם שינוי- בקבלה יושבת בחורה עם ראש. היא מציעה להתקשר קודם לבתי המלון באזור. באחד מהם אין מענה, אז היא מתקשרת לחברה שעובדת שם. בינגו. סטפנו אכן שם, יש להם הפסקת חשמל ולכן אי אפשר להטעין מכשירים כדי להתקשר… בבוקר עדיין אין קשר איתו, אבל לפחות אנחנו יודעים שהוא בסדר. נכנסים לבריכה שבמגפיים שלנו, לובשים את החליפות הרטובות, מקווים שתהיה רוח בלי גשם, ויוצאים. מאחר והתחזית אומרת גשם כל השבוע, אנחנו מוותרים על מעט האתרים שיש לפנמה להציע ונוסעים כבר היום לפנמה סיטי. במרכז העיר יש מלון מומלץ לאופנוענים, כלאמר- יש להם חניה מתאימה. נוסעים לשם. הכניסה לפנמה סיטי מרשימה ביותר- גשר עצום, שתחתיו עוברות האניות שחוצות בתעלה. מרחוק רואים את בנייני הענק של מרכז העיר- מראה מרשים ביותר. מרחוק. בירידה מהגשר טעות קטנה בניווט, וכדי לא לנסוע בשכונות הצפופות אנחנו חוזרים, אבל מפספסים את היציאה הנכונה ולכן עוברים שוב על הגשר. עכשו נעבור בכיוון הנכון- פעם שלישית. הפעם נזהרים לא לטעות ואנחנו בכביש הנכון. כבר קראנו בבלוגים של כמה מטיילים שיש אמונה תפלה שאומרת שאופנוען צריך לעבור את הגשר לפחות פעמיים. זה בטח נולד אחרי שכולם עושים את אותה טעות בניווט… המשך הדרך מעביר אותנו בשכונה שלא רצוי להגיע אליה לפי המראה, אבל זה כביש ראשי בתוך העיר ומהר מאד אנחנו מגיעים לאזורים שנראים יותר מזמינים.

במלון יש אמנם חניה מתאימה אבל אין יותר חדרים פרטיים- רק דורם. את החדר האחרון לקח סטפנו שהגיע לכאן שעה לפנינו. בעלת המקום שולחת אותנו למקום דומה ברחוב המקביל. זה מקום שהחליף בעלים לאחרונה ושופץ קצת. נראה חמוד מאד, 42 דולר ללילה כולל ארוחת בוקר. החדר עצמו קצת ערום, במקלחת אין חלון, לא בדיוק אידיליה, אבל בהחלט מספק. יש מרפסת שבה מוגשת ארוחת הבוקר, וקנקן קפה מחכה כל הזמן שנשתה. במטבח אפשר להשתמש בתנאי שמנקים אחרי. בבוקר אנחנו לוקחים עם סטפנו מונית לתעלה- קצת מחוץ לעיר, אבל גם הציוד שלו רטוב וזקוק לזמן איוורור. האופנועים ישארו בחניה היום. תעלת פנמה נחפרה בין שני האוקינוסים לבין אגם באמצע הדרך. יש בה שלושה מתקנים שנועדו לגשר על הבדלי הגבהים בין פני הים והאגם- 26 מטר. בכל מתקן כזה יש מערכת שערים שאליה נכנסות האניות, השערים נסגרים ואז מוזרמים אליהם מים (או מוצאים- תלוי בכיוון השיט) עד שהגובה משתווה לאזור הבא, ואז נפתח השער המתאים והאניות יכולות להמשיך בדרכן. זה תהליך לא ארוך במיוחד והשנה הוסיפו בצפון התעלה במקביל למעבר קיים עוד מערכת שערים רחבה יותר שמקלה על עומס התנועה. את התעלה תכנן אותו מהנדס שבנה את תעלת סואץ, והפרוייקט, שהתחיל בסוף המאה ה 19 על ידי הצרפתים, התארך והסתבך. בשלב זה האמריקאים לקחו על עצמם את המשך הבניה, וההסכם היה שהם מקבלים שליטה על כל מעבר האניות בתעלה, כולל כוחות צבא שלהם שישבו פה ופיקחו על הכל. הפרוייקט הושלם ב 1906, ובשנות השבעים ממשלת פנמה חתמה עם ארה'ב על הסכם שלפיו השליטה בתעלה תועבר לידיה בסוף שנות התשעים. הפנמים גאים מאד בתעלה, מבחינתם פנמה הפכה להיות מרכז העולם בזכותה. נו, שיהיה.

מהתעלה עוד מונית למרכז העתיק של העיר. CASCO VIEJO הוא אזור שעד לפני עשרים שנה אנשים הגונים לא העזו להתקרב אליו, אבל הוא עובר תהליך מואץ של שיפוץ המבנים- אלו שעוד אפשר- יש פה הרבה חורבות, הבנינים המשופצים הם שאריות של בניה ספרדית קולוניאלית, ואין ספק שפעם האזור יהיה מרשים ביותר. הדרך עוד ארוכה. יש טיילת יפה, יש מסעדות, חנויות ובתי קפה, אבל האזור קטן למדי ולא לוקח הרבה זמן לראות הכל. מה שכן- טעות קטנה בהליכה ואתה מוצא את עצמך בשכונה שכדאי למהר ולצאת ממנה…

ערב במלון. ממול יש מעדניה נחמדה שבה אנחנו מצטיידים בחלב לקפה ומצרכים לארוחה קלה בערב. ארוחת הבוקר במלון מפתיעה לטובה, ואחריה אנחנו נוסעים למוסך. אחרי התיקון האחרון גדי מרגיש שההגה קצת רועד אז נעשה כיוון צמיג שאי אפשר היה לעשות בסן חוסה. BMW פנמה הוא מוסך מסודר ואירופאי לגמרי בגישת העבודה. תענוג. בזמן שאנחנו מחכים יש קפה טוב, יש שולחנות וכסאות נוחים, יש אינטרנט, ואנחנו פותחים מפה ומתחילים לתכנן את המשך המסלול. צהריים חוזרים למלון וממשיכים בתכנון. תכל'ס- אין יותר מה לעשות בעיר, שתי אפשרויות למפגש עם ישראלים שגרים פה נפלו- אחד חלה והשני נעלם, כל יום כמעט יורד גשם- זה החודש הכי גשום בשנה, ויש לנו זמן בשפע על תכנונים. קמים ליום חדש שלא מזמן הפתעות. חוץ מארוחת הבוקר. היום מתחילים להגיע עוד אופנוענים- שלושה שלא פגשנו קודם, וכל החבורה המוכרת. קצת יושבים ביחד לפטפט, הם כולם באותו מצב שהיינו שהגענו- רטובים ועייפים מנסיעות ושהייה במקומות יפים שאי אפשר לטייל בהם בגלל הגשם. כולנו נפגשים לארוחת ערב במסעדה בפינת הרחוב. סוף סוף מפגש מפיג שעמום… מחר שבת- הם יוצאים כולם לבקר בתעלה, בערב אנחנו נוסעים עם אייפר, אונור וקלאוס לעיר העתיקה. החלטנו לקחת אוטובוס- נראה ונשמע כמו דיסקוטק, והנסיעה לא נגמרת. אנחנו יורדים בתחנה הכי קרובה ומתכננים ללכת ברגל, אבל נהג האוטובוס, הנוסעים וגם אנשים ברחוב מזהירים אותנו- רק מונית! טוב- הם מכירים יותר טוב את העיר שלהם. נדחקים 5 אנשים למונית, אולי זה היה באמת רעיון מוצלח- האזור שאנחנו עוברים לא נראה ידידותי במיוחד.. בערב העיר העתיקה נראית מעניינת יותר, הרבה אורות ואנשים שבאים לבלות. אנחנו יושבים לאכול ולהכיר. קלאוס גר בעיר קטנה ליד מינכן, הוא בן 47 ואין לו אשה וילדים. עבד כל חייו בחברה שעוסקת בבטון- אדני רכבת, ויצא לעבוד מטעם החברה גם בארצות אחרות- 3 שנים בדרא'פ, שנה בסעודיה. עכשו הוא עצמאי, עוסק בייעוץ באותו תחום, ומטייל. הוא נחת עם האופנוע שלו בקנקון ומתכנן להגיע לאושואיה ואז יחליט- לצפון, הביתה או לאפריקה. ברחוב עוברת קבוצה גדולה של אנשים עם כל מיני תלבושות בידיים. אנחנו קמים לעקוב אחריהם- אולי הם בדרך להופעה? אז לא- הם בדרך לאוטובוס שלהם אחרי הופעה. יש להם מין מופע קרנבל שהם מסתובבים איתו, קלאוס מצטלם עם נוצות ענק ונפרדים לשלום.

אנחנו מזמינים מונית גדולה כדי לחזור למלון, ונפרדים. הם נשארים עוד לילה בעיר, אנחנו נצטרף לסטפנו, פז'מן ומרכוס וניסע ל CARTI. משם יוצאים ביום שני להפלגה לקולומביה. בבוקר אין חשמל במלון, אנחנו לא יכולים לתקשר עם האחרים. עד שהתארגנו ללכת אליהם לבדוק מתי יוצאים, רק פז'מן נמצא, השניים האחרים כבר יצאו. קשה לו כנראה להחליט אם לצאת היום או מחר בבוקר עם האחרים. עוד שעה אנחנו נהיה מוכנים לנסיעה- יחליט לבא- מצוין, נשמח לא לנסוע לבד, אבל בכל מקרה אנחנו זזים- העיר הזו משעממת למוות! לא בא. הנסיעה נהדרת- יום ראשון וכמעט אין תנועה בכביש, מזג האויר מעונן אבל בינתיים יבש. אנחנו בכביש מהיר כשעה ורק אז הוא הופך לכביש בין עיירות ובמצב קצת פחות טוב. עוד נסיעה לא ארוכה- מתחיל לטפטף. עוצרים בצד ובזריזות לובשים את החלקים חסיני המים של החליפות, כשברור לנו שאם זה יהפוך לגשם רציני אנחנו שוב נרטבים לגמרי. נצטרך לחשוב על פתרון לעניין הזה לקראת המקומות הקרים. לפי ההוראות שקיבלנו אנחנו פונים לכיוון קרטי. הכביש נכנס לתוך ההרים- אנחנו באים מדרום וצריכים לחצות כדי להגיע לחוף הצפוני. בעצם נוסעים בתוך הג'ונגל, אבל הכביש בסדר- סלול, מסומן וכמעט בלי בורות. אחרי 20 קמ' מגיעים כמובטח למחסום. כאן מתחילה הטריטוריה של הקונה. CUNA הם שבט שהגיע להסכמה עם ממשלת פנמה על סוג של אוטונומיה. הם חלק מפנמה, מקבלים שרותי חינוך ובריאות, אבל יש להם שטח שהם שולטים בו. הם נראים יותר כמו גואטמלים, דוברים ספרדית אבל יש להם גם שפה משלהם, ובמחסום גובים מאיתנו דמי כניסה- 20 דולר לאדם, 3 לאופנוע. יש קבלה.. עוד 21 קמ' ליעד. בגלל שהכביש עובר בג'ונגל, יש כל הזמן עליות וירידות חדות- לא עשו פה הכשרת קרקע לצורך הסלילה, וזה קצת מפחיד- ביחוד אחרי שהשיחה אמש נסבה בין היתר על ווילי בעליות בלי שליטה של הנהג.. סוף סוף אנחנו בנמל. לא היה ברור מלכתחילה אם יש פה מקום לינה או שנצטרך לנסוע לאחד האיים, עכשו ברור- סטפנו ומרכוס בדיוק גומרים 'לארוז' את האופנועים- צריך לשוט לאי. אנחנו לוקחים ציוד, נועלים ואורזים את זורו לידם, ועולים איתם לסירה.

אנשי הקונה חיים גם ביבשת אבל בעיקר באיים. יש באזור הזה 365 איים (אחד לכל יום..) חלקם מאד קטנים, כששים איים מיושבים. בזה שאליו אנחנו מגיעים חיים כאלף איש. הבניה- אם אפשר לקרוא לזה בניה- צפופה כמו בקסבה, כבישים אין וגם לא כלי רכב- אפילו לא אופניים. יש שבילים רחבים יותר אבל רובם ברוחב של מטר בין המבנים, חלקם פחות אפילו. יש כמה מבנים מבלוקים ובטון אבל הרב מעץ או קירות מענפים. בתוך הבתים- ערסלים. הרבה ילדים (מישהי אומרת- אולי עשר במשפחה), חנויות ומסעדות שקשה להבחין שקימות עד שלוקחים אותך אליהן. הנשים לובשות תלבושת מסורתית- חלק עליון תפור עם שרוולים מנופחים, מתחת לחזה רצועה שהן תופרות צבעונית מאד, ובתור חצאית בד שעוטף את המתניים. על השוקיים ולפעמים גם על הזרועות יש להן 'גרב' עשויה מחרוזי זכוכית. נעלים נועלים אם הולכים לעבוד, או לבית הספר- ככה כולם מסתובבים יחפים והאמת שזה הכי מתאים כי החול תמיד רטוב. יורד גשם? אם הוא ממש חזק רצים בין הגגות איפה שיש, ואם לא- אז נרטבים קצת. אין חשמל באי- לכל משפחה יש פאנל סולרי, וכשנגמר לחלקם יש מנורה מחוברת לבטריה. פתאום אנחנו שומעים לידינו תקיעות כמו של שופר- בדיקה מעלה שזה דיג שהגיע עכשו עם שלל היום, הוא תוקע בקונכיה גדולה וכך אנשים יודעים לבא למזח לקנות דג טרי לארוחת הערב.

המלון שלנו ממש מפואר- קומה שניה, מתחתינו המסעדה, לכל אחד יש כוך בנוי מענפים, ויש מיטה! קצת מזכירה ערסל במבנה המזרון.. השרותים למטה- תא בנוי עם בול פגיעה, ועוד תא שיש בו אסלה ואפילו ניר טואלט. התושבים כולם משתמשים במבנים קטנים שבנויים על המים- כמו הבתים גם כאן מגוון אמצעי בניה. מורידים וילון ואפשר להתקלח או לעשות צרכים. בכל מקום סביב האי אפשר למצוא גבר משתין למים. כמובן שהשרותים והמקלחות לא מחוברים לביוב. הים גדול.

פתאום אנחנו שומעים פעמוני כנסיה. מנסים ללכת בעקבות הקול אבל סבך הבתים מבלבל אותנו. ילדה מובילה אותנו לכנסיה- אחת מהשתיים שיש באי. הכומר גר מעל הכנסיה, שהיא בעצם חדר עם במה קטנה וכעשרים כסאות. הילדות מבקשות מגדי מתנות לחג המולד- זו לא פעם ראשונה שחושבים שהוא סנטה קלאוס. גדי אומר להן שהוא רק חבר של סנטה קלאוס, והוא יעביר אליו את הבקשה. בשעות הערות כשכבר חושך בחוץ הנשים יושבות מתחת למנורה ותופרות את חתיכות הבד הצבעוניות- אחר כך ימכרו הבדים האלו באזורי התיירות ביוקר רב.. החיים של האנשים האלו כל כך עלובים בעינינו, אבל זו טעות גדולה להסתכל עליהם בעיניים וחשיבה מערבית. מרקוס משוויץ, הוא בן 67 ומטייל עם האופנוע בכל העולם. הוא בין המבוגרים הבודדים מהמטיילים שיש להם משפחה , ואחת לכמה חודשים הוא נוסע הביתה להפסקה מהטיול. הוא מסתכל על כולם מלמעלה- גם עלינו כמובן- ולדעתו האנשים פה ממש סובלים ויש להם חיים קשים מאד. אנחנו חולקים עליו- זה מה שהם מכירים, אלה החיים האמיתיים בשבילם- זו לא הצגה לתיירים כמונו. בבוקר אנחנו הולכים לראות את בית הספר. זו אולי המחשה לשאיפות שלהם. דבר בולט ראשון- כל הילדים לבושים יפה, נקיים ומסורקים. דבר שני- מלמדים בשפת המקום, אבל בכיתות ובחוץ תלויים דברים כתובים בספרדית. יש להם גם שעורי אנגלית. (פשוט אתמול בערב פגשנו ארגנטינאי אחד שאישתו היא המורה לאנגלית באי…) דבר שלישי- הכיתות פתוחות, החלונות (משרביות) פתוחים, ובכל מקום עומדות אמהות ומפקחות על הילדים שלהם שילמדו. גם כאן מבינים שהאפשרות היחידה להתקדם למשהו היא באמצעות ההשכלה..

אחרי ארוחת הבוקר אנחנו רואים את הספינה שלנו מתקרבת. זה הזמן למצוא סירה שתחזיר אותנו לנמל! על החוף ליד הרציף אנחנו פוגשים את לודוויג, רב החובל שלנו. הוא מחלק הוראות- להוריד את כל הציוד מהאופנועים ולשים בערימות- הכל הולך בסירה קטנה אל ה STAHRLETT, אחר כך יעמיסו את האופנועים ובסוף אותנו. הציוד כבר על הספינה, עוד ועוד אופנוענים מגיעים. שניים מתוכם לא מפליגים- הם יגיעו בטיסה לקולומביה. בין הבאים צעירים ומבוגרים- כולם גברים בודדים, רובם מטיילים לטווח ארוך. יהיה מעניין. הספינה מתקרבת לנמל ושתי בחורות צעירות מתחילות לקשור חבלים לכל אופנוע כדי להעלות אותם לספינה, אבל קודם מורידים שלושה שעשו את הדרך ההפוכה. ההעמסה מהירה מאד- לכל אופנוע יש שני חבלים, ל'מנוף' יש שאקל, תולים את האופנוע ומרימים לסיפון. כל אחד בתורו מקווה שלא יקרה כלום אבל הכל תקין. כמעט גומרים להעמיס ואז מגיעים המאחרים שהתעכבו כי אחד נפל בדרך. זהו- כל הכלים למעלה. הספינה ממהרת להתרחק- כנראה שבנמל לא אוהבים שכלים גדולים נמצאים במזח. אנחנו הולכים לחכות במסעדה שיבואו לקחת אותנו, וכולנו דואגים לאריק. הוא יצא אחרי כולם והלך לאיבוד ביציאה מהעיר, חיכו לו חצי שעה לשווא, ועכשיו לא ברור מה קורה- אין שום דרך לברר איפה הוא כי אין תקשורת לא כאן ולא בדרך. מקווים שלא קרה לו כלום! כבר כמעט 12, סוף סוף אריק מגיע. פניה לא נכונה ביציאה מהעיר תקעה אותו בפקקים איומים, ובסוף הדרך הוא פספס את הפניה לתוך הג'ונגל ונסע 40 קמ' מיותרים.. אין ספק שהבחור מרחף- הבנו את זה עוד כשנפגשנו בכניסה להונדורס…

הספינה חוזרת לחוף להעלות את האופנוע האחרון ואותנו, כל הציוד מחכה לנו למטה, על כל מיטה פתק עם השם של בעליה, מתחילים להתארגן ולפני שאנחנו עולים למעלה לסיפון כבר יצאנו לדרך. הסטאלרט היא ספינת ברזל הולנדית שנבנתה ב 1903, מחזיקה אותה- לפי הסיפור- קרן גרמנית ללא מטרות רווח וכל ההכנסות מוקדשות לאחזקת הספינה. גדי טוען שלודוויג הוא הבעלים והקרן גם יחד ולפי מצב התחזוקה הוא כנראה צודק.. אין יותר מדי תחזוקה. הבנות שפגשנו, ויקי מגרמניה ואנה מהולנד הן מתנדבות וכמוהן גם סבסטיאן מקולומביה. תמיד יש צוות של מתנדבים חוץ מהקפטיין והם מתפקדים ממש יפה. ויקי אוספת את כולם לשיחת הכרות- מה מותר ומה אסור, איך כל דבר עובד, ובסוף מעבירה דף תורנות- שלושה מתנדבים לרחצת כלים בכל ארוחה… החבר'ה לא אוהבים את אופן ההתנהלות שלה – יש מי שאומר שאם תמשיך ככה יזרקו אותה למים.. ארוחת צהריים כבר מחכה לנו, עוד מעט נעגון באחד מאיי סאן בלאס. האיים נראים מקסים- עצי קוקוס, חול נקי, מים כחולים- כמו פרסומת. אנחנו עוגנים ליד יאכטה וקבוצת מטיילים- החלטנו שזו חתונה, וכל הרווקים בחבורה מכריזים שאם אי פעם יתחתנו זה יהיה באי הזה. מתקרבת אלינו סירה של מקומי עמוסת לובסטרים, גדי ואני ממהרים להודיע שאנחנו לא אוכלים דברים כאלו- מבטיחים לנו ארוחה צמחונית. חלקנו קופץ מהספינה למים, שוחים לאי- המים נעימים ביותר, בחול המון כוכבי ים, כיף!

ארוחת הערב בספינה ואנחנו נשארים לפטפט- יחד עם החבורה הותיקה שלנו יושבים גם קלאוס וסאם. סאם מגיע מאנגליה, הוא היחיד שלא יודע לאן יגיע, פשוט נגמר לו הכסף וגם מקור ההלוואות מחברים עומד להתייבש. לא נעים. אנחנו משווים שפת גוף וקולות של כל עם. כמובן שהרב מלים לא יפות.. יש דוגמאות בשפע מכל בני המזרח התיכון. שואלים את קלאוס מה יש לו לתרום- אין. אנחנו מתעקשים- אין לכם תנועות מיוחדות לגרמנים? הוא אומר יה, יה, בצורה כל כך מודגשת וכולנו מתגלגלים מצחוק. התרומה של סאם לא פחות מצחיקה- קודם שותים בירה, אחר כך מדברים, אחר כך הולכים מכות. אין דברים אחרים באמצע..

בשעה עשר, כמובטח, הספינה מרימה עוגן, פותחים מפרשים, ואנחנו- שכבר במיטות- מתחילים להרגיש את התזוזות.. באמצע הלילה תיקים מתחילים 'לנסוע', הוילונות של החדרים עומדים בזוית מוזרה, צריך לשנות כיוון במיטה כדי לא להתגלגל ממנה… בבוקר מתחילים לראות תוצאות- חצי מהאנשים בקושי זזים, מחלת ים זה לא דבר נעים. אחד אחד מגיעים לקחת כדור- יש כמובן כמה יחידי סגולה ששום דבר לא מזיז להם. אני לוקחת כדור לפי המלצתו של לודוויג והולכת לישון.. מתעוררת אחרי ארוחת הצהריים לקול שטיפת הכלים- רעבה במיוחד אבל עדיין קצת מסוחררת. גדי גם לא מרגיש הכי טוב אבל מצבו טוב משלי. זו לא סערה, לודוויג אומר- גלים בגובה ממוצע של מטר וחצי זה כלום.. איזה מזל, איך היינו מרגישים אם היתה סערה? אנחנו צפויים להגיע לנמל בערך בתשע בערב- סופרים את הדקות שזה יגמר.. השקט ששורר בספינה לעומת הפטפטת והצחוקים של אתמול.. ברגע שמקפלים מפרשים כבר יש הבדל משמעותי, ובנמל הים חלק להפליא, אנחנו עוברים ליד אנית מלחמה צרפתית שמתארחת פה ויש עליה מסיבה. התאוששנו לחלוטין- גם רוצים! לודוויג מודיע שהאיש שמטפל בכל הניירת שקשורה לאופנועים נפטר אתמול, לא ברור איך ומי ומתי יקרה כל התהליך. בכל מקרה מחר אחרי ארוחת הבוקר נרד לחוף ונפגש שוב אחר הצהרים- נקבל את הדרכונים חתומים ותחזית להמשך. לילה שקט ורגוע, בבוקר אורזים רק מה שצריך לקחת למלון- כל הציוד של האופנועים נשאר בספינה, ואנחנו יורדים לחוף. ברוכים הבאים לדרום אמריקה.

 

הדרך מסן קריסטובל ל PALENQUE נקראת דרך המאיה, ולא רק בגלל הפירמידות שבסופה. כל הנסיעה עוברת בכפרים ועיירות אינדיאנים, אמנם הספרדית שולטת- אבל בינהם האנשים דוברים גם בשפות מקומיות, ויש כמה כאלו. הכביש ברמה ירודה למדי- בורות, חלקים חסרים, כמובן- בעלי חיים ואנשים על הדרך, ובכל כניסה למקום ישוב במפרים שחוזרים בתוך הישוב כל כמה עשרות מטרים. נוסיף לזה את העובדה שנוסעים בהרים בדרכים מתפתלות והתוצאה- ממוצע של 50-60 קמ'ש. הכפרים עצמם מסודרים, נקיים ונעימים למראה. הבתים אמנם קטנים ופשוטים, לרב לא מטוייחים, גגות פח, כביסה תלויה בכל מקום, מדורות בחצרות, אבל כל חצר מגודרת, הכל מסביב ירוק, ובכל חצר יש גינת ירק מסודרת- אם עגבניות או תירס או בננות. לא חסרים מקומות לעצור כדי לאכול משהו, שלטים גדולים מודיעים על שרותים בתשלום, וחוץ מתחנת דלק יש הכל.

 

קצת אחרי מחצית הדרך, בין OCOSINGO לפלנקה, נתקלים בפקק גדול. כהרגלנו וכמנהג המקומיים, אנחנו מנצלים את העובדה שאנחנו קטנים יחסית ומנסים לעקוף. הפעם זה לא עובד. יש שביתה של תושבים נגד השלטון המקומי. הכביש חסום למעבר- יש מי שאומר עד שש בערב, יש אחר שאומר עד שתיים, ויש מי שמצהיר על שעתיים. בקיצור- אי אפשר לדעת. למזלינו אפשר להתבדח עם נהגי ההסעות שתקועים לידינו, וגם כשהם עוברים לשפה מקומית זה לא נשמע מפחיד. כחצי שעה אחרי שנעמדנו, ואנחנו שוקלים אם להתיישב לאכול ארוחת צהריים מוקדמת, אבל כשנהגי ההסעות מתחילים לקרוא לנוסעים אנחנו מנצלים את חלון ההזדמנות וממהרים להדחף קדימה ולהחלץ מהפקק. עד שהכביש יפתח מחדש, עם הפלונטר הצפוי של משאיות, מוניות וסתם רכבים- אפשר להתקע עוד שעתיים. יצאנו.

בערב החג סיפרו לנו שכנינו לשולחן שאין צורך להכנס לפלנקה. עדיף לחפש מקום לינה בפארק או ביער שלידו. אנחנו מוצאים מלון ביער. מקום שיש בו בקתות פשוטות בתוך הצמחיה העבותה- בסופו של דבר זה מין ג'ונגל קטן- יש פה גם חדרים עם מקלחת חמה וחשמל, מסעדה במרכז שהערב מציעה גם מוזיקה חיה, ובעצם אנחנו בתוך הפארק הלאומי שהפירמידות הן חלק ממנו. זורו חונה ליד החדר, כמעט הלכנו לאיבוד אבל מצאנו את המסעדה, הלהקה שהופיעה היתה ממש טובה, בקיצור- בחירה נכונה.  בארוחת הערב ניגשת אלינו בחורה ושואלת אם לא היינו בחג בסן קריסטובל, נדמה לה שראתה אותנו שם.. אלן היא צרפתיה שחיה בבלגיה, יהודיה. היא סיפרה בהוסטל שלה לבעלת המקום בערב החג שהיום זה חג והיא לבד בעיר, ומיד שודכה לישראלית שהתארחה באותו מקום וסיפרה על החג. בעצם היא היתה היהודיה הלא ישראלית היחידה באותו ערב, והופתעה לשמוע מאיתנו שבכל מקום ריכוז של ישראלים חוגגים ביחד בראש השנה ובפסח, ובעצם הרבה מתכננים את הטיול כך שיגיעו לחגוג ביחד עם ישראלים אחרים. יש לה משפחה בישראל ובת דודה שלה למדה בשדה בוקר, היא כבר היתה פעמיים בביקור ואולי אפילו אצלינו..

את החדר צריך לפנות עד 12, החלטנו להתחיל את היום מוקדם ולחזור בזמן למקלחת לפני שנמשיך. תשע בבוקר אנחנו בכניסה לאתר, לוקחים מדריך מקומי שמסתובב איתנו כשעה ומספר. הפירמידות שבהן אפשר לבקר הן רק כעשרה אחוזים מהאתר כולו- פשוט הכל 'קבור' בתוך הג'ונגל, וזו גם הסיבה שהאתר נשמר- גילו אותו לפני כמה עשרות שנים בלבד. המקום מרשים ביותר, צמחיה ירוקה מסביב ורק השטח שבין המבנים בוער מעצים ושיחים,

המדריך שלנו מיטיב לספר- על ההיסטוריה של המאיה, על השפה והמנהגים, רק ההסבר על קומתם הנמוכה של בני העם נשמע קצת משעשע- הטענה היא שבגלל שהם היו נושאים אבנים כבדות לבניינים הצואר שלהם היה קצר מאד… בכל אופן- הקומה הנמוכה של האינדיאנים בפרט, ושל המקסיקנים בכלל היא עובדה. כמעט צהריים ואנחנו ממשיכים בנסיעה, היעד להיום- CAMPECHE. עיר על שפת האוקינוס, אין לה מה להציע למטיילים ולכן אנחנו מגיעים לקראת ערב ויוצאים בבוקר.

MERIDA. זו עיר חמודה, נקיה ונעימה, חשבנו לעצור רק לארוחה ולהמשיך, אבל מבול פתאומי הריץ אותנו לחפש מחסה במסעדה ליד הכיכר המרכזית. אנחנו רטובים לחלוטין, מחכים יותר משעה שהגשם יפסק, ובינתיים מגלגלים שיחה עם מלצר משועמם. הוא מספר שהגיע לכאו לפני כארבעים שנה, העיר מנתה אז שבעים אלף תושבים והיתה שקטה ונעימה. היום יש בה כשני מליון תושבים, ועדיין היא עיר שקטה ונעימה. כבכל מקסיקו- גם כאן יש נוכחות משטרתית עצומה, אולי זה מה ששומר על האופי שלה. עוד סיבה נובעת כנראה מאופי האוכלוסיה. כל ערב יש פה פעילות תרבותית כלשהי, ובסופי שבוע עוד יותר. אם זה מראה שהתושבים צורכים תרבות, כנראה שהם גם סוג מסוים של אנשים. ראינו פרסום של קונצרט כשרונות צעירים מהאזור והחלטנו שזה מתאים יותר מסיור לילי בבית הקברות המקומי- שאגב- היה חינם. הקונצרט היה בעצם ערב התרמה לאגודת צער בעלי חיים המקומית, עלה לא מעט במושגים מקומיים והיה פשוט נהדר! רמת הביצוע של הצעירים היתה מעולה, המנחה של הערב היה זמר מפורסם שתרם את חלקו, בנוסף לפסנתרן שליווה אותם ניגן בצורה מדהימה גם ילד בן עשר, ספק עיוור ספק אוטיסט- לא הצלחנו להחליט, בקיצור- חוויה אמיתית. המלון שמצאנו- אחד מעשרות רבים שיש בעיר הזו- היה מוצלח גם הוא. לא הצטערנו על העצירה הלא מתוכננת הזו..

למחרת אנחנו עוזבים את יוקטן ונכנסים למחוז האחרון שלנו במקסיקו- קוינטנה רו. בדרך עוצרים לארוחה על הכביש המהיר, בחור בשולחן ליד מספר לנו שהוא גר בקנקון, גם הוא רוכב על אופנוע, שואל אם אנחנו צריכים עזרה במשהו. אנחנו רק רוצים לדעת איפה אפשר להשאיר את זורו לשבועיים בקנקון, ובלי להסס הוא אומר- אצלי בבית! אנחנו לוקחים פרטים ומבטיחים להודיע לו מתי נגיע, כי התכנון הוא להמשיך היום ל PLAYA DEL CARMEN.

לחוף של פלאיה נוסעים פשוט כדי להיות בחוף. גדי מלא בזכרונות מהמקום- עכשו הזמן לראות מה השתנה בשלוש עשרה שנים… שחר, הבן של פרננדו גר שם כך שאם נרצה יש לנו איפה לישון, רק שמזג האויר יהיה איתנו! אחר הצהריים, נכנסים לעיר, עוד לא הצלחנו לזהות את המרכז התיירותי, וגשם שוטף. אנחנו נמלטים למסעדה עד יעבור זעם, ומחליטים להכנס למלון מעבר לכביש. כשהגשם פוסק עושים טיול קצר- אנחנו ממש מאחורי הרחוב המרכזי המלא במקומות בילוי לתיירים. יש מלון אחד שגדי מספר עליו כל השנים כדוגמא למשהו איכותי ושונה, אבל כשכבר גילינו איפה הוא, מסתבר שהמקום סגור לשיפוצים. בכלל- גדי מסתובב פה ואומר- זה לא היה, זה השתנה- כאילו התמונה שהוא זוכר התנפצה. נכון- החוף הזה קפץ מדרגה- מה שקרה עם החופים בתאילנד קרה גם פה. אלן סיפרה על אי פשוט שהיא היתה בו- כנראה שנוותר על ISLA MUJERES שעברה אותו תהליך כמו פלאיה, ונסע לחפש את המקום הפשוט של היום.. בבוקר אומרים לנו במלון שאין מקום ללילה נוסף, ואנחנו שמים לב שבעצם מתחיל סופ'ש- יש בעיה להשיג מקום לינה סביר במחיר סביר. מתקשרים לשחר, והוא מזמין אליו. שחר גר פה כבר שנתיים וחצי, שנה בדירה הנוכחית, ומתעסק בהשכרת דירות נופש למטיילים. יש לו דירה נחמדה באזור מצויין, ולמרות שבחדר הנוסף יש שתי מיטות יחיד זה פתרון נהדר בשבילנו. בצהריים הולכים קצת לים- לא סתם זה חוף נחשב- המים נהדרים, לא עמוס מדי (עוד לא העונה- מתמלא בדצמבר- ינואר), ומצאנו מסעדה שהיא חלק ממועדון ויש בה בריכת שחיה קטנה. פתרון לגדי שלא סובל להשאר עם מלח מהים על הגוף. נכנסים לים, יוצאים עשרים מטר ונכנסים לבריכה עם בקבוק בירה. ברחבה ליד יש ריקודים בנוסח ברזילאי מעורבב עם קריבי, מוזיקה טובה, יופי של מקום להעביר את היום. בערב אנחנו לוקחים את שחר לארוחה במסעדה ארגנטינאית. טעים. רק יקר. כל המחירים בחוף הזה הם לא של מקסיקו שאנחנו מכירים- אבל לתיירים- בעיקר מארצות הברית וקנדה- זה עדיין זול מאד. לנו, שהתקציב שלנו צריך להתאים לתקופה ארוכה, קצת קשה… שלושה ימים ואנחנו כבר מכירים כל נקודה אפשרית וכמעט כל מסעדה או בית קפה. זה הזמן לזוז. עוקפים את קנקון, עיר הנופש האולטימטיבית לתיירים, ונוסעים הלאה, למעבורת שתיקח אותנו ל HOLBOX. (מבטאים- הולבוש) הגשם תופס אותנו כמה קילומטרים לפני ההגעה, ואין איפה לעצור כדי ללבוש את חליפות הגשם, מזל שהגשם קצר יחסית. בעיירת החוף יש המון חניונים- לא נכנסים לאי עם רכב. בוחרים אחד שיש בו גג מעל הרכבים, את הציוד- נעליים, קסדות וחליפות אנחנו משאירים אצל הבעלים, ועולים למעבורת. הולבוש הוא אי קטן שרק חלק קטן ממנו בנוי, המכוניות היחידות שנכנסות אליו הן רכבי אספקה- חומרי בנין, מזון. התושבים נוסעים בריקשות או אופנועים קטנים והאמת שאין הרבה לאן לנסוע..

הגענו בגשם, ואחרי חצי שעה שחיכינו ל'מונית' עם כל התיירים החלטנו ללכת ברגל. 7 רחובות והגענו. מצחיק ההרגל הזה- כולם מחכים אז גם אנחנו.. בהולבוש אין כבישים. יש מדרכות גבוהות כך שברור שיש כוונה לסלול כבישים, אבל עכשו יש רק דרכי חול. בגלל שירד הרבה גשם הכל מוצף מים ואם רוצים לחצות מצד אחד של הרחוב לצד השני צריך להחליט- או לחפש מקום שאין שלוליות או לדשדש במים. לרב אנחנו נכנסים לשלוליות- ממילא הנעליים רטובות… ברחוב הראשי מסעדה אחרי חנות אחרי בית קפה, וברחובות הצדדיים גם מוצאים מקומות קטנים שאפשר לשבת בהם. כל בית שלישי הוא מלון או אכסניה או חדרים להשכרה- בכל הרמות מבחינת הבניה, הניראות והמחיר. אנחנו במלון קטן שכולו לבן- כולל העץ של המדרגות והקישוטים. הצבע היחיד בחדר הוא הוילון הירוק והערסל שתלוי בפינה. בעל המקום מספר שקנה לפני שנתיים חורבה ולאט לאט הוא מוסיף ומשפר. חמוד מאד. מהרחוב שלנו יוצאים רחובות קטנים שמגיעים לים. חלק מהחופים הם בבעלות המלונות הנושקים להם- עם שלט עם מספר הרישיון- אבל בכולם אפשר לשבת. חלקם סגורים- פותחים באמצע נובמבר את העונה, ובאמת שלא עמוס מדי. הים, איך לא, יפה ושקט, יש סירות דייגים והרבה ציפורים שגם הן דגות, ולמרות שמזג האויר קצת סגרירי נעים לשבת בחוף. הולבוש נושב רק לפני 150 שנים ויש בו כאלף וחמש מאות תושבים. לפני כן הוא שימש פיראטים ששוטטו באיים הקריביים. כן, זה היה אמיתי! היום בונים שכונה חדשה במערב האי ויש מגרשים למכירה בזול. אין ספק שתוך שנים לא רבות האי יהיה אטרקציה אמיתית, רק שלא יתקלקל.. בין הישראלים הצעירים הרבים אנחנו פוגשים זוג קצת קרוב יותר לגילנו, גרים באילת וכמובן מכירים את המשפחה. שלשה ימים שקטים וכיפיים, בלי לשוט לפעילויות מופרכות, בלי לקום לפנות בוקר לראות אצות זוהרות, רק להיות פה. סיום טוב לפרק מקסיקו!

 

נוסעים לקנקון להשאיר את זורו במוסך לטיפול, בירידה מהכביש הראשי עוצר אותנו שוטר. נסענו מהר מדי לטענתו. אנחנו לא מוכנים- לא יודעים כמה עולה פה קנס מהירות, כמה מקובל לשלם שוחד.. גדי אומר לו שזה לא בסדר שהוא עוצר אופנוענים ולא מכוניות, והסיפור שלו על הנהלים מטריד. הוא לוקח את הרשיון ונותן לנו דו'ח, מחר בבוקר אנחנו צריכים ללכת לתחנת המשטרה לשלם ומקבלים את הרשיון בחזרה. נשמע משהו שסביר שיהיו בו תקלות.. אנחנו אומרים שמחר אנחנו כבר נוסעים, ואחרי חשיבה מאומצת של כל הנוכחים השוטר משחרר אותנו. כמה טוב. CANCUN היא עיר תיירותית לחלוטין- טוב שלא תכננו לשהות בה. מה שכן- חוף הים שלה הוא מהיפים שראינו- חול נקי ויפה, ומים בצבע כחול מדהים! בבוקר משאירים את זורו במוסך- מקום קטנטן אבל של BMW, הפקידה מתעקשת לעשות רשימה של כל חפצי הערך שנשארים במזוודות שלנו. נקווה לטוב. אנחנו לא מספרים להם שיעברו 12 יום עד שנחזור, כדי שלא יגידו שאין להם מקום- מבחינתם זה כמה ימים לא מוגדרים.חזרנו. ישר למלון, בבוקר מוקדם נוסעים למוסך כדי לצאת לדרך כמה שיותר מוקדם- אנחנו רוצים להשיג את החבורה כדי לעבור ביחד איתם את הגבול. בגואטמלה יש כבישים לא נוחים במיוחד לנסיעה- מעדיפים לא לעשות אותם לבד. במוסך נותנים לנו לחכות כמעט שעה, כנראה כדי לתפוס אומץ- מסתבר שהם בכלל לא נגעו באופנוע.. הם יכולים לתת אותו מחר. במחשבה שניה- היום אחר הצהריים. התייעצות קצרה- אנחנו מחליטים להמשיך. הטיפול יכול לחכות קצת ואנחנו לא רוצים לאבד יום בקנקון. הנסיעה לאורך החוף נעימה, מזג האויר בסדר- קצת חם, קצת לח, מחכים לגשם של אחר הצהריים! אנחנו עוצרים לישון בעיירה קטנה ומסודרת, מלון שעשוי כמו מלון למטיילים בתוך שכונת מגורים. איפה אוכלים? יש מסעדה קטנה במרפסת של אחד הבתים. 3 שולחנות, זוג שמכין את המבחר הרגיל, אבל כמה שזה מפתיע- האוכל פשוט מעולה- הכי טעים שאכלנו במקסיקו! האיש מתעניין מאיפה באנו, ומיד מתיישב לדבר איתנו- הוא מכיר את ההיסטוריה של ישראל, יודע המון פרטים- לא הכל נכון, אבל אנחנו מופתעים מהידע והסקרנות שלו. לא ברור מאליו. בוקר- נסיעה לא ארוכה לגבול, את הכסף ששילמנו בכניסה על האופנוע יחזירו ישר לחשבון שלנו, להתראות מקסיקו היפה!

 

 

 

אמרנו בית חב'ד? אז לא ממש.. יוסי ואלונה הגיעו למקסיקו סיטי לפני 23 שנים, בברכת הרבי מלובביץ' כדי ללמוד רפואת שיניים. מאז הם הקימו מרפאה לתפארת, עובדים בשיטות חדישות ומטפלים בעשירי העיר ובאישים המובילים את המדינה. בניהם באים לארץ- מי למכינה ומי לשרות צבאי, בבית מדברים עברית וכמובן- אוכלים כשר. הם מקבלים אותנו במאור פנים, וכך גם חקובו צוקרמן- הכלב העצום שגר איתם. אנחנו מקבלים את חדרו של עדן. הבן השלישי, ומוזמנים להשאר ככל שנרצה. לא נדיר שאורחים נשארים אצלם שבועות ואף חודשים. יוסי, כמו גדי, מהיר מחשבה ושופע רעיונות- שחלקם גם מתממשים. יש שפה משותפת… בערב מגיע גם ערן- השדכן הוירטואלי שלנו, וכולנו יושבים לשיחה ארוכה. ערן ומשפחתו חזרו לארץ, לציפורי, לפני 4 שנים אחרי שליחות במקסיקו סיטי של 4 שנים ומכאן הכרותו עם האנשים השונים. שישי בבוקר אנחנו נוסעים למוסך (גם שידוך של ערן) ומחליפים את שני הצמיגים. בצהריים נוסעים למרפאה של יוסי ומקבלים סיור מודרך במקום מעורר ההתפעלות שלו- 3 קומות עם למעלה משלושים אנשי צוות שכולם רופאי שיניים בהשכלתם אך עוסקים במגוון דברים במרפאה. ארוחה קלה של פלאפל כשר, וחוזרים לבנין לשיחה ארוכה ורבת עניין. מזל שאלונה עם שתי רגליים על הקרקע ומושכת את יוסי בחזרה… יום שישי הוא יום קצר, אנחנו נוסעים הביתה לחגוג את יום ההולדת החמישי של אורי- הבן הקטן. לארוחת שבת מוזמנות גם 3 בנות שרות שהגיעו לפני חודש מישראל לעבוד עם הנוער המקומי. יש פה קהילה יהודית חזקה, עשירה וציונית. את הארוחה בישלה מריה, והיא כמובן תנקה אחרינו. מריה גרה בבית, מטפלת בכל עבודות הבית ויוצאת לחופש ביום ראשון. סידור מעולה שקיים אצל כל מי ששייך לשכבה סוציואקונומית גבוהה. שבת בבוקר, עולים על האופנוע ויוצאים לטייל. ערן (איך לא?) אירגן טיול סופשבוע. אנחנו יוצאים מהעיר, בדרך מצטרפים לואיס ומרתה- זוג מקסיקנים בני ששים פלוס, ואחרי הפסקת קפה אנחנו פוגשים גם את ירון. נוסעים דרך כבישים מתפתלים בין כפרים- בגלל הקירבה לעיר זהו אזור שמתמלא במטיילים ומשפחות בסופ'ש- אטרקציות תיירותיות, מסעדות, בקתות ללינה. אזור נעים ורגוע. אנחנו נוסעים עד לכפר TIXTATLALA  למעינות חמים. עשרה ק'מ בשביל עפר מקסים עם קקטוסי ענק מסביב. ירון מזהיר אותנו- זה לא מקום תיירותי! זה באמת לא… מקבץ בתים מקומיים עם מסעדה מקומית. לידם- שתי בריכות עם מי מעיין חמים ומבנה שבו חדרים עם אמבטיות שקועות. מקבלים אמבטיה אחרי שנוקתה היטב, המים בששים מעלות ובלי ריח. הטענה היא שבעונה הגשומה המים נמהלים ולכן אין ריח גופריתי. אחרי חצי שעה זמננו תם, אנחנו שלוקים כהוגן, אין מקלחת- מה שגורם לנו להמשיך להשפריץ זיעה…יושבים כולם לאכול- ששה אנשים עם אוכל ובירות- 170 פזו. עשר דולר. אנחנו כמעט נעלבים בשבילם!

 

מפה ממשיכים לבית של ירון. הוא בן דוד של יוני בן שלום, אופנוען ותיק ומטייל רב זכויות, וטיפוס בעצמו… הוא גר כבר עשר שנים פה בכפר, או בעצם- מחוץ לכפר, עם אסטריד- שהיא מקסיקנית חרף שמה הזר- ועם שלשת ילדיהם. יש להם חלקת אדמה עם בית ישן בו הם גרים עד שיבנו את ביתם, וירון עובד יומיים בשבוע לפרנסתם ובשאר הזמן בונה את הממלכה שלהם. (אנחנו ישנו באוטובוס שהיה מרפאת שיניים ניידת והופך לאט לבית ארוח).

 

ירון מספר לנו איך הגיע לכאן ואנחנו מגלים- שוב- עד כמה העולם שלנו קטן… ירון, שמגדיר את עצמו כחרש ברזל, עשה עבודה בבית בכפר ורדים, ומישהו שם הזמין אותו לעבודה אצלו. עם הזמן התפתחה ידידות והאיש הציע לו לנסוע לעבוד במפעל תכשיטים של משפחתו במקסיקו. משפחת זנג מניר צבי במקור, שהבן- האיש- ישראל, היה ה'מאמץ' של גדי כשהגיע לארץ.. כמובן שמיד נשלחת תמונה לארץ, מוחלפים טלפונים ודרישות שלום, התרגשות! למחרת ארוחת בוקר קלה, נפרדים מאסטריד המתוקה ונוסעים לכפר TRES MARIAS. עברנו שם אתמול, אבל היום זה מקום אחר. הרחוב הראשי מלא באופנועים עד אפס מקום, המסעדות מפוצצות, ובין לבין- חנויות ודוכנים עם ציוד לאופנוענים. מקסדות ובגדי רכיבה, דרך מנעולים, אביזרים ועד צמות צמר להדבקה על הקסדה. בגלל אופי הכביש לכאן, הכפר הפך לנקודת עצירה לרוכבים, בעיקר אופנועי כביש, וזה נראה כמו פסטיבל אמיתי. חגיגה של יום ראשון. אנחנו יושבים לארוחה ולומדים קצת על המנות האופייניות- ברבקואה ('חמין' מקסיקני), מרק אצטקי, אטולה- משקה חם מדהים. הכל נהדר!

ירון חוזר מפה הביתה, וכל השאר חוזרים לעיר. אצל יוסי ואלונה אנחנו פוגשים את שמואל וסימי- שליחים בקהילה זו שנה שלישית. אין מצב שאין בבית הזה אנשים שמבקרים… בשעה חמש מרכוס בא לאסוף אותנו. מרכוס היה מנהל משמרת באל גאוצ'ו לפני כמעט 20 שנים, וחמש שנים אחר כך חזר עם משפחתו למקסיקו. כמו יהודים רבים פה- הוא ממוקם במעמד הנכון. משרה טובה, מכונית יוקרתית, דירה גדולה באזור הנכון. קל מאד להתמכר לחיים הטובים פה. גם להם יש את המריה שלהם, שמשכורתה אינה מגיעה לעשרים אחוז מגובה שכר הלימוד של הבת בבית הספר היהודי הפרטי.. אין לנו ביקורת- זו תמונת מצב. כולנו חוששים שישראל תדרדר למצב הזה- וזו אכן התדרדרות- אבל פה יש ממש שני מעמדות שחיים בעולמות נפרדים לגמרי. כמו אדונים ומשרתים, גם אם במקרים שאנחנו נתקלנו בהם האדונים היו בני אדם. סביר שלא כולם כאלו.. הם לא אוכלים באותם מקומות, הם לא עושים קניות באותם מקומות, אולי גם אין להם את אותם חלומות? מזכיר קצת את אפריקה. המנטליות של האדם הפשוט מהמעמד הנמוך. הילד אדריאן אכן היה יוצא דופן.

מקסיקו סיטי ענקית- אפשר להסתובב פה כמה חודשים, אבל אנחנו מתמקדים בכמה דברים שמעניינים אותנו- הרחובות הקטנים של האנשים הפשוטים, עם האוכל המקומי הזול עד כדי גיחוך, המוזיקה האופיינית, והמוני האנשים שממהרים- או לא- לכל כיוון. מסתובבים בסנטרו עם הבניינים העתיקים והמרשימים, כנסיות וקבצנים, ואנשי מקצוע המציעים את אומנותם.

 

 

 

 

 

לכל עיר הפטנט שלה להודיע על איסוף זבל…

נוסעים לשכונה ציורית עם חנויות קטנות וצבעוניות ונכנסים לגלריות ומקומות מעוצבים ומיוחדים. הולכים ל CASA AZUL- ביתם של הציירים פרידה קאלו ובעלה דיאגו  ריברה. המוזיאון האנתרופולוגי העצום שבו התמקדנו בחדרים של המאיה והאצטקים עם עושר ממצאים שלא שיערנו (מי שמכיר את פסל הבזלת שעובד בעין כרמל- מבין כאן מאיפה ההשראה שלו..) והכי מעניין- ביתו של האדריכל לואיס ברגן שנבנה בשנות הארבעים וכולו גאונות של משחקי גבהים ושימוש באור טבעי. מדהים! ואסור לצלם.. שינה מוקדמת כי מחר, יום רביעי, אנחנו רוצים להגיע לפואבלה אחרי ביקור בפירמידות.

שעה נסיעה מהעיר ואנחנו במקום אחר מכל הבחינות. האתר הגדול מכיל ארמון ושתי פירמידות- השמש והירח. חם ולח, ואת המעילים אנחנו משאירים בתחתית המדרגות כדי שנצליח לטפס.. 254 מדרגות- לא כל כך הרבה אבל הן לא בדיוק בנויות בצורה נוחה לעלייה. מתנשמים אבל מצליחים… בהחלט כדאי. האצטקים שהשתלטו על האתר שהוא של המאיה במקור, והיו פה פחות ממאתיים שנים, הביאו איתם תרבות אלימה ונהגו להעלות קורבנות אדם במספרים מדהימים. מדובר אפילו על יום שבו הוקרבו 20,000 איש בארבעה מוקדים! הם יצאו למלחמות כדי שיהיו להם שבויים לצורך העניין, אבל לא בחלו גם בקורבנות מבני עמם.. רק לדמיין את כמויות הדם שנשפך ברחובות. העם בסופו של דבר מרד במנהיג הרצחני אבל זה כבר היה אחרי שהספרדים הגיעו, והם בעצמם לא היו יפי נפש.. הזהב נבזז, העם חוסל, ומה שנשאר זה מקדשים נטושים, ומספר זניח של מקומיים שעדיין חיים בכפרים עם נצרות משולבת במנהגים פגניים ושפה משלהם. כמובן שכל מקסיקו מעורבבת מבחינת האוכלוסיה, אבל אפשר לראות אנשים שהם ממש אינדיאנים- נמוכים ובעלי תוי פנים אופיניים. רובם- במקומות התיירותיים- הם אלו שמסתובבים ומציעים למכירה מזכרות לתיירים- מעגילים ועד ערסלים..

 

תחנתנו הבאה, פואבלה, היא עוד עיר אופיינית- מרכז עיר שבמרכזו הכנסיה הגדולה, סביבה רחובות צפופים עם חנויות קטנות, דוכני אוכל בלי סוף, מסודר ונקי הרבה יותר מהצפוי. אנחנו ישנים בהוסטל חמוד ביותר, בבוקר מתנצל בפנינו חסוס- צעיר שמציג עצמו כבעל המקום- אם היה פוגש אותנו כשהגענו לא היה לוקח תשלום, הוא אוהב מטיילים מסוגנו. נעביר את המידע..

 

 

 

אנחנו ממשיכים בדרך למחוז צ'יאפס. בנסיעה אנחנו עוקפים קמפר קטן עם מספר אמריקאי, וכשעוצרים לקפה הוא נכנס אחרינו. סתם כדי לדבר איתנו. זוג אמריקאים עם שתי ילדות, השכירו את הבית שלהם לשנתיים ויצאו לטייל. הם מספרים ששכרו לחודש בית על הים דרומית לעיר כדי לנוח קצת מהנסיעה היומיומית . מזמינים אותנו להתארח- בבית יש ששה חדרים אבל הוא עלה כמו בית קטן… פעם ראשונה בטיול שלנו שקצת מצטערים שיש לנו תאריך יעד! האזור הוא ארץ חקלאית יפה, אבל יש חשש מסויים כי בחודשים האחרונים המורים פה עושים הפגנות ולפעמים סוגרים את הכבישים. כבר שמענו על מטיילים שנתקעו.. כחמישים ק'מ לפני העיר- פקק ארוך. כבר למדנו שאופנועים לא עומדים בפקק, עוקפים עד שמגיעים למחסום. הפגנה. למרבה המזל, הם לא נותנים למשאיות לעבור, אבל רכבים פרטיים מעבירים- 10 מכל כיוון כל פעם. אנחנו עוצרים למנוחה ומנסים לברר על מה הם מוחים. כל אחד כמובן יספר משהו אחר- על כסף, על רפורמה שפוגעת במורים, או כזו שפוגעת בחינוך הציבורי. בכל מקום אותן בעיות…

עולים בגובה בכביש שמתפתל בהרים לאורך קילומטרים רבים, בדרך לאואחקה. הדרך מקסימה, והעיר שבסופה מקסימה גם היא. OAXAKA, כמו קודמותיה, מאד אופיינית למקסיקו, אבל יש בה משהו שובה לב. לא שיש משהו מיוחד- גם פה משוטטים ברחובות, כנסיה, חנויות, אוכל ואנשים רבים. גם פה אנחנו ישנים בהוסטל של מטיילים צעירים, פוגשים חבורת ישראלים בטיול עד פתיחת השנה באוניברסיטה. מרענן לפגוש צעירים שלומדים הנדסה ולא מנהל עסקים! המנקה המקסיקנית באה להפרד מאיתנו בחיבוק בבוקר- היא מתפעלת מהנסיעה באופנוע..

אנחנו יוצאים היום לנסיעה ארוכה יחסית- רוצים להגיע לראש השנה למקום עם ריכוז ישראלים. הדרך יורדת מההר בסיבובים אינסופיים, עם כפרים קטנים מטופחים כל כמה עשרות קילומטרים. לא משעמם אבל קצת מעייף, ורק המפה שמבטיחה כביש ישר בירידה מרגיעה אותנו. לא בצדק. הכביש הישר עובר באזור שטוח לחלוטין ומרחוק רואים עמודים של תחנות רוח ליצור חשמל. הרוח מתגברת והופכת להיות ממש רעה. אם חשבנו שזה נחמד לראות את השבשבות האלה, אז קיבלנו עוד- יש פה אלפים! ממש קילומטרים על קילומטרים, עם רוח מטורפת  שמקשה על הנהיגה- רק שיגמר כבר! כשהמצב נרגע אנחנו עוצרים להפסקה קצרה לצפות במסע הלוויה. תזמורת בראש התהלוכה, ממש לא ארוע שכולם שופכים בו דמעות.

אחר הצהריים עוצרים בטפנטפק- עיר קטנה, נחמדה, עדיין באזור חם, אבל לא משהו שמקלחת (קרירה כמובן) וערסל בחוץ לא יכולים להתגבר עליו. בערב אנחנו נוסעים עם מונית למרכז לחפש בנק ומקום לאכול. כמו בעיירות הקודמות שעברנו ביומיים האחרונים, גם כאן המוניות הן ריקשות שבעיקר מיובאות מהודו, נסיעה בעיר עולה 10 פסו. כנראה שאין תחבורה ציבורית- אחרת אי אפשר להסביר את הכמות המטורפת של הרכבים האלה. בבוקר המתדלק בתחנת הדלק שואל אם אנחנו נוסעים לטוצטלה- בירת המחוז. מה מיוחד שם? יש גינה גדולה, יש גן חיות. אנחנו מבטיחים לו שנעבור. הכביש עובר שם בכל מקרה, ושוב אנחנו רואים איך כל אחד מפרש אחרת ומבין אחרת.. זו עיר ענקית, מודרנית ומסודרת- רק הנסיעה בכביש העוקף נמשכת כ 15 ק'מ! גן חיות היום לא מרגש אותנו, אנחנו רק חולפים בדרך לסן קריסטובל דה לס קסס. הכביש שוב מתפתל במעלה ההרים, ובחלק האחרון של הדרך לא רק שמתחיל לטפטף, גם הראות נהיית בעייתית. מה שהכי גרוע- אין איפה לעצור, אין שוליים רחבים כמו בדרך כלל. הפעם אנחנו שמחים שכולם מאיטים ואפשר פשוט להצמד לשיירה בלי סכנה שיעקפו אותנו בפראות. 30 קילומטרים ואנחנו כבר בעיר- הראות משתפרת, גם הגשם מפסיק- בקושי נרטבנו.. מלון נחמד ולא יקר קרוב למרכז, יש איפה לעשות כביסה, יש מטריות במלון, יש איפה לאכול קרוב- הכל טוב! סיבוב ערב במרכז החמוד- גדי לא זוכר מהפעם הקודמת רחובות כל כך מסודרים, מדרחוב. כנראה שהעיר עלתה מדרגה בסולם המקומות התיירותיים. מאד מסודר כיאה לתיירות מערבית, ועם זאת האוירה נעימה ולא ממוסחרת. הרבה יותר מקודם- מסתובבות ברחובות אינדיאניות ומציעות פונצ'וס, צעצועים מעץ ומצמר, מזכרות ותכשיטים. כולן כמעט מלוות בילדים- אם הם קטנים הם תלויים במנשא על הגב, אם הם גדולים- גם הם ילכו עם אוסף דברים למכירה. יום ראשון בבוקר טיול נוסף במרכז העיר, הולכים גם לבית חב'ד לברך בשנה טובה את השליח- הרב אורן. מסתבר שאשתו ילדה לפני יומיים והוא יגיע רק בערב. כשדיברנו איתו בשבוע שעבר מהבית של יוסי הוא לא צפה את זה.. חוזרים למלון למנוחה לפני שנלך לסעודת החג.

 

 

 

 

CASA DE YAGIL. יגיל הגיע לכאן לשבועיים בתחילת 2003 ומאז הוא כאן. הגסטהאוס שלו ידוע בקרב הישראלים ולארוחה המסורתית נרשמו כ 140 איש. לצורך הארוע נשכר אולם גדול דיו, ובימים האחרונים היו עסוקים כמה אנשים בבישול והכנה של ארוחת חג כשרה. מסתבר שהיה מי שביקש והוא מספיק חשוב ליגיל.. בערב מתקבצים מכל המלונות בעיר צעירים רבים, כאלו שמטיילים כמה חודשים וכאלו שבאו לכמה שבועות, מנצלים אפשרות לחופשה ארוכה בגלל החגים- אלו לרב גם קצת יותר בוגרים, וחלקם כבר פעם שניה פה. רב האורחים לבושים בבגדי חג, האולם מסודר וחגיגי, ובאיחור קל מתחילים- קודם ברכות (יש שתי משפחות דתיות ממקסיקו שבאו במיוחד לכאן), קצת שירי ראש השנה, וארוחה כמיטב המסורת. האקוסטיקה באולם איומה, בקושי אפשר לדבר עם השכנים לשולחן… ערב נחמד מאד, וישראלי מאד. מיגיל אנחנו מבינים איך התפתחה העיר- מסתבר שבתקופה שהיו בעיות עם השתלטות של ברוני סמים על אזורים שונים במקסיקו, השבט האינדיאני שגר מסביב לעיר הבהיר להם שלכאן הם לא נכנסים, מה שגרם לבואם של אנשים אמידים מהאזורים הבעייתיים. לא פלא שגדי לא הכיר הרבה דברים- הם פשוט לא היו.. יום שני בבוקר אנחנו עוזבים את סן קריסטובל,  מתחילים לרדת מההרים לכיוון הים הקריבי.

 

ארבע לפנות בוקר, לוס מוצ'יס. אנחנו מתקשרים לפרנסיסקו לפי הוראה מפורשת- תתקשרו ואראה לכם איך להגיע אלי. אנחנו לא מכירים אותו, גם לא את ערן ששידך בינינו. הכל וירטואלי.. אבל כבר שבוע שפנצ'ו (הכינוי שלו) מלווה אותנו בבחה ונותן הוראות הגעה למקומות מעניינים. הוא הכין לנו  חדר בבית הגדול שלו, ובבוקר מנואל- הגנן והעובד הכללי של הבית- כבר מחכה לכביסה שלנו, מכין לנו ארוחת בוקר ומקבל הוראות לשישי בבוקר. אין הרבה מה לראות פה, פנצ'ו שולח אותנו לטיול בגן הבוטני ובמוזיאון החדש. הגן ענק ויש בו צמחיה מכל העולם, מסודר ומטופח, ואנחנו מגלים בו כמה סוגים של איגואנות שמסתובבות בשבילים.

לטייל בחוץ זה כמו לטייל בתל אביב ביום הכי חם באוגוסט, מזל שהמוזיאון ממוזג.. זה מין מוזיאון מדע אינטראקטיבי מוכוון ילדים. מבנים מדהימים, הרבה מדריכים צעירים שלהוטים להראות לנו כל מה שזז וסרט על החלל שנראה שמטרתו לפתח רצון אצל ילדים להבין יותר ולעסוק בנושא. הכל קרוב וזורו נשאר בבית בזמן שאנחנו נמסים ברחובות. בחמש אחה'צ נפגשים בבית ומקבלים את סדר הפעילות- פרננדו, חבר שגדל עם פנצ'ו מגיע בשמונה, הולכים לאכול במסעדה. מחר יום העצמאות של מקסיקו, והיום יש תהלוכות ברחובות בערים- אנחנו שומעים מהבית את התזמורת, לא יוצאים שוב לחום! כשפרננדו, שגר בקבוס סן לוקאס בבחה, מגיע משדה התעופה, יושבים לשתות כוסית טקילה לפני האוכל. הארוחה עצמה פשוטה וטעימה- גואקמולי, גבינה מותכת, בצל  וצ'ינצ'ולין. סיכמנו שמחלקים את החשבון לשלוש כי נהוג שהנשים לא משלמות. ברגע האמת הם מסרבים שגדי ישתתף בתשלום. לא נעים- אנחנו יודעים שפנצ'ו חוסך כל פסו לטיול הגדול שלו, אבל אין עם מי לדבר.. בדרך הביתה הם מציעים שנכנס לבר שמכירים לכוסית אחת. אין סיכוי שהיינו נכנסים לכאן לבד! מושיבים אותנו ליד הבר כדי שנראה יותר טוב את הזמרת שתגיע עוד מעט, ותוך דקה אנחנו עם כוס רום- בקרדי ביד. בסוף נלמד לשתות אלכוהול… המקום במבנה שנראה מט לפול, אבל גם בתל אביב יש מועדונים כאלה. העניין הוא שפה גם בפנים זה נראה באותו מצב- רחבת ריקודים פצפונת, מסביב שולחנות וכסאות ממש לא שיא האופנה, הריהוט בבר משנות החמישים וכך גם התאורה והעיצוב הכללי. מוסיקה ברמת רעש אדירה, וכולם מחכים להופעה. כשאדריאנה עולה לשיר הדציבלים עוד עולים, אבל היא בהחלט שרה נחמד. כמה זוגות קמים לרקוד- והם יודעים לרקוד! המוזיקה מאד מקומית- לא מוכרת לנו בכלל- לא תשמעו סגנון כזה באומן 17… אחרי שעה מפנים את הזמרת ומתחילים להביא תופים. לבמה עולים לא פחות מארבעה עשר אנשים- 2 זמרים, טרומבון, 8 חצוצרות, ושלושה מתופפים. אנחנו מוזהרים שיהיה הרבה רעש. זו תזמורת גדולה- בדרך כלל מופיעות  קבוצות של חמישה- תוף ענק, זמר ושלוש חצוצרות. כשהם מתחילים אנחנו נדהמים עד כדי צחוק- רמת הקול היא בלתי נתפסת- כאילו האזניים שלנו מונחות בתוך חצוצרה. הזמר כמובן צריך להשמע מעל המוזיקה, לא יאומן איך הם עומדים בזה! יש עוד כמה דברים קטנים שזרים לנו, למשל- אחד הזמרים שר כשהוא קורא את הטקסט מהנייד שלו. נגן חצוצרה שמסמס על הבמה כשהוא לא מנגן. אחר מוציא פתאום פקקים מהאזניים שלו. והקהל- רוקד! יש כמה שלא ממש בקצב של המוזיקה, ולפעמים התזמורת מאבדת את הקצב בעצמה. חוויה יוצאת דופן. נהנינו מאד!

בוקר יום העצמאות המקסיקני. יום חג רשמי, חברים של פרנסיסקו באים להגיד שלום. לאיש יש הרבה פנטזיות, אבל כנראה שלפעמים יוצא מהן משהו… טוני הקרדיולוג משתף פעולה וגם פרננדו. איך מקימים מלון איכותי בבחה. גדי כמובן מתנדב לבא לעזור כשזה יהיה ממשי! פרנסיסקו לוקח אותנו לארוחת בוקר במסעדה נחשבת- עיצוב מקסיקני טיפוסי, עם כבוד לשחקנית מפורסמת, המלצריות בתלבושת מקומית חגיגית- הכל מאד חמוד. הפעם אנחנו מתעקשים לשלם את החשבון, מקווים שהוא לא נעלב. בחזרה הביתה אנחנו מתארגנים ליציאה, גדי מציע את האופנוע שנמצא בספרד, ומסתבר שבמהלך הבוקר כבר התגבשה לה פנטזיה חדשה- ארבעת המטיילים הקבועים, כולם בני 60 פלוס, יצאו לנסיעה מספרד לירושלים. אבל קודם צריך להגשים חלום של 20 שנה- מאלסקה לאושואיה. אנחנו מקווים בשבילו שמארי, הבת היחידה, לא תבוא (שוב…) עם בקשה שתחסל את החסכונות לנסיעה! החם ממשיך להיות מתיש, תוך כמה שעות הכביסה שעשינו לחליפות נשכחה- הכל דביק- מנעל ועד כפפות וקסדה. נצטרך להתרגל למצב הזה. לפי המלצתו של פרנסיסקו נוסעים לחוף ליד העיירה LA CRUZ. גם אנשים בדרך שאנחנו מתייעצים איתם אומרים שכדאי לעשות שם קמפינג. מגיעים לחוף חמוד ביותר, אבל המסעדות נסגרו בשעה שש, והטיילת הקטנה מלאה מקומיים חוגגים. החוף- לצערינו- מאד קטן, ורואים שכשיש גאות המים מגיעים עד הטיילת. אוהל אי אפשר לעשות פה.

בעודנו חושבים, עוצר לידינו טוסטוס ועליו ילד. בטח שהוא יודע איפה זה אלסקה! הוא אומר שיש חדרים להשכרה בקצה הרחוב ומתנדב להראות לנו. המקום נעול, יש בחצר- הנעולה גם כן- שומר שאין לו מפתחות וגם לא מספר טלפון של הבעלים. אדריאן- המלווה שלנו- מנהל את השיחה ואת השומר, אבל גם הוא לא מצליח לארגן משהו. הוא חושב שאנחנו צוחקים עליו כשגדי מספר לו שהשם השני שלו הוא אדריאן… גדי מתפעל מהילד- הוא בן 11, נוהג כמו גדול, יודע לשאול שאלות נכונות וגם להבין את הסיטואציה ולפעול נכון. מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול? לעבוד במשטרת הכבישים. גדי מבטיח לו שאם זה מה שהוא רוצה הוא יצליח, ואם ירצה יותר- יצליח גם. אחרי שנפרדנו אנחנו מצטערים שלא נתנו לו פרטים להתקשרות איתנו- הילד הזה יגיע לגדולות!

בפינת הרחוב יש מסעדה עם חצר גדולה, עובדים שם 2 שיפוצניקים- צובעים כל הלילה. אנחנו מבקשים רשות לישון בחצר, ומקבלים. הצלחה? מסתבר שלא. האוהל מחניק, אנחנו לא מצליחים להרדם, מדי פעם נמנום, וכשאנחנו מתייאשים וקמים להכין קפה השעה רק שתיים! יאוש. מתחילים לארוז לאט, שהזמן יעבור, ובשעה 3, כשהעובדים פורשים, גם אנחנו יוצאים לדרך. ירח מלא כך שיש הרבה אור, נוסעים ללה- קרוז בלי תכנית מוגדרת. אולי ניקח חדר במלון לכמה שעות שינה, אולי נמצא מקום לשבת עד שיהיה אור יום. סה'כ 8 קילומטר- באמצע מתחיל גשם שוטף, פינלה מתאים ללילה האומלל הזה… בכיכר העיריה מטאטא רחובות מנקה את שאריות המסיבה, יש 'חנות נוחות' עם כריכים וקפה וקצת גג שאפשר לשבת תחתיו. איך מעבירים זמן? נזכרנו שיהל הכין לנו סרטים לנסיעה, אבל לא הורדנו אפליקציה לתרגום.. מזל- יש סרט בעברית! 4 לפנות בוקר, אנחנו על המדרגות מול הכיכר, הכסא של מצחצח הנעליים משמש לנו כשולחן, רואים פעם שניה את 'כך היינו' המצויין. מקסיקו מתחילה להתעורר בחמש בבוקר- אנשים בדרך לעבודה. ברגל, אופניים, אופנועים ומכוניות. עדיין חושך. אור ראשון בעשרה לשבע, זריחה בשבע ורבע. שעת חסד קצרה ביותר. יוצאים לדרך עם אור ראשון, האזור מאד חקלאי- שדות, לולים, מטעים. חבל הארץ הזה- SINALOA, פורה מאד. מעניין מה יהיה בהמשך.

מזטלן באופק. יש דברים שלא בשליטתינו- יום העצמאות חובר לסופ'ש ארוך, והעיר- שהיא עיר תיירות מובהקת- מפוצצת. המלון היחיד שאנחנו מוצאים קצת נמוך אפילו לסטנדרטים מקומיים, אבל החדר נקי, יש מקלחת (מים קרים- אבל זה מצויין במצבינו), ואפשר לישון קצת כדי להתאושש. אחר הצהריים אנחנו יוצאים לטיול. מזטלן מפורסמת בטיילת שלה שהיא אולי הארוכה בעולם- 24 קמ' שתחילתם במעבורת וסופם באזור בתי המלון היוקרתיים. באזור שלנו, ליד הנמל, יש מסעדות מקומיות אופיניות, דוכני רחוב עם אוכל וקשקושים של טיילת, רעש (כל מכונית היא דיסקוטק נייד), ואנשים בכל הגילאים. האוירה נעימה, גם מזג האויר השתפר מאד- זה רק אנחנו שאפילו המקלחת לא הצליחה לכבות את החם שהגוף אגר. הלחות לא עושה את ההרגשה טובה יותר…

מעבר לכביש חונה אופנוע כמו שלנו, ציוד טיולים, מספר אוסטרלי. ניגשים לבדוק- רוכב אחד שמגיע תוך שתי דקות. מתחילה שיחה- מאיפה ולאן, איפה ישנים בעיר, כמה ציוד. מסתבר שהוא אדריכל וחלק נכבד מהציוד זה בעצם 'משרד'- הוא עובד על פרוייקטים תוך כדי טיול. לפני שנפרדים אני מעירה שהמבטא שלו ממש לא אוסטרלי. נכון, הוא בכלל מאירן.. אנחנו צוחקים- מטייל ראשון שאנחנו פוגשים מאירן, אנחנו מישראל. ישראל? הוא פותח עיניים גדולות וממהר ללחוץ ידיים בשמחה. עכשו ההמשך המתבקש- מחליפים מיילים וקובעים להתכתב ולנסות להפגש בהמשך הדרך לאושואיה. פז'מן הולך לחפש מלון, אנחנו בטיול נינוח על הטיילת, קפה במקום נחמד- 'נפלנו' על מסיבה לקראת לידה. חבורה מעורבת של מקסיקנים ואמריקאים. את ארוחת הערב אוכלים במרפסת מסעדה עם זמרת לא משהו, אבל הסועדים קמים לרקוד.. אנשים שמחים. בחזרה לחדר- עשר בלילה מתחילים ברקים ורעמים, עשר ורבע- גשם שוטף. תוך דקות הרצפה מוצפת מים שנכנסים מהחיבור של המזגן לקיר. מזל שהרמנו את כל חפצינו על המיטה הנוספת בחדר.. ארוחת בוקר אנחנו אוכלים במרכז ההיסטורי המשופץ של העיר- חמוד ביותר.

יוצאים מזרחה- הדרך יפה, מטפסים קצת בגובה, הכל ירוק, נוף קצת טרופי, והטמפרטורה צונחת- העננים הכבדים קצת מפחידים ואנחנו נכנסים לעיירה לחפש מלון. כבר בכניסה, צמוד לחנות של ארונות קבורה, יש מלון יפה. ברור לנו שזה לא לתקציב שלנו אבל נכנסים לברר כדי שיהיה לנו קנה מידה. 440 פזו לחדר גדול עם מקלחת טובה וכמובן- הכי חשוב- וי פי. משהו כמו 25 דולר. פיצוי על שני הלילות האחרונים- רק שמרפי לא ימצא אותנו!

טיול קצר לכיכר העיריה. הכל מטופח ומסודר מאד. בדרך יש בר פתוח- לא צריך הרבה כאן כדי שאנשים יקומו לרקוד- כמה שולחנות וכסאות פלסטיק, גרלנדה עם נורות צבעוניות, והעיקר- מוזיקה מקומית בקולי קולות. לפעמים טוב שאין דרישות מהחיים.

בבוקר נוסעים לעיירה שאי אפשר לדלג עליה- טקילה. בדרך כבר רואים שדות של אגבה- הקקטוס שממנו מיצרים את המשקה המפורסם, ובכניסה דוכני מזכרות, טקילה, ומוצרי לוואי של הקקטוס- דבש, כלים שעשויים מהפסולת, כסאות מעלי קקטוס. וגם כלי חימר צבעוניים. אנחנו מצטרפים לסיור באחד המפעלים- קוארבו, ולומדים שמה שמוכרים בארץ ביוקר זה בכלל לא המוצר האיכותי ביותר שלהם… בחצר המפעל משאיות פורקות את ה'לב' של הקקטוס, (שיכול להגיע גם למשקל של 70 קילו!) ופועלים עם מעדרים מפצחים אותו. מכאן זה עובר לתנורים לייבוש, ואחר כך מיצוי ותסיסה במיכלים. הטקילה המשובחת מכילה רק סוכר אגבה, והפחות נחשבת- 49% של סוכרים אחרים, ולא שותים אותה לא מהולה. הסיפור על ייצור הטקילה בעבר הרחוק אומר שאנשים היו נכנסים לתוך המיכל כדי לערבב את התערובת המתבשלת, והזיעה שלהם היתה עושה את העבודה של השמרים שלא היו קיימים.

המפעל עצמו יפה ומושקע מאד, אפילו השרותים עשויים היטב- כל הברזים עובדים, הדלתות מתאימות בעיצוב, ואין כוס פלסטיק לטיפים… מספרים לנו שהסדרה המובחרת ביותר נמכרת בקופסאות עץ מצויירות. כל שנה ציירים מקסיקנים צעירים מגישים הצעות והנהלת המפעל בוחרת מהן את העיצוב של אותה שנה, מה שבהכרח גם יהפוך את הצייר למבוקש. רעיון יפה.

אחרי הסיור אנחנו יושבים בכיכר המרכזית לאכול משהו- פז'מן מופיע ומצטרף, מספר שעזב את אירן רק לפני 7 שנים, וכמעט כל המשפחה שלו גם באוסטרליה. הוא אומר שאין בעיה לעזוב, ויותר מזה- לא מזמן ביטלו את הצורך בויזות לתיירים. לכל מקרה- בדרכון האירני שלו יש חותמת שאומרת- נושא דרכון זה אינו יכול להכנס לשטחים הכבושים של פלשתין. למקרה שמישהו יתבלבל… בשביל זה יש לו דרכון אוסטרלי. הוא מאד רוצה לראות את תל אביב! לקראת השעה 5 צצים פתאום אונור ואייפר, אבל לא מתעכבים- יש להם סיור גם. עברנו אזור זמן כך שבעצם יש עוד 3 שעות אור. פז'מן מצטרף אליהם, אנחנו יוצאים לדרך- גואדלחרה. נפגש שם כולנו מחר. בווטסאפ של גדי יש קבוצה חדשה- המזרח התיכון באמריקה.. את הלילה אנחנו עושים בהוסטל מומלץ במרכז העיר, זורו חונה בפנים לצד עוד אופנועים, מחר נצא לגלות מה יש לעיר להציע. לא כל כך מומלץ להסתובב בלילה באזור. עד היום לא נתקלנו במצב לא נעים, אבל ככל שהעיר גדולה יותר כך הסיכון עולה. לא מתחכמים. בבוקר, שהפך איכשהו לצהריים, אנחנו יוצאים לטייל במרכז ההיסטורי של גואדלחרה.

השם נשמע קצת מרתיע  לאזניים ישראליות, אבל העיר הגדולה הזו מלאה בהפתעות, המרכז מטופח ונקי והאנשים כתמיד נחמדים. הרבה קבצנים, ביחוד ליד הכנסיות. אנחנו נותנים מדי פעם 5 פזו- אבל רק למי שבאמת עושה משהו- נגנים, 'מוכרי' סוכריות.. יש אזור שפנצ'ו המליץ לבקר בו- אוטובוס תיירים נוסע לשם- עם זורו בלתי אפשרי להסתובב בעיר. בזמן שאנחנו מחכים לאוטובוס ניגש זוג ושואל אם אנחנו תיירים, ואז מתחיל 'להפציץ' אותנו במידע- מה כדאי לראות, לאן ללכת ואיך. בסוף הם מבקשים כמה פזו לקנות אוכל, ומקבלים כמובן- שיטה חביבה ביותר! הקומה העליונה של האוטובוס כמובן פתוחה, ומאד מתאימה למי שמאס בחיים- כבלים של תקשורת וחשמל עוברים 40 סמ' מעל הראש של הנוסעים, כך גם ענפים של עצים ושרשראות דגלים שכנראה נשארו מיום העצמאות… השכונה עצמה נחמדה מאד, תיירותית וצבעונית, פסלים ברחוב, חנויות עם רהיטי מעצבים, גינות פנימיות בבתים, וכמו תמיד- בלי סוף דוכני אוכל ברחוב. יושבים בבית קפה עם וי פי להתעדכן וקובעים עם המזרח התיכון להפגש בהוסטל שלנו לארוחת ערב. אונור ואייפר דואגים לבירה וטקילה, אנחנו מביאים אוכל סיני, פז'מן מביא תיאבון בריא… הבחור סקרן, חברותי וכנראה קצת בודד- הוא מתכנן להקדיש שבועיים בגואטמלה לקורס ספרדית- קשה קצת להסתדר באנגלית מחוץ לערים הגדולות. אנחנו קובעים שלא לקבוע כלום למחר- אף אחד לא יכול להתחייב מתי יתחיל את היום. בגדול כולנו באותו כיוון- נפגש כשנפגש. שמונה בבוקר אנחנו על זורו, הכבישים כבר עמוסים אבל התנועה זורמת- לקח לנו רק 45 דקות לצאת מהעיר. נוסעים לגואנחואטו. זו נסיעה של 3 שעות, ברובה בכביש אגרה שעולה לנו בסוף היום כמו לילה במלון, אבל עדיף פי כמה על הכבישים הקטנים שמצבם לא משהו עד כדי סכנה לאופנוע. הדרך היא אזור חקלאי ירוק ומאד מסודר- לא מה שמדמיינים כשחושבים על מקסיקו. שדות של אגבה מתחלפים בשדות תירס, בצל ירוק ועוד דגן בצבע מקסים שאנחנו לא מזהים. הרבה בקר רועה, הרבה משאיות עמוסות חזירים, הרבה לולים של פעם- מטילות בסוללות.. צער בעלי חיים עוד לא הגיע למקסיקו.

אנחנו מטפסים קצת בגובה- ממש נהיה קריר! כבר מרחוק מזהים את השכונות הצבעוניות של העיר, אבל ההפתעה האמיתית מחכה לנו בכניסה. בעיר הזו יש שתי מערכות כבישים- מעל פני האדמה ומתחתיה. לפני כמה מאות שנים התחילו לכרות פה כסף, 20% של כריית המתכת בכל העולם- מכאן. לא מצאנו סימוכין רשמיים, אבל לדעתנו מערכת הכבישים התת קרקעית מבוססת על המכרות של פעם. יש למטה חניה, מדרגות שעולות לעיר, תחנות אוטובוס, והתנועה זורמת עם ירידות ועליות ואפילו שלטי עצור… אנחנו מגיחים אל האור במרכז ההיסטורי של העיר- חניה לאופנועים מותרת בשלושה מקומות בלבד, העיר מאורגנת ונקיה, ועשרות רבות של אנשים מציעים מידע לתיירים, מן הסתם תמורת עמלה מבתי המלון וחברות הטיולים- הכל מאד באדיבות, בחיוך- עיר עם תודעה תיירותית מובהקת. אנחנו קושרים ומכסים את זורו ויושבים על ספסל לאכול משהו, והנה פז'מן לפנינו! ידענו שאין צורך לקבוע- נפגשים כשנפגשים…

אנחנו מטיילים איתו בעיר- הרבה פעילות תרבותית- מוסיקה, תיאטרון, ברחובות אוסף פסלים מרשים, והרחובות מלאים מטיילים. תיירים מבחוץ- גרינגוס- כמעט שלא רואים. הוא נשאר ללילה, אנחנו ממשיכים. בדרך לקרטרו- היעד הבא, אנחנו מוצאים חנות גבינות ראשונה במקסיקו. הבנות ידעניות גדולות- יש פה מחלבה של קואופרטיב, כמה משקים חולבים בסך הכל 50,000 פרות. חליבה ידנית, כשש ליטר ביום לפרה.. אנחנו קובעים איתן שנבוא לפתוח פה מחלבה.

קבענו עם ורוניקה- מקסיקנית שגדי הכיר בטיול הקודם שלו- שנפגש לקפה בעיר שלה- קרטרו. אנחנו מגיעים לקראת ערב ומתמקמים בהוסטל יפה ונעים במרכז העיר. ורוניקה- יוק. נעלמה. סיבוב ברחובות כדי למצוא מקום לאכול- בהחלט יהיה מה לראות פה מחר בבוקר- המרכז נראה מבטיח! העיר יפה, מודרנית, נקיה. בתי קפה ומסעדות, מלונות בוטיק, עיצוב חדיש ומעניין. אין ורוניקה אבל אנחנו נהנים. ארוחת בוקר וטיול נינוח, ומפה ממשיכים לפצ'וקה- עיר נעימה למראה. אחת השכונות השתתפה במבצע של צביעת בתים- בשכונות העניות לא טורחים אפילו לטייח את הבתים, וזה נראה עלוב מאד. מבצע הצביעה בשיתוף הדיירים עשה נפלאות. טובה תמונה מאלף מלים.

מזג האויר לא מבטיח טובות- בדרך החוצה מהעיר מתחיל לטפטף, אנחנו עוצרים בתחנת דלק ביציאה ולובשים חליפות גשם, אבל הטפטוף הופך למבול. אחרי חצי שעה של התלבטות מחליטים בכל זאת לצאת לדרך- אנחנו בדרך למקסיקו סיטי- יתכן שבעוד כמה קילומטרים אין גשם, ואם ימשיך- נעצור ונמצא מקום לישון. לא רוצים להסתכן בלהכנס לחושך… ההחלטה התגלתה כמוצלחת- כמה דקות והכל שוב יבש. לעיר אנחנו נכנסים בשעה שש בערך, גוגל אומר שבשבע וחמישה נהיה בכתובת. שמונה, כבר כמעט חושך, ואנחנו עדיין תקועים בפקקים איומים. לא רק שהתנועה עומדת, ברגע שאפשר להתקדם קצת כולם נדחפים כאילו זו מלחמה. גדי מתמודד בהצלחה עם הנהגים והכביש שמלא במהמורות, אני מאחור עם הטלפון ביד כדי לנווט- מתה מפחד. העייפות, הרעב והיאוש גוברים- אנחנו עוצרים לקפה עד שהתנועה משתחררת קצת, וקצת אחרי תשע בערב מגיעים. ערן שידך לנו משפחה להתארח אצלה, רק לא סיפר לנו הרבה, וכשאנחנו מגיעים ורואים בכניסה שלט 'בית חב'ד' מתעוררים קצת הרהורים שניים… במהרה נתבדה- השידוך מתגלה כמוצלח!

בפרק הקודם היינו בדרכנו למקסיקו. כבר יומיים שאנחנו בתיאומים עם אונור ואייפר- הזוג שפגשנו באלסקה- לעבור ביחד את הגבול. אולי את כל הבחה אפילו.

בשעה 11 בבוקר הם כבר מחכים לנו, וחצי שעה מאוחר יותר מתחיל סיבוב נוסח העולם השלישי. מחנים את הכלים. הולכים לפקיד ומקבלים טפסים למילוי. הוא שם חותמת ושולח אותנו לשלם. משלמים, חותמת, חוזרים לפקיד. עוד חותמת, בחזרה ל'בנק'. עכשו צריך לשלם על הכנסת אופנוע. את רב הכסף- כ 400$- נקבל בחזרה כשנצא ממקסיקו. יחסית עבר במהירות. יוצאים לעיר, קפה ותכנון מהיר של מסלול לעיר ENCENADA,  מאה קמ' דרומה. על טיחואנה, שאומרים שהיא כמו עזה- דילגנו כי שם המעבר מאד עמוס, אבל לא לדאוג- נקבל את רמאללה…

 

הדרך עוברת בין גפנים ויקבים, יש מקומות מדהימים שנראים חדשים למדי- חלקם אפילו לא גמורים. מרגישים שעברנו את הגבול- יש צבע ברחובות, מוזיקה בקולי קולות, הרכבים, השפה, הריחות. אנחנו נכנסים למלון שבו ידידינו הזמינו מקום- זול יחסית לארה'ב, אבל הכי יקר שנשלם בזמן הקרוב! ארוחת ערב- טאקוס ובירה. 4 אנשים-  25 דולר. ברוכים הבאים! אוכל רחוב טעים וזול מעתה ואילך!

אנחנו מסמנים נקודות על המפה- בערך שבוע עם עצירות במקומות המעניינים יותר. אiנור ואייפר מחליטים  להשאר עוד יום, אנחנו מתחילים להדרים. נחנו מספיק בשבוע האחרון. נוסעים על כביש מספר 1 שעובר לכל אורך הבחה. מקסיקו בהחלט שונה מכל מה שעברנו עד עכשו. לאורך הכביש עיירות, גדולות וקטנות, עמוסות בבתי מסחר מכל הסוגים והמון דוכני אוכל. ליד הכביש אין מדרכות- ממנו והלאה אדמה חשופה עד הבניינים, נהגים פותחים דרך מקבילה ליד הכביש…

דרך היין המרכזית קטנה יותר מזו הצפונית, המון כרמים וכמה יקבים גדולים. כמו אתמול, גם אלו שאנחנו רואים היום נראים חדשים, חלקם בתהליכי בנייה. נכנסנו לאחד מהם, בקבוק יין משובח עלה לנו 7 דולר, בחוץ יש חצר מוצלת ונעימה בה אנחנו נחים שעה, שותים קצת, מפטפטים עם זוג אמריקאים שמטיילים פה עם אורחת מפינלנד.

הרבה מקומות ארוח בנויים לקהל אמריקאי, וכמעט כולם מדברים אנגלית. הבחה היא אזור מפלט קרוב, נח וזול למי שגר בדרום ארה'ב, והיום כשאנחנו מגיעים למלון מסתבר שכל האורחים פה הם אמריקאים שבאים לכמה ימי דיג.

מצחיק שרק כשנכנסנו למתחם גדי נזכר שהיה במקום הזה בטיול לפני 15 שנים… נצטרך לבדוק את המשך הדרך כי כבר כמה ימים שמשתולל הוריקן באזור, והבוקר כל הכבישים המרכזיים שמובילים ללה-פס נהרסו כליל. יש סיכוי שתוך יומיים יהיה אפשר לעבור.

יומנו השלישי במקסיקו. בדרך האחת והיחידה דרומה ללה-פאס, ממנה יוצאת המעבורת ליבשת, אנחנו עוצרים בתחנת מידע ורואים תמונות של ההוריקן שפגע בפנינסולה- חצי האי בחה קליפורניה. הפגיעה המרכזית היא בין SANTA ROSALIA ו LA-PAZ. הכבישים נשטפו ואין מעבר, אבל כולם אופטימים. נעשו הכנות מוקדמות, יש רק 2 נעדרים ויחסית מעט נזקים. מקווים שהדרך תהיה ראויה למעבר כי אחרת נצטרך לעבור במעבורת בחצי הדרך. בכל מקרה זה עדיף על האופציה של לחזור צפונה ולרדת דרך היבשת- האזור שם לא כל כך סימפטי כנראה…

הכביש עוזב את החוף המערבי ונכנס פנימה, מטפסים קצת בגובה והנוף מתחיל להיות מדברי יותר. שדות קקטוסים אינסופיים, כל מיני סוגים בגודל עצום- זה מה שעולה בדמיון כשאומרים בחה- קליפורניה! מזג האויר ממש נעים- חם, אבל לא בלתי נסבל. אנחנו נכנסים לאזור שנקרא VALLE DE LOS CIRIOS הכל מסביב גבעות עם קקטוסים ובולדרים- מדהים.

אחר הצהריים עוצרים במסעדה מהסוג המקומי- מבנה עם רצפת חול שנראה שמשמש את המשפחה גם למגורים. תחנת הדלק היא טנדר עם מיכלי בנזין, והמכולת מוארת עם תאורת לד. כפר נידח. SAN ANTONIO DE LAS MINAS. ככל שהמקום יותר עלוב כך השם יותר מפוצץ.. יש מלון אחד שלא מתחשק לנו להכנס אליו- (דוקא נראה בסדר) והבחור במסעדה אומר שאנחנו יכולים לישון מאחור- יש שטח נקי ומסודר. עד שתגיע שעת השינה אנחנו יושבים שם, אינטרנט בתשלום- לא משובח, אוכל טעים, שתיה קרה. הכל טוב. את האוהל שלנו אנחנו מקימים בעיגול גדול שקקטוסים סביבו, ליתר ביטחון מוציאים מהאופנוע את הספריי נגד דובים- נראה שיש פה אנשים טובים אבל מי יודע. בבוקר נתעורר לגלות עד כמה המקום הזה יפה- אחלה קמפינג יכלו לעשות פה!

ממשיכים בדרך ששוב פונה לכיוון הים, קצת פחות צמחיה- קצת יותר חול. הקטע האחרון משעמם מדי- חבל שאי אפשר פשוט לדלג על חלקים כאלה.. לקראת ערב נגיע ל GUERRERO NEGRO. אויר קריר, רוח של ים, אנחנו מתמקמים במלון ואומרים שלום לבחור שדרכינו הצטלבו איתו לפחות שלוש פעמים היום. מרטין הוא מהנדס מהולנד שיצא לשנה וחצי של טיול- הביא איתו וולקסווגן ישנה של מטיילים לניו יורק, דרך קנדה לאלסקה, ומשם דרומה. מזמינים אותו להצטרף לארוחת ערב- גם אייפר ואונור יגיעו היום. אנחנו יוצאים לשיטוט בעיר עד שהכביסה תהיה מוכנה.

הרחוב הראשי הוא כביש, כמעט כל הרחובות האחרים- אדמה. רב המבנים ישנים אבל יש פה ושם מבנה חדש יותר- צבעוני יותר. המון דוכני אוכל, המון חנויות עם מבחר משתנה. בחנות הבגדים מוכרים גם כרטיסי סים, בבית המרקחת אפשר לקנות גם נעליים, ובקפה יש על המדפים גם חומרי ניקוי. האנשים כולם חייכנים ואדיבים, ואלה שמתעניינים מאיפה אנחנו לא ממש מבינים איך הגענו אליהם. ארוחת הערב במלון עוברת בנעימים- הרבה סיפורי נסיעות, כוונות ותכניות לעתיד. בבוקר אנחנו יוצאים לחפש את מכרה המלח. אי אפשר להכנס עם אופנועים, צריך לקחת מדריך עם רכב.

ארבעתנו (מרטין הקדים והמשיך בנסיעה) נוסעים עם המדריך לסיבוב של כשעתיים- 1000 איש מהעיירה הזו עובדים במקום- עיקר הפרנסה פה. 3 משמרות של 6 שעות, קוצרים, מעמיסים, קוצרים, מעמיסים… יש בריכות של מי ים שמתאדים במשך כשנתיים, וכשהמלח מתאים- עובר טרקטור עם מפלסת ועושה שורות ממש כמו בשדות, ואז כלי אחר עובר ואוסף את המלח, 'יורק' אותו לעגלות שמכילות 120 טון, וטרקטור אחר לוקח כל 3 עגלות כאלה לשטיפה והעמסה לאוניות. כשרואים את שיטת העבודה אפשר להבין למה התהליך נקרא 'קציר מלח'. למדינה יש 51% בעלות, השאר- חברת מיצובישי. באתר אחר מעמיסים אניות גדולות יותר שמפליגות ליפן- הקטנות מפליגות מפה לארה'ב, קנדה, דרום אמריקה. באתר הזה גם בונים את הכלים שצריכים לעבודה, מייצרים חשמל לעצמם, ממש מדינה קטנה..

צהריים ואנחנו יוצאים לדרך- יש 210 קמ' עד סנטה רוסליה, ולפי מצב הכביש שם נחליט אם ממשיכים דרומה או עוברים עם המעבורת. אנחנו מובילים- גדי קצת מודאג מהקצב של אונור ביום הראשון. עצירה ראשונה אחרי 70 קמ' לארוחת צהריים- עוד עיירה, אותו סגנון, טאקוס טעימים, שתיה קרה, שיחה קצרה עם זוג צרפתים שרוכבים על אופניים כפולים מאלסקה. נגמר להם הכסף- יגיעו רק עד מקסיקו סיטי ויחזרו הביתה. הם נראים מותשים, אבל אולי זה רק בגלל החם היום.. עוד 70 קמ' ואנחנו בתחנה הבאה- SAN IGNASIO

נווה מדבר אמיתי- המוני דקלים, גם תמרים וגם אחרים, מבנה גדול ויפה, רחבה גדולה ומוצלת. תענוג. רואים קצת עקבות סופה, כמה עמודי חשמל נפלו, עצים קרסו, שטחים מוצפים מיים, אבל לא נזק נוראי.

זוג שמכבד אותנו בתמרים מקומיים מספרים שפגשו אנשים שבאו מדרום ואומרים שהדרך פתוחה. הם גם נוסעים דרומה- גרים במונטריאול, יצאו לסיבוב עד פוארטו ריקו וחזרה. שתי נשים שמנסות לשכנע אותנו לקחת חומר הסברה על הכנסיה לא מצליחות לנחש מאיפה אנחנו- גדי תמיד אומר ארץ הקודש, אבל רק אחרי שהוא אומר- בית לחם, ירושלים, אחת מהן אומרת- זה נורא רחוק! אנחנו נוטפים זיעה עם החליפות שלנו, מקווים שיהיה קריר יותר כשנגיע שוב לים- רק עוד 70 קמ'! הרוח חמה, השמש דופקת, והדרך לא ממש מעניינת, עד שמתחילות הירידות.

לא רק יפה- אלא גם מסוכן. באחד הסיבובים תקועה משאית וסביבה מכוניות ואנשים מתרוצצים. מבט מקרוב מגלה שהמשאית חולצה מתוך הואדי, הקבינה שרופה, ולמטה- כמו נמלים- אנשים אוספים דברים. מסתבר שכבר יומיים מאז שהמשאית התדרדרה, לנהג שלום, וכל תושבי האזור עטים על התכולה- פחיות מיץ.

עוד כמה סיבובים וכבר רואים את הים- כל כך כחול, יפה ומבטיח! אבל תקוותינו להקלה בחם מתבדה. SANTA ROSALIA חמה, ולשם שינוי- גם מסריחה. יש פה נזקים מההוריקן- בעיקר נזקי מים. הכבישים ברובם כבר פונו מבוץ כבד, אבל עדיין זורמים מים ברחובות וכנראה שגם מערכת הביוב ניזוקה קצת.. אנחנו בכל זאת מלאי הערכה למקסיקנים- העיר מלאה ברכבי פינוי, משאבות, טרקטורים וציוד- עובדים במרץ כדי להחזיר את הכל לקדמותו. לא שהמקום היה מפואר לפני כן, אבל לפחות הכל עובד! מהמלון שלנו לארוחת הערב אנחנו מדלגים בין השלוליות. הכל נסבל, אבל החם והלחות איומים. גדי אומר שזה מה שהוא הבטיח, והוא תמיד מקיים הבטחות. לפחות בחדר יש מזגן- מאוורר לא היה מועיל היום!

אין ספק שהעיר הזו נחמדה. פשוט פגשנו אותה ביום לא טוב! יש פה רחוב ראשי עם בתים קטנים צבעוניים, ככרות עם עצים וספסלים, מוזיאון מכרות שנראה מעניין (פספסנו- סגור ביום ראשון), וכנסיה ממולצת לביקור. אחרי ארוחת בוקר במרכז אנחנו מפלסים את דרכנו אליה, ומגיעים בזמן לסוף המיסה. הכומר מדבר ברמקול, בצד יש שני נגנים ושתי נשים- כולם שרים כשהכומר מתעסק בדברים הטקסיים- הקהל עכשו עומד כולו. לא צפוף, אבל המאווררים המיושנים לא מספיקים..

אחרי שכולם מתייצבים בתור ללחם הקודש וחוזרים למקומם, הכומר מסיים בבקשה לעשות שלום ואחדות עם השכנים שלנו, ופתאום כולם מתחילים ללחוץ ידיים או לנשק את אלו שלידם. אשה אחת תופסת אומץ ומסתובבת אלינו, ומיד מתחילים להגיע עוד ועוד שבאים ללחוץ יד לאורחים. הם לא יודעים כמובן, אבל אותי זה מאד משעשע- זוג יהודים, זוג מוסלמים, וכל הנוצרים המאמינים שמברכים… ההוריקן שעבר פה היה כנראה חלש- דרגה 1- והרוח עשתה נזק קטן יחסית. הבעיה העיקרית היא המים והסחף מהגבעות מסביב. טרקטורים מפנים בוץ מהרחובות, לפעמים בגובה של 20 סמ'. המסעדה שאכלנו בה היתה עם 10 סמ' מי גשם.

בהמשך הדרך נגלה שהכבישים די בסדר- קצת שוליים שהתמוטטו, פה ושם בורות, אבל במקומות הנמוכים היו הצפות של בוץ ואבנים וזה מה שגרם לסגירת הכביש לתנועה. חששנו שהדרך תתארך מאד אבל המצב לא נורא. מה שכן נורא- החם… כמעט 40 מעלות, כולנו פשוט נוזלים בתוך החליפות שלנו..

 

עוד כמה סיבובים ומרחוק רואים ים. המליצו לנו לעצור להתרעננות באחד החופים. איזו המלצת זהב! החוף חולי ונקי, האוקינוס מזמין, קרלוס מביא לנו בירה קרה, גן עדן. כולנו ממהרים לעבור לבגדי ים ולהשטף- תענוג צרוף.

כמה שעות של רביצה, ים, אוכל, ופטפוט עם המלצר קרלוס שלשם שינוי יש לו ידע כללי עצום, ואנחנו יוצאים לכוון LORETO.

קצת פחות חם, מגיעים לקראת ערב. מחפשים מלון. קלרה היא ילדה בת 10 בערך, מסתובבת ליד המלון שאנחנו בודקים עם שני אחיה הקטנים- כנראה גרים ממול. הם מטונפים ברמה, ביחוד הקטן- פבלו- שמסרב להצטלם עם גדי, אפילו לא על האופנוע… הם מאד מתעניינים- איך נוסעים שני אנשים ביחד, מאיפה באנו, איך שותים מים מהשקית שבמעיל, למה אנחנו צריכים לישון במלון. אולי יש להם עתיד.. אבל הם מספרים ברצינות רבה שאת האופניים קיבלו ממלאך… גדי מנסה לעשות סיבוב אבל האופניים קצת קטנות עליו!

לורטו יותר עירונית מכל מה שעברנו עד עכשו. אפילו סופר יש פה. סוף סוף אפשר לקנות יוגורט ופירות לארוחת בוקר! המלון שלנו נחמד מאד, ממש במרכז העיר. מהמרפסת בקומה השניה אנחנו רואים את המכונית של מרטין. בירור אינטרנטי קצר- הוא בדרך ללה-פס..  אנחנו יוצאים לטייל- הכנסיה הראשונה שנבנתה בכל הבחה בשנת 1697 על ידי הישועים, וממנה יצאו כל המסיונים שרואים בדרך. (הספרדים שהגיעו אחר כך גרשו את הישועים..)

הטיילת היפה, רחובות מרוצפים ושמורים. בהמשך נראה שלט שמסביר הכל- בזכות הכנסיה הראשונה אונסקו תרמו כסף לשימור המרכז הישן. יפה פה. ממשיכים דרומה- אין דברים מעניינים עד לה-פס, נתאמץ ונגיע עוד היום.

360 קמ' עם הפסקות קצרות אבל הרבה זמן כי הכבישים בעבודות. אין קשר להוריקן- פשוט מרחיבים ומשפרים כבישים וגשרים. אנחנו מלאי הערכה- הם עובדים בקצב, מאד מסודר, הרבה כלים, רק בענייני בטיחות יש להם מה ללמוד… לקראת ערב אנחנו כבר בעיר. זו עיר גדולה מאד עם אזורים מודרנים ומערביים לגמרי, אבל אין לה הרבה מה להציע- מסעדות, בתי קפה, ברים. הטיילת- עם מסעדות, בתי קפה וברים. בעיקר עוברים פה בדרך לאתרי תיירות באזור. בעל המלון לוקח אותנו למסעדה שהוא אוכל בה- הוא מבין שאין לנו כח לעוד נסיעה היום… הוא מספר שהיתה הרבה רוח אבל מעט מאד מים ולכן אין הרבה נזק בעיר. היו אזורים שהיו מנותקים יומיים מחשמל אבל לא כל העיר. עיקר הנזק לדבריו דוקא בצפון המדינה כי ההוריקן עבר בבחה, ומעל הים צבר עוד כח ואז פגע שוב ביבשת. מזל שחלפנו בדרכים מנוגדות ומקבילות!

בבוקר אנחנו נכנסים לעיר. למשרד של המעבורת. אין שם אדם אחד שיש לו את כל המידע לגבי הנסיעה! הפקידה הראשונה אומרת שאין פרי ללוס מוצ'יס עד אוקטובר, רק למזטלן. השניה אומרת שיש, אבל רק למטען- מכונית עם נהג אחד בלבד. אדם בתור אומר לנו שיש, אבל לא מעלים נשים וילדים. חזרה לפקידה הראשונה- מזטלן רק ביום ראשון. השניה- כן, מזטלן לא תהיה מעבורת עד ה 15 לחודש. (אנחנו ב 13, כן?). גדי מבקש לדבר עם אחראי. מסביר שאנחנו רק צריכים לעבור- אופנוע עם שני אנשים. הולכים לברר. יש אישור מיוחד למחר בצהריים! קונים כרטיס ויוצאים מהר לפני שמישהו יזכר אולי שלא לוקחים נשים. אף אחד לא יודע להגיד אם יש אוכל על המעבורת, אם אפשר להצטייד מראש בנמל, כאילו הם לא עובדים בחברה הזו..  יש לנו פחות מ 24 שעות, נוסעים לעיירה קרובה תיירותית. כולם מהללים את יופיו של האזור הדרומי של הבחה, אונור ואייפר מחליטים להדרים עד הסוף כי יש להם יומיים למעבר, ואנחנו נפרדים. נפגש שוב בפנמה למעבר אל דרום אמריקה. היום הוא יום הנישואים ה 34 שלנו, אנחנו מתפנקים במלון קצת יותר טוב ממה שאנחנו מרשים לעצמנו בדרך כלל, מתרחצים בבריכה, אוכלים ארוחת ערב במסעדה אמיתית. העיירה כמו עיירת רפאים- התיירים חזרו הביתה ברובם, אבל בהחלט נחמד מאד פה.

הבוקר יש נסיעה של שעה וחצי למעבורת. שעת היציאה 14:30, אנחנו רוצים להגיע ב 12 ליתר בטחון. עוקפים את לה פס- הכבישים שם עמוסים, ובנוסף המון רמזורים וצמתים שיש בהם שלט עצור. זה היה בסדר אם היינו בעונה אחרת, אבל חליפות הנסיעה שלנו גם ככה כבר דביקות ומטונפות, וחם!!! החופים באמת יפים- אלו שריקים וגם המתוירים.

 

נסיעה חלקה, מגיעים בזמן, תור אינסופי של משאיות, אבל את המכוניות הפרטיות מכניסים לנמל בלי תור. בשער בודקים דרכונים, רשיון יבוא של האופנוע, כרטיסים למעבורת. בסוף לוקחים אותנו לרמזור קטן ואומרים לנו ללחוץ על כפתור. אם ירוק- נכנסים, אם אדום- פורקים את כל הציוד לבדיקה. שיטה נחמדה לבדיקה רנדומלית של המכס.. אנחנו חונים ליד הטרמינל ונכנסים למזגן. איזו הקלה. השעה 2 ועשרים, בדיקה מגלה לנו שיש לפחות עוד שעה וחצי עד ההעמסה. זמן עולם שלישי. בארבע מודיעים שמעמיסים- גדי עולה עם זורו, לי אומרים לחכות בטרמינל. עוד חצי שעה. כשסוף סוף אנחנו שנינו בחדר הנוסעים, מתחילים להעמיס את המשאיות. לא ספרנו, אבל נראה שיש על המעבורת כמה מאות משאיות! באמת רב הנוסעים הם נהגים, אבל יש גם נשים וילדים, ארוחה מוגשת לכולם בחדר האוכל, יש מזנון עם שתיה קלה, ויש קפה כל הזמן. בפנים, יש סרטים עם דיבוב לספרדית, וחם. מה שכן- גם בחוץ חם. בשש בערב סוף סוף אנחנו נפרדים מהנמל. קצת אויר, ויופי של מראה של לה פס המתרחקת.

בשתיים בלילה עוגנים. בשלוש, אחרי שכל המשאיות ירדו, גם אנחנו בחוץ- סוף סוף יורדים, דביקים ועייפים, ולפנינו חצי שעה נסיעה- לוס- מוצ'יס מחכה!

החלטנו (אני, וגדי הסכים) לא להכנס לערים גדולות. ניסע בכבישים בין העיירות דרומה עד לאס וגאס- נראה מה נגלה בדרך. וושינגטון, כמו שכנתה הקנדית מצפון, מיוערת וירוקה. הכביש לא תמיד מלווה בנהר, לרב גם לא נחלים קטנים, ובין כפרים של כמה עשרות בתים יש קבוצות של 5 בתים, לפעמים גם פחות. המון רכבים ממש ישנים ליד הבתים- לפעמים מסודרים כמו במוזיאון, לפעמים יש רכב משופץ ומבריק אבל רובם גרוטאות חלודות. עוד דבר בולט במקומות הבינוניים והקטנים שעברנו עד היום- גם בקנדה וגם פה- אם יש חצר מסביב לבית, יהיה בה סוג של קמפר. לפעמים ישן, לפעמים חדש ומצוחצח, לפעמים כמה, משהו יש. ואם אין- מן הסתם הם בדיוק מטיילים…

בנסיעה בתוך היער אנחנו אחרי 2 מכוניות, גדי רואה מרחוק צביה גדולה לצד הכביש. כולם מאיטים, ובדיוק כשמגיחה מעבר לסיבוב ממול משאית גדולה, החיה המטומטמת מחליטה לחצות את הכביש, נכנסת לגלגלי המשאית ונזרקת בחזרה לצד. אף אחד לא עוצר חוץ מאיתנו- גדי נרעש כולו- מה היה קורה אם היא היתה קופצת עלינו- לא היה נשאר זכר מכולנו.. אנחנו מחפשים את השאריות, ולבסוף מוצאים- גוויה שלמה, ממש חיה גדולה ויפה. איזה בזבוז. בהמשך אנחנו על כביש 25 שעובר צמוד לנהר קולומביה. פיתולים קלים, יער משמאל והנהר מימין. הנאה צרופה.

כניסה לקמפינג של המחוז- ברז מיים כמו פעם, (או כמו באפריקה..) עם משאבה, שרותים, ועוד שתי קבוצות שהקימו מאהל. אנחנו לא רוצים להפריע עם האופנוע בחניה למקרה שירצו לצאת, הם מרגיעים אותנו- הם פה עד יום שלישי… השכנים בצד השני מזהירים אותנו שמצאו נחש גדול ליד האוהל- עד עכשו היה קר מדי לנחשים. המקום מקסים, מדורה להכנת אוכל וקפה- נגמר לנו הגז ולא מצאנו מיכל מתאים בשום חנות. יום לפני טו' באב, הירח כמעט מלא, מוזיקה נחמדה מהשכנים- אידיליה! הרצאה מהפודקסט על ליאונרדו דה וינצ'י והפעם גדי נשאר ער בלי מרפקים..

למחרת אין חשק להדליק מדורה בשביל מים לקפה- מזל שלשכנים יש גזיה גדולה. אנחנו מדרימים עוד, מוצאים את עצמנו פתאום על כביש גדול יותר- בהמשך הוא שוב יקטן, אבל הלילה אנחנו במקבץ ערים, עייפים מכדי להמשיך ולחפש קמפינג- נישן במלון קטן. בבוקר אנחנו עוצרים בעיירה תוססת לקפה. שבת היום, ויש פה יריד מקומי. מאד מקומי.. הסגנון של האוכלוסיה הולך ונהיה דרומי. אנחנו כבר באורגון מסתבר. הנוף משתנה בהדרגה. יערות עדיין יש, אבל גם הרבה שטחים צחיחים, כמעט ואין מים זורמים, והישובים מתרחקים אחד מהשני. הרבה מקבצים קטנים של בתים, עם חצרות מלאות ג'אנק. מושבניקים.

לפנות ערב אנחנו מגיעים לעיירה נחמדה- JOHN DAY, שולחים אותנו לקמפינג של הישוב. אין מקום, אבל האחראי שולח אותנו לדשא האחורי ששמור למטיילים עם אופניים. נחמד. יש חשמל, מקלחת מצויינת, וגדי שוב ממנגל. אנחנו מתכננים את המשך הנסיעה לפי צפיפות- או יותר נכון- דלילות המפה. בכל זאת צריך שיהיה איפה לתדלק- גם אותנו וגם את זורו. קפה אנחנו מכינים במקומות שעוצרים למנוחה בצד הדרך, אבל מתחיל להיות חם ולפעמים צריך שתיה קרה.

הדרך דרומה נהיית יותר ויותר מדברית. מקומות שחשבנו שהם ישוב מתבררים כשלושה בתים עם תחנת דלק, או בית חווה שגובל בכביש. לא רוצים להכנס לשבילי עפר שלא ברור איזה קמפינג נמצא בסופם, ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו לקראת ערב בתחנת דלק על גבול אורגון- נואדה, שם מציעים לנו להקים אוהל בחצר. DENIO, NEVADA היא תחנת דלק שבה חנות ומסעדה, 'מלון' של ששה חדרים, ואוסף קרוואנים מאחור. העובדות היום הן אמא ובת שמדברות ביניהן בספרדית. הבת נולדה במקסיקו, אבל כבר 16 שנים שהמשפחה פה- בחוות הגדולות עובדים גברים ממקסיקו, מפרו, ואולי עוד מדינות. המשפחות בעקבותיהם. בשש בערב התחנה נסגרת. אנחנו מכינים לנו ארוחת ערב כשלידינו יושבים שני מבוגרים שמנהלים שיחה פילוסופית על משמעות החיים והדת. מדי פעם השיחה נקטעת כשאחד מהם, שיכור למדי, מתחיל לנגן בגיטרה שלו ולשיר. ערב תרבותי ונעים.

 

בלילה רוח מטורפת- אנחנו מקווים להתעורר באותו מקום בו נרדמנו. אומרים שבטקסס יש סופות טורנדו… בבוקר שכננו לארוחה, איש מבוגר שמתלהב מהאופנוע, מספר שהוא מתגעגע לאלסקה, 20 שנים חי שם, ועכשו כבר מאוחר לחזור.. הנסיעות מעייפות בימים האלו- גם ארוכות מעט מהרגיל, וגם חם. אבל בכל מקום שאנחנו עוצרים למנוחה יש משהו מעניין לראות. אנחנו ממשיכים מפה עם סטיה קטנה מזרחה, לגבול עם יוטה לעיירה בשם WENDOVER. אנחנו פוגשים שם את איימי ורוברט- אבא ובת- שעושים מסע אופניים מסן פרנסיסקו לבוסטון. אנחנו מתפעלים מהם- והם מאיתנו. לכל אחד יש את הגבולות שלו, מסתבר.

ממשיכים ליעד- ליד וונדובר יש משטחי ענק של מלח, ובתחילת המאה שעברה מישהו הבין את הפוטנציאל של המקום, ומאז מתקיימים פה אירועי נהיגה מטורפים של שבירת שיאים במהירות. נמדדו פה מהירויות של למעלה משש מאות מייל לשעה במכונית! היום המקום ריק- חוץ מאיתנו ועוד כמה מכוניות שבאו לראות ולצלם- והמקום מהפנט בלובן שלו. פשוט יפה.

 

הלכנו לבקר גם במוזיאון חיל האויר שבו התאמנו המפציצים של פצצות האטום במלחמת העולם. נראה שטרם החליטו אם באמת צריך להיות מוזיאון במקום- מוזר ביותר- תצוגה מיושנת וחסרה. נהג משאית בתחנת דלק בעיר אומר שלא נצפה לשום דבר בקטע הנסיעה הבא- 120 מייל של שיממון. הוא נדחף בתור לתשלום לפני גדי ומשלם גם על הקניה שלנו. נהג של משאית אחרת מכניס אותנו לקבינה שלו. יש משאיות עם קבינה באורך 4 מטר, שיש בהן כל מה שצריך לשהיה ארוכה, כמו בקמפרים- מיטה, שרותים ומקלחת, מטבחון, מקום אכסון- הכל בקטן, אבל הכל. הנהג אומר שמשאית כזו עולה 250 אלף דולר ולפעמים הוא יוצא לנסיעה של שבועיים, עם הכלב שלו, אז זה פשוט הבית שלו.

יוצאים לכיוון ELY- יש ליד העיר אתר היסטורי שאנחנו רוצים לראות. היעד שלנו- להגיע ללאס וגאס ביום חמישי. רביעי בבוקר- נוסעים לאתר. זה אחד מרבים, השמור ביותר, של תנורי ענק להכנת פחם. לפני מאה וחמישים שנים הסיקו עם פחם שהוכן מהיערות באזור את הרכבות מהמכרות. למרבה המזל, כשהיערות התדלדלו התחילה גם כריית פחם אבן… התנורים עצומים- קרוב לעשר מטר גובהם ורוחבם והם בנויים מאבן בבניה שמזכירה בניה רומית. מעניין.

בהמשך הדרך צומת כבישים עם 'מסעדה' שציפינו למצוא בה משהו לאכול, אבל חוץ משתיה חריפה ומכונות משחקי מזל לא היה בה כלום. עוד 70 מייל. קטן עלינו..

 

PIOCHE. עיירה של 800 איש, לפני מאה וחמישים שנים היה פה מכרה כסף ענק וגרו כאן עשרת אלפים איש… מי שטרח לשמר חלק מהמבנים היה בעל חוש הומור נחמד..

קרוב לפה עוד אתר שאנחנו נכנסים אליו- רצועה של כמה מייל שכולה 'מגדלים' שנראים כמו ארמונות חול שעושים מטפטופי מים בחוף הים. גם החומר עצמו כמו חול. מזכיר קצת את עבודת הבוץ שאנחנו עושים בחווה מבחינת המרקם. העניין הוא שפה הכל טבעי.

בהמשך הדרך, בחיפוש אחר מקום לישון אנחנו נכנסים לעיירה מסודרת ומטופחת ונקלעים לאירוע- חגיגת תחילת שנת הלימודים בארגון נשות הכנסיה. ארצות הברית האמיתית… ALAMO (לא זו המפורסמת) באמת חביבה ומסודרת. אנשים ניגשים, מציגים את עצמם, מזמינים אותנו לאכול איתם, ממש קבלת פנים למופת. אשה אחת מבוגרת באה במיוחד מהבית להגיד שלום לאורחים מישראל! מתחיל להחשיך והאנשים מכוונים אותנו לקמפינג ליד האגם, כמה דקות נסיעה משם. אגם? באמת יש כזה. אבל אסור להתרחץ. בבוקר ציפור ענקית עומדת באגם לרגלינו (משהו כמו מרבו?) ולמרות שהכביש הראשי ממש מעלינו האוירה נעימה- גם מבחינת מזג האויר.

אתמול היינו עייפים מדי לחשוב ולא התארגנו על אוכל לבוקר- אין ברירה- חוזרים לאלמו לאכול. הישוב הבא בעוד 60 מייל. לא נסיעה מתאימה לבטן ריקה. הכביש ממשיך מפה עד לאס וגאס בנוף משמים למדי, אבל יש מה לראות- קבוצות קקטוסים, צבר בתים במרחק, גבעות עם אבנים מעניינות.

צהריים ואנחנו כבר בכניסה למלון, אין ברירה- נחנה בעצמינו את האופנוע.. מאחר ואנחנו עומדים מאד יפה בתקציב- בנינו על 150 $ ליום בצפון אמריקה ולרב אנחנו גומרים את היום בערך ב 100 $, הגיע הזמן להתפנק! מלון 5 כוכבים ב 200 $ ללילה מתאים לנו.

בחרנו במלון של טראמפ (זו לא הצהרה..) אין בו קזינו אבל הליכה של דקות מעטות מביאה אותנו למרכז העיניינים- הסטריפ של לאס וגאס. אז ככה- מי שאוהב לנסוע לאילת באמצע אוגוסט ולשוטט בטיילת שלה. לבטח יהנה בעיר הזו. אנחנו באנו לראות את בניני הענק והשינויים שקרו פה מאז היינו פה לפני 30 שנים, ילדים אחרי צבא בלי גרוש בכיס. מדהים כמה כסף מושקע כאן לשם עשיית יותר כסף! הכל נוצץ ומואר, מוזיקה ברחובות, ורעש של מכונות מזל ואנשים רבים בתוך בתי הקזינו.

באולמות ההימורים הכל מותר- שותים אלכוהול, מעשנים חופשי, המלצריות- שגילן הממוצע מעל 40, לבושות בבגדי 'שפנפנות', ונשים רבות הולכות בלבוש שגדי אומר עליו- 'מה היא חשבה לעצמה כשהסתכלה בראי הבוקר?' פסיכולוגיה של ההמון. אנחנו משוטטים קצת ופורשים לחדר- יש לנו צורך במזגן טוב, אינטרנט חזק וקצת כביסה ביד.. בבוקר אנחנו מתעוררים לקול קריאות קצובות מהרחוב. בקומה ה 30 שומעים די בברור- זו צעדת ענק שמתארגנת להפגנה מול הכניסה למלון. איגוד הקייטרינג של העיר ואיגוד עובדי תעשיית הברזל חברו למחאה נגד דונלד טראמפ. ממהרים לרדת למטה לצלם וממשיכים משם לשוטטות ארוכה בין המלונות ובתי הקזינו הרבים. אין ספק שמעצבים  נתנו לדמיון שלהם לפרוח, פירמידה, בנינים שמדמים רחוב בניו יורק, מגדל אייפל, הכל יש פה. המושקע מכולם הוא המלון ה'ונציאני' עם תעלות מים וגונדולות ותקרות מכוסים בציורים. אחרי שרואים את המקור קשה להתרגש, אבל בהחלט מרשים. המקום הכי מרשים במלון הוא מין חצר פנימית שיוצאים אליה מתוך הקזינו- באמצע תעלת מים שהגונדולות עוברות דרכה ומסביב בתי קפה ומסעדות- רחוב שבהחלט מזכיר את איטליה. מה שמיוחד פה הוא שכאשר מרימים את הראש , ומסתכלים במבט יותר בוחן את שמי הערב עם האור הנעים של טרם שקיעה, מגלים שבעצם כיפת השמיים הזו היא כיפה מלאכותית ואנחנו בכלל לא בחוץ.. שפו למעצב! אנחנו כבר אחרי 6 שעות של שוטטות ונסיון ללמוד את המשחקים בשולחנות, חוזרים להתארגן לארוחת ערב שישי עם הזוג דייויס. לורנס וג'ואן הם זוג בשנות השבעים שגרים פה, התארחו בחווה מספר פעמים, והם תורמים של המועצה ואוהבי ישראל נלהבים. קבענו לאכול איתם הערב והם באים לאסוף אותנו מהמלון. השיחה קולחת- על פוליטיקה בישראל ובארצות הברית, על המועצה שלנו והאנשים המובילים אותה, וגם על נושאים אישיים ומשפחתיים. יש להם חוש הומור וג'ואן אנרגטית במיוחד.. כשהם מחזירים אותנו למלון היא מחבקת אותנו ואומרת שנשמור על עצמינו כי ההורים שלנו באמריקה דואגים..

לילה נוסף, ובבוקר גדי יוצא למשימה הבאה לבדו- הרגליים שלי צועקות הצילו אחרי השוטטות הארוכה אתמול. פחות משעה והוא כבר חוזר עם ארוחת בוקר וזוג כרטיסים להופעה. לאס וגאס משופעת בהופעות- מזמרים, קומיקאים, קוסמים, ועד ערבי גברים נוטפי סקסיזם. הכרטיסים לא זולים כך שכדאי להזהר שלא ליפול על משהו שיתברר כלא מתאים לנו. החלטנו ללכת לראות את CIRQUE DE SOLEIT, בטוח שנבין הכל וההפקה אמורה להיות מעולה. עוד קצת טיולים בין רחוב למזגן, ארוחה קלה, והנה אנחנו כבר עומדים בתור בין 1500(!) איש להכנס לאולם. בזמן שלוקח להכניס את כולם יש ליצן שמסתובב באולם ומשעשע את מי שכבר יושב, ואחר כך ימשיך תוך כדי המופע להתערב במה שקורה על הבמה ובתוך האולם. המופע עצמו מדהים- כ 50 משתתפים בכל מיני צורות של אקרובטיקה- הנשימה לפעמים נעצרת מפחד- מה גם ששמענו את הסיפור על אחת מהאקרובטיות שנפלה אל מותה לפני כמה שנים. גדי מתלהב משני דברים- המופע עצמו, כמובן, והחישוב שהוא עושה בראש- 1500 איש, 2 הופעות ביום, 5 ימים בשבוע, כרטיס בין 80-350 דולר לאדם. אני לעומתו מרותקת מהתלבושות- כבר אני מתחילה לדמיין תחפושות לפורים.. הצבעים, השילובים- חגיגה לעין! 11 וחצי בלילה, אולמות ההימורים מלאים כמובן- אין שם שעונים, אבל החנויות והמסעדות ברחוב כבר בשלבי קיפול. נשארים ההומלסים והמשוטטים- כמונו. בוקר נוסף, מעמיסים את זורו שנח לו בזמן הזה, ונוסעים לעיר האמיתית למוזיאון המאפיה. 3 קומות של תערוכות עם תצוגות מוצלחות. למזלינו, בלילות אפריקה ראינו בין היתר סדרה מצוינת שעסקה בתקופה הזו ולכן השמות מתחברים לנו והתקופה נפרשת לפנינו, מאד מעניין ומרשים. שעתיים במוזיאון, ארוחת צהריים, ואנחנו נפרדים מלאס וגאס. לא הימרנו בכלל, כך שלא הפסדנו כלום, אבל גם לא הרווחנו… רק את החוויה! חם. אנחנו על כביש ראשי ללוס אנג'לס כי אין משהו אחר.

מזג האויר מתחמם באזור עד השיא בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אם עוצרים מתחילים לנטוף בתוך החליפות, וללבוש כפפות אחרי עצירה די קשה- אפילו כפות הידיים מזיעות, והקסדות לחות לגמרי.. הכביש עמוס עד כדי פקקים לאורך כל הדרך. יום ראשון, כולם חוזרים הביתה מסופ'ש. לקראת ערב אנחנו בעיירה מכוערת להפליא- הכביש הראשי מלא בעיקר במסעדות, ברור שהמקום מתפרנס מהעוברים בדרך. גרים פה 400 תושבים וחוץ מרחוב אחד נעים יותר, הכל נראה כמו מגורי העובדים בחווה. כמעט שלא היתה ברירה חוץ מלהקים אוהל בחנייה של משאיות, אבל פתאום אנחנו רואים מוטל פתוח שנראה אנושי ונכנסים. גדי 'מנחם' אותי- במקסיקו יהיו מקומות שתרצי שיראו ככה.. בבוקר ממשיכים בכביש המשעמם הזה- חוות קולטי שמש ענקית עם עמודים שמסנוורים בעוצמתם היא הדבר היחיד שהעיניים קולטות חוץ ממדבר. אני תוהה אם אין להם מים מתחת לאדמה- אולי הם יכולים ללמוד משהו ממו'פ רמת נגב? אנחנו עולים להרים- שינוי מיידי ודרמטי במזג האויר. דרכנו לשני אגמים, BIG BEAR ו ARROWHEAD. קצת מרחבים בין שתי ערים.. האזור 'מוכה' תיירות, זה אתר חורף בעיקר אבל גם עכשו מלא- קצת מאכזב, אין מקומות לינה ליד האגמים- רק ביער האורנים שמסביב. מה יש לעשות פה? שיט, דיג, אופניים בהרים, טיולים ביער. לא ממש מדבר אלינו.. חשבנו שנשאר פה יומיים אבל לא- נקדים להגיע ללוס אנג'לס ביום.

מאחר והזמנו מקום ליום ד', אנחנו מתמקמים בחניון RV- הקמפרים, ומקבלים משטח בטון לאוהל. יקר, אבל יש גם בריכה וג'קוזי, קפה ועוגה בבוקר, והבונוס- אנחנו כל כך קרובים לדיסני לנד שאפשר להסתכל על הזיקוקים בערב כאילו אנחנו שם. את יום רביעי אנחנו מעבירים בסוכנויות BMW. הראשונה היא זו שגדי קנה בה את הציוד לפני הנסיעה. אנחנו מקבלים הבטחה שיזמינו לנו לשבת מגפיים ונוכל להחליף את שני הזוגות- הם התגלו כלא עמידים למים, והזוג של גדי די מתפורר. החלטנו לא לקנות משהו באיכות טובה יותר בגלל שהמגפיים האלו נוחים מאד להליכה. במקום זה נקנה מגיני גשם כשיהיה צורך. בשבת יש גם ארוע במקום- בחור אנגלי שטייל כ 200 אלף ק'מ בעולם ובא לספר. הם כבר עושים מזה חגיגה של BBQ ומכירות- הסיבה העיקרית שבגללה באנו היא כסא. גדי רוצה לנסות להחליף את המושב שלו למושב מונמך. אנחנו כבר יודעים שזו הוצאה נכבדה- כ 600 $, אבל כנראה שכדאי לעשות זאת. המחשב של החנות מראה שאין להם במלאי אבל בסוכנות אחרת יש. המוכרת מציעה לנו לנסוע לשם כדי לבדוק ואם כן להודיע לה והיא תזמין כך שבשבת נוכל לטפל גם בזה. המחיר- 420$. נוסעים. מסתבר שגם בסוכנות השניה גדי היה במסע החיפושים שלו אחר אופנוע.. בודקים את הכסא ומחליטים לקנות. עושים לנו מחיר- 400$. בעל המקום תופס אותנו בחוץ, הוא כל כך מתלהב מהטיול שלנו, לוקח אותנו ומציג אותנו לפני המנהלים/ שותפים, שולח עובד להביא לנו חולצות של הסוכנות, בקיצור- מתייחס למה שנקרא OVERLANDER בכבוד- כמו שהחברה הזו מתיימרת לעשות! כל הכבוד! מפה אנחנו נוסעים לבית שלנו לשלושת הימים הקרובים ב HUNTINGTON BEACH. בעצם- החדר שלנו. הזמנו דרך AIRBNB חדר בבית של זוג בערך בגילנו. עולה כמו מלון ברמה הכי נמוכה בעיר, ומקבלים חדר ושרותים ואפשרות להשתמש בכל מה שיש- מטבח, מכונת כביסה, וכמובן- אינטרנט.. דבר ראשון אנחנו מכבסים את חליפות הנסיעה שלנו- כביסה רגילה עושים בכל קמפינג מסודר, אבל החליפות צריכות שטיפה במיים קרים אחרי שמפרקים את כל המגינים, ויבוש בחוץ, מה שלא התאפשר עד היום. הן בהחלט זקוקות כבר לניקוי.. האזור נראה חביב ביותר, 100 מטר מהאוקינוס, ננצל את המחר למנוחה בין החוף לבתי הקפה.. בעיירה השקטה והנינוחה הזו יש רחוב ראשי אחד שבו מרוכזות כל המסעדות והחנויות. טיול, ארוחה, טיול, קפה, אחר הצהריים מתקבצים על הטיילת עשרות רבות של מבוגרים עם גיטרות קטנות- יש קונצרט יוקלילי! כמו שירה בציבור, אבל השרים גם מלווים את עצמם.

ילדה שרק היום קיבלה את הכלי שלה מסבירה לנו שיש המון תלמידים ומדי פעם הם עושים מן קונצרט כזה עם המורים. חביב ביותר. אנחנו חוזרים עם בקבוק יין לבית של מייק וג'ינג'ר, הם מדליקים מדורה במרפסת (על מתקן שדומה לסאג' הפוך) ואנחנו מפטפטים קצת. הוא מתכנת שעובד עבור חברה גרמנית, היא קואוצ'רית לסגנון חיים בריא. נישואים שניים, לו יש בן גדול ולה בן ובת שכבר גמרו קולג'. חיים בעצם לבד עם חתולה, כמעט לא יוצאים מהבית כי לא צריך. חיים שקטים מאד, לדעתנו על סף שעמום, אבל מי אנחנו שנשפוט… למחרת שוב אנחנו מטיילים קצת בחוץ, הרבה זמן לשבת לתכנונים עתידיים ועבודת מחשב. בערב אנחנו אוכלים ביחד. הם מתכננים ערב עם השכנים בתחילת אוקטובר בסגנון אוקטובר פסט, מייק עסוק בכתיבת הזמנה שכל התפריט שלה בגרמנית, ג'ינג'ר מתאמנת באפיית לחם פומפרניקל- אנחנו טועמים את הנסיון הראשון- לא רע בכלל. היא עובדת במטבח על נסיונות של תבשילים במשך שעות, מוסיקה ברקע, ובכל הבית דולקות מלא מנורות קטנות לאווירה. שבת בבוקר אנחנו מתארגנים ליציאה מוקדמת יחסית, רוצים להגיע באחת עשרה לפגישת מועדון BMW בעיקר כדי לנסות לדבר עם אנשים ולשמוע טיפים לטיול. אין כל כך הרבה אופנוענים במפגש- כמה עשרות בודדות, בחור דובר עברית שגר פה כבר הרבה שנים נותן לנו מסלול ליום טיול לסאן דיאגו שלא על הכביש הראשי. האנגלי שבא לדבר נותן הרצאה של למעלה משעתיים על הנסיעה שלו באפריקה. אנשים מתרשמים ואנחנו מתרגשים. התמונות והסיפורים כל כך חיים אצלינו, לי זה עושה חשק לחזור שוב! ממש געגוע.. אחרי ההרצאה אנשים ניגשים לקנות ספרים שהוא כתב על הטיולים. רב האמריקאים בכלל לא יודעים שיש עולם חוץ מארצות הברית, אפילו בין האופנוענים- רובם המכריע מטיילים פה, מקסימום עולים לקנדה או יורדים למקסיקו. כשאנחנו ניגשים להגיד לו שלא נקנה ספר כי אנחנו בטיול הוא ממש מתרגש- אומר שלדעתו הלך הרוח האמריקאי משתנה לאט ויש לאנשים יותר סקרנות לצאת לעולם. מקווים בשבילם! דרך אגב- BBQ זה המבורגר בלחמניה, אם דמיינתם אסאדו, כמו שאני דמיינתי- ממש לא.. מכאן אנחנו נוסעים לבקר את פיליפ. בן דוד של אבא שלי, בשנות הששים המוקדמות, קרדיולוג שגדל בניו יורק וכבר 20 שנה חי פה. רואים אותו בערך פעם בעשור, כשהוא בא לארץ או כשאנחנו פה. מי יודע אם תהיה עוד הזדמנות, למרות שהוא חושב בשנים הקרובות לבא שוב לארץ. הוא גר בשכונה מפונפנת ושקטה (לא הצלחנו לזהות אם זה בל-אייר או משהו ליד), בבית גדול ועם הרבה פוטנציאל, רק הוא ומנסי החתולה. כמובן שאנחנו משוגעים בעיניו. הוא לא מרשה לי לצאת יחפה למרפסת, ולמזלינו נראה לו שעישון אפילו יותר מסוכן מנסיעה באופנוע, אז עברנו רק חקירה קצרה בעניין תקשורת ומצבי חרום.

בערב יוצאים ביחד למסעדה ולטיול בדאון-טאון. אזור של חנויות, מסעדות ובתי קפה- מאד יפה ומושקע. פיליפ מתעקש להזמין אותנו, מבטיח שכשיבוא לארץ הארוח עלינו.. בבוקר אנחנו, כרגיל, קמים מאוחר. עוברים איתו על מקומות שכדאי לראות בדרך, הוא מסרב להצטרף לטיול- אומר שכבר ראה הכל. תמונת סיום, ואנחנו בדרך. כביש 74 לוקח אותנו קצת מזרחה, הדרך עוברת בין גבעות עד אגם שנראה קצת מלאכותי- הוא לא. נכנסים לאכול משהו בשוק מקומי- כולם- המוכרים והקונים (וגם המוצרים לדעתי), וגם המוזיקה- מקסיקנים. הם אולי גרים פה שנים רבות, אבל נשארו כשהיו. גדי אומר שההבדל היחיד בין פה למקסיקו הוא שפה אוספים את כל הזבל… המשך הדרך בחזרה לחוף האוקיינוס עובר בין מטעים, גבעות מיוערות ובתים מפוזרים פה ושם. כמה ירידות יפהפיות בין הגבעות, באמת יום טיול מוצלח. אנחנו שוב על הכביש המהיר בדרכנו ל ENCINITAS. חברים של מחותנינו- משפחת בן-אור גרים פה, ובין נחיתה להמראה הזמינו אותנו להתארח כמה שנרצה. את מארק אנחנו לא פוגשים- הגיע יום לפני ונסע שוב לפנות בוקר. לינדה חזרה היום מקוריאה ובכל זאת מקבלת אותנו בחיוך גדול, לוקחת אותנו לטיול רגלי על חוף האוקיינוס שמשתרע ממש 100 מטר מהבית. הם גרים בבית עם המון פינות חמודות ומפתיעות. כיף להתארח פה. בערב אוכלים עם לינדה ואמה- הבת הצעירה- ארוחת 'שאריות', מפטפטים קצת- לינדה ומארק למדו שניהם בבאר שבע ושתי בנותיהן הגדולות נולדו בארץ. העברית בהחלט שגורה, אבל אנחנו נשארים באנגלית.. יום שני הוא יום חופש- LABOR DAY, אנחנו נוסעים ל SAN DIEGO לתערוכת פסלי חול. כל הסופ'ש האחרון הוקדש לתחרות בינלאומית של פסלים מכל העולם ויש פה עבודות מדהימות. המוני אנשים, פקקים ומחסור בחנייה, בהחלט יום חג. ברציף אחר עומדת נושאת מטוסים, אבל עד שהגענו כבר לא מעלים אנשים לביקור. פעם אחרת.

גדי קצת מתעצבן לפעמים מזה שאנחנו לא מספיק מאורגנים, לא תמיד יודעים על ארועים ומקומות שכדאי לבקר, מאחרים לקום בבוקר. קשה לי להתרגש מחוסר שביעות הרצון שלו. אני בחופש מוחלט! לא אכפת לי מה נספיק ומה לא, מה נפספס ומה נמצא במקרה, מתי נגיע ומתי נעזוב. אני מסרבת להלחץ. ניגוד מוחלט לעשור האחרון, מה טוב! חוזרים לארוחת ערב בבית- אמה והחבר שלה ג'וש מבשלים ארוחה למופת. הבאנו בקבוק יין, לא נעים לנו סתם להתארח.. בוקר  יום שלישי- כולם חוזרים לשגרה. אנחנו משכימים לקום, תשע וחצי כבר על זורו. הכיוון TECATE, MEXICO.

HAVE YOU FIND AN ISRAELI FRIEND TO READ FOR YOU??  IT'S HARD TO LEARN HEBREW… NAMES UNDER THE PICTURES IN ENGLISד

אנחנו מתחילים לרדת דרומה על כביש 37, שעובר בין 2 רכסי הרים, מימיננו אגם מקסים- DEASE LAKE, שלצידו גם נישן הלילה. למחרת ממשיכים לאורך הכביש, רכסי ההרים מתקרבים קצת, ובזה שממערב מתחילים לראות קרח בפסגות. מזג האויר סגרירי ונראה שעומד לרדת גשם, אבל התחזית להמשך טובה, אז ממשיכים הלאה עד לעיירה הבאה. STEWART היא עיירה חביבה על גבול קנדה, חיים בה 699 תושבים (!) ומעבר לגבול עיירה אמריקאית, HYDER, בה חיים 100 תושבים. בהיידר אין כל שרותים והתושבים נסמכים לגמרי על העיר הקנדית- משטרה, בית ספר, מרפאה. קוריוז נחמד. אבל הסיבה שמגיעים עד כאן היא אחרת- כמה קמ' אחרי היידר יש גשר שעובר על הנהר ואפשר לעמוד עליו ולצפות בדובים שבאים לתפוס דגי סלמון. ציפינו לרמת אדרנלין גבוהה, קרבות במי הנהר, והמוני דובים. בפועל- בשעה שעמדנו שם ראינו המוני דגים מתים, ודובה אחת שתופסת מדי פעם דג בלי להתאמץ יותר מדי, אוכלת מעט וממשיכה ללעוס עשב עד הדג הבא. מסתבר, שדגי הסלמון בוקעים בנהר, חיים כשנתיים במיים הרדודים האלו ואז יוצאים לאוקינוס. שם הם מקבלים צבעים כחולים, גדלים ומשמינים- בין שנתיים לחמש- תלוי בסוג הדג, ואז חוזרים לנהר בו בקעו, מקבלים צבע אדמדם, ומשקלים שבין 2-15 קילו- תלוי בסוג הדג. כאן הם משריצים דור נוסף ומתים. התנועה שלהם במעלה הנהר איטית וכבדה, ובעצם פה הם כבר בפרפורים אחרונים. הטענה בפי הצופים היא שהדובים אוכלים רק את המח והביצים ולכן יש הרבה גוויות חצי לעוסות מסביב. בקיצור- לא חגיגה לעין… ישנים לילה בסטיוארט ולמחרת עולים שוב להיידר ולקרחון שמעליה. דרך עפר נהדרת, כשהקרחון מציץ אלינו מדי פעם, גם איזה דב פה ושם, ולמעלה אנחנו יושבים לנוח מול הקרחון. שווה.

הירידה מההר מהירה, ואנחנו עוברים דרך העיירות ונוסעים חזרה לכביש 37, איתו נרד עד כביש 16, מזרחה. עוד לילה בדרך, ובעיירה KITWANGA שהיא אינדיאנית ויש בה אוסף טוטמים מעץ,

אנחנו מוצאים קמפינג מסודר ונקי- המתארחים מתבקשים לא לשהות במקום יותר משלושה ימים. אין צורך לשלם. פה אנחנו חוברים לכביש 16, ועכשיו בנסיעה מזרחה. לראשונה רואים חקלאות מאז שיצאנו לדרך. אנחנו, בעוונותינו, נהנים מהמראות לא פחות ממראות של הרים ואגמים… שדות ירוקים וחבילות חציר, עדרי פרות קטנים, (פעמיים ראינו למות!) ובין בתי החווה שטחים של יערות ומקומות עצומים של בולי עץ לתעשייה. יש לנו הרגל מגונה שלא חלף עם השנים- משקים כאלו של בית והמון מחסנים וכלים חקלאיים ומסביבו שטח פתוח אינסופי עדיין גורמים לנו לצביטת קנאה קטנה. מחלת נפש פרטית…

לילה בעיירה VANDERHOOF שוב קמפינג מסודר להפליא, אפילו עם מיים בשרותים, שוב ללא תשלום. מפליא שאנחנו בסוף שבוע ואין תנועת טיילים רבה, מפליא עוד יותר שבקמפינג כזה אנחנו לגמרי לבד.

תוך כדי נסיעה- שלט על הכביש שמכוון לנקודת עניין. מנקודת תצפית ליד הכביש רואים דייג קושר את עצמו לחבל, ומנסה לתפוס דגים עם רשת. יש פה נקודה שהנהר יורד במפל של 2-3 מטר, והדגים ששוחים נגד הזרם מנסים לקפוץ במדרגות לחלק העליון. אנחנו מתקרבים ומגלים שהאשה שיושבת לידו איננה אשתו כמו שחשבנו, אלא פקידה עם פנקס שרושמת כמה דגים הוא כבר תפס, ולפעמים גם מאשרת לו דג מסוים ורק אז הוא חובט בראשו ומכניס אותו לצידנית. כל דיג, כמו גם הציידים, מקבל רשיון למספר הדגים שמותר לו לדוג- כמובן שהרשיון נקנה בכסף…

אנחנו ממשיכים לעיר PRINCE GEORGE. כבר מתחילים לראות עיירות גדולות יותר, זה כבר לא יישוב של 700 או אפילו 2000 תושבים. רב פרנסת האזור מתבססת על עסקי העץ, אבל כשכבר יש עיר כמובן שיש הרבה יותר מזה.. .לילה בקמפינג שמעורר שאלה- למה אנשים מביאים איתם את הבית ויושבים בקמפ, לפעמים כמה חודשים? (עם מרפסת ועציצים) כבר תהינו על זה קודם, היום אני מציעה את האפשרות שהם אולי באים לעבוד תקופה ארוכה. אולי נגלה בהמשך. בהמשך- QUESNEL. אין פה, כמו בהרבה מקומות אחרים, הרבה עניין למי שלא רוצה לדוג או לדווש בהרים- בעיר הזו מציעים בין היתר טיול בין ברזי כיבוי האש המקושטים…

מפה אנחנו יוצאים לטיול על כביש 26. בדרך תופס אותנו גשם זלעפות- ממש קשה לראות את הדרך, ואנחנו עוצרים בקמפינג קטן ששייך לזוג מבוגר. (כמו שהאיש אמר- זה רק אני והמגף הישן שלי…) הגשם נרגע ואנחנו יושבים עם האיש במרפסת- האישה הלכה לאסוף פירות יער. הוא מרגיע אותנו בעניין דרך 4 על 4 שחששנו לנסוע בה, אומר רק שיכול להיות שנפגוש שם דובי גריזלי גדולים. הוא מספר שיש עוד הרבה מכרות זהב קטנים שעובד בהם זוג לפרנסתו ועדיין יש זהב. בדרך חזרה לאוהל אנחנו עומדים לפטפט עם כמה מהאורחים שבאו עם 'בית' לכמה חודשים. מסתבר שהם באים בשביל הזהב! לזוג אחד יש מכרה קטן לא רחוק מפה (לא, אי אפשר להגיע לשם עם האופנוע בגלל מצב הדרך..), וכל שנה הם באים לחודשי הקיץ מאלברטה השכנה כדי לעבוד. הזוג השני רק מחפש בנהר. שלל היום- כמה חתיכות קטנות. הם מספרים שזוג נוסף שכרגע איננו ממש מתפרנסים ככה- בקיץ הם כאן אוספים זהב ובחורף נוסעים לדרום ארצות הברית להתחמם קצת. ואנחנו חשבנו שכריית הזהב כבר נגמרה.. בבוקר עדיין יש דברים רטובים מהנסיעה בגשם אתמול, ומזג האויר הבהיר שהובטח לא ממהר לבא. ממשיכים לעיירה BARKERVILLE שהיא לא באמת עיירה. בזמן בהלת הזהב, באמצע המאה ה 19, היתה פה עיירה מסודרת ומוצלחת. היום יש למעלה ממאה מבנים- משופצים וקצת גם משוחזרים, המוני פריטים מקוריים מאותם ימים, כולל שחקנים בתלבושות מתאימות שעובדים בחנויות, מציגים אפיזודות שונות, מופע מוזיקה ברחוב- הכל ברמה ובטעם טוב.

הסתובבנו במקום למעלה מחמש שעות, ואם לא היה מטפטף כל הזמן סביר שהיינו מאריכים בכל מקום. שעה אחת הוקדשה לסיור מודרך בצ'יינה טאון עם ארכיאולוגית סינית שחוקרת את המקום. היה מרתק! הלילה החלטנו לישון במוטל בעיירה הסמוכה- רטוב מדי בחוץ ויש לנו כמה בגדים שישמחו ללילה יבש… בבוקר יוצאים לטיול בשביל עפר שמחבר בין ברקרוויל ל LIKELY. כמאה ק'מ מתוחזקים היטב, נסיעה בין יערות נחלים ואגמים. הבטיחו לנו הרבה דובי גריזלי אז הצטיידנו בספריי נגד דובים- לכל מקרה…

THE ROAD FROM WELLS TO GOAST LAKE

45 קילומטרים. שעתיים נסיעה עם עצירת מנוחה, כמעט הגענו ליעד הראשון- ו-פנצ'ר! יש לנו קיט לתיקון, עכשו צריך לחכות למכונית שתעבור ותתן לנו חשמל כי זורו לא מחבב את הקומפרסור שלנו. בינתיים אנחנו בודקים את הצמיג האחורי שנראה לנו חשוד כבר מזמן, וההחלטה חד משמעית- צמיג שהברזלים מציצים ממנו הגיע לסוף דרכו.. הנהג שמגיע אחרי כחצי שעה עוזר לנו למלא אוויר, מעמיס את כל הציוד שלנו ואותי, וגדי רוכב סולו חזרה ל WELLS, אין סיכוי שנשיג שם צמיג, אבל אולי הסעה לקווינל. אין כלום. הטרמפ היחיד עם נגרר יוצא מחר.

מחליטים להסתכן ולצאת לנסיעה. שעה של נסיעה זהירה, אבל גם שם אין כלום. ממשיכים עוד שעה נסיעה לעיר ה'גדולה'- WILIAMS LAKE. שם יש לפחות מוסכים לאופנועים… השניים הראשונים לא עזרו אם כי מאד השתדלו בשבילנו, כולל סדרת טלפונים. במוסך הונדה גם לא היה צמיג מתאים, אבל לקוח שהיה שם לקח אותנו החוצה, התקשר ל BMW בוונקובר, הזמין צמיג, סידר שישלחו לנו באוטובוס, והזמין אותנו לישון בחצר שלו אם הקמפינג לא נראה לנו. הצמיג יגיע מחר, כנראה אחר הצהריים. הקמפינג מספק מקלחת חמה ונראה נחמד- הוא נמצא ליד מקום שפעם בשנה יש בו ארוע ענק של מרוצי סוסים ושאר השנה ריק מלבד ארועים מקומיים קטנים (סוף שנה של התיכון למשל…) בזבוז מדהים. באורוות שמסביב משכנים סוסים- מי שאין לו מקום או סוסים שמשמשים לרכיבה טיפולית. זוג חביב מסביר לנו איך זה עובד- עכשו לקראת סופ'ש הם מעבירים את הסוסים שלהם לשטח מרעה כדי שירגישו קצת סוסים. בשבע בערב מגיע הבחור- איאן, עם החברה ג'סיקה שמביאה אפרסקים לארוחת בוקר. הם יושבים איתנו שעתיים ושוב מציעים עזרה מכל סוג.
איאן מבטיח שמחר יבדוק מתי הצמיג מגיע, ולהפתעתינו, 9 בבוקר הוא מגיע עם ה KTM 1150 שלו, והצמיג החדש שלנו סביב מותניו! הוא מתקשר ומארגן לנו מקום שבו יחליפו אותו, מחליפים כרטיסי ביקור והוא שוב מציע את הטלפון הלוויני שלו לטיול שטח שלנו. אנחנו מוותרים, מבטיחים להודיע כשנצא וכשנחזור.. ממש גננת…

 

כשזורו שוב מוכן לנסיעה אנחנו נוסעים ללייקלי- שכנעו אותנו שלא כדאי לוותר על הנסיעה, בייחוד לקטע שכמעט הגענו אליו שיש בו מפלים יפים- פשוט נסע מהצד השני כדי לא לחזור אחורה. בלייקלי יש קמפינג חמוד, מרכז מבקרים עם בחורה שלא יכולה לעזור בכלום ומוזיאון שלא נכנסנו אליו.

 

בערב אנחנו יורדים למרכז הכפר- בפאב מגישים ארוחת ערב ויושבת בו חבורת מקומיים מבוגרים רעשנית. כטוב ליבם ביין- פונה אלינו אחת ושואלת אם אנחנו מכירים. עדיין לא, אנחנו אומרים, ואז סאלי וחברתה פט מצטרפות לשולחן שלנו לשיחה.

שתיהן בנות 72, אחראיות על המוזיאון המקומי. הן לא נולדו פה, אבל לאמא של פט היה כאן בית אז היא באה כל שנה בקיץ, סאלי באה לביקור לפני 13 שנים ואז עברה לגור פה. היא אומרת שהיא מרגישה בת מזל שהיא גרה במקום. היום גרים פה פחות ממאתיים איש כל השנה, ובקיץ כשבאים דיירי העונה והכורים המספר מגיע ל 600. הן דורשות שנבוא למוזיאון, אבל מחר אנחנו מתכננים נסיעה לכל היום, אז כנראה לא יצא. שבת בבוקר יוצאים לדרך. הדרך גם מהצד הזה נוחה מאד לנסיעה, הרבה ירוק ומיים, באמת יפה. אחרי 3 שעות מגיעים למקום שיש בו מסעדונת ושתי בקתות- למטה הנהר וממול הר מרשים- פינת חמד.

 

המקום שייך לבת של פט (מאתמול) אבל נמצאת שם רק בחורה גרמניה שבאה לעבוד בקיץ. בחורף המקום כמובן סגור.

רב אתרי התיירות מאלסקה ועד האזור הזה פתוחים 5 חודשים בקיץ ואז סגורים- חוץ מאלה שיש בהם אפשרות לספורט חורף לסוגיו. בהרבה מקומות מביאים עובדים מאירופה לתקופת הקיץ, ובמקומות הקטנים הנוער המקומי מבלה את חופשת הקיץ שלו בעבודה. אנחנו ממשיכים למפלים- מרשים מאד, וגדי מקנא בבחור שמצלם שם עם רחפן.. נסתפק במצלמה- אבל הוא הבטיח לשלוח לנו את הסרט. חזרה ללייקלי- שוב ארוחה קלה בפאב, בשש סאלי מגיעה ומבטיחה שהיא תפתח את המוזיאון עבורינו בתשע במקום באחת עשרה אם נבטיח לבא. מבטיחים. למחרת בבוקר המוזיאון נפתח ע'י סטיבן- עוד בן 70+ שגר ליד. סאלי לא הצליחה לבא אז ביקשה ממנו. איזו השקעה! אנחנו חוזרים לארוז ובאים שוב לקראת 11. המוזיאון שופע פריטים משנת 1850 ואילך- כל תקופת חיפושי הזהב באזור, עד שנות 40. הכל מסודר ושמור- מכלי עבודה, דרך ציוד ביתי ומשרדי ועד מסמכים שונים ומעניינים. אנחנו יושבים לראות סרט שמשלב צילומים מתחילת המאה שעברה עם סיפור המכרה ביחד עם סיפור אשתו של בעל המכרה שצולמה בשנת 62 כשחזרה לחורבות שנותרו מהמכרה. מרתק. מודים לסאלי על הביקור המעניין, באמת היה שווה.

 

 

 

&nbs;
אחרי לילה בקמפינג צדדי אנחנו חוזרים לכביש 97, מחליטים לזוז קצת מזרחה כי אין צורך לחפש צמיג בוונקובר. לעומת זאת- ברקס אחורי שכבר גם הגיע כמעט לסוף דרכו יגיע למוסך בעיר הגדולה הבאה ביום שלישי. לא ממהרים…

 

הנסיעה נינוחה ואנחנו עוצרים מדי שעה לחילוץ עצמות ומשהו קטן ללעוס או לשתות. עיירות קטנות שלרב נראות דומות מאד, מנומנמות ואיטיות. הקצב מתאים לנו. לילה ב CACHE CREEK ושוב לדרך. הנוף מתחלף בבת אחת- אנחנו מרגישים את השינוי באופי הרוח ובטמפרטורה- נכנסנו למדבר! עצירה לקפה במרפסת בעיירה SAVONA בצל נעים מאד, אבל זה באמת מדבר.. 25 מ'מ גשם בשנה, חם יחסית לקנדה, ויבש מאד. בשונה מהמדבר שלנו- יש נהר גדול שעובר לכל אורך הדרך ולכן בשטחים הפתוחים הכל ירוק ומעובד. יפהפה!

כמה רכבות עוברות ובעל המקום מספר לנו שיש 2 קווים של 2 חברות שונות, לאחת 31 רכבות ביום ולשניה 36, וכולן רכבות משא- חיטה, תירס, עץ, נפט, נחושת. לפעמים כשאנחנו עומדים אנחנו משתעשעים בספירה- 137 קרונות היתה הארוכה ביותר… ממשיכים בדרך ומגיעים למוסך 10 דקות לפני הסגירה. דייב, הבעלים והמנהל בודק הרבה במחשב שלו ולבסוף אומר לנו להגיע בבוקר 10 דקות לפני הפתיחה והוא ינסה להשחיל את הטיפול. קמפינג בלב העיר בתוך חורשה, האוכלוסיה צעירה יותר- המון נוער מסביב…רק להבהיר- נוער זה בני ה 20-30, בחורים זה בערך בגילנו, ומבוגרים הם בני ה 60 ומעלה- בדרך כלל הם הרבה ומעלה… עשרה לשמונה אנחנו במוסך, ובאמת אחרי עשרים דקות זורו נכנס לטיפול- החלפת ברקס אחורי, שמן ופילטר אויר. בינתיים אנחנו יושבים עם המחשב והטלפונים לנסות לפתור את בעיות התקשורת שלנו בפעם המי יודע כמה. גם הפעם ללא הצלחה. 11 והאופנוע מוכן. על הדרך גם שטפו אותו, וכשאנחנו שואלים את דייב על ההתקנה שעשה באופנוע שלו לגו-פרו, הוא רץ להביא כלים ובעשר דקות מסדר לנו התקנה משובחת בצד האופנוע שתחליף את הפחות מוצלחת שאנחנו עשינו.

 

אנחנו בבגדי טיול- רק מעילים וקסדות, יוצאים ליום טיול. שתי ערים מחוברות כאן- KELOWNA וכמה מקורי- WEST KELOWNA. ביניהן גשר ענק שעובר מעל הנהר, והאזור משופע בכרמים ומטעים. בהתאמה- המון יקבים וגם- מצאנו מחלבה! אנחנו נוסעים אליה כמובן, עם הרבה תהיות. קוראים לה- CARMELI'S ובאמת מסתבר שעד לפני שנה היתה שייכת למשפחה ישראלית. הדיר מאכזב, הגבינות לא משהו- או שהבעלים החדש עוד צעיר בעסק, או שעבדו עליו… בדרך משם ליקב גדי נזכר שהיתה משפחה מכפר יחזקאל שעברה לקנדה ופתחה מחלבה מצליחה. ברור מהיר אצל האנציקלופדיה שלנו ענת גלבוע-רון מאשר- זו המשפחה וזו המחלבה! היתה בעצם.. בדרך חזרה לאוהל אנחנו נכנסים למגרש של קמפרים למכירה ועושים סיבוב בדיקה של הקטנים יותר. יש סוג אחד ממש מיניאטורי חמוד להפליא, אבל הגדולים יותר ממש מכוערים- ריהוט כבד וצבעים כהים שעושים את הכל צפוף ומעיק. הסתכלנו גם על אחד מה'אוטובוסים'- לא רק שהם באורך של אוטובוס, כשהם עומדים הם נפתחים עוד לצדדים והופכים למעין בית- מחריד. אין ספק שיצירתיות ועיצוב הם לא הצד החזק של הצפון- אמריקאים… בקבוק יין נקנה לארוחת הערב ונשתה לאיטו עם הגבינות שקנינו. מי צריך יותר מזה כדי לגמור את היום! בוקר חדש- אנחנו עוזבים את האזור החמוד הזה ומדרימים לכיוון הגבול. בעצירת המנוחה מישהו שמתפעל מזורו אומר שכל מעבר גבול שנבחר יקח אותנו בדרך יפה, עוברים ב MIDWAY, ותם פרק קנדה. מכאן רק דרומה.

ויש מי שעושה את זה עם מזוודה וצמיג משופר..