קולומביה- CARTAGENA. רובנו ממוקמים באותו אזור של העיר בכמה מלונות, נפגשים בערב בשיטוט אקראי בעיר העתיקה. הודעות הווטסאפ מביאות אותנו בתשע וחצי למקום שנקרא קפה הוואנה. מוזיקה קובנית, מוחיטו במחיר הכניסה, מקום לא גדול שהולך ומתמלא ככל שהזמן עובר. באחת עשרה וחצי מתחילה הופעה עם מוזיקה וכבר אי אפשר לזוז במקום, כמה מנסים לרקוד אבל זה בהחלט קשה.. שעה ברעש ובצפיפות הזו ואנחנו פורשים. תשע בבוקר צריך להיות בנמל! בבוקר כולם מתייצבים- אף אחד לא יפקיר את הבייבי שלו.. אנחנו שותים קפה על הספינה אבל הגברת מהמכס מתעכבת. סוף סוף גם היא עולה לספינה, ואיתה גם סוכן הביטוח שלודוויג עובד איתו. כל אחד מקבל את טפסי הביטוח, בודקים את הניירת של המכס, ושטים לחלק אחר של הנמל לפרוק את האופנועים. בירידה מהספינה- תמונה קבוצתית, חלק מהאנשים ממשיכים מפה צפונה אחרים נשארים בעיר עד מחר וחלק כמה ימים. משפט הפרידה כרגיל- נסיעה בטוחה, נפגש כשנפגש! כמה אופנועים נוסעים מפה ישר לרחיצת מכוניות- על הספינה הכל היה מכוסה היטב ובכל זאת האופנועים מלאים מי מלח. אחרי הרחיצה הם כמו חדשים. יום יומיים בדרכים וזה יעבור..

 

בערב טיול נוסף בעיר העתיקה- המוני אנשים מטיילים, תיירים מהמדינה ומחו'ל, ופחות או יותר אותה כמות של מוכרים מכל הסוגים.. קשה קצת להבין איך כל רוכלי הרחוב והחנויות מצליחים להתפרנס…

שישי בבוקר אנחנו יוצאים- היעד שלנו הוא העיר MEDELLIN (מדג'ין). 650 ק'מ, 12 שעות נסיעה. כל הכבישים בקולומביה באותו יחס של מרחק/ זמן. בין לבין אין שום דבר מעניין- לוקחים אוויר ונוסעים. במעברי התשלום בכביש (על מה בדיוק משלמים??) אופנועים פטורים- יש נתיב צר שמיועד לכלים האלו שנוסעים פה בכמויות שלא יאמנו, ואנחנו צריכים להדחק בהם- הרגשה כמו בסללום בשיעורי נהיגה.. אונור ואייפר נוסעים איתנו. תמיד נחמד שיש עם מי לעצור לנוח.. לקראת ארבע מגיעים לאמצע הדרך ועוצרים במלון די חדש עם בריכה חמודה ונשים וילדים מהעיר הקרובה. אנחנו יכולים להמשיך שעה וקצת לעיר הבאה אבל המקום נחמד, לא לוקחים סיכון. 200 הק'מ הראשונים בבוקר היו איומים- לא רק כביש מלא בורות אלא גם המון משאיות, רק 100 הק'מ הבאים היו בכביש סביר יותר- המשאיות ממשיכות. נקווה שמחר תהיה פחות תנועה.

לפנינו עוד שש שעות נסיעה. 8 בבוקר כבר על האופנועים בתזוזה. מתחילים לעלות בגובה, כל כמה זמן צריך לעקוף קבוצת משאיות ובגלל הסיבובים קצת קשה, לפחות הכביש במצב טוב. בעשר וחצי מתחילים לחפש מקום למנוחה קצרה- גם צריך לשתות וגם למתוח קצת את הרגליים ולשחרר ישבנים… באחד הסיבובים מציצה מלמעלה עיירה שבראשה כנסיה, מחליטים להכנס למנוחה שם. אונור רואה את השיפועים של הכבישים הפנימיים ואומר לנו שהם יחכו למטה, אנחנו מטפסים והמראות ממש נחמדים- הרחובות המשופעים, האנשים, הכנסיה. גלידה ויורדים.

לא מוצאים את הצמד, ממשיכים בנסיעה כי אולי הם עצרו קדימה, אבל זהו- נשארנו לבד. הכביש כל הזמן מטפס, נהיה קריר יותר, וכמובטח- ענן ערפל על ההר. מתחיל לטפטף ובאחד הסיבובים יש בית עם מרפסת- עוצרים ללבוש את החליפה חסינת המים. מכאן והלאה מלווה אותנו טפטוף עדין ולא מזיק. מגיע זמן לאכול משהו, אנחנו עוצרים במסעדה שמחוברת למחלבה, קר לנו, והתזמון מדוייק- שתי דקות בפנים ומתחיל גשם שוטף- לא נראה שזה יגמר… המון רוכבי אופנועים מקומיים עוצרים פה, שותים או אוכלים משהו, מתלבשים בחליפות ניילון וממשיכים. בירור איתם- וגם אנחנו בעליהם המאושרים של 2 חליפות ניילון. כיסוי למכנסיים, 2 כיסויים לנעליים וחלק עליון עם כובע. אני לובשת הכל מעל החליפה של האופנוע, גדי מתעקש שזה יותר טוב ובטוח מתחת לחליפה. (הניסוי יסתיים בנצחוני..) יוצאים לדרך בגשם והכיסוי הזה לא רק שמגן מגשם אלא גם מהרוח הקרה. לקראת הסוף הכביש מתחיל לרדת בגובה, הטמפרטורה עולה קצת וכ 40 קמ' לפני העיר עוברים לכביש רב מסלולי, חניה קצרצרה מפגישה אותנו עם פטריק שהגיע מפנמה על אותה ספינה כמונו רק שבוע קודם. הוא כבר גר 40 שנה בניו יורק, אבל מציג את עצמו כצרפתי. שריטה של הרבה מטיילים…

גוגלמפ מכוון למלון במרכז התיירותי של העיר, יוצאים למלחמת כביש. לא נורא- או שמקסיקו סיטי חישלה אותנו.. בערב אנחנו נפגשים במסעדה קרובה עם אוסקר- שהיה מורה של גדי בבית הספר היסודי בארגנטינה ולמעלה משלושים שנה חי פה. הוא מתאר לנו את הקהילה היהודית בעיר על שלשת בתי הכנסת שמשרתים כמאה תושבים וכמה ישראלים שנמצאים פה לתקופות שונות. משעשע. אוסקר מצייד אותנו בעצות על אתרים בעיר וסביבה. למחרת- יום ראשון בבוקר אנחנו יוצאים לגן קרוב שלפי הפרסומים יש בו שוק איכרים. אין פרסום לשום דבר אחר בעיר. מי שמדמיין את שוק האיכרים של תל אביב, או אפילו את דוכני האוכל בקניוני הפריפריה, מתבדה.. כמות הדוכנים, כמות המבקרים, מאד מאכזב. עיר של 3 מליון תושבים, בטח יש בה כמה מאות אלפים- אפילו בודדים- שיש להם יכולת ויוצאים לבלות, איפה הם? המסעדות נסגרות בשעות אחר הצהריים המוקדמות ביום ראשון- מזל שהצטיידנו במשהו לערב. אחר הצהריים, כמו בכל יום, גשם. אנחנו כבר מתורגלים ומתכננים את הזמנים שלנו בהתאם. יום שני אנחנו משכימים לקום, 8 בבוקר כבר צועדים לכיוון המטרו. מדג'ין בנויה על גבעות ומתפרשת לכל עבר- מראה הבתים הפזורים נפלא- מרחוק לפחות. גרים פה כשלשה מליון תושבים ויש שכונות שלמות שממש מומלץ לא להכנס אליהן. במטרו נפגשים עם המדריכים של הסיטיתור. כבר היינו בסיור כזה ביוהנסבורג והיה מרתק, ננסה גם פה. זהו סיור חינם שהמדריך הוא מקומי, בשפה האנגלית בלבד, היום יוצאים 4 סיורים, בין 20-25 איש בכל אחד. בתשע בבוקר עולים למטרו ונוסעים למרכז העיר. הרנן המדריך מסביר על מידת הסכנה בכל אחד מהאזורים שנכנס אליהם- לא עניין של בטחון אלא כייסים וגנבי תיקים… הסיור מעניין ביותר, וכולל הרבה הסברים על האופי הקולומביאני, על ההסטוריה והפוליטיקה של המדינה וכמובן על העיר. מדג'ין נחשבה לעיר מסוכנת ביותר עד לפני כעשרים שנים, והמצב השתנה בזכות חשיבה מעניינת של ראשיה. ראשית- נעשו שינויים ברמה של אדריכלות- אזורים שנחשבו מסוכנים קיבלו אופי חדש בעזרת בנייני ציבור שהפכו לספריות ומרכזים קהילתיים, כיכר האורות היתה אזור כזה שנבנו בו עשרות עמודים שכל אחד מהם מואר בלילה והאזור פסק מלהיות מסוכן. המטרו הושלם בתקופה זו והפך את העיר העצומה לנגישה יותר, ובאזורים היותר חלשים, שהם על גבעות מסביב, יש מערכת מדרגות נעות שמקלה על התושבים להתנייד. הדבר השני ששונה היה מערכת החינוך, בעיקר בניה של ספריות בכל השכונות החלשות והכוונה של הנוער והילדים לצרוך תרבות וחינוך. בשנים האחרונות מדג'ין קוטפת פרסים בינלאומיים בכל התחומים, וקולומביה כולה, שנחשבה מסוכנת לתיירים, ידידותית ומזמינה. אם לפני 20 שנה היו פה 50 אלף תיירים בשנה והיום למעלה מ 4 מליון תיירים- זה אומר הכל. נראה שהתושבים מבינים שזה חשוב- לא אחד ולא שניים פונים אלינו בברכת ברוך הבא ומודיעים שהם שמחים שאנחנו פה. אחרי 4 שעות של שיטוט ברחובות הרנן לוקח אותנו בחזרה לתחנת המטרו, מקבל מכל אחד טיפ- הסיור עצמו חינם, והמדריכים לא מקבלים שכר- אנחנו נשארים במרכז- גדי צריך עוד קצת זמן ברחוב, אני הולכת למוזיאון הצמוד לכיכר בוטרו שמלאה בפסלים שהאמן תרם לעיר, ואגף שלם בו מוקדש ליצירותיו.

בוטרו נולד במדג'ין בשנת 1932, והוא כנראה האמן החי העשיר בעולם. בעיר פזורים עשרות פסלי ענק שלו, והמוזיאון החליף מיקום כדי שיוכל להכיל את כל הציורים שהאמן תרם לו.. הציורים- אם שמן, אקוורל או רישומים- מדהימים. גם בגודל, וגם בעדינות שהוא מצליח להעניק לדמויות השמנות מאד. מאד. בצעירותו חשב להיות לוחם שוורים ויש לו הרבה ציורים שקשורים לנושא. מעניין. מפה אנחנו עוברים למבנה ממול- התחיל לבנות אותו אדריכל בלגי שהתייאש מיחס האוכלוסיה ופרש, ואדריכלים מקומיים השלימו אותו באופן לא מרשים במיוחד. המבנה בחלקו המקורי מעניין מאד, וכשנכנסים פנימה אפילו יותר. הוא משמש כסוג של מוזיאון, אבל האדריכלות מעניינת יותר.. ארוחת ערב בשכונה שלנו עם אייפר ואונור הופכת למשעשעת מאד כשגדי מביא קצת מלח שום בנייר כסף כדי לתבל את הפיצה שלו. אונור מצלם אותו משחק באבקה עם כרטיס אשראי, והשולחן לידנו- 4 בחורים שמתברר שהם ישראלים- בטוחים שמסניפים פה במסעדות.. עוד הליכה ברחובות המלאים בחנויות פצפונות ואין סוף מסעדות וברים. לילה שלישי בעיר. בוקר אחרון במדג'ין, אנחנו נוסעים לפארק ARVI. מה שמעניין בטיול הזה, יותר מהפארק עצמו, זו הדרך. מתחנת מטרו במרכז העיר לוקחים מטרו אחר שנוסע לכיוון השכונות הפחות טובות וממנו לפארק, שממוקם בראש הר. החלק האחרון של הנסיעה בקו המטרו הוא ברכבל כי השכונות כל כך צפופות שאין דרך לעבור דרכן- פשוט עוברים מעל. בנסיעה הזו רואים את כל השכונה שמרחוק נראית כל כך יפה כשהיא פרושה על ההר- מקרוב זו ממש קסבה. גושים של בניינים בגבהים שונים ובכל גוש כזה מעברים צרים בין הבתים, או שאין מעבר בכלל. מי שיש לו כסף מוסיף חדר, או מרפסת- רישוי בניה הוא לא הצד החזק פה… גם לרכבל יש תחנות, ואנחנו מוותרים על האחרונות- קר מאד בגובה וממילא ההר מכוסה ענן כך שלא נוכל לטייל בפארק. במונית בחזרה הנהג מעדכן אותנו באסון הכדורגל שקרה ממש פה ליד העיר כשמטוס עם הנבחרת הברזילאית שבאה להתחרות על הגביע התרסק. לא ברור איך, אבל היו ניצולים בהתרסקות הזו. אנחנו עוברים באזור שכולו חנויות עם ציוד אופנועים ומוסכים, מוצאים פריטים שהיו חסרים לנו ובגלל שאני קצת 'משופעת' ויורד גשם מקצרים וחוזרים למלון שלנו להפרד מבעלת הבית (שהיא הטיפוס הכי מעופף שפגשנו..) ויוצאים ממדג'ין מזרחה. אחר הצהריים מגיעים לעיר קטנה וחמודה- EL CARMEN DE VIVORAL.

פעם היתה פה תעשיית קרמיקה מסורתית מאד מפותחת עד שהייבוא מסין הרג אותה. בשנים האחרונות מחדשים את בתי החרושת הקטנים, חוזרים לעטר ביד את הכלים, ומחזירים את המסורת הזו. הגענו לכאן כי זה בדרך, וגם כי ערן, השדכן שלנו, שלח אותנו לפגוש את חואן. אנחנו מתמקמים במלון שנראה חדש, נחמד מאד, ומופתעים מהמחיר- 50 אלף פזו- 17 דולר. חואן ואשתו לינדה באים לקחת אותנו לסיבוב בעיר שלהם- הכנסיה החדשה- מבנה מודרני מבחוץ ויפה מאד, המרכז התרבותי, רחוב הקרמיקה שחזיתות העסקים שלו מקושטות כולן. יושבים לאכול צ'וריסו- זה לא אותו צ'וריסו שאנחנו מכירים, והוא מוגש עם לחמניה ולימון. מסבירים לנו שחייבים לאכול קצת מכל דבר אבל ביחד. נחמד. כשהם שומעים שאני לא כל כך מרגישה טוב הם סוחבים אותנו למקום שמגישים בו תה קמומיל ומזמינים לי תה עם לימון ורום. שילוב מנצח לטענתם. מפה- למיטה. בבוקר מצבי טוב הרבה יותר, אולי זה התה, אולי המסאז' של גדי, כנראה השילוב.. מכאן שעה נסיעה למטרה שלנו. EL PENOL. חסרה לי האות המיוחדת במקלדת- צריך להגיד אל פניול. זהו מטאוריט ענק שנמצא בלב אזור אגמים, כשבנו פה סכר לייצור חשמל פינו כפר ששכן למרגלותיו וכשהמים נמוכים אפשר לראות את השרידים שלו. עכשו רואים רק הרבה מיים. העלייה לראש הסלע לא קלה- כמעט 700 מדרגות. אפשר להתנחם בעובדה שאנחנו עולים רק עם מצלמה וכובע- בדרך למעלה פוגשים בחור עם שק חמרי בניין ועוד שניים שעל כל אחד מהם 100 בקבוקי שתיה למסעדה- כשהמטיילים יגיעו יהיה להם מה לשתות. בתצפית למעלה אנחנו פוגשים את סאם, מהספינה. הוא עלה ברגל גם את הדרך מהכפר- צעיר, מותר לו.

למרגלות הענק עוד עיירה חמודה- תיירותית מאד בגללו- או בזכותו…

מכאן אנחנו ממשיכים דרומה- לקראת חשיכה, צריך לחפש מלון על הדרך- יש רבים כאלו בכל מיני רמות. שלט לעיירה SAN LUIS מוציא אותנו הצידה כמה קמ'. מפל מקסים ליד הכביש הצר והתלול, עיירה עם מרכז מסודר ונקי, כמה בתי מלון צמודים- רק לבחור. אני בוחרת לפי המרפסת.. המחיר לא מובן- 20 אלף פזו- 7 דולר. בערב יש פעילות בכיכר מתחתינו- בחור עם טייפ גדול שם מוזיקה, וכמה עשרות- בעיקר נשים- מקפצים ורוקדים לפי הדגמה שלו. כמו ריקודי עם בנעורינו, אבל בעיקר בשביל הכושר. הטלויזיה המקומית משדרת ממגרש הכדורגל של מדג'ין- במקום משחק גמר מתקיים שם מעין טקס אזכרה והוקרה לנבחרת הברזילאית שהתחסלה, בנוכחות קהל שממלא את כל האיצטדיון, ואנשים חשובים מקומיים וברזילאים. באמת שמרגש לראות את כל הקולומביאנים שמביעים השתתפות באבל הברזילאי! בבוקר יורד גשם ואנחנו מחכים שירגע קצת כדי לצאת לדרך.

הדרכים מאד איטיות בקולומביה- כבישים צרים ומפותלים, והעקיפה לא פשוטה, וכל הזמן יש משאיות בדרך. לפנינו נסיעה של בערך 60 קמ'- שעה וחצי. להגנתם יאמר שהנופים משגעים- הלב מתרחב עם כל פיסת נוף שמתגלה בעיקולים. כבר מתחיל להחשיך ואין ברירה- נכנסים לעיר CAJICA לארוחת ערב ולמצוא מלון. אין פה שום דבר מיוחד אבל זו עיר מאד אופיינית לקולומביה- לצד החנויות והמסעדות הקטנות וקצת מיושנות יש גם מקומות גדולים ומודרניים, המון בתי מרקחת, ותושבים חייכניים וידידותיים. המלון במחיר עירוני- 100 אלף פזו. פתאום זה נראה לנו יקר.. אבל יש ארוחת בוקר כלולה.

בבוקר, אחרי הגשם, נוסעים בכביש רחב וחדש לעיר ZIPAQUIRA. יש פה מכרה מלח עצום, שחלק ממנו הפך לקתדרלה. פעם היתה במכרה כנסיה אבל התמוטטות קטנה החריבה אותה, ועכשו בנו בתוך המנהרות של המכרה תצוגת צלבים ממלח. אנחנו יוצאים לסיור מודרך- שעה וחצי שהמדריך לא מפסיק להסביר. חלק מההסבר שלו הוא על המלח והכרייה, אבל הרב על עניינים נוצריים. אנחנו מרגישים כמו בסיור מסיונרי. חוץ מהאתגר ההנדסי והגודל המוגזם אין כאן לדעתי שום עניין. כפרוייקט אדריכלי/ אומנותי כמו שמציגים את זה- אין לזה ערך רב.. מזל שהנסיעה לכאן היא בערך על המסלול שלנו.

דרומה, אנחנו רוצים לעקוף את בוגוטה אבל טעות בהבנת הניווט וחוסר תאום בינינו, ואנחנו נכנסים ישר לתוך העיר, בכביש עמוס מאד וגרוע להפליא, שעה וחצי רק לצאת שוב מהעיר.. עכשו לפנינו 45 קמ'- שעה וחצי נסיעה.

 

הדרך בחלקה בתוך יער, והיא באמת כייפית. אנחנו בדרכנו לאתר של סולל-בונה ליד הכפר CHIACHO. מנהל סדנת המתכת באתר הוא אדם, שטייל שנים בעולם על אופנוע והגענו אליו דרך אתר 'הרפתקה'. יש פה כמה מהנדסים ישראלים שגרים באתר (מה שנקרא- בתנאי רווקות), אחד מהם הביא את אשתו והם גרים בכפר, ויש עוד שגרים בבוגוטה- שם ממוקמים המשרדים של הפרוייקט. הם בונים פה כביש מרכזי, עבודה שהיתה מתוכננת לשלוש שנים אבל בגלל בעיות בירוקרטיות תמשך כפול זמן. יש להם כמובן אשה מקומית שעובדת בבית- מנקה, מכבסת, מגישה ארוחת בוקר. נראה שלא סובלים פה. ואם נהנים מהעבודה אז בטח שזו עסקה טובה. בערב אדם לוקח אותנו לאכול פיצה בכפר. פרט אחד בשיחה מטריד מעט. אדם גדל בניר יצחק, וכשהוא שומע שיש לנו חווה ברמת נגב הוא מעיר שבאזור לא כל כך אוהבים את החוות. אצלם יש מצוקת דיור של דור ההמשך בקיבוצים והנה באו כל מיני פרוטקציונרים והשיגו לעצמם חוות… מקווים שלפחות הצלחנו להסביר את המצב לאשורו. למחרת, יום כביסות ומנוחה. בצהרים מתחילים להתקבץ עוד אנשים- חלקם לא גרים פה, הטבח מכין ארוחת צהריים וממשיך בהכנות לארוחת ערב בהנחייתו של טיטו- מנהל המוסך שבעבר היו לו פיצריות בצפון.. בראשון אנחנו מתכוננים לצאת, הכל בנחת, קפה, ארוחה, היום הטבח ו'אם הבית' בחופש- אבל יש כל כך הרבה אוכל בבית!

מזג האויר נראה מעט מאיים כשאנחנו נפרדים ויוצאים לדרך, אבל תמיד יש הפתעות- למעלה משעה נסיעה ובוגוטה מתגלה במלוא גודלה. אנחנו רואים אותה מלמעלה וזה מאד יפה, לצערינו אי אפשר לעקוף את העיר ואנחנו נאלצים לנסוע עוד חצי שעה בעיר- מזל שהתנועה ביום ראשון יותר חלשה..

חצי השעה הבאה היא נסיעה בכביש רחב ויחסית טוב, וכולה בירידה- בערך 2300 מטר בהתחלה, 400-500 מטר בסוף. לקראת חשיכה אנחנו נכנסים לעיר GERARDOT- חם, לח, ושני מלונות מלאים לגמרי- זו תחילת החופש- שולחים אותנו למלון בעיר- מזל שיש לנו שם של מקום שברור שהוא בסדר, כי המלונות במרכז העיר ממש לא עושים חשק לישון בהם.. שני בבוקר יורד גשם שוטף עד השעה עשר כך שאנחנו יוצאים לדרך מאוחר. לפנינו יום נסיעה ארוך ולא ממש מעניין- אנחנו נוסעים בעמק בין שני שרשראות הרים, אין בדרך מקומות מיוחדים- פשוט מרחק שצריך לעבור. זמן לעצירת קפה, יש שלט של חלב עזים. ברור שעוצרים! כבר פעם שניה שאנחנו רואים את זה- חנות קטנה שאנשים עוצרים לידה כדי לשתות חלב עזים. מוהלים פנימה קצת דבש, ומי שרוצה מקבל בפנים גם מיני כדורים או אבקה- הרעיון הוא כמו ויאגרה. אולי גם אנחנו צריכים למכור ככה- המחיר מתחיל בדולר לכוס! כשיש הרבה חלב ואין מספיק קונים במקום הם עושים קצת יוגורט או גבינה. אטרקציה מסוג לא תיירותי.

אנחנו חולפים על פני נייבה- עיר גדולה יחסית, בירת המחוז, וממשיכים לעיר גרסון. כמו בכל עיר- גם כאן יש מרכז לרגלי הכנסיה, שלרב היא גדולה ויפה- לא בסגנון האירופאי. המרכז עצמו זה חנויות קטנות, מסעדות קטנות ולא ברור למה- המון בתי מרקחת. (די שכיח עומס בתי המרקחת- התחיל במקסיקו ונמשך לכל אורך הדרך) בעיר הזו למעלה מחצי המסעדות הן גלידריות. יש ייחוד! בערב אנחנו מקבלים הודעה מסטפנו- הוא בסן אוגוסטין, מתכנן מחר לצאת לדרך. אנחנו מחזירים לו הודעה- שעתיים אנחנו שם. חכה לנו ובצהריים נמשיך ביחד. אין בעיה, הוא עונה- מחכה לכם בעשר. בבוקר נסיעה של שעתיים- הכביש סביר, מזג האויר חם, אין גשם. סן אוגוסטין, כאחיותיה, עיירה נחמדה אבל עיקר הביקור בה הוא כדי לראות את הסביבה- אבנים מפוסלות, מפלים בהרים, אין מה להשאר בעיירה עצמה.

אנחנו יוצאים לכיוון דרום, מחכה לנו נסיעה ארוכה בין ההרים. באמצע הדרך גשם- כל עוד זה טפטוף אנחנו ממשיכים, עוצרים במסעדונת לצד הכביש כדי ללבוש חליפת גשם ואז מתחיל מבול אמיתי. מנצלים את הזמן לארוחה קלה ועוד קפה, ונהגי המשאיות שגם עוצרים מבטיחים לנו שעוד שעת נסיעה ומגיעים לאזור יבש. ברגע שהגשם פוסק אנחנו ממהרים לצאת לדרך- הכל שטוף אבל השמש שוב זורחת והנוף יפה כתמיד. הקצבת הזמן והמרחק היומית שלנו נגמרת בעיירה מוקואה. אין סיבה לעצור פה מלבד העובדה שהשעה 4 וצריך למצוא בקרוב מקום לינה. גדי מחליט לבדוק באתר בוקינג, ויש הפתעה, האתר מכיר פה משהו… סטפנו בודק את טריפ אדוויזר- עוד הפתעות! יש בסביבה מפלים יפים ויש כמה מקומות לינה נחמדים מחוץ לעיר.

 

נסיעה קצרה ואנחנו מתמקמים בבית נחמד, שביל צר מוביל אותנו אל הנהר שבעמק- יופי של מקום. אנחנו כמובן עצלנים, אין בעיה- יש ארוחת ערב במקום. מחר נשכים לראות את הטוקאנים! בוקר נחמד, אבל הטוקאנים לא באו. הפסידו. 8 אנחנו כבר על האופנועים, מתחילים לנסוע לכיוון עיירה בשם סן פרנסיסקו. צריך לעבור את ההרים וגוגל אומר 77 קמ' שלוש וחצי שעות, ושום ישוב בדרך. מאחר וקיבלנו הודעה מאופנוענים אחרים שהכביש לפופאיאן סגור, אנחנו שמחים שבחרנו בדרך הזו אם כי לא כל כך ברור לנו מצבה. בטח נמצא משהו בדרך- אין פה קטעי כביש שאין בהם משהו! רבע שעה נסיעה ואנחנו מבינים. הכביש נגמר, יש דרך לא סלולה עם סיבובים כל הזמן, נותר רק להתפלל שלא יתחיל לרדת גשם. אחרי שעה נסיעה יש מסעדה באחד העיקולים ולידה חונות משאיות. אנחנו מחליטים לעצור למרות שנסענו מעט- אם כולם עוצרים פה אולי באמת אין כלום אחר כך. הנהגים מאשרים- זו הדרך הנכונה, כולה באותו מצב, ואין שום דבר לאורכה.

אנחנו מתחילים להשתעשע ברעיון של להעלות את האופנועים על משאית… אחרי שעוד ועוד אנשים אומרים לנו שעברנו את החלק הקל ומכאן הדרך קשה יותר, צרה יותר ואנחנו יודעים שגשם בלתי צפוי עשוי להתחיל- אנחנו מתחילים דיון עם נהג משאית, ורבע שעה אחרי אנחנו כבר על המשאית, האופנועים קשורים, ויוצאים לדרך. שעה נסיעה מטלטלת וקופצנית- עומדים. בהמשך הדרך משאית תקועה, הכביש חסום, לא ברור מתי יפתח. השמועה אומרת שמישהו הלך להביא חלקים והכל יפתח בשעה 3. ארבע שעות לעמוד במקום, מזל שלפחות יש לנו שתיה.. בשלב מסויים אנחנו יורדים מהמשאית ועולים לבדוק מה קורה. באמת יש משאית גדולה תקועה וחוסמת את המעבר. רב הדרך פה מאפשרת נסיעה רק בכיוון אחד, מדי פעם היא מספיק רחבה כדי ששתי מכוניות יעברו, ובצד- תהום. אמנם ירוקה אבל בכל זאת תהום. לפחות 10 אנשים עומדים מסביב לאדם שמנסה לתקן- כנראה נשבר גלגל. אנחנו יושבים בצד, מחכים. מלמעלה יורד מישהו עם חטיפים ועוגיות, אנחנו קונים רק כדי שנרגיש בטוחים שלא נרעב למוות… שעה אחרי שנתקעה התנועה מצליחים להזיז את המשאית למקום קצת יותר רחב כדי שהפקק ישתחרר, ולאט לאט מתחילים- קודם עוברים כל אלה שיורדים ואחריהם מתחילים לזוז העולים- מטפסים למשאית בחזרה, עוד שעתיים של טלטולים ונגיע.

הנוף מדהים- ברכיבה ספק אם היינו מצליחים להנות ממנו. קצת קשה לעמוד או לשבת מרב קפיצות- אנחנו ממש צריכים להחזיק משהו יציב כל הזמן כדי לא ליפול. לגדי יש רעיון יצירתי- הוא מתיישב על זורו- הדבר היחיד במשאית שקשור ויציב. הנהג שלנו ממש בסדר- גם נוהג בלי להשתולל- זה לא מובן מאליו פה- וגם מאפשר למכוניות הקלות יותר לעקוף אותו בכל מקום שהכביש מתרחב קצת. כשנוסעים בדרך הזו אפשר להבין את הדיווח ששומעים מדי פעם על אוטובוס שנפל עם עשרות פצועים והרוגים. לא פשוט לנהוג בה. אנחנו בעלייה מתמדת, ההרים לא נגמרים, מפחיד לחשוב על הירידה.. בסופו של דבר הירידה לעמק לא נוראית כפי שחששנו, השעה שלוש וחצי ואנחנו סוף סוף יורדים לקרקע בטוחה. נותנים לנהג שלנו 50 אלף פזו למרות שקבענו 40, ועולים על כביש. הנסיעה מרגישה חלקה כל כך! סן פרנסיסקו מאד קטנה, ממשיכים עוד כמה קמ' ומתמקמים ללילה בעיירה הבאה- SIBUNDOY. התכנית המקורית היא להפגש בשבע וחצי לקפה, בשמונה לעלות על האופנועים ולעצור בהמשך הבוקר לאכול. שבע וחצי יש תכונה משטרתית גדולה בחוץ. מסתבר שהיום יום חופש- חג האורות שבמהלך הערב הקודם נחגג בהדלקת נרות רבים ברחובות. באזור יש תחרות אופניים והמשטרה סוגרת את הכבישים משמונה בבוקר עד שתים עשרה. אנחנו ממהרים לברוח, צריך לעבור כמה כפרים עד תחילת החסימה לפני שמונה..

מיד אחרי זה הדרך מתחילה להתפתל למעלה, ואין שום מקום לאכול! באחד הסיבובים יש מכלת קטנה וכן, יש להם קפה, וכן, הם יכולים להכין לנו ארפס. AREPAS זו מין לביבה קטנה, בדרך כלל מקמח תירס, ובכל מקום מכינים אותה קצת אחרת, לרב זה די חסר טעם. יש כאלו שממלאים אותן בגבינה ויש כאלו שסתם אוכלים ליד האוכל. פה קיבלנו לביבה מטוגנת מקמח חיטה, קצת מתוקה- מתאים כהכנה לחנוכה.. מכאן אנחנו ממשיכים לעלות עד לגובה של 3200 מטר, נהיה קר, אבל היום מקסים. עוברים את פסטו ונוסעים לכיוון IPIALES. עוד הפסקת קפה עם תותים ושמנת, יש לנו כמעט שעתיים נסיעה בחבל ארץ ירוק, עם שטחים חקלאיים קטנים מסודרים, ובכל פעם מתגלה זוית אחרת של ההרים והתהומות שביניהם. קולומביה פשוט יפה- לא קשה להתאהב בה. אנחנו עוברים את איפיאלס, רבע שעה נסיעה והגענו- LAS LAJAS, עיירה פצפונת שיש בה כנסיה ומנזר מדהימים בין שני הרים, והיא מלאה בעולי רגל שבאים לבקש בקשות, והדרך היורדת אליה מכוסה בשלטים שהציבו עולי רגל שבקשותיהם התמלאו. סטפנו נכנס למצב רוח דתי- קתוליות זה משהו שאי אפשר להפטר ממנו כנראה.. אנחנו מתמקמים במלון ששייך לכנסיה ויש לו תצפית יפה על האזור. יומנו האחרון בקולומביה.