פרו. אותו נוף, רק המבנים נראים עלובים מאד, שדות אורז בכל מקום, ועזים. אנחנו נכנסים לעיר קטנה והכביש הראשי חסום, מה שמאלץ אותנו לזגזג ברחובות פנימיים. עזה. במכה חזרנו לעולם השלישי- הבתים, המכוניות, אופנועים וריקשות, הרעש והצפיפות. גדי רוצה להשאר פה, אבל מאוחר מדי, וממילא לא נראה שאפשר למצוא פה מלון…
ממשיכים בנסיעה לכיוון PIURA, שמתגלה כעיר גדולה מאד, צפופה מאד, והנהגים- כמו שהזהירו אותנו- משוגעים לגמרי. אור אדום ברמזור הוא המלצה בלבד- אבל משום מה זה לא מפחיד- רק מצחיק אותנו בטרוף. נוהגים פה בשיטת כל הקודם זוכה- גדי אוהב את זה! אנחנו מוצאים מלון נחמד ממש במרכז, בעל הבית משכנע אותנו שהאופנועים יכולים להכנס למסדרון הכניסה, דוחפים קצת את שולחן הקבלה כדי שאופנוע אחד יכנס, השני חונה בין השולחן לכניסה- בעל הבית מבסוט. גם אנחנו- ממש קרוב למרכז, אנחנו בלב העניינים. זו לא עיר לתיירים, פשוט המרחקים בפרו גדולים וחייבים לישון בדרך. אנחנו באזור חם מאד- נצטרך לחזור מהר להרים- כל כך נחמד לרכב במזג אויר קריר.. בבוקר אנחנו נפרדים מסטפנו- הוא נשאר פה עוד יום- מחכה להזמנה ל'מאסטר'. יש מישהו שמכין שיקוי מצמחי בר שגורם להזיות, חבר שלו היה אצלו וחזר עם סיפורי נסים, אבל צריך לקבל תשובה חיובית לפני שנוסעים. אנחנו מאחלים לו הצלחה ומבקשים רק שיודיע לנו שהכל בסדר כשהוא יוצא משם.. אנחנו ממשיכים עוד קצת דרומה בנוף יותר ויותר מדברי, עם צמחיה שדומה למדבר שלנו, אזורי דיונות, וכפרים של בתי בוץ שנראים דומים לכפרי הבדואים בפזורה.
מזג האויר נהיה סגרירי יותר, טפטוף קל בתחילת היום נעלם ככל שאנחנו מדרימים. עוצרים באתר שבו עושים לבני חימר- חופרים, מערבבים עם נסורת וקצת מים בשיטה הכי פרימיטיבית (כלאמר- עם את ובדריכה), ואז שורפים. ליד האתר הזה עושים סיד- שורפים אבנים ואז טוחנים אותן. לכל אורך הנסיעה יש טחנות קמח- מגדלים פה- כשהמדבר קצת פחות מדברי- הרבה אורז, פה לא מחכים לגשם, אלא מציפים שטחים. בהמשך אנחנו רואים מישהו שבונה עם לבני בוץ כמו שאנחנו עושים בחווה. הוא אומר שבהמשך הדרך נוכל לראות מקומות שבהם עושים את הלבנים, ובאמת אנחנו מוצאים כאלו. הכל בשיטה הידנית, במקום נסורת משתמשים פה בקליפות אורז, אולי יהיו לנו טיפים לעבודה אצלינו…
אחר הצהריים אנחנו כבר בנסיעה פנימה, להרים, עוברים אגם יפהפה עם סכר גדול, ועוצרים ללילה בעיירה TEMBLADERA. נדמה לנו שהולכת להיות חגיגה במרכז- המוני אנשים בכיכר, תזמורת ושלושה רוכבים בלבן על סוסים. אופס, זו לא חגיגה- יש גם מכונית לוויה בפינה… הפסקת חשמל אזורית שולחת אותנו למיטה מוקדם- אולי נצליח גם לקום ולצאת ממש מוקדם בבוקר! יותר מדי רעשי רקע, חשמל שחוזר פתאם והחדר מואר, הלילה שלנו מתחיל בעשר, ורק בשמונה וחצי בבוקר יוצאים לדרך.
אנחנו עולים להרים בנסיעה נינוחה בנוף מדהים- הנהר בעמק עם שדות אורז בלי סוף, הכל ירוק, ומעלינו- הרים גבוהים שנראים צחיחים אבל מבט טוב מגלה קקטוסים בכל מקום. הכפרים שבדרך בנויים לרב בלבני בוץ, והדמיון שלנו עובד במרץ- בית הבוץ בחווה מתחיל לקבל כיוון! שעתיים נסיעה, אחרי שהגענו לגובה של 3100 מטר, מתחילים לרדת ובין ההרים מתגלה עיר- CAJAMARCA. זו עיר גדולה ומודרנית (ברור שלא כולה- הרב עדיין בתי בוץ נמוכים) וממנה נוסעים לאתר קבורה עתיק שהתגלה לפני כמאה חמישים שנה ועדיין יש מה לחקור בו. גבעה שכולה כוכים חצובים בסלע, יפה מאד, אבל לא היינו טורחים רק בשביל זה- מזל שנהנינו מהדרך!
ארוחת צהריים קלה ברחוב, ואנחנו חוזרים כמעט 100 קמ' באותה דרך יפה, ועוצרים ללילה בצ'ילטה. חדר מפתיע בהוספדחה נעים. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במסעדה במרכז- העיירה הזו מפתיעה בנקיון ובסדר שלה- ויש לנו שותף סמוי לארוחה. איש מבוגר, שקט, מחכה בצד שנגמור לאכול ואז ניגש ומצביע על הצלחת של גדי- יש בה קצת אורז, עצם של עוף ושעועית ברוטב. גדי מעביר לו את הצלחת. הוא גומר ללקק אותה ומעביר את העצם הנקיה לכלב, ואז חוזר אלינו ומצביע על בקבוק הקוקה קולה שיש בו שתי לגימות. גדי נותן לו את הבקבוק, הוא שותה ואז ניגש שוב לקחת מפית, מקפל יפה ומנקה את הפה. מנומס עד הסוף…
בבוקר אנחנו ממשיכים לחזור על עקבותינו כמעט את כל הדרך לחוף, ונוסעים ברוח מטורפת לעיר TRUJILLO. קצת מאכזב- ציפינו לראות בניינים משוחזרים עם עבודת ברזל מעניינת- הבניינים במרכז העיר אכן משוחזרים יפה, אבל הברזל פשוט למדי. במדרחוב שבמרכז תנועה הולכת ומתעוררת, יום ראשון אחר הצהריים, ובאחד הרחובות שמסביב לכיכר עומדות מכוניות ישנות בתצוגה- חלקן משופצות ומשוחזרות ממש יפה. חוזרים לשבת בהוסטל שמצאנו- אנחנו מעלים את ממוצע הגילאים פה באופן מאד משמעותי… בערב אנחנו יוצאים לאכול ומגלים שקשה מאד למצוא מקום פנוי- נראה כאילו כל העיר מטיילת עכשו בכיכר! הרחובות מוארים באופן יפה וכך גם המבנים- לפחות פה משתמשים בתאורה בחכמה והתוצאה מרשימה! הצלחנו לאכול סנדוויץ' בעמידה, בחזרה להוסטל שהזוג שמחזיק אותו גר במקום וממש חי עם האורחים, דוקא אוירה נעימה למרות שצמוד לנו יש בר והערב יש בחצר להקה שמנגנת סלסה, עד 12 בלילה יש לנו מוסיקת רקע! בבוקר אנחנו מושפעים מה'ילדים'- מתנהלים לאט, עוד קפה, קצת פטפוט עם הבעלים, קצת חוויות עם החבר'ה. גדי חושב שיהיה מעניין לראות מה נהיה מהם בעוד עשר שנים- כרגע הם מתאמנים בג'גלינג…
תמונה קבוצתית עם כולם ויוצאים לראות אתר ארכאולוגי שנמצא ממש בשולי העיר. צ'אן-צ'אן הוא אתר עצום שכולו בנוי בוץ, שקיים כבר מהמאה ה 15, עוד לפני תרבות האינקה המפורסמת. מרשים ביותר, עבודת בוץ מדהימה ואין ספק שיש הרבה מה ללמוד פה. אנחנו עושים סיור עם מדריכה- כבר הבנו שיש מקומות שההדרכה לא רק מוסיפה, בלעדיה פשוט לא מבינים מה רואים. באתר יש כמה מתחמים ואנחנו מבקרים רק באחד מהם שפתוח לקהל. כל מלך שלט באזור אחד, ועם מותו נקבר עם כל אוצרותיו ורכושו במקום, והשליטה עברה ליורש באזור בנוי אחר. באתר כאן יש שבעה אתרי קבורה- כלאמר- שבעה מלכים. הקבורה היתה די המונית, כי גם נשיו, ילדיו ועבדיו של המלך נקברו איתו- (רק אלו שהיו תלויים בו- בנים שכבר היו בעלי משפחה ורכוש חיו בנפרד ומהם יצא היורש) כנראה שנהגו לתת להם שיקוי מסמם שממנו כבר לא התעוררו כי כשהשפעתו פגה הם כבר היו חנוקים בקבר. זה נשמע נורא, אבל צריך להבין שבתרבות הזו אנשים ידעו לקראת מה הם הולכים.
אחר צהריים ואנחנו בדרך דרומה- המטרה היא להגיע ללימה בעוד יומיים. מסמנים על המפה עיר גדולה במרחק שעתיים נסיעה כדי לעצור ללילה. העיר ממש גדולה והומה, בטוח שנמצא פה איזה מלון, השאלה היא רק אם אנחנו רוצים- לא נעים להגיד, אבל הריח לא משהו… אנחנו על הים ויש פה תעשיית דגים נרחבת- העיר כולה מריחה כמו דג מת.. ממשיכים לעיר הבאה- קצת התרחקנו מהים ונראה שזו עיר נעימה יותר, ולא רק בגלל הריח. ארוחת ערב במסעדה סינית- יש הרבה כאלה בפרו, פעם ראשונה שניסינו- היה מפתיע לטובה. אנחנו ישנים במלון שנראה שעיקר אורחיו הם כאלו שבאים לפי שעה, אבל הלילה כמעט מלא בעובדים שמובילים מנוף ענק- העיקר שיש לנו מיטה עגולה והמון מראות על כל הקירות!
עוד יום נסיעה לפנינו במדבר עם רוח מטורפת ובלי שום עניין. החלטנו מראש שחוץ ממאצ'ו פיצ'ו נכנס לאתר אחד וכבר מלאנו את המכסה, אז מדלגים על קראל ונוסעים עד שמתעייפים. יש גם ימים כאלה. שבע בבוקר מתקשרים אלינו מהמשרד- כבר מזמן עברתם את השעות ששילמתם! אנחנו מתעקשים שלקחנו ללילה ולא עד שש בבוקר- לא ברור אם זה משכנע אותה, אבל מה אכפת לנו- לקראת תשע אנחנו יוצאים כי כבר הגיע הזמן לאכול משהו.. שעה נסיעה מפה נכנסים לכפר ממש ליד הים, בעונה זה חוף מאד פעיל אבל עכשו קצת מוקדם מדי, רק שיש כאן משהו שמעניין אותנו. מישהו הקים פה מתחם בנוי בוץ שמתנהל כאשראם- יש חוגי יוגה, יש שיעורים, יש מתנדבים שעושים את העבודה השחורה, ומי שבא ללינה משלם הרבה במונחים של פרו.. המתחם בנוי בעיקר ממבנים עגולים- מין חרוטים, הכל מלבני בוץ והמבנים עצמם מקושטים וצבועים. יש כמה מתחמים, באלו שמיועדים ללינה החרוטים מחוברים ביניהם והחדרים קטנטנים, אבל יש מרחב פנימי גדול בכל מתחם. המקדש בנוי כולו מחרוטים שכל אחד מהם הוא מקום לתפילה ומדיטציה ובמרכז מקום התכנסות גדול. הבניה עצמה לא מאד יפה, אבל עם הקישוטים זה מרשים ביותר ובהחלט מעורר השראה ומכוון את התכנון שלנו לחווה.
ביציאה אנחנו עולים על כביש מדהים מעל הים, עד ששוטר עוצר אותנו- זה כביש ללימה אמנם, אבל רק למשאיות.. הוא לוקח את הרשיון, את הביטוח, אבל בסוף מוותר על קנס, רק לפני שהוא משחרר אותנו הוא שואל אם יש לנו משהו למזכרת לשוטר אופנוען- אולי כפפות ישנות? נותנים לו את המייל שלנו שישלח לנו כתובת ומבטיחים לשלוח לו מזכרת מישראל.. חוזרים לכביש הנכון ולרוח- עוד שעה נהיה בלימה! חשבנו שעוד שעה, אבל התנועה 'קצת' משבשת את הזמנים..
כשכבר נכנסים לעיר עצמה, יש כבישים שאסורים לכניסה לאופנועים- כמובן שהשוטר שעצר אותנו הבין שהתיירים התבלבלו- והכבישים האחרים לא תמיד חוצים אותם, והג'י פי אס מנסה כל הזמן להכניס אותנו בחזרה. ניווט עצמאי בעיר הענקית הזו מאד מסובך- לקח לנו כמעט שעתיים נוספות להגיע להוסטל שחיפשנו! הבונוס- אנחנו ממש במרכז מירפלורס, אחת מהשכונות היותר טובות של העיר, וההוסטל ממש נחמד. סיבוב באזור ועד הטיילת על הים מניב גלידה טעימה וסופר שאפשר להצטייד בו. בערב אנחנו מחממים את האוכל שקנינו, ויושבים לאכול עם אלקסי. הוא יווני שמטייל כבר יותר משנה ביבשת, בן 41 ומתעסק במזון. בלימה הוא כבר חודש וישאר עוד חודש נוסף, כי הוא עובד במסעדה כדי ללמוד קצת על המטבח הפרואני. אני מספרת לו שאנחנו רוצים לאכול במסעדה שמאד מומלצת, ומסתבר שזו המסעדה שבה הוא עובד. אלכסי מספר על נפלאות המטבח הפרואני, הבחור נשמע מאוהב… בבוקר אנחנו קמים מאוחר ולאט- איזה כיף שאפשר לנוח… אחרי ארוחת הבוקר לוקחים אוטובוס תיירים לסיבוב בשכונה- כשהעיר כל כך גדולה עדיף לפעמים לסמוך על אחרים ולא ללכת בלי סוף. להוציא את זורו מהחניה לא בא בחשבון- כל נסיעה עלולה להפוך לסיוט מתמשך. אחר הצהריים מנוצל לקריאת ספר (לאה) ושוטטות (גדי) בשבע אנחנו יוצאים שוב לאוטובוס התיירים- נסיעה לפארק האורות שבו מזרקות מים ענקיות, חלקן באמת מרשימות וחלקן פחות, בהמשך סבוב במרכז העתיק של לימה שכולו משוחזר ונקי- הבדל עצום ממה שראינו עד עכשו בפרו, אבל ברור שזו בועה בתוך המדינה- אולי אפילו בעיר.. הסבוב הזה ארוך- רק בשעה עשר אנחנו חוזרים להוסטל- מחר יום ארוך!
שמונה בבוקר אנחנו נוסעים למוסך BMW שנמצא במרחק כמה שכונות אבל הנסיעה מתארכת- שוב הבעיה היא הכבישים שאסור לאופנוע להכנס אליהם- מסתבר שהמשטרה מחרימה אופנועים! במוסך מטפלים בנו יפה, כרגיל, מחליפים מצתים, מאזנים קצת את ההגה, ואומרים שיש לנו עוד קצת זמן חסד עד להחלפת צמיגים וברקסים. אולי בוליביה, אולי צ'ילה. נחליט בהמשך. בחזרה למרכז העיר- אנחנו עוברים להוסטל אחר קצת יותר קרוב לים. ריוונדל שיך לבחור ישראלי, אבירם, שגר פה כבר כמה שנים, והאורחים- לפחות היום- כולם ישראלים. הם טורחים על ארוחת ערב שישי אבל אנחנו מצטרפים רק ליין- יש לנו הזמנה למסעדה הערב. המסעדה- ASTRID Y GASTON, נחשבת לאחת הטובות בפרו, ואחת מחמישים הטובות בעולם. המחירים- כמו במסעדות הטובות בתל אביב. אנחנו הולכים על תפריט א-ל-קארט, ואם כי האוכל טעים, מוגש יפה מאד ומוקפד- לא התרגשנו. המנה האחרונה היתה הטובה ביותר מכל הארוחה. המסעדה נמצאת בבנין ישן ומדהים, העיצוב לא ממש מתחבר אבל נחמד ופשוט. מצאו חן בעינינו העציצים שתלויים מהתקרה- הם היו הפוכים.. המטבח במקום עם חלונות זכוכית לחדר האוכל, כך שרואים את 15 אנשי הצוות בעבודה- מאד מסודר ומאורגן עם שיטת עבודה מוזרה של הקראת המנות בקול. אלקסי בפנים- נראה מאושר. עלה פחות משהנחנו- 550 סול כולל בקבוק יין וטיפ. ארוחה רגילה בפרו עולה 12-15 סול. מותר לפעמים, לא? חזרה להוסטל במונית- גדי עוקב אחרי מסלול הנסיעה עם הג'י פי אס שלו- בכל זאת עוד חוטפים פה אנשים… שבת בבוקר אנחנו מרשים לעצמנו לישון קצת יותר מאוחר, ובשעה 11 מצטרפים לסיור רגלי בעיר. כמו בפעמים קודמות בערים אחרות, גם כאן מדריך אותנו בחור צעיר מקומי, ותוך כדי סיור בין הבניינים העתיקים במרכז העיר, הוא מוסיף הרבה מידע על ההיסטוריה של פרו, של לימה, על האוכל ועל התרבות. לדבריו בלימה חיים 17 מליון איש, חצי מכלל תושבי המדינה, ב 43 שכונות- חלקן עשירות וחלקן עניות מאד, כולל כאלו שמומלץ לא להכנס אליהן. יש פה גזענות, אך על רקע כלכלי בלבד. את הסיור מקנחים בטעימה של המשקה האלכוהולי של פרו העשוי מתירס- פיסקו נקי (45% אלכוהול..) וגם בתערובות ידועות (רק 18%). בסוף הסיור אנחנו נשארים במרכז ונכנסים לסיור נוסף, הפעם בקתדרלה של סאן פרנסיסקו ובקטקומבות המפורסמות שמתחתיה. מסתבר שמתחת לארבע מהכנסיות הגדולות בלימה היו בתי קברות מסודרים, ובזו שאנחנו נמצאים נקברו בזמן מגיפה כעשרים וחמישה אלף איש בקבוצות בתוך מבנים שנאטמו כדי שהמחלות לא יתפשטו עוד. הקטקומבות בנויות כל כך טוב, שאפילו כמה רעידות אדמה לא פגעו בהן. אחר הצהריים בהוסטל מתאספים כמה ישראלים שגרים ועובדים בעיר, חלקם עם משפחות, מדליקים נרות חנוכה, יש סופגניות- חג. העיר עצמה די ריקה- כריסטמס. בכל זאת לא בעיה למצוא מונית ולנסוע לבית חב'ד. חשבנו למצוא שם המולת חג והמוני ישראלים, אבל מצאנו רק מתחם ענק וכעשרים יהודים מקומיים מחכים לצאת השבת וברחנו לפני שמישהו שם ישים לב, לא נעים.. בחוץ- שני חב'דניקים מחכים גם הם לצאת השבת כדי להדליק חנוכיית ענק ברחוב, ורכב משטרתי שנראה שעומד שם דרך קבע. חוזרים להוסטל- לפחות נהנינו משיחה מעניינת עם הישראלים! מה שעצוב זה שהם נמצאים פה כי הם מצליחים- מקימים עסקים, קונים בית, מכוניות חדישות- הכל קל להשגה. אמנם מתלוננים על העובדים המקומיים, אבל לעולם לא היו מגיעים בארץ לרמת חיים כמו פה, ובטח לא לשלווה הכלכלית שיש להם. באמת עצוב. איפה טעינו? בבוקר אנחנו מאחרים לקום, התלבטות קצרה האם להשאר עוד יום בלימה, אבל בסוף בכל זאת יוצאים לדרך. נסיעה של כמעט 400 קמ' נינוחה למדי, פרו דרומית ללימה נראית קצת יותר מסודרת ונקיה, אנחנו עוצרים ללילה בעיר קטנה. הנסיעה בבוקר עד התחנה הראשונה קצרה. קווי נסקה.
על הכביש הראשי יש מגרש חניה קטן, ובצד השני- מגדל תצפית. כשעומדים למעלה אפשר לצפות בשלושה ציורים בלבד, מי שרוצה לראות הכל מוזמן לעלות לאויר- מעלינו חגים 3 מטוסים קלים. הציורים עצמם בדוגמאות המקובלות של האינקה, קווים מדוייקים על משטח מדברי ענק. כמובן שלא ברור מי ואיך עשה אותם. (מרכבות האלים הזכור לטוב…) חם. אפילו חם מאד. קצת אחרי העיירה נסקה מתחילים לעלות- התחלנו ב 500 מ' גובה, כשאנחנו עוצרים אחרי שעה כשנהיה ממש קר כדי להתלבש בעוד שכבה ולשתות מטה קוקה, מופתעים לגלות שכבר עלינו ל 3900 מ'! ממשיכים לעיירה קטנה, עוד שעה נסיעה, הגובה רק 3200 מ'- וזה חשוב. הנסיעה בהרים לוקחת הרבה זמן בגלל הכביש המפותל, וכדאי מאד לעשות אותה בשלבים בגלל הגובה. הגוף צריך להסתגל לכמות החמצן ולכן עולים, נחים, עולים, נחים. לקחנו כדורים שמיועדים לעזור בהסתגלות ולמנוע בחילות וכאבי ראש, אבל הגוף צריך את הזמן שלו… בכיכר של העיירה- PUQUION יש קבוצה של נגנים ורקדנים, מופע מסורתי. אנחנו מחנים את זורו והולכים לאכול, וכשחוזרים הכביש סגור וקהל גדול מסביב צופה. זורו נמצא בתוך הקהל- אין ברירה- נשאר עד שיגמר. כשאנחנו מתחילים להתנמנם מגיע הזמן לחפש קפה- המופע בעיצומו, אמנם קצת יותר רועש אבל די חוזר על עצמו. במאפיה ממול יש קפה- כרגיל במקומות האלו לא ממש טעים- אנחנו שומעים את המופיעים והקהל משולהבים כיאה לסוף, והנה כולם מתפזרים ואפשר לקחת את זורו ולנסוע להוסטל. באמצע הכביש, במקום שהיו הריקודים, יש גוש חשוד- נראה כמו גוויה קטנה, ויש הרבה נוצות מפוזרות. העדות החזקה ביותר למה שהתרחש פה נמצאת ליד הגלגל הקדמי שלנו- ראש של תרנגול! אמנם לפני יומיים חגגו פה את הכריסטמס, אבל יש עוד מסורות פגניות בשטח..
שמונה בבוקר אנחנו כבר בתנועה- קשה לצפות את תנאי הדרך- בעיקר בעיית גובה, אבל הנסיעה חלקה והגובה נשאר סביב 2300 מטר, כך שאנחנו ממשיכים מעבר לתכנון המקורי. עוצרים בעיר ABANCAY שנראית נחמדה ביותר. בכיכר, עוד לפני שהתחלנו לחפש מלון, תופס אותנו בחור מקומי ומתעקש שיש שני מקומות בדרך לקוסקו שאנחנו חייבים לעצור בהם, וגם מחכה שנרשום את השמות. נחמד. זורו נכנס לחניה בתוך פסאז' קטן, ליד לול של תינוק שלא ממש נבהל מהשכן החדש. בארוחת הערב אנחנו פוגשים בפעם השלישית שני בחורים- אמריקאי ואוסטרלי- שנוסעים עם אופנועים דרומה. הם לא מאד ידידותיים, יש גם כאלו. שוב בוקר, שמונה אנחנו מוכנים לצאת, הולכים לחפש קפה של בוקר. אין. העסקים פה נפתחים בנחת לקראת השעה תשע. מה שיש ברחוב זה לחמניה דומה לפיתה עם חביתה- מתאים לנו, אבל משקה הבוקר שלהם לא עושה לנו חשק. הפרואנים נוהגים לשתות בבוקר משקה קר עם קינואה מבושלת ובתוספת חלב מרוכז- זה בפרוש משקה אנרגיה אבל נוותר.. לדרך. קריר אבל לא נורא, עוצרים באתר שהומלץ לנו אתמול. ירידה של קמ' מהכביש, מגיעים לאתר ארכאולוגי מתקופת האינקה שהוא שרידי מבנה וליד- האטרקציה האמיתית. אבן גדולה שבחלקה העליון מסותתת 'מפת' האזור- גאוגרפית וגם בניה שנעשתה, כולל מעברי מים. יפהפה. אנחנו עושים לנו הפסקת קפה ומעוררים הרבה צחוקים אצל פועלים שעובדים במקום.
אפשר להמשיך, נהיה קר יותר וצריך להתחיל להוסיף שכבות.. בינתיים עלינו קרוב ל 3000 מטר ויש עוד שעתיים נסיעה לקוסקו. עוד עצירה בדרך לקפה ולידנו עוצר אופנוען ממהר, עצר להגיד שלום רק כי אנחנו המטיילים הראשונים שהוא רואה, ומיד ממשיך- הוא בדרך ההפוכה- מצ'ילה לקו המשווה ובחזרה הביתה להולנד. עוד שעה, עוד עצירה במסעדה נחמדה, אבל חוץ ממרק עוף אין להם כלום. מנצלים את העצירה כדי להתאפס על הג'י פי אס שלא נתבלבל בכניסה לעיר- זו עיר עצומה ומתחיל לטפטף, אין לנו חשק לסיבובים עקרים בגשם בתוך העיר. עוצר לידנו אופנוען מקומי- חואן מנואל. הוא עם אופנוע גדול ורוצה לגדול עוד לאופנוע כמו שלנו. כשהוא שומע שאנחנו לא מצליחים למצוא את המלון שהזמנו במפה הוא מתנדב לעזור- ממילא אין לו מה לעשות… הבחור בן 52, יצא לפנסיה מהמשטרה לפני שלוש שנים ומאז הוא מטייל. יש לו שלוש בנות ושני נכדים, ולפני שנה וחצי נולד לו תינוק שמאד אוהב להצטרף לנסיעה באופנוע- הוא רוכב עם אשתו והתינוק יושב ביניהם! ראינו הרבה שנוסעים ככה, אבל זה מפליא לשמוע את זה מאדם מבוגר, שנשמע מתקדם וגם שוטר לשעבר. יש הפתעות. חואן מוביל אותנו לתוך העיר, שהכניסה אליה מאד מאכזבת אותי, הדבר היחיד היפה כרגע הוא הצבע- העיר הזו אדמדמה. הכביש נוראי, אבל מתחילה להפתח לפנינו תמונה קצת יותר טובה, וכשחואן שואל אם לנסוע מסביב או לרדת ישר למרכז ואנחנו מתחילים לרדת, המצב משתפר משמעותית- הירידה בכביש מרוצף שימשיך ברב העיר וזה קצת מפחיד, אבל מדהימה ביופיה- ואנחנו 'נופלים' ישר לכיכר המרכזית שהיא אחת היפות שראינו. החלטנו שאנחנו אוהבים את CUSCO! חואן מתעקש לחכות שנבדוק את המלון וכשמתברר שאין חניה הוא לוקח אותנו למלון קרוב שמארח אופנוענים, נותן לנו טלפון של המוסכניק שלו שיטפל בבעית ברקס אחורי שיש לנו, ומוודא שאנחנו נזהרים עם סכנת הגבהים ושניקח איתנו תמיד גם מעיל גשם וגם כובע. דודה ממש.
המלון מעל התקציב שלנו, אבל אחרי בדיקה מסביב נראה שנשאר פה למרות זאת. נעמוד בחריגה הקטנה הזו. יורד גשם כל הזמן, אנחנו מטיילים קצת במרכז היפה, אבל אין ספק שכשמזג האויר יפה יותר גם העיר יפה יותר. נקווה שיתבהר מחר! בשמונה בבוקר מגיע דני, מכונאי ששידך לנו חואן. הוא התעקש לבא למלון שלנו ולא שניסע אליו למוסך בצד השני של העיר. יש לנו בעיה בברקס האחורי- כנראה בועת אוויר שבגובה רב משתקת את הברקס. הוא עושה את הטיפול במקום, וכבר נותן לנו הוראות לטיול באזור שלא בעיה לעשות עם זורו, מספר לנו על התאומים שלו, ונפרד מאיתנו בנשיקות. 80 סול. במוסך הרשמי היו גובים 150 דולר מן הסתם… הבוקר שמשי וקריר, ואנחנו יוצאים לשיטוט במרכז, נכנסים לשוק מקורה ענק, שותים קפה מצוין סוף סוף, ובצהריים חוזרים למנוחה. ארוחת ערב מצויינת במסעדה איטלקית ולישון. יש לנו כרטיס נסיעה למאצ'ו פיצ'ו למחר, יוצאים בארבע וחצי בבוקר. יום ארוך מחכה לנו. ארבע ארבעים וחמש אנחנו כבר על המיניבוס שלוקח אותנו שעה וחצי לתחנת הרכבת, שש ועשרה הרכבת יוצאת לעוד שעה וחצי נסיעה. הנוף מקסים, כצפוי. יש חבורה שיורדת באמצע הדרך ויוצאת להליכה בשביל האינקה- ארבעה ימים בהרים- לפני 30 שנה היינו עושים את זה, עכשו אנחנו מתפנקים… בעיירה AGUAS CALIENTES, התחנה הסופית, אנחנו קצת הולכים לאיבוד- הארגון של הנסיעה הזו מתוקתק להפליא, רק שהסוכנת שמכרה לנו את הכרטיסים שכחה להגיד לנו כמה דברים, למרות שהתעקשנו לשאול כמה פעמים… לוקח לגדי כמעט שעה וחצי לפתור את הבלגן שנהיה, ואז מצליחים לצרף אותנו לקבוצה שנכנסת עם מדריכה לאתר. מאצ'ו פיצ'ו, ששמה האמיתי אינו ידוע והיא קרויה על שם ההר (בקצ'ואה- ההר הישן), יפה, מרשימה ושמורה היטב. מבקרים פה כמה אלפים ביום והכל מסודר ומאורגן שלא כמצופה. בטעות העיר נחשבה עם גילויה כעיר האבודה של האינקה- המקום אליו נמלטו מאימת הספרדים. העיר האבודה נמצאה במקום אחר, אך עדיין ההילה נשארה. בימי שלטון האינקה זו לא היתה עיר חשובה במיוחד- יודעים זאת לפי המבנים שנמצאו פה, והעיר ננטשה עוד לפני שבנייתה הושלמה. הג'ונגל כיסה את המקום וזו הסיבה שהעיר השתמרה. בתחילת המאה שעברה הגיע לכאן חוקר אמריקאי, והשלטון הפרואני לא עשה לו חיים קלים- אולי זו הסיבה שממצאים שנלקחו בהשאלה לשלוש שנים עוד לא הוחזרו אחרי כמאה שנים.. הטענה היתה שאין פה זהב, נמצאו חפצים מכסף ועוד מתכות, וכלי חימר, אך כשנמצא פריט אחד בודד מזהב, המסקנה המתבקשת היא שמישהו דאג לכך שלא ימצא פה זהב אך לא נזהר מספיק..
הבניה של האינקה שונה כשמדובר במבנים לצרכי פולחן שהאבנים שלהם מסותתות מדהים, ומבנים אחרים שהאבן שלהם פחות מטופלת. בכל מקרה זו בניה יפה וחכמה- המבנים עמידים ברעידות אדמה ומאד מרשימים. העיר מחולקת לשלושה אזורים- החקלאי שבו טרסות מסודרות ובשוליהן מבנים לאחסון התוצרת, המסחרי שבנוי צפוף עם מבנים מאווררים למנוחה, והדתי- מקדשים, אזורי כינוס ומקומות פולחן. האינקה חגגו את היום הקצר והיום הארוך של השנה ובהם נהגו להעלות קורבנות של חיות, כנראה שבמקרים קיצוניים כמו רעידת אדמה או אל-ניניו העלו גם קורבנות אדם. הם לא הותירו עדויות בכתב ולכן קשה לדעת במדויק מה היה בתקופת האימפריה שלהם, אבל ידוע שהיא התקיימה כמאתיים שנה בלבד, והיו 4 שליטים שרק השני ביניהם ארגן את הערים לשלטון מרוכז ומסודר. בסוף הסיור מתחילה הדרך הארוכה מאד למטה- בעיקר בגלל התורים הארוכים עד מאד. למלון הגענו רק באחת עשרה וחצי בלילה.. התכוונו לצאת בבוקר לרכיבה בעמק הקדוש- כמה שעות בנוף יפה ובדרך סלולה, אך התעוררנו בלי חשק לנסיעה, ופטריק, הצרפתי שאמר שיצטרף אלינו התעורר עם הנג-אובר כבד, אנחנו מחליטים לטייל בנחת בעיר. הולכים לראות את האבן עם 12 הפינות- חלק ממבנה מתקופת האינקה שבדומה למה שראינו אתמול- מסותת להפליא. ממול- קיר ממבנה מהתקופה הספרדית שבפרוש נראה פחות טוב. אנשי קוסקו אומרים שיש את הבניה של האינקה- ולעומתה הבניה של האינקפבלה- בתרגום מספרדית- חסרי היכולת… בדיחה מקומית מוצלחת. מפה אנחנו עולים לשכונת סן- בלאס, המון מדרגות, אזור מטופח ושקט.
ארוחת צהריים אוכלים במסעדה ישראלית- אנחנו לא נוהגים לחפש אבל זה מקום מומלץ, ואכן טעים וזול. שני הישראלים היחידים מלבדנו במקום נראים 'מעושנים' לגמרי. אולי אנחנו מיושנים מדי, אבל ההרגשה שלנו לא נעימה כשאנחנו נתקלים בחבר'ה שכל שהות שלהם בעיר גדולה היא סביב העישון והמסיבות. מקווים בשבילם שהם עושים עוד דברים בטיול אחרי צבא שלהם! במלון שלנו אנחנו פוגשים את אלס הקולומביאני שהגיע עם אחותו היום, ועוד אופנוען אנגלי. הערב נפגשים האופנוענים בבר ברחוב לידנו לחגוג את סוף השנה- יש מי שמראש מתכנן לשתות לשכרה, אנחנו מתכוונים רק להנות מהחברה- מחר עוזבים את קוסקו ואנחנו צריכים להרגיש טוב… בבר של אופנוענים (גם אך לא רק) אנחנו פוגשים חבורה שלמה- דויד האנגלי, קארן מאנגליה ודיטר מגרמניה שגרים המון שנים בספרד, זוג אמריקאים שכבר נתקלנו בהם בקולומביה- לא היו ידידותיים אז וגם לא עכשו, ואלברטו מספרד. פטריק שתה אתמול יותר מדי, ובתוספת לסיגריות והגובה, הוא ממש גמור ולכן לא בא. השיחה קולחת על בקבוקי בירה קוסקניה ענקיים, ולקראת חצות כשכבר אין מקום לזוז בפנים אנחנו יורדים לכיכר המרכזית. גם הכיכר מלאה עד אפס מקום- אלפי אנשים עומדים וקוראים בקול עם כל זיקוק שמתפוצץ- וזה לא מפסיק. גם מרחוק, על הגבעות שסובבות את העיר והשכונות הרחוקות- כל הזמן זיקוקים. למעלה משעה של מופע אורות- דויד הגדיר במשפט קצר- קוסקו יודעת לתת הצגה.
כשאנחנו פורשים נראה שכל מי שהיה בכיכר גם זורם החוצה- עכשו זמן הכייסים והמסיבות. אנחנו נפרדים- דויד ממשיך מחרתיים מערבה לנסקה, אלברטו מחר לפונו, קארן ודיטר גם לפונו, אבל מחרתיים. האמריקאים? מי יודע, הם פרשו מזמן.. בבוקר קשה לקום- ישנו מספיק שעות אבל עם המון רעשי רקע מכל הכיוונים. כשהאופנוע כבר מועמס ואנחנו לבושים ליציאה- תקלה- הג'י פי אס היה דלוק כל הימים שהיינו בקוסקו והבטריה מתה.. יום ראשון, הכל סגור, מה עושים? כשאנחנו ברחוב מתלבטים פטריק מופיע- הוא התאושש כבר. לדעתו לדיטר יש חוטים להתנעה שלא יהרגו את הבטריה לגמרי, ודויד שגם התעורר מציע את המצבר שלו. מחזירים את זורו לחניה. פגישה לא מתוכננת של כולם.. שעה של פטפוט, קפה, נסיונות וצילומים- לא הולך. מוציאים שוב את זורו לרחוב, ובעצת אורחת מקומית במלון אנחנו עוצרים מונית, מתחברים למצבר שלה, ושוב שומעים את הרעש המוכר של מנוע שמחכה לנסיעה. כמה צריך לשלם לנהג המונית? טיפ וולונטרי, כמו שהם נוהגים להגדיר את זה…
הפעם פרידה אמיתית ואנחנו בדרך החוצה. הפסקת קפה לצד הכביש בלי לכבות את המנוע ובעיקר כדי להוריד שכבה מהלבוש שלנו- לא קר כמו שהיה צפוי ואנחנו מרגישים חנוקים. היום יש לנו נסיעה קצרה בין כפרי בוץ יפים בגלל שיצאנו מאוחר ולא רוצים להתחיל את העליות בזמן שהגשם מתחיל. אנחנו עוצרים בעיירה גדולה- SICUANI. קארן בדקה ומצאה באינטרנט רק מלון אחד, אבל אנחנו לא בוחלים בהוספדחה או הוסטל אם הם סבירים. במרכז העיר המקומות לא נראים לנו ואנחנו נוסעים לכיוון היציאה לחפש, נופלים על הוסטל חמוד מסודר ושקט- יקר מעט מהרגיל אבל יש תמורה- החדר נעים, יש חצר, הוי פי מתחבר מיד- אנחנו מתבדחים- עוד יהיו לנו גם מים חמים.. לא היו. שמונה בבוקר אנחנו כבר בנסיעה, מעונן אבל בינתיים ענני הגשם רחוקים. אחרי שעה מתחיל להיות קר ואנחנו נכנסים לעיירה לחפש ארוחת בוקר ולהוסיף שכבה. ארוחת בוקר לא מצאנו, אבל קנינו לחם טעים- נכין לנו קפה לבד. בדיקה קצרה מסבירה את הקור שהגיע- עלינו בלי לשים לב ל 3900 מטר מעל פני הים.. הנסיעה המתוכננת של 4 שעות עוברת בכפרים קטנים שאין הרבה ביניהם וגם לא בהם- הכל מסודר אבל נראה כמו לפני 50 שנה, וכשסוף סוף נכנסים לעיר גדולה הרחובות נראים כמו שוק הכרמל. אין סיבה לעצור- עוד חצי שעה נגיע.
PUNO שבה נעצור היום נמצאת על שפת אגם טיטיקקה, או כמו שאומרים בקצ'ואה- טיטיחחה. זה לא ממש ח'- זה משהו בין ח' ל ק' שקצת קשה לבטא. השעה האחרונה של הנסיעה בגשם, אי אפשר בלי, אך כשאנחנו מגיעים הגשם נפסק ואפשר לחפש מלון בנחת. אין בעיר שום דבר שמצדיק עצירה חוץ מהאגם והאיים הצפים. האגם הזה הוא הגבוה ביותר בעולם והיה חלק ממלכת האינקה. יש בו איים אמיתיים אבל האטרקציה היא דוקא איים מלאכותיים שנוצרו בידי שבט אורו שבעצם נדחקו לפתרון המוזר הזה. כבר כמה עשרות שנים שהם התפזרו ועכשו מאכלסים את האיים- 97 במספר- בני שבט אחר, אך דרך הבנייה והחיים נותרו כבעבר. האיים בנויים מענפי צמח שגדל באזור וממנו גם בונים את הבתים, סירות שכיום משמשות רק לתיירות, ורהיטים, וגם אוכלים את השורשים שלהם- הטוטורה. בגלל שהגענו מוקדם יש לנו זמן לצאת לסיור של 3 שעות. לוקחים אותנו בסירה גדולה לאחד האיים, שם מדריך מבני השבט מסביר לנו איך בונים אי (מידע חיוני, לא?) ואיך חיים פה. לזכותם של המקומיים יאמר שהם לא מסתירים את העובדה שהכל לצורכי תיירות, ולכן לא צורם לראות דברים מודרניים ש'מוסווים'- מספרים לתייר איך ולמה עושים את זה.
בערב אנחנו נפגשים לארוחה עם אלס ואחותו- ורוניקה. שניהם ילידי מדג'ין וזו פעם ראשונה שהם נוסעים ביחד לטיול ארוך וההורים שלהם מודאגים. הם תכננו להגיע לסלר אבל מוותרים- הזמן מתחיל להגמר להם.. צריך לחזור לעבודה. אלס צלם וגם מלמד צילום, ורוניקה עוסקת בפסיכותרפיה ועובדת עם ילדים. היה ערב נחמד וקצר. גם הם, כמונו, רוצים לעבור מחר את הגבול לבוליביה וזה דורש קימה ויציאה מוקדמת. הדרך לגבול עוברת ליד האגם ולכן אנחנו שומרים על גובה ממוצע של 3850 מטר. קר אבל לא כמו אתמול, ואחרי שעה אנחנו עוצרים לחפש קפה במבנה שכולו שולחנות- כל שולחן הוא 'מזנון' אחר. קפה אין, גם לא שתיה חמה אחרת. יש מרק אבל בתשע בבוקר לא מתאים לנו.. אנחנו קונים שתי לחמניות ומים, ומוציאים את הגזיה והקפה שלנו. הפכנו לאטרקציה. עוד שעה נסיעה ואנחנו בגבול, שנראה כמו שוק אחד גדול. פרו היתה מכוערת וגם יפה מאד, פח זבל גדול באזור המערבי ונקייה בהרים, אנשים חביבים לרב אבל נהגים מטורפים. מעניין איך כל מדינה משאירה חותמת אחרת. פחות מחצי שעה ואנחנו עוברים לצד הבוליביאני. לא שמענו הרבה דברים טובים- נקווה שילך טוב!
