גדי כהרגלו חושש מתקלות, מזרז אותי כל הבוקר, שלא נתקל בהפתעות במעבר. הכל ארוז, אנחנו אחרי הארוחה הראשונה- יוגורט ופירות, הולכים להביא את האופנועים מהחנייה, וצפירת הרגעה. יום ראשון אין תנועה רבה ויש לנו עשר דקות לשתות קפה אחרון במרפסת לפני שנרד ונעמיס את עצמנו לנסיעה. העליה למעבורת כמו מעבר גבול- אבל קל ופשוט יותר. פקידי ההגירה יושבים משני צידי החדר- גמרנו את הצד הארגנטינאי- ישר עוברים לפקיד ממול ויש חותמת חדשה בדרכון. עכשו צריך לחכות למכס- כשאנחנו כבר בתור לעליה. הבחור שעובר בין הרכבים מגלה שבאישור שלי כתוב שאני יכולה לעבור בכל מדינות דרום אמריקה, אבל באישור של גדי כתוב רק מעבר מצ'ילה לארגנטינה. הוא מבין שהאופנוע נקנה כחוק ולא באמת יש בעיה, אבל מזהיר אותנו שיכול להיות שבמעבר גבול אחר לא יהיו סלחניים. הודעה לנועם בסנטיאגו- נראה איך הוא יסדר את הבלגן שעשה!

ההפלגה קצרה ונעימה, שעה ורבע ואנחנו כבר בצד השני של הנהר. כשמסתכלים במפה זה לא נראה כמו נהר, וגם לא במציאות, אבל עובדתית- אלו מים מתוקים וכל עוד לא התערבבו עם האוקיינוס האטלנטי, זה נחשב נהר. המים חומים ומכוערים, אבל זה לא שלנו אז מה אכפת… גם במכס פה מעבירים אותנו בלי בעיות, אבל שוב- מזהירים ומייעצים שנסדר את הנייר של גדי. חמודים. אנחנו בעיר קולוניה. מקסימה וציורית, ואם לא היינו אחרי 5 ימי בטלה אולי היינו נשארים. המלון שלנו עם חצר פנימית נעימה, במבנה ישן מאד שמרגיש חמים ונעים, אבל מריח קצת כמו מקסיקו ומרכז אמריקה. ריח קל של עובש. אנחנו יוצאים לחקור את המרכז ההיסטורי, מתפעלים מכמות המכוניות הישנות- חלקן הפכו לעציצים או מיצגים, אבל יש גם כאלו שעדיין משמשות כמכוניות. חוזרים לחקור את המלון שנבנה ממש לידנו- בדיוק הסגנון שאנחנו אוהבים. יש בעיר בין הבתים הקולוניאליים גם בתים מודרניים מעניינים. פתיחה טובה לביקור באורוגוואי.

נשארים על קו החוף הדרומי- פנינו למונטוידאו, עיר הבירה. אורוגוואי מדינה קטנה- פי 3 מישראל, עם כ 3.5 מליון תושבים. אומרים שעל כל תושב יש 3 פרות. ממש צפיפות… חצי מהתושבים מתגוררים בעיר הזו, מעניין מה נמצא שם! הנסיעה נוחה מאד, עיירות לצד הכביש, על הדרך רק אזורים מסחריים של הערים, חוות ושטחי חקלאות בעל שנראים קצת מסכנים. אנחנו כבר יותר משלושה שבועות ועוד לא היה יום גשם- קיץ בדרום אמריקה לא בהכרח יבש! גדי חייב לצלם מגרש חלקי חילוף לאופנועים. מקווים בשביל הקונים שאפשר למצוא משהו…

עוצרים בחווה שיש לה פרות לחלב, מחלבה וחנות גבינות. לא בטוח שיש מה ללמוד מהם.. קפה בעצירה הבאה- מסעדה בשולי העיר- משמים מבחוץ, יפה בפנים. בעצירה הבאה ארוחת צהריים. שוב מקום שלא נראה הבטחה גדולה, אבל האוכל טעים ובשפע. מזל שאנחנו נוהגים להזמין מנה אחת לשנינו בנסיעות… התלבטנו בבחירת מקום לינה, ובחרנו להיות קרוב לעיר העתיקה ולא בתוכה. האזור נראה כמו עיר תחתית, והכל מאד קרוב- כמה רחובות לכל צד ונמצאים על הים- רב החופים לא לרחצה, אבל יש כאן טיילת לאורך החוף הדרומי של 25 ק"מ ואנחנו מצטרפים להולכים. כולם הולכים עם תרמוס ומאטה- שותים פה יותר מאשר בארגנטינה, וגדי מחליט על צילומי רחוב של שתיינים. יושבים ושותים, הולכים ושותים, עם הכלב או הילדים, עד כדי גיחוך. יש להם תנועת יד מובנית של החזקת הבקבוק והכוס. 5 ק"מ הספיקו לנו, חוזרים ברחובות שעכשו נראים פחות סימפטיים אבל כנראה הכל בראש. אורוגוואי נחשבת מדינה בטוחה מאד, כנראה מובילה באמריקה הלטינית באיכות החיים, בליברליות ובשמירה על זכויות האזרח. הקרנבל נמשך כאן 40 יום- לא שחוגגים כל הזמן, אבל בכל מקום יש קבוצות שמתכוננות, ובערבים ארועים עם מוזיקה וריקודים. אם כל הזמן מתכוננים ומתאמנים, לא ברור לי מתי שיא הארוע. ננסה לגלות בהמשך.

יום שלישי- אנחנו מצטרפים לסיור בספרדית, להכיר את העיר העתיקה ואת ההיסטוריה של אורוגוואי. המדריך חמוד- כרגיל בסיורים האלה- החבורה נחמדה- לשם שינוי רק ארגנטינאית אחת וכל השאר אירופאים, אבל הנושא, איך לאמר- קצת משעמם.. אין הרבה חיים בסיפור- קצת מריבות בין שכנים, ארגנטינה וברזיל- ספרד נגד פורטוגל- כשבתווך מדינה קטנה, בלי אוצרות טבע, עם מנהיג שנאלץ לברוח ולא זכה לראות את עצמאותה אבל חולקים לו כבוד גדול למרות שהחזון שלו שנוי במחלוקת. הסיפור הפיקנטי שייך למנהיג אחר שיצא נגד האינדיאנים המקומיים וכנראה היה האסאדו הראשון ביבשת… אורוגוואי נחשבת מדינה חילונית- 50% מתושביה מגדירים את עצמם אתאיסטים ובהתאמה- אין הרבה כנסיות, ויש הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה. זו כנראה הסיבה שהמדינה מאד ליבראלית- הראשונה באמריקה הלטינית עם נישואים חד מיניים, אפשרות להפלות, ולגליזציה של קנאביס. מונטוידאו נבנתה על ידי הספרדים כקונטרה לקולוניה שבנו הפורטוגזים, אבל האימפריה כבר היתה בשנות שקיעתה, ומבני הציבור יחסית קטנים ופשוטים. העיר העתיקה משובצת מבנים יפים אבל ממש לא מרשימה כמכלול. את הסיור גומרים בשוק הישן שבו מקומות אותנטיים לארוחת צהריים טובה. לא מומלץ לשעות הערב- יש אזורים תיירותיים יותר ובטוחים יותר.

למרות שגדי חושב שיש מה לעשות במונטווידאו עוד יום, אני חושבת שמיצינו, ואנחנו יוצאים מהעיר מזרחה לאורך החוף. יש אזורים מטופחים יותר, מפוארים יותר ממה שראינו עד עכשו, אבל בגדול- די משמים… פנינו לפונטה דל אסטה. עיר החוף התיירותית ביותר שאליה מגיעים גם מארגנטינה ומברזיל. כל המשפחה של גדי טוענת שחייבים להיות בה- לי זה נראה ונשמע כמו אילת, אבל לבדוק צריך… עוצרים בדרך לקפה אצל הלל ומריאנה- ישראלי ומקומית שיש להם חווה פצפונת בשולי מקום שהפך לאזור וילות. הוא מגדל ירקות אורגניים, היא עובדת מהבית, הזמינו לביקור למרות שהם נמנעים ממבקרים בתירוץ של התינוקת החדשה שלהם. מכאן ממשיכים לעיירה בשם המפתה chihuahua. יש חוף נחמד עם מסעדה יפה, במלון שלנו יש בריכה שאנחנו מנצלים להצטננות קלה- עד שנגיע לים כבר לא מתאים להכנס. שיחה ארוכה עם המלצר שלנו שמהלל את פרנואי. עושה חשק. למרות שעכשו שיא עונת התיירות, המלון שלנו אפילו די ריק. בכלל הכבישים לא עמוסים ואין הרגשה של המון נופשים. הדרכים טובות- הכל מאד מטופל ומסודר, וכולם מקפידים על נהיגה נכונה. השלט אומר 90- כולם נוסעים על 90 קמ"ש. 60- כולם מאיטים. לפני צומת או כיכר שלט 30- כולם יורדים ל 30 קמ"ש. או שהם מאד צייתנים או שיש קנסות כבדים. בכל מקרה- מאד נח ונעים לנסוע ככה. יש לאורך הכבישים עיירות קטנות וחוות- הכל מאד מסודר. קצת לפני העיר יש כפר שנקרא casapueblo. התחיל בצריף פח קטן מעל האוקיינוס של אמן מקומי- קרלוס וילארו- שבהמשך ציפה אותו בבטון ואז הוסיף עוד ועוד חדרים באותו אופן ונהיה ממש פסל סביבתי מעניין. סיפור חייו יוצא דופן בעושר המקומות שעבר ויצר בהם, האנשים שהיתה לו אינטרקציה איתם, ואופי העבודות שלו. סביב הבית נוספו עוד מבנים ששומרים על הסגנון שלו- פנינה אמיתית. הוא עצמו מתנצל בפני האדריכלים על מה שיצר כאן בלי להיות אדריכל… ביקור שווה בהחלט.

מכאן אנחנו ממשיכים לעיר- punta del este. עיר נופש, אבל לא פרחית. נחמד, נעים. יש לנו מקום 50 מטר מהים, האופנועים בחנייה בטוחה, ואפשר לשוטט בנחת. מזג האויר נהדר לטיול, אבל ים? 25 מעלות זה לא קיץ! יפה לראות, אבל לא שווה להשאר בבגד ים ולהכנס. שלא כמו שאנחנו מכירים, החופים לרחצה ממש קטנים- ומלאים במשתזפים- גם זה משהו שאצלנו קצת נזהרים בו, אבל כאן לכולם יש עור בצבע נחושת.. כשמחפשים בגוגל מידע על אורוגוואי ערי החוף הן המקומות היחידים שמוזכרים. אנחנו תוהים אם אין מה לראות יותר, אבל משיחות עם מקומיים גם הם מודים שמעולם לא ביקרו בתוך המדינה. היחידה שאומרת לנו שיש לה משפחה בעיר פנימית ומאד יפה שם היא בעלת המכבסה שהיינו בה. כשאנחנו אוספים את הכביסה ביום שישי אחר הצהריים היא נפרדת באמירת שבת שלום.. יש קהילה של רק כ 20 אלף יהודים כאן. איך נפלנו על אחת מהן? אזור המסעדות והבילוי נמצא כמה רחובות מהמלון, מסעדה נחמדה, טעות בהבנת התפריט, והתוצאה כאן- הוחזר לשולח..

שבת אנחנו נפרדים בלי רושם רב מהעיר, ועולים צפונה לאורך החוף. שוב נסיעה נעימה ורגועה, בעיקר לאורך החוף, עם הרבה חוות לאורך הדרך. נכנסים לחווה שיש בה יקב- זה היין ששתינו אתמול בערב.. מקום גדול ומטופח להפליא, נראה שיש כאן יותר עצי זית מגפנים! היין המקומי הוא זן שאנחנו לא מכירים- tanat- והוא נחמד ביותר. לא שותים עכשו- אנחנו נוהגים. אבל קפה תמיד טוב. עוד שעה נסיעה להפסקת דלק וקפה בעיר קטנה מנומנמת מאד, וזהו- מגיעים ליעד של היום- punta del Diablo. שוב עיר תיירותית לגמרי, אחרונה בסידרה לפני שנשנה כיוון ואוירה.

התאהבנו.