החלטנו (אני, וגדי הסכים) לא להכנס לערים גדולות. ניסע בכבישים בין העיירות דרומה עד לאס וגאס- נראה מה נגלה בדרך. וושינגטון, כמו שכנתה הקנדית מצפון, מיוערת וירוקה. הכביש לא תמיד מלווה בנהר, לרב גם לא נחלים קטנים, ובין כפרים של כמה עשרות בתים יש קבוצות של 5 בתים, לפעמים גם פחות. המון רכבים ממש ישנים ליד הבתים- לפעמים מסודרים כמו במוזיאון, לפעמים יש רכב משופץ ומבריק אבל רובם גרוטאות חלודות. עוד דבר בולט במקומות הבינוניים והקטנים שעברנו עד היום- גם בקנדה וגם פה- אם יש חצר מסביב לבית, יהיה בה סוג של קמפר. לפעמים ישן, לפעמים חדש ומצוחצח, לפעמים כמה, משהו יש. ואם אין- מן הסתם הם בדיוק מטיילים…

בנסיעה בתוך היער אנחנו אחרי 2 מכוניות, גדי רואה מרחוק צביה גדולה לצד הכביש. כולם מאיטים, ובדיוק כשמגיחה מעבר לסיבוב ממול משאית גדולה, החיה המטומטמת מחליטה לחצות את הכביש, נכנסת לגלגלי המשאית ונזרקת בחזרה לצד. אף אחד לא עוצר חוץ מאיתנו- גדי נרעש כולו- מה היה קורה אם היא היתה קופצת עלינו- לא היה נשאר זכר מכולנו.. אנחנו מחפשים את השאריות, ולבסוף מוצאים- גוויה שלמה, ממש חיה גדולה ויפה. איזה בזבוז. בהמשך אנחנו על כביש 25 שעובר צמוד לנהר קולומביה. פיתולים קלים, יער משמאל והנהר מימין. הנאה צרופה.

כניסה לקמפינג של המחוז- ברז מיים כמו פעם, (או כמו באפריקה..) עם משאבה, שרותים, ועוד שתי קבוצות שהקימו מאהל. אנחנו לא רוצים להפריע עם האופנוע בחניה למקרה שירצו לצאת, הם מרגיעים אותנו- הם פה עד יום שלישי… השכנים בצד השני מזהירים אותנו שמצאו נחש גדול ליד האוהל- עד עכשו היה קר מדי לנחשים. המקום מקסים, מדורה להכנת אוכל וקפה- נגמר לנו הגז ולא מצאנו מיכל מתאים בשום חנות. יום לפני טו' באב, הירח כמעט מלא, מוזיקה נחמדה מהשכנים- אידיליה! הרצאה מהפודקסט על ליאונרדו דה וינצ'י והפעם גדי נשאר ער בלי מרפקים..

למחרת אין חשק להדליק מדורה בשביל מים לקפה- מזל שלשכנים יש גזיה גדולה. אנחנו מדרימים עוד, מוצאים את עצמנו פתאום על כביש גדול יותר- בהמשך הוא שוב יקטן, אבל הלילה אנחנו במקבץ ערים, עייפים מכדי להמשיך ולחפש קמפינג- נישן במלון קטן. בבוקר אנחנו עוצרים בעיירה תוססת לקפה. שבת היום, ויש פה יריד מקומי. מאד מקומי.. הסגנון של האוכלוסיה הולך ונהיה דרומי. אנחנו כבר באורגון מסתבר. הנוף משתנה בהדרגה. יערות עדיין יש, אבל גם הרבה שטחים צחיחים, כמעט ואין מים זורמים, והישובים מתרחקים אחד מהשני. הרבה מקבצים קטנים של בתים, עם חצרות מלאות ג'אנק. מושבניקים.

לפנות ערב אנחנו מגיעים לעיירה נחמדה- JOHN DAY, שולחים אותנו לקמפינג של הישוב. אין מקום, אבל האחראי שולח אותנו לדשא האחורי ששמור למטיילים עם אופניים. נחמד. יש חשמל, מקלחת מצויינת, וגדי שוב ממנגל. אנחנו מתכננים את המשך הנסיעה לפי צפיפות- או יותר נכון- דלילות המפה. בכל זאת צריך שיהיה איפה לתדלק- גם אותנו וגם את זורו. קפה אנחנו מכינים במקומות שעוצרים למנוחה בצד הדרך, אבל מתחיל להיות חם ולפעמים צריך שתיה קרה.

הדרך דרומה נהיית יותר ויותר מדברית. מקומות שחשבנו שהם ישוב מתבררים כשלושה בתים עם תחנת דלק, או בית חווה שגובל בכביש. לא רוצים להכנס לשבילי עפר שלא ברור איזה קמפינג נמצא בסופם, ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו לקראת ערב בתחנת דלק על גבול אורגון- נואדה, שם מציעים לנו להקים אוהל בחצר. DENIO, NEVADA היא תחנת דלק שבה חנות ומסעדה, 'מלון' של ששה חדרים, ואוסף קרוואנים מאחור. העובדות היום הן אמא ובת שמדברות ביניהן בספרדית. הבת נולדה במקסיקו, אבל כבר 16 שנים שהמשפחה פה- בחוות הגדולות עובדים גברים ממקסיקו, מפרו, ואולי עוד מדינות. המשפחות בעקבותיהם. בשש בערב התחנה נסגרת. אנחנו מכינים לנו ארוחת ערב כשלידינו יושבים שני מבוגרים שמנהלים שיחה פילוסופית על משמעות החיים והדת. מדי פעם השיחה נקטעת כשאחד מהם, שיכור למדי, מתחיל לנגן בגיטרה שלו ולשיר. ערב תרבותי ונעים.

 

בלילה רוח מטורפת- אנחנו מקווים להתעורר באותו מקום בו נרדמנו. אומרים שבטקסס יש סופות טורנדו… בבוקר שכננו לארוחה, איש מבוגר שמתלהב מהאופנוע, מספר שהוא מתגעגע לאלסקה, 20 שנים חי שם, ועכשו כבר מאוחר לחזור.. הנסיעות מעייפות בימים האלו- גם ארוכות מעט מהרגיל, וגם חם. אבל בכל מקום שאנחנו עוצרים למנוחה יש משהו מעניין לראות. אנחנו ממשיכים מפה עם סטיה קטנה מזרחה, לגבול עם יוטה לעיירה בשם WENDOVER. אנחנו פוגשים שם את איימי ורוברט- אבא ובת- שעושים מסע אופניים מסן פרנסיסקו לבוסטון. אנחנו מתפעלים מהם- והם מאיתנו. לכל אחד יש את הגבולות שלו, מסתבר.

ממשיכים ליעד- ליד וונדובר יש משטחי ענק של מלח, ובתחילת המאה שעברה מישהו הבין את הפוטנציאל של המקום, ומאז מתקיימים פה אירועי נהיגה מטורפים של שבירת שיאים במהירות. נמדדו פה מהירויות של למעלה משש מאות מייל לשעה במכונית! היום המקום ריק- חוץ מאיתנו ועוד כמה מכוניות שבאו לראות ולצלם- והמקום מהפנט בלובן שלו. פשוט יפה.

 

הלכנו לבקר גם במוזיאון חיל האויר שבו התאמנו המפציצים של פצצות האטום במלחמת העולם. נראה שטרם החליטו אם באמת צריך להיות מוזיאון במקום- מוזר ביותר- תצוגה מיושנת וחסרה. נהג משאית בתחנת דלק בעיר אומר שלא נצפה לשום דבר בקטע הנסיעה הבא- 120 מייל של שיממון. הוא נדחף בתור לתשלום לפני גדי ומשלם גם על הקניה שלנו. נהג של משאית אחרת מכניס אותנו לקבינה שלו. יש משאיות עם קבינה באורך 4 מטר, שיש בהן כל מה שצריך לשהיה ארוכה, כמו בקמפרים- מיטה, שרותים ומקלחת, מטבחון, מקום אכסון- הכל בקטן, אבל הכל. הנהג אומר שמשאית כזו עולה 250 אלף דולר ולפעמים הוא יוצא לנסיעה של שבועיים, עם הכלב שלו, אז זה פשוט הבית שלו.

יוצאים לכיוון ELY- יש ליד העיר אתר היסטורי שאנחנו רוצים לראות. היעד שלנו- להגיע ללאס וגאס ביום חמישי. רביעי בבוקר- נוסעים לאתר. זה אחד מרבים, השמור ביותר, של תנורי ענק להכנת פחם. לפני מאה וחמישים שנים הסיקו עם פחם שהוכן מהיערות באזור את הרכבות מהמכרות. למרבה המזל, כשהיערות התדלדלו התחילה גם כריית פחם אבן… התנורים עצומים- קרוב לעשר מטר גובהם ורוחבם והם בנויים מאבן בבניה שמזכירה בניה רומית. מעניין.

בהמשך הדרך צומת כבישים עם 'מסעדה' שציפינו למצוא בה משהו לאכול, אבל חוץ משתיה חריפה ומכונות משחקי מזל לא היה בה כלום. עוד 70 מייל. קטן עלינו..

 

PIOCHE. עיירה של 800 איש, לפני מאה וחמישים שנים היה פה מכרה כסף ענק וגרו כאן עשרת אלפים איש… מי שטרח לשמר חלק מהמבנים היה בעל חוש הומור נחמד..

קרוב לפה עוד אתר שאנחנו נכנסים אליו- רצועה של כמה מייל שכולה 'מגדלים' שנראים כמו ארמונות חול שעושים מטפטופי מים בחוף הים. גם החומר עצמו כמו חול. מזכיר קצת את עבודת הבוץ שאנחנו עושים בחווה מבחינת המרקם. העניין הוא שפה הכל טבעי.

בהמשך הדרך, בחיפוש אחר מקום לישון אנחנו נכנסים לעיירה מסודרת ומטופחת ונקלעים לאירוע- חגיגת תחילת שנת הלימודים בארגון נשות הכנסיה. ארצות הברית האמיתית… ALAMO (לא זו המפורסמת) באמת חביבה ומסודרת. אנשים ניגשים, מציגים את עצמם, מזמינים אותנו לאכול איתם, ממש קבלת פנים למופת. אשה אחת מבוגרת באה במיוחד מהבית להגיד שלום לאורחים מישראל! מתחיל להחשיך והאנשים מכוונים אותנו לקמפינג ליד האגם, כמה דקות נסיעה משם. אגם? באמת יש כזה. אבל אסור להתרחץ. בבוקר ציפור ענקית עומדת באגם לרגלינו (משהו כמו מרבו?) ולמרות שהכביש הראשי ממש מעלינו האוירה נעימה- גם מבחינת מזג האויר.

אתמול היינו עייפים מדי לחשוב ולא התארגנו על אוכל לבוקר- אין ברירה- חוזרים לאלמו לאכול. הישוב הבא בעוד 60 מייל. לא נסיעה מתאימה לבטן ריקה. הכביש ממשיך מפה עד לאס וגאס בנוף משמים למדי, אבל יש מה לראות- קבוצות קקטוסים, צבר בתים במרחק, גבעות עם אבנים מעניינות.

צהריים ואנחנו כבר בכניסה למלון, אין ברירה- נחנה בעצמינו את האופנוע.. מאחר ואנחנו עומדים מאד יפה בתקציב- בנינו על 150 $ ליום בצפון אמריקה ולרב אנחנו גומרים את היום בערך ב 100 $, הגיע הזמן להתפנק! מלון 5 כוכבים ב 200 $ ללילה מתאים לנו.

בחרנו במלון של טראמפ (זו לא הצהרה..) אין בו קזינו אבל הליכה של דקות מעטות מביאה אותנו למרכז העיניינים- הסטריפ של לאס וגאס. אז ככה- מי שאוהב לנסוע לאילת באמצע אוגוסט ולשוטט בטיילת שלה. לבטח יהנה בעיר הזו. אנחנו באנו לראות את בניני הענק והשינויים שקרו פה מאז היינו פה לפני 30 שנים, ילדים אחרי צבא בלי גרוש בכיס. מדהים כמה כסף מושקע כאן לשם עשיית יותר כסף! הכל נוצץ ומואר, מוזיקה ברחובות, ורעש של מכונות מזל ואנשים רבים בתוך בתי הקזינו.

באולמות ההימורים הכל מותר- שותים אלכוהול, מעשנים חופשי, המלצריות- שגילן הממוצע מעל 40, לבושות בבגדי 'שפנפנות', ונשים רבות הולכות בלבוש שגדי אומר עליו- 'מה היא חשבה לעצמה כשהסתכלה בראי הבוקר?' פסיכולוגיה של ההמון. אנחנו משוטטים קצת ופורשים לחדר- יש לנו צורך במזגן טוב, אינטרנט חזק וקצת כביסה ביד.. בבוקר אנחנו מתעוררים לקול קריאות קצובות מהרחוב. בקומה ה 30 שומעים די בברור- זו צעדת ענק שמתארגנת להפגנה מול הכניסה למלון. איגוד הקייטרינג של העיר ואיגוד עובדי תעשיית הברזל חברו למחאה נגד דונלד טראמפ. ממהרים לרדת למטה לצלם וממשיכים משם לשוטטות ארוכה בין המלונות ובתי הקזינו הרבים. אין ספק שמעצבים  נתנו לדמיון שלהם לפרוח, פירמידה, בנינים שמדמים רחוב בניו יורק, מגדל אייפל, הכל יש פה. המושקע מכולם הוא המלון ה'ונציאני' עם תעלות מים וגונדולות ותקרות מכוסים בציורים. אחרי שרואים את המקור קשה להתרגש, אבל בהחלט מרשים. המקום הכי מרשים במלון הוא מין חצר פנימית שיוצאים אליה מתוך הקזינו- באמצע תעלת מים שהגונדולות עוברות דרכה ומסביב בתי קפה ומסעדות- רחוב שבהחלט מזכיר את איטליה. מה שמיוחד פה הוא שכאשר מרימים את הראש , ומסתכלים במבט יותר בוחן את שמי הערב עם האור הנעים של טרם שקיעה, מגלים שבעצם כיפת השמיים הזו היא כיפה מלאכותית ואנחנו בכלל לא בחוץ.. שפו למעצב! אנחנו כבר אחרי 6 שעות של שוטטות ונסיון ללמוד את המשחקים בשולחנות, חוזרים להתארגן לארוחת ערב שישי עם הזוג דייויס. לורנס וג'ואן הם זוג בשנות השבעים שגרים פה, התארחו בחווה מספר פעמים, והם תורמים של המועצה ואוהבי ישראל נלהבים. קבענו לאכול איתם הערב והם באים לאסוף אותנו מהמלון. השיחה קולחת- על פוליטיקה בישראל ובארצות הברית, על המועצה שלנו והאנשים המובילים אותה, וגם על נושאים אישיים ומשפחתיים. יש להם חוש הומור וג'ואן אנרגטית במיוחד.. כשהם מחזירים אותנו למלון היא מחבקת אותנו ואומרת שנשמור על עצמינו כי ההורים שלנו באמריקה דואגים..

לילה נוסף, ובבוקר גדי יוצא למשימה הבאה לבדו- הרגליים שלי צועקות הצילו אחרי השוטטות הארוכה אתמול. פחות משעה והוא כבר חוזר עם ארוחת בוקר וזוג כרטיסים להופעה. לאס וגאס משופעת בהופעות- מזמרים, קומיקאים, קוסמים, ועד ערבי גברים נוטפי סקסיזם. הכרטיסים לא זולים כך שכדאי להזהר שלא ליפול על משהו שיתברר כלא מתאים לנו. החלטנו ללכת לראות את CIRQUE DE SOLEIT, בטוח שנבין הכל וההפקה אמורה להיות מעולה. עוד קצת טיולים בין רחוב למזגן, ארוחה קלה, והנה אנחנו כבר עומדים בתור בין 1500(!) איש להכנס לאולם. בזמן שלוקח להכניס את כולם יש ליצן שמסתובב באולם ומשעשע את מי שכבר יושב, ואחר כך ימשיך תוך כדי המופע להתערב במה שקורה על הבמה ובתוך האולם. המופע עצמו מדהים- כ 50 משתתפים בכל מיני צורות של אקרובטיקה- הנשימה לפעמים נעצרת מפחד- מה גם ששמענו את הסיפור על אחת מהאקרובטיות שנפלה אל מותה לפני כמה שנים. גדי מתלהב משני דברים- המופע עצמו, כמובן, והחישוב שהוא עושה בראש- 1500 איש, 2 הופעות ביום, 5 ימים בשבוע, כרטיס בין 80-350 דולר לאדם. אני לעומתו מרותקת מהתלבושות- כבר אני מתחילה לדמיין תחפושות לפורים.. הצבעים, השילובים- חגיגה לעין! 11 וחצי בלילה, אולמות ההימורים מלאים כמובן- אין שם שעונים, אבל החנויות והמסעדות ברחוב כבר בשלבי קיפול. נשארים ההומלסים והמשוטטים- כמונו. בוקר נוסף, מעמיסים את זורו שנח לו בזמן הזה, ונוסעים לעיר האמיתית למוזיאון המאפיה. 3 קומות של תערוכות עם תצוגות מוצלחות. למזלינו, בלילות אפריקה ראינו בין היתר סדרה מצוינת שעסקה בתקופה הזו ולכן השמות מתחברים לנו והתקופה נפרשת לפנינו, מאד מעניין ומרשים. שעתיים במוזיאון, ארוחת צהריים, ואנחנו נפרדים מלאס וגאס. לא הימרנו בכלל, כך שלא הפסדנו כלום, אבל גם לא הרווחנו… רק את החוויה! חם. אנחנו על כביש ראשי ללוס אנג'לס כי אין משהו אחר.

מזג האויר מתחמם באזור עד השיא בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אם עוצרים מתחילים לנטוף בתוך החליפות, וללבוש כפפות אחרי עצירה די קשה- אפילו כפות הידיים מזיעות, והקסדות לחות לגמרי.. הכביש עמוס עד כדי פקקים לאורך כל הדרך. יום ראשון, כולם חוזרים הביתה מסופ'ש. לקראת ערב אנחנו בעיירה מכוערת להפליא- הכביש הראשי מלא בעיקר במסעדות, ברור שהמקום מתפרנס מהעוברים בדרך. גרים פה 400 תושבים וחוץ מרחוב אחד נעים יותר, הכל נראה כמו מגורי העובדים בחווה. כמעט שלא היתה ברירה חוץ מלהקים אוהל בחנייה של משאיות, אבל פתאום אנחנו רואים מוטל פתוח שנראה אנושי ונכנסים. גדי 'מנחם' אותי- במקסיקו יהיו מקומות שתרצי שיראו ככה.. בבוקר ממשיכים בכביש המשעמם הזה- חוות קולטי שמש ענקית עם עמודים שמסנוורים בעוצמתם היא הדבר היחיד שהעיניים קולטות חוץ ממדבר. אני תוהה אם אין להם מים מתחת לאדמה- אולי הם יכולים ללמוד משהו ממו'פ רמת נגב? אנחנו עולים להרים- שינוי מיידי ודרמטי במזג האויר. דרכנו לשני אגמים, BIG BEAR ו ARROWHEAD. קצת מרחבים בין שתי ערים.. האזור 'מוכה' תיירות, זה אתר חורף בעיקר אבל גם עכשו מלא- קצת מאכזב, אין מקומות לינה ליד האגמים- רק ביער האורנים שמסביב. מה יש לעשות פה? שיט, דיג, אופניים בהרים, טיולים ביער. לא ממש מדבר אלינו.. חשבנו שנשאר פה יומיים אבל לא- נקדים להגיע ללוס אנג'לס ביום.

מאחר והזמנו מקום ליום ד', אנחנו מתמקמים בחניון RV- הקמפרים, ומקבלים משטח בטון לאוהל. יקר, אבל יש גם בריכה וג'קוזי, קפה ועוגה בבוקר, והבונוס- אנחנו כל כך קרובים לדיסני לנד שאפשר להסתכל על הזיקוקים בערב כאילו אנחנו שם. את יום רביעי אנחנו מעבירים בסוכנויות BMW. הראשונה היא זו שגדי קנה בה את הציוד לפני הנסיעה. אנחנו מקבלים הבטחה שיזמינו לנו לשבת מגפיים ונוכל להחליף את שני הזוגות- הם התגלו כלא עמידים למים, והזוג של גדי די מתפורר. החלטנו לא לקנות משהו באיכות טובה יותר בגלל שהמגפיים האלו נוחים מאד להליכה. במקום זה נקנה מגיני גשם כשיהיה צורך. בשבת יש גם ארוע במקום- בחור אנגלי שטייל כ 200 אלף ק'מ בעולם ובא לספר. הם כבר עושים מזה חגיגה של BBQ ומכירות- הסיבה העיקרית שבגללה באנו היא כסא. גדי רוצה לנסות להחליף את המושב שלו למושב מונמך. אנחנו כבר יודעים שזו הוצאה נכבדה- כ 600 $, אבל כנראה שכדאי לעשות זאת. המחשב של החנות מראה שאין להם במלאי אבל בסוכנות אחרת יש. המוכרת מציעה לנו לנסוע לשם כדי לבדוק ואם כן להודיע לה והיא תזמין כך שבשבת נוכל לטפל גם בזה. המחיר- 420$. נוסעים. מסתבר שגם בסוכנות השניה גדי היה במסע החיפושים שלו אחר אופנוע.. בודקים את הכסא ומחליטים לקנות. עושים לנו מחיר- 400$. בעל המקום תופס אותנו בחוץ, הוא כל כך מתלהב מהטיול שלנו, לוקח אותנו ומציג אותנו לפני המנהלים/ שותפים, שולח עובד להביא לנו חולצות של הסוכנות, בקיצור- מתייחס למה שנקרא OVERLANDER בכבוד- כמו שהחברה הזו מתיימרת לעשות! כל הכבוד! מפה אנחנו נוסעים לבית שלנו לשלושת הימים הקרובים ב HUNTINGTON BEACH. בעצם- החדר שלנו. הזמנו דרך AIRBNB חדר בבית של זוג בערך בגילנו. עולה כמו מלון ברמה הכי נמוכה בעיר, ומקבלים חדר ושרותים ואפשרות להשתמש בכל מה שיש- מטבח, מכונת כביסה, וכמובן- אינטרנט.. דבר ראשון אנחנו מכבסים את חליפות הנסיעה שלנו- כביסה רגילה עושים בכל קמפינג מסודר, אבל החליפות צריכות שטיפה במיים קרים אחרי שמפרקים את כל המגינים, ויבוש בחוץ, מה שלא התאפשר עד היום. הן בהחלט זקוקות כבר לניקוי.. האזור נראה חביב ביותר, 100 מטר מהאוקינוס, ננצל את המחר למנוחה בין החוף לבתי הקפה.. בעיירה השקטה והנינוחה הזו יש רחוב ראשי אחד שבו מרוכזות כל המסעדות והחנויות. טיול, ארוחה, טיול, קפה, אחר הצהריים מתקבצים על הטיילת עשרות רבות של מבוגרים עם גיטרות קטנות- יש קונצרט יוקלילי! כמו שירה בציבור, אבל השרים גם מלווים את עצמם.

ילדה שרק היום קיבלה את הכלי שלה מסבירה לנו שיש המון תלמידים ומדי פעם הם עושים מן קונצרט כזה עם המורים. חביב ביותר. אנחנו חוזרים עם בקבוק יין לבית של מייק וג'ינג'ר, הם מדליקים מדורה במרפסת (על מתקן שדומה לסאג' הפוך) ואנחנו מפטפטים קצת. הוא מתכנת שעובד עבור חברה גרמנית, היא קואוצ'רית לסגנון חיים בריא. נישואים שניים, לו יש בן גדול ולה בן ובת שכבר גמרו קולג'. חיים בעצם לבד עם חתולה, כמעט לא יוצאים מהבית כי לא צריך. חיים שקטים מאד, לדעתנו על סף שעמום, אבל מי אנחנו שנשפוט… למחרת שוב אנחנו מטיילים קצת בחוץ, הרבה זמן לשבת לתכנונים עתידיים ועבודת מחשב. בערב אנחנו אוכלים ביחד. הם מתכננים ערב עם השכנים בתחילת אוקטובר בסגנון אוקטובר פסט, מייק עסוק בכתיבת הזמנה שכל התפריט שלה בגרמנית, ג'ינג'ר מתאמנת באפיית לחם פומפרניקל- אנחנו טועמים את הנסיון הראשון- לא רע בכלל. היא עובדת במטבח על נסיונות של תבשילים במשך שעות, מוסיקה ברקע, ובכל הבית דולקות מלא מנורות קטנות לאווירה. שבת בבוקר אנחנו מתארגנים ליציאה מוקדמת יחסית, רוצים להגיע באחת עשרה לפגישת מועדון BMW בעיקר כדי לנסות לדבר עם אנשים ולשמוע טיפים לטיול. אין כל כך הרבה אופנוענים במפגש- כמה עשרות בודדות, בחור דובר עברית שגר פה כבר הרבה שנים נותן לנו מסלול ליום טיול לסאן דיאגו שלא על הכביש הראשי. האנגלי שבא לדבר נותן הרצאה של למעלה משעתיים על הנסיעה שלו באפריקה. אנשים מתרשמים ואנחנו מתרגשים. התמונות והסיפורים כל כך חיים אצלינו, לי זה עושה חשק לחזור שוב! ממש געגוע.. אחרי ההרצאה אנשים ניגשים לקנות ספרים שהוא כתב על הטיולים. רב האמריקאים בכלל לא יודעים שיש עולם חוץ מארצות הברית, אפילו בין האופנוענים- רובם המכריע מטיילים פה, מקסימום עולים לקנדה או יורדים למקסיקו. כשאנחנו ניגשים להגיד לו שלא נקנה ספר כי אנחנו בטיול הוא ממש מתרגש- אומר שלדעתו הלך הרוח האמריקאי משתנה לאט ויש לאנשים יותר סקרנות לצאת לעולם. מקווים בשבילם! דרך אגב- BBQ זה המבורגר בלחמניה, אם דמיינתם אסאדו, כמו שאני דמיינתי- ממש לא.. מכאן אנחנו נוסעים לבקר את פיליפ. בן דוד של אבא שלי, בשנות הששים המוקדמות, קרדיולוג שגדל בניו יורק וכבר 20 שנה חי פה. רואים אותו בערך פעם בעשור, כשהוא בא לארץ או כשאנחנו פה. מי יודע אם תהיה עוד הזדמנות, למרות שהוא חושב בשנים הקרובות לבא שוב לארץ. הוא גר בשכונה מפונפנת ושקטה (לא הצלחנו לזהות אם זה בל-אייר או משהו ליד), בבית גדול ועם הרבה פוטנציאל, רק הוא ומנסי החתולה. כמובן שאנחנו משוגעים בעיניו. הוא לא מרשה לי לצאת יחפה למרפסת, ולמזלינו נראה לו שעישון אפילו יותר מסוכן מנסיעה באופנוע, אז עברנו רק חקירה קצרה בעניין תקשורת ומצבי חרום.

בערב יוצאים ביחד למסעדה ולטיול בדאון-טאון. אזור של חנויות, מסעדות ובתי קפה- מאד יפה ומושקע. פיליפ מתעקש להזמין אותנו, מבטיח שכשיבוא לארץ הארוח עלינו.. בבוקר אנחנו, כרגיל, קמים מאוחר. עוברים איתו על מקומות שכדאי לראות בדרך, הוא מסרב להצטרף לטיול- אומר שכבר ראה הכל. תמונת סיום, ואנחנו בדרך. כביש 74 לוקח אותנו קצת מזרחה, הדרך עוברת בין גבעות עד אגם שנראה קצת מלאכותי- הוא לא. נכנסים לאכול משהו בשוק מקומי- כולם- המוכרים והקונים (וגם המוצרים לדעתי), וגם המוזיקה- מקסיקנים. הם אולי גרים פה שנים רבות, אבל נשארו כשהיו. גדי אומר שההבדל היחיד בין פה למקסיקו הוא שפה אוספים את כל הזבל… המשך הדרך בחזרה לחוף האוקיינוס עובר בין מטעים, גבעות מיוערות ובתים מפוזרים פה ושם. כמה ירידות יפהפיות בין הגבעות, באמת יום טיול מוצלח. אנחנו שוב על הכביש המהיר בדרכנו ל ENCINITAS. חברים של מחותנינו- משפחת בן-אור גרים פה, ובין נחיתה להמראה הזמינו אותנו להתארח כמה שנרצה. את מארק אנחנו לא פוגשים- הגיע יום לפני ונסע שוב לפנות בוקר. לינדה חזרה היום מקוריאה ובכל זאת מקבלת אותנו בחיוך גדול, לוקחת אותנו לטיול רגלי על חוף האוקיינוס שמשתרע ממש 100 מטר מהבית. הם גרים בבית עם המון פינות חמודות ומפתיעות. כיף להתארח פה. בערב אוכלים עם לינדה ואמה- הבת הצעירה- ארוחת 'שאריות', מפטפטים קצת- לינדה ומארק למדו שניהם בבאר שבע ושתי בנותיהן הגדולות נולדו בארץ. העברית בהחלט שגורה, אבל אנחנו נשארים באנגלית.. יום שני הוא יום חופש- LABOR DAY, אנחנו נוסעים ל SAN DIEGO לתערוכת פסלי חול. כל הסופ'ש האחרון הוקדש לתחרות בינלאומית של פסלים מכל העולם ויש פה עבודות מדהימות. המוני אנשים, פקקים ומחסור בחנייה, בהחלט יום חג. ברציף אחר עומדת נושאת מטוסים, אבל עד שהגענו כבר לא מעלים אנשים לביקור. פעם אחרת.

גדי קצת מתעצבן לפעמים מזה שאנחנו לא מספיק מאורגנים, לא תמיד יודעים על ארועים ומקומות שכדאי לבקר, מאחרים לקום בבוקר. קשה לי להתרגש מחוסר שביעות הרצון שלו. אני בחופש מוחלט! לא אכפת לי מה נספיק ומה לא, מה נפספס ומה נמצא במקרה, מתי נגיע ומתי נעזוב. אני מסרבת להלחץ. ניגוד מוחלט לעשור האחרון, מה טוב! חוזרים לארוחת ערב בבית- אמה והחבר שלה ג'וש מבשלים ארוחה למופת. הבאנו בקבוק יין, לא נעים לנו סתם להתארח.. בוקר  יום שלישי- כולם חוזרים לשגרה. אנחנו משכימים לקום, תשע וחצי כבר על זורו. הכיוון TECATE, MEXICO.