באמצע הלילה התחיל גשם מטורף, אבל בבוקר- כאילו כלום! האדמה מעט לחה, כמה טיפות עדיין על האופנועים, אבל אין זכר למים מלבד זה. קבענו לצאת לשיט בין האיים, הדברים שלנו ישארו בחדר עד שנחזור, ואחרי ארוחת הבוקר סדריק כבר מחכה לנו. הוא המדריך, ולסירה יש גם משיט. כולם צריכים להתפרנס.. יש באגם יותר ממאתיים איים, בצד של רואנדה 59- השאר נמצאים בקונגו. אגם קיבו הוא חלק מהשבר הסורי אפריקני, עומקו 500 מטר וכמעט שאין לו חופים רדודים. האיים הקרובים לעיר קיבויו קטנים ולא מיושבים. רק אחד היה מיושב אבל בגלל מחסור במים, חשמל ושאר שרותים התושבים עברו לגור בכפרים ורק באים לעבד את האדמה. יש מטעי בננות, עצי מקדמיה ועוד גידולים. אי אחר משמש בעיקר למקומיים שבאים לעשות מסיבות. אי הקופים- יש בו להקה שהובאה ממקום אחר ועם קצת מזל אפשר לראות אותם, והאי הרביעי מאפשר טיפוס לפסגה (סדריק ממליץ לעלות עם מקלות) לראות את הנוף והאיים מסביב. הדרך למעלה עוברת דרך מושבה של עטלפי פירות- מקסים! סדריק לא מפסיק לספר ולדבר- ממש מעניין, כל מיני סיפורים על התרבות המקומית והחיים באזור. שעתיים וחצי רגועים ונעימים!

חוזרים להתלבש וממשיכים- היום נסיעה קצרה, 70 קילומטר, שעה וחצי… שוב אותם כבישים- עולים, יורדים ובעיקר סיבובים. הולכי רגל ואופניים עמוסים, מדי פעם מרכז כפר עם כמה חנויות. פנינו לכפר ילדים מעל האגם, יורדים מהכביש לדרך עפר- בכניסה תחנת דלק ומסעדה קטנה- ממלאים את המיכלים והבטנים, ונוסעים לכיוון המקום שלנו. הדרך בסדר, לא מאד משובשת, עוברת בתוך כפר, מה שכמובן נותן למקומיים דקה הפוגה כדי לנעוץ בנו עיניים. פה ושם כמה עצים שמונחים מעל מעבר מים- חלקם מאתגרים יותר… בכניסה לכפר הילדים עוצר אותנו פרינס. הוא מנהל המקום, מחכה לנו כבר ואומר לנסוע אחריו. עוד כמה מאות מטרים של דרך לא משהו, ואנחנו מגיעים לבנין שמשמש לאירוח. חוץ מאיתנו יש 3 רוכבי אופניים- שניים מקומיים ואחד מאירלנד- רוכבים מטנזניה עד דרום רואנדה. המקום נותן ארוחת ערב, לינה וארוחת בוקר. עד הארוחה פרינס יושב איתנו ומספר על ההיסטוריה של רואנדה. מסתבר שהמתח בין השבטים היה קיים תמיד, הקולוניאליזם רק העצים אותו מאד. מזל שראינו את הסרט 'מלון רואנדה' לפני שבאנו- הסיפור נשמע הרבה יותר מסודר עכשו. ארוחת הערב מוכנה- מחר בבוקר נשב איתו שוב כדי לשמוע את סיפור המקום. האינטרנט בקושי מתפקד, אבל התעדכנות קצרה ממה שקורה בארץ הכרחית. הידיעה על רום ברסלבסקי שהתפרסמה היום מערערת אותי לגמרי- לא מצליחה להרדם.עד שכבר נרדמתי, שלוש וחצי בלילה אני מתעוררת שוב. עירנות מלאה והבטן מתהפכת- משהו בטח קורה עכשו, האינטרנט הפסיק לתפקד, נדמר לי הטיול? נרדמת וגדי נותן לי לישון מאוחר. תשע בבוקר- הרוכבים כבר מזמן עזבו, ארוחת הבוקר קרה, והיד שלי רועדת עם הקפה והסיגריה. מזל שפרינס מגיע ומתחיל לדבר בלי הפסקה- הראש מפסיק להתערבל… פרינס מספר על התרומות שהוא מנסה לאסוף, על התהפוכות שהמקום עבר מבית יתומים אחרי רצח העם ועד היום שהוא מתפקד כבית ספר תיכון לחקלאות. הוא לוקח אותנו לסיור בבית הספר- הגידולים, הבניה של חדרים נוספים שהם עושים בעצמם, והגאווה הגדולה- שתי חממות שנתרמו והם מגדלים בהם עגבניות ומלפפונים לשיווק בעיר הגדולה. מנהל בית הספר והאחראי לחממות שבא מקמרון מצטרפים אלינו. הידע, מערכות ההשקיה- איך לא- ישראלים. מסתבר שעד לפני שנתיים סטודנטים מצטיינים מרואנדה היו חלק מתכנית ההשתלמות החקלאית שגם אנחנו נהנים ממנה.. העברנו איתם שעה מאד מעניינת והבטחנו להיות בקשר!

אנחנו ממשיכים בדרכנו, חוזרים לכביש ויורדים דרומה בדרכים דומות. ברגע שעולים על הכביש, הכל סלול היטב, עם שולים רחבים להולכי הרגל, אני צריכה הפסקת סיגריה. ברור שבכל מקום שנעצור תהיה התקהלות… ילדים, צעירים, וגם נשים. אחת מהן- אחרי קצת אלכוהול לפי הריח- אמיצה יותר, ומתחילה לדבר איתנו. אנחנו לא מבינים כלום, היא וגם האחרים לא מדברים מילה אנגלית, אבל כולנו יחד מנהלים שיחה מאד משעשעת . כמובן שגם המילה מזונגו משתרבבת. (אדם לבן). רואים שהיא מתה לגעת בזקן של גדי… מבקשת סיגריה. עושה את עצמה נעלבת שאני מציעה אחת- לוקחת שלוש. צילום למזכרת.

ממשיכים. בדרך הרבה מטעי קפה, ובמרכזים נשים מפזרות קפה לייבוש. באחד העיקולים- מקום גדול ומסודר לייבוש קפה וגם חנות קטנה לשתות. אפשר לעשות סיור במטע אבל אין לנו סבלנות. כבר היינו פעם וסביר שאין חדש בנושא הזה.. מסתפקים בצילומים.

בכל הדרכים מלווה אותנו סופיה. זה השם שהמקומיים נתנו למצלמת המהירות. היא מוצבת בכל הכבישים, וצילום שלך עובר על המהירות המותרת ישר הופך לקנס שאפשר לשלם דרך האינטרנט- הקידמה בתפארתה. מלבדה הנוף האנושי הרגיל- לא משתנה. הפעם מלבד כל הקפה אנחנו רואים גם משאית שמעמיסה קני סוכר- עד עכשו ראינו רק אופניים עם כמויות בלתי נגמרות שלו. אפשר להגיד שבאחוזים יש יותר משאיות של שתיה קלה ובעיקר של בירה מכל דבר אחר.

אנחנו נוסעים לכיוון הפארק nyungwe זהו יער גשם עצום- אחד השמורים באפריקה ויש בו מסלולי הליכה רבים. מחפשים מקום לינה לפני הכניסה- אני לא רגועה, צריכה מקום עם אינטרנט. יורדים מהכביש לשביל שמוביל למלון- לפי הכניסה למלון אפשר לנחש שזה לא התקציב שהתכוונו אבל אני לא יכולה להמשיך. ארוחה קלה במסעדה. ממליצים לנו להזמין את ארוחת הערב מראש כדי שלא נצטרך לחכות יותר מדי. כנראה קיבלו תלונות בעבר… יש פה עוד זוג אנגלים ושתי צעירות וכמובן- אין ספור אנשי צוות, כולל כמה שפתחו נגריה במקום. בסוף הארוחה לוקחים מאיתנו הזמנה לארוחת בוקר. יעילות. בוקר חדש ואנחנו נוסעים לכניסה לפארק, יש מלבד הכניסה הזו עוד מרכז מבקרים באמצע הפארק, ממנו יוצאים רב הטיולים ולשם אנחנו מכוונים. בבית הקפה המכונה בתיקון- ייקח לפחות 20 דקות.. לא נשתה. הבחור שמקבל אותנו מסביר על השבילים האפשריים, אנחנו מעוניינים בשביל הקנופי- גשרי חבלים תלוים מעל היער. אין בעיה- מצמידים לך מדריך לבערך 3 שעות (אי אפשר בלי) וזה יעלה לכל אחד רק 150 דולר. הגזמה פראית. מאחר וזה לא טיול חיינו, חיות ביער כבר ראינו די, וגשרים כאלו יהיו בעוד מקומות- מוותרים על האטרקציה המפוקפקת בלי נקיפות מצפון. ממשיכים ויוצאים מהפארק לנקודת הלינה הבאה- מקום ארוח מאד אותנטי, מבנים קטנים כמו בתי המגורים של המקומיים, נקי ומסודר- על המקלחת לא נרחיב. יש מרפסת רחבה מול הנוף, יפה פה. אוכלים צהרים, ומזמינים מראש ארוחת ערב. למקום מצטרפת משפחה בלגית- האבא עובד באפריקה, האמא ושלשת הבנות פעם ראשונה- הם מוקסמים מהכל. מאוחר יותר יגיע גם גבר בודד, לפי היומן של המקום זו תפוסה נכבדה מאד יחסית לחודש האחרון. בערב קר. אפילו מאד. במסעדה הדליקו אש כדי שיהיה נעים. בהחלט ארוחה רומנטית…

בוקר על שפת אגם מוהזי, יפה ושקט! אותו אגם שראינו מהמטוס בהגעה. יפה גם מקרוב! ⁹יש רק עוד שני זוגות במקום חוץ מאיתנו- העונה טרם התחילה? ארוחת הבוקר קצת יותר מאתמול, לא משהו לספר עליו.. יוצאים לדרך- חזרה באותו שביל עפר עד הכביש הראשי- בהחלט רכיבה נוחה! הכפר שעוברים דרכו מטופח ונקי, יש כמה נקודות חלוקת מים- ילדים, מבוגרים, נשים- כולם סוחבים ג'ריקנים של מים לשתיה. לאורך הדרכים נראה רוכבי אופניים שלוקחים עליהם גם 8 ג'ריקנים- לדעתי זו העבודה שלהם- להביא למי שלא רוצה או יכול להתאמץ… אנחנו עוצרים באתר בניה. השיטה פשוטה- חופרים אדמה, מכינים לבני בוץ, ובונים במקום. יש כעשרים אנשים ונשים שעסוקים בבניה, תוך כמה ימים מרימים בית. יש גם בניה בלבנים מוכנות שרופות, יש גם בטון, אבל הרב פה מבני בוץ. אין כמעט מכוניות ואופנועים בדרך- כולם הולכים ברגל, פה ושם אופניים. שקט. חוזרים לכביש. מלבד העובדה שזה אספלט עם שוליים שגם הם נוחים לנסיעה, הנוף נשאר דומה. גם תנועת המכוניות לא רבה- יש הרבה משאיות וגם האופנועים התרבו קצת, אבל רב התנועה פה היא ברגל ובאופניים. דברים שבמרחב הכפרי אצלינו כבר לא רואים..

לאורך הדרך חקלאות קטנה, הרבה נקודות חלוקת מים, גם להשקיית החלקות. עובדים קשה פה, אבל בקצב אפריקה. מחפשים מקום לקפה, יש מרכז גדול עם חנות תוצרת חקלאית ולידו גלריה וחנות עבודות יד. השלט הגדול מסביר הכל- אנחנו 45 ק"מ מהכניסה הראשית לפארק הגדול. כמו הקרוגר בדרום אפריקה, רק קטן יותר ופחות הומה. אנחנו לא נכנס- אי אפשר עם אופנוע. נשאיר את זה לטיול עם נכדים… מנוחה קצרה וממשיכים. מהירות הנסיעה המותרת נעה בין 60 ל 80, כך שהקצב איטי גם בכביש. יש לנו שעה ורבע ואנחנו מתחילים להרגיש רעב- זמן לחפש משהו לאכול! לא קלטנו עדיין מסעדה מקומית- אולי אין דבר כזה? עוצרים במרכז של חנויות ומיד מתקהלים סביבנו מלא אנשים. יש חנות מכולת- הארוחה שלנו היא עוגיות ומיץ תפוחים. גדי מביא מהחנות ליד תה נחמד. הסבר תרבותי- במערב אתה לא נועץ עיניים באנשים. כאן הם יכולים לעמוד סביבך ופשוט להסתכל דקות ארוכות.

עוד חצי שעה נסיעה ואנחנו כבר במלון שהזמנו. יקר לתקציב מטיילים, זול ביותר יחסית למחירים בארץ. נצטרך להתאפק יותר כדי לשמור על מסגרת התקציב שלנו…

המלון מערבי בכל קנה מידה. בערב אנחנו מתחילים לחפש מלון למחר כי יש אינטרנט- לא הצלחנו לקנות סים מקומי… חייבים להכנס למסגרת תקציב של טיול. ממש באזור שמורת הוולקנוס- ביתן של הגורילות- מצאנו מקום קטן ויותר "מקומי" גם בכסף. מזמינים. הדרך כמו אתמול עוברת בעיקר בין כפרים. אנחנו בהרים כך שהחקלאות כולה בטרסות- הכל כל כך ירוק ונקי! כל כמה קילומטרים יש מרכז- חנויות קטנות, לפעמים תחנת דלק, במרכז כזה קצת יותר גדול יש גם מקום לשתות קפה. וכמובן- כולם נועצים עיניים. למרות שהנסיעה איטית מאד אנחנו לא סובלים- כל הזמן יש מה לראות וזה מעניין! תנועת מכוניות כמעט ואין, יש הרבה משאיות אבל הכבישים מלאים בעיקר באופניים (ישנים מאד..) והולכי רגל. כולם כמעט סוחבים משהו. מים, קני סוכר, מיטה, שק תפוחי אדמה, ובננות. 3 ראשים של בננות על אופנים זה נורמה. עוד בולט- ילדים הולכים לבד. אנחנו צוחקים- הנה מרים הולכת לצרכניה. והנה שלוש מרים ויערה מובילה אותן הביתה. מדי כמה זמן שדה ענק של תה- מרשים ביותר!

העיר בכניסה לפארק – kinigi- הומה כמו עיר גדולה. בהוסטל שהזמנו המסעדה לא פתוחה, וחמור מכך- אין אינטרנט. מתנצלים והולכים לחפש מקום אחר. ממש קרוב יש מקום ששיך לבחור אנגלי- הוא מתנצל- אין לו מקום היום. שולח אותנו חזרה לעיר. מקום אחד נראה בנוי היטב, יש 3 סוגי חדרים- המחיר לפי גודל החדר, אבל לא מוצאים מפתח לחדר הגדול. אני הולכת לראות את הבינוני. יש חניה, יש מים חמים למקלחת (שנראית כמו עזה), יש ווי- פי, אבל החדר חשוך ולא מאוורר- יש גבול לוויתור שאני מוכנה לעשות.. עוד יותר במרכז, אפילו עומד שוטר בצומת, מקום נוסף עם מסעדה, עם ווי פי, המקלחת עדיין כמו בעזה, אבל החדר מרווח ומאוורר. לקחנו. הבחור מלווה אותנו לחנות לנסות לקנות סים. אי אפשר. רק במשרדים הראשיים תיירים יכולים לקנות. לוקח אותי לקנות סיגריות. המוכרת שואלת כמה. סיגריות מקומיות מוכרים בבודדת. קופסא- יש רק דנהיל. אני שואלת את המלווה שלנו איך זה שלא מעשנים פה. הוא אומר שהרואנדים ביישנים ועישון בציבור נחשב לא טוב. מעשנים רק בבית, בפרטיות.

ברגע שיוצאים לרחוב, מלבד אלה שעומדים ונועצים עיניים, יש את האמיצים שניגשים ומתחילים לדבר. גדי חושב שהם רוצים למכור משהו- הדרכת טיול למשל. לי נדמה שהם אומרים את האמת- הם רוצים לתרגל אנגלית. כל אחד פותח בהסבר על מה הוא לומד- אחד מספר לי שהוא יהיה מדריך תיירים, אחר רוצה להיות רופא. הם מבקשים טלפון כדי שיוכלו להתכתב בווטסאפ. בינתיים אני מסכימה. מוזר ביותר וחוזר על עצמו- כולם פונים אלי ולא אל גדי… יושבים לאכול במסעדה במלון שלנו- קר!!

בוקר סגרירי וקריר. ויתרנו על ארוחת בוקר- ממילא היא לא ממש לטעמנו. שותים קפה ויוצאים לדרך. פנינו לכיוון אגם קיבו- הגדול באגמי אפריקה, וגם הגבול עם קונגו. הנסיעה בהרים לא מאתגרת בגלל המהירות הנמוכה, מעט מאד מכוניות, הרבה משאיות שצריך לעקוף, וכמות בלתי נתפסת של הולכי רגל! יום ראשון- הרבה לבושים חגיגית בדרכם אל או מהכנסיה. הכנסיות פשוטות- מבנה מרובע גדול, בדרך כלל מצויר עליו צלב ולא בנוי מעל. הן בנויות על גבעה ומלאות אנשים. מחפשים מקום לעצור לארוחת בוקר, אבל כנראה שאין דבר כזה. גם לא קפה. כל עצירה כזו מלווה בהתקהלות ומבטים נעוצים. פה ושם מישהו מבקש כסף- בהתחשב בעדינות וביישנות שלהם זה כנראה מעשה מאד חצוף… כבר צהריים ואנחנו ממש רעבים. עוצרים במרכז קטן באחד הכפרים וגדי יורד לקנות אוכל- כל דבר שנכניס לפה יהיה טוב עכשו. אנחנו דוחפים את הקניות למעילים ורוכבים הלאה- למצוא מקום קצת פחות הומה לאכול. בצד הדרך, פיסת עשב לשבת, ורק ההולכים עוצרים להסתכל. זקן אחד רואה אותי עם סיגריה ובא לבקש. אני נותנת לו ומציעה את המצית- הוא לא יודע מה לעשות איתו. מדליקה לו- הוא מודה ורואים שנהנה! אמנם אמרו לנו שכולם מדברים אנגלית או צרפתית גם בכפרים, אבל זה בערבון מוגבל… מעט מסוגלים לשיחה באנגלית וגם אז- קשה לפעמים להבין בגלל המבטא, ולא תמיד מבינים מה שאנחנו אומרים.

יורדים ברכיבה לכיוון האגם, מזג האויר התבהר אבל ממש לא חם. גדי מתפעל מהלוגיסטיקה- מנסה לתפוס כמה שיותר תמונות. זה מסובך- צריך לעצור, לשלרר את הטלפון, ולהספיק לתפוס את מה שהתכוונת.. נוסעים על שפת האגם- שוב, הכל ירוק נקי ומטופח. המקום שהזמנו קטן וחמוד- נראה שאנחנו האורחים היחידים. אין פה מה לאכול, אבל כמה דקות הליכה לכל כיוון יש מלון גדול יותר עם מסעדה. מעבר לכביש האגם, יש מדרגות ירידה למים- לא בטוח שננצל אותן. הטמפרטורה די יציבה- 22-25 מעלות, רב הזמן מעונן, למזלנו לא ירד גשם. זו העונה היבשה אבל תמיד יש סיכוי לגשם פתאומי. החלטנו להשאר פה יומיים- מרגישים שרואנדה תגמר לנו מהר מדי… אחר הצהריים הולכים לשתות בירה במלון משמאל- המון אנשי צוות, אפס אורחים. המלצרית מתקשה להבין שאנחנו רוצים beer ולא beef. מזל שיש שמשיה ענקית שכתוב עליה הייניקן! ברור שברגע שיוצאים מדלת המלון מישהו יבוא לדבר איתנו. ביציאה הקצרה הזו פעמיים הציעו לנו סיור בסירה לאגמים… בשש כבר מתחיל להחשיך, בשבע יהיה חושך מוחלט. שש וחצי אחרי מקלחת טובה (מגבות מזעזעות) הולכים למלון מימין. בהתחשב בקצב שלהם נקבל את הארוחה בשבע וחצי. יש עוד כמה שולחנות מלבדנו ושוב- המון אנשי צוות שמסתובבים בחוסר מעש. האוכל מגיע אחרי שעה ורבע, אבל טעים! הזמנו גם מנה אחת של תבשיל מקומי- בשר ברוטב עם תפוחי אדמה ובננות. הבננות לא מתוקות כמו שאנחנו מכירים. טעים מאד.

יום חדש- שוב סגרירי. השמש תציץ בטח עוד כמה שעות. מביאים לנו ארוחת בוקר לחדר- חביתה ולחם ספוג חמאה, מיץ פסיפלורה וגזר, 2 בננות וקנקן קפה. טעים ומספק. הבחור מאד שרותי במובן החיובי של המילה! אנחנו מבקשים שיביא לנו קנקן קפה בעוד שעתיים- מתכוונים לרבוץ במקום ולעבוד קצת היום. שואלים על הסיור באיים והוא ממליץ על סדריק- אחד מהשניים שדיברנו איתם אתמול. אין בעיה- הוא יביא לנו קפה. אין בעיה- הוא יארגן שיבואו לקחת אותנו מחר. אין בעיה- אפשר להשאיר את הציוד והאופנועים ולקחת כשנחזור מהשיט. הכל טוב!

יום מנוחה טוטאלי! חוץ מקפיצה קטנה לארוחת צהריים של סנדביץ' ובירה לא זזנו- ספר, קצת עבודה באינטרנט, פשוט לא עשינו כלום. בערב אנחנו צועדים לכיוון מסעדה שמצאנו בגוגל, רבע שעה הליכה. אין. אומרים לנו שזה עוד קילומטר. אין. חוזרים בחזרה למלון הקרוב וכבר יחסית מאוחר עד שיגיע האוכל. בתפריט יש גם הגדרת זמן- אנחנו מזמינים סלט עגבניות ומנה מקומית- כתוב 20 דקות. כמעט גמרנו את היין. שעה ושלשת רבעי עד שהאוכל מגיע. צלחת עגבניות, מנה של בשר ברוטב עם תפוחי אדמה ובננות. לפחות זה טעים… לא מעזים לבקש מנה אחרונה או קפה. כבר עשר וחצי וצריך להספיק לישון גם!

היתה טיסה. ישראל תקפה את איראן. בוטל. הזמנו שוב- 11 ביולי. יומיים לפני טלפון מאל על- הטיסה בוטלה, העברנו אתכם באותו יום לטיסה מאוחרת יותר. אבל זה לא מסתדר עם ההמשך. דברו עם last minute- הזמנתם אצלם. לא מוצאים פתרון. גם לא מקבלים כרטיס. מעבירים אותנו יומיים קדימה. אבל לא שולחים כרטיס. אנחנו מתקשרים לאתיופיאן- הם אדיבים ביותר, אבל לא יכולים לכרטס. עדיין יש מקום על הטיסה אבל הם לא הכתובת. כל כמה שעות טלפון- אין להם פתרון. בשלב מסוים כבר אין מקום על הטיסה. בודקים שוב עם אתיופיאן- יש להם מקומות יומיים אחרי- 15 ביולי. הם משנים את ההזמנה, את הכרטיס אנחנו צריכים לקבל מהסוכן. 14 בערב עדיין אין כרטיס. last minute הפסיקו להגיב למיילים, אל על אומרים שהם לא צד. שוב טלפון לאתיופיאן- ידיהם כבולות- מציעים להעביר לטיסה ב 16. אנחנו מקשים- מה יקרה אם שוב יתעלמו ולא נקבל כרטיס עד שכבר לא ישארו מקומות? הבחורה עולה למעלה- בודקת מה אפשר לעשות וחוזרת עם פתרון- יעבירו אותנו לטיסה מאוחרת יותר ויכרטסו בעצמם. בא לציון גואל! הרעיון ברור- מחיר הכרטיס עלה ב 50% מהפעם הראשונה שהזמנו ומישהו לא רוצה שנטוס במחיר הישן. אל על? אתיופיאן שמפעילה עבור אל על? last minute? אנשים אחרים היו יוצאים מדעתם, מזל שלנו לא ממש חשוב מתי יוצאים- בינתיים יש לנו מה לעשות. אבל בזבוז הזמן והטרללת בשבוע הזה לא הגיוניים. אנחנו בגישה שעד שלא נעשה צ'ק אין בשדה זה לא סגור.. נסגר. יום שלישי, 9 בבוקר כבר ישנים במטוס. 6 בערב אנחנו בקיגאלי, רואנדה.

כל מי שמכיר אמר שרואנדה יפה, מסודרת וכיפית לטיול. שדה התעופה נראה כמו השדה שהיה באילת, אבל הכל מתוקתק, עושים ויזה במקום ויוצאים. המלון שהזמנו סידר לנו הסעה, הבחור כבר מחכה והפתעה ראשונה- במגרש מכוניות חדשות, נקיות, הכל בקטן אבל מסודר ביותר. המוני אופנועים קטנים שמשמשים כמוניות- הרוכב לובש אפודה עם מספר. כולם נוסעים ברוגע, בשקט, במהירות המותרת. ונקי. כל כך נקי.

המלון נחמד, יש כמה מקומות לאכול ממש כמה דקות הליכה ממנו ואנחנו יוצאים לארוחת ערב מוקדמת. האוכל טוב, השרות מצוין, עם החשבון מביאים גם קוביה- תזרוק ותקבל הנחה לפי המספר שיצא. קיבלנו 50% הנחה. ועכשו לעקיצה- דופקים אותנו בהמרת המטבע. מסקנה- מותר להתפעל אבל אסור להתבלבל… מחר נפסיק להיות תיירים ונתחיל להיות מטיילים.

יום רביעי. בוקר אפור, יבש, וטמפרטורה מצויינת לטיול רגלי! התכנית היום- מוזיאון רצח העם. רק 3.5 קילומטר, הזדמנות לחוות את העיר מאחור. הכבישים הראשיים אספלט, חלק מהכבישים הקטנים גם, אבל בתוך השכונות שבילי עפר. העיר בנויה על גבעות, כך שאחרי כל ירידה מחכה לנו עליה… אנחנו בולטים בשטח ולכן יש מסביבנו כל הזמן מבטים, צחקוקים והערות. הזקן של גדי מושך מאד.. בדרך הרבה דברים מעניינים- בית ספר לנהיגה, מוסך שנראה כמו חגיגה, חנויות של פעם, ובעיקר מובילים במוטו-טקסי. מאלה יש אלפים- יפה לעמוד ברמזור ולראות את נחיל האופנועים שיוצא- גם נוסעים עם מזוודה, גם מחולפים, גם גברת עם סלי קניות- כולם משתמשים במוטו-טקסי, ראינו גם מעט עם אופניים. עובדים קשה. יש גם מובילים רגליים- סוחבים עצים, פחים, תבניות ביצים, בלוני גז, והרבה מיכלי מים.

במוזיאון עצמו יש הרבה תיירים- אין הרבה נקודות עניין בקיגלי שהן לא שוק, כולם מגיעים לפה. המקום נבנה בעזרת זוג אנגלי בהשראת יד ושם, וחוץ מהתערוכות, העדויות וההסברים יש בו גם קברי אחים של כ 250000 איש מתוך קרוב למליון שנרצחו במאה ימים בשנת 1994. מדהים לראות איך הקולוניאליזם הביא איתו, לצד הקידמה- חינוך, בריאות, מדע גם כל כך הרבה הרס, שנאה ומוות. מה שברור שהמדינה הזו הצליחה להשתקם- אם זה הדיקטטור ששולט פה בגישה חיובית כבר למעלה מעשרים שנה ואם מסיבות אחרות- היום רואנדה היא מדינה מתפקדת שהולכת קדימה בכל התחומים. אחד הדברים שבהם משקיעים מאד ותורם רבות לשינוי- חינוך. נכון, תהליך ארוך, אבל חינוך הדור הצעיר מבטיח את ההתקדמות והשינוי. דוגמא בשבילנו.

מהמוזיאון הולכים בחזרה למלון שלנו, עוברים גם במרכז העיר, פה אפשר להחליף כסף בבנק, לקנות בירה קרה בחנות של מטר וחצי על מטר וחצי, למשמש ירקות ופירות טריים, ושוב להתפעל מהסדר והנקיון בכל מקום. אנחנו מגיעים רצוצים מההליכה, אחרי המון שעות על הרגליים, מנוחה קצרה ויוצאים למסעדה ממש ליד המלון לאכול משהו קטן ולשתות כוס יין. שינה מוקדמת- מחר נצא מהעיר לשבועיים. מעניין לפגוש עוד פנים של רואנדה!

יום חמישי. ארוחת הבוקר במלון- בדיוק כמו אתמול- לא שווה את ההגדרה. הקפה לפחות חם וטעים. לוקחים הסעה לצד אחר של העיר, נוסעים להשכרת אופנועים. דומיניק הוא בחור שוויצרי, טייס במקצועו, גר כבר 10 שנים ברואנדה. נשוי לנעמי המקומית, ילדים, בית ועסק בעיר, בית על האגם- הבחור מאושר. הוא מנהל איתנו שיחה ארוכה, מסביר המון וניכר שהוא במקום הנכון. הוא הכין לנו 2 אופנועים קטנים עם מזוודות, ואחרי כל ההסברים אנחנו יוצאים לדרך. קודם כל להחליף כסף- הטענה שמחוץ לעיר יהיה קשה למצוא כספומט או החלפת כסף וצריך לצאת עם כמה שיותר מטבע מקומי. אנחנו יוצאים עם חבילה בעובי 10 ס"מ- איפה לעזאזל דוחפים את כל זה?? על כרטיס סים מוותרים כרגע- לא בכל מקום אפשר לקנות כי אנחנו תיירים. ננסה להסתדר עד שנמצא. היציאה מהעיר איטית ביותר- התנועה כבדה, נראה שזה ככה בכל שעות היום ואנחנו מתמרנים בין המשאיות והאופנועים. לא פלא שמהירות הנסיעה הממוצעת היא 45 קמ"ש… נוסעים מזרחה, לכיוון האגם- lake muhazi. העיר מתחלפת בכפרים והמוני אנשים בתנועה. חלקם לוקחים ג'ריקנים של מים, חלקם – דוחפים אופניים עמוסים בבננות , או פחים, או מיטה… ההרגשה היא כמו להיות באמצע של קן נמלים שמתרוצצות לכל עבר. בשלב מסוים פונים לשביל עפר, איתו נמשיך עד האגם. בדרך כלל שביל טוב- אין מה להתלונן. הנסיעה להיום נגמרת ב umuko lodge. אפריקה ללבנים או עשירים. מסתבר שהשגרירה הישראלית נוהגת לבא לפה לחופש. אנחנו עייפים מהיום הזה- מקלחת טובה, ארוחה נחמדה (הבישול שלהם לא משהו…). מחר יום חדש.

ערב ראש השנה איכסנו את 2 האופנועים במלגה. ריקרדו, שיש לו עסק למכירת מכוניות יד שניה, הציע פינה לשלושה שבועות- האופנועים ליד המכוניות, ערימת הציוד שלנו ליד המשרד שלו. קבענו להגיע ולאסוף הכל ב8 באוקטובר.

ב 7 באוקטובר העולם קרס.

ריקרדו הבטיח שהוא שומר על האופנועים והציוד, שלא נדאג, שנבוא כשיתאפשר. לא שגדי היה מאד רגוע- אבל גם לא ממש היה מה לעשות…

במרץ הבנים התחילו להשתחרר ממילואים, וגדי התחיל ללחוץ עלי- צריך לקבוע תאריך ולהמשיך את הטיול שנגדע! דחיתי ודחיתי, גדי בדק אפשרויות אחרות- לנסוע לבד, לנסוע עם חבר, למצוא הובלה- בכסף או עם אנשים שרוצים לטייל. והזמן עובר, והנה כבר פסח העצוב והעלוב עובר, ויום השואה, ויום הזיכרון הנורא. יום העצמאות שלא נחגוג השנה נראה לנו המתאים מכל.

אני הולכת ושוקעת, שיחה עם הירקן שלנו מפחידה אותי- הוא במצב הרבה יותר גרוע לדעתי, אבל אולי ככה גדי רואה אותי?? מחליטה לשמוע בעצתו, יוצאת מכל הקבוצות (גדי מבטיח לעדכן אותי במה שבאמת חשוב…). נותנת לאיש שלי את הקרדיט- אולי ניתוק באמת יעזור. אולי כשנחזור תשאר רק תחושת הכעס שמניעה לפעולה ותרגע קצת תחושת האבל הקשה. עם זה אני יוצאת לדרך-

כרטיסי הטיסה נקנו- וביום העצמאות כבר ישנים במלגה. עוד יום- המצברים מוחלפים, ואנחנו מתלבשים, משאירים לריקרדו בקבוק יין מהנגב, ויוצאים לדרך.

קבענו- או יותר נכון גדי חזר והבטיח- שנטייל לפי התכנית המקורית ובכל רגע נתון שארגיש שזהו נשאיר את האופנועים איפה שנהיה ונחזור לארץ. גדי בטוח שהנסיעה והריחוק יעשו לי טוב. אני נותנת צ'אנס… אין ספק שהרכיבה על אופנוע עושה משהו- יש לה כח מרפא. כבר למחרת "יותר קל הלחץ על העין השטופה".. מצד שני- דרור במילואים שאינם נגמרים עד להודעה חדשה, אביתר כבר בסיבוב שני, מתן מוקפץ גם בלי מילואים ולעמית יש הבטחה לסיבוב השני ביוני. מזל שיהל שומר על שמירת הריון…

מלגה חביבה אבל משעממת אותנו מעט ואנחנו בדרך לגרנדה.

יש כרטיסים לאלהמברה, (סליחה- לא יצאנו מגדרנו) יש מלון חביב במרכז העיר. כשמזמינים בירה או יין בבתי הקפה מגיעה גם צלוחית טאפאס (מה שמצמצם את צריכת האוכל), הטירדה היחידה שיש לנו היא הטיפוס- גם כשגוגל מודיע שרב הדרך מישורית- אסור להאמין לו… האזורים היותר נחמדים- כולל מועדוני הפלמנקו שלא פיספסנו- כרוכים בעליות וירידות לא קלות. צלחנו אותן.

נשארים כאן לילה שלישי כדי לצאת מוקדם בבוקר- הנקודה הבאה שלנו היא caminito del rei. מסלול הליכה מומלץ בכל האתרים, על תוואי נהר שהוכשר לאחד האתרים הראשונים בעולם לתחנת כח. פעם המסלול נחשב למסוכן ביותר, היום הוא מותאם למטיילים, ויש בו נקודות יפות מאד. שוב לא יצאנו מגדרנו. אם רק אני הייתי מרגישה ככה, אפשר היה לחשוב שזו אני. אבל גם גדי לא ממש מתרשם, אז זה המקום, או שסתם נמאס לנו להיות תיירים וצריך לחשוב על משהו אחר…

מכאן אנחנו ממשיכים לכפרים הלבנים. אנדלוסיה משופעת בהם, יש כמה בדרך, הראשון שאליו אנחנו נכנסים הוא setenil de las bodegas. הכפר העתיק בנוי בתוך מערות בסלע- טוב, רק חלקו הפנימי של כל בית, החזיתות פונות לרחוב שגם הוא מקורה בסלע. אנחנו מתמקמים בדירה במרכז הרחוב הזה- הכפר חביב מאד, רק שכל המסעדות נסגרות בערב אחרי יום ראשון עמוס בתיירים. כמה טאפאס לפני שכולם פורשים לישון ואנחנו יכולים גם לפרוש…

סביליה. סיור בעיר. מעניין. שוב ארמונות של שליטים מוסלמים, רובע יהודי (גטו..) כנסיות וקתדרלה מרשימה. מצאנו דירה מעל הנהר, רק לחצות אותו ואנחנו במרכז העיר. גדי מתעקש על עוד מופע פלמנקו- הקודם לא סיפק אותו. גם זה לא… אבל הזמן עובר בנעימים, בוקר שני זזים- אין צורך להשאר לעוד שיטוט- יוצאים מוקדם, מגיעים מוקדם.

מאחר ומראש הנסיעה לא הוגדרה כטיול, או הרפתקה, גם לא ממש הקסשתי מחשבה לכתיבה או לצילומים. ההתעסקות בזה באיחור מביאה לברדק לא קטן בסדר הדברים- אפילו שכחתי את סביליה בהתחלה… ממילא נצטרך לחזור על דרום ספרד בימים טובים יותר.. אז יש צילומים יפים יותר או פחות, אבל לאו דוקא בסדר הנכון!

זו לא הפגנה- יריד האביב בקורדובה שנמשך כעשרה ימים, הרבה נשים בכל הגילרים בתלבושות פלמנקו, המוני אדם רוקדים שותים ומחפשים…. מחליטים להקדיש יומיים לעיר. אחר הצהריים סיור בעיר העתיקה עם מדריך שמתמחה בהיסטוריה יהודית. מרתק. האזור היהודי, שהיה מעין גטו בעצם, הפך להיות אזור תיירותי ונעים. אבל חוץ משיטוט בתוכו והצצות למבנים שהיו מסגדים או ארמונות של שליטים מוסלמים וחלקם הוסבו לכנסיות- אין לנו ענין להשאר פה. בערב כשהמסעדות נסגרות מוקדם מדי בשבילנו, אנחנו יושבים למרגלות החומה עם עוד תיירים טועים, יין וצלחת גבינות מהבאר ממול, במדרכה ממול בחור מנגן ושר והחברה שלו מציירת ציור מותאם לשיר. יש מי שקונה ציור בכמה יורו, יש מי שמביא להם כוס בירה, ויש מי ששם כמה מטבעות בתיק של הגיטרה. ערב תרבותי אחר. בבוקר מחליטים שיום אחד הספיק לנו. ועוד החלטה- כמו שויתרנו על עוד כפרים לבנים, נוותר גם על טולדו. שמים בגוגל מפס ברצלונה, עם כבישים מהירים- רוצה החוצה, הביתה.

יומיים בכבישים, מעבורת מברצלונה לצ'יויטבקיה, איטליה. המעבורת אמורה לצאת באחת בלילה- אנחנו מגיעים בעשר וחצי ועל הרציף מסיבה. מוזיקה, יין בירה ואוכל. כולם רוקדים ושמחים, ואני בכלל ברעים, מסתכלת מסביב על דרכי מילוט. על האניה שוב- המקום היחיד להתחבא זה אם מטפסים על סירות ההצלה ונשכבים למעלה… יש לנו 22 שעות הפלגה ואנחנו מאריכים בשינה כמה שאפשר.

איטליה. חדר ממש קרוב לנמל, ובבוקר ממהרים לצאת- ההפלגה הבאה יוצאת מבארי מחר אחר הצהריים. שוב כבישים מהירים, הרבה הפסקות קפה, אוכל ונסיונות התנתקות שלא עולים יפה. גדי מצליח יותר ממני- הוא כאן ועכשו. מוודא שלא אתחבר לחדשות יותר מדי, אבל סבלני מאד ולא לוחץ!

הפעם ההפלגה קצרה יותר- שש בבוקר אנחנו באיגומיניצה, עדיין מנסים לקבל תשובה ברורה על שילוח האופנועים לארץ. רק כשנדע אם צריך לנסוע לסלוניקי או לאוריו נוכל לתכנן את המשך הנסיעה. כרגע נוסעים מזרחה בכל מקרה. גדי עייף- בהפסקה הראשונה למשהו שאפשר לקרוא לו ארוחת בוקר, נשכבים על הדשא בכיכר ותופסים תנומה. השעון זז קדימה, ושעת הצהריים מגיעה ממש מהר. יש תשובה- צריך להיות בלאוריו ביום שני בבוקר. עכשו גם אפשר לקנות כרטיס טיסה לארץ. אפשר גם להרגיע את הנסיעה ולחזור לכבישים הקטנים, פה הם גם יותר מאתגרים. בעיקר את הסבלנות של גדי… אחר הצהריים מתחיל גשם שוטף ואנחנו עוצרים בעיר קטנה, ארוחה טובה, יש בדירה מכונת כביסה, והגשם פוסק. בדיקת נוכחות ביוון- יש הרבה מכרים, חלקם לא בדרך שלנו, חלקם עסוקים מדי, קובעים תכנית אפשרית ונזרום!

יום חמישי, אחרי הפסקת גשם מטורף בדרך, אנחנו אצל יוני וגלי בן שלום. מכירים כבר שנים בענייני אופנועים, לא מזמן רכשו בית דרומית לוולוס, קרוב לים, ולראשונה מאז יצאנו מהארץ אנחנו מנהלים שיחה בעברית. המקום משרה שלווה טובה, שמופרת עם הודעה מאביתר- נכנס לשבוע. ברגע אחד אני עוברת מיוון לעזה.

פרידה בבוקר אחרי הקפה- הם נוסעים לשוק בעיירה הקרובה, אנחנו דרומה- למעבורת שתיקח אותנו לאביה. אני חושבת שרכיבה בכעס ובדאגה מביאה לתוצאות טובות יותר- פחות מחשבה על הדרך, והנופים היפים עם הים שמתגלה ונעלם רק מגבירים את ההרגשה הקשה. הביתה. עוד כמה ימים. גדי רוצה לתכנן את הנסיעה הבאה. אני מסרבת. קודם שנחזור לשגרה ואז נדבר.

הדרך דרומה לאתונה משעממת, אז אנחנו יורדים לגליפה ועוברים במעבורת לאביה- זכורה לנו לטוב מנסיעה לפני 5 שנים- אבל עכשו יש כבישים במצב רע, כל הצד המערבי על הים בכלל סגור. מאכזב. נצטרך לבא שוב עוד 5 שנים…

אחר הצהרים אנחנו כבר אחרי המעבר בחזרה, מחפשים מקום סתמי לישון, לשני הלילות האחרונים נחפש מקום על הים קרוב ללאוריו. כמה שהאזור סתמי, תמיד יש אוכל טוב קרוב, האופנועים נעולים בחניה, יש קפה. לא צריך יותר.

רבע שעה צפונית ללאוריו הזמנו מקום אצל ניקוס- היינו פה עם משפחת לרמן והפעם לא רק זכור לטוב, אלא גם נשאר טוב. הליכות רגליות מאד מאתגרות פה, אבל יש חוף חמוד 3 דקות מהבית, וממש נעים לשבת בחוץ- עד היתושים… בחדרים לידנו מתמקמים כמה זוגות רוסים, ויש לנו חגיגה עד השעות הקטנות. מה שלא מפריע לנו כמובן להרדם.

צהרים, אנחנו מתכננים לצאת לצעוד למסעדה המקומית- בשביל זה צריך לטפס על הגבעה, לרדת לחוף השני, ושוב טיפוס וירידה. אנחנו מגיעים חסרי נשימה כדי לגלות שבתפריט יש רק דגים… בבר הצמוד יושבים על בירה- אני, וכוס יין- גדי. רעש ומוזיקה בקולי קולות- לא פלא שנח לישראלים ביוון. כמו חתונה באולם בראשון או בת ים… מתחילים את הדרך חזרה לחדר שלנו, הודעה סימולטנית מאביגל ואביתר- אביתר יצא. עדיין בכוננות, אבל במקום בטוח בארץ. הקלה אמיתית. אפשר להנות באמת מהנוף, הים, והשקט.

יומיים במנוחה מוחלטת, שהיתה בדיוק במקום, וביום שני בבוקר מתארגנים לתזוזה אחרונה- רבע שעה נסיעה ואנחנו בנמל, נותנים ניירות, חותמים על ניירות אחרים, משאירים את האופנועים ליד האניה, את המפתחות במשרד, וזהו- חופשיים. כולל החלפת בגדים- פחות משעה. השחרור בחיפה יקח כל היום. למה???

סוף. עכשו חוזרים לעבוד. בחווה. בדמוקרטיה. בבנית מדינה ראויה לדור ההמשך. בהצלחה לנו.

הטיסה מלאה עד אפס מקום, ארוכה כי עוברים דרך אל קלפטה, ובעשר אנחנו נוחתים- חם והביל- ברוכים הבאים לעיר הגדולה! ישר לדירה שהזמנו ליומיים הקרובים- מקווים שנצליח לסדר את כל מה שצריך ולראות איך ממשיכים. בואנוס איירס עיר ענקית ומסודרת להפליא- יש רחובות ארוכים וישרים, רחובות שמצטלבים איתם בתשעים מעלות, ושני דיאגונלים. אין גבעות, הכל שטוח לגמרי- מאד קל להתמצא בעיר ויש אוירה נעימה משום מה.. לא מעט חסרי בית וקבצנים, המדרכות תמיד במצב של תיקונים, וכל הזמן מרגיש שיורד גשם- רק שזה הניקוז של המזגנים.. למרות כל אלה- ההרגשה טובה- הנוף האנושי מזכיר את שלנו, מזג האויר כמו במישור החוף, השפה מוכרת ומובנת- נחמד פה.

חמישי בלילה הודעה מדרור- מזל טוב סבא וסבתא! נכד חדש הצטרף למשפחה והוא מתוק במיוחד! יקח זמן עד שנוכל להסניף אותו- אין דרך לשנות את כרטיס הטיסה שלי שנקנה לפני חודש- נתארגן על טיול קצר באזור- כאילו לא טיילנו מספיק השנה.. מטיילים בעיר- כל כך קל להעביר פה עוד יום ועוד אחד בלי לעשות כלום… חשבנו לפגוש את פטריק, אבל הוא הקדים ונסע חזרה לארצות הברית, פוגשים את אלברטו שהבוקר שלח את האופנוע ללונדון והוא ממש נרגש לקראת החזרה הביתה. הוא מתכנן חודש נסיעה מאנגליה לדרום ספרד, וכניסה של מנצח לעיר שלו… בשבת אנחנו מטיילים לשוק אמנים מקומי ולשוק הפשפשים, שניהם קרובים להוסטל שלנו. ביום ראשון אנחנו שוכרים רכב ליום אחד ונוסעים לבית סוף השבוע של לואיס ולאונור. שעתיים נסיעה דרומה מהעיר, אזור כפרי נעים. פעם היתה פה חווה לגידול בקר, היורשים חילקו את השטח ללמעלה מ 400 מגרשים- הקטנים שבהם כ 22000 מר'- פיתוח מלא יפה ומסודר, מבני החווה המקוריים מתוחזקים להפליא ומשמשים כמבני ציבור- מקום מדהים ביופיו! הבית שהזוג בנה לא גדול במושגים מקומיים, פשוט ומעוצב בטוב טעם, וכרגיל במקומות האלו- בין שני חלקי המבנה נמצא הגריל. אחר הצהריים באה לבקר יען קטנה- ניאנדו. לא חסרים פה גם שועלים ויש הרבה סוסים רועים. רב התושבים גרים פה רק בסופי שבוע וחופשות, ולמי שחי תמיד בעיר הסואנת זה באמת שינוי מבורך.

בערב כולנו נוסעים לדירה החדשה שלהם בעיר, הוזמנו לישון אצלם כי מחר מוקדם בבוקר צריך להחזיר את המכונית. הרפתקאת היום- חם מאד ולכן אנחנו מעבירים את הזמן במקומות ממוזגים עד שתגיע השעה לאסוף את המכונית הבאה. שתיים בשדה התעופה- אין דוכן של יורופקאר. בחברות האחרות אומרים לנו שהנציג מגיע עם שלט ואוסף. מחכים. מחכים. לקראת שלש מוצאים את המודיעין של השדה והם מאד יעילים לשם שינוי- מתקשרים לחברה, מתעקשים עד שמקבלים תשובה- יבואו לאסוף אותנו. שלוש וחצי אנחנו במקום הנכון ואז מתחילה שיחת הביטוח הרגילה, ואנחנו מחליטים ללכת על ההשכרה למרות הסיכון. כרטיס אשראי- איננו! הכרטיס שלי- פג תוקף בסוף החודש- הבחור לא מוכן לקחת אותו. אין מכונית וגם אין כרטיס! מנסים לשחזר איפה יכלנו להשאיר אותו- נראה לנו שבבנק בו משכנו כסף- צריך לנסות למצוא איפה הבנק ולקוות שמי שמצא אותו היה ישר… הבנק נמצא בקלות (הודות לזכרון שלי!) והוא סגור. מבעד לדלת אנחנו מדברים עם השומר שהולך לחפש בתא בכניסה- אין. אנחנו נשארים לעמוד מנסים לחשוב מה אפשר לעשות ומהיכן מתחילים, ואז חוזר השומר ומבקש תעודה. מסתבר שהוא קצת ריחם עלינו והלך לחפש במקום אחר, והנה הכרטיס האבוד שוב אצלינו ביד. מזל מדהים- רק לחשוב על הבלגן שהיה נגרם.. מחפשים מלון לשלושה ימים- ניקח מכונית יותר קרוב לסוף השבוע ונטייל בינתיים בעיר. המלון ממש במרכז, נחמד וזול, מנוחה קצרה ויוצאים לשיטוט ערב. בבוקר כמובן קמים מאוחר, היום חם בצורה קיצונית- 38 מעלות. יש סיור חינמי בשעה 3, עד אז נחליט איך נתמודד עם החם.. בשלש אנחנו בנקודת המפגש, עם עוד 40 איש- אם יהיה בלתי נסבל נפרוש בדרך. אנחנו עם המדריכה מרו- סיור בספרדית- פצצת אנרגיה שמדברת מהר יותר אפילו מאיך שהיא זזה מרגל לרגל… הסיור מתחיל בבית הקונגרס ונגמר ב casa rosada- בית הנשיא. בדרך שומעים קצת היסטוריה של העיר, של המדינה, ארכיטקטורה, תרבות- מאד מעניין. גם מי שמכיר את העיר נהנה. מרו מובילה אותנו מצל אחד לשני, ואחרי כמעט שעתיים מתחיל טפטוף, שמהר מאד הופך לגשם, ואת סוף הסיור אנחנו עושים במחסה של בניין תוך שהגשם מתחזק. רק אחרי 20 דקות אנחנו מגלים שיש תחנת סובטה (רכבת תחתית) ממש לידינו…

שיטוט ערב ברחובות השטופים כשמזג האוויר קריר ונעים- סיום מוצלח של היום. בבוקר אנחנו משתדלים להקדים, ובעשר וחצי מצטרפים לסיור נוסף, הפעם בשכונת רקולטה- בעיקר בנינים ענקיים בסגנון צרפתי ששימשו משפחות עשירות וחוץ מאחד כולם היום מלונות, מוזיאונים ומבני ציבור. הסיפור על נקמתה של מתעשרת חדשה באחת הנשים העשירות מה'אצולה' משעשע ביותר- זה חלק מהקסם של הסיורים האלו. המדריך- פנצ'ו- מושיב אותנו בפינת זכרון במקום בו היתה שגרירות ישראל ומקדיש זמן ארוך לסיפור על הקהילה היהודית ושני הפיגועים שזעזעו אותה והדיהם ממשיכים עד היום. משם עוברים לגינת הזכרון לחללי מלחמת פוקלנד, או- המלבינס. מבחינת הארגנטינאים זה לא סיפור סגור- ראינו בכמה מקומות שלטים- los malvinas son argentinos. סוף הסיור בבית הקברות שהוא אתר תיירותי בפני עצמו.

ערב נוסף בטיול ברחובות- לא נמאס להסתובב בעיר הזו… בעיה קטנה עם ההתנהלות של גדי בכספומט- הוא שוב שוכח לקחת את הכרטיס בסוף הוצאת הכסף… למזלנו הבנק ממש ליד המלון, בבוקר אפשר ללכת לקבל את הכרטיס.. בוקר יום חמישי מתארגנים לתזוזה- קבענו להפגש עם בעל מחלבה שיש לו מרכז מבקרים- לפי הפרסומים יש לו מקום שיש מה ללמוד בו. מקבלים את המכונית בצהריים ויוצאים מהעיר לכמה ימים! המחלבה נמצאת באזור לא ממש תיירותי, ומתברר כשאנחנו מגיעים שמרכז המבקרים הוא עדיין בגדר רעיון. בסופו של דבר לאיש יש מה ללמוד מאיתנו.. אבל נחמד לראות עדר עזים, והשיחה קולחת- באמת איש חביב. משם אנחנו מתחילים להצפין- נכנסים למחוז entre rios- חבל ארץ בין נהר פרנה ונהר פלטה- מישורי לחלוטין, חקלאי מובהק, וממש אין מה לראות.. אנחנו בדרכנו לעיר הגאוצ'וס- san antonio de areca. זו עיר יותר תיירותית שמתבססת על מסורת הגאוצ'וס, ובעונה הזו קשה למצוא מקום לינה סביר, אבל אנחנו לא בררנים. בבוקר יוצאים לסיור במה שהיה פעם חווה חקלאית והיום מוזיאון ובניני חווה משוחזרים. בדיוק יוצאת מדריכה עם שני זוגות ואנחנו מצטרפים- מעניין ביותר, הבעיה היחידה היא החם- כמו תל אביב בשיא הקיץ- כולם מנפנפים במרץ…

 

מכאן אנחנו ממשיכים למלון שהשגנו בעיירה קטנה ליד הנהר- המקום היחיד בכל האזור אם לא רוצים להצפין 200 קמ'! ארוחת ערב במסעדה מקומית ליד הנהר- אוירה מאד משפחתית, אוכל טוב, וגם הקלה משמעותית בעומס החום. בבוקר מתקדמים קצת צפונה- יש לנו כרטיסים לקרנבל הכי נחשב בארגנטינה בעיר gualaguaychu. בצהריים עדיין ריק, אבל לקראת ארבע העיר מתחילה להתמלא- דוכני אוכל ומזכרות, קצת אנשים מחופשים, והרחוב ליד הנהר מלא במסעדות ובארים וכמובן- המוני מתרחצים. על הטיילת אנחנו פוגשים משפחה- הוא ארגנטינאי, היא מאורוגואי, שלושה ילדים, גרים בספרד. הם עם וולקסווגן ישן מטיילים כבר שנה וחצי בדרום אמריקה, וביום חמישי טסים הביתה. קצת היפים, אבל נחמדים ומעניינים- עוד כתובת בספרד! בתשע בערב אנחנו מוצאים חניה קרובה למקום הארוע ונכנסים למתחם- טריבונות ל 35000 איש שבאים להשתתף בקרנבל. המוזיקה מחרישת אזניים, וברמקול- בין ההודעות שקשורות לארוע גם הודעה שונה מאד. אם את/אתה ילידי שנות השבעים המוקדמות אתם מוזמנים לעשות בדיקת דנא- אולי אתם מאותם ילדים שנמסרו לאימוץ אחרי שאמותיהם נעלמו בתקופת משטר הרודנות הצבאית. עצוב. תהלוכת להקות הסמבה מרשימה בהיקפה- במות ענק עם פסלים מושקעים, תלבושות צבעוניות ומרתקות, אנשים בקהל מצטרפים לריקודים בטריבונות ולשירה, שמח. אבל האמת- קצת מאכזב- ציפינו לחגיגה הרבה יותר גדולה, ולא יכולים להמנע מהשוואה לעדלאידע של התיכון שלנו, שמרשימה כמעט באותה מידה!

באחת בלילה אנחנו פורשים- חלק מהקהל נשאר לרקוד, לנו זה הספיק- ועוד יש לנו שעה וחצי נסיעה חזרה למלון. בבוקר יוצאים בתשע כדי לעמוד בלוח הזמנים שלנו- צריך לעבור אצל גדי- הבן של לואיס שאצלו נשאר הציוד שלנו, בשעה שתיים צריך להחזיר את הרכב ואז נפגשים עם קארן ודיטר. האופנוע שלהם כבר נשלח לאוסטרליה, הם טסים עוד שבוע. הטיול שלהם ממשיך, אבל קצת שונה מהתכנון, ובאוגוסט כבר יהיו בגרמניה לחתונה משפחתית. דיטר מתעקש שאחר כך הוא צריך לרכב קצת במרוקו כדי שיוכל להגיד שהיה בכל היבשות. מבחינתם זה טיול של פעם בחיים, לא יוכלו לצאת שוב למסע כזה- הם חוזרים הביתה לספרד לעבוד עד הפנסיה- 10 שנים, לא רחוק כל כך… בערב אנחנו נוסעים לפגוש את המשפחה- הם מבקשים תאור של כל המסלול שלנו, והדודה סליה תורמת מידע מהנסיעות שלה בעולם- אשה מדהימה! שני בבוקר מוקדש לאריזה וחלוקת ציוד- מאחר ואנחנו טסים לכיוונים שונים ובימים שונים זה מאד משמעותי. זהו. נגמר. רגשות מאד מעורבים- מצד אחד יש כבר 'הרגשת סוף קורס' ורוצים לחזור- רוצים לראות את המשפחה, מתגעגעים, נכד חדש, שניים שגדלים בלי שנריח אותם, יש המון רצון לממש תכניות ולהכנס במרץ לעבודה בחווה. מצד שני- לא שבענו, ויש עוד כל כך הרבה לראות בעולם! אין ספק שעוד נגיע למחוזות חדשים!

סוף פרק בחיים!

ארץ האש- tiera del fuego- חבל הארץ הדרומי שהוא בעצם אי, או קבוצת איים. מפה יוצאים לאנטארקטיקה, אבל לא אנחנו- לא הפעם. כמעט 7000 דולר לאדם לשיט של 9 ימים. (גדי מתחרפן רק מהמחשבה על 9 ימים בספינה..) קודם כל צריך לעבור את הגבול בחזרה לצ'ילה, נסיעה קצרה ואז מעבר מהיר במעבורת, וזהו- אנחנו שם!

על שלטי הכביש כתוב- camino fin del mundo- כביש סוף העולם. נוסעים כמעט כל הזמן באלכסון בגלל הרוח, קר אבל במידה, והנוף מעשי ידי אדם מזכיר את צפון אלסקה. רק חבל שזו צ'ילה, אחת האכזבות הגדולות של הטיול שלנו. יש לנו תערובת רגשית מסוימת- מצד אחד שמחה שעשינו את כל הדרך, מצד שני עצב שזה נגמר. קשה לעכל שעבר כל כך הרבה זמן- כבר 7 חודשים שאנחנו על זורו בלי שימאס לנו, כאילו רק התחלנו… אבל זה עוד לא זמן לסיכומים- יש לנו עוד שלושה ימי רכיבה ועוד כמה ימים באושואיה, ועד החזרה הביתה נבלה גם קצת בבואנוס איירס היפה. הלילה אנחנו ביישוב מוזר (וכרגיל פה- מכוער) CERRO SOMBRERO ישנים בסוג של מגורי עובדים, במיטות נפרדות, ומשלמים בכאב גדול 75 דולר. בולעים את הצפרדע בשקט- מחר עוברים בפעם האחרונה גבול יבשתי ונהיה שוב בארגנטינה! 50 קמ' אחרונים של rupio- דרך עפר, לשם שינוי ממש טובה, והנה אנחנו קמ' אחד לפני הגבול עוצרים לקפה אחרון בצ'ילה- יש פה מלון נחמד, מקבלים כרטיסי אשראי, יש דברים מפתיעים- חבל שלא ידענו עליו לפני- היינו מתאמצים עוד קצת אתמול…

מעבר הגבול כרגיל בין שתי המדינות האלו- קצר ויעיל. זהו. עוד קצת מגיעים לנקודת הסיום! הרוח לא נוראית- אמנם גדי צריך להפעיל כח ולהיות מרוכז מאד, אבל בשביל זה הוא פה. לפנינו 3.5 שעות נסיעה, 2 הפסקות התרעננות, האוקינוס האטלנטי כבר לצידנו- מאז החופים של פנמה וקולומביה לא ראינו אותו- מרגיש יותר קרוב הביתה.. אושואיה במרחק, יותר יפה מהעיירות שעברנו בזמן האחרון, והבניה בפח ועץ שכבר ראינו קודם שולטת פה כמעט באופן מוחלט- נחמד ביותר.

אנחנו מגיעים להוסטל שהוזמן מראש- המחירים פה גבוהים מהרגיל, ולכן פנינו לערוץ שונה- הזמנו דרך airbnb חדר בבית שהוא בעצם מין הוסטל- 7 חדרים, המטבח משמש את כולם- כולל בעלי הבית. זורו נכנס למחסן שלהם, עוד לא נתחיל לפרוק אותו- כשנדע שהמכירה סגורה נתארגן גם על זה. אנחנו מניחים שנהיה פה עד ה 15 לחודש- לא בטוח שיש מה לעשות כאן כל כך הרבה ימים, אבל זה תאריך שאם נצטרך להגיע ברכיבה לבואנוס איירס הוא טוב לנו, ועד אז יש מצב שנמכור את זורו פה. בוקר שבת- קמים לאט, מאוחר, ארוחת בוקר בעיר, ואנחנו יוצאים לטיול אחרון- הפארק הלאומי סוף העולם. נסיעה אחרונה בסיבוב הזה בדרך עפר, הנוף כבר מוכר, גם מזג האויר. הכביש נגמר פה. אבל זה ממש לא סוף העולם- לארגנטינה יש בעלות על קטע מאנטארקטיקה עד הקוטב הדרומי, והנקודה הזו היא בדיוק אמצע השטח שלה. כביש אין, אבל סוף העולם הזה הוא רק התחלה של דרכים אחרות, ובהחלט יש עולם גדול- לכל כיוון שנסתכל! המשימה האחרונה היא חותמת גדולה ויפה בדרכון, בסניף הדואר הדרומי ביותר בעולם. ילדותי אבל מתבקש..

בחזרה לעיר, הערב יש לנו ארוחה חגיגית עם אריק וסטפאנו! אלו שהקדימו אותנו כבר עזבו צפונה, לבואנוס איירס, הרבה חברים חדשים מהדרך עוד עושים את דרכם ויגיעו בסוף החודש לאושואיה, יהיו להם חגיגות משלהם… ארוחת הערב במקום חביב ביותר, האוכל ממש טוב וכך גם שני בקבוקי היין שחיסלנו.. אנחנו נפרדים בשמחה וכבר מתגעגעים- הם יוצאים מחר לאנטארקטיקה, אולי עוד נספיק להפגש בבואנוס איירס, גדי שוקל להמשיך לסיבוב קצר איתם לאורוגואי- רק אם לא נמכור פה את זורו אחרי הכל! יש לנו קונה פוטנציאלי- פט מדנמרק וחברתו הצ'כית אדלה. המחיר נקבע, ותאריך אחרון גם, אבל יש בעיות טכניות בהעברת הכסף- אנחנו רוצים את הכסף אצלינו- פה או בארץ- לפני שמוסרים לו מפתחות, הוא מתקשה לארגן העברה בדנמרק מפה, מקווים שזה יפתר- האיש כבר קנה ציוד לנסיעה והוא עם חשק גדול להתחיל! בלילה אנחנו מקבלים הודעה- הם הגיעו לאושואיה. בבוקר מאוחר אנחנו יורדים למרכז לאכול, וכשמעמידים את זורו ניגש אלינו בחור- שלום, אני פט.. היה סביר שנפגוש אותם- המרכז לא גדול וזורו בולט בשטח. הם יושבים בקפה ממול, מנסים לפתור את הבלגן עם העברת הכסף. הוא מראה לנו את כל ההתכתבויות שלו שמובילות כולן בחזרה לאותה נקודת התחלה. אנחנו שולחים הודעה לכל צאצאינו, אולי מישהו יעלה איזה רעיון.. נפרדים מהזוג ויוצאים לנמל לראות אם יש משהו מעניין שמאד מתחשק לעשות. אין. שבענו נופים, אריות ים ופינגווינים. עוד תמונה ליד שלט של סוף העולם, אנשים מבקשים להצטלם איתנו, היינו צריכים לגבות כסף על הצילומים… אחר הצהריים אנחנו מעבירים לפט פרטי חשבון של דרור בארץ, מאוחר יותר הוא מודיע שהכסף עבר. עוד לא חוגגים- רק בעוד 24 שעות זה יהיה סופי! למחרת בבוקר אנחנו יוצאים לברר על משלוח ציוד הקמפינג בחזרה לבוליביה- יקר בטירוף. ננסה אופציות אחרות. שני משרדים של נוטריונים פתוחים, אבל בשניהם הגברת החותמת בחופש. נותנים לנו 2 משרדים אחרים, אבל שעת הסייסטה הגיעה- הכל סגור עד השעה חמש.. נראה שנוכל לגמור הכל עוד היום- הולכים לארוז! אחר הצהריים במשרד הנוטריוני אנחנו מוסרים את כל הפרטים הנחוצים, מקבלים הסבר מקיף על מהות המשרד- בארגנטינה לנוטריון יש תפקיד אחר ובעצם אנחנו אצל ה'רשמת' בתרגום חופשי. מחר ב 11 בבוקר המסמך יהיה מוכן לחתימה- רואים את הסוף! הימים באושואיה ארוכים מאד ויקרים מאד- כל קפה או ארוחה מחוררים לנו את התקציב, ובמקום שאנחנו נמצאים המטבח לא ממש נח לבישול, ובלי רגשות אשמה אני מצהירה שאין לי חשק לבשל- כבר למעלה משנה שלא בישלתי ולא מדגדג לי באצבעות! בבוקר אנחנו נפגשים עם פט ואדלה במשרד, מוודאים שכל הפרטים במסמך נכונים, הפקידה מדפיסה על נייר יפה, גדי חותם, אבל זה לא סוף התהליך- אחר הצהריים היא תיקח את הנייר לבית הספר לרשמים ושם ישימו את החותמת האחרונה. יום חמישי הכל יהיה מאחורינו. אחר הצהריים אנחנו אצל הזוג- מעבירים מידע- על האופנוע, על הדרכים, נותנים עצות- הם לא תכננו כלום וצמאים לכל מידע. רביעי בבוקר, ההודעה מדרור משמחת אותנו- הכסף אצלו בחשבון. אורזים את כל הציוד, גם התיק החדש שקנינו מלא עד אפס מקום, שיחה אחרונה עם הרשמת לוודא שמחר פט יכול לבא לקחת את המכתב לבדו, ואנחנו בדרך למרכז לקפה אחרון- יש לנו טיסה לבואנוס איירס אחר הצהריים. פט ואדלה מצטרפים, מקבלים את המפתחות של זורו ועוד כמה עצות אחרונות. הם מבקשים רשות להמשיך לקרוא לו זורו- מצא חן בעיניהם… תמונות משותפות, נשיקות, וזהו. אנחנו בלי גלגלים יותר!

שוב ארגנטינה. לא חשבנו שכל כך נשמח- בסופו של דבר גם זו לא המדינה הכי מוצלחת, אבל בהשוואה לשכנותיה- היא מנצחת ובגדול! יש כמובן שכנות שלא ביקרנו בהן, אז יש לסייג את האמירה הזו. צמוד לגבול יש עיירה קטנה, אבל אין סיבה להשאר, ממשיכים לעיירה הבאה. מדהים איך ברגע שעברנו את הגבול הנוף השתנה לגמרי- אנחנו נוסעים בשטח פתוח לגמרי, נוף וצמחיה מדבריים- ממש עולם אחר. כביש 40 הארגנטינאי ידוע לשמצה בגלל הרוחות החזקות, אבל בגבול אמרו לנו שהיום משום מה אין רוח, אז כדאי לנצל זאת. אנחנו על אספלט, הדרך רצה.

חמש וחצי וצריך להחליט לאן. העיירה הבאה במרחק 130 קמ', יש אור עוד 4 שעות, מצד שני קצת מטפטף וצפויה רוח כל הדרך. אני בעד לזוז- אם אנחנו בדרך משעממת ועיירות שאין בהן עניין, לפחות להתקדם מהר- זמן מיותר אפשר לאגור בסוף הטיול. אבל זכות ההחלטה אצל גדי- בסופו של דבר הוא על ההגה ועושה את המאמץ האמיתי. גדי לובש כפפות ואומר- שלא ארצה להשאיר אותך באמצע… האמת- לא ברור מה יהיה. המקום הבא קטן מאד ואי אפשר לדעת מה נמצא בו. לוקחים סיכון- מקסימום- יש לנו שקית אורז לבישול וציוד קמפינג- WILD CAMP תמיד אפשרי! ברקע המשעמם יש נקודת אור- בעצם הרבה נקודות אור- הנוף השמיימי מדהים- המשחק של העננים והשמש, הצל שמלווה אותנו, שקיעה מדברית במיטבה- והשקיעה פה אורכת המון זמן! הרוח חזקה אבל בגבול הטעם הטוב- אנחנו יודעים שעוד מחכות לנו שעות קשות. אריק שלח דיווח מפורט- איפה יש דרכים קשות יותר, מתי הרוח נוחה יותר, איפה כדאי לעצור לישון- בחור טוב. תשע בערב מגיעים- CAJO CARACOLES. 'עיירה' של 50 תושבים, שלט גדול בכניסה- יש אוכל, מלון, קמפינג, משטרה, מרפאה ועוד ועוד. אנחנו מתגלגלים מצחוק כי רב השרותים נמצאים בבנין בכניסה. פה נמלא דלק, נאכל, נישן, ונקבל מידע. קומפקטי וחוסך זמן. בעל המקום בדלפק עסוק במשחק קוביה עם העובד ושני אורחים, אבל הוא ידידותי ויעיל. כמו שגדי מגדיר את הארגנטינאים- הם זזים, הם חיים. בהחלט שינוי מרענן באוירה. החלטנו שאנחנו אוהבים את המקום.

 CAJO CARACOLES

יוצאים, כהרגלנו, מאוחר, אבל יש אור עד 10 בלילה, והרוח רגועה. הדרך עושה עיקוף כי בכביש הקצר יש 160 קמ' בדרך עפר, ובקטע החדש של כביש 40 יש 'רק' 70 קמ', שכבר קיבלנו דיווח שהם לא פשוטים. מתחילים בכביש והנוף מדברי, פתוח ויפה. הצבעים משגעים- משחק של השמש עם העננים והשדות, פה ושם עדר קטן של גואנקו, יען קטנה, שועל בגודל של חתול. אין פומה. כמה עשרות קמ' ומתחיל העפר. הרב ממש נח לנהיגה, מדי פעם חצץ עמוק שמצריך ריכוז כדי להשאר בקוליסים, מאחר ואין רוח זה הולך די מהר וטוב.

בחצי הדרך מתחיל קצת בוץ, והוא נהיה יותר ויותר דביק. מכוניות שבאות מולנו מלאות בשאריות בוץ, וכשאנחנו עוצרים לחשוב על ההמשך יש כאלה שעוצרים להגיד לנו שלא נוכל לעבור… התלבטות קשה. אנחנו באמצע הדרך, 35 קמ' בוץ וחצץ, אחר כך עוד 40 אספלט- לקחת סיכון או לחזור? גם בחזרה זה סיכון מסוים- אם ירד גשם שוב הדרך לא תהיה עבירה כמה ימים ונשאר תקועים בעיר עלובה. אם נמשיך, גם אם נתקע בהמשך בבוץ, יש לנו ציוד קמפינג וקצת אוכל, הטענה של המקומיים היא שכמה שעות של רוח והכל יבש. אבל אין רוח… שמש יפה וקר. אתמול אחר הצהריים הטמפרטורה ירדה לשש מעלות, עשוי להיות קר מאד בלילה.. גדי נוטה לחזור, אני מעדיפה להמשיך. עושים במאמץ עוד קטע קטן להגיע לחתיכת אספלט ולהחליט שם סופית. אחרי הקטע הזה שוב יש אופטימיות, מחליטים להמשיך. ההחלטה הזו מתבררת מהר כלא נכונה- הבוץ נתקע בגלגלים ועוצר אותם, ביחוד הגלגל הקדמי, וגדי- שסומך יותר מדי על הכח של זורו- בעצם גומר את הקלאץ'. אין ריח כי הטכנולוגיה חדישה, ואנחנו מוצאים את עצמנו עומדים לצד הכביש, המפלצת שלנו כבדה מתמיד, נותר לנו רק לחפש מקום מתאים להקים אוהל ולקוות שהערב או מחר נצליח לעצור מישהו עם טנדר שיקח אותנו הלאה. אנחנו לא לבד, בהמשך הדרך עוד מכונית עם משפחה שהחליטו לישון במקום להתאמץ לשווא, יותר רחוק קמפר גדול עם שני זוגות. אנחנו יודעים שיש עוד כמה אבל לא רואים אותם- הם הצליחו להתקדם קצת יותר. מקימים אוהל, מכינים מרק, וכשהחושך יורד אנחנו זוחלים לשקי השינה עם בגדים חמים נוספים למקרה ש, אבל לא כל כך קר, והרוח- שעכשו אנחנו מייחלים שתגיע ותייבש את הדרך, לא מגיעה.

הבוקר עולה מקסים, הדרך במצב קצת יותר טוב, ואנחנו שוקלים אופציות- לעלות שנינו לרכב עם הציוד עד העיירה הקרובה ולמצוא חילוץ, או שאני אשאר וגדי יסע, או לחכות עוד כמה שעות ולנסות להגיע בעצמנו אחרי שנעמיס אותי ואת הציוד על רכב. בינתיים מכינים קפה בשארית המים, מסדרים כסאות מהמזרנים שלנו, ונחים. תיירים שעוצרים משאירים לנו מים- לפחות נוכל לשתות קפה או לבשל אורז אם נהיה פה הרבה שעות.. הרכבים שעוברים מנפנפים לנו לשלום- נראה כאילו אנחנו בפיקניק! אם נצטרך לעצור מישהו זה יהיה רק בעמידה באמצע הכביש. לקראת 11 אנחנו רואים רכב גדול מתקרב לכיוון הנכון. גדי מחליט שאלו ההולנדיות שפגשנו בצ'ילה. צודק. הן עוצרות בצחוק גדול- מה אתם צריכים? היום אנחנו נעזור לכם! אנחנו מעמיסים עליהן את כל הציוד ואותי, וגדי נוסע לפנינו בשארית הקלאץ'. זה מכריח אותן לנסוע לאט מאד, אבל הכל בסדר- הן לא ממהרות לשום מקום.

סוף סוף מגיעים לאספלט, ועדיין בנסיעה איטית- לעיירה. TRES LAGOS כל כך קטנה, שהדרך היחידה לצאת מפה היא לעבור בין כל בעלי הטנדרים עד שנמצא מישהו שיקח אותנו לעיר הגדולה- 170 קמ' מפה. זה רק עניין של כסף… מוצאים מישהו שאבא שלו יכול לקחת אותנו, מו'מ עקשני מוריד את המחיר מ 4000 פסו ל 3500, ובשלש וחצי אנחנו יוצאים לדרך. האבא נהג זהיר מאד- לא מגיע למאה קמ'ש, שעתיים לפחות. מזל שהמכונית חדשה ונוחה. הנהג שתקן, אנחנו נרדמים.. לקראת שש בערב- עיר. EL CALAFATE. עיר גדולה יחסית, תיירותית לגמרי, מכאן יוצאים לטיולים בקרחונים- PERITO MORENO הוא המפורסם ביותר אבל יש עוד. המוסך של האופנועים סגור- שבת אחר הצהריים ואין עם מי לדבר. מתישבים במסעדה עם וי-פי ומשחררים הודעה בפייסבוק. תוך שעה כבר יש תגובות מכל רחבי הגלובוס, שמות של מכונאים (כולם ממליצים על זה שאליו רצינו להגיע), שמות של אנשים ומקומות ללינה (כולם כמעט שולחים אותנו לאותו אדם), עצות איפה לקנות חלקים, בקיצור- החברים מוכיחים את עצמם! אנחנו פוגשים את סטפאנו שעדיין בעיר, כנראה יזוז דרומה. אנחנו נשארים כאן- מקווים שעד סוף שבוע הבא נוכל להמשיך. הודעה מאלברטו- היום הגיע לאושואיה, מחר מתחיל לעלות צפונה לכיוון בואנוס איירס. הבן אדם הצהיר כמה פעמים שהוא עושה את הנסיעה לשם נסיעה, אבל זה נראה מטורף. הוא אומר- אני רוכב, אני לא תייר!… ההוסטל שאליו אנחנו נוסעים נמצא בצד השני של האגם, זורו נגמר 500 מטר לפני הבית- עליה מטורפת- אפילו ברגל קשה לעלות. קרלוס, המארח, בא עם הטנדר שלו וגורר אותנו עד החניה. בלי ציוד ובכביש ישר עוד אפשר לנסוע קצת, אבל זה באמת הסוף..

מחר ניסע למרכז ונתארגן על המחשבות, המידע הרב, נצטרך להכין אופציות לפעולה- אנחנו 1000 קמ' מהסוף- אין מצב שלא גומרים! יום ראשון- יש בעיר ארוע גדול עם סוסים, בצהריים תחרויות ריצה ובערב רודיאו בסגנון גאוצ'וס. יש מה לעשות בעיר. על תחרויות הריצה ויתרנו- עברנו מקפה לכוס יין ולמסעדה, תוך כדי איסוף נתונים מכל ההודעות שקיבלנו ובחינת כל האפשרויות שלפנינו. לשכור רכב ולטייל באזור, לצאת לטיול מאורגן, והכל כמובן תלוי בתשובות שנקבל מחר במוסך. הרודיאו מתחיל ואנחנו כמעט מתחרטים שחיכינו- זה נראה נורא. שיטת האילוף היא במכות ובעיטות, קושרים לסוס את הרגליים וכשהוא על הרצפה מקימים אותו באלימות- ממש לא נעים לראות. אנחנו קמים לעשות סיבוב, המון סוסים במכלאות, אנשים מוכרים ציוד של גאוצ'וס, דוכני אוכל- יריד אמיתי. לא ברורה לנו צורת הלבוש- בגדי גאוצ'ו כמובן, אבל נעלי הבד- אלפרגטס- ממש לא נעל מתאימה לעבודה בשדה. לפני שהרוכבים עולים על הסוס הם מחליפים את הנעליים למשהו שנראה כמו גרב מעור שאותה קושרים לרגל וסביבה מהדקים דורבנות. יש הרבה טקסיות בכל ההתארגנות.

הרבה אנשים חובשים כובעי גאוצ'ו, הרבה רוכבים סתם מסביב- כולל ילדים שרואים שזו לא הפעם הראשונה שלהם על סוס. השלב הבא הוא הרודיאו עצמו- הגאוצ'ו עולה על סוס לא מאולף וזה מנסה להפיל אותו- כמו בארועים כאלה בארצות הברית, רק שזה בספרדית… על הבמה שני אנשים- אחד מכריז מי הרוכב ומאיפה הוא, והשני, עם גיטרה, מלווה את כל העסק בשירה. אימפרוביזציה במיטבה- הוא מכיר כמעט כל אחד, את ההורים והדודים, ומעודד את הרוכבים בשירה. ארוע 'קמפו' במיטבו. אחרי שעה מספיק לנו, מה גם שמתחיל לטפטף, הגיע הזמן לחזור לחדר שלנו. יום שני, עשר בבוקר אנחנו במוסך. אמרו שפותחים בעשר? אז אמרו! הג'ינג'י מגיע, אפילו לא מתנצל על האיחור- אם לא היינו מקבלים כל כך הרבה המלצות עליו היינו בורחים- לא עושה רושם של מישהו רציני.. הוא אומר שיפתח את זורו רק אחר הצהריים כשבעל הבית יגיע. יש לנו את כל הבוקר לעשות טלפונים בעניין. העניינים מתחילים להסתבך- לא מוצאים את החלק. עד הצהריים כבר יש לנו עשרה טלפונים של מוסכי BMW בכל ארגנטינה, ויש שתי אופציות- בסלטה, וקצת יותר זול במוסך קטן בבירה. הבחור בבואנוס איירס מאד אוהד- מסתבר שכבן של דיפלומט הוא גר בארץ 3 שנים, אומר שצריך לחזור.. עוד סיבוך קטן- אי אפשר לשלם באשראי, חייבים מזומן, הכספומט נותן 2000 פסו כל פעם, ולא בכל בנק. אנחנו מתחילים לטייל בין הבנקים לאסוף מזומן… אחר הצהריים במוסך- כבר רצו להגיד לנו שהם לא עושים את העבודה- מסתבר שבדגם הקודם היה צריך לפרק את האופנוע לשניים כדי להגיע לקלאץ'! גדי מתעקש- בררנו וצריך לפתוח מקדימה- עבודה של שעה וחצי. הם ניגשים לעבודה, ובאמת פחות משעה וחצי והכל בחוץ. עכשו ברור מה צריך להזמין, מחר יוצאים לדרך. אצל קרלוס- המארח שלנו, יש אורח נוסף מברזיל, מטייל כבר חודשיים ועדיין הוא בוכה על הבדידות… שלישי בבוקר אנחנו בסיבוב בנקים נוסף- צריך להפקיד 17000 פסו, אנחנו אוספים עד 8000 ביום, בסוף נצטרך להשאר עוד יום רק בשביל להוציא כסף לשלם על החדר ובמוסך… ברחוב שומעים פתאם הרבה עברית- קבוצה של מבוגרים בטיול מאורגן של חברת דרכים. מחליפים חוויות, למרות שזה סוג אחר לגמרי של טיול. אחרי ההפקדה קופצים למוסך כי גדי חייב לוודא שהכל מחכה במקום, ובצהריים אנחנו סוף סוף יוצאים בראש שקט לטייל.

הקרחון הגדול- PERITO MORENO- הוא הקרחון ה'מתפוצץ'. מדי פעם נופלת חתיכה לאגם ברעש אדיר- נשמע ממש כמו פיצוץ וכשמנסים להבין רואים שזו ממש חתיכה קטנה. בעצם אלו חתיכות ענקיות, כי לקרחון יש גובה של 50-70 מטר, אורכו כ 5 קמ', וכשעומדים ממול לא קולטים את הגודל.. אנחנו מטיילים בנחת בשביל שמאפשר נקודות תצפית על הקרחון, מדי פעם שומעים קולות פיצוץ ומנסים לזהות איפה נפלה חתיכת קרח, מראה מרשים.

בשעה די מאוחרת אנחנו שוב בבית, הערבים כל כך ארוכים.. עשר ורק מתחיל להחשיך! עוד יום- היום צריכה להגיע החבילה עם הקלאץ' ואנחנו קמים מאוחר, יושבים לשתות קפה במרכז, ולקראת שתיים הולכים לבדוק. מזל- המשרד כבר היה אמור להסגר להפסקת צהריים אבל עוד לא גמרו לפרוק את כל החבילות שהגיעו, ועוד מזל קטן- החבילה שלנו גם ביניהן. אנחנו מודיעים לקולו (colorado) ולמונו שעוד שעה אנחנו אצלם והולכים לחגוג על ארוחה. שש בערב אנחנו כבר יושבים על זורו שלנו, התיקון עלה חצי ממה שהיינו משלמים במוסך המורשה, כולם מרוצים. אפשר להמשיך. עכשו צריך להחליט- האם נוסעים מחר לפונטה ארנס, סבוב קטן, או ישר לאושואיה כדי להפגש עם סטפאנו ואריק לפני הפרידה הצפויה. למה תמיד צריך להיות בכאלו דילמות הרות גורל?.. יש זמן להחליט בבוקר, שכן החלק הראשון של הנסיעה בכל מקרה עובר באותו כביש, ככל שמתקרבים לנקודת ההחלטה פחות בא לנו להסתובב בדרכים- עוד נופים, עוד הרים, עוד רוח פראית. יאללה- לאושואיה!

צ'ילה. חוזרים אחורה לעולם השלישי? רק קצת- זה בפרוש לא ארגנטינה, אבל משהו באמצע.. שבע וחצי בבוקר אנחנו כבר בגבול, תורים עצומים מחכים להכנס אבל מעבר הגבול מסודר וקל וזה הולך די מהר. יש תנועת תיירות רבה מארגנטינה- חלקה תיירות קניות- צ'ילה הרבה יותר זולה ואנשים מנצלים את העובדה כדי לעשות שופינג. קר מאד- 10 מעלות בערך, אבל הנסיעה מביאה אותנו די מהר לגובה של 1500 מטר ומתחיל להתחמם. בעיר הראשונה כבר מתחילים להתקלף מהשכבות, ולקראת צהריים אנחנו בסנטיאגו- חם ולח. העיר מסודרת, מודרנית, וההוסטל שלנו נמצא בבית ישן וגדול כמו כל הבתים בשכונה. קסה מטה CASA MATTE הוא מקום של אופנוענים- יש חצר עם כל כלי העבודה כך שאנשים יכולים לטפל באופנועים שלהם וזה מקום מפגש למטיילים. רב האורחים כרגע רק מתחילים את הטיול, אבל הגיע היום זוג אנגלים מבוגרים מאיתנו שכבר מסתובבים ביבשת שנה וחצי, ולהפתעתינו אנחנו פוגשים פה גם את דוד. הבעיה הגדולה- בעלי ההוסטל בחופשה ואין עם מי לדבר- יש מישהו מטעמם שיושב כל היום במקום אבל אפילו לא יודע איפה יש מכבסה באזור.. ללמוד ולהפנים. אחר הצהריים נסיעה למוסך לקנות חלק למחזיר שמן של הבולם שמזיע, וארוחה קלה באזור הבוהמי. גם בערב יוצאים לאותו אזור לאכול- רחוב מלא במסעדות והמון רעש. בבוקר מקרה מדכדך- צרפתי שעובר למלון אחר אבל לא גמר לסדר את האופנוע ובעל ההוסטל לא מוכן שישאר בחנייה עוד יום. הרגשה לא נעימה. את היום הבא מקדישים לסידורים- גדי נוסע למוסכניק מומלץ לעשות את העבודה, אני אחראית על נקיונות- כביסה וניקוי הארגזים שלנו- צריך לצלם את זורו במיטבו בשביל המכירה הצפויה! אכזבה גדולה כשמתברר שאין להשיג כרטיס טיסה לאיי הפסחא. כבר שבועיים שלא ניתן להזמין באתר האינטרנט, רק להתקשר, ועכשו שסוף סוף הצלחנו להתקשר מסתבר שיש שם פסטיבל בסוף החודש ופשוט אין כרטיסים. עוד משהו נוסף לרשימת ה'נצטרך לבא שוב'.. בערב אנחנו נפגשים עם לילך, שכבר שנה וחצי גרה בעיר ועובדת בחברה שמחפשת נחושת. קצת לשמוע על החיים בעיר הזו וההתמודדות עם הצ'יליאנים- לא פשוט- כמו בכל אמריקה הלטינית! בהוסטל אנחנו פוגשים 2 אופנוענים שהגיעו מקולומביה, זוג בגילנו שהכירו פה- היא מהעיר, הוא אמריקאי- התאהבו והחליטו לחלק את חייהם בין 2 מדינות, חוץ מהם יש פה 3 בחורים צ'כים ויפני שקנו אופנועים חדשים ויוצאים לטייל ביחד, בינתיים, בחור אמריקאי מטקסס שכבר פגשנו באויוני ועכשו הצטרפה אליו החברה המקסיקנית שלו, אנגלי בודד וזוג האנגלים, אוסטרלי אחד ועוד אמריקאי שבא לחפש אופנוע לתחילת טיול. ודוד, שעובר ממסיבה למסיבה. ערב רב… סנטיאגו לא מפתה אותנו להשאר יותר, בבוקר מתארגנים בנחת ובדרך החוצה מהעיר נוסעים לרחוב של חנויות האופנועים לקנות לגדי מגפי רכיבה חדשים- הישנים כבר מפורקים לגמרי. שוב אנחנו נתקלים באזלת היד של המקומיים, כמו בכל דרום ומרכז אמריקה- הם פשוט לא אוהבים לפתור בעיות..

אנחנו יוצאים לדרך בשמחה, אם כי בחשש מסוים. כבר כמה ימים שכל אזור מרכז צ'ילה אפוף עשן- כ 90 שריפות ענק משתוללות ואף אחד לא יודע בוודאות אם אפשר לנסוע דרומה או שהכבישים יהיו חסומים. לקראת ערב מגיעים לעיר שממנה אם יהיה צורך נוכל לנסוע מזרחה ולחזור לארגנטינה- הכביש הראשי עמוס מכוניות של מטיילים- סוף שבוע בשיא העונה. השעתיים האחרונות של הנסיעה באובך קל- זה לא ממש עשן, אבל האויר מלוכלך. בסוף הנסיעה יש גם ריח קלוש חרוך. עוצרים לקפה במרכז העיר כדי לנסות למצוא איך להגיע למלון שהזמנו, ושני אחים אמריקאים בגילנו מתחילים להפציץ אותנו במידע- הם חוזרים מהדרום עם אופנועים, ולטענתם 150 מייל דרומה מכאן כבר אין זכר לשריפות ועשן. המידע בהחלט מרגיע- לחזור לארגנטינה ולרדת דרומה בכביש 40 כדי להכנס שוב לצ'ילה בהחלט לא בא לנו- גם טיילנו כבר באזור הזה לפני שנתיים וגם הסבוב הזה מוסיף עוד 3 ימים לזמן שקצת קצר לנו. בבוקר חוזרים לכביש הראשי ומתחילים להדרים. אם אתמול ליוו אותנו האויר העכור וריח החריכה, היום מלווה אותנו ריח מנסרות. כמות העץ המעובד אין- סופית, וזה מתבטא מאד בבניה- כאילו אנחנו שוב בצפון אמריקה.

יש רוח חזקה כל הזמן, אנחנו עוצרים להרבה הפסקות ובכל אחת פוגשים עוד אופנוענים. גם ממול יש תנועת רוכבים ערנית- זה סוג של משפך די הכרחי, ובין האופנוענים יש גם כמה מצחיקים. בחורה שנוסעת על וספה עמוסה ומאחריה כמו כלב שמירה בחור עם אופנוע רציני- היא מבוגוטה והוא מפיורה- נפגשו בדרך, התאהבו ועכשו מטיילים ביחד. איש עם אופנוע כמו שלנו שלא מצליח לתקן פנצ'ר וכשגדי מראה לו תופס את הראש- איך טעה ככה. גדי צוחק- כל מי שיש לו אופנוע וקשר מאחור שק שינה מרשה לעצמו להגיד שלום… אחרי נסיעה ארוכה אנחנו נכנסים למקום שיש בו בקתות וגם מסעדה ממש על הכביש הראשי- מצוין שמחר נוכל מוקדם בבוקר להמשיך בנסיעה ואפילו להגיע לתחילתה של הקרטרה לפני סוף היום. הצלחנו להקדים ביומיים את התכנון מה שמאפשר נשימה בהמשך. הודעה מפטריק- הוא הגיע לסוף העולם! אנחנו מזכירים לו שהוא חייב לנו ארוחת ערב וזה לא נגמר עד שנפגש. מקווים בשבילו שהוא בסדר ויוכל להמשיך אם ירצה! בבוקר ממשיכים עד PUERTO MONTT שער הכניסה לכביש 7- CARRETERA  AUSTRAL מפה והלאה זהו כביש שחלקו סלול וחלקו דרך עפר, עובר ליד החוף הפסיפי ובין אגמים. אורכו כ 1200 קמ', אבל לא נעשה את כולו כי אחרי 800 קמ' בערך נעבור לארגנטיה לכביש 40.

אחרי שעה נסיעה מגיעים למעבורת, חצי שעה נוחה של שיט ואנחנו יוצאים לעוד שעה רכיבה עד המעבורת הבאה. את הלילה עושים בעיירה שהיא תיירותית לגמרי אבל לא ממש מזמינה להשאר. הכל נראה לא מטופל, אבל התושבים, כמו גם התיירים, לא עושים עניין משום דבר.. לא ידענו שהצ'ילאנים לא כל כך חכמים- תרבות של 'יהיה בסדר' ותשובות מטופשות שהן חלק מההתנהלות. למשל- הולכים לקנות כרטיס למעבורת אבל התעודות נשארו בחדר. שואלים אם אפשר לשמור מקום ולבא מאוחר יותר עם התעודות. לא, הם סוגרים עוד רבע שעה. אבל היא יכולה לרשום אותנו ושנביא לה בבוקר את התעודות.. זה הנוסח המקובל של תשובות. לא, אבל כן..

שבע וחצי בבוקר אנחנו בירידה למעבורת, אבל אופנועים עולים אחרונים- יש לנו כמעט שעה לשתות קפה בינתיים. סוף סוף כולם נדחסים פנימה, נשאר קצת מקום בשבילנו ועוד אופניים. מלא רוכבי אופניים בדרך הזו- אירופאים והרבה ארגנטינאים. בכלל יש תנועת תיירים ערה מארגנטינה גם בחלק הזה של צ'ילה. הבוקר גשום אחרי לילה גשום, אריק אמר שכל בוקר יורד גשם, רוכב גרמני שפגשנו בפוארטו מונט טוען שהיה לו יום גשום אחד בלבד. נקווה לטוב- אנחנו לא אוהבים להרטב!
3 שעות במעבורת. כמה שהנוף יפה, בסופו של דבר אנחנו ישנים.. בחוץ קר מאד, ויש לנו נסיעה קצרה בכביש לא סלול עד קטע המעבורת הבא- כל מי שירד מהמעבורת מגיע לבאה בתור- אין שום דבר בדרך. 2 רוכבי אופניים תפסו טרמפ עם טנדר, השאר יחכו למעבורת הבאה בעוד 4 שעות. הגענו מוקדם משחשבנו ולכן נאריך קצת בנסיעה היום. בשש בערב אנחנו נכנסים להוסטל- הנחמד ביותר, ואולי עדיף להגיד רק- נחמד, כי לא היו נחמדים עד עכשו, פשוט כי יש בו גישה קצת תיירותית. במסעדה יש 2 סוגים של תפריט, המלצרית מסבירה שיש או 7000 או 8000 פסו. עכשו צריך לברר מה מקבלים תמורת הסכומים האלו.. כבר הבנו שחוכמה היא לא הצד החזק שלהם, נוסיף לזה גם אסתטיקה ברמה ירודה, וגם חשק נמוך מאד לעבוד. כמו שגדי אמר- כמו בוליביה רק יקר. בבוקר אנחנו מחליטים לא למהר- מזג האויר יפה, היום ארוך מאד, ממילא נסע הרבה, אז שיהיה בנחת. ההחלטה מתגלה כטעות מאוחר יותר, כשאנחנו מגיעים לעוד אחד מהמחסומים שיש בכביש בגלל העבודות, רק שהפעם זה לא כמה דקות כמו קודם, אלא 4 שעות!

מכל הרכבים מתחילים לשלוף צידניות, רוכבי האופניים מצוידים בחטיפים, מזל שהבוקר הכנו סנדוויץ' ושיש מים לקפה.. קצת מנמנמים,קצת מפטפטים עם מטיילים אחרים, טיול לנהר שלצד הכביש- איכשהו עברו השעות, ובחמש וכמה דקות אנחנו שוב בנסיעה, רק שעכשו אין חשק לרכב כמה שעות.. אנחנו עוצרים בכפר ויז'ה אמנגואל ללילה, ארוחת הערב שבעלת הבית מגישה טעימה, והבית חמים ונעים. טיול קצר בחוץ מאשר את ההנחה שלנו- אין פה כלום מעניין, והמקום מכוער להפליא. כל הדרך הזו, שנחשבת לאחת היפות בעולם, קצת טריקית- מצד אחד נופים יפהפיים, מצד שני- חלק ניכר מהנסיעה בדרך בין עצים כך שלא רואים נוף. האזור חקלאי מאד, אבל הרבה מתפרנסים מתיירות והתנאים התיירותיים בסיסיים ביותר, וגם יקרים יחסית. שוב, כמו קטעים אחרים במסע שלנו- אם היינו רק פה מן הסתם היינו מתרשמים הרבה יותר, אבל אחרי כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה מראות- אנחנו לא יוצאים מגדרנו.. אולי הקטע הבא יהיה מרשים יותר.

בבוקר יוצאים מהכפר לנסיעה ארוכה בדרך עפר. הדרך לא נוראית כמו שחששנו, והנופים יפים כמו שחשבנו. עצירה למנוחה בעיר KUYHAIQUE שסוף סוף נראית כמו שצריך להראות מקום תיירותי, ושם אנחנו פוגשים גם את סנוניות הגל העולה- הנוער הישראלי שמגיע מארגנטינה צפונה. אנחנו מתלבטים עד לאן להמשיך- צריך להתחשב בכמה גורמים שלא תמיד מתאימים אחד לשני… קודם כל מזג האויר (בינתיים מתנהג יפה), שנית- המרחק בין הישובים (מקום לאכול ולישון), שלישי ואולי הכי חשוב- מצב הדרך.

עוצרים לתדלוק כפול, מצטרף אלינו אופנוען אוסטרי- חבוט ועייף- בא מדרום וכולו סיפורי אימה. הרוח כל כך חזקה בכביש 40 הארגנטינאי שאי אפשר להרים יד לקסדה, פעם אחת הוא נזרק ונפל מעצמת הרוח. בכביש שעוקף את האגם הדרך איומה- כורכר עמוק, בוץ, נהגים משוגעים- אם היה יכול היה עולה על מעבורת במקום לעשות אותה, אבל 3 ימים לא היתה מעבורת בגלל מזג האויר. מכניס אותנו להתלבטות חדשה. מה שמכריע את הכף הוא הרפטינג שמחכה ליד ריו טרנקילו. ממשיכים להדרים מסביב לאגם! הוא מספר לנו שלפני העיר יש שלט בעברית- אין לו מושג מה כתוב שם, אבל אנחנו כבר יודעים… השלט מתגלה לנו בכניסה לבית קטן- כל האחים מוזמנים. את השער פותח בחור חביב שמחכה לשמוע אם אנחנו אכן ישראלים, ובתוך הבית- אחיו למסע רוחני. נראה שהם זוג, אבל הם לא מנדבים מידע על עצמם (הבחור מאירופה- מה זה משנה איפה, עכשו הוא כאן. גדי מחליט שהוא עבריין נמלט..) חוץ מהעובדה שהם נוצרים מאמינים שרואים שליחות בלארח ישראלים ולהסביר להם שהעם היהודי הוא העם הנבחר. על הדרך גם ממליצים לשאול את אלוהים אם ישו היה משיח אמת ואם התשובה היא כן, אז כדאי להתחיל ללמוד ולבדוק את הנושא.. הרבה חבר'ה נשארים אצלם לארוחה, ללינה, לפעמים כמה ימים. גם מבוגרים יותר, לא רק הנוער. אין כאן כנראה עניין עסקי, לא נשארנו כדי לגלות- מראש הרחנו על מה מדובר והתעקשנו רק לשתות קפה ולהמשיך. תשע בערב אנחנו מגיעים. RIO TRANQUILO. חיפוש אחר מקום לינה, ולפני שגם זה לא ישאר אנחנו לוקחים 'כוך' עם שתי מיטות, השרותים משותפים, ורצים לאכול משהו. לפחות האוכל טעים ויש חבורה גדולה שמנגנת נחמד ומנעימה לנו את הערב. היה יום ארוך.

בוקר- אנחנו מחליטים לקחת שיט אל מערות השיש. שעה וחצי בסירה, 10 אנשים, עושים את דרכנו באגם הגדול בצ'ילה, שהוא מקסים ביותר- צבעי כחול שונים, מים שקטים, הרים גבוהים שחלקם מושלגים מסביב, וגולת הכותרת- סלעים 'צעירים' בני שש מאות מליון שנה שלא מתאימים לשימוש מסחרי. יש פה צורות מרהיבות וצבעים מדהימים גם של הסלע וגם של המים, וביחוד בנקודות המפגש. כמובן שהדביקו שמות- יש 'מערות' ויש 'קתדרלה', 'קפיז'ה', אנחנו מנסים להבין האם אנשים חייבים שיאכילו אותם במידע כדי לראות את הדברים, והאם זה מוסיף להנאה או גורע. נראה שלאף אחד לא משנה- כולם כל כך עסוקים בלצלם, להסריט ולתעד. (סטירה עצמית- לא לשפוט!)

כמעט צהריים ואנחנו שועטים קדימה. גדי החליט שמעונן וקר מדי לרפטינג. שואל- את מאד רוצה? ואני כל כך שמחה לוותר… לא התנגדתי רק כי הוא כל כך רצה.. דרך העפר ממשיכה כמו אתמול, הגשם מסרב לרדת, סך הכל הנסיעה טובה, והנוף רק משתפר. עולים, יורדים, האגם רב הזמן ברקע בצבעים נקיים וחזקים, העננים משחקים עם השמש, זורו מתנהג למופת והנהג משובח- יום משגע!

 

קמפר עוקף אותנו במהירות ואחרי חצי שעה נסיעה אנחנו רואים אותו עומד בצד, 2 בחורות מנפנפות לנו לעצור. תיירות מהולנד ששכרו רכב לטיול של חודש, יש להן פנצ'ר. אנחנו עוצרים לעזור להן, אחרינו עוצר רכב עם משפחה צ'יליאנית שכבר כמה קמ' נוסעים אחרינו כי המפתחות שלי נשארו תלויים בארגז מאחור והם מחכים שיפלו כדי לאסוף אותם.. גדי והבחור עובדים קשה אבל בסוף מצליחים להחליף גלגל. עצירה ארוכה אבל הכרחית במקומות האלו. ממשיכים.

עצירת קפה בעיירה קטנה, אנחנו דנים בינינו האם יתכן שעם שלם הוא בעל אינטיליגנציה נמוכה. גדי אומר שזה קצת שחצני לקבוע דבר כזה. שאלה פשוטה למלצרית ואנחנו מקבלים תשובה מוחצת לדיון- כמה קמ' יש מפה עד הגבול עם ארגנטינה? היא מסבירה שלא תמיד זה אותו דבר בגלל תנאי הדרך ומזג האויר, אז אי אפשר להגיד כמה קמ', אבל זה קרוב לשעתיים. (??!!) ועכשו לניתוח הטיפשות- האם היא ענתה הפוך או התכוונה למה שענתה? עוד לא ארבע ואנחנו מגיעים לעיירה הבאה- CHILE CHICO. נראית כל כך לא צ'ילה! אולי בגלל שאנחנו רק 3 קמ' מארגנטינה.. עוברים בקלות ובמהירות- לאף אחד לא אכפת מהאזרחות הנשכחת של גדי, חששות שוא שכל כך הטרידו אותנו והתבררו כלא כלום.. להתראות צ'ילה נפגש שוב בהמשך!

 

 

 

 

ארגנטינה היא קפיצת מדרגה של ממש- החל מהעובדים במעבר הגבול, השילוט בכבישים, העיירות הקטנות. בבת אחת מזג האויר משתנה ואנחנו מתחילים להתקלף מהשכבות- חם, יבש ושמש חזקה. בצהריים הרחובות שוממים- הסייסטה נולדה כנראה בגלל השמש… עוצרים לתדלק את עצמנו ואת האופנועים 70 קמ' מהגבול. דלק אין. בגלל ההצפות שהיו דרומית מכאן הכביש הראשי חסום- אנחנו רואים את התמונות בטלוויזיה והלב נחמץ- הבוץ והמים ממש נשפכו לתוך הבתים והחנויות, אבל יש התארגנות יפה של תרומות ועזרה למשפחות. ההתארגנות הממשלתית קצת פחות טובה- במקום שיעבדו 24 שעות בכל הכח, יש מעט מאד טרקטורים שמפנים את הכביש, וצופים שרק ביום ראשון תתחדש התנועה. מישהו ברחוב מתנדב להוביל אותנו לחנות שמוכרת דלק- קצת יותר יקר אבל יאפשר לנו להתקדם לכיוון צ'ילה אם נחליט כך. במסעדה שמצאנו אנחנו אוכלים שניצל מצויין- אין ספק שהגענו לארץ האוכל הטעים! ואם נשאר במסעדות הקטנות המקומיות הוא גם יהיה זול..

ניגש לשולחן שלנו גוסטבו, גם לו יש אופנוע ויש לו הוסטל לאופנוענים בעיירה קרובה, מזמין אותנו לקפה אצלו. אנחנו מסתכלים על המפות- מתאים לנו לעצור שם ללילה ואז להחליט איך ממשיכים. שעה נסיעה ואנחנו מגיעים- HUMAHUACA, שהיא מקום מתוייר מאד, נקי, נעים ומסודר. העיירה מלאה לחלוטין בתיירים זרים ומקומיים- כל מי שרוצה להגיע דרומה ולא יכול. לפני שנשאר בלי מקום לינה אנחנו ממהרים להוסטל שלו, פוגשים את אשתו שממהרת להכין לנו קפה- כבר קיבלה דיווח על בואנו, והחדרים היחידים שיש עדיין פנויים הם אחד זוגי ואחד עם 4 מיטות בלי שרותים. פחות נח אבל זה מה שיש- האופנועים נשארים ברחוב, הוי-פי לא משהו, אבל המקום חמוד והמארחים יודעים את עבודתם.. השעה התקדמה שוב ויש אור כמעט עד שמונה, חם מאד אבל בערב נהיה קר- מדבר אמיתי. ארוחת ערב במסעדה אמיתית- גם המחיר של מסעדה, פעמיים נכנסות 3 נשים, מבקשות רשות מהבעלים ופוצחות במופע מוזיקה קצר. כבר ראינו קודם את התופעה של מטיילים שאוספים ככה כסף לטיול, השלישיה האחרונה היתה ממש מוצלחת, נותנים להם בשמחה. זאת הארוחה האחרונה של כל החבורה ביחד- אנחנו מחליטים להשאר כאן עוד יום לפחות כדי להתארגן על הצמיג שצריך להחליף וסתם לנוח עד שהכביש לסלטה יפתח- האחרים מחליטים לצאת מחר מוקדם בבוקר לצ'ילה. יש להם תכנית שאפתנית מאד- 500 קמ' נסיעה, עם עליה לגובה של כמעט 5000 מטר, ובתוספת מעבר גבול. הם רוצים לעשות את זה ביום אחד, לנו זה נראה מטורף. נקבל דיווח בהמשך.

קארן ודיטר מדווחים שהם בעיר קצת דרומית לנו, מתכוונים לנסות להגיע לסלטה בדרך עפר מחר כי הם חוששים ששוב ירד גשם והכביש יחסם עוד לפני שיפתח. ביקשנו גם מהם דיווח. פטריק נמצא בצ'ילה- לטענתו המדבר שכולם נוסעים אליו משעמם, הוא יורד דרומה דרך צ'ילה, נפגש בהמשך. חשבנו שאלברטו פגש את פטריק בקוסקו, מסתבר שלא, אבל אופנוען אחר סיפר לו עליו, והסיפור אומר שפטריק יצא לטיול הזה בידיעה שהוא לא חוזר חי הביתה, אבל הוא לא מוכן להלחם בסרטן ומעדיף למות בטיול. יתכן שזה נכון- קצב העישון שלו נראה לנו כמו סוג של התרסה, אבל מההכרות הקצרה נראה לנו שהוא עדיין רוצה לחיות… בבוקר נפרדים, נשמור על קשר ואולי עוד נפגש בפטגוניה. אם לא- מתישהו כל אחד בנפרד עוד יגיע לישראל. אריק מתלבט איך- או שיטיס את האופנוע מפרגואי לדרום אפריקה ויעלה צפונה, או שיגיע לישראל וימשיך למזרח הרחוק. אלברטו מטיס את האופנוע שלו לאנגליה ומשם ימשיך הביתה לספרד, יחכה לפרוייקט הבא, כנראה במקסיקו. סטפנו יטיס את האופנוע לספרד ומשם יסע הביתה לאיטליה ואחר כך כנראה בעקבות החברה. אנחנו הודענו שאנחנו חוזרים בסוף פברואר הביתה לעבוד, ובעוד שש- שבע שנים, כשעמית ישתחרר מהצבא נצא שוב לטיול אינסופי. ההחלטה עושה לנו הרגשה נהדרת! את הבוקר אנחנו עושים בבטלה תוך כדי נסיונות לפתור את בעיית הצמיג שלנו- לא נוכל לצאת לנסיעה ארוכה בלי להחליף- אבל עוד אין תשובות טובות. גדי מתחיל להשתגע מחוסר ידיעות ומחוסר מעש, אבל לקראת ערב הכל מתחיל להתבהר- קארן ודיטר נסעו לסלטה בכביש העוקף, היה לא קל ולקח להם 7 שעות, אבל זה אפשרי. זוג פולנים עם אופנועים שיותר מתאימים לשטח מגיעים מסלטה להוסטל שלנו- הם טוענים שעשו את הדרך הזו בארבע שעות. דניאל, הבן דוד מבואנוס איירס מתנדב לגשת לסוכנות בעיר, לקנות לנו את הצמיג ולשלוח לטוקומן. הכל ברור לנו עכשו- ממשיכים בתכנית המקורית, מחר יוצאים לסלטה! כמה עשרות קמ' ראשונים על הכביש בנוף מדהים של הרים צבעוניים ואז יורדים לדרך עפר מסודרת אך עם בורות גדולים מלאים חול מדי פעם, מה שמצריך נהיגה זהירה וערנית. זה לא כל כך נורא כמו שתיארו לנו, ולמרות הדיווחים שקיבלנו אתמול- אנחנו די לבד על הכביש. הנוף בהתחלה מדברי ואנחנו עוברים ליד אזור שנקרא סלינס גרנדס- משטחי מלח אבל לא כמו בסלאר של בוליביה, פה ושם בית קטן בודד, עזים וכבשים וגם קצת אלפקות. הדרך מתמשכת, קצת יותר משעתיים עד עיר קטנה עם שם גדול- סן אנטוניו דה לוס קוברוס.

קצת דרך סלולה ושוב יורדים לדרך עפר של כעשרים קמ'. נתקלים בכמה שלוליות ענק שאין בעיה לעבור אותן בניגוד לדיווח, וכשאנחנו מגיעים לאספלט עוצרים לבקש ממכונית שעומדת להתחבר לחשמל שלהם כדי למלא מחדש אויר בצמיגים. הם בדיוק גומרים לעשות אותו דבר במכונית ונענים בשמחה- לדבריהם הכביש מפה ועד סלטה סלול כולו. 3 אופנועים עוצרים לשאול אם הכל בסדר- 2 זוגות ובודד ממדג'ין שבקולומביה. בהמשך שוב יש כביש עפר, אך הוא איכותי מאד וזהו- 5 שעות מאז שיצאנו ואנחנו בעיר הגדולה!

SALTA אכן עיר גדולה מכל הבחינות- רחובות ישרים כנהוג בערי ארגנטינה, מסודרת ונקיה, מרכז מטופח ויפה, ובבית הקפה שהתיישבנו אינטרנט מהיר ומשובח. הבעיה היחידה- סופ'ש ובתי המלון במרכז מלאים לגמרי. כשגדי הולך לחנות מול מלון שמצא בסופו של דבר, אני מתקדמת לשם ברגל, ואשה פונה אלי ושואלת אם אנחנו מחפשים לינה- יש לה מקום פנוי. חשבתי שהיא רוצה להראות לי את הבית שלה, אבל מסתבר שממש ליד יש עוד מלון- אין שלט כי הוא בתיקון.. המחיר הרבה יותר ידידותי- 800 פזו עם חניה וארוחת בוקר במקום 1000 פזו. צריך לשכוח מהמחירים שהיו בפרו ובוליביה. אנחנו במרכז ומאד יפה פה- הבניינים, הכיכר, המסעדות. עוד 3 אופנוענים מבוגוטה, קולומביה. הם באו לסלטה בדרך הארוכה מבוליביה והחום היה נוראי- גם פה חם מאד, אבל בניגוד למרכז אמריקה יבש כך שאנחנו מלוכלכים מהדרך אבל לפחות לא דביקים…

באחת עשרה אנחנו נפרדים מבעלת המלון הידידותית, יושבים במרכז לעוד קפה ועבודת אינטרנט, בעיר עצמה אין מה לעשות חוץ מלשוטט במרכז, ובצהריים אנחנו יוצאים לדרך. נוסעים לכיוון אזור של כרמים ויין- החצי הראשון של הדרך משעמם למדי באזורים מיושבים, ריח האסדו באויר- יום ראשון בצהריים ונראה שבכל מקום הפריז'ות מעלות עשן… החצי השני מפצה על קודמו- הרים אדומים משובצים בצבעים אחרים, צורות מענינות, נהר ליד הכביש, 'גרונו של השטן'- פתח מעניין בין ההרים. כיף. מולנו שיירות אינסופיות של מכוניות שחוזרות לעיר אחרי סופ'ש- אם כולם חוזרים לא תהיה לנו בעית לינה.. לאט לאט מתחילים להופיע כרמים ויקבים ולקראת ערב מגיעים- KAFAYATE. עיר קטנה ונעימה, חדר נחמד קרוב למרכז, ארוחה טובה עם יין, ואנחנו מוכנים ללכת לישון ולצאת מחר שוב לדרך יפה! בלילה ירד גשם רציני, אבל הבוקר יפה- אולי קצת חם מדי.. הכביש מוביל אותנו לאזור פתוח של כרמים, ואנחנו עוצרים באחד היקבים- זה שהמבנה שלו מצא חן בעינינו ביותר. בעלת המקום, שקיים רק 6 שנים, לוקחת אותנו לסיבוב ומסבירה על הארכיטקטורה של המבנה שיש לה קשר ומשמעות, מטעימה אותנו ביינות המקום, ואנחנו חוזרים לדרך עם בקבוק.

 

 

 

מפה מתחילים לעלות, נוסעים בחורש שעם הגובה הופך ליער- הדרך בהחלט שווה את תוספת הזמן. רק החום- היה כל כך טוב בלעדיו! אחר הצהריים מגיעים לטוקומן, או בשמה המלא- SAN MIGUEL DE TUCUMAN. אוספים את הצמיגים (אם כבר שיהיה גם צמיג קדמי להחלפה) שדניאל שלח ויוצאים לחפש מקום ללילה. ההוסטלים די מלאים- אין חדר זוגי עם מקלחת בכמה שבדקנו, האחרים לא נראים מזמינים, אין ברירה- הולכים למלון אמיתי. האמת- הוסטל עולה 600 פזו, חניה עוד 150, ארוחת בוקר כמאה- כבר לא הפרש נוראי- מלון כולל ארוחה וחניה 1100 פזו. בכל מקרה- נתחיל לחפש מזרון שטח טוב ונראה שנחזור לקמפינג! בערב מריו ובטינה לוקחים אותנו לסיבוב, הם מאד גאים בעיר שלהם, וכנראה שבצדק. טוקומן גדולה מאד, מסודרת ומטופחת, ובעשור האחרון התפתחה מאד- הרבה בניה, שכונות חדשות, עסקים וחיי לילה מגוונים. בעיר חיים כמליון וחצי איש, ובפרובינציה כולה, שהיא כפולה בשטחה מישראל, עוד חצי מליון. המסקנה המתבקשת היא שהפריפריה דלילה מאד, ובאמת ראינו רק עיירות קטנטנות והרבה בתי חווה. מריו מתעקש ללות אותנו גם בבוקר, אוסף אותנו מהמוסך המתוקתק של אלחנדרו שהוא ואשתו רוכבים גם על אופנוע והוא הקדיש פינה במוסך שלו לאופנועים גדולים, ולוקח אותנו לקנות מזרני שטח. נסיעה לשכונות היוקרתיות יותר, בחזרה לכיוון העיר אנחנו יושבים איתו לארוחת צהריים קלה בפיצריה בבנין שהוא בנה, שמושכר גם למכון כושר ולמשרד ממשלתי, ואז- סייסטה. היום לא חם מדי, אבל מזג האוויר בהחלט מצדיק מנוחה, מה גם שצפוי לנו ערב ארוך. מסתבר שקארן ודיטר מתארחים אצל חרמן גונטר- הוא האופנוען המפורסם של טוקומן, כבר כמה שנים שהוא ואשתו מטיילים בעולם, חזרו לחגים הביתה ובמרץ חוזרים אל האופנוע שלהם בנפאל וממשיכים. אנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצלם, ומשם ניסע לפגישה של הקבוצה של יום שלישי- חבורה של יהודים בני טוקומן שחלקם אופנוענים ורוצים לפגוש אותנו. התמונה שלנו על זורו כבר רצה ביניהם- מישהו צילם אותנו ברחוב, וזה במקרה חבר של מריו. עולם קטן.. ארוחת הערב מתארכת מאד, ורק באחת בלילה אנחנו נפרדים. לא נפגוש את הקבוצה, אלא אם ממש נרצה להשאר עוד יום בטוקומן.

הבוקר היה קצת קשה לקום, ורק בשעה 11 אנחנו יוצאים לדרך, וחם. מאד חם. יש לנו נסיעה של כשש שעות, אבל לא נספיק הכל היום. אנחנו עוצרים שלוש פעמים להפסקת התרעננות, אחת מההפסקות היא בגינה גדולה שיש בה צל, מחסלים בקבוק שתיה גדול ורובצים על הדשא- בשעות האלה זה מה שכולם עושים- לכל אורך הדרך רואים אנשים, בעיקר אלו שמוכרים דברים ליד הכביש, כל אחד תופס פיסת צל ומחכה שהחם ידעך. מהנסיון של הימים האחרונים, זה קורה אחרי שמונה- זו הסיבה שבילוי הערב במדינה הזו מתחיל מאוחר ונגמר מאד מאוחר. אנשים יוצאים מהעבודה להפסקה ארוכה באמצע היום, גומרים לעבוד בשמונה בערב, ורק אחר כך מתחילים את הערב. אגב- זה גורם למצב שיש 4 פעמים ביום פקקים בכניסה או ביציאה מהעיר.. ברור שמחוץ לעיר זה לא מורגש- האוכלוסיה דלילה מדי..

העצירה האחרונה בשש וחצי במלון קטן על הכביש. כל הימים האחרונים השעות משתבשות לנו, בצהריים אנחנו מעולפים מהחם, חייבים לעצור למנוחה, כשמגיעים למלון נרגעים קצת בחדר ועד שיוצאים לאכול כבר מאוחר- שקיעה בערך בשמונה בערב- ואז הולכים לישון מאוחר והבוקר מתחיל מאוחר מדי.. יוצאים לדרך אחרי תשע בבוקר ועד שאנחנו מגיעים כבר שעת צהריים ואין כלב בחוץ. את 16 הקמ' האחרונים אנחנו נוסעים בדרך לא סלולה- רואים שמשתמשים בה באופן קבוע, אבל זה לא מבטיח כלום- יש קטעי בוץ חלקלק ובאחד מהם אנחנו מחליקים בעדינות.. אנחנו ב MOISES VILLE. כל כך הרבה סיפורים שמענו, ובכל זאת לא יודעים למה לצפות. אז העיירה הזו מסודרת כקודמותיה, בתים ישנים שאיש לא גר בהם צמודים לכאלה שעדיין מאוכלסים, פה ושם בית גדול ומודרני, ובשולי העיירה שכונת סלמס אמיתית. הכל ריק, ואני ניגשת לבדוק אם הבר הפינתי שנראה פתוח גם מגיש אוכל. בפנים- 3 שולחנות, רק גברים- באחד משחקים דומינו, בשני טרוקו, בשלישי רק מדברים. הבחור בבר מאשר שיש אוכל, חוקר אותנו קצת, אנחנו יודעים שלא נשארו פה הרבה יהודים, כשאיש צעיר משתמש במילה תוכעס, הוא כנראה יהודי, לא? הוא שואל לשמות המשפחה, וחוזר עם המידע שלאחד האורחים השם יוסקוביץ' נשמע מוכר. אנחנו מנסים לגלות קצת יותר, והוא מספר על אישה שבאה לחפש את הבית שלה ובעלה היה מצ'כוסלובקיה ולא ידע מילה בספרדית. אנחנו מחייכים- גם היום הוא לא יודע…

moises ville

האיש שולח אותנו למרתה, אומר שהיתה חברה טובה של אמא שלי. הבעיה שעכשו אי אפשר להפריע- סייסטה זה דבר קדוש. אנחנו נוסעים למלון ששייך לרב גולדמן (או יותר נכון- לצאצאיו..) אבל גם שם אין מענה. באין ברירה אנחנו נוסעים לגינה המרכזית ויושבים בצל עד יעבור החם והמקום יתחיל להתעורר. לקראת חמש אנחנו בחדר, במזגן, אבל אם רוצים להספיק לראות משהו היום חייבים לצאת. כשאנחנו דופקים בדלת של מרתה היא כבר מוכנה- גם פה יש ביצה… מרתה צעירה מאמא שלי בשנתיים והבתים שלהן היו כמעט צמודים, לפני שנה וחצי היתה בישראל ופגשה אותה כך שהיא יודעת בדיוק מה המצב. היא פותחת בסדרת טלפונים וכבר יש מישהו שיבוא עם המפתח של בית הקברות ויקח אותנו לראות. בינתיים היא מספרת לנו סיפורים ולא מפסיקה להתנצל שלא מצאה מי שיפתח את המוזיאון בשבילנו- זו חופשת הקיץ… מנואל לוקח אותנו לבית הקברות- המראה מדהים- כמות הקברים, שעל כולם כיתוב בעברית, מדגים את גודל הקהילה שחיה פה. קשה עד בלתי אפשרי למצוא קבר מסויים, אבל מכל השמות שנתנו קיבלנו מספרים שבעזרתם מצאנו את הקבר של סבא מנשה מרלין. יש פה הכל- מקבריהם של הראשונים שהתיישבו וחלקם ממש מתו מרעב, דרך משפחה שנרצחה בידי המקומיים, המתאבדים והאבודים. כבר כמה עשרות שנים שהנקברים מתמעטים- לא בגלל שמצאו את נוסחת הפלא לחיי נצח, אלא בגלל שרב האוכלוסיה עלתה לישראל, ומיעוט קטן עזב לטובת העיר הגדולה. ממקום עם כמה אלפי תושבים יהודיים, עם חיי קהילה תוססים, תאטרון ובית ספר יהודי, כמה בתי כנסת וספריה עשירה, נותרו כמאה יהודים בלבד וכל השאר התמלא בתושבים אחרים. מרתה לוקחת אותנו למקום שפעם היה הבית של המשפחה- היום גר שם זוג בשנות הששים שבנה בית חדש על מה שפעם היה אוסף בתים עם חצר משותפת ולצידו בית החרושת של סבא שלי. הדבר היחיד שנשאר מאז הוא עץ אקליפטוס ענק שמאד ריגש את אמא שלי כשביקרה פה. ידעתי שלא היה למשפחה בית משלה כי סבא שלי, שהיה ציוני גדול, אמר שבית הוא יקנה רק בארץ ישראל- אבל לא ידעתי שבחצר של בית החרושת למוזאיקה גרו כמה משפחות בבתים קטנטנים עם חצר משותפת לכולם. האם סיפורי הילדות של אמא שלי לובשים פנים חדשות, ביחוד אחרי כל מה שראינו במרכז ובדרום אמריקה?

 

 

הזוג שגר בבית מכניס אותנו ומתנהלת שיחה ערה וכואבת על המצב הכלכלי בארגנטינה. כואבת להם, אבל גם לנו- האם ישראל צועדת באותה דרך שארגנטינה הולכת בה מאז שהיתה לדמוקרטיה? לא רוצים להאמין שזה יכול לקרות גם לנו,אבל פנסי האזהרה מהבהבים כל הזמן! כבר חשוך ונעים בחוץ כשאנחנו נפרדים, הולכים לאכול מול הגינה שלפני ששים ומשהו שנים אמא שלי הסתובבה בה עם חברות בשעה הזו, ובתפריט- קנישעס! הזוי. בבוקר אנחנו עושים סיבוב נוסף ברחובות, רואים את בית הכנסת, בית הספר, אולם התיאטרון- עולם נכחד. מויססויז'ה הוכרזה כאתר לאומי לשימור אבל לא כל כך יש מי שירים את הכפפה ויעשה עם זה משהו. מפה אנחנו יוצאים- הפעם בכביש- מזרחה לכיוון קורדובה. מזג האויר משתפר מעט, אבל רק מעט, לקראת ערב אנחנו בעיירה CARLOS PAZ, כאן היתה מבלה לפני שנים רבות המשפחה של גדי בחופשת הקיץ. צילום בשעון הקוקיה, ביקור בבית של קספר- הלא הוא הבית המכושף, ולינה בקמפינג ענק. גם שיא העונה וגם סופ'ש, אין סיכוי להשיג חדר פנוי בעיר. בבוקר אנחנו נוסעים מפה לבית משפחת גוורה- סיור מעניין מאד בבית בו גדל צ'ה גוורה, או כמו שהוא נקרא פה- אל צ'ה.

che guevara's motorcycle

 

 

המשך היום הוא נסיעה לכפר YACANTE. יש פה מישהו שמצאנו ביו טיוב שבונה בבוץ והוא הזמין אותנו להצטרף מתי שנרצה. אין חשמל ומקום ללינה- הוא נמצא על שפת אגם 16 קמ' מהכפר- אנחנו מקווים שנצליח לחזור- חלק מהדרך לא ממש ברמה טובה.. חוץ מלואיס ואסטלה יש פה המון אורחים, ועד שעת השקיעה- שאחריה חושך מוחלט- ממשיכים לבא וללכת עוד ועוד אורחים. כשהחושך יורד יש מחבת גדולה על האש ותבשיל עוף וירקות מתבשל. נראה טעים. כולם כבר אחרי כמה פחיות בירה, יין ומטה. מים שותים מהאגם, סתם שתיה קלה לא נראה שיש פה- הילדים אוכלים ענבים ואבטיח במקום לשתות.. אני פורשת מוקדם לשכב באוהל- הגב שלי לא מרוצה היום… בבוקר שחיה מרעננת באגם, גדי מנסה את כוחו במסאז', הגב עדיין לא בסדר אבל אני יכולה ללכת קצת.. אנשים מתעוררים לאט, מישהו מבעיר אש כדי שיהיו מים חמים למטה, לואיס עושה בצק ללחם ולאמפנדס, מגלגלים עוד סיגריית מריחואנה, הילדים משוטטים מסביב, מישהו מוציא גיטרה ושר- שלווה אמיתית. נראה שכולם חיים בסרט, אבל חוץ מבעלי הבית, האחרים יחזרו לחיים רגילים עוד כמה ימים… אנחנו צריכים להחליט עד מתי נשאר- נראה שהאורחים באים לכאן לימים ארוכים- לא ממש יש לנו זמן אבל בהחלט זה מקום להזרק ולהתבטל בו! איכשהו היום עובר- מדי פעם נכנסים לשחיה, שיחות בטלות, אוכל, נמנום- האמת שהכי נחמדים הם הילדים- קמילו בן השש, אחיו הגדול ואחותו הקטנה, והנכד המקומי סימון בן השנתיים שהוא עליז וסקרן וכמובן- ערום.. בערב רומי שהוא אורח ארוך טווח מכין תבשיל עדשים נהדר כי לא הצליחו לדוג כלום היום, גדי מכין קפה טורקי שכולם משבחים. אנחנו מנסים להבין יותר מה קורה פה ומגלים שיש פה כמה 'היפים' מודרנים שחיים סביב האגם אבל גם חקלאים אמיתיים. בבית הקרוב יש בית ספר- כנראה שגר שם מוזיקאי שידוע כמורה טוב ומגיעים אליו תלמידים מהאזור. אסטלה היתה מורה ולואיס עבד במפעל שלטי חוצות שנסגר לפני שנה וחצי ובדיוק אז הציעו להם את השטח ליד האגם. הם חיים פה בבית שהיה ומשפצים אותו, ולמרות שהם אנשי ספר- לדעתי הם לא הכי חכמים.. המשנה הסוציאליסטית שלהם שטחית וללא הצעות אופרטיביות, ואין בחיים שלהם חשיבה לעומק, ולצערנו רומי חושב שהם דוגמא, אבל נראה לי שהוא חכם יותר ולכן גם יצליח יותר בדרכו. בלילה מתחילה רוח חזקה, ובארבע וחצי בבוקר גשם שוטף שנמשך הרבה זמן. כל בעלי האוהלים בורחים לתוך החצי מבנה- הקלוב, אבל האוהל שלנו עומד בגשם בגבורה- אנחנו יכולים להמשיך לישון בשקט. בשבע בבוקר אנחנו מתחילים לארוז את עצמנו כדי שכשמישהו יתעורר נוכל לצאת.. הגשם לא השפיע כנראה על מצב הדרך- אין פה בוץ- אבל היציאה מפה אל השביל הראשי מאד בעייתית, ועוד יותר עם מצב הגב שלי- אנחנו חייבים עזרה. רומי כבר ער, מבעיר אש ואז נעלם. לקראת עשר הוא חוזר עם לואיס, הולכים לבדוק אם יש משהו בחכות שהושארו בלילה וחוזרים עם דג יפה, ואז מתחילים להתארגן. כמעט אחת עשרה כשאנחנו נפרדים מהם בשביל ויוצאים לחפש דרך להמשך.

המטרה היום לעבור מרחק גדול ככל האפשר- אנחנו רוצים לעבור את הגבול לצ'ילה בעוד יומיים, ועד שנגיע להרים בין מנדוסה והגבול ממילא הדרך לא מאד מעניינת. שמונה בערב מגיעים לסן- לואיס, שריפה בהרים מדרום והכביש הראשי מערבה סגור, שיירה של כבאיות בעיר מחכה להוראה לצאת, ובתחזית- מחר גשם. ידידינו הרוכבים שולחים נקודות ציון, נראה איך נתקדם ועם מי נפגש! כהרגלנו באחרונה לא מצליחים לקום בבוקר מוקדם כמו שתכננו, אבל הדרכים טובות וכך גם מזג האויר. הכביש בין סן-לואיס ומנדוסה ארוך, ישר, ומאד משעמם. גם מי שתכנן את התאורה לאורכו השתעמם- כל 25 עמודי תאורה בצבע אחר, ולאו דוקא מוצלח. ספרתי, בטח שספרתי!

מנדוסה היא בירת אזור יין, והגפנים מסביב ממש תענוג- מסודרים להפליא, הכל ירוק, ויקבים ענקיים לצדי הכביש. אנחנו מוותרים על כניסה- לא מזמן היינו, נהיה שוב בצ'ילה מן הסתם, לא חייבים בכל מקום.. כניסה להתייעצות קצרה במוסך- אחד הבולמים של זורו קצת מזיע- המכונאי אומר שאין בעיה להמשיך עד סנטיאגו ועדיף להחליף שם- צ'ילה משמעותית זולה יותר מארגנטינה. כשיוצאים ממנדוסה מתחילים לטפס קצת- מעבר הגבול עובר באנדים, אחת הפסגות הגבוהות פה היא מעל 6000 מטר, הכביש עובר בין פסגות אבל יש גבוהות יותר ויותר באופק. אנחנו נוסעים ליד נהר מנדוסה, הנוף מקסים והטמפרטורות מתחילות לרדת. איזה כיף! PUENTE DEL INCA הוא גשר טבעי מעל הנהר שיש לידו נביעה של מים טרמלים, מראה מרהיב, אבל הכניסה למרחצאות, הבניוס, סגורה וגם אי אפשר לעלות על הגשר ולהגיע לכנסיה שמעל. לעומת זאת יש שוק מזכרות והמון מבנים של הצבא ומשמר הגבול. הכל נראה די מוזנח, ההוסטל לא מזמין אפילו מבט מבפנים.. אנחנו ממשיכים לכיוון הגבול, אולי בעיירה שלפני נמצא מקום לינה- השעה כבר כמעט שמונה, עוד יש אור אבל לא להרבה זמן והרוח כאן לא ידידותית לנסיעה. העיירה מתגלה כאוסף מוזנח של מבנים, רובם ככל הנראה תיירותיים. באחד משלושת ההוסטלים אנחנו מוצאים חדר- 2 מיטות קומותיים עם שמיכות צבאיות, שרותים משותפים. לא נורא כמו שזה נשמע, המקום חביב והמארח נחמד וידידותי. נהיה קר- הגובה מעל 3000 מטר, לא יהיו לנו עוד הרבה ימים חמים עד סוף המסלול. אנחנו מעדיפים את הקור- רק שלא ירד גשם והכל מושלם. מחר- צ'ילה!

הגבול בין פרו לבוליביה נראה כמו אפריקה או המזרח הרחוק. דוכנים, ריקשות, טיילים ומקומיים- ערבוביה ענקית וריחנית.. התור לכניסה ארוך מאד, עשר וחצי אני מתיצבת וגדי הולך להתחיל לארגן ניירת בשבילנו ובשביל זורו. כבר שמענו שמאז צוק איתן עושים צרות לישראלים בגבול, אז הנה זה מתחיל- אתם צריכים לחזור ללימה לעשות ויזה. (?!) אין אפשרות אחרת. גדי, שהחכים עם השנים, עושה את עצמו מסכן- אנחנו עם אופנוע, זה יקח 10 ימים, לא יכולים, הרצאת מסכנות. בסוף מתערב אחד מהפקידים ומוציא רשימה של מה צריך לתת להם כדי לקבל ויזה בגבול. גדי מתחיל לרוץ לצלם, צריך גם להדפיס דף בנק (!) והזמנה מראש של חדר במלון. אין איך להדפיס, גדי רץ בחזרה לצד של פרו, שם יש. בינתיים התור מתקדם ואני איתו, גדי הולך לודא שיש לנו את כל מה שצריך, אבל לא- צריך גם צילום של פנקס חיסונים. סוף סוף מגיעים לעמדה. הפקידה רוצה לראות את כל המסמכים, מכינה תיק יפה לכל אחד, ושולחת אותנו למלא עוד טופס ירוק לכניסה למדינה. אז הולכים לפקיד, נחמד דוקא, שיעשה לנו את הויזה וישים בדרכון. נפרדים ממאתיים דולר ואפשר לחזור לפקידה. שמה חותמת בדרכון ושולחת אותנו להביא לה צילום של הדרכון המוחתם. זהו? גמרנו? עכשו לאדואנה- המכס. הטפסים של זורו כבר שם, צריך צילום של הטופס הירוק, מכינים לנו אישור, אפילו לא בודקים את המספרים. השעה אחת וחצי. בילינו פה שלוש שעות- מזל שהפסקת הצהריים מאוחר יותר. אנחנו רק רוצים לצאת מכאן, עוד נספיק להגיע ללה פס לפני הערב. הכביש ממעבר הגבול קצת חסום, קצת לא סלול, אי אפשר לראות לאן צריך לנסוע- האם זאת בוליביה? האנשים, הלבוש, בתי הבוץ- הכל כמו בפרו. נראה רק שהם פחות חביבים, אבל ניתן להם הזדמנות נוספת. בשתי תחנות דלק אין בנזין, רק סולר, וכשכבר מוצאים תחנה עם בנזין המתדלק לא יודע איזה דלק זה, וגם גובה מחיר תיירים מופקע. עוד הזדמנות? שעתיים נסיעה בקצב איטי בגלל מצב הכביש, והגענו- עיר נמוכה, מתפרסת על שטח עצום, ברקע- הרים מושלגים, תמונה נהדרת.

la paz

לה פס- מהומה, ריחות של עולם שלישי, נהגים עצבניים, כלבים משוטטים וכמובן אנשים מתרוצצים לכל עבר. שום דבר לא משתנה. בכניסה אנחנו עוצרים לאכול לפני שנכנס למלחמה ברחובות הצפופים- לפחות הכבישים בעיר טובים יותר, אפילו עולים על כבישי הערים הגדולות שעברנו עד היום. יותר משעה לקח לנו להגיע לכתובת שקיבלנו של הוסטל מומלץ- יש בודאי מאות הוסטלים בעיר כזו, כדאי לדעת לאן הולכים מראש אם לא רוצים לשוטט ביניהם. הרב במצב לא משהו, אז לפחות להכנס לאילו שאחרים כבר היו בהם ויודעים מה מקבלים. יש שניים מאד קרובים פיזית, אחד יקר יותר, השני אהוב על ישראלים ויש בו מסעדה עם אוכל ישראלי. מאחר והגענו אליו ראשון והוא נראה סביר, וגם יש חניה בבנין ליד- אנחנו מחליטים להשאר פה. האזור של ההוסטל לא יותר מפתה מהחדר- הרחובות מלאים בחנויות קטנות, ברובן יש דברים לתיירים, מסעדות, ובמדרכות- שוק. הצ'ולות, המוכרות, בתבנית אחידה- חצאית קפלים רחבה, פונצ'ו מכסה אותן, כובע לבד כמו של צ'רלי צ'פלין, ותמיד שמנות. שלטים בעברית בכל מקום- ממליצים על המסעדה הזו, הפליזים הכי זולים, הפיצה הכי טעימה, פרננדו תופר הכל, וגלדיס האמא שלנו בלה- פס. אומרים שתנועת התיירים הישראלים בבוליביה פחתה מאז שהשלטון החליט 'להציק' אבל עדיין- הם חלק גדול מהכלכלה התיירותית. למחרת בבוקר אנחנו רוצים לקחת את זורו למוסך להחלפת שמנים, אבל הבוקר איטי מאד, וכשאנחנו יוצאים מהחניה נעמד לידנו בחור מקומי עם אופנוע לפטפט ומכיר לנו את דוד- ישראלי צעיר שקנה פה אופנוע וחושב לצאת לטייל דרומה. השיחה מתארכת, וסטפנו, שעדיין בעיר כי ירד גשם הבוקר, מזמין אותנו לאכול צהריים ביחד. במוסך יוצאים להפסקת צהריים ופותחים שוב בשעה שלוש, אז אנחנו לוקחים את הזמן. עוד כמה צעירים ישראלים מתגלים ברחוב, הם מזמינים אותנו להצטרף אליהם לארוחת ערב בבית חב'ד. רעיון נחמד.

הנסיעה למוסך ארוכה ואנחנו מגלים שגם החלקים היותר מתקדמים של העיר הזו מכוערים למדי. קרלוס, האחראי במוסך, מקבל אותנו יפה אבל לא כל כך יעיל. הטיפול יכול להעשות עוד היום, אבל צמיג אחורי שביקשנו להחליף אין לו במלאי. גם לא בשום מקום אחר שהוא בדק. אנחנו לוחצים- הצמיג שלנו יכול להחזיק עוד 1000 קמ', הוא מבטיח שימצא לנו, אבל כבר הבנו איך הדברים עובדים פה- צמיג לא יהיה. נצטרך מעכשו להזמין בסלטה ולקוות שלא נתקע בגלל זה. קרלוס מארגן נסיעה של מועדון BMW המקומי למקום ליד הגבול כדי לראות את מתחרי הדקאר ורוצה לדעת אם אנחנו מצטרפים. מבטיחים לו תשובה מחר, אבל צריך בשביל זה ציוד קמפינג. הוא מבטיח שימצא לנו מקום שבו אפשר לשכור ציוד, לא מאמינים לו, אבל צריך לתת הזדמנות. בחזרה אנחנו הולכים לבית חב'ד שנמצא מאה מטר מההוסטל שלנו. חוץ מארבעה חבר'ה מישראל אנחנו פוגשים שם את חיה עם התינוק ישראל. היא ובעלה איציק נמצאים פה כל היום עם חמשת הבנים, ובערב אחד מהם לוקח את הילדים הביתה. הם כאן כבר כמה שנים וישארו עד שיבוא המשיח. שבתות וחגים כמובן בבית חב'ד כי צריך לארח את הצעירים שמגיעים. יש להם עובדת מקומית שבאה כל יום ועוזרת בבישולים, ומבשלים פה הרבה. בית חב'ד נראה כמו כל המקומות שאנחנו מתאכסנים בהם- עלוב ומוזנח, אבל כנראה שאף אחד חוץ מאתנו לא רואה את זה.. מאוחר יותר אנחנו מבינים שהמשפחה גרה בבית של הקהילה היהודית שנמצא באזור יותר טוב אבל בעצם רב זמנם הם פה. אין להם תקצוב ונראה שהארוחות שהם מגישים ותרומות הם מקור ההכנסה העיקרי, וזה בהחלט לא מספיק. לכן גם לא משקיעים בשפוץ המקום. גם נסיעה לארץ לביקור היא סיפור יקר- לא רק הטיסות והשהות אלא גם להביא מחליפים שידאגו שהבית יתן שרות למטיילים. להגיד שאנחנו לא מקנאים בהם זו לשון המעטה.. אנשים מהמגזר שלהם היו מכנים אותם צדיקים, והפעם אני נוטה להצטרף להגדרה. החבר'ה המבקרים מאד מעריכים אותם כנראה, ואחד מהם- עונג- מבטיח שיבוא מחר לסדר להם תאורה במדרגות ובכניסה. חיה מספרת לי שהילדים- הגדול בן 7 ואחריו בהפרשים של שנה וחצי- שנתיים- לומדים בבית. יש להם בית ספר אינטרנטי משותף עם משפחות של בתי חב'ד אחרים ביבשת, וזה דוקא נשמע נחמד ומעניין. במהלך הערב מצטרפים עוד אנשים, ואני כבר מרחמת על חיה שמן הסתם כבר מזמן היתה רוצה להיות בבית.. די מאוחר כולם מתחילים לעשות סימנים של פרישה, אבל לא לפני שעוזרים לחיה להוריד (60 מדרגות!) את התינוק והמון שקיות לרחוב, מחכים איתה למונית ודואגים שהנהג יקח אותה למקום הנכון. בבוקר אנחנו הולכים לכתובת של ציוד מחנאות להשכרה שקרלוס שלח אותנו אליה. הדרך, חצי שעה הליכה בירידה אז זה טיול נחמד- את החזרה נעשה במונית. אין כלום בכתובת. ברור קצר מגלה שהוא לא שלח כתובת נכונה, כמה אופייני. החנות נמצאת פחות ממאה מטר מההוסטל שלנו.. זאת סוכנות טיולים בעצם, שמשכירה ציוד לאנשים שמזמינים טיול. דולי, האחראית, מבטיחה שהציוד במצב טוב, מוכנה לתת לנו רק לשני לילות למרות שאנחנו צריכים אחד, ורוצה שנשאיר דרכון לבטחון. בעניין טיב הציוד נצטרך לסמוך עליה, אין ברירה אלא לשלם על שני לילות, אבל דרכון אנחנו לא מוכנים להשאיר. היא מתרצה בסוף, אבל דורשת ערבון של 300 בוליביאן. שיהיה. אנחנו הולכים להוציא כסף כי היא מקבלת רק מזומן, אבל עד שהיא באה עם הציוד אנחנו מספיקים גם לאכול צהריים. הציוד נראה בסדר- אוהל איכותי עם כיסוי גשם, שקי שינה מתוצרת ידועה ואיכותית, ושני מזרוני שטח. נצטרך להתארגן על קשירה של כל זה- היה כל כך נח להפטר מהציוד הקודם!

 

סטפנו יצא הבוקר דרומה, אבל אריק מגיע מפרו ושמח לשמוע שאנחנו פה- הוא ישמח להצטרף לנסיעה הזו וגם השיג ציוד קמפינג. גם דוד חושב להצטרף, אבל הוא עוד לא מאורגן לצאת לנסיעה ארוכה, אולי נפגוש אותו בשלב מאוחר יותר. זורו נשאר לחנות במוסך- ממילא יוצאים משם אז אין טעם להוציא אותו. אחר הצהריים אנחנו הולכים לטייל קצת, יורדים לכיכר עם הקתדרלה ובניין בית המשפט- אין בעיר הזו טיפת חן, למרות שראינו הרבה מבנים שפעם כנראה היו יפים.. בוליביה נמצאת במדרון ארוך שנים, עם שלטון מושחת שלא עושה מאמצים לקדם את האוכלוסיה החלשה, אין נסיון לפתח את הכלכלה, ולעומת זאת מלאימים עסקים בצורה שרירותית. אבל לא שוכחים לחייב תיירים במחיר פי שלוש של דלק, וגם זה רק כשמוכנים למכור ובתנאי שיש! נראה שגם השכבה היותר אמידה התרגלה לתנאים העלובים, ובעצם רק מי שמקורב לשלטון חי ממש טוב. העניים והאיכרים חיים כמו במערב לפני חמישים שנה ואולי יותר. ההרגשה היא שלא רק שלא מוכנים פה לנסות להיות נחמדים לתייר, אלא גם מנסים לעקוץ אותו. ברור, לא בכל מקום, לא כל אחד, אבל יש הרבה פרצופים חמוצים. ואולי זה לא בגללנו אלא בגלל החיים חסרי העתיד שיש להם? בערב אנחנו שוב הולכים לבית חב'ד. הארוחה שם טעימה ועם אפשרות שיחה בעברית, מתאים לנו. הפעם אנחנו פוגשים גם את איציק והילדים. הוא בא ממשפחה של שליחי חב'ד- הוריו כבר עשרים שנה בהודו ועכשו אחיו הקים בית גם בהודו. עונג כבר הספיק לסדר את התאורה בחוץ, מדהים איך הצעירים שבאים לכאן רוצים לעזור ולתת להם. האמת- כשאנחנו מזמינים אותם לבא לבקר אצלינו כשהם בחופשה בארץ- זה ממש מכל הלב. הם מעוררים הרגשה של- מגיע להם לקבל משהו טוב. זה לא שאנחנו מרחמים עליהם- אלו החיים שהם בחרו לחיות, אבל הלב קצת נצבט. אנחנו נפרדים מוקדם הערב- עונג ודורין טסים מחר לטיול בפמפה, אבל יחזרו שוב לעיר עד הטיול הבא. קצת זר לנו הטיול אחרי צבא שאנחנו פוגשים פה. החבר'ה האלו- שכולם ילדים טובים ונבונים- יכולים לשהות שבועות בעיר כזו, לצאת מדי פעם לטיול של כמה ימים, לטרק, להשרדות (כן, יש דבר כזה. ויש גם חצי השרדות!), ובשאר הזמן לשרוץ, ולקנות. המון. תופרים מעיל עור. תופרים פליזים. קונים בגדים. קונים מתנות לחברים ולמשפחה. קונים ציוד לטיול. זה הטיול שלהם והזמן שלהם, אבל אנחנו מסתכלים מהצד וצר לנו על הזמן והכסף המבוזבזים, כאילו הם שלנו… האם כשהיינו בגילם היינו אחרים? נדמה לנו שכן, אבל כנראה שצריך לשאול את אלו שהסתכלו עלינו מהצד אז! את הבוקר השלישי בלה-פס אנחנו מנצלים לארוחת בוקר עם דוד, נותנים עצות אחרונות שאותן יאמץ או לא- הוא כבר ילד גדול, ואחר כך לסבוב מהיר ב'שוק המכשפות' שלא ממש מעניין. דבר אחד חיפשנו בכמה רחובות ולא מצאנו- חוברת קומיקס. במדרכה שליד ההוסטל שלנו יושב כל יום ילד- אולי בן 10- ופותח עמדה לצחצוח נעליים. כבר ראינו ילדים מסתובבים ומנסים לשכנע אותך שתצחצח אצלם נעליים, וכמובן המון מבוגרים, אבל הילד הזה לא מנסה כלום- פשוט פורש את הציוד לידו ויושב כל היום לבד, בשקט, לא עושה כלום. רצינו לתת לו משהו להעסיק את הראש, למרות שאי אפשר לטפל בכל התחלואים והעוולות שרואים במקומות האלו, וחייבים לפתח עור של פיל. כנראה שבאזור הזה של העיר אין הרבה דרישה לחומר קריאה. אולי בשום אזור? משתדלים לא להיות שיפוטיים- בכל זאת זו תרבות אחרת- אבל לפעמים זה קשה. בימים האחרונים אכלנו רק במקומות מסודרים ולא ברחוב, ובכל זאת הבוקר אני מתעוררת עם עויתות מעיים. לא ממש מתאים לטיול בשטח- נקווה לטוב. לקראת הצהריים אנחנו במוסך עם כל הציוד, איתנו עוד שנים עשר אופנוענים שיוצאים לשטח. הארגון לא משהו, אבל אלו הבוליביאנים. החלטנו שאנחנו זורמים עם מה שיש. באחור קל של חצי שעה יוצאים לדרך- אנחנו אמורים להפגש עם עוד כעשרים אופנוענים שבאים מהעיר סנטה- קרוז. אין מי שמוביל- לא כולם יודעים לאן לצאת, הבלגן חוגג- אבל זורמים. אנחנו נצמדים לאחד שכנראה יודע לאן לנסוע, ומגיעים לנקודת המפגש, שם כבר מחכים לקבוצה שלנו.

יחד איתנו נוסעים שני טנדרים והמשאית של המוסך עם קצת ציוד ובעיקר אוכל, וגם צלמת. יוצאים לקטע הדרך השני עד הכניסה לשטח. שוב- אין מוביל, אין הגדרה של איך נוסעים ולאן בדיוק, ברדק. זורמים. כשעה נסיעה, מגיעים לשביל- אפשר לזהות לפי המשאיות עם השרותים הניידים, רכב של רשת טלוויזיה, הרבה שוטרים, ומוכרי הדגלים והמדבקות- של בוליביה ושל הדקאר. מתחילים לנסוע. בתכנית המקורית נאמר שנוסעים 6 קמ' בשביל. לאורך השביל פרושים שוטרים רבים, ומצידיו מכוניות, אוהלים, במות- כולם מחכים לראות את המרוץ מחר בבוקר. הטיפטוף שליווה אותנו מפסיק, אבל הנסיעה לא. אנחנו נוסעים בדרך לא סלולה, אדמה אדומה ומסביב שטחים שחלקם מעובדים. ה'אדריכלות' בבוליביה קצת שונה ממה שראינו עד היום- יש מתחם מגודר שכולו בנוי מבוץ לכל משפחה ובו בתי חדר אחדים וחצרות לחיות המשק- פרה, כבשה, אלפקה. לפעמים גם חזיר או למה. ובל נשכח את הכלבים. בכל מקום. האיכרים תלו שלטים גדולים- "אנחנו צריכים כבישים סלולים. יחי דקאר 2017". הנסיעה מתארכת מדי, וכשעוצרים אחרי 25 קמ' מתברר שנבחרה נקודת מחנה 40 קמ' מהכביש, אבל הדרך חסומה בגלל בוץ עמוק. שעה של התלבטויות עד שסוף סוף מחליטים להקים אוהלים ליד שרידים של בית בוץ- קור נוראי ,הרוח חזקה מאד ורוצים סוג של מחסה. המשאית פורקת ציוד והשף מתחיל להכין ארוחת ערב. הטפטוף חוזר, ותוך דקות הופך לגשם של ממש וכולם בורחים לאוהלים להתחבא, אנחנו אפילו מתנמנמים קצת. כשמתחילים קולות בחוץ אנחנו מתחילים להתקבץ- הקימו מחסה גדול, יש שולחן ארוך, כסאות,מישהו שולף יין אדום מתקתק- ממש במקום. הגשם כמעט פסק לגמרי, ומסתבר ששני אנשים מגיעים רק עכשו, כבר חושך גמור, בוץ בדרך ושניהם חסרי נסיון לחלוטין- שיטת 'יהיה בסדר' חזקה מאד בבוליביה, אבל היכולת הכללית לא מעוררת הערצה.. הם קצת הלכו לאיבוד אבל לפחות יש קשר טלפוני איתם. רב האנשים מכירים כמה אחרים, יש כמה צעירים אבל הרב בערך בגילנו. בין הרוכבים אבא ובן, ומעט זוגות. מוזר שיש המון מבטאים שונים- בדרך כלל בכל מדינה יש צורת דיבור אופיינית וכאן- ערבוביה שלמה. האוכל מגיע- פאיז'ה טעימה וחמה, כמה מנסים להדליק מדורה, השניים האבודים הגיעו עם קצת עזרה, מישהו שולף בקבוק וויסקי, ואז מתחילות השמועות- מבטלים את המרוץ בגלל מזג האויר. שעה של שיחות טלפון בהולות לכל מיני מקורות, עד שיש אישור סופי- המסלול של מחר בוטל בגלל תנאי הדרך, הם יעשו נסיעת טיול מאורורו ללה-פס, יום מנוחה כמתוכנן, ואז ימשיכו לאויוני. אנחנו במלכוד- לא רוצים לחזור ללה-פס, יקח יומיים להגיע לאויוני, ואין לנו מושג מה קורה שם. בכל מקרה אי אפשר לצאת מפה עכשו, רק מחר בבוקר, וגם זה רק אם הגשם ייפסק והדרך לכביש תהיה עבירה. המטבח ממשיך להזרים כל הערב שתיה חמה, ולקראת חצות נסגר. זה הסימן לכולם לפרוש לאוהלים. ארוחת בוקר בשבע וחצי. אנחנו ישנים מצוין- את האוהל הקמנו בתוך חצר קטנה שאף אחד לא רצה להכנס אליה כי פעם היו שם כבשים והיא 'מרוצפת' בגללים, אבל לנו זה לא מפריע- אנחנו יודעים שכשזה יבש זה לא מסריח. שקי השינה מצוינים, ובתוך האוהל חמים ונעים. לפנות בוקר נהיה קצת קר, התהפכנו, התכרבלנו, ובלי בעיה נרדמנו שוב עד שקולות המטבח העירו אותנו. אחרי ארוחת הבוקר מתחילים להתקפל, מורידים אויר מהצמיגים כד לא להתהפך בבוץ, ולאט לאט כל השיירה יוצאת. אנחנו מעמיסים את הארגזים על אחד הטנדרים, ויוצאים את המרחק בקלות אם כי באיטיות.

 

בכביש כולם מסתדרים לתמונה קבוצתית, לא ממהרים כי ממילא הכביש סגור מסביב ללה-פס- הדקאר נכנס לעיר והכבישים יפתחו רק אחר הצהריים. גם אנחנו- שנוסעים דרומה לא נוכל לעבור, במשאית המטבח יש גם ציוד של המוסך אז כולם מסתדרים בשורה למלא אויר בצמיגים, ובשעה אחת אנחנו נפרדים מהחבורה ומתחילים להדרים. אחרי לילה גשום, ויום יפה ונעים, רואים מרחוק עננים מתקבצים, אנחנו עוקפים את הכניסות לעיר, וממש בסוף, בפניה האחרונה מגיעים למחסום. זהו, פה צריך לחכות עד שהשיירה תגמור לעבור. מבקשים יפה מהשוטרת לפנות ולחנות בצד, ואז אנחנו מגלים שבעצם אין שום בעיה להמשיך- לאט, כי זה שני נתיבים שסגורים לתנועה והם מלאים אנשים ומכוניות חונות, אבל גם נוסעים שם לשני הכיוונים, ואופנוע בדרך כלל לא נחשב רכב בעיני המשטרה. כשהכביש חסום למעבר יורדים לדרך מקבילה שהיא לא סלולה ומלאה בורות ושלוליות, אבל שם התנועה זורמת. שני הנתיבים לכיוון העיר מוצפים אנשים עם דגלים ושם נוסעת השיירה של הדקאר. מדי פעם אנחנו עוצרים להסתכל ולצלם, ואז עטים עלינו אנשים ומבקשים תמונה איתנו..

אנחנו ממשיכים בתנועה איטית, מדי פעם עוברים שוטרים- עושים יפה שלום וממשיכים. כשהכביש כבר ממש מחוץ לעיר עוצר אותנו שוטר ומבקש שנסע לאט ובזהירות כי יש אנשים מסתובבים על הדרך- אמנם מחוץ לעיר, אבל בכל מקום שיש צבר בתים יש אנשים שבאו לראות, ואוהלים, וילדים- בלגן. אחרי שעה של נסיעה כזו אנחנו עוצרים ליד כמה מכוניות להכין לעצמנו קפה, לנוח קצת. כמה דקות אחרי עוצרים לידנו 4 רוכבי אופניים שעברנו קודם- 3 צרפתים וגרמני- לפי הקצב שלהם עוד נפגש בדרך… עוד לא גמרנו לשתות ומתחיל בלגן- פתחו את הכביש לתנועה וכולם רוצים להיות ראשונים. מזל שאנחנו נוסעים בכיוון ההפוך.. אופנוען עובר אותנו ומסתובב אלינו בחזרה- לא זיהינו, זה אריק! הוא עקף את כל העיר בדרך עפר, לקח לו 3 שעות, ועלה לו במגן יד ימני, אבל הנה הוא פה ואנחנו ממשיכים ביחד. הכביש ריק וטוב, אפשר לטוס עליו, רק להזהר מכלבים או חיות גדולות יותר.

לקראת ערב מגיעים ל ORURO, זו עיר שאין מה לעשות בה חוץ מלעבור לילה, אבל גם זה בעייתי- נוסעים ונוסעים ולא רואים שום הוסטל. בסוף אנחנו מגיעים למרכז שיש סביבו כמה בתי מלון וברחובות הקרובים גם כמה הוסטלים. אין לנו הרבה ברירות- כבר כמעט 7 אנחנו עייפים ורעבים, נכנסים להוסטל שיש לו חניה (אריק מתנגש בעוצמה בקיר הכניסה ומאבד את מגן הרוח…) ומקלחות משותפות. החדר נקי, כך גם השרותים, והאחראים נענים במהירות לכל בקשה או שאלה. ארוחת ערב במרכז- מסעדה שנראית טוב, הסועדים לבושים יפה, הגברים בחליפות, השרותים? מאחורי וילון, הכל פתוח, ואחרי חצי שעה ריח השתן מחלחל לחדר האוכל. מדהים כמה שהם מקבלים כל מצב כמובן מאליו. למחרת בבוקר אנחנו נשלחים לשוק שנמצא 3 רחובות מההוסטל- שם נוכל למצוא ארוחת בוקר שהיא לא מרק בשר.. אריק שותה רק שוקו, ומעדיף עוגיות על אוכל. מתחילים ללמוד את הבחור- הוא לא כל כך צעיר כמו שנדמה בהתחלה- בן 41, ולא צלם כמו שהציג את עצמו בהתחלה- זה רק לצרכי מס בארה'ב. אריק למד הנדסה וניהול, ואחרי 7 שנות עבודה בחברה שמייצרת קוצבי לב החליט ללמוד לתואר נוסף כדי להיות בעמדה יותר בכירה בעבודה. 6 שנים עבד בחברה שמפתחת תרופות ועכשיו החליט לצאת להסתובב בעולם שלא מתוך המשרד… הוא סוג של פרופסור מפוזר- דברים נופלים לו מהידיים, הציוד מבולגן והאופנוע חוטף, אבל הוא בחור נעים ואכפתי, ודי מודע לעצמו..

נוסעים. אנחנו במסלול שרצינו אבל רודפים אחרי הדקאר. אריק הזמין מלון באויוני, סטפאנו במלון בכניסה לסלאר, יהיה קשה למצוא מקום פנוי בעיר אבל אריק מתעקש שנבוא למלון שלו- ממילא הוא שילם על חדר כפול- לא אכפת לו שנצטרף אליו. אנחנו מתכוונים ממילא לישון הלילה בשטח, משאירים את הציוד המיותר בחדר של אריק, קונים אוכל לשלושתינו ויוצאים לעיירה קטנה- צ'יטה, שם סוף המסלול של הדקאר מחר, ולשם מתנקזים כל אלו שרוצים לצפות בתחרות. בעיירה יש בית ספר ומגרש כדורסל מקורה שבאחד מהם קיווינו לישון, אבל המנהל בעיר הגדולה היום והכל נעול.. מקימים אוהלים ליד כל הבוליביאנים, כמעט חושך ויש זמן עד שנכין אוכל, אבל התכניות קצת משתבשות כשמתחיל לרדת גשם- כולם נכנסים לאוהלים עד שהגשם ירגע, קר ויש רוח חזקה, וזה לא נגמר.. אין ארוחת ערב ואפילו לא קפה- מזל שאכלנו פיצה ענקית בצהריים. אנחנו ישנים טוב, אריק קצת סבל מהקור בלילה, אבל הבוקר נעים ויפה ויש רק בעיה קטנה אחת. כל סממני המרוץ נעלמו, והשמועה אומרת ששוב קיצרו את המסלול בגלל הגשם הרב, והיום יגמר בעיר אחרת, שלוש שעות נסיעה מכאן. אף אחד לא יודע כלום- המון שמועות וסיפורים, מה שבטוח- פה אין תחרות- אין שוטרים, אין עיתונות וטלוויזיה, אין במה.

אנחנו אורזים ומתחילים לנסוע לכיוון אויוני ומה שנראה לנו כשוטר על אופנוע מתגלה כסטפאנו שבא לפגוש אותנו. אנחנו עוצרים 10 קמ' לפני אויוני בחנות חמודה שיש בה קפה כדי לנסות להגיע להחלטה על ההמשך. עוצרים איתנו גם 4 פולנים- שניים על אופנועים ועוד זוג ברכב שטח שמטיילים כבר כמה שנים בעולם. הם מתלהבים כאילו זה היום הראשון שלהם בטיול- קצת וודקה כנראה עוזרת להם… סטפאנו ואריק מחליטים 'לקפוץ' לסלאר, אנחנו נשארים עם הפולנים. לאט לאט מצטרפים עוד אופנוענים- מאנגליה, מברזיל, נראה כאילו כולם מתנקזים לפה! בהמשך מגיע גם אלברטו- הספרדי המשוגע. אחריו מגיע גם דוד שגם הוא ישן באזור בשטח עם קבוצה של אופנוענים בוליביאנים. חגיגה.

 

החשש הקרוב שלנו- מתי יסגרו את הכביש לאויוני, כי הדקאר עובר פה על הכביש, החשש היותר רחוק אבל גם יותר גדול- איזו דרך כדאי לבחור הלאה. יש שתי דרכים לכיוון צ'ילה- מאד יפות אבל מאד קשות. שתי דרכים גם לסלטה בארגנטינה- לא מצליחים להבין אם הקצרה יותר על כביש סלול או לא, והארוכה אמנם יפה יותר ובכביש טוב, אבל בכל זאת- 4 שעות נוספות שמבחינתנו הן יום נוסף. ההרגשה הכללית היא שרוצים כבר לצאת מבוליביה ויהי מה! הדיווח מהסלאר- מקסים. השניים לא נכנסו ממש פנימה דרך המים אבל נהנו מאד. מחליטים לנסוע לאויוני כל עוד אפשר, ננסה לעבור את המחסומים שכבר הוקמו בעיר. אנחנו מרגישים כמו בטיול שטח- יש בעיירה הזו כמה כבישים מרוצפים סביב המרכז, כל השאר חול ובגלל הגשם הרב יש שלוליות ענק, ורחובות שאנחנו נאלצים לעקוף בגלל אי עבירות. נהג מקומי מתנדב להראות לנו את הדרך לבית הקברות לרכבות- חוץ מהסלאר זו האטרקציה של העיר. מדרום לעיר זרוקים עשרות רבות, אולי אפילו מאות קרונות וקטרים ישנים וחלודים- אפשר לחשוב איזו מעצמה תחבורתית היא בוליביה.. ביקור נחמד.

 

חוזרים למרכז אבל הכניסה למלון שלנו חסומה, כל הרחוב הראשי סגור לתנועה והאופנועים של הדקאר כבר מתחילים לעבור. סטפאנו חוזר למלון שלו- אנחנו קובעים לאסוף אותו בשבע בבוקר כדי להכנס לסלאר עם האופנועים. גדי מבקש רשות מהשוטרים לחצות את הכביש כשהוא ריק, והם- אדיבים ונוטים לעזור כתמיד, מסכימים. גדי ואריק חוצים בהשגחת השוטרים, אני מצלמת, וההמון מסביב מריע לנו..

במלון- קודם כל מקלחת חמה, ארוחת ערב מוקדמת, סבוב קצר לראות את החגיגה ברחוב, והרגשה כללית של אכזבה מהדקאר- אנחנו פוגשים בני משפחה של מתחרים שמספרים על חוסר תנאים, אנחנו רואים במסעדה מתחרים שיושבים להכין את הניווט של מחר כי אין מקום אחר, אחרים מחפשים מקום לינה. לא ברור אם זה קורה רק בבוליביה או בכלל- אבל כל ההילה של המרוץ החשוב בעולם מתנפצת לנגד עינינו. בבוקר אנחנו יוצאים לדרך לפני שש וחצי, נזהרים שלא להעיר את אריק שהחליט להשאר לנוח. אחרי טעות בניווט שעלתה לנו בארבעים דקות יקרות בכביש הכניסה לסלאר, שהוא איום ונורא, אנחנו אוספים את סטפאנו מהמלון שלו ומגיעים למים. המראה יפהפה- משטח מלח ענק, אנחנו עומדים מול שטח מוצף מים ובמרחק רואים את השטח היבש ובו כמה נקודות שעוזרות להתמצאות. אני לא רוצה לחצות את המים- זה נראה מפחיד מאד למרות שאלברטו עשה את זה אתמול וסיפר כמה זה קל. גדי עובד קשה לשכנע אותי, ואני בסוף מסכימה ומשתדלת להתרכז בצילום כדי לא לדעת מה קורה. זה באמת פשוט מאד- אחרי כמה מטרים המים נהיים צלולים ואפשר לראות כל מה שיש מתחתם, משטח המלח קשה כמו אספלט והמים לא עמוקים בכלל. פחות מעשר דקות נסיעה ואנחנו שוב במקום יבש. המשטח העצום הזה כולו בצורת משושים, מסביב הרים שחלקם מושלגים, ופה ושם קבוצות מטיילים. מאד קשה לאמוד מרחקים, וגדי משתעשע בנהיגה מהירה בשטח. אנחנו נוסעים כמה דקות כדי להיות במקום שאין אנשים אחרים ומשתעשעים בצילום. טוב שסטפאנו איתנו- הוא מצלם את שנינו בנסיעה, אנחנו אותו, ומקנחים בצילום של גדי 'חותך' את המים. אנחנו פוגשים קבוצות של כורי מלח- מקומיים שבאים עם כלים, עושים חור במלח וחופרים כדי להוציא גושי מלח בצורת גבישים שאותם ימכרו אחר כך לתיירים.

סביב הסלאר יש אתרים שונים- מהרי געש, דרך לגונות, 'פסלים' טבעיים וגבעות צבעוניות, ואפשר לצאת לטיולים מאורגנים מיום ועד שבוע, אבל אנחנו מסתפקים בשעות המעטות על המלח. חוויה נהדרת. יוצאים חזרה- קודם כל לשטוף את זורו מהמלח. השטיפה היא עצמית- האחראי במקום לא מוכן לקחת אחריות על שטיפת אופנועים- כנראה שיש לו נסיון רע עם זה… באחת עשרה כמו שתכננו אנחנו כבר במלון, מעמיסים מחדש את כל הציוד, והולכים לשתות קפה עד שכל החבורה תגיע.

דוד בא להגיד שהוא כבר מתחיל לנסוע- הקצב שלו איטי משלנו- קובעים להפגש בדרך. בשתים עשרה, כמתוכנן, יוצאים לדרך- סטפאנו מוביל, אנחנו אחריו כשגדי נאלץ להתאפק בענין מהירות וסיבובים (מה שמאפשר לראות יותר בנחת את הדרך), אחרינו אריק שבנסיעה בחוץ יותר נינוח, ובמאסף- אלברטו שטוען שהוא לא עומד בקצב וישיג אותנו בהמשך. נסיעה מדהימה- הנוף משתנה והוא כל הזמן מפתיע ביופיו, מזג האויר נהדר, הנאה מושלמת! עוצרים לארוחת צהרים קלה ואנחנו מופתעים לגלות שאריק ואלברטו אף פעם לא עצרו לאכול במסעדות הדרכים- מקסימום עוצרים לקנות שתיה וחטיף- הם מודים שזו ארוחה טובה. גם מאד זולה- פחות מחצי מחיר ממסעדה בעיר. דוד גומר את המנה שלו, שואל את גדי אם הוא גמר, ומחסל את האורז והסלט שהשאיר. אנחנו צוחקים- הילד צריך לגדול.

עוד שעתיים של נסיעה לא פחות יפה, ואנחנו ב POTOSI. סטפאנו מנווט למלון שהיה בו קודם, וכולנו עם האופנועים נדחסים פנימה. אנחנו ממש במרכז העיר, נעים פה, וכולנו נהנים מארוחת ערב טובה והרבה צחוק. אלברטו בעיקר גורם לנו להתקפים של צחוק, האיש מטורף לגמרי. הוא מהנדס חשמל במקצועו, רווק בן 43, ועובד בחברה שבונה בתי מלון בסגנון 'הכל כלול' בכל העולם, כך שהוא נודד ממקום למקום- פרוייקטים שנמשכים עד שנתיים בדרך כלל, עכשו הוא בשנת חופש ואחרי טיול במזרח הגיע לארה'ב ויורד לאושואיה. החוויות שלו מלפני חצי שנה דומות לאלו של סטפאנו מלפני 15 שנה, הם מספרים נפלאות על אפגניסטן, בשבילנו זה ישאר בגדר סיפורים… אלברטו הוא גם זה שפותח נושא שמן הסתם מציק לכולם אבל אף אחד לא מדבר עליו- סקס בטיולים ארוכים. כולנו מתגלגלים מצחוק, אבל אנחנו, בתור הזוג היחיד בחבורה, קצת לא שייכים.. הם יכולים לספר על 'טינדרלות' במדינות שונות, בשבילנו אלו סיפורים משעשעים בלבד. נהיה מאוחר, קובעים להפגש בשמונה לארוחת בוקר. בבוקר אנחנו מתארגנים בזריזות- את החדרים צריך לפנות בתשע, דוד וסטפאנו נשארים להסתובב בעיר, כל האחרים יוצאים לסיור במכרה. פוטוסי היתה פעם עיר עשירה מאד, היא יושבת באזור שבו כורים כסף בעיקר עד היום. המכרה הראשון התחיל לעבוד בשנת 1751 תחת ספרדי בשם קירוגה. בתקופה ההיא הספרדים התייחסו אל האינדיאנים המקומיים כאל עבדים- הכורים היו חיים במכרה חצי שנה- עובדים, אוכלים, ישנים- הכל מתחת לפני האדמה. ברור שלא אכפת היה להם כמה מתים ממחלות- החיים לא נחשבו בכלל. בגלל שהם ראו באינדיאנים עובדי אלילים הם 'המציאו' להם את אל המכרות, שבשיבוש בין ספרדית לקצ'ואה נקרא טיו (דוד בספרדית) ויש בתוך המכרה חמישה פסלים שגם כיום מביאים להם מנחות כערובה להצלחה. בעשרות השנים האחרונות המכרה עובד כקואופרטיב בצורה מיוחדת- הפועלים הפשוטים מקבלים שכר יומי לפי תפוקת הקרונות ואלו שמעליהם מרויחים- או לא- לפי תפוקת המתכות שמצאו. יש למכרה כ 400 כניסות, 15000 איש עובדים בו, וכמו כל דבר אחר בבוליביה- הכל פרימיטיבי ביותר. אין ספק שהעבודה היתה קלה יותר עם קצת יותר שכלול טכנולוגי. אחרי שחילקנו בתוך המכרה את ה'מתנות' שקנינו לכורים בשוק בעיר- בקבוקי שתיה ושקיות עלי קוקה, אנחנו יוצאים בחזרה ליום מעונן ולאור טבעי- איזה חיים טובים יש לנו!

 

 

 

בחזרה למלון לאסוף את האופנועים- דוד וסטפאנו השאירו הודעה שהם יצאו בשעה אחת, נשיג אותם בדרך. השעה שתיים, ואנחנו יוצאים לעוד נסיעה נהדרת, משיגים אותם ממש לפני הכניסה לעיר הבאה- TUPIZA. כשכולנו נכנסים לעיר זה נראה כמו פלישה, או יותר מתאים- כמו שנכנסת כנופיה לעיירה שלווה במערבונים. שני סיבובים בעיר ואנחנו מתמקמים במלון שממנו יצאנו לחפש משהו נח יותר- מסתבר שזה הכי נח- ממש במרכז, נקי ונעים. אז אין וי-פי והחניה רחוקה- נסתדר. בארוחת הערב אנחנו מגלים שזה יפה מאד שהצלחנו לגבש תכנית נסיעה, אבל מזג האויר עושה מאיתנו צחוק. התכוונו לעבור מחר את הגבול ולהגיע בערב לסלטה, אבל נראה שהדרך היחידה להכנס אליה תהיה במגלשיים ולא באופנועים.. קובעים לשבע וחצי בבוקר קפה. עד אז אולי המצב יהיה אופטימי יותר! שבע וחצי כולם מתייצבים, הולכים לשתות קפה בשוק המקומי, מעמיסים אופנועים ויוצאים.

הגובה לכל אורך הזמן בבוליביה נשאר דומה- בין 3600 ל 3900 מטר מעל פני הים חוץ מאזור פוטוסי- 4300 מטר במכרה. מסתבר שהסתגלנו יפה לגבהים. אנחנו שיירה קטנה- דוד יוצא ראשון כי הוא הכי איטי, נחכה לו בגבול.

יש לנו נסיעה נינוחה של שעה וחצי עד הגבול, שנראה מסודר ביותר, ועובד בשיתוף פעולה של שתי המדינות. התור להחתמת דרכונים ביציאה מבוליביה קצת ארוך אבל לא לוקח הרבה זמן, וממנו עוברים ישר לחלון של הכניסה לארגנטינה. הבחור בודק את הדרכון של גדי כמה פעמים, ושואל מתי עבר לגור בישראל, אבל זו שאלה ידידותית בלבד- חותמת ואנחנו הולכים למכס- המבחן הגדול. לשחרר את האופנוע מבוליביה לוקח דקה, השאלה מה יהיה בכניסה לארגנטינה. כבר כמה שבועות שאנחנו מגלגלים בראש התרחשויות שונות, כשהגרועה ביותר היא שלא נוכל להכניס את זורו בלי לשלם מס, כי הרי בדרכון של גדי כתוב שהוא נולד בארגנטינה, ולפי החוק שלהם הוא עדיין אזרח.. כל החבורה יודעת שיתכן שתהיה לנו בעיה וכולם מחזיקים אצבעות בשבילנו. למרבה ההפתעה- לא נשאלה אף שאלה, לא הקשו בכלום, כמו כל האחרים קיבלנו מסמך יבוא זמני- הנשימה חזרה להיות סדירה! דוד מתעכב- הוא עבר את הימים שהוקצבו לו בויזה לקולומביה וצריך לשלם קנס, אבל הכל בסדר- רק קצת זמן ואנחנו מחכים לודא שיעבור את כל השלבים כמו שצריך. השלב האחרון בגבול הוא מכונת השיקוף- צריך לפרוק את כל הציוד, להחתים את איש המכס, וזהו- אנחנו בארגנטינה!