זימבבואה

 

חלק ממעבר הגבול
חלק ממעבר הגבול

3/3

מפלי ויקטוריה, VIC FALLS, הם הגדולים באפריקה באורכם ובכמות המים העוברת בהם למרות שנהר הזמבזי הוא הקטן מבין 5 הנהרות הגדולים של היבשת. בעולם- הם השניים אחרי האיגואסו. הכניסה למפלים לעומת זאת, לא מזכה בשום ניקוד. בחניה הלא גדולה- עשרות דוכנים ומוכרים די עלוקות שמציעים ממעילי גשם (בצדק, מסתבר..) ועד חיות מפוסלות בעץ או אבן בכל הגדלים, וכמובן- כל שאר מיני האומנות המקומית. השומר בשער שבודק את הכרטיסים לא שוכח להציע לנו את מבחר הפעילויות שיש לתיירנים המקומיים להציע- טיסה בדאון או הליקופטר מעל המפלים, שייט בנהר, ביקור בשמורה שמגדלת אריות למטרת החזרה לטבע, טיול פילים. הכל פרטי, המציע עובד רשות הטבע של זימבבואה… שביל שאורכו 1.7 ק'מ מאפשר נקודות הצצה אל המפלים, רסיסי מים מפיגים את החם ששורר פה, ואחרי הנקודה השישית הם הופכים לגשם של ממש.

IMG_2549

IMG_2563

מי שלא הצטייד במעיל מעדיף להתפשט וללכת בבגד ים. אין דרך להמלט מהמים. הרעש מפחיד ממש, מה גם שהשביל לא עומד בשום קריטריון בטיחות כמו שהורגלנו. אין ספק שהמראות מרשימים ביותר, אבל הכי טוב ומתגמל הוא בית הקפה שביציאה. סוף סוף קפה הפוך כמו שצריך!

גם קפה, גם מים, גם אייריש קרים!
גם קפה, גם מים, גם אייריש קרים!

אנחנו יוצאים מזרחה, קריבה היא היעד, אבל יקח כמה ימים להגיע. לא שזה כל כך רחוק- פשוט הדרכים קצת, איך להגדיר, אומללות. הכביש הראשי, 2 דולר עמלה בנקודות אקראיות, שלם יחסית, אבל רק שני נתיבים, הסימנים עליו דהויים עד מחוקים, והשילוט, כשרואים מה יש בו, נראה כאילו צוייר ביד. חלק באמת נכתב ידנית…

שלט בכביש
שלט בכביש
תחנת אוטובוס אחת מני רבות
תחנת אוטובוס אחת מני רבות

קבוצות בתים ליד הכביש- כמו במדינות השכנות אבל הבניה יותר מעניינת, והכל מאד נקי. החלטנו לא להכנס לפארק HWANGE, אבל כן נכנסים לראות את העיר. אחת ההמלצות שקיבלנו נכתבה כ-WENKI, ואכן הג'י פי אס לוקח אותנו ליד העיר למקום שנקרא כך, אבל בזה זה נגמר- לא מופיעה מפה של המקום למרות שיש רחובות ובתים. אנחנו משוטטים המומים- אין ספק שפעם המקום הזה פרח. יש פה בתים מאד גדולים, מאד ישנים ומוזנחים, ורואים בברור שזה היה מקום מקסים. באחד הרחובות בנין גדול שפעם שימש כקולנוע ומועדון- יש עדיין במה, מעט רהיטים, גרם מדרגות עם מעקה עץ- היום יש פה בר למטה ובר בקומה השניה. תופסים אולי 10% מהשטח של הבניין. החלטנו שכנראה זה היה ישוב של לבנים (לא גזענות- פשוט בגלל סגנון הבנייה..) והיום חיים פה שחורים שאין להם תקציב לתחזק את המבנים. איש חביב עוצר אותנו ושואל אם הלכנו לאיבוד. לשאלתינו הוא עונה שפעם גרו פה עובדים של תחנת הכח אבל התחנה נסגרה, (רואים. גם החורבה הזו מרשימה מאד) והאנשים נשארו בלי פרנסה וחיים רק ממה שהמדינה נותנת. הוא גם מנצל את ההזדמנות לנסות לשכנע אותנו שחשוב ללמוד את התנך. בכרטיס ביקור רשום שהוא שיך לקהילת JEHOVA WITNESSES. תמיד נחמדים.. לא קנינו את הסיפור שלו, אבל גם לא הצלחנו למצוא שום מידע אחר על המקום. נישאר בתהייה. כמה קילומטרים אחרי העיר אנחנו עוזבים את הכביש הראשי לטובת נסיעה לאורך אגם קריבה. בכל נקודת עצירה אפשרית יש אנשים שעומדים ומוכרים משהו. תירס טרי או על האש. בוטנים. כסאות עץ. כלי עבודה בעבודת יד (לא לקישוט- לעבודה באמת), ואם מדובר בצומת של שני כבישים- אז כבר יש גם בר או 5, חנות כללית, מתקן פנצ'רים, מספרה, קצביה ועוד כיד הדמיון.

IMG_2598

 

האנשים בדרך כלל חביבים- מנופפים לשלום, שואלים אם הכל בסדר, יודעים אנגלית- רובם ממש טוב, והפלא הגדול- הם יודעים לרוץ! ממש ראינו אנשים ממהרים! הדרך שבחרנו התגלתה כדרך משובשת מאד, הנסיעה איטית עד מסוכנת, מדי פעם חמורים על הכביש, ומשעת סיום בית הספר- המוני ילדים בכל מקום. אנחנו נוסעים למקום ליד האגם ללילה, שוב ההרגשה שפעם זה היה מקום חי ומטופל- עכשו הכל מוזנח- אבל זה לא הזנחה של לא מטופל אלא יותר תחושה שאין איך לתחזק. ברזים שלא עובדים, רשתות קרועות, דברים בלויים ושחוקים. הבסיס טוב וגם היה יפה, אבל כנראה שאין אמצעים לטפל- אולי מחסור בכסף או בחומרים? בכל מקרה- אנחנו האורחים היחידים, וזה מוזר. אמנם זו לא עונת הטיולים, אבל היינו מצפים שתהיה קצת תנועת תיירים, בייחוד כשיש פה תשתיות להמוני מטיילים באזור. ונזהרים מהיפופוטמים.

שקיעה מול הזמבזי. זמביה מולנו.
שקיעה מול הזמבזי. זמביה מולנו.

4/3

הדרכים מזרחה וצפונה מאד משובשות. בנוסף לכבישים שבחלקם סלולים ובחלקם לא, יש תמיד התרחשות שמחייבת נסיעה זהירה- פרות, עזים וחמורים, המון ילדים- אפילו ממש קטנים, והמוני אנשים צועדים. מאין ולאן? לא ברור. כמובן- בכל מקום דוכנים קטנים עם משהו למכירה. זה יכול להיות מישהו שעושה עבודות עץ וזה יכול להיות מישהו עם כמה קופסאות עם סוכריות.. נסיעה של 200 קילומטר יכולה לקחת 4-5 שעות. עוד דבר שקצת מכתיב את הקצב זה נקודות ביקורת של המשטרה. הזהירו אותנו שכשעוצרים אותך לביקורת מחפשים תרוץ לקחת כסף. היום עברנו 4 נקודות כאלו (חבית באמצע הכביש, 3 שוטרים עם אלות, ספר ענק לקנסות) אבל בכולן השוטרים היו חייכנים מאד ולא ביקשו כלום. המפות שיש לנו לא ממש נוחות לשימוש- אבל אפילו בתחום הזה הקידמה נשארה מאחור. אי אפשר להשיג מפה אמיתית וטובה. בשלב כלשהו של הנסיעה אנחנו מחליטים לוותר על כבישים ממש קטנים ולהגיע לדרך הראשית גם אם במרחק זה הרבה יותר- מן הסתם זה ייקח אותו זמן. מגיעים לעיר KAROY, העיר יושבת על הציר הראשי בין דרום אפריקה שבדרום לזמביה שבצפון, יש בה כמה תחנות דלק וכמה בנקים, כמו גם חיי מסחר פעילים.

רוצה תירס? בוטנים אולי?
רוצה תירס? בוטנים אולי?

השוק המקומי צפוף ומלא אנשים. הם נראים קודרים עד שאומרים להם שלום, ואז הם הופכים לחייכנים ונעימים. בשוק בין הכלים החקלאיים הקטנים מוכרים גם יצולים לשני שוורים. מאד שימושי.

דוכן סלולר
דוכן סלולר

סיבוב ב'אחוריים' של העיר תורם לנו את התמונה המוצלחת של היום- בדרך כלל הגברים הולכים מקסימום עם מקל ביד או שקית קטנה, והנשים- עם  מבחר יפה על הראש. או ערימת עצים למדורה, או שק קמח, או דלי מים- כל מיני דברים שאם בטעות ייפלו יחסלו את הילד שבדרך כלל קשור להן על הגב. הפעם- זוג לא צעיר, הוא כדרך הגברים, והיא עם משהו קטן על הראש לשם שינוי- גדי מצלם לא מאמין, ובבדיקה אחר כך של התמונה מאמת את המחשבה- אלטרנטור! הישר למרכז החלפים של טויוטה…

שרות חלפים אקספרס
שרות חלפים אקספרס

אנחנו נכנסים לישון בקרוי במקום שגם היה פעם מפואר, היום הגינה מאד מטופחת ויפה, החדרים זועקים את עליבותם- הכל נקי ומסודר אבל פשוט עלוב. ארוחת ערב במקום- לפי כל כללי הטקס במסעדות, אך בברור איש לא השתמש בכל מה שיש פה כבר שנים רבות. יש אפילו מקרר בר גדול. הוא כל כך ישן שלא ברור איך עדיין מתפקד.

5/3

בבוקר אנחנו קמים ומגלים שמישהו רחץ לנו את המכונית בלילה. השומר השתעמם.. מקווים ששני הדולר שהשארנו לו יגיעו ליעדם. היום לפנינו 160 קילומטר. הג'י פי אס אומר 4 שעות. הכביש דוקא במצב מאד טוב, וההתקדמות יפה. הדבר היחיד שמפחיד קצת זה כל המשאיות שבדרך.

IMG_2689

כביש ראשי דרום אפריקה- זמביה

הכביש שנכנס לקריבה קצת פתלתל אבל בהחלט טוב, בניגוד לציפיות אנחנו מגיעים בזמן סביר של שעתיים וחצי. העיר יושבת על אגם גדול שנוצר בעקבות בניית סכר על הזמבזי. הסכר מספק את החשמל לכל האזור הצפוני של זימבבואה ועכשו יש פה חברה סינית שעוסקת בחיזוק והרחבה כדי להגביר את התפוקה. הסכר הוא גם נקודת מעבר מרכזית לזמביה ויש אפשרות לצאת 'מעבר' לגבול כדי לראות יותר. לראשונה אנחנו רואים פה תיירים! לא להתרגש- רק זוג אחד.. בביקורת הגבולות כותבים את כל הפרטים שלנו, משאירים דולר ואת הדרכון, ועוברים לחצי שעה לזמביה. על הסכר- קבוצה של צעירים זמבזים בטיול. הם שייכים לצבא הישועה, וכולם מבקשים להצטלם איתנו. התהפכו היוצרות.. מתחיל לטפטף ואנחנו ממהרים לחזור למכונית. השוטרים במעבר הגבול כל כך רוצים לפטפט עם אנשים שהגיעו מהארץ המבורכת…הם מכירים פרטים מסיפורי התנך, אבל לא ממש מקשרים אותם לדת זו או אחרת- זה קורה בכל פעם שמדברים איתנו על ישראל. במרינה של קריבה אפשר לשכור סירה לטיול באגם וגם לשינה, אבל מזג האויר לא מתאים.. נוסעים למקום ארוח בהמשך האגם. חם ולח, אבל יש וי פי, ויש בריכה קטנה להתרעננות. יש גם קבוצת לבנים שמסתובבת פה- כנראה דרום אפריקאים שעובדים באזור. אסתר שמנהלת את המקום קוראת לנו לפנות ערב- יש זברות בשער! מאוחר יותר היא שוב רצה אלינו- הפעם יש היפופוטמים. קשה לראות כי כבר חושך, אבל מעמיסים אותנו ואת השכנים על טנדר- יוצאים 'לצוד' היפו במצלמות. ראינו קצת, שמענו, הצילום לא משהו.

6/3

בדרך ל MANA POOLS. זוהי שמורה על שפת הזמבזי, פראית לחלוטין, ומומלצת מאד. הדרך על הכביש הראשי די קצרה. עצירה בבניין של רשות הטבע של המדינה כדי לקבל אישור כניסה. שוב סצינה שאופיינית לזימבבואה. בנין גדול ומרשים, גינה יפה, בכניסה- חדר עם שולחן ואדם אחד שנותן לנו למלא את הפרטים שלנו. יש לו מחברת גדולה ממולאת בכתב יד, כל דף הוא אישור עם נייר קופי. מה עושים כשיש הרבה מטיילים? או שאולי פשוט אין? יורדים מהכביש לדרך עפר, בשער בחור מבקש טרמפ. הוא עובד במנה פולס, וכל הדרך הוא מנדב לנו מידע על החיות, הדרך, המקום. נראה לנו שהנהיגה של גדי קצת מפחידה אותו- מדי פעם הוא מצייץ שכדאי לנסוע לאט יותר, אבל גדי מעדיף לעבור את הבורות ושלוליות הענק כמה שיותר מהר. מעולם הוא לא הגיע מהר כל כך לעבודה.. הוא מדריך אותנו למשרד הראשי של השמורה. שם מתברר שאנחנו שוב לבד, שאי אפשר להגיע לנקודות הרחוקות יותר בגלל מצב הבוץ ושהלינה פה יקרה להחריד. שילמנו כמעט 100 דולר על חנייה בקמפ שיש בו רק נקודת מים. זה זול יותר ממקום ממש ליד המים כי העדפנו קרוב למקלחות. בפועל אנחנו 50 מטר מהמים, העשביה מגיעה לברכיים, ויש עשרות קופים על העץ שמשמש כציליה, רק מחכים שנשאיר משהו בשבילם.

IMG_2846

משום מקום מגיע איש עם חרמש קטן ומתחיל לנקות את השטח. הוא מסדר לנו שביל מהמכונית אל ברז המים ואל המקלחות. עבודה של שלוש שעות אבל נראה נפלא בסוף. אנחנו יוצאים לטיול קטן, מנסים בכל זאת לראות קצת מהשמורה הזו, אבל די מהר שוקעים בבוץ.. הנהג לא השכיל לעבור בהילוך הנכון, טעות, ואנחנו תקועים. נסיונות סרק מביאים אותנו להחלטה לחזור למשרד ולבקש חילוץ. זה מסתבר לא כל כך רחוק- נסענו בסיבוב ואנחנו ממש בדרך שבאנו בה אתמול. במשרד מספרים לנו שאין אף נהג באזור, המפתחות של הרכב שבחוץ נסעו עם בעליהן, אבל כולם יחזרו עוד היום, לא נצטרך לישון בשלולית. אין ברירה. חוזרים למכונית להביא את המחשב- לפחות נעביר את הזמן בצפיה בסרט. (בראוו יהל!) אחרי שעתיים או יותר כולם מגיעים- הבוס, הנהגים, השומרים של הפארק שמסתובבים עם רובים כדי להבריח מבריחים שמגיעים, איך לא, מזמביה. הטענה היא שהם באים להרוג פילים בשביל לקחת את השנהב. אחד מהשומרים סוחב על הגב שני שנהבים. אנחנו מניחים שהפיל לא שרד. מקווים שגם לא הציידים. בחור אחד הולך להביא טרקטור- יש להם פה מבחר טרקטורים ומשאיות מסין. חדשים. החילוץ לוקח דקות ספורות, אבל בזה נגמר היום שלנו.

סוף סוף נתקענו בבוץ...
סוף סוף נתקענו בבוץ…

בשש בערב אסור כבר להסתובב מחוץ למחנה, בשש וחצי כבר חושך מוחלט. אנחנו מכינים ארוחת ערב, מקלחת, ודי מהר עולים לאוהל. הקופים אמנם הלכו לישון, אבל עכשו ההיפופוטמים עולים מהנהר, מי יודע איזה עוד חיות מסתובבות פה- חושך מוחלט, קולות לילה מפחידים, והמוני מעופפים שנכנסים לתוך הבגדים. האגדה מספרת על תייר שהלך להתקלח אחרי החושך והותקף על ידי אריה. באוהל- חם אימים. וגם מלא חרקים. עובר עלינו לילה מפרך עם יקיצות רבות, אבל התגמול יגיע בבוקר.

7/3

זריחה במנה פולס
זריחה במנה פולס
שחיית בוקר בזמבזי
שחיית בוקר בזמבזי
תצטרף לקפה?
תצטרף לקפה?

אחת הזריחות היפות ביותר, היפופוטמים משחקים בנהר לרגלינו, פיל עובר ליד העץ, והקופים עדיין לא מנסים לגנוב את הקפה. החלטה משותפת שאין מה להשאר כאן לבד, ואנחנו בשעה מוקדמת מתחילים לצאת מהשמורה. יש כאן שתי מכוניות עם תיירים שגם מחכים לחילוץ. מסתבר שלא כדאי לטייל שלא בעונה הנכונה.. אנחנו בדרכינו להררה הבירה. כשיוצאים מהשמורה עולים שוב על כביש סביר שיביא אותנו ליעדנו. מחסום על הכביש- בודקים שאנחנו לא מבריחים זבובי טסה טסה. המלחמה במלריה דרכים משונות לה…

בלי מלים
בלי מלים

מחסום נוסף של המשטרה. הפעם אכלנו אותה. השוטר מודיע לנו שיש 2 בעיות- המכונית מכוסה בוץ ולכן לא רואים את פסי האור מאחור וגם לא את הפנסים הקדמיים. 25 דולר קנס. הוא מחזיר לנו 10 דולר כשאנחנו מספרים לו שעכשו יצאנו ממנה פולס ובהררה נרחץ את המכונית. קבלה כלשהי? אפילו לא ביקשנו… ככל שמתקרבים להררה הכל נהיה צפוף יותר- תנועת מכוניות, בתי מגורים ומקומות מסחר. בכניסה יש אפילו רמזור! רחמים עליו.

IMG_2901

יש בעיר אכסנית תרמילאים- נוסעים לשם בעיקר כדי לא להיות לבד וכדי לנסות להשיג קצת מידע להמשך. החדר נחמד, המקום נעים, החלטנו שנשאר פה יומיים אז אפשר לעשות כביסה ולתת לבחור פה לנקות את המכונית. חבל רק שמזג האויר קצת סגרירי- לא נוכל להכנס לבריכה שלהם. אנחנו עייפים מדי להסתובב- מזמינים ארוחת ערב במקום, קצת עבודת מחשב במרפסת עד שמגיעים היתושים. מחר נכבוש את הררה!

8/3

החלטנו להעביר את היום בנחת. החבר'ה במשרד נותנים לנו מפה של העיר ומסמנים מקומות שכדאי לבקר בהם.  אחרי עצירה לארוחת בוקר מאוחרת במקום נחמד ומערבי יחסית, רואים קצת לבנים, שחורים שנראים מכובדים- כנראה שבגלל שהשלטון והמרכז הפוליטי פה יש גם שכבה של אוכלוסיה יותר אמידה ומסודרת. הנתונים במפת התיירות שקיבלנו אומרים שיש בעיר כמליון וחצי תושבים, אחוז אחד צבעוניים, פחות מאחוז לבנים, כל השאר שחורים. סביר שיהיו פה כמה עשרות אלפים שצריכים שרותים ברמה גבוהה, צורכים תרבות ומקומות בילוי, העניין הוא רק למצוא… אכלנו, חצי שעה נסיעה למקום הראשון שאנחנו נוסעים אליו. אתר שנקרא BALANCING ROCKS. אי אפשר להבין מה משמעות המקום- ואם בכלל יש לו משמעות.., מגיעים לאזור שיש בו סלעי ענק כמו שכבר ראינו בנמיביה. זה בכל זאת מרשים! בכניסה לוקחים מאיתנו תשלום מופקע של 10 דולר לאדם, ובפנים- שערורייה. הסלעים, כבודם במקומם מונח, אבל ההזנחה של המקום נוראית. אי אפשר לראות שבילים מרב עשבייה, אשפה זרוקה בכל מקום. ושוב- ריק. 3 יפנים יצאו כשהגענו, לא נראה שמטיילים אחרים היו פה לאחרונה..

בפנים
בפנים

מה שמחוץ לאתר מעניין הרבה יותר- עוד שכונת פחונים כמו בכל מקום, רק שהיא בנויה בין הסלעים העצומים האלה וזה הופך אותה לציורית.

ובחוץ
ובחוץ

חזרה למרכז העיר- עוברים דרך שוק ענק אבל יורד גשם שוטף ואנחנו לא מעיזים להסתובב בכל הבוץ שנוצר ברגל. נעבור שוב מחר? עוצרים לשתות קפה וקצת קניות במרכז שנראה קצת יותר מערבי, סביבנו רואים קצת פנים לבנות אחרי ימים שלא ראינו. הקפה מצויין, עוגה זוועתית, הסופר ליד כמעט כמו אצלינו מבחינת השפע והסידור. חוזרים להרגיש קצת בנח, אבל אליה וקוץ בה. בחזרה למכונית שנמצאת בחניה מסודרת והומת אדם, רואים ששני המנעולים בדלת של הארגז עברו התעללות. חיפוש מהיר מגלה שתיק עם ציוד חילוץ של המכונית נעלם. למזלנו- את דלת הנהג לא הצליחו לפרוץ- אבל המנעול הלך. קצת נפילת מצב רוח שמונעת מאיתנו לצאת לאכול בחוץ הערב, אבל לא ניתן לזה לשבור את רוחנו- מחר יום חדש!

9/3

המכונית מבריקה, יש ערימת בגדים נקיים, אפשר להמשיך. זוג צעיר מהולנד שמטייל כמה חודשים כבר מתקפלים גם הם. אנחנו מחליפים איתם טיפים לנסיעה- הם בדיוק בכיוון ההפוך מאיתנו. אולי עוד נראה אותם בארץ- אם לא יהו בעיות הם מתכננים לעלות צפונה באפריקה וממצריים להגיע לאירופה בחזרה. מאחר וכנראה שאי אפשר דרך הים (?) אולי יגיעו לישראל. מאחר ומראש אנחנו מוותרים על גנים בוטניים ומוזיאונים רציניים, םארקים עם חיות יש בשפע מחוץ לעיר, נשארנו עם מקום אחד לבקר בו בהררה- שוק מקומי שיש בו גם אומנות מקומית, משום מה הוא נקרא 'מברה מוסיקה'. הבחורה במשרד קצת מעקמת את הפרצוף כשאנחנו מבקשים שתראה לנו את המקום על המפה- זה לא בשבילכם, מאד צפוף שם.

mbare
mbare

 

אנחנו מתקרבים לאזור, באמת צפוף… הנסיעה איטית כל כך שאפשר ללכת במקום, אבל אין מקום להשאיר את המכונית, וחוץ מזה- זה באמת לא מקום בשבילנו… אולי אם היינו בלי שום תיק וכמובן- בלי מכונית! קשה לתאר את כמות האנשים, הדוכנים, כי קשה גם לתפוס את זה- מי שזוכר את התחנה המרכזית הישנה של תל אביב- צריך לדמיין את המקום הכי צפוף בה- ולהתחיל להכפיל אותו בגודל. זה בעצם השוק היומיומי של האוכלוסיה הענקית מהמעמדות הנמוכים- סביר להניח שמעל מליון איש נזקקים לשרותים שיש פה, ובלתי אפשרי לנסות לתאר את המגורים שיש מסביב, את הלכלוך, העזובה וההזנחה. אפילו התמונות לא יעבירו את מלוא הרושם. אם מדברים על מספר חולי האיידס בזימבבואה- אין ספק  בכלל ששמונים אחוז מהם נמצאים בסלמס הזה. בעקבות חווית האתמול ובגלל הדוחק אנחנו עם דלתות נעולות, אבל מדי פעם פותחים חלון, מחליפים מילה עם מישהו- והאנשים שמחים ונחמדים. יוצאים מהררה ברגשות מעורבים, פנינו דרומה. הכביש כנראה טוב מדי, כי השוטר הבא שעוצר אותנו מראה לנו במכשיר שלו שנסענו על כמעט 100 קמ'ש, כשהשלט האחרון הראה שמותר רק 60. מאחר ולא היתה שום סיבה נראית לעין להגבלה הזו, אנחנו חושדים שזה מכוון. בכל אופן- גדי מספר לו שזה לא היום שלנו כי פרצו לנו את המכונית, מראה לו את המנעולים השבורים מאתמול, והקנס יורד מ 20 דולר ל 10. כמובן שלא טרחנו לבקש את הקבלה…

שכחתם לקנות חלב? אין בעיה!
שכחתם לקנות חלב? אין בעיה!

בשעת צהריים אנחנו מגיעים ליעדנו- GREAT ZIMBABWE. זהו אתר היסטורי שמור ובו שרידי ארמון ששימש את המלכים המקומיים בין השנים 1200 ועד כמעט 1600. הקמפינג במקום נראה נחמד, אבל למרות שנאמר שיש בו הכל חוץ מוי פי- אין חשמל, ואף ברז- כולל בשרותים ובמקלחות לא פועל. מחליטים לעשות הפסקת צהריים בכניסה לאתר ואחרי הביקור לנסוע לחפש מקום לינה אחר בהמשך הדרך. בשער יש שני אנשים. האחד תפקידו לפתוח את השער ולהראות למבקרים לאן לנסוע, השני- מגיש את ספר הרישום, גובה כסף ונותן קבלה. השוער שואל אותנו מאיפה אנחנו, ומאד שמח לראות מבקרים מהארץ המבורכת. הוא מסביר לי שמי שחי בה חייב להיות מבורך גם הוא והוא שמח לדבר עם אנשים מבורכים. כשאני אומרת לו שלא בהכרח כולם כאלה הוא עונה לי ברצינות רבה שיש אנשים רעים וטובים, הרעים לא יודעים שהם מבורכים והטובים כן. מחשבה נבונה. השני שואל אותו על מה מדובר והוא מסביר לו- הם באים מישראל, זה העם שיצא ממצריים והלך לקדש ברנע. כשאנחנו נפרדים הוא מבקש מספר טלפון שלנו כדי שנוכל לפטפט בווטס אפ. הוא ישמח להיות בקשר עם אנשים מישראל… שילמנו 6 דולר יותר בכניסה כדי שילך איתנו מדריך, ומצמידים לנו את מוניה. בחור שעובד במקום עד תחילת הלימודים באוניברסיטה. יש לו תואר ראשון בהיסטוריה והוא עומד להתחיל תואר שני. האוניברסיטה נמצאת בהררה כך שהוא עוזב את הבית כדי ללמוד. מסוף בית הספר היסודי הוא בעצם לומד עם מלגות. כנראה בחור מוצלח! הוא לוקח אותנו לסיבוב של שעתיים באתר שהיה הארמון של מלכי שבט השונה. היו 8 כאלו לפי הממצאים הארכיאולוגיים, כל מלך שמת ביתו נהרס והמלך החדש קיבל בית חדש. המתחם מחולק לבית של המלך ואחיותיו (שהיו אחראיות על הטקסים ועל בריאותו של המלך), חלק אחר במתחם שימש למגורי המלכה הבכירה שהיתה גם המורה של ילדי האזור, וחלק נוסף שימש למגורי המלכות האחרות. למלך האחרון בשושלת היו ככל הידוע כמאתיים מלכות!

קישוט בחומת האבן
קישוט בחומת האבן

יש גדר אבן כמעט הרוסה לגמרי שהיתה החומה החיצונית של המתחם, וחומה נוספת שבחלקה עוד קיימת שהיתה הפנימית יותר. בכל מקרה- הגובה הוא של כמה מטרים, הבניה יבשה- כך שיש לה גם רוחב רציני, ובתוך המתחמים השונים יש קירות גדולים נוספים שסימנו חלוקה לאזורי פעילות שונים. מה שמעניין פה זה שאף אחד לא גר בין קירות אבן- בתוך האזורים התחומים היו בנויות בקתות קש כמו שרואים גם היום בכפרים הקטנים. כל בניית האבן הזו נועדה רק להגנה. בין החומות יש היום גם מבנה חדש שבו שוכן המוזיאון. מוניה עובר איתנו בגאווה על כל פרט במוזיאון. כנראה שמעולם לא ראה מוזיאון ראוי לשמו..

חלוקת קמח תירס
חלוקת קמח תירס

הפסקת תמונה בגלל שיש הרבה מלל… לא קשור לסיפור. סתם אזור כפרי בצפון המדינה.

אנחנו שואלים על החינוך בזימבבואה- בכל חור רואים בית ספר יסודי אבל ממש מעט תיכונים. הוא אומר שנבנו הרבה בתי ספר יסודיים כחלק מתכנית רחבה כדי שילדים יוכלו ללמוד כמה שיותר קרוב לבית- שלא יצטרכו ללכת למשל 6 ק'מ פעמיים ביום. (כמה כן? 2 ק'מ?) בית ספר יסודי הוא 7 כיתות, אחר כך חטיבה ותיכון. לטענתו היו צריכים להיבנות גם כאלו יותר- אבל נגמר הכסף. הוא חושב שכשבעים אחוז הולכים לבית ספר- (אנחנו חושבים שיותר לפי מה שרואים ברחובות) וכמחציתם לא ימשיכו ללמוד. או בגלל המרחק הגדול, או בגלל בעיות כספיות, או- אם מדובר בבנות- הן נכנסות להריון ושם נגמר החינוך הפורמלי שלהן. לעומת זאת- כנראה שיש מימון רציני מהעולם הגדול לאוניברסיטאות והיום אין תנאי סף וקבלה ללימודים גבוהים- מי שרוצה יכול ללמוד באוניברסיטה. משונה לנו- אבל אין איך לאמת או להפריך את המידע. השאלות של מוניה נוגעות לישראל- איזה שפה מדברים, מה היום הקדוש, כמה ישראל גדולה. אין לו מושג מה קורה אצלינו ואיך הנצרות משתלבת בסיפור. תחי התמימות. שאלנו מה קרה שהמקום הזה ננטש והוא מספר שבשיא חיו פה כ 25 אלף איש- התברואה, הצמחיה, המים- כבר לא התאימו, אז השונה עברו למקום אחר על נהר הלימפופו. לשאלתנו הוא מסביר את השם- זי= גדול, מבה= בית, בואה= אבן. כשהמחתרת של מוגבה תפסה את השלטון הם החליפו את כל הסממנים של המשטר הישן- והשם רודזיה (על שמו של רודס האנגלי) הוחלף לשם האתר הקדום הזה. סמל המדינה נלקח גם מסמלי העבר של מלכי השונה. אנחנו נפרדים ממוניה בברכת הצלחה, והטפטוף שהפך לגשם שוטף מונע מאיתנו קפה של אחר הצהריים. לא נורא- נגיע לקמפינג ונעשה. רק מה- אין קמפינג. לא שם, לא בעיר הקרובה- רק 2 מלונות מגעילים ואחד יקר להחריד, גם לא בהמשך הדרך, גם לא אחרי החושך, גם לא למרות שיורד גשם בלי הפסקה. 8 בערב, אין ברירה. צריך לעצור. לא רק שאנחנו עייפים (ביחוד הנהג) אלא שהנסיעה בחושך ובגשם לא נעימה. לנהגים המקומיים יש מנהג מצויין- כשהם חולפים על פניך הם מאותתים ימינה- למרכז הכביש. ככה אתה יכול לדעת בברור איפה נמצאת המכונית שבאה מולך גם אם יש לה רק פנס אחד… עוצרים בתחנת דלק ומבקשים רשות לחנות שם עד הבוקר. החנות אמנם נסגרת אבל מתדלק ושומר יש כל הלילה. אין בעיה- 5 דולר והכל מסודר. זו חניית הלילה הזולה ביותר בזמן האחרון, ואנחנו ישנים נהדר. הגשם נמשך כמעט עד הבוקר אבל באוהל שלנו על הגג חמים נעים, ויבש.

10/3

שש בבוקר השכמה. אנחנו רוצים להתקפל לפני שתתחיל תנועה רבה מדי בכביש ואולי מישהו לא יאהב את המאהל שלנו.

שש בבוקר, הולכים לבית הספר
שש בבוקר, הולכים לבית הספר

השמש זרחה לא מזמן, אבל קבוצות של ילדים בתלבושת אחידה כבר עושות את דרכן בין השלוליות. אגב תלבושת- הדבר הזה עושה חסד רב עם כולם. גם במקומות העלובים ביותר, כל הילדים נראים אותו דבר, כמעט תמיד הם מצוחצחים, נקיים ומסודרים- לפחות בתחילת היום… הבנים תמיד עם מכנסיים קצרים, הבנות תמיד בחצאית או שמלה (תלוי בבית הספר), הבגדים נעימים לעין, מגוהצים- זה לא חולצת טריקו- זה בגד אמיתי. בעיר בדרך כלל נעליים סגורות וגרביים עד הברך הן חלק מהתלבושת. בכפרים גם הולכים יחפים או עם נעל אחת. מה שיש. ילדים מברכים אותנו בבוקר טוב, מחייכים, להם לא נראה משונה שישנו כאן. גם הבחורה מהחנות מתיצבת מוקדם לעבודה-מי יודע איפה היא ישנה- היא מצחצחת שיניים בכיור של השרותים של התחנה… בגלל הנסיעה הלילית הארוכה אנחנו ממש קרובים ליעד שלנו. מרחוק כבר מתחילים להריח עיר. רואים מעט בניינים גבוהים (פעם אחרונה שראינו היתה במלונות בסווקופמונד- מרגיש כאילו שנים עברו מאז…) הכביש מתרחב לשני מסלולים, ופתאום- רמזורים! הם עומדים ישר, כולם עובדים, ממש אחרית הימים! אפילו יש שלטי פרסום גדולים, ושלטים ירוקים כאלו- שכתוב עליהם שמות של ערים עם חצים ברורים- כאלה כמו שיש לנו בכבישים שלנו-  ממש עולות לנו דמעות בעיניים מהתרגשות.. BULAWAYO. הגענו חזרה לציביליזציה. כשנחזור לחיים הרגילים נצטרך לזכור תמיד שפעילות תקינה של מערכות היא לא מובנת מאליה, ולהודות על מזלינו ששפר… המקום הראשון שאנחנו עוצרים בו לחפש ארוחת בוקר לא מספק את הסחורה, אבל כן מספק הפתעה- 2 חנויות שבהן הבעלים שעומד מאחורי הדלפק הוא לבן. אחד מהם מספר לנו שרב חייו הוא חי פה- הוא עבר בשלב מסויים לדרום אפריקה, לא אהב את זה, ואחרי 12 שנים חזר לכאן. הביתה. קונים משהו קטן לאכול בסופר- בעייתי קצת כי אם לא רוצים מתוק- אין שום מאכל שלא מכיל בשר. ממשיכים למקום שמצויין בו מקום לינה, אבל יש פה רק משתלה, חנות מזכרות יפה ובית קפה/ מסעדה. חוץ מהמוכרת בחנות- כל מי שמסתובב פה לבן. המלצרית שולחת אותנו למקום של חברים, אבל שם מלא, והבחורה האדיבה במשרד מתקשרת עבורינו לכמה מקומות אחרים, מוצאת לנו מקום במחיר סביר ובסוף גם לוקחת אותנו לשם. דוקא שחורה. עם אנגלית מצוחצחת. אנחנו מתמקמים, נהנים ממקלחת טובה, ויוצאים לעיר לחפש מקום לאכול. מעט הבניינים הגבוהים שראינו הם כנראה כל מה שיש, ומקרוב- נו- נעזוב אותם.

עיר מודרנית אמרנו?
עיר מודרנית אמרנו?

העיר נוסדה בשנת 1905 והרחובות המרכזיים רחבים, הרבה בתים גדולים שהיו פעם מכובדים או מפוארים, חלקם הקטן שמור או משופץ, יש בה משהו נעים- בתחילת דרכה העיר בולאוויו היתה עיר משגשגת, מרכז חברתי, כלכלי, פוליטי. הקרבה לדרום אפריקה לבטח עשתה חלק מהעבודה. היום העיר יותר מנומנמת, השלטון המרכזי עבר צפונה, אבל היא עוקפת את הררה מכל הבחינות! באמצע השיטוט מתחיל גשם זלעפות, שלא מפסיק גם אחרי שגמרנו לאכול. חוזרים לחדר. מחר נחקור את העיר.

11/3

ארוחת בוקר ב'מלון', קצת זמן עבודה על המחשב, ובשעה 11 יוצאים לעיר. הפעם החלטנו כן ללכת למוזיאון- לא טבע והיסטוריה- מאלו יש לנו מספיק. הולכים לגלריה הלאומית! הבניין מרשים ביותר- כנראה נבנה למטרה זו לפני 100 שנים, הגלריה מעניינת. יחד איתנו גם קבוצת תלמידים צעירים- בדיוק קיבלו ארוחת צהריים באחד מחדרי המוזיאון… בחוץ- מבנה של שתי קומות ובו חדרי סטודיו שמושכרים לאמנים. אנחנו עושים סיבוב ארוך ביניהם- יש כמה עם עבודות מרשימות, סגנון מעניין, כולם שמחים לשתף ולספר על עצמם. באחד החדרים- שלושה צעירים ששוכרים ביחד. אחד מהם כבר עובד ומוכר, השניים האחרים רק גמרו ללמוד. יש בעיר בית ספר גבוה לאמנות, לימודים של שנתיים, וכמו אמן בכל מקום אחר בעולם- אחר כך אתה צריך לדעת למכור את עצמך. כולם מדברים אנגלית משובחת (מתחילים ללמוד אנגלית מכתה א'- יש עוד שתי שפות רשמיות של שני השבטים הגדולים). הם שייכים לגמרי לעולם המודרני- אם זה שימוש בטכנולוגיה, הבנה שצריך לנסות לעבוד עם אירופה, אחרי כל מה שראינו בזימבבואה, זה מרענן.  בחנות המוזיאון יש חנות מעניינת עם עבודות אומנות מקומית מרשימות, בינהן סלים קלועים יפהפיים. האחראית אומרת שזה שאריות מתערוכה מלפני שנה והיא נורא מצטערת, אבל היא לא יודעת איפה עושים אותם. אחרי שהיא מגלה שאנחנו מישראל- לוחצת את ידינו בהתלהבות גדולה, ועושה כמה טלפונים שנותנים כיוון. היא שולחת אותנו לבית הפר לאומנות לא רחוק ממרכז העיר. צריך להיות באמת חדור מוטיבציה כדי ללמוד פה. הכל כל כך עלוב ודל- ממש מעורר רחמים. אבל בעצם אולי זה מה שמוציא אמנים טובים… יש 4 מחלקות פה- ציור, קרמיקה, קליעה, אריגה. מחלקת הקליעה מורכבת מקבוצת נשים מבוגרות ובחור ובחורה צעירים. אנחנו מציגים את עצמנו, והם בינתיים קוראים למנהלת. זו לוקחת אותנו למשרד ופותחת בהרצאה ארוכה על מה שקורה פה. הקולעות הן נשים שחלקן לא עם נסיון, הן לומדות פה כדי שיוכלו לעבוד וליצור גם בבית, וכשיש הזמנות מביאים להן חומר ואחר כך אוספים את העבודות. במחלקת האריגה אישה מבוגרת מלמדת צעירים את כל התהליך של טוויה ואריגה על נולים גדולים. גם כאן העבודות מקסימות. בקיצור- ביקור עצוב ומשמח כאחד. כל הזמן גשם, הולכים שוב לקפה של אתמול, מקבלים המלצה למסעדה, וחוזרים לחדר- הערב נצא למסעדה אמיתית. ארוחת שישי. חבל שפנסי הרחוב היפים לא פועלים. היה יכול לעזור קצת אור. טוב. יש כמה נקודות להבהרה. מאחר וברור לנו שבעיר של כמעט מליון תושבים- (יש גם טענה שרק 400 אלף- לא משנה לטובת ההגיגים.) בשונה מהררה- 2 אחוז לבנים- יש שכבה, גם אם מצומצמת, אפילו מאד, של אנשים שצורכים תרבות, צורכים אוכל טוב, צורכים ביגוד איכותי. (לא רק לבנים כמובן!) אז איפה כל זה??? הרי אם לא היתה קבוצה של גברים לבנים, בערך בגילנו, כנראה במצב כלכלי טוב, ממליצה לנו לבא למסעדה הזו, היינו ממשיכים לחפש, לא? אנחנו היום נזכרים איך נראתה רשת אל גאוצ'ו בתחילת דרכה ורואים איזה דרך ארוכה עשינו בשלושים שנים האחרונות. בכלל, ובפרט מסעדות בישראל. כאן קיבלנו המלצה לאותה מסעדה של אז. העיצוב, האור, הרהיטים, גישת העבודה. אז נהיינו שחצנים? עדינים מדי? אבל הרי האמידים יותר שגרים כאן יוצאים לעולם הרחב גם הם- איך זה שאין למידה? (תכל'ס- דרום אפריקה גם לא מבריקה בתחומים האלו…) לא יתכן שהם קונים בגדים בחנויות שאנחנו רואים פה ברחוב- אז איפה החנויות שהם כן קונים בהן? איך זה שלא רואים פרסום של שוק איכרים, של הופעה, של קונצרט? מליון איש! גם אם ניקח לא את העשירון העליון, אלא אפילו אלפיון עליון- יש פה כח קנייה וצרכנות! איפה הם? בגלריה היה פרסום על יריד קיץ מחר. נבדוק את הענין לעומק. האוכל היה טעים.

12/3

היה ברור שאם היריד נפתח בשמונה בבוקר אין טעם להגיע לפני 11- עד שכל המציגים יגיעו ויתארגנו ייקח זמן. זה לא מרכז הירידים- זה משהו הרבה יותר עממי ואנחנו רוצים לבא כשכולם כבר שם. עושים לנו בוקר עצל, עוד עבודה על המחשב, שיטוט ברחבי האינטרנט, עוד קפה. מגיעים לקראת 12. לא יותר מעשרים דוכנים- 2 של אוכל, כמה של קוסמטיקה, אחד עם כלי פלסטיק ושניים עם שמיכות וכלי אוכל, היתר- בגדים, תכשיטים, תיקים. הקצבנו לעניין חצי שעה במקום שעתיים שהיינו נותנים ליריד כזה בארץ, יצאנו אחרי 7 דקות. כולל המבורגר לרעב. על מה דיברנו אתמול? שיטוט ברחוב מכניס אותנו לחנות אופנה, בעלת המקום נראית ומדברת על רמה. היא מספרת די בכאב על כל אלו שיכולים ועוזבים לטובת מדינות אחרות בעולם. הקושי לדבריה כלכלי, אבל אם היא אומרת שלפחות חיים בשלום ובשקט- היא בטח מתכוונת למה שהרבה מרמזים פה- מחכים שהרודן הזקן ילך לעולמו ומקווים שיהיה יותר טוב אחריו. שוב גשם. נוסעים לחפש דברים שעוד לא ראינו.

IMG_2598

שוב תוהים איפה מבלים האנשים כמונו בסוף שבוע בעיר הזו.לא יתכן שיש רק בית קפה אחד, וגם הוא- חמוד- אבל מיושן לחלוטין. הג'י פי אס מגלה לנו שיש פה סניף של סופר שכבר ראינו בעבר- דומה בתפיסה לטיב טעם- רואים שם את בעלי האמצעים. אנחנו מתמלאים תקווה שנמצא שם גם בית קפה. זהו. כנראה מצאנו לאן מתנקזת האוכלוסיה שיש לה. ליד הסופר- מסעדה די אמיתית, עם אוכל שנראה טוב, ספא בקומה השנייה, ועוד חנויות שלא הסתובבנו לראות מה הן בגלל הגשם. מדהים איך כולם מסתובבים פה- אם זה שמלות קלילות וסנדלים עדינים (או כפכפים) ואם זה חליפות ונעליים חצאיות (או גם בגדי ספורט), גשם שוטף, אנשים או עומדים ומחכים שיחלוף או פשוט מדשדשים במים כאילו הם לא נרטבים. כמעט ואין מטריות, וכולם שווי נפש לחלוטין- אלא אם נופלת טיפת גשם לעין ואז ממצמצים קצת.. מזלם של כל המסכנים והעניים כאן שגשם יורד בקיץ…

ניסינו לספור 35-40 נפש. בגשם.
ניסינו לספור 35-40 נפש. בגשם.

13/3

היום ניפרד מבולאויו. לפני שעוזבים אנחנו חייבים לעצמנו בדיקה נוספת. נוסעים למקום שהיינו בו אתמול כדי לראות איך מבלים פה את יום ראשון, מסתבר שליד הסופר והמסעדה יש עוד בית קפה נחמד שבו נשתה את הקפה שלנו ונעבוד קצת על ניירת שאנחנו חייבים לאביתר ואביגל. מסביב- מרכז 'שכונתי' אמיתי. חנויות- ציוד משרדי, כלים, בגדים- הכל אמיתי! כמו אצלינו לפני עשרים שנה, אבל לפחות הכיוון מוכר… על לוח המודעות רואים גם את מה שהיה חסר לנו- הזמנה לחוג יוגה, רסיטל בגלריה, וממולינו- ילדים יוצאים מחוג קרטה. ממש חיים נורמלים. אפשר להמשיך בשקט. הגבול די קרוב, לפני שנעזוב בצער את זימבבואה אנחנו עוברים בשמורה בדרך. פארק מטובו, או מטופוס (השילוט מאד מבלבל וכך גם הסימון במפות. ייתכן שזה אזור אחד שמכיל אזור אחר..) הוא אזור יפהפה, ירוק, וכמובן- ריק. הכביש מוביל גם לקברו של רוד'ס, ששלט בדרום אפריקה הרחבה לקראת סוף המאה ה-19, ובחר את מקום קבורתו פה. לצידו- קבר נוסף של השליט שהחליף אותו ואנדרטה גדולה לגיבורים שנפלו באזור במלחמה עם השבט השחור שחי פה. סיום נאות לסיבוב הקצר מדי שלנו במדינה הזו. יש עוד הרבה מה לראות- נצטרך לבא שוב בעונה היבשה, ויש גם הרבה מה ללמוד על מה שקורה /קרה פה.  אבל אנחנו כבר בדרכנו למעבר הגבול- בצד הזה הכל הולך די חלק- הם לא תמיד ברורים במה שרוצים ממך, אבל חצי שעה ואנחנו בחוץ. עכשו מגיעים לחלק המסובך יותר- הכניסה לבוטסואנה. קודם כל הניירת, שאחרי שבודקים את הדרכונים צריך גם לרשום במחברת גדולה את כל הפרטים. אחר כך- הרכב שצריך רישום משלו, ובסוף- התשלום. לא גבוה, אבל במטבע מקומי בלבד. צריך ללכת להחליף כסף. אחר כך- ביקורת חקלאית. מרססים את הגלגלים, זורקים פירות (למדנו מהנסיון והמקרר שלנו כמעט ריק..), ולסיום- טובלים את הנעליים, גם אלו שבמכונית ועוברים עם המכונית בבריכת חומר ריסוס. כמו פעם בכניסה לקיבוצים.. אנחנו בפנים. הכביש מצויין, יש שילוט אמיתי, הכל נראה מתקדם מאד. דרכנו מערבה, למגדיגדי, אחד הפארקים הגדולים. אחר הצהריים נכנסים לקמפ- מרגישים כאילו אנחנו שוב בדרום אפריקה- הכל נקי, מסודר, נעים לעין, ובעיקר- יש עוד אורחים! ארוחת ערב במסעדה המקומית, ושוב לאוהל שלנו- עם שכנים!!

עוד שבוע בנמיביה, והלאה

 

22/2

אנחנו לבד בקמפינג, מנצלים את הבוקר לעבודה על המחשב כי יש פה קליטה מצויינת ואינטרנט ראוי. בזמן שלאה מנסה להעלות תמונות לבלוג- לשוא, גדי יוצא לסיבוב עם המצלמה במעקב אחרי שתי נשים שיורדות לנהר לדוג. כמובן שהצליחו! המון דגים קטנים שהן משחילות על עלה של דקל כדי לקחת לבקתה לארוחת צהריים.

דייגת מקומית
דייגת מקומית

חשבנו שנמצא פה מרכז תיירותי בגלל המפלים, אבל כל מה שיש פה זה לודג' מפואר, 4 אתרי קמפינג, וכפר לא גדול של שחורים. ההליכה למפלים קצרה, ליד הגדר של אחד הבתים. אין ספק שהמראה מרשים מאד- באנגולה- שמתחילה בצד השני של הנהר- ירד הרבה גשם ולכן יש זרימה יפה.

EPUPA FALLS
EPUPA FALLS

בעלת הקמפינג הסבירה שזרימה כזו זה בערך 300 קוב בשניה, ואין מצב שבמפל ברואקנה תהיה זרימה. אנחנו מוותרים על נסיעה ארוכה ובוודאי מפרכת לשם, ומדרימים מעט לכיוון פארק ETOSHA. זהו אחד הפארקים הגדולים ביותר ומתגאה בלמעלה מ 400 מיני חיות (כמובן- כולל ציפורים, פרפרים וכו'.) כל המפות שבידינו מראות שהכניסה משלושה שערים אפשריים, וכולם בדרום או במזרח הפארק. הנסיעה ארוכה ודי משעממת, יש כפר וחצי וחוץ מזה רק מרחבים עצומים. ליד מעבר חולי בכביש גדי מזהה מצב משונה ואנחנו עוצרים. הנחלים באזור, שכרגע כולם יבשים, יוצרים מעברי כביש רבים מספור שמאד מקשים על הנסיעה, ובאחד מהם קרקעית הנחל חולית לגמרי. באמצעה יושב איש לא צעיר, ו"שואב" מים. אם חופרים בחול- כמו בשפת הים- מתגלים מים. המים האלו טובים לשתיה, הם רק קצת חומים… בסבלנות של אפריקאי הוא חופר קצת, נותן למים להיקוות ומוציא עם כלי קטן מעט מים ומעביר לג'ריקן. איזה עולם… עוד כמה עשרות קילומטרים אנחנו עוצרים בצד לשתות קפה, תוך פחות מעשר דקות מופיעים בין העצים 2 נשים וחמש ילדים. הימבה. הם מבקשים משהו. נותנים להם כיכר לחם ואת שארית המיץ בבקבוק, מצטלמים ביחד והם ממש מאושרים לראות את התמונות. בתחנת הדלק שעברנו נגמר הסולר, אנחנו בודקים כמה עוד יש עד העיר הגדולה לפני הפארק, נסתדר. פתאום- הפתעה- יש כניסה לפארק גם ממערב! גדי מאושר- חסכנו לו נהיגה ארוכה… 5 אחר הצהריים ואנחנו בפנים. יש נסיעה די ארוכה עד החלק המרכזי, אבל בדרך יש 2 מקומות מסודרים ללינה, אז למרות שאסור לנהוג בשבילים אחרי החשיכה אנחנו בסדר. נסיעה לא ארוכה במיוחד, וקרנף חוצה את השביל ונעלם בסבך. אנחנו נאלצים לעצור כי יש גם 3 ג'ירפות שהחליטו לעבור עכשו. מבט ימינה- הנה הקרנף! רק מה- הוא מסתובב אלינו, מוריד את הראש, ומתחיל להתקדם. כשאומרים שהלב מחסיר פעימה- זו ההרגשה. ג'ירפות או לא- אנחנו בורחים! לא פלא שאסור להכנס לשמורות האלו עם טרקטורון או אופנוע. ובטח לא לרדת מהרכב! הקמפ הראשון מלא- נשאר להם רק סוויטה ב 3400 דולר. נמיבי. גם זה הרבה. הקמפ הבא בעוד 40 קילומטר, החושך מתקרב, מזדרזים. בדרך עוצרים כי יש הרבה מכוניות בתצפית. באזור די פתוח יש עדרים- ספרינגבוק, זברות, והם זזים ממקום למקום בצורה לא אחידה. מבט טוב יותר מגלה את הסיבה- יש שם לביאה אחת, וכל פעם שהיא פונה לצד כלשהו, החיות ממהרות לזוז לצד אחר. מוזר שהן לא בורחות. מי ידע נפש לביאה? הגענו, יש מקום, יקר בקנה מידה שלנו אבל בסדר. רק יש בעיה קטנה- נגמר החשמל… אז כמובן שגם אין קליטה, אה, וגם המים במקלחות עומדים להגמר..  מזל שיש להם בשר ופחם בחנות, לפחות תהיה ארוחה טובה.. בבוקר מתברר שגם סולר אי אפשר לקנות אצלם, תחנת הדלק בקמפ הבא, עוד 120 קילומטר. אנחנו תקועים! הבחורה מאד נחמדה אבל לא יכולה לעזור. רכב משטרה שבדיוק מגיע מאד חסר יכולת בלחשוב איך לעזור. אין ברירה אלא לבקש כמה ליטרים ממטייל אחר. לראשון אין סולר במיכל החיצוני, השני דוקא יכול לעזור, הוא גם מזהה אותנו- זו משפחה גרמנית, זוג עם 3 ילדים קטנים שצילמנו בסוסופליי והבטחנו להם לשלוח.. מצחיק שפוגשים שוב ושוב אנשים זרים. סך הכל זה אזור ענק ואין הרבה תנועה תיירותית. הנסיעה בשבילי הפארק איטית- מקסימום 60 קמ'ש, וכשפתאום חיות חוצות או סתם עומדות ליד הדרך מאיטים- גם אם זה שוב עדר זברות שכבר ראינו מאות מהן… מזל שיש נקודות עצירה מגודרות עם שולחנות פיקניק ושרותים. אחת בצהריים אנחנו מגיעים לקמפ. קודם כל דלק. אחר כך נראה מה יש פה. אין פה. מסעדה ריקה מאנשים- הארוחות בזמנים קבועים, תפריט קבוע, יקר ולא מפתה. הקיוסק מציע אוכל פשוט, פשוט מדי, השתיה לא קרה, בחנות יש בעיקר שתייה וחטיפים- לא אוכל, חם מדי לשבת בחוץ. אנחנו משתלטים על שני כסאות ליד הבריכה ומתנמנמים עם גיחות למים. אחר הצהריים מזג האויר מתקרר, ארוחה לא טעימה אבל לפחות הבטן מלאה, מתחילים לסדר את האוהל שלנו ולקראת שקיעה נלך לבור המים. בכל מחנה כזה יש בור מים גדול ובשעות הבוקר והערב אנשים מתקהלים סביבו (מאחורי גדרות, כמובן) להסתכל על החיות שבאות לשתות. סופת חול קטנה מעכבת אותנו קצת, אנחנו לא בטוחים שהאוהל לא יתקפל, אבל יש עוד 10 מכוניות לפחות מסביב עם אוהלים על הגג ולא נראה שהם מוטרדים מדי. בבור המים אנחנו מצטרפים לעוד צופים- יש טריבונה במרכז וספסלים מסביב. המאזן כולל- עדר של ספרינגבוק, עדר של זברות, WILDEBEAST אחד, שועל, וכבר כמעט חושך כשגם 2 קרנפים מגיעים. חוזרים לישון, גשם שוטף כל הלילה אבל האוהל עומד בו בגבורה!

ההשראה לחיה של וולט דיסני
ההשראה לחיה של וולט דיסני

 

קרנף מרחוק זה יותר ידידותי..
קרנף מרחוק זה יותר ידידותי..

24/2

6 בבוקר אנחנו שוב בבור המים. המון ציפורים. שתי ג'ירפות מדגימות שתי צורות אפשריות לשתיה- האחת מכופפת ברכיים והשניה עושה פיסוק גדול. אולי אלה זכר ונקבה? קשה לראות. צריך המון סבלנות כדי לחכות לחיות, ומאחר שאנחנו בהרגשה של- המקום הזה מאכזב- מחליטים להמשיך בדרך. למה מאכזב? כי הכל נראה מוזנח ולא מטופל. השרותים זקוקים לשדרוג רציני, בחדר הכביסה יש הכנה למכונות אבל הכל ריק, הכיורים לכביסה מנוקדים בהשפרצות צבע שנעשה על הקירות- וזה לא מהזמן האחרון בקמפ עמודים עקומים, עשביה, בחלק יש שולחן, בחלק רק ספסל, לא בכולם יש פח אשפה או ברז מים. בקיצור- רשות השמורות הנמיבית לא ממש דואגת לטיפוח המקום הזה, וחבל כי הפארק בעונה המתאימה מושך המוני תיירים. זה לא שחסר כח אדם שיפקח עין ויטפל בדברים- סך הכל מה שדורש תחזוקה וטיפול די בסיסי. אבל עדרי העובדים שמסתובבים פה כנראה לא רואים ומי שאמור לראות לא מסתובב. והם לוקחים הרבה כסף יחסית למה שמקובל בנמיביה. הלאה. עדיין יש חלק נכבד של נסיעה באטושה, אבל אין כמעט חיות מסתובבות, באחת מתחנות העצירה (השער שבור, שרותי בול- קליעה מלוכלכים, אין צל על השולחנות) פוגשים תיירים שמספרים שראו צ'יטה עם הטרף שלה, אבל או שפיספסנו שביל או שהיא כבר גמרה את הארוחה… ביציאה מהפארק נוסעים לכיוון מזרח. המטרה- TSUMKWE האזור של הבושמנים, שבט ה"סאן".

חזרה לכפר עם שלל ממשאית החלוקה
חזרה לכפר עם שלל ממשאית החלוקה

כ 20 קילומטרים אחרי היציאה עולים על הכביש הראשי, וכמות המכוניות, ובעיקר המשאיות גורמת לנו ממש להתרגש- אולי יש עיר אמיתית בדרכינו!  TSUMEB היא אכן עיר. פעם היו פה מכרות נחושת והעיר פרחה. היום המכרה לא מפיק כלום, גם לא אבנים טובות שהיו בו. מביאים לכאן עפרת נחושת ממזרח אירופה וכאן עושים את הטיפול המזהם ושולחים מוצר מוגמר בחזרה. בקפה שלנו אנחנו פוגשים את הבעלים- ממוצא גרמני כמובן. היא מלמדת עובדת חדשה בסבלנות ובחיוך איך לרשום במחברת את המכירות, לעשות חשבון, לטפל באנשים. הוא, לעומתה, בפרצוף חצוץ, צועק על העובדים, בא אלינו לספר איך השחורים הרסו את המדינה כי הם טפשים ועצלנים ואומר לנו לבא לכאן רק לטייל ולהשאר לחיות במדינה שלנו. האמת היא עדיין תעלומה.. בעיקר כשמגלים שעיר אמיתית יש איפה שהלבנים היו מנהלים את העניינים. קשה לעיכול. מוצאים מקום נחמד לישון, נשאר פה יומיים- הזדמנות לעשות כביסה, לשלוח הביתה סוף סוף את האוהל ושקי השינה ולפנק את המכונית שלנו ברחיצה. אנחנו מרוקנים ורוחצים גם את ארגזי הציוד- הכל כל כך מאובק שאי אפשר לגעת במשהו במכונית בלי להשאר מלוכלך. באמת שהגיע הזמן… ביקור במוזיאון המקומי שמציג אוסף מרשים של תמונות וחפצים של השבטים שחיו פה, אוסף כלים ותעודות ישנות של אנשי העיר הלבנים, וגם אוסף מרשים של אבנים טובות שכרו במכרות. ביציאה- ילדה קטנה מנסה למכור לנו צלחות קלועות. אמא שלה יושבת על הדשא בגינה וקולעת. אנחנו מתיישבים לידה והיא מסבירה איך מכינים את החומר לקליעה ואיך עושים סל- היא באמצע עבודה על סל ענק עם דוגמאות מסורתיות של חיות. שלושת הילדים יושבים סביבה בשקט ובסבלנות מדהימים. רואים את זה בכל מקום- הילדים יושבים בשקט ליד המבוגרים, כשנמאס להם הם פשוט הולכים. אין בכיות, ניג'וסים ובקשות. אין משעמם לי, מתי הולכים, הוא מציק לי. חיים בשקט. בשעות הצהריים נכנסים לקמפינג יפה סתם כי לא מתחשק לנו נסיעה ארוכה היום.

27/2

לפנינו כמה שעות נסיעה עד היעד. פה ושם שלט שמכוון לכפר קטן בתוך ה'בוש', כרגיל- עדרים של בקר ועזים חוצים את הכביש מתי שבא להם, והחידוש- זחלים שמנמנים חוצים, חיפושיות ענק מעופפות ואין סוף פרפרים שנמרחים על השמשה של המכונית. הפרפרים מתאספים מדי פעם על גושי חרא של פרות או על גוויות מזדמנות. מראה מעניין..  אנחנו נכנסים לכיוון אחד הכפרים כדי לעשות עצירת קפה בשקט, איך שנעמדים בכניסה לאוסף הבקתות, מתנפלים עלינו ילדים ונשים- כולם מחזיקים שרשראות וצמידים למכירה, עם פתקיות מחיר! אין להם הערכה לעבודה שלהם בכסף, המחירים שרירותיים וניתן להתמקח חופשי. אם מבינים.. בחור אחד בכפר יודע אנגלית מספיק כדי לבקש תרופה לכאב בטן, הילדים כהרגלם מבקשים ממתקים. קפה שקט לא יהיה פה..

אמנות על הראש
אמנות על הראש

צהריים ואנחנו ב TSUMKWE. מתדלקים בתחנה היחידה, איתנו 3 טנדרים עמוסים ברומנים- צעירים ומבוגרים- לא נראה כמו נסיעה תיירותית. בחנות הצמודה בדיקה מהירה תגלה לנו שאפשר לקנות פה שתיה בעיקר. לחם וירקות? אין. בשר? אין. בעל החנות לא נותן ליותר מחמישה קונים להכנס- אולי חושש מגניבה. עודף גם אין- הקונים מקבלים מסטיק וסוכריות במקום עודף. ממש הון- שלטון קלאסי, בשירות המונופול. תמיד יש מישהו יותר חלש ממך שאפשר לנצל. עצוב.  בקמפ המקומי עדיין ריק, נמשיך בנסיעה לעצי הבאובב הגדולים בעולם ואולי נישן שם. הדרך מיועדת ל 4*4, שביל חולי מאד, אבל בסדר בשבילנו. 2 קילומטר אחרי הכניסה- רכב תקוע בחול. נראה שהם שמחים שהגענו… אנחנו גוררים את רותם (לשעבר מכברי) ואודט (מסמר) גמרו תואר ראשון בתל חי, התחתנו ויצאו לטיול בלי תאריך חזרה. אל הבאובב אנחנו נוסעים בשביל נח יותר כשהם אחרינו- למקרה שיצטרכו חילוץ נוסף. קפה ושיחה ארוכה למרגלות העץ המרשים הזה, וביחד בחזרה לקמפ לארוחת ערב משותפת. הם גם מסבירים את תעלומת הרומנים- מסתבר שיש באזור מסיון רומני והבוקר היה טקס הטבלה למבוגרים בניצוחם של הכמרים והצעירים שבאו מרומניה..

28/2

רותם ואודט רוצים להגיע לכפר של בושמנים ולהשאר בו כמה ימים, אנחנו נוסעים צפונה- לקפריבי. בטח עוד נפגש! יש דרך קצרה לנסוע, ויש דרך ארוכה פי 3. הדרך הקצרה תיקח יותר זמן. גדי, בניגוד להרגלו, מחליט לא להסתכן. יוצאים בדרך הארוכה.. רונדו, דיוונדו, מין עיירות כפריות, והנסיעה נראית אין סופית. אמנם הדרכים ברמה טובה- כביש סלול ושלם, אבל זה לא מונע מעדרים קטנים ומהמוני ילדים להתרוצץ בכל מקום, מה שקצת מקשה על פיתוח מהירות… ישנים בקמפ מדהים על שפת הנהר קויטו- ממולנו אנגולה, אנחנו לבד בקמפ, יש עוד בקתה אחת תפוסה, והבחור בקבלה כל כך משועמם מחוסר מעש שהוא לוקח אותנו לסיבוב לראות את החדרים. מדהים. למחרת בבוקר נקבל ממנו מאפינס. סתם כי בא לו. גם הקפה בערב על חשבון הבית. (בעלים לבנים אם היה ספק). בבוקר אנחנו יוצאים מערבה, פה ושם עדר זברות ליד הכביש, השילוט מזהיר מפילים דווקא.. עוברים את העיר קונגולה ויורדים דרומה. האזור שמסביב לנהר משופע בצמחיה ובעלי חיים, כפרים חמודים להפליא, עם תחומים מגודרים, הכל נקי ומגורף. גדי מתלונן שזה על חשבון היופי- האנשים פשוט לא יפים. את הלילה עושים בקמפ על הנהר, יורד גשם בהפסקות אז הפעם ארוחת הערב תהיה במסעדה שלהם. יקר אבל מצויין. (יקר זה כמובן יחסי- ארוחה 4 מנות ויין עלתה לשנינו 150 שח'…) בערב כשאנחנו יושבים ליד המכונית בקמפ, שומעים נחרות חזקות מהנהר. אנחנו לא יכולים להחליט מה זה. הנהר נמצא מתחתינו ואי אפשר לרדת אליו. יש גם המוני ציפורים שלכל אחת השיר שלה. מעניין. תצפית סבלנית על הנהר מתגמלת אותנו- היפופוטמים!  יש שם חבורה שלמה והם משחקים קצת..

היפו בנהר
היפו בנהר

1/3

היום יהיה יומנו האחרון בנמיביה. אולי עוד לילה- תלוי מתי נגיע למעבר הגבול. מוזיאון של שבט נמוששה מעניין כרגיל, אנחנו מבינים שבאזור הזה הנשים קולעות אבל לא מצליחים להבין איפה אפשר לראות. הבחורה במוזיאון שמדגימה קליעה עובדת 'על ריק'. ביציאה עוברים דרך כפר קטן, אנחנו מנסים את מזלינו- האישה שמצאנו מדברת אנגלית, ולוקחת אותנו לבית ממול כדי שסבתא שלה תראה לנו. כשהיא פותחת שק ומתחילה להוציא קערות למכירה אנחנו שוב מאוכזבים, אבל אז אחת הנשים (כבר יש שם 5 או 6) מוציאה קערה קטנה וכמה ענפים ומראה לנו איך מתחילים סל. היא עובדת, וכשאני מבקשת לנסות מעבירה לי את העבודה, אני חייבת משקפיים בשביל להשחיל את העלים… אבל זה עובד!  הבנתי את העיקרון. לא קשה, אבל צורך הרים  של סבלנות, ראיה חדה, וכמובן- למרות שזה נראה פשוט- מי שאין לו יד טובה לא יצליח לעשות סל יפה. צריך להתאמן, כן?

לאה לומדת. איפה הרצל?
לאה לומדת. איפה הרצל?

ממשיכים לכיוון העיר קטימה-מולילו. העיר הכי מלוכלכת, מוזנחת ומכוערת שראינו עד היום. אבל מה- בכל פינה יש סלון יופי שבו עושים תוספות שיער וחנויות נעליים שקשה להבין איך משתמשים בנעלי עקב כאלה ברחובות שחצי מהמדרכות בו שבורות.. אנחנו אוכלים צהריים וממהרים לברוח. נסיעה לכיוון הגבול קצת טריקית. חייבים לרדת דרומה, לעבור לבוטסואנה ואז לזימבבואה כדי להגיע למפלי ויקטוריה. מחליטים להשאר גם הלילה בנמיביה כי קשה להעריך איך יתנהלו כל המעברים האלו. שוב- קמפ מפונפן, ארוחת ערב מעולה במסעדה שלהם, והמון חרקים לאווירה!

2/3

היציאה מנמיביה קלה. הכניסה לבוטסואנה מהירה, מקבלים רשיון למכונית ליום אחד, חותמת בדרכון, תשלום קטן וזהו. הם מתורגלים בתיירים שרק עוברים דרכם לכיוון המפלים. מה שלא ידענו, זה שאסור להכניס תוצרת חקלאית. זורקים את הענבים ושני ליטר חלב שקנינו רק אתמול.. מרססים את הגלגלים של המכונית, טובלים את הנעליים בחומר ריסוס וזהו. אנחנו בפנים. אנחנו לוקחים איתנו טרמפיסטים- בחור ובחורה שגרים בעיר ששייכת לנמיביה בקצה הקפריבי, אבל הדרך היחידה להגיע אליה היא מתוך בוטסואנה. הם כבר מכירים את כל התרגולות- פה צריך להרשם, פה רק לרדת, פה זה הפארק… 2500 אנשים גרים בעיר שלהם, וכל פעם שצריך משהו מהמדינה הם צריכים לעשות את כל הסיבוב הזה.. מזל שהם לא צריכים לשלם על כל מעבר כזה! הם יורדים בצומת האחרונה לפני המעבר לזימבבואה. כל מי שטייל פה הזהיר אותנו מהמעבר הזה. בודקים את המכונית והניירות, מוצאים תמיד על מה אפשר לבקש כסף, מחטטים סתם ועוד. אנחנו נכנסים לבניין, ממלאים טפסים והפקיד קורא למישהו שיטפל בנו. הבחור- אדיב ומנומס- מסביר לנו מה הולך לקרות, איזה ניירות אנחנו צריכים וכמה זה יעלה. המטבע בשימוש בזימבבואה הוא דולר אמריקאי אחרי שהכלכלה שלהם קרסה סופית לפני 7 או 8 שנים. זה כמובן מייקר את כל המוצרים והשרותים, ואחרי שהתרגלנו למחירים של דרום אפריקה ונמיביה- כאן זה שוד של ממש. התהליך בגבול לא היה ארוך במיוחד, הנזק- 105 דולר כולל ביטוח לרכב לחודש. כולל גם כנראה עמלה יפה לבחור הנחמד.. לדרך. כמה דקות נסיעה- מחסום משטרתי. גם מזה הזהירו אותנו- שתמיד מחפשים משהו שאפשר בגללו לקחת כסף, קרייג כתב לנו שהם עברו 11 מחסומי משטרה בארבעה ימים. החשש מתבדה- בודקים רשיונות ומאחלים לנו טיול נעים. בעיר מפלי ויקטוריה אנחנו נכנסים לאכסניית תרמילאים, מתארגנים ויוצאים לסיבוב בעיר. לא ממש יש מה לראות. יש יותר חנויות שמתאימות לתיירים, בתי קפה ומסעדות, אבל העיר כמו כל אלו שקדמו לה… בלשכת התיירות אנחנו מנסים להבין משני הבחורים החביבים מה קורה היום במדינה. הם נשמעים עצובים וקצת מיואשים. אין חקלאות, אין תעשיה, רק תיירות. המטבע על הפנים, הכל יקר וקשה להסתדר עם המשכורת. ידידנו גוגל משלים את תמונת המצב העגומה- מאחת המדינות המוצלחות באפריקה, זימבבואה תחת שלטון דיקטטורי שנמשך למעלה מעשרים שנה- קורסת. הלבנים גורשו, מפעלים ושטחי חקלאות מצליחים חולקו לשחורים שלא ידעו מה לעשות איתם, האינפלציה עלתה במליון אחוז עד שנאלצו לבטל את המטבע, בלי או עם קשר- 35% חולי איידס, 20% ילדים יתומים, תוחלת חיים – 39 שנים. פשוט עצוב. האנשים עצמם חייכנים וידידותיים (גדי טוען שהם הכי פחות יפים מכל השחורים שראינו עד עכשו), כל מי שנתקלנו בו דובר אנגלית- המוכרים ברחוב לא נותנים מנוח, אבל זה תפקידם. בערב אוכלים באכסניה ארוחה מקומית- עוף מטוגן, ערימת דגיגים- גם מטוגנת, סלט טרי וגוש של תבשיל מקמח תירס. קוראים לזה מאיס, אינטרפטציה של ממליגה או פולנטה. המקומיים אוספים גוש קטן ביד ודוחסים קצת למין כדור. אם לא שופכים על זה רוטב- חסר טעם לחלוטין. כל השכנים שלנו תיירים צעירים- אחת מהן היא גרמניה שחיה פעם בקייפטאון ובדרך לבקר שם חברים עוברת בזימבבואה לטיול קצר. היא כבר 4 ימים כאן, כל יום עושה אטרקציה אחת, ונחה. איזה בזבוז זה לטייל בעולם בגיל הזה…

 

נמיביה

 

9/2

אחרי מנוחה של יומיים ב UPINGTON כי לזקן היתה בעיית גב קלה, יצאנו לדרך. שעה נסיעה לגבול בלי שום דבר שמפריע, גם לא הנוף, ואנחנו בגבול. משטרת הגבולות, רישום, חתימה בדרכון, נקודת מכס, וזהו. אנחנו בנמיביה. נסיעה של כמה קילומטרים ואנחנו בנקודת הגבול. קודם כל רוצים לראות מה צילמנו- ענייני ביטחון… אחר כך- חזרה על הנוהל של השכנים- רק קצת פחות חייכנים. יש לנו אישור שהייה לששה שבועות. אנחנו תוהים- איפה גרים כל האנשים שעובדים בנקודות גבול האלה?? 16 קילומטרים ליישוב הקרוב שגם הוא משהו כמו עשרה בתים…

חול וחול.
חול וחול.

כיוון הנסיעה שלנו- FISH RIVER. זהו נהר שמתחיל בלסוטו ויורד לדרום מערב דרך ארוכה מאד.. הקניון נוצר לפני כ 500 מיליון שנה בתזוזות קרקע, ולפני 50 מיליון שנה הנהר התחיל לזרום בו. נחשב לשני בגודלו בעולם אחרי הגרנד קניון בארצות הברית. השנה הנהר כמעט יבש בגלל הבצורת של השנתיים האחרונות, ובכל מקרה בקיץ אסור לרדת ולטייל בו. גם חום אימים וגם- במקרה של גשם (בכל זאת עכשיו העונה הגשומה…) יש סכנת שטפונות. הדרך נמשכת ונמשכת, משעממת להפליא, עוצרים לחפש משהו לאכול בתחנת דלק. בחור שיושב על המון תרמילים שואל אם במקרה אנחנו נוסעים לפיש ריבר, ואם במקרה יש לנו מקום לשניים. דוחסים את הציוד שלהם למכונית וזזים. וולפגנג ואנה מאוסטריה מטיילים כבר 4 חודשים בטרמפים באפריקה. היום היה להם משבר קטן- הם חיכו 4 שעות בתחנת דלק וכבר כמעט ויתרו וחשבו לעלות על משאית לדרום אפריקה ולצאת מנמיביה בלי הנקודה האחרונה…  בקמפינג היחיד שיש פה אומרים לנו לאן כדאי לנסוע לראות את השקיעה, אבל יש זמן- בינתיים קופצים לבריכה החמודה שלהם. המיים קרים ונהדרים, הנוף מדברי כהלכה. (מה שמביא אותנו להבין עד כמה אנחנו ממעיטים בערך הבקתות שלנו בחווה) ואוטובוס שלם של מטיילים מביא איתו הפתעות. שתי בחורות דוברות ספרדית- ארגנטינאית שגרה בשוויץ וספרדיה מברצלונה. אנה מצטרפת לשיחה בספרדית שוטפת. גם וולפגנג מבין קצת. נו, הם הרי טיילו 9 חודשים במרכז אמריקה לפני שהגיעו לאפריקה… הפתעה שניה שמזכירה לנו שצריך להזהר במילים- אנחנו מדברים ביננו ומישהו פתאום אומר- אתם מדברים עברית? בחור שוויצרי שאמא שלו התנדבה לפני המון שנים בראש הנקרה ואבא שלו גר עד היום ביפו..  האוטובוס הזה נוסע ברחבי אפריקה, ואנשים מצטרפים ויוצאים בכל מיני נקודות. יש כאלה שמטיילים כמה ימים, ויש שכמה שבועות. יש על האוטובוס ציוד מלא- אוהלים, מטבח נייד, וכמובן נהג ומדריך ותכנית מסע מאד מדוייקת. פתרון טיול נהדר למי שלא רוצה טיול מאורגן וגם לא טיול עצמאי לגמרי. רובם סביב גיל 30 אבל ראינו גם צעירים יותר ומבוגרים יותר. וכמובן שיש הרבה חברות והמון אוטובוסים! הגיע הזמן לטיול שקיעה. למרות שהנהר כמעט יבש אפשר לראות את הזרימה שיש בו, וגם לשמוע. אנחנו מסתכלים עליו מגובה של כמה עשרות מטרים, והפיתולים שלו ענקיים. בטוח מרשים הרבה יותר כשיש מיים! האורחים שלנו נוסעים איתנו,הם כל כך מודים לנו על הטרמפ- וגם על שלא רצינו שישלמו לנו- הם מכינים  ארוחת ערב בקמפינג, נותנים לנו את הסים הנמיבי שלהם וגם הביאו לנו בירה לבריכה… ליד השולחן מגלגלים שיחה, פרמקלצ'ר, החיים המודרנים, וגם על התכניות שלהם- עד שאולי יגשימו חלום ויקימו חווה הם לא מתכוונים לחזור לחיים רגילים. היא עבדה באוניברסיטה בזלצבורג, הוא היה מנהל מכירות של חברת אלקטרוניקה. הרבה יותר כיף לטייל!  בבוקר מוותרים על טיול זריחה, אבל נוסעים לראות את כל נקודות התצפית על הקניון. ביציאה אנחנו נפרדים בחיבוק מהזוג- הם יחכו בקמפינג לטרמפ שיקח אותם הלאה.. אנחנו נוסעים לעיר AUS, בדרך לנקודה הבאה. ישנים בקמפינג נחמד- לבד- ובערב הולכים למלון השכן לאכול. מקום ברמה, עם מלצרית אמיתית, והאוכל- בשונה ממה שהתרגלנו בשבועות האחרונים- מעניין וטעים. העיר הזו נקייה מאד, הבתים מצוחצחים וצבועים יפה, המלון שראינו מאד מושקע, אבל… יש פה אולי 20 בתים, חנות אחת ותחנת דלק אחת… מבחינתנו- איפה שאין KFC זה לא נחשב עיר!

11/2

אחר הצהריים מגיעים לקמפינג של SUSOVLEI. בקבלה פוגשים זוג חצי ישראלי שמן הסתם נפגוש בהמשך כי הם מתכננים בערך אותו מסלול, ב"פאב" פוגשים זוג צ'כים שכבר פגשנו בעצירת קפה אתמול, הוא מטייל פה עם אופנוע, היא הצטרפה אליו במושב האחורי. גם הם פחות או יותר באותו מסלול- גם אותם עוד נפגוש בהמשך… אנחנו מתמקמים ומחכים שהשמש תתחיל לרדת, ואז יוצאים לדיונה הקרובה, קילומטרים בודדים מהקמפ. העליה מפרכת, וזה לא מה שציפינו- יש המון עשביה בכל מקום, ומסביב גבעות שהן לא בדיוק דיונות. למרות זאת- השקיעה מרהיבה… כל הפארק הוא בעצם כביש שמוביל לאזור שאורכו כ 15 קילומטר ושם- סיפור אחר. בחמש בבוקר השעון מצלצל, מקפלים זריז את האוהל, קפה ראשון, וזזים. השער נפתח בחמש וחצי, זריחה בשש וחצי, ויש 45 קמ' עד הדיונה הראשונה בסידרה. הדיונות כמו שציפינו. חול וחול בצבעים שמשתנים עם כיוון הרוח והשמש, והאנשים שמטפסים נראים מרחוק כמו נמלים הולכות בטור. טיפסנו על דיונה אחת כדי לראות זריחה. בלי נעליים זה הכי כיף וגם הכי קל. מגיעים לפסגה בלי נשימה, ומצטרפים לאלו שהקדימו אותנו- כולם עם מצלמות מתקתקות לכל הכיוונים. אין ספק שהמראות שווים את המאמץ, אבל את המשך הדיונות נראה ונצלם רק מלמטה…

IMG_1207

אנחנו יורדים בריצה כייפית, מזל שהמאמץ היה קודם- לא בטוח שהיינו עושים את זה הפוך. טורים של אנשים על כל דיונה מזדמנת- גם זה שווה צילום. בחזרה לקמפ- ארוחת בוקר (לאה מכינה כי גדי חייב ממש לקרוא), קפיצה לבריכה המקומית, ואנחנו ממשיכים. היום לשם שינוי יש נסיעה קצרה- רק 140 קילומטר עד החווה שבה נישן הלילה. חדר מרווח ויפה, בר "אמונה" ליד הג'קוזי, פינת וי פי ליד חדר האוכל שבו נאכל ארוחת ערב, בריכה יפה (אנחנו מנצלים כל בריכה בזמן האחרון גם אם זה לדקות אחדות). המקום היקר ביותר עד עכשיו- 1700 דולר נמיבי, אבל כולל ארוחת ערב ובוקר. בעברית- 425 שקל.

13/2

נוסעים להצטייד ב SOLITAIRE לקראת נסיעה של כמה ימים במדבר NAKLUFT. יש לנו אישור לשלושה לילות, יש מסלול עם הוראות, רק שהסופר המקומי לא מחזיק בשר, או שאולי עדיף לציין מה כן יש בו- שתיה קלה, חטיפים, חלב עמיד וקצת שימורים. סופר, כן? אבל יש במקום תחנת דלק, ומאפיה נחמדה שאפשר לקנות בה לחם טרי ועוגות. חוץ מזה יש במקום הזה קמפינג ומסעדה שפתוחה כל יום משעה 11 עד שלוש וחצי. על המפה זה מצויין כישוב…

סתם מקום משוגע באמצע שום- מקום

הנסיעה מתחילה ב 35 קמ' על הכביש (דרך עפר כזכור) ואז שביל כניסה לפארק. בכניסה יש שער, סגור בשרשרת עם לא פחות משלושה מנעולים… הערכת מצב- מחליטים להמשיך עם המפה ולהכנס בדרך אחרת. הנסיעה ארוכה, אבל המדבר יפה. עוצרים ליד להקה של צפורים דורסות ענקיות- נראות כמו נשרים אבל שחורות. מדהים. ראמים כמובן לכל אורך הדרך, וגם סוסי פרא וזברות. מגיעים לקמפינג. שלט, שולחנות, מים. אין כלב חוץ מאיתנו. נקודה הבאה- אותו דבר. 300 קמ' דרך לשום מקום… נשברנו. ממשיכים לעיר וננסה משם לרדת מחר לפחות לרצועת החוף SANDWICH HARBOUR. עוד עצירה על הדרך לקפה ליד סלע שעושה צל, ויש לנו שכן. בחור שחור שיש לו עסק להקלטות בעיר- עובד בעיקר עם מקהלות גוספל- והוא רוצה להתקדם. כל כמה חודשים הוא יוצא ליומיים של צום ותפילה במדבר. הוא מסכים לאכול איתנו כי הצום כבר נגמר ומאד שמח לשמוע מאיפה הגענו- אנחנו מבורכים שאנחנו חיים בישראל. עוד קצת ואנחנו מגיעים. WALVIS BAY. שבת ואין נפש חיה בחוץ. הכל ריק וסגור. מישהו מתנדב לקחת אותנו למקום ליד החוף שיש בו מסעדה או שתיים.. מוצאים מקום חביב ביותר ללינה, ומחליטים להשאר עוד לילה, כך שמחר ננצל את סוף השבוע בעיר הגדולה- SWAKOPMUND, ורק בשני נצא שוב דרומה לנסיעה בחולות. אבל- שוד ושבר- העיר הגדולה ביום ראשון מתה כאחותה בשבת… כמה עשרות בודדות של אנשים על רצועת החוף הקצרה שיש בה 5 מקומות לאכול, עוד 20 איש ברחוב הראשי (כולל קובי אלכסנדר שמארח זוג מישראל), וזהו! מישהו משנינו מתחיל לאבד סבלנות… וזה כמובן לא גדי. לפחות יש וי פי טוב בחדר אז אפשר לשבת ולתכנן את ההמשך. בחיפוש באינטרנט על מושבות כלבי ים אנחנו מגלים שזיו בלאו (חולות נודדים- הביא לנו קבוצות לחווה כמה פעמים) עושה טיולים לנמיביה. מחליטים להתייעץ איתו כי הנסיעה לחולות שנויה במחלוקת- יש כאלה שאומרים שאין בעיה ויש שאומרים שחייבים עם מדריך מקומי. שולחים הודעה- והפתעה! הוא בנמיביה בטיול הכנה, מזמין להצטרף אליו לנסיעה הזו ביום רביעי. חשיבה זריזה- ומחליטים להפוך כיוונים ולחכות לו. ממילא ידוע שבאזורים האלו יש נסיעות סרק רבות בגלל מיעוט הכבישים…

15/2

היום יש לנו זמן בגלל שינוי התכניות אז מכניסים את המכונית למוסך טויוטה. התבקשנו כששכרנו אותה להשתדל לעשות טיפול כשנגיע ל 40000 קמ', רק לא חשבנו שזה יהיה כל כך ארוך, והעיר הזו לא משופעת בהצעות מפתות להעביר את הזמן. יום מנוחה כפויה.. את המוסך עוזבים אחרי 4 מתחילים בנסיעה צפונה למושבה של כלבי ים ב CAPE CROSS. המקום נקרא כך כי הפורטוגלים הראשונים שהגיעו לאזור במאה ה 15 נחתו, בין היתר, גם שם ותקעו בחוף צלב ענק להודיע על שליטתם באזור. פלאי הקולוניאליזם! הדרך לא ארוכה במיוחד, אז אנחנו נוסעים בנחת ונכנסים לכל מקום שנראה מעניין. למשל- שכונה ענקית על החוף, קילומטרים רבים מכל יישוב אחר, כמעט כל הבתים בנויים כאילו טלאים- טלאים אבל חמודים להפליא, כמובן שאין כביש- רק חול, והכל ריק. פה ושם מתחבאה מכונית ויש שלטים "זהירות- ילדים", החלונות מצוחצחים, הכל מסודר ונקי, אבל חיים- אין. העצירה הבאה בחיפוש אחרי דבר פשוט- כוס קפה. אנחנו בעוד עיירת חוף, חוץ מפאב ופיצה ושני בתי קפה סגורים אין כלום. בדרך חזרה לכביש הראשי- מתחם מגודר, המוני טנדרים, ומרפסת הומה אדם. יש גם מסעדה! קפה לא היה, רק המון בירה ואלכוהול, אבל הצצה מסביב מגלה שזה מקום מאד מיוחד. כל הטנדרים מצוידים בחכות- מלפנים, מלמעלה- במתקנים מיוחדים, במתחם יש שולחנות בטון ארוכים ולשם בעצם מביאים את הדגים ומנקים אותם. נקלענו למקום של דייגים- מסריח כהוגן… שוב על הכביש- ואגב כביש- זה לא.  מדובר בדרך עפר שכנראה שופכים עליה מי ים, וההצטברות של המלח הופכת את הדרך למשטח חזק וחלק כמו אספלט. תענוג. אנחנו מגיעים לשמורה- השער נעול כי כבר אחרי חמש, נצטרך להסתפק בקמפינג של המלון הסמוך. זה הקמפ היקר ביותר שפגשנו, אבל גם המסודר ביותר- ממש כייף. וקר. אנחנו על האוקינוס האטלנטי, הרוחות חזקות, ולראשונה מזה שבועות אנחנו לובשים סוודרים. באוהל שלנו על הגג- חמים ונעים.

16/2

כלבי ים. נסיעה של 2 קמ' מפתח השמורה אל החוף. כבר מרחוק רואים כתמים שחורים ליד המיים, אנחנו לבד- חונים באמצע החנייה כי מסביב "זרוקים" מלא כלבי ים. הריח נוראי, גם למי שאוהב דגים, הרעש- כמו מכלאת הסגר של כלבים ודיר אחרי המלטות ביחד. כל מי שלא ישן- צועק. ויש המון משני הסוגים… ככל שמתקדמים אל החוף ואל שביל התצפית מתגלה עד כמה הם רבים, ופשוט קשה להאמין- המושבה הזו מונה כ 100,000 פרטים,  והעין לא מסוגלת לתרגם למח את מה שיש פה. הים מלא בכלבי ים שוחים- גדולים וגם גורים, ועל החוף אמהות וגורים הולכים על שכניהם, רבים, מתרוצצים, או שוכבים על החול והסלעים. אנחנו מנסים לזהות את הזכרים שאמורים להיות פי 3 בגודלם מהנקבות אבל הכמויות מבלבלות אותנו.. כמעט שעה של התפעלות ואין סוף תמונות.

זה רק חלק מהמושבה. מישהו רוצה לספור?
זה רק חלק מהמושבה.  מישהו רוצה לספור?

ממשיכים. בדרך לעיר יש מחצבות של מלח, ולאורך הכביש עשרות רבות, אולי מאות, דוכנים מאולתרים ועליהם גושי מלח עם מחירים. על כל דוכן- קופסא לכסף. מלח אטלנטי מקורי. אחר כך נפגוש משאית תקועה עם ריבועי מלח- 60 קילו כל גוש- בדרך מהמחצבה למפעל. נכנסנו (למרות השלט שזה כביש פרטי) לראות את המפעל- כמו שמפעלי ים המלח בטח נראו בתחילת דרכם.. בכניסה לעיר אפשר לראות טרקטור מעמיס מלח בכף ועושה ערימות. לאניני הטעם.  מתמקמים בקמפינג יפהפה בעיר ליד הים (עם מקלחת פרטית לכל אורח) השכנים שלנו- זוג שצילמנו בדיונות כשהם רצים/ מעופפים למטה. בערב אנחנו נפגשים לארוחה עם זיו בלאו ובתו גיא. קובעים להפגש מחר ולצאת ביחד איתם ליום נסיעה בחולות.

17/2

היציאה לטיול שלנו בוולביס ביי, אנחנו כבר מכירים כל כביש בעיירה הזו… המדריך שלנו הוא ניקו, שמכיר היטב את כל האזורים שטיילנו בהם ומסביר לנו למה נתקלנו בבעיות בדרך. לנסיעה מצטרפת גם אלקה מבלגיה, כך שאנחנו 5 על הג'יפ. תחילת הטיול בדרום העיר, עם להקה ענקית ומקסימה של פלמינגו. בנמיביה יש שני סוגים של פלמינגו מתוך 5 שיש בעולם. את הצבע הורוד הם מקבלים מהבקטריות שיש במים שבהם הם אוכלים. (בגני חיות מוסיפים להם סלק לתזונה בשביל הצבע..) זה גם הצבע השולט בבריכות אידוי של המלח שאנחנו עוברים דרכם. האזור הזה של נמיביה מייצר את מרבית המלח שיוצא מאפריקה, מרביתו לתעשיה וחקלאות. חלק קטן מגיע אלינו בצנצנות יפות ויקרות כמלח ים אטלנטי. עוד קצת דרומה, ואנחנו משייטים קצת בדיונות. ניקו עוצר לחפור בחול ולגלות בו לטאה יפה, הוא מחפש חיות בצמחיה ומוצא ספירנגבוק רבים, (אנטילופה קטנה ועדינה) מספר לנו על צמח שנקרא נארה שמשמש גם למאכל של בני אדם (לטעמנו- זוועה!) לוקח אותנו בנסיעה על הדיונה שנושקת לאוקיינוס, ועוצר לארוחת צהריים קלה בתחילת הלגונה במקום שבו אסור להכנס עם רכב. הגענו ל SANDWICH HARBOUR. המקום הזה מעולם לא היה נמל אבל אנשים מעטים חיו פה השתמשו בכל החופים האלו כדי להביא אספקה לאניות שעברו כאן. בין היתר היו מביאים לאזור פרות, שוחטים ומכינים שימורים. יש לאורך החופים- דרומה וגם בחופים הצפוניים יותר שרידים של בתים וספינות טרופות שהדיונות מכסות לאט ובשיטתיות. גאות מתחילה בערך בחמש אחה'צ וצריך להסתלק מפה בזמן אחרת אי אפשר לנסוע על קו החוף. יום כיף באמת, אבל יקר להחריד…

sandwich harbour
sandwich harbour

ארבע וחצי נפרדים מכולם ויוצאים מזרחה. צריך להגיע ל OKAHANDJA- הולכים לבדוק פחם בשביל פפי! האזור ריק מאפשרויות לינה, ולכן אנחנו נכנסים לחווה הראשונה שבדרך. אינגריד ופול-האנס הם בעלי החווה שעברה אליהם בירושה. שניהם ממשפחות גרמניות שהיו תמיד בעלי חוות פה, בבית הם מדברים גרמנית והילדים שלהם למדו בבית ספר גרמני. הם כולם כמובן שולטים גם באנגלית ואפריקנס, והוא גם מדבר הררה כי החווה של הוריו היתה באזור שלהם. הכל פה מתוקתק להפליא. יש להם קצת עצי הדר, קצת בקר, ושטח "GAME". בכל דרום אפריקה GAME זה שטח פתוח ולא מטופל שבו חיות בר מסתובבות חופשי. יש כאלו שהם חלק מפארק לאומי, חלק פארק פרטי שפתוח בתשלום למבקרים. אצלם זה שטח פרטי, ומגיעים אליהם לארוח בעיקר ציידים. הם מעריכים שיש בשטח כ 400 בעלי חיים-, ספרינגבוק, ראמים, סוג של בקר דומה לגנו (שממנו אכלנו בארוחת הערב) ועוד. הארוח פה כולל ארוחת ערב ובוקר, שאותן אוכלים עם המארחים. עכשו שהילדים שלהם אינם- הם קצת מבוגרים מאיתנו- הם פשוט לגמרי לבד בבית ענק. השיחה מתפתחת לצרות של חקלאים, כבר שנה שלישית שכמעט אין גשם והם מודאגים כי עלול להיות מחסור בצמחייה ב "בוש". מי שתיה יש להם מבאר אבל החיות והגינה יסבלו מהמחסור. בצפון יש הרבה יותר גשם, צמחיה ואדמה טובה לגידולים, אבל לדבריהם לבנים לא יכולים לקנות שם שטחים. יש להם גם הרבה מה להגיד על השחורים. ולאו דוקא דברים טובים. מצבם כל כך דומה לשלנו מהרבה מאד בחינות…

18/2

אחרי ארוחת בוקר משותפת והבטחה לאירוח כשיגיעו לארץ ללמוד קצת על חקלאות בתנאי מיים בעייתיים, אנחנו נפרדים מהזוג מילר. הם שולחים אותנו לחווה שבה זוג- גרמנים שהגיעו לנמיביה לפני 17 שנים- היא עושה גבינות מחלב עזים ובקר, הוא עושה נקניקיות, מגדלים תוכים, ומוכרים את הכל בשוק השבועי בעיר הבירה. היא לא רוצה להתעסק בתיירות ולכן מצבם לא משהו, אבל סך הכל נראה שהלבנים פה חיים לא רע. אנחנו ממשיכים לעיר, ובדרך כבר רואים קצת מקומות שבהם עושים פחם. כמו בכל מקום בעולם השלישי- פה ושם חבית מעשנת, הגדולים יותר מכינים כמה חביות ביחד, הכל בתוך הבוש הזה שבעצם משתלט על כל השטח הפתוח. לפני הכניסה לעיר אנחנו מזהים את המפעל שחיפשנו. המקום גדול, מגודר, מסודר, ערימות ענק של שקי פחם ארוזים. מנהל המכירות- בחור צעיר- מקבל אותנו במשרד. למרות שנקי ומסודר- הזמן עושה את שלו ואין דבר במבנה שלא מכוסה באבק פחם שחור.. אנחנו מקבלים נתונים ומחירים להעביר הלאה, מוותרים על סיבוב במקום, וממשיכים. האזור הזה משופע בעץ קשה (לא סתם עושים פה פחם!) וביציאה מהעיר יש "מושבה" של מגלפים בעץ. מפה יוצאות חיות עץ בכל הגדלים, כסאות, מסכות, קערות- כל מה שאפשר לעשות מחתיכת עץ. בשונה מפעם- את החיתוכים הגסים עושים עם מכונות חשמליות- משור, משחזה, ואחר כך ממשיכים בגילוף ביד. גם המצ'טות עובדות הרבה. הדוכנים מסודרים במין רחוב קטן, עמודים וכיסוי מעל- אצל חלק פח, אחרים מניילון, בד, או ענפים. כמו בכל שוק, כל אחד עומד בפתח ה"חנות" שלו ומשדל אותך להכנס. אנחנו, כהרגלנו, מציצים מאחורי ה"רחוב הראשי". שם יושבים אלו שעושים את העבודות, ושם גם הם גרים עם המשפחות שלהם. אוסף של בקתות, צריפונים, פחונים, וגם אוהלים. נשים וילדים  קטנים בכל מקום. הילדים הגדולים יותר הולכים לבתי ספר. זאת תמונה שתלווה אותנו הרבה ככל שנצפין. מגורים דלים, כאלו שהגודל שלהם מספיק לשינה ולא יותר. הרהיטים- שולחן, כסאות, כלי מטבח- הכל בחוץ. לא נראה שיש לאנשים האלו ארון, וגם לא דברים שצריכים ארון… אנחנו לא יודעים אם זה מחוסר ברירה- אין עבודה, אין שאיפות, או שהם גם לא מעוניינים לשנות. מה שבטוח זה שהם מכירים את תרבות השנור.. המלים- תתמוך בי הן בקשה שתקנה משהו, אבל נועדו גם לעורר בך צורך לעזור למסכנים. האם הם רואים את עצמם כמסכנים? לא בטוח. הלבנים חוזרים על אותם דברים- מי שאין לו עבודה מקבל מהמדינה מגורים, רפואה וחינוך חינם. הלבנים משלמים, וביוקר, על כל דבר. הרבה חומר למחשבה על העולם המודרני. אנחנו ממשיכים צפונה. דמרה- לנד ואחר כך- קאוקו- לנד הם אזורים של שבטים מקומיים. בכל נמיביה יש כשני מיליון תושבים על בערך פי 3 שטח מישראל, כך שמעכשו כפר זה אוסף של 5-15 בקתות, אבל לפעמים רק שתיים, עיר זה משהו כמו 2500- 5000 תושבים, ועיר המחוז- טוב, עוד נגיע לזה.. רצינו לעצור בחווה שעוסקת בשימור חתולים גדולים (נמרים) וזה מה שקבע את תכנון המסלול, אבל לא מצאנו שם מקום לינה אלא בחווה אחרת, והחלטנו שלא נחזור- נמצא מקום אחר בהמשך. לא חסר.

19/2

בדרך ל TWYFELFONTEIN. כבישי עפר ברמת תחזוקה טובה, מרחבים ריקים לגמרי, מדי פעם כפר, שתי ערים בדרך, ואנחנו שם. האזור מפורסם בגלל ציורי סלע בני 2000-3000 שנה שהתגלו פה, הנוף מדהים- הרים שעשויים מערמות של סלעי ענק. מזמן כבר הגענו למסקנה שאלוהים החליט לזרוק פה ושם ערימות של אבנים ולהפוך אותן להר, פה השעשוע מתוחכם יותר- זה נראה כמו טפטופי חול שעושים בים- רק בענק.

סתם שותפה לדרך
סתם שותפה לדרך

שבט הדמרה הקים פה כפר תיירותי שמדגים את החיים שלהם כמו שהיו- עשוי יפה ומוסבר יפה. זה מין מוזיאון חי, כולם לבושים בבגדי עור ועושים מלאכות כמו הכנת תכשיטים, ניקוי עורות עזים, הדלקת אש. פטרישיה המדריכה מסבירה ומתרגמת, אבל רובם מדברים אנגלית טובה. מסבירים על צמחי המרפא שהשתמשו בהם, (קקי טרי של פילים עוזר לבעיות מפרקים אבל שאר התרופות הן חליטות של צמחים) משחק דומה לגו הסיני שימש לפתירת מחלוקות בין הכפרים, צעיר שלא ידע להדליק אש בשפשוף של שני עצים לא יכל להתחתן. הסיור נגמר בריקוד ושירה מסורתיים. אנחנו לא מתלהבים מדברים שעשויים לתיירים, אבל הפעם אין תלונות..

משחק לפיתוח החשיבה. מעניין.
משחק לפיתוח החשיבה. מעניין.

ישנים בקמפינג יפה, עם שרותים ומקלחת בין סלעי ענק, השכנים הפולנים שלנו קצת מרעישים, אבל אסדו, יין, וסרט מהאוסף של יהל מחפים על הכל.

20/2

בבוקר יוצאים לסיור בין ציורי הסלע. המדריכה מסבירה שהשם המסובך משמעותו- מעיין שיש בו מיים וגם אין. סיור של 45 דקות, מי שלא ממש מתענין באמנות הזו לא צריך לנסוע את כל המרחקים האלו… כשיוצאים נהג של משאית ספארי מציע לנו להצטרף לנסיעה שהוא לוקח את התיירים מהמלון לראות פילים. ידענו שיש פילים באזור אבל אף מקומי לא יגיד לך איפה- כל אחד יש לו תפקיד, ויש מי שמתפרנס מלקחת תיירים לפילים.. הנסיעה עולה המון, זה מטעם המלון המקומי שיש בו תיירים מפונפנים, אבל הוא לא רוצה להפסיד אותנו, אז הוא מציע שניסע אחריו ונשלם לו כמה שנרצה. אנחנו מנצלים את הזמן עד שהחבר'ה שלו מגיעים לארוחת בוקר בהכנה עצמית. השבוע האחרון היה בזבזני ביותר, ועכשו חוסכים בהוצאות. עוקבים אחרי רכב הספארי. נסיעה של רבע שעה בשבילים, ומגיעים לבריכה גדולה שסביבה עדר פילים. חיה מדהימה. לא ברור עד כמה אפשר להתקרב- כשאתה רואה סרט טבע אתה לא ממש משנן את הפרטים על התנהגות בעל חיים זה או אחר. נדמה לנו שנפנוף אזניים אומר שהם לא מרוצים, בכל מקרה אנחנו שומרים מרחק. יש משקפת ומצלמה- אפשר לעקוב. בעדר הזה יש זכר אחד ענק ממש, עוד כמה גדולים למדי, והרבה נקבות. הגורים- בכל הגדלים, מכאלה שכמעט בגודל של האמא ועד ממש פצפונים. הולכים ואוכלים. הולכים ואוכלים. מזל שאנחנו יכולים להסתכל אבל גם מזל שאפשר לנסוע הלאה כששבעים מהמראות.

IMG_1885

מפה ממשיכים לאזור צפוני יותר, בדרך רואים כמה טריבונות באזור מגודר. בטריבונה הראשונה- המון תלמידים בתלבושת אחידה- יום ספורט כנראה. השניה- רחוקה ונראית ריקה. השלישית- המון טנדרים, התרחשות  רבת קהל. גדי חייב לדעת מה קורה. צודק. מכירה פומבית של עזים, כבשים ופרות. בטריבונה יושבים הקונים- אוסף של סוחרים לבושים מהודר, אנשים פשוטים יותר, וכמה נשות שבט הררו בתלבושת המשונה והבולטת שלהן.

קונים היום פרה!
קונים היום פרה!

הכרוז עומד מולם על במה קטנה, ובאמצע- עוד במה, מגודרת, שאליה מכניסים את בעל החיים שעומד למכירה. הכרוז מכריז על המחיר ההתחלתי, ופה מתחילה ההצגה- הוא "שר" ברצף וכשמישהו בקהל מסמן המחיר משתנה, עד שאין יותר הצעות. כל השירה הזו מתנהלת באפריקנס, אבל המחירים- באנגלית. מסביב- כיאה ליום שוק, מלא דוכנים קטנים. יש מי שמוכר אוכל או ארטיק בשקית, ויש גם אבני לקיקה, תערובת ותרופות וטרינריות.

אבן לקיקה לגברת?
אבן לקיקה לגברת?

אנחנו ממשיכים. סיפרו לנו שיש באזור פילים שונים- אבל כמובן, חוץ מהמדריכים בשכר אף אחד לא יודע איפה בדיוק.. הכביש לעיר הגדולה שמופיע במפה- סגור לתנועה. יש שלטים ואחריהם כמה בורות רציניים. אבל מי אנחנו שנבהל! עוקפים וממשיכים. בדרך- כמה כפרים של שבט הימבה. אלו מאופיינים בחוסר תלבושת. הגברים לובשים מין חצאית, או מעור או מבד- בעצם חצי תלוי מקדימה וחצי מאחור. הנשים לובשות את אותה חצאית, אבל גם תכשיטים. זהו. הנשים מורחות את עצמן בתערובת של בוץ ושומן עזים, כך שהעור שלהן אדום וכך גם השיער שהן מפסלות בו תסרוקות. התסרוקת הנפוצה היא מין רסטות ארוכות דבוקות שהסוף שלהן הוא שיער גלוי. זה נראה כמו המון זנבות של אריה על הראש. חלק מהגברים גם עושים תסרוקת מוזרה כמו קרן. הילדים, כמובן, מתוקים. הם מבקשים אוכל כשעוצרים לידם, ממתקים, מיים. נראה שהם למדו שצריך לבקש משהו כי תיירים נותנים. אנחנו נותנים תפוחים תמורת צילום.

IMG_2030

בהמשך- הדרך שוב סגורה. הפעם- סוללה ואחריה בור. הפעם אי אפשר לעקוף. 40 קילומטר חזרה. פעם הבאה- לא להתחכם!

IMG_1953

חזרה לכביש הראשי. אנחנו עוצרים בכפר של הררו בדרך לשתות ולנוח. גדי קונה שתי בירות (בקבוק של ליטר. זו מידה שכיחה פה) ונותן לחבורת נשים תמורת צילום. תוך כמה דקות הן כבר חברות שלו. שתי צעירות מדברות אנגלית טובה, אחת מהן לבושה רגיל, השניה לובשת שמלה צבעונית בסגנון קולוניאליסטי, וכובע תואם בצורה של קרניים. היתה היום הלוויה בכפר, ומי שיש לה תלבושת כזו- מציגה אותה. הן אומרות שזו תלבושת "רשמית" רק לאירועים מיוחדים, אבל אנחנו רואים כאלו בכל מיני מקומות והזדמנויות. גם הגברים מתלבשים בחליפה וכובע בהתאם. הן אומרות שזו תלבושת מסורתית. מאיזה מסורת בדיוק שאבו את זה??? באמת משהו מיוחד.

החברות של גדי
החברות של גדי

וכמה שזה חגיגי, אין להן בעיה להתיישב על הרצפה ליד הבקתה עם השמלה הזו. ושאלת השאלות- איפה מאכסנים את התלבושת הזו? כבר מתחיל להיות מאוחר, אנחנו מבינים שבאזור הזה אין טעם להשאר, רוצים להמשיך לעיר הגדולה. OPUWO. הבנות נבהלות- כבר מאוחר, הדרך מסוכנת- יש פילים, עומד לרדת גשם, הן אפילו מציעות שנשאר לישון בכפר- אפשר לפתוח את האוהל בכל מקום וזה בטוח. יש עוד שעה וקצת עד החושך, והגשם והקשת עוד רחוקים.אנחנו מחליטים לזוז. הן אומרות שהדרך הקצרה סגורה, אבל יש אחרת בין שני הרים ולא צריך לעשות את כל הסיבוב דרך העיר. ננסה. חיבוקים ושלום. בכניסה לכביש שלא מופיע במפה שלנו אנחנו עוצרים רכב מקומי. הוא מבטיח שהכביש טוב ולא תהיה בעיה. כנראה שהכביש הזה החליף את זה שניסינו קודם, והוא זה שמחבר את האזור לעיר המחוז. 180 קילומטר במקום סיבוב של 340… מתחילים להכנס לחושך, אבל אנחנו מחליטים להמשיך- לא מומלץ ואף פעם לא עשינו את זה, אבל אנחנו עירניים ומקסימום נעצור בצד, נפתח אוהל ונישן. 10 בלילה, אנחנו בפאתי העיר, נכנסים לקמפינג הראשון וצונחים לשינה. עברנו את זה בשלום.

21/2

יום ראשון, אנחנו בציפיה רבה לקראת ההגעה לעיר המחוז, בירת ההימבה. מולנו נפרשת העיר-

OPUWO
OPUWO

גבעות מכוסות בתים קטנטנים, בשוליים- סככות, צריפונים ואוהלים. למעלה על הגבעה הכי גבוהה יש לודג' מפואר לתיירים מפונקים, ובדרך אליו רחובות עם כמה בתים אמיתיים. תחנת המשטרה מאד גדולה, המון רכבים, עוד כמה מבנים גדולים של הראשויות.

תמונת רחוב אופיינית
תמונת רחוב אופיינית

במרכז העיר- סופרמרקט, בנק, תחנת דלק, והשוק. היום מחליפים משהו בתחנת החשמל, אז אין חשמל בכל העיר עד שבע בערב. מה זה חשוב- בשוק ממילא אין חשמל.. השוק הוא אוסף "חדרים" ממקלות, בכל אחד כזה יש משהו. או שולחן וספסל וכמה סירים עם תבשיל, או סחורה כל שהיא, יש מי שמוכר עצים להסקה, יש תירס חם, ויש הרבה "איטליזים". בצד אפשר לראות את הראש והטלפיים של עז או פרה, מגג הענפים תלויים על ווים חלקי בשר למכירה. לכל קצב יש עץ  שמונח על שני עמודי עץ, מצ'טה שאיתה הוא חותך לאנשים את מה שבחרו, וכולם במצב רוח טוב.

מכינים ארוחת צהריים
מכינים ארוחת צהריים

הרב פה הימבה, אבל יש גם אחרים מכל השבטים. צילומים עולים לנו בסופגניות שהם מטגנים במקום. טעים מאד. הם שמים כמה סופגניות בצלחת ושופכים עליהן רוטב מתבשיל הבשר. לא העזנו. אכלנו אותן ישר מסיר הטיגון. אם רק היתה ריבה היינו מרגישים בבית…

משחק כדורסל בגרסה מקומית
משחק כדורסל בגרסה מקומית

יוצאים מהעיר צפונה. המטרה- EPUPA  FALLS. המפלים נמצאים על גבול אנגולה, הדרך ירוקה ונינוחה,

לא רק חול. יש גם ירוק בנמיביה.
לא רק חול. יש גם ירוק בנמיביה.

מתמקמים בקמפינג ליד הנחל. בעלת המקום אומרת שלא כדאי להכנס למיים כי יש קצת קרוקודילים. גדי מדליק מדורה ומדמיין- או רואה- עיניים נוצצות בחושך.. לילה טוב!

 

מפגשים

 

DIE HEL הוא העמק הקטן והכפר המשופץ בו ישנו. אתמול בדרך פגשנו זוג צעיר צועד בשביל, נראו ילדים חנונים לגמרי, והבוקר כשנכנסנו לשלם לגברת- ראינו אותם שוב, אוכלים במקום ארוחת בוקר. לידם- שני אופנועי שטח, והם עם כל הציוד הדרוש. תזכורת נוספת שאסור לשפוט אנשים לפי המראה שלהם… הם מאוסטרליה, כרגע עובדים בלונדון- היא מהנדסת שעובדת כל פעם על פרוייקט אחר וככה מתאפשר לה לטייל הרבה בין עבודות, הוא בענייני אופנועים- כל פעם חברה אחרת, עבודה אחרת. קיבלנו מהם כתובת של בחור ליד קייפטאון- דנקן- שיש לו מקום לינה פשוט במקום נח, הוא עזר להם עם הניירות הרשמיים לאופנועים שלהם (לקח להם 30 יום להשיג אותם!) ויוכל לעזור לנו בעניין אופנועים אם נחליט שזה כיוון.

craig and jenny

אנחנו בקארו הקטן, כביש 62, המון חוות- עזים, כבשים, יענים. עוצרים לקפה במקום חמוד והמוכרת פשוט לא סותמת את הפה- כל ההיסטוריה שלה, של המקום, ועוד כיד הדמיון. ממש חסך בחברה.. עוד קפה אצל זוג שגדלו ב PAARL , ושולחים אותנו לחפש חוות עזים של יהודי אחד שלמד איתם בתיכון שם. ישנים בעיר חמודה- WORCESTER, במקום מטופח ויפה. בעלת המקום שמחה לשמוע שאנחנו מישראל- הוריה ביקרו בארץ לפני הרבה שנים והיא מאד רוצה גם. אגב- זו תגובה שכיחה מאד פה. ממשיכים לכוון PAARL. הנוף התחלף לחוות עם כרמים עצומים. עונת הבציר עכשו, כולם עסוקים.חוות העזים התגלתה כמפלצת תיירותית FAIRVIEW, גבינות רבות אבל בעיקר יין.. ביקשנו טלפון של האיש שעל העזים וקבענו איתו להפגש שם ביום שישי. ממשיכים בנסיעה, כיוון כללי קייפטאון, ונכנסים למקום של דנקן ואלי. הוא אנגלי שחי פה כבר 15 שנים, היא ספרדיה שהגיעה לכאן לפני 7 שנים אחרי 14 שנים בגרמניה, חיים פה עם קלואי שתהיה בת 5 בעוד כמה שבועות. כמה שעות אחרי שהגענו- הפתעה- קרייג וג'ני מופיעים. מסתבר שהודיעו להם שהרשיונות של האופנועים הגיעו והם החליטו לבא לקחת אותם. ביומיים הבאים אנחנו מטיילים באזור היקבים פה- עשרות רבות של יקבים בחוות ענק, כולם מציעים טעימות יין- אין ברירה, צריך לבחור! סימנו כמה על המפה שאליהם נכנס לראות ובחרנו אחד לטעימות. הראשון שנכנסנו אליו ריק לחלוטין. כולם עסוקים בבציר. אנחנו נכנסים לחדר הטעימות- כל היינות כשרים (ומבושלים..) מבחר מרשים. בחוץ- אנשים עסוקים בהעברת ענבים למיכלים וכשאנחנו מתקרבים יותר מדי האחראי ממהר להרחיק אותנו. בחור לא צעיר ניגש אלינו ומתחיל לדבר בעברית- הוא המשגיח, והאחראי הוא היינן.

IMG_0593

בגלל ענייני כשרות היינן יודע שאסור לגעת ביין, אז הוא מרחיק את כל מי שמתקרב כדי שהמשגיח לא יפסול… חוזרים לישון באוהל שלנו, פוגשים את האחרים שישנים פה- ג'ף, החבר היהודי של דנקן שמגיע כל שנה לכמה חודשים כי החורף האנגלי קשה לו בגילו. לוץ הגרמני שבונה לעצמו רכב לטיולים אחרי 7 שנים שהוא כבר מטייל בעולם, ועוד זוג משוויץ ואיש נוסף שלא תהינו על קנקנם. כולם- בגילנו פחות או יותר… נפגשים במטבחון המשותף או בחוץ, שיחות קטנות, מקבלים מסלולים בשטח מקרייג וג'ני, טיפים מדנקן, וסתם סיפורים מהאחרים. למחרת- יום בקייפטאון. קצת לראות אופנועים, כי חשבנו לשכור לכמה ימים ולצאת לנסיעות קלות בשביל האימון (של לאה כמובן..) והכיף (של גדי). יש רק אופנועים גדולים להשכרה- הרגליים של לאה לא קרות- הן קפואות! מטיילים קצת ברחובות, קייפטאון נעימה ונקייה כמו כל עיר אחרת פה, כיף להסתובב.

אם כבר יום עצל, עולים ברכבל להר השולחן. מרשים. בערב כשחזרנו מצאנו פתק על השולחן שלנו- כולם הלכו לפאב המקומי- מזמינים אותנו להצטרף. דנקן מספר על ההפתעה שהוא מכין ליום ההולדת של קלואי- היא תקבל מאבא במתנה טרקטורון. אמא שלה מעדיפה חוג קרמיקה ומקריאה לכולם את הפרסום- איזה יתרונות וכמה דברים מקבל ילד שהולך לחוג כזה. כולנו צוחקים ומסכימים שאת אותם דברים ויותר היא תקבל מלימוד נסיעה בטרקטורון… למחרת- מקדישים את היום ליקבים שסימנו- טעימת יינות באחד מהם מהנה מאד. לכל יין מותאם ממתק קטן- סוגים שונים של רחת לקום או שוקולד, הסבר קצר ויעיל על היין והטעמים, טעים ומעניין. כמובן שקנינו בקבוק מרלו שיהיה לארוחות עתידיות! אחר הצהריים יש פסטיבל יין בסטלנבוש- אנחנו מגיעים שעתיים לפני הזמן, אוכלים משהו ומחפשים את הרחוב. באחד הרחובות סגרו את הכביש, מוציאים החוצה שולחנות, יש מכונית קפה, במה קטנה עם מערכת תופים והמוני אנשים מתרוצצים ומסדרים. תפסנו לנו ספסל וישבנו להסתכל איך לא אנחנו מארגנים ארוע.. כל כך נחמד להסתכל מהצד- אנחנו מגלים בעצמנו יכולות מופלאות סתם לשבת ולא לעשות כלום. כשכבר כמעט גמרו לסדר הכל מתברר שזה ארוע שהיה צריך להרשם ולהזמין מקום מראש. אנחנו מבינים למה כל מי שהגיע עד עכשו היה לבוש כל כך יפה..

IMG_0610

הפסטיבל להמונים ברחוב מקביל בכלל… אנשים עומדים בתור לקנות כוס ואז מסתובבים בין הדוכנים ומקבלים טעימות מכמה יקבים. ממש ארוע "תל אביבי"- הקהל, ההתרחשות, האוירה. למחרת- עוד שוטטות באזור הנעים הזה, אחר הצהריים נוסעים להפגש עם איש העזים. רצינו לראות את המחלבה אבל לא מכניסים מבקרים. העדר (זאנן) היה בעבר של 600 ראש, אבל מסתבר שגם בדרום אפריקה, כמו אצלינו, לא כל כך כלכלי הגידול והמחלבה, והעדר צומצם ל 360 עזים. אין מיחשוב, אבל הכל מסודר מאד. בסוף הסיבוב בדיר האיש- דונלד- מזכיר פתאום את שלי ורוני. מסתבר שהזוג הזה שהכרנו כבעלי מחלבה קטנה בישובי גדרות וחשבנו שנסעו לקנדה בעצם חיו כאן, שלי עבדה במחלבה, ולפני כמה חודשים חזרו לארץ. עולם קטן… הסמל של המחלבה והיקב מעניין רבע ממנו מוקדש לספר תורה וגם ביקב הקודם יש שלט בכניסה- סגור בחגים יהודיים..

IMG_0650

 

שבת מוקדשת למוזיאון הלב. סיור מרתק של כמעט שעתיים בבית החולים שבו נעשתה השתלת הלב הראשונה בעולם. אחר כך- טיול נופים- יורדים עד לכף התקווה הטובה, בדרך עוצרים במושבת פינגווינים- חיות קטנות ומגוחכות.

just museum. capetown

 

יום כיף. בערב כשחזרנו לשינה, שמענו המון רעש מכוון הטאונשיפ הקרובה- קראיפונטיין. (תרגום- טאונשיפ-העיר של השחורים). זה נשמע כמו מנועים- כמה דקות רעש, כמה דקות שקט, אבל לא נגמר. בעשר הלכנו לדנקן לשאול מה זה, והתברר שיש פעם בחודש מרוץ מכוניות שאנשים בונים בעצמם. עד שקיפלנו את האוהל ונסענו- הכל נגמר… פספוס החודש… אבל אמרו לנו איפה נוכל למצוא דבר כזה בנמיביה, אז ננסה להגיע.. יום ראשון מוקדש לשווקים של קייפטאון ולמוזיאון היהודי. בערב יושבים לתכנן את הימים הבאים- הגיע הזמן לזוז!

 

היום יעלה בת שנה. אמנם אנחנו מקבלים תמונות כל שבוע אבל זה לא אותו דבר. ביחוד לסבתא שניסתה ליצור הרגל שבועי לפני הנסיעה.. אנחנו נכנסים לשטח, צפויות בעיות קליטה סלולרית אז שולחים ברכות להורים שנמצאים בעבודה עכשו, וזהו. יצאנו.  מצפינים לCERES ומשם לתוך ההרים- CEDERBERG.

 

מזג האויר- כמו בשיא הקייץ בערבה. אי אפשר לצאת מהמכונית בלי לחטוף מכת חום. פתאום באמצע הכלום מקום עצירה- קפה, שתיה קרה, בר עצום, שרידים של נפחיה מפעם ואוסף ענק של כובעים. בקיצור- ערבוביה לא מוסברת, ביחוד קשה להבין את מי משרת המקום הזה (אבל יש גם מי שלא מבין את מי משרתת חוות נאות-  אז צריך להזהר לא להתקע בסטיגמות) בכל אופן- יש להם בירה ג'ינג'ר תוצרת בית, לא נטעם? אחרי משחק של דקות ארוכות עם האויר שצריך לצאת והבירה שצריכה לערבב את עצמה אנחנו מצליחים לשתות. טוב, זה קר, זה מתוק, זה מוגז, יש בזה אלכוהול- בירה זה לא. מזכיר את הניסויים של עמית בבית…

 

 

הלאה. DIE MOND. חווה ירוקה באמצע מדבר. יושבים על שפת נחל שממנו לוקחים את המיים למקום. מדשאות, קצת כבשים, קצת גידולי קקטוסים ושש בקתות אבן חמודות. במחסן- טנדר משנות הששים שהם משחזרים. נשארים ללילה, מוודאים שאין תנינים בנחל ונכנסים לטבילה. רק ככה אפשר להרגיע את החום הנורא שיש פה. הבעיה היא בלילה. זה מזכיר לנו את הקרואן שלנו באמצע הקיץ כשאין מזגן. בחוץ קריר ונעים אבל בפנים- הקירות פולטים את כל החום שנצבר ביום ופשוט אי אפשר להרדם. ערסל בחוץ היה יכול לעזור, אבל מצד שני- יש פה כמות חרקים לא מבוטלת. אחרי שעות שינה לא רבות מצליחים להתעורר לקראת תשע. מוותרים על רחיצה נוספת בנחל, וממשיכים להרים. נוף חדגוני, שיחים נמוכים ירוקים, והמוני סלעים גדולים מבצבצים ביניהם. השבילים אמנם מיועדים ל 4*4 אבל אין יותר מדי מכשולים. פשוט נסיעה איטית. פתאום- לקראת צהריים- הטלפון מתעורר עם סדרת צלצולים- הודעות ווטצאפ, סמס, מייל. קליטה מלאה. באחד הפיתולים של הדרך רואים בתים. יש פה עיירה של המיסיון. קיימת מ 1830, גרים פה כ 500 איש, רובם שחורים, הכל ישן אבל מטופח מאד- כל הבתים צבועים בלבן, בנויים בשורות מסודרות, ולמטה- המרכז. כל המבנים הציבוריים צבועים בלבן וירוק, עצים גדולים וספסלים ביניהם. יש פה כנסיה, משרדים, מרכז מידע לתיירים, מפעל קוסמטיקה ומפעל תה ששניהם מבוססים על צמח שנקרא ROOIBOS, ומפעל נעליים. כשאומרים מפעל יש לנו תמונה מסויימת בראש, אז זה לא מה שבתמונה הזו… את הנעליים עושים ביד ובמכונות ישנות, ריח חזק של דבק, עור בשני צבעים- זה סוג הנעליים שנמכרות בשווקים של השחורים או לתיירים. מפעל התה זה בעצם חדרים גדולים שבהם אורזים את התה. העבודה עצמה- בשדות. קוטפים את הצמח, קוצצים ואז מפזרים בשטחים עצומים לייבוש, והופכים ידנית. מה שבטוח- המסיון דואג לפרנסה ובעיקר לתעסוקה, ויש קשר עם העולם החיצוני! ממשיכים בדרכי עפר לתוך ההרים. את הלילה נעבור במחנה חמוד ומסודר. הקלה משמעותית בעומס החום. השחורים שעובדים פה באים ממלאווי כי שם אין עבודה. ואגב- בדרום אפריקה יש למעלה מ 20% אבטלה.  המצב מזכיר לכם משהו?

3/2

בדרך לרדת מההרים לכיוון CLANWILLIAM לצידי הכביש כניסות לחוות עם שטחים גדולים של צמח התה, אחר כך יתברר לנו שבגגל שהאזור הוא שמורת טבע ויש בו אזור של ליאופרדים- חתולים גדולים כמו שקוראים להם פה- אסור לגדל פה חיות ולכן לא רואים עזים וכבשים, למרות שמבחינת הצמחיה זה מאד מתאים. באחד הפיתולים בכביש מתגלים מבנים ענקיים, סביבם כרמים, נכנסים לראות. יש פה חווה שלפי המבנים שבה לא בונה על תיירים חולפים כמונו. הכל מתוקתק, עשוי בטוב טעם, כיף לראות. בירידה מההרים, מזג האוויר שוב מתחמם. מתחילים לחפש מקום ללילה, אבל מה שמוצאים לא נראה לנו, מה שנראה לנו סגור או מלא. הדרך לאחד המקומות עוברת דרך "יער" של קקטוס מעניין. יש לו גזע זהוב והעלים והפריחה בראשו- כמו עץ קטן.

 

IMG_0837-001

את הלילה נעבור בצד הדרך באוהל שלנו על הגג. לפחות אם ביום חם כמו אצלינו- בלילה קריר ונעים כמו אצלינו.

4/2

ארוחת בוקר בצד הכביש. אנחנו בדרך כלל לא משתמשים בציוד שיש במכונית, אבל כשצריך- יש הכל! לפעמים נשברות ביצים במקרר כשהנהיגה של גדי פרועה מדי, אבל אין תלונות…

IMG_0855

אנחנו נוסעים לפגוש חוואי- פיפ ניבודט שמגדל עז בורי ומוכר בעיקר להרבעה. העז הזו גדלה פה במרעה, עולה במשקל מהר מאד- כמו מה שאנחנו מכירים מהכבשים שלנו. מעניין ואולי פעם יהיה גם מועיל. אף אחד לא חולב את העזים האלו- אין להן הרבה חלב- העניין הוא הבשר. הוא אומר מה שכבר שמענו קודם- שהשחורים בעיקר משתמשים בבשר שלהן לצרכים פולחניים. בכל אופן הוא מייצא לכל העולם, בעיקר בתוך אפריקה אבל גם לנסיכויות. האיש וזוגתו מזמינים אותנו לארוחת צהריים ומציידים אותנו בשני מספרי טלפון של מגדלים. היום ניסע לאחד מהם- קוס- שחולב ויש לו מחלבה. יש לו שני סוגים של עזים גרמניות שלא ראינו אף פעם. הנסיעה- 170 ק'מ, לא בכיוון הכללי שלנו, אבל אם זה מעניין- יש לנו זמן…על המפה מסומן כפר קטן. פיפ אמר שהמלון גם שייך לקוס ונוכל לישון שם. אנחנו מגיעים.

המלון של קוס ב MIDDELPON
המלון של קוס ב MIDDELPOS

יש על הכביש מלון, צד שני- חנות, כמה בתים ישנים אך מתוחזקים היטב, ואחרי קילומטר- הטאון שיפ המקומי. כמה פחונים והרבה בלגן. מסתבר שהכפר הוא בעצם החווה. המקום היה שייך למשפחה של יהודים- ארתור שר, שמכרו אותו ב 1980. היום גרים פה קוס עם אשתו ובנו, ועוד כמה אנשים לבנים, השחורים שגרים ועובדים אצלם, יש גם הוסטל עם 70 ילדים, ויחד עם הטאון שיפ- פחות מ 500 איש. ההבחנה בין שחורים ללבנים מאד ברורה באזורים האלו- היחס אל השחורים הוא לא של אפליה אלא של זלזול ביכולת. כנראה שיש עניין תרבותי ומנטלי באזורים הרחוקים, ובאמת לשחורים אין אופק ואין שאיפות. בניגוד לערים ששם רואים שחורים מצליחים יותר- גם בסוג העבודה, גם בצורת המגורים, פה או שהם חיים באזור שלהם- בדרך כלל נקי ומסודר, אבל מאד מזכיר מחנות פליטים ולא מקום קבע, או שיש להם צריפונים בחצר של הלבנים. הרבה מהם לא מדברים אנגלית אז גם קשה לתקשר איתם, אבל כולם מדברים אפריקנס- גם לבנים לפעמים מתקשים עם האנגלית… ונחזור לקוס- הוא עשה לנו סיבוב בדיר שלו- בניגוד לעזים לבשר הוא דוקא לא מוציא למרעה. בשנתיים האחרונות יש בצורת ולא משיגים חציר וגרעינים כך שאין לו ברירה ולפעמים הוא כן מוציא אותן. הוא עושה כל מיני נסיונות- בית גידול לנבטים, גידול עשב שמתאים למרעה, אבל מתלונן שקשה להשיג אפילו זרעים בשביל זה. כרגע חולב 120 עזים אחרי שהקטין ב 50% את העדר בגלל בעיית המזון, ובמחלבה עובדות 3 שחורות. עד לפני 13 שנים היתה לו גבנית, אבל היא עזבה והשאירה הוראות מדוייקות לבנות האלו והן ממשיכות כמו שהיא לימדה אותן. הצצה במחלבה- נקי ומסודר, הכל נרשם ומסומן, מחמצות כמו שאנחנו משתמשים- אותו יצרן- עובדים כל יום עם 300 ליטר. הם עושים 2 גבינות קשות, פטה וחלומי, וכמה גבינות רכות שאנחנו לא מכירים. בגלל המרחק מהשווקים כל התוצרת- גם הטרייה- נמכרת ארוזה בואקום. שאלנו אם הוא רוצה שנמצא לו גבן שילמד את הבנות לעשות עוד סוג של גבינה- הוא אומר שייקח חודשים ללמד את הבנות לעשות משהו חדש. הן לא מלומדות ולא מדברות אנגלית..  ישנו במלון, ואשתו של קוס סיפרה שעד לפני 4 שנים היה להם אורח קבוע כל שנה מישראל- יואש מיודפת. הוא היה בא בעונת הפריחה ואוסף פקעות לייבא לארץ. הם מתגעגעים אליו. מישהו מכיר?  בבוקר מתכוננים ליום נסיעה- יש לנו 400 קמ' וגם כשיש כביש הוא לא תמיד משהו… קליטת סלולר? מקרית בהחלט..

אחרי שעה נסיעה
אחרי שעה נסיעה
אחרי שעת נסיעה
אחרי שלוש שעות
אחרי חמש שעות
אחרי חמש שעות

אחר הצהריים כבר רואים עיר מרחוק, ובצד הדרך יש מקום ענק עם ערימות של ארגזי עץ וערימות אחרות עטופות בבד לבן שעשן עולה מהן, ומשטחים גדולים על האדמה בשני צבעים. גדי מודיע שלא עוברים מקום מוזר בלי לבדוק מה זה. נכנסים דרך שער עם גדר גבוהה מחושמלת, ומגלים מקום שבו עושים צימוקים! 2 דקות וכבר מגיע אלינו טנדר ואיש חביב, לבן כמובן, כי השחורים שעובדים שם לא ממש מתעניינים מי נכנס, ותוך 5 שניות הוא "מכריח" אותנו לבא איתו ולראות הכל. הוא מספר שהוא מעבד בין 3000-4000 טון ענבים בעונה, באזור מייצרים 50% מהתוצרת סוג א של דרום אפריקה לטענתו. הענבים משוטחים במדפי עץ בערימות, סוגרים אותם בבד ומדליקים סולפור כדי לפוצץ את הקליפה (זג בעברית) במשך 8 שעות ואחר כך משאירים בשמש לשבועיים. אלה יהיו צימוקים לבנים. ענבים באיכות פחות טובה או באשכולות גדולים מדי פורסים על האדמה ונותנים להתייבש בלי שום חומר והם יהפכו לצימוקים שחורים. טעמנו. מתוק להחריד.

משטחים אינסופיים של צימוקים
משטחים אינסופיים של צימוקים

6/2

נוסעים למפלים הגדולים ביותר בדרום אפריקה, AUGRABIES או באפריקנס- אוחרביס. אחר הצהריים עדיין חם כמו אצלינו בקייץ, מנצלים את הזמן לעשות כביסה ולנוח, וכשמתחיל להתקרר יוצאים לסיבוב רגלי למפלים. בגלל מיעוט הגשמים בשנים האחרונות המפל יחסית קטן, אבל מרחוק כבר שומעים את הרעש המדהים של מיים נופלים. זה משהו שאי אפשר לצלם- באמצע המדבר קניון שבתוכו עובר הנהר. ניסינו, אבל זה לא זה… הנהר אורנג' מתחיל די במזרח המדינה, בלסוטו, וזורם לכל רוחב דרום אפריקה, הוא הגבול הטבעי עם נמיביה מצפונו, ובסוף נשפך לאוקיאנוס האטלנטי. אולי עוד נפגוש אותו בהמשך. לילה בפארק, מחר נגיע לעיר UPINGTON, וממנה- לנמיביה!

 

eshowe

 

קמנו בנוהל הרגיל כשהגוף כבר נרקב משינה – 7:30 והתחלנו את היום בנסיעה קצרה למלון ג'ורג' בעיר, מלון שלפי ההסבר שקבלנו משם יוצאים סיורים לכפרי הזולו. מלון כמו שמדמיינים מהתקופה הקולוניאלית רק בלוי ובלי זוהר התקופה. פקידת הקבלה אמרה לנו שהיא תקרא למדריך שעושה את הסיור ובינתיים נשב ונחכה. המזל שלנו ששאלנו אותה כמה זמן זה עשוי לקחת, ולאחר שהיא אמרה לנו שייקח שעה שעה וחצי הבנו שיש לנו זמן להיכנס לחדר אוכל להרביץ ארוחת בוקר. המדריך לא הצליח להגיע… קבלנו קצת הדרכה מבעל בית המלון איפה אפשר לבלות בסביבה עד מחר בבוקר כשיגיע המדריך. נסענו למוזיאון המקומי- המבצר. סיור מודרך בתוך המוזיאון- מעניין ביותר. היסטוריה של הזולו שהיו אוסף שבטים עד שהמלך שאקה איחד אותם לעם גדול. הלבנים הראשונים שהגיעו לאזור היו כנראה כמרים נורבגיים, אחד מהם בנה כסא גלגלים לצ'יף מקומי שהיה קצת נכה, ובתמורה הורשה להפיץ את הנצרות באזור. עד היום יש מיסיונים וכנסיות נורבגיים בארץ הזולו. אחד מהאנגלים שסחרו עם הזולו הפך לצ'יף בעצמו, נשא כ 40 נשים מקומיות, אבל בזמן המרד עבר בחזרה לצד האנגלי. הצאצאים שלו חיים באזור החוף צפונית לדרבן. המלחמות בין האנגלים לבורים (צאצאי ההולנדים שחיו באזור) היו בעיקר על שטחים אבל בהמשך הזהב שנמצא ביוהנסבורג ומכרות היהלומים היו עיקר המחלוקת. שבטי הזולו עזרו לאלה וגם לאלה- תלוי מה הבטיחו להם, וכנראה ששני הצדדים רימו אותם במידה שווה.. המלך שאקה ארגן את הזולו לעם אחד עם צבא חזק יחסית- מה שהספיק לקרב מוצלח נגד הבריטים שניסו לכפות עליהם מסים. בשלב זה הבריטים הביאו תגבורת רצינית וחיסלו את הרצון שלהם למרוד. המלך שאקה הוגלה לקייפ טאון, השבטים התחילו להלחם ביניהם ואז הבריטים שחששו מבלגן החזירו אותו. זמן לא רב אחר כך כבר התחילו עם חוקי האפרטהייד. במוזיאון יש גם מבנה עם אומנות מקומית- עבודות חרוזים, כדי חומר, גילוף בעץ וקליעה. האוסף יפה ומרשים, המוזיאון הזה בעצם משמש כמרכז לעידוד העבודות המסורתיות של שבט הזולו. מהמבצר נסענו לסיבוב ביער ובעיר, ובערב למסעדה מחוץ לעיר. בבוקר יוצאים עם ג'ו המדריך המקומי לסיור. ההתחלה בעיר- הולכים בין אוסף של חנויות אפריקאיות אמיתיות ל"פאב". את הבירה מכינים בכפר ובפאב רק מוכרים בקנקני פלסטיק מליטר עד 2 ליטר. חדר קטן וחשוך עם ספסלים, בעיקר גברים, המוכר עומד בחדר סמוך מאחורי סורגים. הבירה עולה גרושים גם במושגים מקומיים, חמוצה ואנחנו לא היינו קוראים לזה בירה.. בגלל שמייצרים בכפרים- מה שיוצא יוצא, אי אפשר לדעת איזה אחוז אלכוהול יש, וככל שפחות טרי יש יותר.

משם המשכנו למרכז מסחרי שמזכיר את הוורסיה הישנה של המרכז המסחרי של קריית מלאכי אם הייתה כזו. כל כמה מטר דלת קטנה שדרכה נכנסים, מי שחייב, לחנות או נותן שרות כלשהוא. אנחנו חיפשנו את האיש שמוכר את התרופות המסורתיות. שוב חנות קטנה וחשוכה וכמה אנשים מחכים בתור לקבל סוג זה או אחר של עלה, קליפה, שורש או פרי של צמח או עץ. סך הכל מאות סוגים של תרופות. משם נוסעים לכפר של ג'ו. לא פלא שאתמול הוא לא הצליח להגיע.. אין תחבורה מאד מסודרת. הלכנו אליו הביתה להשאיר את המכונית – כמו תמיד הבית בנוי מכמה מבנים, אחד חדרי שינה, אחד הסלון והמטבח, אחד חדר הרוחות וכמובן שרותים בול קליעה רחוק בסוף השטח. לכל משפחה יש חלקה קטנה של כמה דונם לחקלאות, מגדלים בעיקר קנה סוכר וגם קצת תירס וכרוב. לרובם יש כמה תרנגולות, וכמובן קצת עזים וכבשים. פה ושם גם כמה פרות. ג'ו טוען שהעזים משמשות למאכל רק במקרה שהרוחות של המשפחה לא מרוצות ממשהו ודורשות לשחוט עז. לפעמים הן דורשות תרנגולת ואז המשפחה המצומצמת אוכלת. במקרה של עז- מזמינים גם את השכנים. אם זו פרה- כל הכפר מוזמן! לפי כמות העזים שמסתובבות קשה לנו להאמין שזה רק לצרכי פולחן. אולי זה נחשב נחות יותר ולכן הוא לא רצה להגיד שעזים הן חלק מהתפריט? יצאנו איתו לסיבוב בכפר. מדובר על כ 2000 איש, והחלקות מפוזרות על כמה גבעות ירוקות כך שבעצם כל מקום שאתה מסתכל מסביב אתה רואה בקתות ושדות ירוקים. בחלקה אחת גרו שני אחים נשואים, חוץ מבית הרוחות היו שם עוד 5-6 בתים (כל בית זה בערך 30 מר'). מסתבר שהאח הצעיר החליט להביא אשה שניה, אז האח הגדול עבר דירה. זה עדיין לא מספיק כי כל אשה צריכה שיהיה לה המטבח שלה ובית המגורים שלה. חוץ מזה- בית לבנים ובית לבנות. מערכת משפחתית מורכבת אך מאד מסודרת..  בכפר הזה הנשים בעיקר עושות עבודות חרוזים- אבל לעומת מה שראינו במוזיאון- זה לא רמה.. מתאים לתיירים פותים. אכלנו ארוחת צהריים שאמא של ג'ו הכינה- מין קוסקוס שעשוי מתירס ושעועית ברוטב. פשוט וטעים.

בחזרה לחדר שלנו, שגם הוא בקתה עגולה עם גג קש- אבל לפחות השרותים בפנים.. בדרך דרומה, לחוף הפראי. WILD COAST זו רצועת החוף המזרחית והיא נקראת ככה כי החופים ללא פיתוח, מפרצים קטנים וגבעות ירוקות שיורדות אליהם. אנחנו בדרך לכפר BULUNGULA. יש שם גסט האוס לתרמילאים שהוקם כפרוייקט של הכפר. מנהלים אותו 4 צעירים מקומיים, החדרים בנויים כמו בכפר- מבנה עגול, גג קש, רצפה לפי גדי מחרא של סוסים. השרותים הביולוגים במבנה נפרד. נקי, צבעוני ובכלל לא מסריח. מקלחות גייזר במבנה נוסף. אין כניסה לרכב, צריך להביא את הציוד ברגל. יש מבנה גדול משותף שבו אפשר לשבת, להכין ארוחה ולהטעין מכשירים. בימי שמש כמובן כי החשמל סולרי… ביציאה למרפסת- 30 מטר ואתה על חוף האוקיינוס ההודי. מרשים ביותר. חלק מבני הכפר מועסק במקום- נקיון, בישול- לא כולם דוברים אנגלית אבל מאד נעימים. אלה שלא עובדים שם באים, בעיקר בערב, סתם לשבת עם התיירים. פה ושם יש מישהו קולני מדי או קצת שתוי, אבל בגדול לא מפריע. בין דפי המידע הרבים יש דף הסבר יפה WHO IS ALON. אלון הוא נער מתבגר מקומי- אוטיסט- שמבלה במקום הרבה ובעיקר מתרוצץ יחף ומשמיע קולות כשהוא עטוף בשמיכה עבה.  פגשנו מטיילים צעירים מאד- מהעולם וגם דרום אפריקאים, וגם הרבה מטיילים מבוגרים מאיתנו. מעניין מאד היה איש מבוגר- פנסיונר- שלקח על עצמו משימה לעזור לאנשי הכפרים לפתח חקלאות יעילה בשיטות פרמקלצ'ר והוא מתכנן לבנות מרכז גדול שגם ילמד וגם יתן תעסוקה לאנשים. יומיים בכפר הזה וזזים הלאה- מזג האויר אפילו לא מאפשר להכנס לים- אפור וגשום אבל לפחות לא קר!

bulungula

דרומה לאורך החוף, שדות אינסופיים של קנה סוכר (שונה ממה שהכרנו ולכן לא זיהינו..) התחלפו ביערות אינסופיים של עץ מחטני ישר וגבוה שמשמש, איך לא, לתעשיית עץ. מאחר וחופשת חג המולד נגמרת עכשו- שנת הלימודים מתחילה. בוקר וצהריים שיירות של ילדים בתלבושת אחידה צועדים לבית הספר, לפעמים קילומטרים רבים. לכל בית ספר צבעים משלו אבל כולם ללא יוצא מן הכלל מסודרים נקיים ומאד ממלכתיים. הכבישים, אפילו הראשיים, לא רחבים מדי- לפעמים אפילו אין שוליים- הרבה פעמים שני נתיבים וזהו, אבל התנועה בהתאם- לא רבה. אומרים לנו שהמשטרה מאד מקפידה על מהירות, אבל בכל כביש- דרך עפר או כביש מהיר- אפשר לראות אנשים יושבים מאחור בטנדר פתוח, ילד יושב על מבוגר במושב הקדמי, מכונית שיוצאים ממנה כפול אנשים ממה שיש מקום. עולם שלישי. החוף הפראי התחלף בחופים מתויירים יותר, נופים רגועים ויפים, עצרנו בבנג'י הגבוה בעולם כדי לצלם- אין סיכוי שמי מאיתנו יעשה את זה…

מזג האויר עדיין קצת אפור וגשום, נכנסנו לישון בבית חווה על הדרך.  פעם היתה פה רפת חלב, היום יש 10 פרות שנחלבות ידנית כדי שיהיה חלב בבית, מתעסקים גם בעץ- גידול לתעשיה, ובעיקר- תיירות… בקתות לזוגות ומשפחות, חדרי דורם (6-8 אנשים בחדר, מטבח ושרותים משותפים). מסתבר שהתהליך הזה לא פוסח על אף אחד בעולם המודרני- חקלאות קטנה יוצאת מהמשחק והופכת לקישוט בשביל התיירים. עדיין בדרך דרומה. הנסיעות ארוכות ואנחנו משתדלים להתחיל את היום מוקדם ולהגיע בשעות הצהריים המאוחרות לנקודה שבה אפשר לפרוק את המכונית, לנוח, לטייל- או לצאת לריצה-, לאכול ארוחת ערב. האוכל כל כך זול שכמעט תמיד אנחנו יושבים במסעדה. יש "מסעדות" אבל יוצא לנו גם לשבת במסעדות ממש- האוכל לרב טעים, מוגש יפה, והכל ברבע מחיר מבארץ. גם היין… הלילה ישנים בפורט אליזבט, ומחר- "לצוד" פילים! ADDO ELEPHANT NATIOBK PARK. פארק שהתחיל עם 2000 דונם ו 20 פילים, היום משתרע על למעלה ממאתיים אלף דונם, יש בו קרוב ל 600 פילים ועוד המון חיות אחרות, כולל הגדולות. 5 הסוגים של החיות הגדולות הם- אריה, פיל, קרנף, היפופוטם ובופאלו. כמעט כל פארק מתהדר בזה שחמש הגדולים אצלו, אבל אף חיה לא עומדת בתור בכניסה. אפילו פיל נעלם בקלות בתוך סבך שיחים לא גבוה במיוחד… לקח לנו קצת זמן, אבל כנראה שהבנו את העקרון המנחה בביקור בפארקים האלו. קנינו כרטיס מנוי שנתי- מאד יקר אבל בשביל כמה חודשים זה שווה כי הוא מכסה גם את נמיביה ובוטסואנה- אבל מקומות לינה נשארו רק בקמפינג. הלילה ישנים על הגג של המכונית!  יצאנו לסבוב ראשון בשבילי הפארק- אסור לצאת מהמכונית, אסור לרדת מהשבילים, אסור להתלות על החלון כדי לצלם- מעניין כמה אנשים נטרפו או סתם הותקפו על ידי חיות. צהריים, קצת חם ורב החיות מתחבאות, אבל נעשה סבוב נוסף לקראת ערב.

סבוב הערב הניב עוד כמה סוגים של אנטילופות, המון זברות וכמה חיות קטנות, ופיל אחד שראינו מרחוק נכנס בין השיחים ונעלם. גדי נחוש בדעתו לפגוש פילים, ולכן אנחנו חוזרים למחנה, מתארגנים על סנדויצ'ים לארוחת ערב ושינה מוקדמת. אזורי הלינה מגודרים בתוך הפארק, והשער הראשי נפתח בחמש וחצי בבוקר. מתקפלים בשקט כדי לא להפריע לשכנים, מיים חמים בטרמוס ויוצאים.  כבר בתחילת הסבוב- אורחי הכבוד. אריה ולביאה הולכים על הכביש לכוון בריכת המיים. יש בפארק כמה בריכות מיים ואנחנו בוחרים לאיזו להגיע כדי לנסות ולראות את החיות שבאות לשתות בבוקר. בבריכה הבאה- סוף סוף- פילים! כמו האריות לפניהם- הגודל פשוט מדהים. זה לא שלא ראינו חיות לפני כן- הספארי ברמת גן מספק יופי של תצוגה. ובכל זאת ההרגשה שפה זה אמיתי, קצת אחרת. בסוד נספר לכם שעל כל חיה גדולה כזו אפשר לראות קולר- כנראה מכשיר איתור- אבל למי אכפת…

10 בבוקר, באנו על סיפוקנו, עוזבים את אדו. הכוון- KNISNA על החוף הדרומי. בדרך נכנסו לחפש קפה לכפר ממש על החוף- חצי מהבתים הם מקומות ללינה- נראה מפואר למדי, בין הבתים יש שבילי מדרגות- ירדנו באחד מהם- והאוקינוס לרגלינו! מזג האויר עדיין מעונן אבל הנוף מדהים! ישנים ב STORMS RIVER, מחר נגיע ליעד. KNISNA. עיירת חוף מקסימה, חנויות תיירים, בתי קפה ומסעדות חמודות על המיים, חנות סירות מול הגסט האוס שלנו שגם משכירה אופנועים לטיילים. החלטנו שננסה את זה בהמשך כדי לתרגל קצת.. במקום שלנו הודיעו שבחמש בערב מדליקים את האש בגריל- BRAAI הם קוראים לזה, אז קנינו קצת בשר. נשארים פה שני לילות כך שיש לנו זמן לעשות כביסה, לשוטט בנחת וקצת לעבוד על המחשב לפני שממשיכים הלאה.. היעד- RIVERSDALE, משם נצא לסבוב בקארו הקטן- KLEIN KAROO.

 

איך שמצאנו את המקום הבא ללינה הבחור- מאט- שהיתה לו פעם חברה ישראלית- סיפר לנו על חוות יענים שיש בה שני ג'ירפים קטנים שמאכילים אותם בשעות קבועות. נוסעים לראות. היענים פה הם שריד לגידול, עיקר העבודה הוא טיפול בשמורה ותיירות. שני הגורים, בערך בני שנה, נמצאו בנפרד והם מטפלים בהם כדי להחזיר אותם לטבע כשיהיו בוגרים. אלו זכר ונקבה שהעדר לא יקבל אותם בחזרה ולכן הם ימצאו להם טריטוריה משלהם ויתחילו עדר משל עצמם. הם כבר לא צריכים חלב אבל בשביל התיירים עדיין מפנקים אותם קצת.. הידעתם שהריון של ג'ירף נמשך 22 חודשים?  בערב יצאנו למסעדה שגם היא חלק משמורה, יושבת על אגם שיש בו היפופוטמים. אותם לא הצלחנו לראות אבל בדרך חזרה לא הפסיק לרדת גשם וכל הנסיעה קיפצו לפנינו צפרדעים קטנות על הכביש. איפה הן מתחבאות כשאין גשם? לקחנו איתנו 3 אורחים אחרים מהגסטהאוס שלנו שלא רצו לנהוג כדי שיוכלו לשתות. חברה הולנדיים שיצאו לטיול של כמה שבועות. הם אומרים שהם יכולים להבין קצת אפריקנס אם מדברים לאט, כנראה כמו שדוברי ספרדית יכולים להבין פורטוגזית.

בדרך עוצרים בחווה לגידול יענים. יש סיור כל שעה אז אנחנו מצטרפים. היען מטילה ביצה כל 3 ימים, והזכר (ניוצות שחורות) דוגר בלילה כשהנקבה (נוצות אפורות) דוגרת ביום. 42 יום עד הבקיעה ו 14 חודשים עד הבגרות. רק אז הם מקבלים את צבע הנוצות לפי מין, זה גם הגיל שבו הם נמכרים לבשר. מאד פופולרי- בכל מסעדה יש מנה של יען מסוג כל שהוא. כששמים ליעם שק על הראש היא עושה מה שמכוונים אותה- עומדת, הולכת לאט. כשמישהו עולה עליה ומוציא את השק- היא מתחילה לרוץ כמו משוגעת. יען יכולה לרוץ כמה קילומטר במהירות של 90 קמש ומסוגלת להרוג בן אדם בבעיטה. חיה טפשה ומסוכנת… אבל חמודה.

הקארו הקטן, הוא סמי מדבר, שבינו לבין הקארו הגדול מפריד רכס הרים מרשים. אנחנו נוסעים בכביש שחוצה את הרכס הזה- כמה שעות נסיעה בכביש עפר שסלול על טרסה שנבנתה באבן. 70 קילומטר, נופים יפים, בבונים שחוצים את הכביש, עד לעיירה ויקטוריאנית מטופחת שנקראת PRINCE ALBERT. משם חוזרים קצת אחורה ונכנסים לשביל  4*4. שעתיים נסיעה 40 קילומטר. הגענו למקום שפעם היה כפר, כל הבתים משופצים ומשוחזרים, בהתחלה יש בית חווה קטן שמתפקד כמרכז ומסעדה והמשפחה- כמובן- מתפעלת עסק תיירותי כשהבתים הם בתי ארוח. חשמל סולארי, מיים מהמעיין, רק לזכור לסגור את החלונות כי במשך היום הבבונים יכולים להכנס לבתים…

נחיתה רכה

31/12/2015. נחתנו בצהריים, מכונית שכורה קטנה כבר חיכתה לנו (ההגה לא היה במקום הנכון), נסיעה למלון מחוץ לעיר, בו נמצאת מסעדת קרניבור- מסעדת בשר ידועה שבה החלטנו לסעוד את הארוחה האחרונה של 2015. המלון הוא בעצם אתר נופש עם המון בקתות וסביבן כל מה שצריך באתר כזה. ממוקם ליד CRADEL OF HUMANITY לשם נגיע בסוף הסיבוב שלנו. למחרת- לגסט האוס שהוזמן מראש לשלושה לילות בשכונת מלוויל. שכונה חביבה וידידותית, כל החצרות עם גדרות גבוהות, מעט מהן עם דוקרנים, השאר עם גדר חשמלית.. כל כמה רחובות עמדת שמירה והשומרים- כולם שחורים- מסתובבים ברחוב או מתנמנמים בצל. מישהו רוצה להתבכיין על הבטחון האישי בישראל? במשך השבוע טיילנו קצת בעיר, כמו כל תייר עשינו טיול מודרך בעיר- וגם בסווטו. (SOUTH EAST TOWNSHIP)  סווטו עיר עם כמה מליוני תושבים. מפחיד מרחוק ורחוק ממפחיד! ביקרנו במוזיאון האפרטהייד- מרשים אך משאיר יותר שאלות אחרי הבקור..

johanesburg

ככלל- כולם שקטים מאד, מנומסים, מברכים אחד את השני ברחוב בחיוך, כולל מנקי הרחובות ומקבצי הנדבות בצמתים. אחרי סופ'ש שכולם בחופשת סוף שנה, בחלק מהמסעדות חסרות מנות כי החופשה התחילה כבר בכריסטמס, אף אחד לא עונה לטלפון אז אי אפשר לחפש מכונית, יום ב' סוף סוף מתחילים! ראינו מכונית אחת, אחרי שהודענו לבעלים שאנחנו לא מתכוונים לקנות אותה- קיבלנו הזמנה לישון אצלם בסוף הטיול..  דיברנו עם שניים נוספים שקצת פחות התאימו לנו, ואחד שממש התאים לנו לא חזר מהחופשה עד עצם היום הזה… יום רביעי קיבלנו החלטה שגדי לא לגמרי שלם איתה- אבל לאה מאד כן- שוכרים רכב שטח מצוייד. זה רכב שחשבו בו על הכל- כל הציוד, לכל מצב וכל מזג אויר. חמישי בבוקר- מעמיסים ויוצאים לדרך! לאה נוהגת, לראשונה בצד שמאל של הכביש, עד שדה התעופה שם מחזירים את הרכב הקטן. עבר בשלום… היעד הראשון- DRAKENSBERG. נשמע נורא אבל ההמלצות נהדרות. בדרך- שדות אין סופיים, ממגורות תבואה עצומות, ועיירות כמו בעולם השלישי. יום ו', 8/1/16. עולים לשמורה, לחלק שנקרא GIANT'S CASTLE. הכניסה עוברת דרך אזור כפרי- עיירות שחורים בחלקן מסודרות ונקיות ובנויות יפה, וחלקן סתם בלגן. כבר בהליכה מהחניה למשרד קלטנו משפחת בבונים, לא היה בתכנון כל כך מהר!  המקום יפה מאד- הטענה היא שהנוף נתן את ההשראה לטולקין כשכתב את שר הטבעות, אבל הראות חלקית ומטפטף כל הזמן. הסתפקנו בהליכה קצרה למערות. מזג האויר הזה צפוי להמשיך גם ביומיים הקרובים ולכן החלטנו לרדת לכוון דרבן ורק כשישתפר להמשיך.

שבת. דרבן. דאון-טאון. אלנבי- רק בשחור. בערב מסעדה טובה מומלצת, ממש ליד החדר שלנו. גשם שוטף כל הלילה. יום ראשון. בחיפוש אחר שווקים מעניינים. השוק הראשון ליד הים- לא רק שלא מעניין, גם התקפל כי התחיל לרדת גשם. בקפה ששתינו עד שהשוק נפתח, דיברנו עם המלצרית- לא אפריקאית בעליל. נוצריה שסיפרה שהכנסיה שלה מארגנת טיולים לארץ הקודש והיא מאד רוצה לנסוע. השוק השני- מקום קטן באזור תעשיה, דוכני אוכל ותוצרת עצמית, מקומות ישיבה לכולם ביחד, מכונית קפה. חמוד ביותר. ליד השוק- עוד מבנה עם רהיטים וחפצים יפים. משם לשוק השלישי. בין העצים, דוכנים, אוכל ובמה עם זמר. לא מעניין. לשוק האחרון- במקום ששימש כאורוות סוסים ליד איצטדיון מרוצים, מצאנו דברים נחמדים ואוכל הודי חריף לצהריים. (מזל שבבית העובדות הנפאליות הרגילו אותנו…)

ממשיכים לנקודה הבאה- ESHOWE- כפרי הזולו. אחר הצהריים יצאנו לאימון כושר נוסף- כן, הבטטות החליטו לצאת מהכורסא, בין שדות מקסימים ואין סופיים של משהו בלתי מזוהה עם כפרים קטנים וחמודים.

 

הכנות אחרונות

זהו

יום שישי 18/12 עוד פחות משבועיים יוצאים לדרך

נפרדים מחברים , משפחה , שיחות אישיות עם כל הילדים, הסברים מה נמצא איפה מתי ומה עושים עם זה

מאות מקרים ותגובות עם אביתר ואביגל שיחליפו אותנו בחווה וארגז שמתחיל להתמלא בציוד לטיול

הפעם הרחקנו לכת והזמנו מלון ללילה הראשון – נחיתה רכה, לא יודע כמה בתי מלון נזכה לראות בהמשך

בערך 15000 קמ ארבע חודשים

זהו