HAVE YOU FIND AN ISRAELI FRIEND TO READ FOR YOU?? IT'S HARD TO LEARN HEBREW… NAMES UNDER THE PICTURES IN ENGLISד
אנחנו מתחילים לרדת דרומה על כביש 37, שעובר בין 2 רכסי הרים, מימיננו אגם מקסים- DEASE LAKE, שלצידו גם נישן הלילה. למחרת ממשיכים לאורך הכביש, רכסי ההרים מתקרבים קצת, ובזה שממערב מתחילים לראות קרח בפסגות. מזג האויר סגרירי ונראה שעומד לרדת גשם, אבל התחזית להמשך טובה, אז ממשיכים הלאה עד לעיירה הבאה. STEWART היא עיירה חביבה על גבול קנדה, חיים בה 699 תושבים (!) ומעבר לגבול עיירה אמריקאית, HYDER, בה חיים 100 תושבים. בהיידר אין כל שרותים והתושבים נסמכים לגמרי על העיר הקנדית- משטרה, בית ספר, מרפאה. קוריוז נחמד. אבל הסיבה שמגיעים עד כאן היא אחרת- כמה קמ' אחרי היידר יש גשר שעובר על הנהר ואפשר לעמוד עליו ולצפות בדובים שבאים לתפוס דגי סלמון. ציפינו לרמת אדרנלין גבוהה, קרבות במי הנהר, והמוני דובים. בפועל- בשעה שעמדנו שם ראינו המוני דגים מתים, ודובה אחת שתופסת מדי פעם דג בלי להתאמץ יותר מדי, אוכלת מעט וממשיכה ללעוס עשב עד הדג הבא. מסתבר, שדגי הסלמון בוקעים בנהר, חיים כשנתיים במיים הרדודים האלו ואז יוצאים לאוקינוס. שם הם מקבלים צבעים כחולים, גדלים ומשמינים- בין שנתיים לחמש- תלוי בסוג הדג, ואז חוזרים לנהר בו בקעו, מקבלים צבע אדמדם, ומשקלים שבין 2-15 קילו- תלוי בסוג הדג. כאן הם משריצים דור נוסף ומתים. התנועה שלהם במעלה הנהר איטית וכבדה, ובעצם פה הם כבר בפרפורים אחרונים. הטענה בפי הצופים היא שהדובים אוכלים רק את המח והביצים ולכן יש הרבה גוויות חצי לעוסות מסביב. בקיצור- לא חגיגה לעין… ישנים לילה בסטיוארט ולמחרת עולים שוב להיידר ולקרחון שמעליה. דרך עפר נהדרת, כשהקרחון מציץ אלינו מדי פעם, גם איזה דב פה ושם, ולמעלה אנחנו יושבים לנוח מול הקרחון. שווה.
הירידה מההר מהירה, ואנחנו עוברים דרך העיירות ונוסעים חזרה לכביש 37, איתו נרד עד כביש 16, מזרחה. עוד לילה בדרך, ובעיירה KITWANGA שהיא אינדיאנית ויש בה אוסף טוטמים מעץ,
אנחנו מוצאים קמפינג מסודר ונקי- המתארחים מתבקשים לא לשהות במקום יותר משלושה ימים. אין צורך לשלם. פה אנחנו חוברים לכביש 16, ועכשיו בנסיעה מזרחה. לראשונה רואים חקלאות מאז שיצאנו לדרך. אנחנו, בעוונותינו, נהנים מהמראות לא פחות ממראות של הרים ואגמים… שדות ירוקים וחבילות חציר, עדרי פרות קטנים, (פעמיים ראינו למות!) ובין בתי החווה שטחים של יערות ומקומות עצומים של בולי עץ לתעשייה. יש לנו הרגל מגונה שלא חלף עם השנים- משקים כאלו של בית והמון מחסנים וכלים חקלאיים ומסביבו שטח פתוח אינסופי עדיין גורמים לנו לצביטת קנאה קטנה. מחלת נפש פרטית…
לילה בעיירה VANDERHOOF שוב קמפינג מסודר להפליא, אפילו עם מיים בשרותים, שוב ללא תשלום. מפליא שאנחנו בסוף שבוע ואין תנועת טיילים רבה, מפליא עוד יותר שבקמפינג כזה אנחנו לגמרי לבד.
תוך כדי נסיעה- שלט על הכביש שמכוון לנקודת עניין. מנקודת תצפית ליד הכביש רואים דייג קושר את עצמו לחבל, ומנסה לתפוס דגים עם רשת. יש פה נקודה שהנהר יורד במפל של 2-3 מטר, והדגים ששוחים נגד הזרם מנסים לקפוץ במדרגות לחלק העליון. אנחנו מתקרבים ומגלים שהאשה שיושבת לידו איננה אשתו כמו שחשבנו, אלא פקידה עם פנקס שרושמת כמה דגים הוא כבר תפס, ולפעמים גם מאשרת לו דג מסוים ורק אז הוא חובט בראשו ומכניס אותו לצידנית. כל דיג, כמו גם הציידים, מקבל רשיון למספר הדגים שמותר לו לדוג- כמובן שהרשיון נקנה בכסף…
אנחנו ממשיכים לעיר PRINCE GEORGE. כבר מתחילים לראות עיירות גדולות יותר, זה כבר לא יישוב של 700 או אפילו 2000 תושבים. רב פרנסת האזור מתבססת על עסקי העץ, אבל כשכבר יש עיר כמובן שיש הרבה יותר מזה.. .לילה בקמפינג שמעורר שאלה- למה אנשים מביאים איתם את הבית ויושבים בקמפ, לפעמים כמה חודשים? (עם מרפסת ועציצים) כבר תהינו על זה קודם, היום אני מציעה את האפשרות שהם אולי באים לעבוד תקופה ארוכה. אולי נגלה בהמשך. בהמשך- QUESNEL. אין פה, כמו בהרבה מקומות אחרים, הרבה עניין למי שלא רוצה לדוג או לדווש בהרים- בעיר הזו מציעים בין היתר טיול בין ברזי כיבוי האש המקושטים…
מפה אנחנו יוצאים לטיול על כביש 26. בדרך תופס אותנו גשם זלעפות- ממש קשה לראות את הדרך, ואנחנו עוצרים בקמפינג קטן ששייך לזוג מבוגר. (כמו שהאיש אמר- זה רק אני והמגף הישן שלי…) הגשם נרגע ואנחנו יושבים עם האיש במרפסת- האישה הלכה לאסוף פירות יער. הוא מרגיע אותנו בעניין דרך 4 על 4 שחששנו לנסוע בה, אומר רק שיכול להיות שנפגוש שם דובי גריזלי גדולים. הוא מספר שיש עוד הרבה מכרות זהב קטנים שעובד בהם זוג לפרנסתו ועדיין יש זהב. בדרך חזרה לאוהל אנחנו עומדים לפטפט עם כמה מהאורחים שבאו עם 'בית' לכמה חודשים. מסתבר שהם באים בשביל הזהב! לזוג אחד יש מכרה קטן לא רחוק מפה (לא, אי אפשר להגיע לשם עם האופנוע בגלל מצב הדרך..), וכל שנה הם באים לחודשי הקיץ מאלברטה השכנה כדי לעבוד. הזוג השני רק מחפש בנהר. שלל היום- כמה חתיכות קטנות. הם מספרים שזוג נוסף שכרגע איננו ממש מתפרנסים ככה- בקיץ הם כאן אוספים זהב ובחורף נוסעים לדרום ארצות הברית להתחמם קצת. ואנחנו חשבנו שכריית הזהב כבר נגמרה.. בבוקר עדיין יש דברים רטובים מהנסיעה בגשם אתמול, ומזג האויר הבהיר שהובטח לא ממהר לבא. ממשיכים לעיירה BARKERVILLE שהיא לא באמת עיירה. בזמן בהלת הזהב, באמצע המאה ה 19, היתה פה עיירה מסודרת ומוצלחת. היום יש למעלה ממאה מבנים- משופצים וקצת גם משוחזרים, המוני פריטים מקוריים מאותם ימים, כולל שחקנים בתלבושות מתאימות שעובדים בחנויות, מציגים אפיזודות שונות, מופע מוזיקה ברחוב- הכל ברמה ובטעם טוב.
הסתובבנו במקום למעלה מחמש שעות, ואם לא היה מטפטף כל הזמן סביר שהיינו מאריכים בכל מקום. שעה אחת הוקדשה לסיור מודרך בצ'יינה טאון עם ארכיאולוגית סינית שחוקרת את המקום. היה מרתק! הלילה החלטנו לישון במוטל בעיירה הסמוכה- רטוב מדי בחוץ ויש לנו כמה בגדים שישמחו ללילה יבש… בבוקר יוצאים לטיול בשביל עפר שמחבר בין ברקרוויל ל LIKELY. כמאה ק'מ מתוחזקים היטב, נסיעה בין יערות נחלים ואגמים. הבטיחו לנו הרבה דובי גריזלי אז הצטיידנו בספריי נגד דובים- לכל מקרה…
THE ROAD FROM WELLS TO GOAST LAKE
45 קילומטרים. שעתיים נסיעה עם עצירת מנוחה, כמעט הגענו ליעד הראשון- ו-פנצ'ר! יש לנו קיט לתיקון, עכשו צריך לחכות למכונית שתעבור ותתן לנו חשמל כי זורו לא מחבב את הקומפרסור שלנו. בינתיים אנחנו בודקים את הצמיג האחורי שנראה לנו חשוד כבר מזמן, וההחלטה חד משמעית- צמיג שהברזלים מציצים ממנו הגיע לסוף דרכו.. הנהג שמגיע אחרי כחצי שעה עוזר לנו למלא אוויר, מעמיס את כל הציוד שלנו ואותי, וגדי רוכב סולו חזרה ל WELLS, אין סיכוי שנשיג שם צמיג, אבל אולי הסעה לקווינל. אין כלום. הטרמפ היחיד עם נגרר יוצא מחר.
מחליטים להסתכן ולצאת לנסיעה. שעה של נסיעה זהירה, אבל גם שם אין כלום. ממשיכים עוד שעה נסיעה לעיר ה'גדולה'- WILIAMS LAKE. שם יש לפחות מוסכים לאופנועים… השניים הראשונים לא עזרו אם כי מאד השתדלו בשבילנו, כולל סדרת טלפונים. במוסך הונדה גם לא היה צמיג מתאים, אבל לקוח שהיה שם לקח אותנו החוצה, התקשר ל BMW בוונקובר, הזמין צמיג, סידר שישלחו לנו באוטובוס, והזמין אותנו לישון בחצר שלו אם הקמפינג לא נראה לנו. הצמיג יגיע מחר, כנראה אחר הצהריים. הקמפינג מספק מקלחת חמה ונראה נחמד- הוא נמצא ליד מקום שפעם בשנה יש בו ארוע ענק של מרוצי סוסים ושאר השנה ריק מלבד ארועים מקומיים קטנים (סוף שנה של התיכון למשל…) בזבוז מדהים. באורוות שמסביב משכנים סוסים- מי שאין לו מקום או סוסים שמשמשים לרכיבה טיפולית. זוג חביב מסביר לנו איך זה עובד- עכשו לקראת סופ'ש הם מעבירים את הסוסים שלהם לשטח מרעה כדי שירגישו קצת סוסים. בשבע בערב מגיע הבחור- איאן, עם החברה ג'סיקה שמביאה אפרסקים לארוחת בוקר. הם יושבים איתנו שעתיים ושוב מציעים עזרה מכל סוג.
איאן מבטיח שמחר יבדוק מתי הצמיג מגיע, ולהפתעתינו, 9 בבוקר הוא מגיע עם ה KTM 1150 שלו, והצמיג החדש שלנו סביב מותניו! הוא מתקשר ומארגן לנו מקום שבו יחליפו אותו, מחליפים כרטיסי ביקור והוא שוב מציע את הטלפון הלוויני שלו לטיול שטח שלנו. אנחנו מוותרים, מבטיחים להודיע כשנצא וכשנחזור.. ממש גננת…
כשזורו שוב מוכן לנסיעה אנחנו נוסעים ללייקלי- שכנעו אותנו שלא כדאי לוותר על הנסיעה, בייחוד לקטע שכמעט הגענו אליו שיש בו מפלים יפים- פשוט נסע מהצד השני כדי לא לחזור אחורה. בלייקלי יש קמפינג חמוד, מרכז מבקרים עם בחורה שלא יכולה לעזור בכלום ומוזיאון שלא נכנסנו אליו.
בערב אנחנו יורדים למרכז הכפר- בפאב מגישים ארוחת ערב ויושבת בו חבורת מקומיים מבוגרים רעשנית. כטוב ליבם ביין- פונה אלינו אחת ושואלת אם אנחנו מכירים. עדיין לא, אנחנו אומרים, ואז סאלי וחברתה פט מצטרפות לשולחן שלנו לשיחה.
שתיהן בנות 72, אחראיות על המוזיאון המקומי. הן לא נולדו פה, אבל לאמא של פט היה כאן בית אז היא באה כל שנה בקיץ, סאלי באה לביקור לפני 13 שנים ואז עברה לגור פה. היא אומרת שהיא מרגישה בת מזל שהיא גרה במקום. היום גרים פה פחות ממאתיים איש כל השנה, ובקיץ כשבאים דיירי העונה והכורים המספר מגיע ל 600. הן דורשות שנבוא למוזיאון, אבל מחר אנחנו מתכננים נסיעה לכל היום, אז כנראה לא יצא. שבת בבוקר יוצאים לדרך. הדרך גם מהצד הזה נוחה מאד לנסיעה, הרבה ירוק ומיים, באמת יפה. אחרי 3 שעות מגיעים למקום שיש בו מסעדונת ושתי בקתות- למטה הנהר וממול הר מרשים- פינת חמד.
המקום שייך לבת של פט (מאתמול) אבל נמצאת שם רק בחורה גרמניה שבאה לעבוד בקיץ. בחורף המקום כמובן סגור.
רב אתרי התיירות מאלסקה ועד האזור הזה פתוחים 5 חודשים בקיץ ואז סגורים- חוץ מאלה שיש בהם אפשרות לספורט חורף לסוגיו. בהרבה מקומות מביאים עובדים מאירופה לתקופת הקיץ, ובמקומות הקטנים הנוער המקומי מבלה את חופשת הקיץ שלו בעבודה. אנחנו ממשיכים למפלים- מרשים מאד, וגדי מקנא בבחור שמצלם שם עם רחפן.. נסתפק במצלמה- אבל הוא הבטיח לשלוח לנו את הסרט. חזרה ללייקלי- שוב ארוחה קלה בפאב, בשש סאלי מגיעה ומבטיחה שהיא תפתח את המוזיאון עבורינו בתשע במקום באחת עשרה אם נבטיח לבא. מבטיחים. למחרת בבוקר המוזיאון נפתח ע'י סטיבן- עוד בן 70+ שגר ליד. סאלי לא הצליחה לבא אז ביקשה ממנו. איזו השקעה! אנחנו חוזרים לארוז ובאים שוב לקראת 11. המוזיאון שופע פריטים משנת 1850 ואילך- כל תקופת חיפושי הזהב באזור, עד שנות 40. הכל מסודר ושמור- מכלי עבודה, דרך ציוד ביתי ומשרדי ועד מסמכים שונים ומעניינים. אנחנו יושבים לראות סרט שמשלב צילומים מתחילת המאה שעברה עם סיפור המכרה ביחד עם סיפור אשתו של בעל המכרה שצולמה בשנת 62 כשחזרה לחורבות שנותרו מהמכרה. מרתק. מודים לסאלי על הביקור המעניין, באמת היה שווה.
&nbs;
אחרי לילה בקמפינג צדדי אנחנו חוזרים לכביש 97, מחליטים לזוז קצת מזרחה כי אין צורך לחפש צמיג בוונקובר. לעומת זאת- ברקס אחורי שכבר גם הגיע כמעט לסוף דרכו יגיע למוסך בעיר הגדולה הבאה ביום שלישי. לא ממהרים…
הנסיעה נינוחה ואנחנו עוצרים מדי שעה לחילוץ עצמות ומשהו קטן ללעוס או לשתות. עיירות קטנות שלרב נראות דומות מאד, מנומנמות ואיטיות. הקצב מתאים לנו. לילה ב CACHE CREEK ושוב לדרך. הנוף מתחלף בבת אחת- אנחנו מרגישים את השינוי באופי הרוח ובטמפרטורה- נכנסנו למדבר! עצירה לקפה במרפסת בעיירה SAVONA בצל נעים מאד, אבל זה באמת מדבר.. 25 מ'מ גשם בשנה, חם יחסית לקנדה, ויבש מאד. בשונה מהמדבר שלנו- יש נהר גדול שעובר לכל אורך הדרך ולכן בשטחים הפתוחים הכל ירוק ומעובד. יפהפה!
כמה רכבות עוברות ובעל המקום מספר לנו שיש 2 קווים של 2 חברות שונות, לאחת 31 רכבות ביום ולשניה 36, וכולן רכבות משא- חיטה, תירס, עץ, נפט, נחושת. לפעמים כשאנחנו עומדים אנחנו משתעשעים בספירה- 137 קרונות היתה הארוכה ביותר… ממשיכים בדרך ומגיעים למוסך 10 דקות לפני הסגירה. דייב, הבעלים והמנהל בודק הרבה במחשב שלו ולבסוף אומר לנו להגיע בבוקר 10 דקות לפני הפתיחה והוא ינסה להשחיל את הטיפול. קמפינג בלב העיר בתוך חורשה, האוכלוסיה צעירה יותר- המון נוער מסביב…רק להבהיר- נוער זה בני ה 20-30, בחורים זה בערך בגילנו, ומבוגרים הם בני ה 60 ומעלה- בדרך כלל הם הרבה ומעלה… עשרה לשמונה אנחנו במוסך, ובאמת אחרי עשרים דקות זורו נכנס לטיפול- החלפת ברקס אחורי, שמן ופילטר אויר. בינתיים אנחנו יושבים עם המחשב והטלפונים לנסות לפתור את בעיות התקשורת שלנו בפעם המי יודע כמה. גם הפעם ללא הצלחה. 11 והאופנוע מוכן. על הדרך גם שטפו אותו, וכשאנחנו שואלים את דייב על ההתקנה שעשה באופנוע שלו לגו-פרו, הוא רץ להביא כלים ובעשר דקות מסדר לנו התקנה משובחת בצד האופנוע שתחליף את הפחות מוצלחת שאנחנו עשינו.
אנחנו בבגדי טיול- רק מעילים וקסדות, יוצאים ליום טיול. שתי ערים מחוברות כאן- KELOWNA וכמה מקורי- WEST KELOWNA. ביניהן גשר ענק שעובר מעל הנהר, והאזור משופע בכרמים ומטעים. בהתאמה- המון יקבים וגם- מצאנו מחלבה! אנחנו נוסעים אליה כמובן, עם הרבה תהיות. קוראים לה- CARMELI'S ובאמת מסתבר שעד לפני שנה היתה שייכת למשפחה ישראלית. הדיר מאכזב, הגבינות לא משהו- או שהבעלים החדש עוד צעיר בעסק, או שעבדו עליו… בדרך משם ליקב גדי נזכר שהיתה משפחה מכפר יחזקאל שעברה לקנדה ופתחה מחלבה מצליחה. ברור מהיר אצל האנציקלופדיה שלנו ענת גלבוע-רון מאשר- זו המשפחה וזו המחלבה! היתה בעצם.. בדרך חזרה לאוהל אנחנו נכנסים למגרש של קמפרים למכירה ועושים סיבוב בדיקה של הקטנים יותר. יש סוג אחד ממש מיניאטורי חמוד להפליא, אבל הגדולים יותר ממש מכוערים- ריהוט כבד וצבעים כהים שעושים את הכל צפוף ומעיק. הסתכלנו גם על אחד מה'אוטובוסים'- לא רק שהם באורך של אוטובוס, כשהם עומדים הם נפתחים עוד לצדדים והופכים למעין בית- מחריד. אין ספק שיצירתיות ועיצוב הם לא הצד החזק של הצפון- אמריקאים… בקבוק יין נקנה לארוחת הערב ונשתה לאיטו עם הגבינות שקנינו. מי צריך יותר מזה כדי לגמור את היום! בוקר חדש- אנחנו עוזבים את האזור החמוד הזה ומדרימים לכיוון הגבול. בעצירת המנוחה מישהו שמתפעל מזורו אומר שכל מעבר גבול שנבחר יקח אותנו בדרך יפה, עוברים ב MIDWAY, ותם פרק קנדה. מכאן רק דרומה.
ויש מי שעושה את זה עם מזוודה וצמיג משופר..
נפלא לקרא ולהיות אתכם.תודה
מעורר הערצה, הערכה וגם קצת, מה לעשות, קנאה. אגב, מחלת הנפש המוזכרת, היא לא פרטית, זה קורה גם לי במרחבים האין סופיים הירוקים של אמריקה וגם בארצות קטנות יותר, כמו איטליה או צרפת….
כתיבה משובחת ותמונות נהדרות.
נשיקות ומחכה להמשך,
האנציקלופדיה…