סוף סוף יש לנו הכל, חוץ מהחלטה ברורה לאן נוסעים… אחרי העמסה של כל הציוד נשארנו עם התיקים הענקיים ועוד כמה דברים קטנים שהבאנו ולא נצטרך (כלים להחלפת פנצ'ר שהם כבדים מאד- הצמיגים שלנו הם tubeless) משאירים במלון- אולי עמית יצטרך אותם כשיגיע בעוד שבועיים, אולי נחזור לקחת עוד 3 חודשים. הבנות במלון בסדר עם זה.. חיבוקים נשיקות וצילומים עם מריה- וזהו. הגלגלים מתחילים לזוז!

הכיוון היום- לאוקיינוס. נסיעה מערבה ושם כבר לא תהיה ברירה- נצטרך להחליט אם יורדים דרומה או עולים צפונה. הבעיה המרכזית בלנסוע צפונה היא שיתכן שמעברי הגבול סגורים ליציאה לארגנטינה לתיירים. שמועה שאין דרך לאמת, רק לנסות, אבל אם זה נכון- נצטרך לחזור את אותה דרך ומדובר בכמה ימים.. לנסוע דרומה אומר שיש סיכוי שנפגוש בדרך כמה מכרים שגם מטיילים באזור, ואז נעשה סיבוב הפוך ונכנס לצ'ילה מהצפון ונחזור לסנטיאגו. משמעות יותר רחבה- ברזיל תחכה לסיבוב הבא, והאופנועים יחכו לנו כאן במקום בבואנוס איירס או מונטוידאו. החלטה קשה… דוחים אותה ביומיים.. הנסיעה לואלפראיסו בלי לעלות על הכביש המהיר תיקח כשלוש שעות- השלב הראשון אחרי שהעיר נגמרת הוא לעלות לשרשרת הרים לא גבוהים ולרדת בחזרה לכיוון החוף. זה אמנם תרגול מצוין לשליטה באופנוע, אבל אחרי חצי שעה כזו כבר נמאס. שרק יגמר. עצירה לארוחת בוקר מאוחרת מאד על הדרך, כפר לא גדול, גאוצ'וס על הכביש, מתחילים להרגיש טיול!

לעיר אנחנו מגיעים בשעת אחר צהריים מוקדמת, בחרנו הוסטל שהכריז על מרחק 300 מטר לים בהנחה שאם יהיה באמת חם נרד להתרחץ, ואנחנו חוששים שבחרנו אזור לא משהו… נראה לגמרי עיר תחתית, הים קרוב אבל זה הנמל ולא ממש יש גישה לחוף. מקסימום, נברח מהר. על הגג של ההוסטל יש מסעדה נחמדה- והיא מלאה לגמרי- ברור שזה לא דיירי המקום- אולי כן בחרנו נכון! מהמרפסת רואים מבנה שפעם כנראה היה מעלית או מכרה קטן- לא ברור, אבל גיבוב הבתים/פחונים מעניין.

שותים בירה ומנשנשים משהו, ויאללה- יוצאים לשוטט. הולכים לכיוון שוק הדגים- אמנם היום כבר נגמר אבל רואים שזה מקום עצום עם פעילות מטורפת. מאחר ואנחנו לא אוכלי דגים לא ממש חשוב לנו לראות ולהריח בזמן אמת את הפעילות. אנחנו מסתפקים בשחפים שרבים על שרידי סרטנים. הלאה- יש אחרי השוק פיסת חוף שאליה מגיעים כלבי ים למנוחה. אולי זו לא השעה הנכונה, אף אחד לא נח… אנחנו רואים אותם מבצבצים מהים עם דג שמן בפה או סתם משתעשעים. רחוק יותר יש חוף רחצה- זה יותר צבעוני אבל אותו סגנון, רק אנושי…

כל הדרך עוברת על החוף, העיר על גבעה מעלינו ובאמצע- כביש מהיר ופסי רכבת. הדרך היחידה לעבור היא בגשרים שונים מיושנים. מעניין.

הלכנו כבר 5 קילומטרים, הגיע הזמן לחפש מקום לארוחת ערב. חוצים על הגשר הקרוב ועולים לשכונה חמודה ביותר. אישה עוצרת אותנו- אתם מחפשים משהו? אוכל! ממליצה על מקום טוב לפיצה וקצת הלאה- מלון בוטיק שיש לו מסעדה שצופה לים. הפיצה עמוסה. ממשיכים למלון- נחמד, טעים, חברה טובה- לא צריך יותר מזה! חזרה בהובר- לא נעשה שוב את ההליכה הזו.. עייפנו קצת.. בבוקר ארוחת הבוקר מוגשת במסעדה של המקום, לא הברקה גדולה, אבל כנראה שזה המוצר בצ'ילה- לחמניה, ביצה מקושקשת, יוגורט פרי, קערית דגני בוקר, קערית פירות. לפחות הקפה טוב וחופשי. היום נבלה פה- עבודה, לימוד גרמין ומצלמה, ו- אין ברירה- החלטה ותכנון מסלול… הפסקות לצורך שתיית קפה, או בירה, ונשנוש קל במקום. לקראת ערב יוצאים למסעדה שמצאנו בגוגל- הפעם נוסעים, הליכה זה נחמד, אבל לא כשכל מקום מצריך עליות תלולות. מה שבטוח- העיר מעניינת. בתים שנראים כאילו הניחו אותם בערימות, פה ושם מבנה חדיש יותר מציץ מתוך הפחים. המון גרפיטי טוב. מזל שלקחנו מונית- המסעדה בראש רחוב תלול ומתפתל, ועוד משהו כמו 3 קומות במדרגות מהכביש. מקום מושקע ומנוהל למופת עם צוות נעים וחייכני. ומלא. כל הזמן.

על המפית נרשמות כל ההחלטות שצריך לקבל- גם בבית וגם בנסיעה. עד סוף הערב כל דבר יקוטלג וירשם, ותהיה החלטה על מסלול הנסיעה שלנו.

ראשון בבוקר- מעמיסים את עצמנו ואת הציוד ויוצאים- החלטנו. סיבוב קצר דרומה, (1300 קילומטר- זה קצר במונחים המקומיים) נגיע לארגנטינה- general roca, נמשיך לכיוון צפון מזרח- גדי ממש רוצה לנסוע דרך הפמפס- בהגדרה נסיעה משעממת, ארוכה, ובלי יישובים. נזרום עם זה.. נעלה דרך בואנוס איירס לאורוגוואי, מעבר קטן בארגנטינה לראות את האזור שמגדלים ז'רווה למאטה ונכנס לפרגואי. משם שוב לצ'ילה דרך ארגנטינה- למדבר אטקמה וחזרה לסנטיאגו. לא מתחייבים על המסלול. הכל נתון לשינויים! היום תחנה ראשונה ב isla negra. הולכים לראות את בית החוף של פבלו נרודה. יש בבית סיור מאד מאורגן ומעניין. ואסור לצלם. לאיש היו עוד 2 בתים בצ'ילה, תקופה שנאלץ לברוח אחרי עליית פינושה לשלטון, וכשחזר היה שגריר בכמה מדינות. מתי הוא הספיק לגור פה?? הבית מלא באוספים שונים- מקטרות, מסכות, פרפרים וחרקים, כלי נגינה, אבל הכי מעניין- אוסף של גליפי חרטום מעץ בגודל מלא- לא היה עולה בדעתי שאפשר לאסוף כאלה… ארוחה במסעדה נחמדה שצמודה לבית, והלאה. מדרימים עוד- מחשיך מאוחר, ורק בשבע וחצי אנחנו מגיעים לחדר שהזמנו. עיירה קטנה ומטופחת עם שם ארוך להחריד- san vicente de tagua tagua. לא המצאתי. בדרך לכאן גדי נכנס לבור בכביש- לא נעים לצוואר, ואני נפלתי בעצירה לפני פניה- מכה קטנה בראש שלא כואבת, שבר בקצה ידית הקלאץ', ושתי מראות שיצאו מאיזון. נסדר הכל מחר. הכיוון- talca. האופנוע שלי הגיע לאלף קילומטרים- צריך להכנס לחיזוקים במוסך. אין ברירה- תכנון המסלול לפעמים נובע מדברים טכניים לגמרי. המוסך יכול להתחיל את הטיפול רק מחר בבוקר, יש לנו זמן לראות את העיר.. טאלקה נחמדה- אוירה טובה ברחוב, כנסיה מרשימה בכיכר המרכזית, מלון חדש ונעים קרוב לכל. החיים דבש. את הבוקר אנחנו מעבירים בפטיו הנעים- קצת עבודה, בכל זאת יש חווה שצריך לעזור לאביתר לנהל גם אם מרחוק. המוסך נפתח רק בשעה עשר, הטיפול יקח 4 שעות (??) נצא בצהרים בשיא החם- 35 מעלות- פנינו לגבול- ארגנטינה מחכה לנו! המוסך היה זריז, ובשעה אחת אנחנו כבר יוצאים לדרך. מעבר הגבול נסגר בשבע בערב, לפנינו נסיעה של כמעט 3 שעות, דרך חמודה להפליא והרוח שמגיעה מהאנדים מתחילה לקרר קצת. עצירה לארוחה ומוותרים על עוד אחת קצרה לשחרר את הגוף- גדי חושש שנהיה קצרים בזמן, כי תמיד יש הפתעות לא צפויות. הגענו בזמן. חמש אנחנו מחתימים דרכונים, מכס חובה כי אנחנו נכנסים עם אופנועים ואז התקלה. הפקיד אומר לנו שהביטוח שלנו הוא רק לצ'ילה- אולי בנקודה בארגנטינה לא יתנו לנו להכנס בלי ביטוח. נכנסים לאינטרנט- וזה לא עובד. אתר אחד לא מקבל את מספר הרכב. אחר לא מקבל את האשראי שלנו. עוד אחד- אין את דגם האופנוע שלנו. לוקחים סיכון ונוסעים. הדרך מקסימה- קודם ליד אגם בצבעים נהדרים, וההמשך לאורך הנהר, הרים צבעוניים, פרות רועות. אחרי כ 15 ק"מ שלט גדול- תודה שביקרת בצ'ילה. עוד 200 מטר- שלט גדול- ברוכים הבאים לארגנטינה. זהו? רק 30 ק"מ אחרי- נקודת הגבול של ארגנטינה. עשרה לשבע. עוברים בקלות ובמהירות את כל התהליך, אף אחד לא אומר כלום על ביטוח, וגם אין איפה לעשות.. אנחנו רעבים- יש מסעדה נחמדה ממש אחרי הכניסה. יש לה גם מקום ללינה. נשארים כאן ללילה- מחר נצא מוקדם?

ארגנטינה מיד מתחבבת עלינו- כמו בפעמים הקודמות. רק 30 ק"מ ואיזה הבדל! לא ברור לי למה, אבל זו ההרגשה. את הערב אנחנו סוגרים עם בקבוק יין- הסנדוויצ'ים שאכלנו כשהגענו הספיקו לנו.. המארחת החביבה שלנו מזהירה אותנו- ב 11 בלילה מכבים את הגנרטור. מספרת לנו שהם ישוב קטן- 45 משפחות, ואין להם חשמל- יש גנרטור שמספק חשמל מ 8 בבוקר ליישוב ולנקודת הגבול. עד אז צריך להטעין את כל המכשירים, להתקלח, ולהתארגן ללינה. נתגבר. המקום מפתיע ברמת התחזוקה והנקיון- בכל זאת- רק מעבר גבול. אנחנו לא לבד- יש עוד כמה זוגות וכמובן עובדים שמסתובבים באזור. אפשר להבין מכמות הטנדרים שבחניה…. ארוחת הבוקר כמו בצ'ילה- לא הברקה. נצטרך ללמוד להתמודד, ולאכול צהריים מוקדם.

יוצאים לדרך- מקסים. ממש דרך נופית. משמאלנו נהר, מימין ומעבר לנהר הרים יפים. כביש טוב, רכיבה נעימה. לא צריך יותר. אחרי כ 30 ק"מ פונים דרומה. ממלאים דלק, ומתחילה דרך עפר. אתמול גדי הזכיר את הדרך הזו ואני כנראה הדחקתי… לפנינו דרך של 80 ק"מ. לא שיש ברירה, אבל צריך הכנה פסיכולוגית לדבר כזה… יסלחו לי כל רוכבי השטח- מבחינתי זה לא כיף, אין בזה שום תכלית, ואפילו אי אפשר להנות מהנוף- אני צריכה להתרכז בדרך ולשמוע את ההדרכה הבלתי פוסקת. תחת אחורה, ידיים חופשיות, אף למעלה ( משמע-גז כל הזמן), לתת לעיניים לכוון את הנסיעה. שלב הבא- ללבוש את החיוך שמונע נפילות. זה קל. עולים עוד שלב- תעמדי. (—) תראי שיהיה לך יותר קל גם כשהאופנוע קצת מחליק- הוא יודע לתקן את עצמו. (—) כבר רכבת בעמידה- את יכולה לעשות את זה. זה השלב שבו המוח מבין, אבל הפקודה לא עוברת לגוף? כנראה…. אחרי 35 ק"מ אני עולה על מצבור עפר וכמובן נופלת. את נופלת כי את לא נותנת מספיק גז! האופנוע צריך כח ומהירות! עוד 20 ק"מ- עוד נפילה טפשית (הערה בונה כנ"ל). ועוד משפט שמוציא מהדעת- רכבת בנחל נקרות בדשדש- זה הרבה יותר קשה! אין בכל הדרך הזו אפילו מקום אחד שאפשר לעצור למנוחה- רק מקום אחד שיש למטה אגם, אבל לא מספיק חם בשביל להתפשט ולהתרחץ. אבל כשזה סוף סוף נגמר- יש סוכריה אמיתית ושוב אפשר להנות מהנוף!

בעיירה הקרובה הכל ריק או סגור, מצאנו מכולת- יש כמה לחמניות, נקניק, גבינה, מיץ בקרטון- אחלה ארוחת צהריים. ממשיכים בחשש קל- על המפה מופיע ישוב קטן עם מקום לינה עוד חצי שעה נסיעה, ואחר כך- כלום. פשוט כלום במרחק של 200 ק"מ. שניקח סיכון? לא. הדרך יפה וטובה, אבל מתחילה רוח ממש חזקה, והיום הזה היה מעייף מאד, כבר 4 אחר הצהריים- אנחנו בלי סים, בלי אינטרנט ובלי כסף מקומי- עוד לא הגענו למקום מספיק גדול בשביל להתארגן על הכל. ובלי ביטוח- משהו שגדי נלחץ ממנו. יש פה 'מלון' עם מסעדה- החדרים לא משהו, אבל הכל נקי ותהיה ארוחת ערב בלי שנצטרך לצאת. ממש מספק. מקלחת טובה כדי להוריד את האבק שנדבק בנו היום וכבר ההרגשה טובה יותר! יש לנו זמן לנוח, לשלם לספקים, ללמוד את המצלמה החדשה, ובעיקר לשמוח שאנחנו בפנים כי בחוץ משתוללת רוח לא נורמלית! פרנסיסקה, בעלת המקום, אומרת שבאזור הזה יש 200 ימים של רוח כזו בשנה. נקווה לטוב. בבוקר רגוע- שמש ושמים בהירים בלי רוח, אפשר לצאת. לעיר יש 530 ק"מ- זה כפול ממה שאנחנו נוהגים לעשות, נתקדם ונראה. התייעצנו עם 3 אנשים וכולם אומרים שזו דרך אספלט, אם הרוח תהיה איתנו נתקדם מהר יותר- אין נקודות מעניינות לעצירה בדרך. יוצאים. אחרי חצי שעה המפה שלנו אומרת לפנות שמאלה. אופס- דרך עפר. התלבטות. להכנס? מה האורך שלה? ומי מבטיח שאם נמשיך בכביש הוא לא ישתנה בהמשך? ואיפה כל ההבטחות??? שניה אחרי שאני מחליטה לזרום עם המפה גדי נזכר שלא מילאנו דלק הבוקר- טעות של טירונים. בודקים תחנות. בעפר- 110 ק"מ. בכביש- רק 50. יש הכרעה. בשביל לתת לעצמנו סטירה טובה אנחנו עוצרים במסעדה קטנה לשתות קפה. הבחור הנחמד נדהם- מה פתאום? אף אחד לא נוסע בדרך הזו! זה 200 ק"מ של דרך עפר שבדרך כלל גרועה מאד. חסכנו את הסטירה… הכביש במצב טוב, הרוח לא קבועה, ואנחנו רוכבים בכיף- מדי פעם יש עיירה קטנה- חלקן נראות כאילו אין נפש חיה וחלקן מלאות חיים. תמיד אפשר למצוא קפה או מכולת אם רעבים. עצירה לסנדוויצ'ים בנקודת האמצע של כביש 40. ציון דרך סתמי למדי, אבל יש ספסל ואפשר למתוח איברים. שלט שאנשים מצטלמים איתו מלא מדבקות- כל הרוכבים נוהגים להשאיר סימן בנקודות ציון כאלה ובאתרים תיירותיים. כמו בחיים נורמליים- אין פתגם לחיים, אין גיבורים, אין תאריך- רק אמירה של- היינו פה. כל כך שונה מהמדבקות שממלאות את הארץ…

ממשיכים דרומה, ופסל ענק של חיל עם דגל תופס את המבט. לארגנטינאים יש קיבעון שלא ממש השתלם להם- las malvinas son argentinas. בתרגום חופשי- פוקלנד שייכת לנו. את הביטוי הזה נראה הרבה על שלטים לכל אורך הדרך- ככל שמדרימים יש יותר.

ככל שמתקרבים לעיר הקרובה רואים עוד ועוד פסלים ענקיים- דמויות נשיות, דינוזאורים, ואפילו אולם שבו מוצגת תמונת הסעודה האחרונה בגודל לא טבעי. כנראה שיש להם את 'משוגע הכפר' הכי יצירתי ומגלומן באזור… הדרך פונה מזרחה, כבר כמעט אין פרצי רוח ואנחנו רוכבים בכיף. כשהישבנים מתחילים לצעוק הצילו נכנסים לעיירה לחפש בית קפה. נפלנו על עיירת רפאים שוב. יש לנו שתיה ושקית צ'יפס שטוחנים את עצמם כבר יומיים- יש הפסקה.

לקראת שמונה אנחנו מגיעים. 530 ק"מ ועשר שעות כולל הפסקות- לא חשבנו שיהיו לנו כוחות אבל הלך בקלות! נכנסים למלון קטן וחמוד די במרכז העיר הלא גדולה, שולחים הודעה לאסתר. בת דודה של גדי, קצת צעירה מאיתנו, חמודה ומאד ארגנטינאית. בעצם האמהות שלהם היו בנות דודות, אבל ככה זה אצל המשפחות פה- כולם בני דודים. היא עם החבר שלה (נוצרי קתולי היא מדגישה) בדרך לברילוצ'ה, כנראה יעצרו ללילה. חצי שעה והיא עונה- אנחנו פה, בואו נפגש ליין הערב. אנחנו רוצים ארוחה אחת נורמלית היום, אבל גם בבר יין אפשר למצוא אוכל… מדברים על משפחה, כסף, פוליטיקה וכל מה שמקשר ביניהם. אחרי שעתיים הם נזכרים שיש להם עוד יום נהיגה ארוך מחר- חיבוקים והבטחות לבא שוב לישראל- או שנפגש שוב בבואנוס איירס. יותר ריאלי.. אנחנו החלטנו מראש להשאר כאן יומיים- צריך לתת לגב לנוח, כי זו לא עיר מעניינת במיוחד- סתם מסודרת, נקייה ומנומסת. אחר הצהרים הפתעה נעימה- צור ואורנה, שחשבנו שכבר מזמן הקדימו אותנו, מגיעים היום לכאן. קובעים להפגש לקפה ואחר כך נלך לאכול. זו רק פעם שלישית שאנחנו נפגשים וכאילו הכרנו מאז ומתמיד. לקראת חצות נפרדים- אנחנו הולכים ברגל למלון, הם רק נכנסים למכונית. יותר ויותר מוצא חן בעיני לטייל באוטו-בית! שבת בבוקר- נחנו מספיק, אוספים את הכביסה שלנו, מתדלקים, ויוצאים לפאמפאס! לא ברור כמה ניסע היום- תלוי בכביש, תלוי ברוח, תלוי בחשק. מה שברור- אין שום דבר מעניין בדרך. לרכב באזור הזה זה ממש כמו לשוט בים. אין שום דבר שתופס את העין- הכל אותו דבר עד קצה האופק. אם לא היה כביש היינו מרגישים אבודים בחלל… בעצירת קפה אנחנו שואלים נוסעים אחרים על הדרך- הכל אספלט אבל גרוע. נסתדר. 380 ק"מ מהחנרל רוקה עד החנרל אצ'ה. עברנו כבר 100. הרוח נעימה ומקררת, הכביש בסדר, עד שמתחילים קטעים של בורות וטלאים של תיקונים- מין מלחמת מוחות בינינו לבין הכביש- כמה בורות נפספס… זה לא כל הזמן- אבל בערך חצי מהדרך כזו. לאופנוע יותר קל ממכונית, רק זיגזוג בין הבורות, אבל מצריך ריכוז מתמיד. לעומתנו המשאיות ממש סובלות. בעיקר אלו שלוקחות ארגזי שתיה… הגענו. עיירה לא גדולה, מלון דרכים חמוד ונקי, ובערב יוצאים למסעדת גריל מקומית. רציתי לחתום את היום בתמונה, אבל מה שגדי צילם לא מעביר את התחושה. נחתום בתמונת הארוחה..