ערב ראש השנה איכסנו את 2 האופנועים במלגה. ריקרדו, שיש לו עסק למכירת מכוניות יד שניה, הציע פינה לשלושה שבועות- האופנועים ליד המכוניות, ערימת הציוד שלנו ליד המשרד שלו. קבענו להגיע ולאסוף הכל ב8 באוקטובר.

ב 7 באוקטובר העולם קרס.

ריקרדו הבטיח שהוא שומר על האופנועים והציוד, שלא נדאג, שנבוא כשיתאפשר. לא שגדי היה מאד רגוע- אבל גם לא ממש היה מה לעשות…

במרץ הבנים התחילו להשתחרר ממילואים, וגדי התחיל ללחוץ עלי- צריך לקבוע תאריך ולהמשיך את הטיול שנגדע! דחיתי ודחיתי, גדי בדק אפשרויות אחרות- לנסוע לבד, לנסוע עם חבר, למצוא הובלה- בכסף או עם אנשים שרוצים לטייל. והזמן עובר, והנה כבר פסח העצוב והעלוב עובר, ויום השואה, ויום הזיכרון הנורא. יום העצמאות שלא נחגוג השנה נראה לנו המתאים מכל.

אני הולכת ושוקעת, שיחה עם הירקן שלנו מפחידה אותי- הוא במצב הרבה יותר גרוע לדעתי, אבל אולי ככה גדי רואה אותי?? מחליטה לשמוע בעצתו, יוצאת מכל הקבוצות (גדי מבטיח לעדכן אותי במה שבאמת חשוב…). נותנת לאיש שלי את הקרדיט- אולי ניתוק באמת יעזור. אולי כשנחזור תשאר רק תחושת הכעס שמניעה לפעולה ותרגע קצת תחושת האבל הקשה. עם זה אני יוצאת לדרך-

כרטיסי הטיסה נקנו- וביום העצמאות כבר ישנים במלגה. עוד יום- המצברים מוחלפים, ואנחנו מתלבשים, משאירים לריקרדו בקבוק יין מהנגב, ויוצאים לדרך.

קבענו- או יותר נכון גדי חזר והבטיח- שנטייל לפי התכנית המקורית ובכל רגע נתון שארגיש שזהו נשאיר את האופנועים איפה שנהיה ונחזור לארץ. גדי בטוח שהנסיעה והריחוק יעשו לי טוב. אני נותנת צ'אנס… אין ספק שהרכיבה על אופנוע עושה משהו- יש לה כח מרפא. כבר למחרת "יותר קל הלחץ על העין השטופה".. מצד שני- דרור במילואים שאינם נגמרים עד להודעה חדשה, אביתר כבר בסיבוב שני, מתן מוקפץ גם בלי מילואים ולעמית יש הבטחה לסיבוב השני ביוני. מזל שיהל שומר על שמירת הריון…

מלגה חביבה אבל משעממת אותנו מעט ואנחנו בדרך לגרנדה.

יש כרטיסים לאלהמברה, (סליחה- לא יצאנו מגדרנו) יש מלון חביב במרכז העיר. כשמזמינים בירה או יין בבתי הקפה מגיעה גם צלוחית טאפאס (מה שמצמצם את צריכת האוכל), הטירדה היחידה שיש לנו היא הטיפוס- גם כשגוגל מודיע שרב הדרך מישורית- אסור להאמין לו… האזורים היותר נחמדים- כולל מועדוני הפלמנקו שלא פיספסנו- כרוכים בעליות וירידות לא קלות. צלחנו אותן.

נשארים כאן לילה שלישי כדי לצאת מוקדם בבוקר- הנקודה הבאה שלנו היא caminito del rei. מסלול הליכה מומלץ בכל האתרים, על תוואי נהר שהוכשר לאחד האתרים הראשונים בעולם לתחנת כח. פעם המסלול נחשב למסוכן ביותר, היום הוא מותאם למטיילים, ויש בו נקודות יפות מאד. שוב לא יצאנו מגדרנו. אם רק אני הייתי מרגישה ככה, אפשר היה לחשוב שזו אני. אבל גם גדי לא ממש מתרשם, אז זה המקום, או שסתם נמאס לנו להיות תיירים וצריך לחשוב על משהו אחר…

מכאן אנחנו ממשיכים לכפרים הלבנים. אנדלוסיה משופעת בהם, יש כמה בדרך, הראשון שאליו אנחנו נכנסים הוא setenil de las bodegas. הכפר העתיק בנוי בתוך מערות בסלע- טוב, רק חלקו הפנימי של כל בית, החזיתות פונות לרחוב שגם הוא מקורה בסלע. אנחנו מתמקמים בדירה במרכז הרחוב הזה- הכפר חביב מאד, רק שכל המסעדות נסגרות בערב אחרי יום ראשון עמוס בתיירים. כמה טאפאס לפני שכולם פורשים לישון ואנחנו יכולים גם לפרוש…

סביליה. סיור בעיר. מעניין. שוב ארמונות של שליטים מוסלמים, רובע יהודי (גטו..) כנסיות וקתדרלה מרשימה. מצאנו דירה מעל הנהר, רק לחצות אותו ואנחנו במרכז העיר. גדי מתעקש על עוד מופע פלמנקו- הקודם לא סיפק אותו. גם זה לא… אבל הזמן עובר בנעימים, בוקר שני זזים- אין צורך להשאר לעוד שיטוט- יוצאים מוקדם, מגיעים מוקדם.

מאחר ומראש הנסיעה לא הוגדרה כטיול, או הרפתקה, גם לא ממש הקסשתי מחשבה לכתיבה או לצילומים. ההתעסקות בזה באיחור מביאה לברדק לא קטן בסדר הדברים- אפילו שכחתי את סביליה בהתחלה… ממילא נצטרך לחזור על דרום ספרד בימים טובים יותר.. אז יש צילומים יפים יותר או פחות, אבל לאו דוקא בסדר הנכון!

זו לא הפגנה- יריד האביב בקורדובה שנמשך כעשרה ימים, הרבה נשים בכל הגילרים בתלבושות פלמנקו, המוני אדם רוקדים שותים ומחפשים…. מחליטים להקדיש יומיים לעיר. אחר הצהריים סיור בעיר העתיקה עם מדריך שמתמחה בהיסטוריה יהודית. מרתק. האזור היהודי, שהיה מעין גטו בעצם, הפך להיות אזור תיירותי ונעים. אבל חוץ משיטוט בתוכו והצצות למבנים שהיו מסגדים או ארמונות של שליטים מוסלמים וחלקם הוסבו לכנסיות- אין לנו ענין להשאר פה. בערב כשהמסעדות נסגרות מוקדם מדי בשבילנו, אנחנו יושבים למרגלות החומה עם עוד תיירים טועים, יין וצלחת גבינות מהבאר ממול, במדרכה ממול בחור מנגן ושר והחברה שלו מציירת ציור מותאם לשיר. יש מי שקונה ציור בכמה יורו, יש מי שמביא להם כוס בירה, ויש מי ששם כמה מטבעות בתיק של הגיטרה. ערב תרבותי אחר. בבוקר מחליטים שיום אחד הספיק לנו. ועוד החלטה- כמו שויתרנו על עוד כפרים לבנים, נוותר גם על טולדו. שמים בגוגל מפס ברצלונה, עם כבישים מהירים- רוצה החוצה, הביתה.

יומיים בכבישים, מעבורת מברצלונה לצ'יויטבקיה, איטליה. המעבורת אמורה לצאת באחת בלילה- אנחנו מגיעים בעשר וחצי ועל הרציף מסיבה. מוזיקה, יין בירה ואוכל. כולם רוקדים ושמחים, ואני בכלל ברעים, מסתכלת מסביב על דרכי מילוט. על האניה שוב- המקום היחיד להתחבא זה אם מטפסים על סירות ההצלה ונשכבים למעלה… יש לנו 22 שעות הפלגה ואנחנו מאריכים בשינה כמה שאפשר.

איטליה. חדר ממש קרוב לנמל, ובבוקר ממהרים לצאת- ההפלגה הבאה יוצאת מבארי מחר אחר הצהריים. שוב כבישים מהירים, הרבה הפסקות קפה, אוכל ונסיונות התנתקות שלא עולים יפה. גדי מצליח יותר ממני- הוא כאן ועכשו. מוודא שלא אתחבר לחדשות יותר מדי, אבל סבלני מאד ולא לוחץ!

הפעם ההפלגה קצרה יותר- שש בבוקר אנחנו באיגומיניצה, עדיין מנסים לקבל תשובה ברורה על שילוח האופנועים לארץ. רק כשנדע אם צריך לנסוע לסלוניקי או לאוריו נוכל לתכנן את המשך הנסיעה. כרגע נוסעים מזרחה בכל מקרה. גדי עייף- בהפסקה הראשונה למשהו שאפשר לקרוא לו ארוחת בוקר, נשכבים על הדשא בכיכר ותופסים תנומה. השעון זז קדימה, ושעת הצהריים מגיעה ממש מהר. יש תשובה- צריך להיות בלאוריו ביום שני בבוקר. עכשו גם אפשר לקנות כרטיס טיסה לארץ. אפשר גם להרגיע את הנסיעה ולחזור לכבישים הקטנים, פה הם גם יותר מאתגרים. בעיקר את הסבלנות של גדי… אחר הצהריים מתחיל גשם שוטף ואנחנו עוצרים בעיר קטנה, ארוחה טובה, יש בדירה מכונת כביסה, והגשם פוסק. בדיקת נוכחות ביוון- יש הרבה מכרים, חלקם לא בדרך שלנו, חלקם עסוקים מדי, קובעים תכנית אפשרית ונזרום!

יום חמישי, אחרי הפסקת גשם מטורף בדרך, אנחנו אצל יוני וגלי בן שלום. מכירים כבר שנים בענייני אופנועים, לא מזמן רכשו בית דרומית לוולוס, קרוב לים, ולראשונה מאז יצאנו מהארץ אנחנו מנהלים שיחה בעברית. המקום משרה שלווה טובה, שמופרת עם הודעה מאביתר- נכנס לשבוע. ברגע אחד אני עוברת מיוון לעזה.

פרידה בבוקר אחרי הקפה- הם נוסעים לשוק בעיירה הקרובה, אנחנו דרומה- למעבורת שתיקח אותנו לאביה. אני חושבת שרכיבה בכעס ובדאגה מביאה לתוצאות טובות יותר- פחות מחשבה על הדרך, והנופים היפים עם הים שמתגלה ונעלם רק מגבירים את ההרגשה הקשה. הביתה. עוד כמה ימים. גדי רוצה לתכנן את הנסיעה הבאה. אני מסרבת. קודם שנחזור לשגרה ואז נדבר.

הדרך דרומה לאתונה משעממת, אז אנחנו יורדים לגליפה ועוברים במעבורת לאביה- זכורה לנו לטוב מנסיעה לפני 5 שנים- אבל עכשו יש כבישים במצב רע, כל הצד המערבי על הים בכלל סגור. מאכזב. נצטרך לבא שוב עוד 5 שנים…

אחר הצהרים אנחנו כבר אחרי המעבר בחזרה, מחפשים מקום סתמי לישון, לשני הלילות האחרונים נחפש מקום על הים קרוב ללאוריו. כמה שהאזור סתמי, תמיד יש אוכל טוב קרוב, האופנועים נעולים בחניה, יש קפה. לא צריך יותר.

רבע שעה צפונית ללאוריו הזמנו מקום אצל ניקוס- היינו פה עם משפחת לרמן והפעם לא רק זכור לטוב, אלא גם נשאר טוב. הליכות רגליות מאד מאתגרות פה, אבל יש חוף חמוד 3 דקות מהבית, וממש נעים לשבת בחוץ- עד היתושים… בחדרים לידנו מתמקמים כמה זוגות רוסים, ויש לנו חגיגה עד השעות הקטנות. מה שלא מפריע לנו כמובן להרדם.

צהרים, אנחנו מתכננים לצאת לצעוד למסעדה המקומית- בשביל זה צריך לטפס על הגבעה, לרדת לחוף השני, ושוב טיפוס וירידה. אנחנו מגיעים חסרי נשימה כדי לגלות שבתפריט יש רק דגים… בבר הצמוד יושבים על בירה- אני, וכוס יין- גדי. רעש ומוזיקה בקולי קולות- לא פלא שנח לישראלים ביוון. כמו חתונה באולם בראשון או בת ים… מתחילים את הדרך חזרה לחדר שלנו, הודעה סימולטנית מאביגל ואביתר- אביתר יצא. עדיין בכוננות, אבל במקום בטוח בארץ. הקלה אמיתית. אפשר להנות באמת מהנוף, הים, והשקט.

יומיים במנוחה מוחלטת, שהיתה בדיוק במקום, וביום שני בבוקר מתארגנים לתזוזה אחרונה- רבע שעה נסיעה ואנחנו בנמל, נותנים ניירות, חותמים על ניירות אחרים, משאירים את האופנועים ליד האניה, את המפתחות במשרד, וזהו- חופשיים. כולל החלפת בגדים- פחות משעה. השחרור בחיפה יקח כל היום. למה???

סוף. עכשו חוזרים לעבוד. בחווה. בדמוקרטיה. בבנית מדינה ראויה לדור ההמשך. בהצלחה לנו.