נפרדים מפונטה דל דיאבלו בצער, טוב שיש מקומות כאלה- שיהיה חשק לחזור שוב. לא ממש ברור לנו מה הקסם של המקום, הוא לא יפה או מסודר- אבל קסום!

יוצאים מערבה. כל מי ששואלים אומר שאין מה לראות בפנים הארץ- רק שטחים פתוחים וריקים, אבל אנחנו רוצים להגיע לפרגואי וזה הכיוון. מעט צפונה מפונטה דל דיאבלו יש מבצר משוחזר מהמאה ה 18, חומות אדירות, מבנים משוחזרים יפים עם אוסף מרשים של חפצים, תלבושות, קצת רהיטים, ועשרות תותחים בכל מיני גדלים. המקום מטופל על ידי הצבא, ויש חדר עם דגמים של מבצרים שונים ברחבי המדינה. מרשים מאד.

הדרך מובילה אותנו מערבה לדרך עפר של 60 ק"מ- בניגוד לארגנטינה פה הדרך כבושה היטב והנסיעה חלקה ומהירה יחסית. לקראת הסוף סיבוב חד שלא ראיתי את הזוית, מבט שנתקע בחרדה בשוליים שניה אחת יותר מדי, ברקס קדמי במקום אחורי, ואני מחליקה באלגנטיות ושוב מוצאת את עצמי על הצד.. גדי מצטער שהמצלמה לא דלוקה- כדי לראות וללמוד כמובן! היעד- עיר עם שם מאד אטרקטיבי שהוא גם שם המחוז- treinta y tres. שלושים ושלוש, על שם 33 לוחמים במלחמת העצמאות של אורוגוואי.

העיר מקסימה- כמובן שכל המבנים נמוכים, הכל מטופח ומסודר, והרחוב הראשי סגור לתנועה ברובו- מסתבר שהיום יש קרנבל בעיר! המלון שלנו נמצא באמצע הדרך ברחוב הראשי- וכל המדרכות מתמלאות בשולחנות וכסאות- מהכיכר המרכזית לאורך קילומטר. החגיגה תתחיל רק בתשע בערב, ואנחנו יוצאים לשוטט בעיר בינתיים. יש פה כמות בלתי סבירה של חנויות נעלים- אבל מי אנחנו שנתווכח. יושבים בבית קפה לארוחת אחר הצהרים. יש דבר כזה בדרום אמריקה.. זה נקרא merienda, בתפריט- שתיה קלה ושתיה חמה, טוסטים, סנדוויצ'ונים קטנים, והמון עוגות ועוגיות. מספיק כדי לסתום אותנו לגמרי אחרי שארזו לנו את האלפחורס. בדרך חזרה אנחנו רואים את הפקחים שעוברים בין הדוכנים, בודקים ורושמים- הכל פה מאורגן להפליא! הרחוב מתחיל להתמלא באנשים ולמזלנו למלון יש מרפסת שצופה על הרחוב ואנחנו מצטרפים לאלו שכבר יושבים ומחכים בסבלנות. העשן שעולה מהפריז'ות אומר שטוב עשינו שאנחנו במרפסת ולא ברחוב… תשע הפך לרבע לעשר, והתהלוכה מתחילה. קבוצות מכל מיני סוגים- ילדות ונערות, נציגי הערים השכנות, נערים עם תופים, כל מיני קבוצות עם תלבושות ססגוניות. בהמשך יבואו קבוצות יותר מקצועיות, עם רקדניות סמבה, קבוצת פנסיונריות וגם השיכור של העיר.

בחצות כולם נפרדים מהחגיגה, ובבוקר למחרת הרחוב ריק ונקי. איזו עיר מתוקתקת! אנחנו ממשיכים מכאן לעיר הגדולה- melo. זה אמנם בדרך, אבל הסיבה לעצור פה היא שיש כאן מוסך של cfmoto והוא מוכן לקבל את גדי שהגיע זמנו לטיפול. בניגוד לעיר הקודמת- כאן אין שום דבר מרשים וברגע שהאופנוע מוכן אנחנו יוצאים לדרך. היעדים נקבעים לפי זמן נסיעה יומי כשאף פעם אנחנו לא יודעים מה באמת מחכה לנו. מהרגע שעברנו לכבישי הרוחב של המדינה בין עיר אחת לשניה יש נסיעה של שעה לפחות שאנחנו נוסעים בשטח פתוח עם שטחים ירוקים (מגודרים היטב) ומדי פעם שער כניסה לחווה, כמעט שאין רכבים בכביש, מדי פעם משאית מובילה פרות או עצים. פתאום מתגלה ישוב קטן או מבנה בודד של בי"ס כפרי בגודל של 2 כיתות, וכמובן- עדרי פרות מפוזרים בשטח. משעמם? לא. פשוט יפה. את ערכת הקפה עוד לא פתחנו, אבל כן עוצרים לשתות ולאכול משהו שקנינו בבוקר ביציאה- פעם סתם בצל או בכניסה לחווה, פעם ליד הנהר עם משפחות נופשות, ולפעמים במסעדת דרכים שכוחה- גם זה אין הרבה בדרכים האלה.

אחר הצהריים מגיעים ליעד הבא- tacuarembo. במלון שלנו יש מוזיאון קטן של פורד T- הבעלים משוגע לעניין, ויש לו גם אוסף רחב של חפצים ישנים- הכל מקוטלג וממויין להפליא. כ 15 מכוניות משנים שונות עומדות כאן ורק מחכות שמישהו ילטף אותן במבט- נחמד ביותר!

בריכה פצפונת מפצה על החום הגדול ועל קוטן החדר, ובערב אנחנו אוכלים במקום, צוות חמוד ביותר, ובחדר האוכל יש אוסף תקליטים עצום ליד הגרמופון של קרלוס גרדל- גדול זמרי הטנגו. עוד יש כשלושים מסמכים ממוסגרים שלטענת הבעלים מוכיחים שגרדל נולד בעיר הזו ולא בצרפת כפי שנטען בויקיפדיה. גאווה מקומית. העיר טקוארמבו נחשבת לבירת הגאוצ'וס, ובאמצע מרץ מתקיימת חגיגה של כמה ימים בסגנון המתאים. אולי יתחשק לנו לחזור… בבוקר בעל המקום מתיישב לדבר איתנו, וסיפורי החווה שלנו מרתקים אותו שהוא מתקשר לאשתו שתבוא לשמוע ולראות. יש להם עוד מלון לא רחוק, אבל מחוץ לעיר- הוא אחראי על זה והיא על השני. אנחנו יושבים איתם קרוב לשעתיים, ואם נחזור סביר שנתארח במלון הכפרי שלהם- הם ישמחו. בצהריים קצת חם מדי כדי לשוטט בעיר, ואנחנו יוצאים צפונה ומערבה. הרעיון הוא להגיע לחגיגת קרנבל מומלצת בפרגואי, והדרך הקצרה (רק 12 שעות) עוברת דרך ברזיל. נוסעים לכיוון ארטגס למעבר הגבול. הנוף משתנה קצת- יותר גבעות אחרי המישורים הגדולים. ועדיין- חוות עצומות עם פרות רועות, ושדות עצים ענקיים. בפרוש אין פה שום מאפיין של יער- רק שורות צפופות של עצים נטועים, בחלק מהמקומות רואים נטיעות חדשות בין השורות- הדור הבא אחרי שיכרתו את העצים הבוגרים.

יחד עם שינוי הנוף גם מזג האויר הולך ומתחמם- הבחור במלון ב artigas טוען שלפני שבוע הטמפרטורה הגיע ל 50 מעלות. קצת קשה להאמין- אבל כנראה שעברו את הארבעים. גם כאן אנחנו פושטים את בגדי הרכיבה- יותר נכון להגיד מתקלפים מהם, וישר נכנסים לברכה. תענוג. בערב יוצאים לארוחה האחרונה (בינתיים) באורוגואי והיא ממש טעימה- לא תמיד הבשר שהם מכינים באיכות טובה, אבל הפעם שיחקו אותה! גם העיר הזו סוגרת את הרחוב הראשי בערב- יש אימונים לקרנבל. אמורים להתחיל בעשר בלילה, כנראה שהפעם נוותר. החם כנראה הכריע אותנו. בבוקר אנחנו מקדימים וממהרים- יש לפנינו שני מעברי גבול- לברזיל ואחרי שעה וחצי נסיעה לארגנטינה. ננסה לפחות אחד מהם לעשות לפני שנהיה חם מדי. זה לא ממש עוזר- 9 בבוקר ונראה שכבר 30 מעלות… המעבר לברזיל עובר חלק ומהר. אולי מהר מדי? שעה וחצי נסיעה- אותו נוף, אותו חם, אותו כביש- רק השלטים בפורטוגזית וקשה לנו לקרוא תוך כדי נסיעה. הפסקה לקפה ופאו דה קסו טעים, והנה אנחנו במעבר הגבול הבא. פקק ארוך, ואנחנו מתבשלים. מורידים מעילים, אחר כך מורידים קסדות, וחם!

מסתבר שבכניסה היו צריכים לתת לנו דף כניסה מוחתם לאופנועים, ובגלל שאין לנו אנחנו מתעכבים יותר משעה עד שפקידת המכס פותרת את הבעיה ומשחררת אותנו. מזל שזה באולם ממוזג, אחרת היינו נמסים לגמרי. כשזה נגמר התהליך בכניסה לארגנטינה קצר ופשוט, חותמת בדרכון וגם ניר מתאים לאופנוע ואפשר לצאת לדרך. בגלל שהתעכבנו כל כך, מחליטים לעצור אחרי 100 ק"מ בעיירה la Cruz. העיירה נראית כמו עולם שלישי לגמרי, אבל המלון חמוד ביותר, נמצא על שפת נהר אורוגוואי ויש בריכה- קודם כל בריכה כי אנחנו כבר רטובים לגמרי- אחר כך אולי נכנס לנהר. לא נכנסנו, רק יצאנו לטייל.

בערב המסעדה במלון ריקה, וגדי שונא לאכול לבד, אז אנחנו יוצאים לחפש. העיר מנומנמת לגמרי, והחם כבד גם אחרי שמחשיך- אנחנו ממש נוטפים. בעיקר אני- זה הגיל… בסוף מתיישבים במסעדה פצפונת, זוג צעיר שמבשל בבית, האוכל ממש טעים, ואנחנו לגמרי לבד. רק כשנקום לשלם יגיע עוד שולחן. בחזרה למלון- המסעדה כמעט מלאה. השעות שבהן אנחנו רעבים ממש לא מתאימות לשעות של המקומיים… בבוקר יוצאים לדרך- אם נמצא משהו מעניין בדרך נעצור, ואם לא- זה יהיה יומנו האחרון כאן. לקראת הצהריים, אחרי שעה וחצי של נסיעה בנוף חדגוני יש כניסה מרשימה למקום שבפרוש מזמין להכנס. las marias. זו חווה עצומה ומאורגנת להפליא, אנחנו מוזמנים לשתות תה קר עד שיתחיל סיור של שעה וחצי. פותחים בסרט על המקום- דור רביעי של מגדלי ז'רבה (התה שמשמש למאטה) בחווה שהוקמה לפני קצת יותר ממאה שנים. היום מגדלים כאן גם תה ועץ. כל אחד מהענפים עצום והם מייצאים ליותר מארבעים מדינות. מה שבעיקר מעניין במקום זו השקפת העולם של המייסד, שצאצאיו ממשיכים בדרכו. בתוך שטח החווה יש אזורי מגורים לעובדים, מגרשי ספורט לשימוש העובדים ומשפחותיהם, בית ספר יסודי וגם תיכון שנחשבים מאד ברמה שלהם וכוללים גם הכשרות מקצועיות בתחומים שבהם עוסקת החווה. אחרי הסרט המדריכה עושה לנו הדרכת 'מכירות' על כל סוגי הז'רבה והתה, ומשקיעה בלהגיש לנו 2 סוגי תערובת מאטה שהגיעו מהמעבדה, ובסוף מבקשת שנמלא טופס התרשמות… מכאן יוצאים לסיור בחווה- אנחנו עם המדריכה במכונית כדי שנוכל לשמוע את ההסבר, האחרים במכוניות שלהם. רואים את מתקני הייבוש, האחסון והאריזה, את בתי העובדים וכל מגרשי הספורט שלהם, 3 בריכות מלאכותיות שמשמשות רק את המשתלה- כל הגידולים מתבססים רק על גשם. ליד הבריכות מסתובבות משפחות של קפיבארות- והן רק חלק מחיות הבר שממלאות את שטחי החווה. לפרידה אנחנו מקבלים שקית עם דוגמיות ז'רבה- נצטרך לקנות מאטה!

היה מעניין ומרשים, כמעט שעתיים שבסופם מתחילה רוח מטורפת שמפילה חלקי ענפים ונראה שתכף יתחיל גשם זלעפות. אנחנו ממהרים להכנס למלון לפני העיר, אין בקרבת מקום איפה לאכול. ממשיכים לחפש מקום לישון- העיר הזו לא מציעה פנינים, אבל כרגע גם חרוזי זכוכית יספקו אותנו… מצאנו- מלון שנראה נקי, יש מסעדה 100 מטר ממנו- הכל טוב. הפריפריה במדינות כאן היא באמת פריפריה- איך שנראים הרחובות, הכבישים- אם יש כאלו, הבתים המיושנים, החשמל כמו אצלנו לפני 30 שנים. מצד שני- יש פה ושם בתים חדשים או חנות מודרנית, תמיד אפשר למצוא מקום לאכול, רב האנשים נוסעים על מכוניות חדישות, ונראה שכולם מחייכים. אז גם אנחנו. בבוקר יוצאים ליום נסיעה נוסף שבסופו כבר נהיה בפרגואי. חם פחות, עדיין לח, אבל הרוח והגשם מאחורינו, והרכיבה נעימה. שעתיים עם הפסקה קצרה, ואנחנו במעבר הגבול. תור מטורף של מכוניות, אופנוענים מסמנים לנו לעבור מהצד, ואנחנו מגיעים לתור נפרד של אופנועים בלבד. לוקח קצת זמן, אבל בסוף מחתימים לנו דרכון וזורקים אותנו הלאה. הבחור באדואנה- המכס- לא מתייחס אלינו- סעו, קדימה. מקווים שלא תהיה בעיה בהמשך כמו שקרה ביציאה מברזיל.

נסיעה על גשר ארוך מעל נהר פרנה, ואנחנו במדינה אחרת. רושם ראשוני של עולם שלישי לחלוטין- מוכרים וחלפנים אחד אחרי השני, ברדק מלוכלך, המשרד של המכס בכניסה מלא צלחות עם שאריות אוכל, 2 פקידים שאחד כנראה הבוס שלא עושה כלום והשני ממלא לנו את הטפסים. גדי מתבדח עם הבוס- אנחנו לוקחים איתנו את המזגן כשניסע. בדיחה תמיד שוברת קרח, ומכאן מתפתחת שיחה על נושאים שונים. זהו. יש לנו טופס. מה עם דרכון? לא- לא מחתימים. בפרגואי הכניסה חופשית. מוזר. מעניין. אנחנו בעצם כבר בעיר encarnacion. ההתחלה קצת מדאיגה- מוסכים, המון חנויות צמיגים, בתי מלאכה קטנים, הכל נראה עלוב ועצוב. מהר מאד עוברים לחלק אחר של העיר, וכאן כבר רואים עיר תיירות מזמינה. מחר יש בעיר חגיגות קרנבל בפעם האחרונה לשנה הזו, וקשה להשיג מקום לינה במיקום סביר- אנחנו צריכים מרחק הליכה סביר כי לא רוכבים בלילה, בטח לא אחרי ששותים. הצלחנו למצוא מלון ממש על הטיילת, קרוב לרוע מחר, יקר יותר ממה שאנחנו רגילים, אבל זה לא מלון 2 כוכבים אלא ממש מקום טוב ונח, מותר להתפרע לפעמים. אנחנו יוצאים כדי לקחת את האופנועים לחנייה, בדיוק מגיע אופנוע עם זוג, מקומיים, ומרסלו פותח בשיחה. מסתבר שלכבוד הקרנבל התארגנו עשרות רוכבים מכל המדינה והם צפויים לנסוע מחר בשיירה בתוך תהלוכות הקרנבל. מזמין אותנו להצטרף למסיבה שהם עושים הערב על גג המלון השני- תכירו אנשים מכל הארץ, תרקדו, יהיה יופי. יש לנו כמה שעות אור, הולכים לאכול משהו קטן ולחפש מכבסה. קטע מוזר- פה משלמים לפי פריטים, לא לפי משקל. בודקים עוד מכבסה- אותו דבר. בכל מקרה- המחיר מגוחך. בכלל פרגואי הרבה יותר זולה משכנותיה- רק צריך למצוא איפה להוציא כסף מקומי כי בטח יהיו מקומות שאין תשלום בכרטיס אשראי. בערב אנחנו יוצאים לאכול ואחר כך מצטרפים למסיבה- פחות אנשים מהצפוי, מוזיקה חיה שלא ממש מאפשרת לדבר, אבל תוך שעה כבר יש לנו טלפון של בחור מקונספסיון 'רק תבואו ואני אעזור לכם בכל מה שתצטרכו', והשותף של מרסלו בבאר אופנוענים באסונסיון כבר יחכה לנו בסופשבוע הבא.. אמרו לנו שהחבר'ה המקומיים מאד פתוחים וידידותיים, נראה לנו שנאהב את פרגואי!