מנסים לתכנן המשך ויש כל כך הרבה משתנים שצריך להתחשב בהם! בינתיים אנחנו במין נסיעה מנהלתית לבואנוס איירס. יקח לנו 3 או 4 ימים- תלוי מה נראה בדרך… אין הרפתקאות או אתגרים, נהנים מהדרך והנופים הפתוחים, כל עוד מזג האוויר איתנו- הכל טוב. בדרום אמריקה יורד גשם גם בקיץ, אבל איכשהו גם המעט שירד לא הפריע לנו, ובכללי כבר לא חם כל כך.

בעוד 20 שנים, כשיתקוף אותנו פרץ נוסטלגיה, נקרא את כל זה ולא נבין איך החלטנו לעשות את הסיבוב הזה, אז עכשו הזמן לסכם- חשבנו שבשלושה חודשים נספיק הרבה, אבל מהר מאד הבנו שבשביל ברזיל אנחנו צריכים לפחות חודשיים. שינוי הכיוון- לא להסתכן במעבר גבול סגור בצפון צ'ילה האריך מאד את הדרך. היו מקומות שבחרנו להשאר כמה ימים ואפילו שבוע סתם כי היה לנו נחמד וזה השתלב מצוין עם ההחלטה לעשות הפסקות ברכיבה כדי לשמור על הגב שלי. דברים בירוקרטים שקובעים הרבה- האופנועים צ'יליאנים אז הם יכולים להשאר בצ'ילה כמה שרוצים. לעומת זאת- ארגנטינה, פרגואי וברזיל- רק 3 חודשים. זה משהו שחייבים לקחת בחשבון אם נוסעים להפסקה בארץ. אורוגוואי היא המדינה היחידה שנותנת ויזה לשנה אז הכי נכון להשאיר אותם שם. ההפסקה בארץ תלויה בשני גורמים- האחד- געגועים למשפחה (וגם פסח בשיקולים) והשני- הבחירות, והרצון להיות כמה שבועות לפני כדי להשתתף במאמץ לקראתן. כל עוד אין תאריך- אין אפשרות לתכנון… בסופו של דבר, החלטנו לנסות להגיע לפני פסח לארץ- ועכשו הבעיה היא זמינות הטיסות. בימים שנשאר בבואנוס איירס נטפל בענין הטיסה, נעביר את האופנועים למונטוידאו- מעבורת לקולוניה ושלוש שעות נסיעה- קלי קלות. משם נמשיך לפי מה שנמצא. לואיס ולאונור מזמינים אותנו לסופשבוע בבית הכפר שלהם, ואנחנו נענים להזמנה- הזדמנות לשבת איתם בנחת ולהכיר יותר. תמיד נפגשים עם עוד מלא בני דודים וזה בלגן. משאירים את האופנועים בחניה שלהם ונוסעים איתם- זה יותר משעתיים מחוץ לעיר, כמו עוד יום עבודה… ביום שני חוזרים לעיר כי יש להם התחייבויות- קצת הם עובדים, בעיקר משרד וזום, אבל יש אימון ספורט, וקבוצת שירה, ויוגה, ושיעור אומנות- חצי פנסיונרים עסוקים. רק חסרים להם נכדים- אבל הבנים לא ממהרים… הם מזמינים אותנו להשאר אצלם בבית עד שנדע מה קורה איתנו, ואנחנו מחליטים להשאר יום- יומיים, שהופכים לשלושה. ההזמנה היא כמו BB- נשב לקפה של בוקר ביחד, שוב קפה של לפני שינה- לא להפריע להם ולא להיות מחוייבים. אני מצטרפת אליהם לשיעור אומנות- פסק זמן חביב, בזמן שגדי משוטט להנאתו בעיר. למחרת יוצאים לסיור בשכונת בוקה- מעניין מאד למרות שכבר היינו פעמיים. היום יש משחק חשוב והמשטרה מחילה לחסום כבישים- אם היינו מתארגנים יותר היינו הולכים. שנינו לא מבינים בכדורגל אבל זו בטח חוויה להיות עם עוד 50 אלף אוהדים! משם אנחנו הולכים לשכונת סן טלמו, ועוברים בפרק לזמה- בעיקר כדי למצוא את הספסל המככב בסרט המצוין.. בערב לוקחים את המארחים שלנו לארוחת פרידה. זהו- יש לנו מקום במעבורת מחר. כל הבדיקות שאנחנו עושים בקשר לחזרה מובילות למסקנה שצריך לקחת טיסה ממונטוידאו לאירופה, ליעד שיש סיכוי למצוא ממנו טיסה לארץ. שוקלים גם את האפשרות לטוס לשבועיים למקום אחר בעולם אבל אין שום מקום שעושה חשק כרגע- אנחנו בלב כבר בארץ…

פרידה מבואנוס איירס אף פעם לא סופית. עיר שכיף לחזור אליה. וגם חייבים לראות משחק כדורגל… חמישי בצהרים אנחנו כבר בקולוניה- אורוגוואי. מוודאים שאכן קיבלנו ויזה לשנה, ויוצאים למונטוידאו. לא הזמנו מלון מראש כי האפשרויות בגוגל ובבוקינג מאד מצומצמות, אבל כצפוי- יש המון, וכשנכנסים לשכונה שנראית בסדר מיד מוצאים משהו מתאים. קבענו למחר עם הבחור שאצלו נשאיר את יקירינו והציוד, אז יש לנו זמן לארגן את התיקים- להחליט מה נשאר ומה חוזר לארץ, הפעם לוקחים איתנו את הציוד האישי כי לא יודעים כמה זמן נתקע באירופה, אולי יום- אולי שבועיים… לפחות הצלחנו לשים אצבע היום על טיסה לרומא שלא יקרה בטירוף וגם עם הפסקה סבירה בדרך. את האופנועים אנחנו מביאים לקווין. לאבא שלו- וילי מוטו, יש מוסך, אבל הוא מוביל אותנו לבית הפרטי שלו ואנחנו ממש לא מוכנים להפתעה. דלת המוסך נפתחת לחדר ארוך, יש שם עשרות אופנועים גדולים ומדפים מלאים בציוד- בגדי רכיבה, קסדות ותיקים! מסתבר שרוכבים משאירים אצלו בעיקר לתקופות ארוכות, מנצלים את הויזה הארוכה כדי לצאת לטיולים בדרום אמריקה. אנחנו מורידים את הארגזים, תיק ענק לחליפות ומגפיים, הכל ביחד על מדפים עם השם שלנו, בינתיים הוא כבר מנתק מצברים (קצת הפריע לו שלא ניקינו אבל בעיה שלו…) וזהו. אנחנו נטולי רכוש ואחריות, חופשיים לעוף עם הרוח! את הערב אחרון שלנו ביבשת אנחנו חוגגים במסעדה שנחשבת להכי טובה בעיר. אכן אוכל מצוין ושרות של מסעדת יוקרה. נצטרך להיגמל – במחיר של ארוחה מלאה עם יין כאן , נוכל בארץ לקבל בקושי סטייק… וזה עוד לפני שהזכרנו שבמדינה הזו כשמשלמים בכרטיס אשראי במסעדה יורדים מהחשבון אוטומטית בערך 15 אחוז. זה נכון גם לקניות בסופר. כמובן שלא במקומות הקטנים, אבל בגדול אפשר וכדאי לא להסתובב עם מזומנים רבים. בוקר אנחנו כבר מתארגנים לטיסה- יש לנו 11 שעות למדריד- לא נורא. שעתיים וחצי בשדה התעופה במדריד שהן סיוט אמיתי- אנחנו מבלים שעתיים ורבע מתוכן בתורים אינסופיים- בטחון ואחר כך ביקורת דרכונים ומעבר טרמינל. נשאר זמן לשרותים וקפה בעמידה בתור לצ'ק אין. טיסה לרומא שממנה יש טיסות לארץ, אנחנו מחליטים לבדוק משהו לימים הקרובים ואם לא נמצא פשוט לוותר ולנסוע לטייל קצת בתקווה שהעניינים ירגעו. רומא כל כך יפה! כיף לסכם פה את הפרק הזה של הנסיעה. יום וחצי ואנחנו כבר בשדה התעופה. למה? לא ברור לנו, אבל כנראה שיש זמן לחזור למשהו מוכר- גם אם זה לא נורמלי- זה הנורמלי שלנו… וממש רוצים נייר טואלט דו שכבתי!