היתה טיסה. ישראל תקפה את איראן. בוטל. הזמנו שוב- 11 ביולי. יומיים לפני טלפון מאל על- הטיסה בוטלה, העברנו אתכם באותו יום לטיסה מאוחרת יותר. אבל זה לא מסתדר עם ההמשך. דברו עם last minute- הזמנתם אצלם. לא מוצאים פתרון. גם לא מקבלים כרטיס. מעבירים אותנו יומיים קדימה. אבל לא שולחים כרטיס. אנחנו מתקשרים לאתיופיאן- הם אדיבים ביותר, אבל לא יכולים לכרטס. עדיין יש מקום על הטיסה אבל הם לא הכתובת. כל כמה שעות טלפון- אין להם פתרון. בשלב מסוים כבר אין מקום על הטיסה. בודקים שוב עם אתיופיאן- יש להם מקומות יומיים אחרי- 15 ביולי. הם משנים את ההזמנה, את הכרטיס אנחנו צריכים לקבל מהסוכן. 14 בערב עדיין אין כרטיס. last minute הפסיקו להגיב למיילים, אל על אומרים שהם לא צד. שוב טלפון לאתיופיאן- ידיהם כבולות- מציעים להעביר לטיסה ב 16. אנחנו מקשים- מה יקרה אם שוב יתעלמו ולא נקבל כרטיס עד שכבר לא ישארו מקומות? הבחורה עולה למעלה- בודקת מה אפשר לעשות וחוזרת עם פתרון- יעבירו אותנו לטיסה מאוחרת יותר ויכרטסו בעצמם. בא לציון גואל! הרעיון ברור- מחיר הכרטיס עלה ב 50% מהפעם הראשונה שהזמנו ומישהו לא רוצה שנטוס במחיר הישן. אל על? אתיופיאן שמפעילה עבור אל על? last minute? אנשים אחרים היו יוצאים מדעתם, מזל שלנו לא ממש חשוב מתי יוצאים- בינתיים יש לנו מה לעשות. אבל בזבוז הזמן והטרללת בשבוע הזה לא הגיוניים. אנחנו בגישה שעד שלא נעשה צ'ק אין בשדה זה לא סגור.. נסגר. יום שלישי, 9 בבוקר כבר ישנים במטוס. 6 בערב אנחנו בקיגאלי, רואנדה.

כל מי שמכיר אמר שרואנדה יפה, מסודרת וכיפית לטיול. שדה התעופה נראה כמו השדה שהיה באילת, אבל הכל מתוקתק, עושים ויזה במקום ויוצאים. המלון שהזמנו סידר לנו הסעה, הבחור כבר מחכה והפתעה ראשונה- במגרש מכוניות חדשות, נקיות, הכל בקטן אבל מסודר ביותר. המוני אופנועים קטנים שמשמשים כמוניות- הרוכב לובש אפודה עם מספר. כולם נוסעים ברוגע, בשקט, במהירות המותרת. ונקי. כל כך נקי.

המלון נחמד, יש כמה מקומות לאכול ממש כמה דקות הליכה ממנו ואנחנו יוצאים לארוחת ערב מוקדמת. האוכל טוב, השרות מצוין, עם החשבון מביאים גם קוביה- תזרוק ותקבל הנחה לפי המספר שיצא. קיבלנו 50% הנחה. ועכשו לעקיצה- דופקים אותנו בהמרת המטבע. מסקנה- מותר להתפעל אבל אסור להתבלבל… מחר נפסיק להיות תיירים ונתחיל להיות מטיילים.

יום רביעי. בוקר אפור, יבש, וטמפרטורה מצויינת לטיול רגלי! התכנית היום- מוזיאון רצח העם. רק 3.5 קילומטר, הזדמנות לחוות את העיר מאחור. הכבישים הראשיים אספלט, חלק מהכבישים הקטנים גם, אבל בתוך השכונות שבילי עפר. העיר בנויה על גבעות, כך שאחרי כל ירידה מחכה לנו עליה… אנחנו בולטים בשטח ולכן יש מסביבנו כל הזמן מבטים, צחקוקים והערות. הזקן של גדי מושך מאד.. בדרך הרבה דברים מעניינים- בית ספר לנהיגה, מוסך שנראה כמו חגיגה, חנויות של פעם, ובעיקר מובילים במוטו-טקסי. מאלה יש אלפים- יפה לעמוד ברמזור ולראות את נחיל האופנועים שיוצא- גם נוסעים עם מזוודה, גם מחולפים, גם גברת עם סלי קניות- כולם משתמשים במוטו-טקסי, ראינו גם מעט עם אופניים. עובדים קשה. יש גם מובילים רגליים- סוחבים עצים, פחים, תבניות ביצים, בלוני גז, והרבה מיכלי מים.

במוזיאון עצמו יש הרבה תיירים- אין הרבה נקודות עניין בקיגלי שהן לא שוק, כולם מגיעים לפה. המקום נבנה בעזרת זוג אנגלי בהשראת יד ושם, וחוץ מהתערוכות, העדויות וההסברים יש בו גם קברי אחים של כ 250000 איש מתוך קרוב למליון שנרצחו במאה ימים בשנת 1994. מדהים לראות איך הקולוניאליזם הביא איתו, לצד הקידמה- חינוך, בריאות, מדע גם כל כך הרבה הרס, שנאה ומוות. מה שברור שהמדינה הזו הצליחה להשתקם- אם זה הדיקטטור ששולט פה בגישה חיובית כבר למעלה מעשרים שנה ואם מסיבות אחרות- היום רואנדה היא מדינה מתפקדת שהולכת קדימה בכל התחומים. אחד הדברים שבהם משקיעים מאד ותורם רבות לשינוי- חינוך. נכון, תהליך ארוך, אבל חינוך הדור הצעיר מבטיח את ההתקדמות והשינוי. דוגמא בשבילנו.

מהמוזיאון הולכים בחזרה למלון שלנו, עוברים גם במרכז העיר, פה אפשר להחליף כסף בבנק, לקנות בירה קרה בחנות של מטר וחצי על מטר וחצי, למשמש ירקות ופירות טריים, ושוב להתפעל מהסדר והנקיון בכל מקום. אנחנו מגיעים רצוצים מההליכה, אחרי המון שעות על הרגליים, מנוחה קצרה ויוצאים למסעדה ממש ליד המלון לאכול משהו קטן ולשתות כוס יין. שינה מוקדמת- מחר נצא מהעיר לשבועיים. מעניין לפגוש עוד פנים של רואנדה!

יום חמישי. ארוחת הבוקר במלון- בדיוק כמו אתמול- לא שווה את ההגדרה. הקפה לפחות חם וטעים. לוקחים הסעה לצד אחר של העיר, נוסעים להשכרת אופנועים. דומיניק הוא בחור שוויצרי, טייס במקצועו, גר כבר 10 שנים ברואנדה. נשוי לנעמי המקומית, ילדים, בית ועסק בעיר, בית על האגם- הבחור מאושר. הוא מנהל איתנו שיחה ארוכה, מסביר המון וניכר שהוא במקום הנכון. הוא הכין לנו 2 אופנועים קטנים עם מזוודות, ואחרי כל ההסברים אנחנו יוצאים לדרך. קודם כל להחליף כסף- הטענה שמחוץ לעיר יהיה קשה למצוא כספומט או החלפת כסף וצריך לצאת עם כמה שיותר מטבע מקומי. אנחנו יוצאים עם חבילה בעובי 10 ס"מ- איפה לעזאזל דוחפים את כל זה?? על כרטיס סים מוותרים כרגע- לא בכל מקום אפשר לקנות כי אנחנו תיירים. ננסה להסתדר עד שנמצא. היציאה מהעיר איטית ביותר- התנועה כבדה, נראה שזה ככה בכל שעות היום ואנחנו מתמרנים בין המשאיות והאופנועים. לא פלא שמהירות הנסיעה הממוצעת היא 45 קמ"ש… נוסעים מזרחה, לכיוון האגם- lake muhazi. העיר מתחלפת בכפרים והמוני אנשים בתנועה. חלקם לוקחים ג'ריקנים של מים, חלקם – דוחפים אופניים עמוסים בבננות , או פחים, או מיטה… ההרגשה היא כמו להיות באמצע של קן נמלים שמתרוצצות לכל עבר. בשלב מסוים פונים לשביל עפר, איתו נמשיך עד האגם. בדרך כלל שביל טוב- אין מה להתלונן. הנסיעה להיום נגמרת ב umuko lodge. אפריקה ללבנים או עשירים. מסתבר שהשגרירה הישראלית נוהגת לבא לפה לחופש. אנחנו עייפים מהיום הזה- מקלחת טובה, ארוחה נחמדה (הבישול שלהם לא משהו…). מחר יום חדש.