בוקר על שפת אגם מוהזי, יפה ושקט! אותו אגם שראינו מהמטוס בהגעה. יפה גם מקרוב! ⁹יש רק עוד שני זוגות במקום חוץ מאיתנו- העונה טרם התחילה? ארוחת הבוקר קצת יותר מאתמול, לא משהו לספר עליו.. יוצאים לדרך- חזרה באותו שביל עפר עד הכביש הראשי- בהחלט רכיבה נוחה! הכפר שעוברים דרכו מטופח ונקי, יש כמה נקודות חלוקת מים- ילדים, מבוגרים, נשים- כולם סוחבים ג'ריקנים של מים לשתיה. לאורך הדרכים נראה רוכבי אופניים שלוקחים עליהם גם 8 ג'ריקנים- לדעתי זו העבודה שלהם- להביא למי שלא רוצה או יכול להתאמץ… אנחנו עוצרים באתר בניה. השיטה פשוטה- חופרים אדמה, מכינים לבני בוץ, ובונים במקום. יש כעשרים אנשים ונשים שעסוקים בבניה, תוך כמה ימים מרימים בית. יש גם בניה בלבנים מוכנות שרופות, יש גם בטון, אבל הרב פה מבני בוץ. אין כמעט מכוניות ואופנועים בדרך- כולם הולכים ברגל, פה ושם אופניים. שקט. חוזרים לכביש. מלבד העובדה שזה אספלט עם שוליים שגם הם נוחים לנסיעה, הנוף נשאר דומה. גם תנועת המכוניות לא רבה- יש הרבה משאיות וגם האופנועים התרבו קצת, אבל רב התנועה פה היא ברגל ובאופניים. דברים שבמרחב הכפרי אצלינו כבר לא רואים..

לאורך הדרך חקלאות קטנה, הרבה נקודות חלוקת מים, גם להשקיית החלקות. עובדים קשה פה, אבל בקצב אפריקה. מחפשים מקום לקפה, יש מרכז גדול עם חנות תוצרת חקלאית ולידו גלריה וחנות עבודות יד. השלט הגדול מסביר הכל- אנחנו 45 ק"מ מהכניסה הראשית לפארק הגדול. כמו הקרוגר בדרום אפריקה, רק קטן יותר ופחות הומה. אנחנו לא נכנס- אי אפשר עם אופנוע. נשאיר את זה לטיול עם נכדים… מנוחה קצרה וממשיכים. מהירות הנסיעה המותרת נעה בין 60 ל 80, כך שהקצב איטי גם בכביש. יש לנו שעה ורבע ואנחנו מתחילים להרגיש רעב- זמן לחפש משהו לאכול! לא קלטנו עדיין מסעדה מקומית- אולי אין דבר כזה? עוצרים במרכז של חנויות ומיד מתקהלים סביבנו מלא אנשים. יש חנות מכולת- הארוחה שלנו היא עוגיות ומיץ תפוחים. גדי מביא מהחנות ליד תה נחמד. הסבר תרבותי- במערב אתה לא נועץ עיניים באנשים. כאן הם יכולים לעמוד סביבך ופשוט להסתכל דקות ארוכות.

עוד חצי שעה נסיעה ואנחנו כבר במלון שהזמנו. יקר לתקציב מטיילים, זול ביותר יחסית למחירים בארץ. נצטרך להתאפק יותר כדי לשמור על מסגרת התקציב שלנו…

המלון מערבי בכל קנה מידה. בערב אנחנו מתחילים לחפש מלון למחר כי יש אינטרנט- לא הצלחנו לקנות סים מקומי… חייבים להכנס למסגרת תקציב של טיול. ממש באזור שמורת הוולקנוס- ביתן של הגורילות- מצאנו מקום קטן ויותר "מקומי" גם בכסף. מזמינים. הדרך כמו אתמול עוברת בעיקר בין כפרים. אנחנו בהרים כך שהחקלאות כולה בטרסות- הכל כל כך ירוק ונקי! כל כמה קילומטרים יש מרכז- חנויות קטנות, לפעמים תחנת דלק, במרכז כזה קצת יותר גדול יש גם מקום לשתות קפה. וכמובן- כולם נועצים עיניים. למרות שהנסיעה איטית מאד אנחנו לא סובלים- כל הזמן יש מה לראות וזה מעניין! תנועת מכוניות כמעט ואין, יש הרבה משאיות אבל הכבישים מלאים בעיקר באופניים (ישנים מאד..) והולכי רגל. כולם כמעט סוחבים משהו. מים, קני סוכר, מיטה, שק תפוחי אדמה, ובננות. 3 ראשים של בננות על אופנים זה נורמה. עוד בולט- ילדים הולכים לבד. אנחנו צוחקים- הנה מרים הולכת לצרכניה. והנה שלוש מרים ויערה מובילה אותן הביתה. מדי כמה זמן שדה ענק של תה- מרשים ביותר!

העיר בכניסה לפארק – kinigi- הומה כמו עיר גדולה. בהוסטל שהזמנו המסעדה לא פתוחה, וחמור מכך- אין אינטרנט. מתנצלים והולכים לחפש מקום אחר. ממש קרוב יש מקום ששיך לבחור אנגלי- הוא מתנצל- אין לו מקום היום. שולח אותנו חזרה לעיר. מקום אחד נראה בנוי היטב, יש 3 סוגי חדרים- המחיר לפי גודל החדר, אבל לא מוצאים מפתח לחדר הגדול. אני הולכת לראות את הבינוני. יש חניה, יש מים חמים למקלחת (שנראית כמו עזה), יש ווי- פי, אבל החדר חשוך ולא מאוורר- יש גבול לוויתור שאני מוכנה לעשות.. עוד יותר במרכז, אפילו עומד שוטר בצומת, מקום נוסף עם מסעדה, עם ווי פי, המקלחת עדיין כמו בעזה, אבל החדר מרווח ומאוורר. לקחנו. הבחור מלווה אותנו לחנות לנסות לקנות סים. אי אפשר. רק במשרדים הראשיים תיירים יכולים לקנות. לוקח אותי לקנות סיגריות. המוכרת שואלת כמה. סיגריות מקומיות מוכרים בבודדת. קופסא- יש רק דנהיל. אני שואלת את המלווה שלנו איך זה שלא מעשנים פה. הוא אומר שהרואנדים ביישנים ועישון בציבור נחשב לא טוב. מעשנים רק בבית, בפרטיות.

ברגע שיוצאים לרחוב, מלבד אלה שעומדים ונועצים עיניים, יש את האמיצים שניגשים ומתחילים לדבר. גדי חושב שהם רוצים למכור משהו- הדרכת טיול למשל. לי נדמה שהם אומרים את האמת- הם רוצים לתרגל אנגלית. כל אחד פותח בהסבר על מה הוא לומד- אחד מספר לי שהוא יהיה מדריך תיירים, אחר רוצה להיות רופא. הם מבקשים טלפון כדי שיוכלו להתכתב בווטסאפ. בינתיים אני מסכימה. מוזר ביותר וחוזר על עצמו- כולם פונים אלי ולא אל גדי… יושבים לאכול במסעדה במלון שלנו- קר!!

בוקר סגרירי וקריר. ויתרנו על ארוחת בוקר- ממילא היא לא ממש לטעמנו. שותים קפה ויוצאים לדרך. פנינו לכיוון אגם קיבו- הגדול באגמי אפריקה, וגם הגבול עם קונגו. הנסיעה בהרים לא מאתגרת בגלל המהירות הנמוכה, מעט מאד מכוניות, הרבה משאיות שצריך לעקוף, וכמות בלתי נתפסת של הולכי רגל! יום ראשון- הרבה לבושים חגיגית בדרכם אל או מהכנסיה. הכנסיות פשוטות- מבנה מרובע גדול, בדרך כלל מצויר עליו צלב ולא בנוי מעל. הן בנויות על גבעה ומלאות אנשים. מחפשים מקום לעצור לארוחת בוקר, אבל כנראה שאין דבר כזה. גם לא קפה. כל עצירה כזו מלווה בהתקהלות ומבטים נעוצים. פה ושם מישהו מבקש כסף- בהתחשב בעדינות וביישנות שלהם זה כנראה מעשה מאד חצוף… כבר צהריים ואנחנו ממש רעבים. עוצרים במרכז קטן באחד הכפרים וגדי יורד לקנות אוכל- כל דבר שנכניס לפה יהיה טוב עכשו. אנחנו דוחפים את הקניות למעילים ורוכבים הלאה- למצוא מקום קצת פחות הומה לאכול. בצד הדרך, פיסת עשב לשבת, ורק ההולכים עוצרים להסתכל. זקן אחד רואה אותי עם סיגריה ובא לבקש. אני נותנת לו ומציעה את המצית- הוא לא יודע מה לעשות איתו. מדליקה לו- הוא מודה ורואים שנהנה! אמנם אמרו לנו שכולם מדברים אנגלית או צרפתית גם בכפרים, אבל זה בערבון מוגבל… מעט מסוגלים לשיחה באנגלית וגם אז- קשה לפעמים להבין בגלל המבטא, ולא תמיד מבינים מה שאנחנו אומרים.

יורדים ברכיבה לכיוון האגם, מזג האויר התבהר אבל ממש לא חם. גדי מתפעל מהלוגיסטיקה- מנסה לתפוס כמה שיותר תמונות. זה מסובך- צריך לעצור, לשלרר את הטלפון, ולהספיק לתפוס את מה שהתכוונת.. נוסעים על שפת האגם- שוב, הכל ירוק נקי ומטופח. המקום שהזמנו קטן וחמוד- נראה שאנחנו האורחים היחידים. אין פה מה לאכול, אבל כמה דקות הליכה לכל כיוון יש מלון גדול יותר עם מסעדה. מעבר לכביש האגם, יש מדרגות ירידה למים- לא בטוח שננצל אותן. הטמפרטורה די יציבה- 22-25 מעלות, רב הזמן מעונן, למזלנו לא ירד גשם. זו העונה היבשה אבל תמיד יש סיכוי לגשם פתאומי. החלטנו להשאר פה יומיים- מרגישים שרואנדה תגמר לנו מהר מדי… אחר הצהריים הולכים לשתות בירה במלון משמאל- המון אנשי צוות, אפס אורחים. המלצרית מתקשה להבין שאנחנו רוצים beer ולא beef. מזל שיש שמשיה ענקית שכתוב עליה הייניקן! ברור שברגע שיוצאים מדלת המלון מישהו יבוא לדבר איתנו. ביציאה הקצרה הזו פעמיים הציעו לנו סיור בסירה לאגמים… בשש כבר מתחיל להחשיך, בשבע יהיה חושך מוחלט. שש וחצי אחרי מקלחת טובה (מגבות מזעזעות) הולכים למלון מימין. בהתחשב בקצב שלהם נקבל את הארוחה בשבע וחצי. יש עוד כמה שולחנות מלבדנו ושוב- המון אנשי צוות שמסתובבים בחוסר מעש. האוכל מגיע אחרי שעה ורבע, אבל טעים! הזמנו גם מנה אחת של תבשיל מקומי- בשר ברוטב עם תפוחי אדמה ובננות. הבננות לא מתוקות כמו שאנחנו מכירים. טעים מאד.

יום חדש- שוב סגרירי. השמש תציץ בטח עוד כמה שעות. מביאים לנו ארוחת בוקר לחדר- חביתה ולחם ספוג חמאה, מיץ פסיפלורה וגזר, 2 בננות וקנקן קפה. טעים ומספק. הבחור מאד שרותי במובן החיובי של המילה! אנחנו מבקשים שיביא לנו קנקן קפה בעוד שעתיים- מתכוונים לרבוץ במקום ולעבוד קצת היום. שואלים על הסיור באיים והוא ממליץ על סדריק- אחד מהשניים שדיברנו איתם אתמול. אין בעיה- הוא יביא לנו קפה. אין בעיה- הוא יארגן שיבואו לקחת אותנו מחר. אין בעיה- אפשר להשאיר את הציוד והאופנועים ולקחת כשנחזור מהשיט. הכל טוב!

יום מנוחה טוטאלי! חוץ מקפיצה קטנה לארוחת צהריים של סנדביץ' ובירה לא זזנו- ספר, קצת עבודה באינטרנט, פשוט לא עשינו כלום. בערב אנחנו צועדים לכיוון מסעדה שמצאנו בגוגל, רבע שעה הליכה. אין. אומרים לנו שזה עוד קילומטר. אין. חוזרים בחזרה למלון הקרוב וכבר יחסית מאוחר עד שיגיע האוכל. בתפריט יש גם הגדרת זמן- אנחנו מזמינים סלט עגבניות ומנה מקומית- כתוב 20 דקות. כמעט גמרנו את היין. שעה ושלשת רבעי עד שהאוכל מגיע. צלחת עגבניות, מנה של בשר ברוטב עם תפוחי אדמה ובננות. לפחות זה טעים… לא מעזים לבקש מנה אחרונה או קפה. כבר עשר וחצי וצריך להספיק לישון גם!