באמצע הלילה התחיל גשם מטורף, אבל בבוקר- כאילו כלום! האדמה מעט לחה, כמה טיפות עדיין על האופנועים, אבל אין זכר למים מלבד זה. קבענו לצאת לשיט בין האיים, הדברים שלנו ישארו בחדר עד שנחזור, ואחרי ארוחת הבוקר סדריק כבר מחכה לנו. הוא המדריך, ולסירה יש גם משיט. כולם צריכים להתפרנס.. יש באגם יותר ממאתיים איים, בצד של רואנדה 59- השאר נמצאים בקונגו. אגם קיבו הוא חלק מהשבר הסורי אפריקני, עומקו 500 מטר וכמעט שאין לו חופים רדודים. האיים הקרובים לעיר קיבויו קטנים ולא מיושבים. רק אחד היה מיושב אבל בגלל מחסור במים, חשמל ושאר שרותים התושבים עברו לגור בכפרים ורק באים לעבד את האדמה. יש מטעי בננות, עצי מקדמיה ועוד גידולים. אי אחר משמש בעיקר למקומיים שבאים לעשות מסיבות. אי הקופים- יש בו להקה שהובאה ממקום אחר ועם קצת מזל אפשר לראות אותם, והאי הרביעי מאפשר טיפוס לפסגה (סדריק ממליץ לעלות עם מקלות) לראות את הנוף והאיים מסביב. הדרך למעלה עוברת דרך מושבה של עטלפי פירות- מקסים! סדריק לא מפסיק לספר ולדבר- ממש מעניין, כל מיני סיפורים על התרבות המקומית והחיים באזור. שעתיים וחצי רגועים ונעימים!

חוזרים להתלבש וממשיכים- היום נסיעה קצרה, 70 קילומטר, שעה וחצי… שוב אותם כבישים- עולים, יורדים ובעיקר סיבובים. הולכי רגל ואופניים עמוסים, מדי פעם מרכז כפר עם כמה חנויות. פנינו לכפר ילדים מעל האגם, יורדים מהכביש לדרך עפר- בכניסה תחנת דלק ומסעדה קטנה- ממלאים את המיכלים והבטנים, ונוסעים לכיוון המקום שלנו. הדרך בסדר, לא מאד משובשת, עוברת בתוך כפר, מה שכמובן נותן למקומיים דקה הפוגה כדי לנעוץ בנו עיניים. פה ושם כמה עצים שמונחים מעל מעבר מים- חלקם מאתגרים יותר… בכניסה לכפר הילדים עוצר אותנו פרינס. הוא מנהל המקום, מחכה לנו כבר ואומר לנסוע אחריו. עוד כמה מאות מטרים של דרך לא משהו, ואנחנו מגיעים לבנין שמשמש לאירוח. חוץ מאיתנו יש 3 רוכבי אופניים- שניים מקומיים ואחד מאירלנד- רוכבים מטנזניה עד דרום רואנדה. המקום נותן ארוחת ערב, לינה וארוחת בוקר. עד הארוחה פרינס יושב איתנו ומספר על ההיסטוריה של רואנדה. מסתבר שהמתח בין השבטים היה קיים תמיד, הקולוניאליזם רק העצים אותו מאד. מזל שראינו את הסרט 'מלון רואנדה' לפני שבאנו- הסיפור נשמע הרבה יותר מסודר עכשו. ארוחת הערב מוכנה- מחר בבוקר נשב איתו שוב כדי לשמוע את סיפור המקום. האינטרנט בקושי מתפקד, אבל התעדכנות קצרה ממה שקורה בארץ הכרחית. הידיעה על רום ברסלבסקי שהתפרסמה היום מערערת אותי לגמרי- לא מצליחה להרדם.עד שכבר נרדמתי, שלוש וחצי בלילה אני מתעוררת שוב. עירנות מלאה והבטן מתהפכת- משהו בטח קורה עכשו, האינטרנט הפסיק לתפקד, נדמר לי הטיול? נרדמת וגדי נותן לי לישון מאוחר. תשע בבוקר- הרוכבים כבר מזמן עזבו, ארוחת הבוקר קרה, והיד שלי רועדת עם הקפה והסיגריה. מזל שפרינס מגיע ומתחיל לדבר בלי הפסקה- הראש מפסיק להתערבל… פרינס מספר על התרומות שהוא מנסה לאסוף, על התהפוכות שהמקום עבר מבית יתומים אחרי רצח העם ועד היום שהוא מתפקד כבית ספר תיכון לחקלאות. הוא לוקח אותנו לסיור בבית הספר- הגידולים, הבניה של חדרים נוספים שהם עושים בעצמם, והגאווה הגדולה- שתי חממות שנתרמו והם מגדלים בהם עגבניות ומלפפונים לשיווק בעיר הגדולה. מנהל בית הספר והאחראי לחממות שבא מקמרון מצטרפים אלינו. הידע, מערכות ההשקיה- איך לא- ישראלים. מסתבר שעד לפני שנתיים סטודנטים מצטיינים מרואנדה היו חלק מתכנית ההשתלמות החקלאית שגם אנחנו נהנים ממנה.. העברנו איתם שעה מאד מעניינת והבטחנו להיות בקשר!

אנחנו ממשיכים בדרכנו, חוזרים לכביש ויורדים דרומה בדרכים דומות. ברגע שעולים על הכביש, הכל סלול היטב, עם שולים רחבים להולכי הרגל, אני צריכה הפסקת סיגריה. ברור שבכל מקום שנעצור תהיה התקהלות… ילדים, צעירים, וגם נשים. אחת מהן- אחרי קצת אלכוהול לפי הריח- אמיצה יותר, ומתחילה לדבר איתנו. אנחנו לא מבינים כלום, היא וגם האחרים לא מדברים מילה אנגלית, אבל כולנו יחד מנהלים שיחה מאד משעשעת . כמובן שגם המילה מזונגו משתרבבת. (אדם לבן). רואים שהיא מתה לגעת בזקן של גדי… מבקשת סיגריה. עושה את עצמה נעלבת שאני מציעה אחת- לוקחת שלוש. צילום למזכרת.

ממשיכים. בדרך הרבה מטעי קפה, ובמרכזים נשים מפזרות קפה לייבוש. באחד העיקולים- מקום גדול ומסודר לייבוש קפה וגם חנות קטנה לשתות. אפשר לעשות סיור במטע אבל אין לנו סבלנות. כבר היינו פעם וסביר שאין חדש בנושא הזה.. מסתפקים בצילומים.

בכל הדרכים מלווה אותנו סופיה. זה השם שהמקומיים נתנו למצלמת המהירות. היא מוצבת בכל הכבישים, וצילום שלך עובר על המהירות המותרת ישר הופך לקנס שאפשר לשלם דרך האינטרנט- הקידמה בתפארתה. מלבדה הנוף האנושי הרגיל- לא משתנה. הפעם מלבד כל הקפה אנחנו רואים גם משאית שמעמיסה קני סוכר- עד עכשו ראינו רק אופניים עם כמויות בלתי נגמרות שלו. אפשר להגיד שבאחוזים יש יותר משאיות של שתיה קלה ובעיקר של בירה מכל דבר אחר.

אנחנו נוסעים לכיוון הפארק nyungwe זהו יער גשם עצום- אחד השמורים באפריקה ויש בו מסלולי הליכה רבים. מחפשים מקום לינה לפני הכניסה- אני לא רגועה, צריכה מקום עם אינטרנט. יורדים מהכביש לשביל שמוביל למלון- לפי הכניסה למלון אפשר לנחש שזה לא התקציב שהתכוונו אבל אני לא יכולה להמשיך. ארוחה קלה במסעדה. ממליצים לנו להזמין את ארוחת הערב מראש כדי שלא נצטרך לחכות יותר מדי. כנראה קיבלו תלונות בעבר… יש פה עוד זוג אנגלים ושתי צעירות וכמובן- אין ספור אנשי צוות, כולל כמה שפתחו נגריה במקום. בסוף הארוחה לוקחים מאיתנו הזמנה לארוחת בוקר. יעילות. בוקר חדש ואנחנו נוסעים לכניסה לפארק, יש מלבד הכניסה הזו עוד מרכז מבקרים באמצע הפארק, ממנו יוצאים רב הטיולים ולשם אנחנו מכוונים. בבית הקפה המכונה בתיקון- ייקח לפחות 20 דקות.. לא נשתה. הבחור שמקבל אותנו מסביר על השבילים האפשריים, אנחנו מעוניינים בשביל הקנופי- גשרי חבלים תלוים מעל היער. אין בעיה- מצמידים לך מדריך לבערך 3 שעות (אי אפשר בלי) וזה יעלה לכל אחד רק 150 דולר. הגזמה פראית. מאחר וזה לא טיול חיינו, חיות ביער כבר ראינו די, וגשרים כאלו יהיו בעוד מקומות- מוותרים על האטרקציה המפוקפקת בלי נקיפות מצפון. ממשיכים ויוצאים מהפארק לנקודת הלינה הבאה- מקום ארוח מאד אותנטי, מבנים קטנים כמו בתי המגורים של המקומיים, נקי ומסודר- על המקלחת לא נרחיב. יש מרפסת רחבה מול הנוף, יפה פה. אוכלים צהרים, ומזמינים מראש ארוחת ערב. למקום מצטרפת משפחה בלגית- האבא עובד באפריקה, האמא ושלשת הבנות פעם ראשונה- הם מוקסמים מהכל. מאוחר יותר יגיע גם גבר בודד, לפי היומן של המקום זו תפוסה נכבדה מאד יחסית לחודש האחרון. בערב קר. אפילו מאד. במסעדה הדליקו אש כדי שיהיה נעים. בהחלט ארוחה רומנטית…