HAVE YOU FIND AN ISRAELI FRIEND TO READ FOR YOU??  IT'S HARD TO LEARN HEBREW… NAMES UNDER THE PICTURES IN ENGLISד

אנחנו מתחילים לרדת דרומה על כביש 37, שעובר בין 2 רכסי הרים, מימיננו אגם מקסים- DEASE LAKE, שלצידו גם נישן הלילה. למחרת ממשיכים לאורך הכביש, רכסי ההרים מתקרבים קצת, ובזה שממערב מתחילים לראות קרח בפסגות. מזג האויר סגרירי ונראה שעומד לרדת גשם, אבל התחזית להמשך טובה, אז ממשיכים הלאה עד לעיירה הבאה. STEWART היא עיירה חביבה על גבול קנדה, חיים בה 699 תושבים (!) ומעבר לגבול עיירה אמריקאית, HYDER, בה חיים 100 תושבים. בהיידר אין כל שרותים והתושבים נסמכים לגמרי על העיר הקנדית- משטרה, בית ספר, מרפאה. קוריוז נחמד. אבל הסיבה שמגיעים עד כאן היא אחרת- כמה קמ' אחרי היידר יש גשר שעובר על הנהר ואפשר לעמוד עליו ולצפות בדובים שבאים לתפוס דגי סלמון. ציפינו לרמת אדרנלין גבוהה, קרבות במי הנהר, והמוני דובים. בפועל- בשעה שעמדנו שם ראינו המוני דגים מתים, ודובה אחת שתופסת מדי פעם דג בלי להתאמץ יותר מדי, אוכלת מעט וממשיכה ללעוס עשב עד הדג הבא. מסתבר, שדגי הסלמון בוקעים בנהר, חיים כשנתיים במיים הרדודים האלו ואז יוצאים לאוקינוס. שם הם מקבלים צבעים כחולים, גדלים ומשמינים- בין שנתיים לחמש- תלוי בסוג הדג, ואז חוזרים לנהר בו בקעו, מקבלים צבע אדמדם, ומשקלים שבין 2-15 קילו- תלוי בסוג הדג. כאן הם משריצים דור נוסף ומתים. התנועה שלהם במעלה הנהר איטית וכבדה, ובעצם פה הם כבר בפרפורים אחרונים. הטענה בפי הצופים היא שהדובים אוכלים רק את המח והביצים ולכן יש הרבה גוויות חצי לעוסות מסביב. בקיצור- לא חגיגה לעין… ישנים לילה בסטיוארט ולמחרת עולים שוב להיידר ולקרחון שמעליה. דרך עפר נהדרת, כשהקרחון מציץ אלינו מדי פעם, גם איזה דב פה ושם, ולמעלה אנחנו יושבים לנוח מול הקרחון. שווה.

הירידה מההר מהירה, ואנחנו עוברים דרך העיירות ונוסעים חזרה לכביש 37, איתו נרד עד כביש 16, מזרחה. עוד לילה בדרך, ובעיירה KITWANGA שהיא אינדיאנית ויש בה אוסף טוטמים מעץ,

אנחנו מוצאים קמפינג מסודר ונקי- המתארחים מתבקשים לא לשהות במקום יותר משלושה ימים. אין צורך לשלם. פה אנחנו חוברים לכביש 16, ועכשיו בנסיעה מזרחה. לראשונה רואים חקלאות מאז שיצאנו לדרך. אנחנו, בעוונותינו, נהנים מהמראות לא פחות ממראות של הרים ואגמים… שדות ירוקים וחבילות חציר, עדרי פרות קטנים, (פעמיים ראינו למות!) ובין בתי החווה שטחים של יערות ומקומות עצומים של בולי עץ לתעשייה. יש לנו הרגל מגונה שלא חלף עם השנים- משקים כאלו של בית והמון מחסנים וכלים חקלאיים ומסביבו שטח פתוח אינסופי עדיין גורמים לנו לצביטת קנאה קטנה. מחלת נפש פרטית…

לילה בעיירה VANDERHOOF שוב קמפינג מסודר להפליא, אפילו עם מיים בשרותים, שוב ללא תשלום. מפליא שאנחנו בסוף שבוע ואין תנועת טיילים רבה, מפליא עוד יותר שבקמפינג כזה אנחנו לגמרי לבד.

תוך כדי נסיעה- שלט על הכביש שמכוון לנקודת עניין. מנקודת תצפית ליד הכביש רואים דייג קושר את עצמו לחבל, ומנסה לתפוס דגים עם רשת. יש פה נקודה שהנהר יורד במפל של 2-3 מטר, והדגים ששוחים נגד הזרם מנסים לקפוץ במדרגות לחלק העליון. אנחנו מתקרבים ומגלים שהאשה שיושבת לידו איננה אשתו כמו שחשבנו, אלא פקידה עם פנקס שרושמת כמה דגים הוא כבר תפס, ולפעמים גם מאשרת לו דג מסוים ורק אז הוא חובט בראשו ומכניס אותו לצידנית. כל דיג, כמו גם הציידים, מקבל רשיון למספר הדגים שמותר לו לדוג- כמובן שהרשיון נקנה בכסף…

אנחנו ממשיכים לעיר PRINCE GEORGE. כבר מתחילים לראות עיירות גדולות יותר, זה כבר לא יישוב של 700 או אפילו 2000 תושבים. רב פרנסת האזור מתבססת על עסקי העץ, אבל כשכבר יש עיר כמובן שיש הרבה יותר מזה.. .לילה בקמפינג שמעורר שאלה- למה אנשים מביאים איתם את הבית ויושבים בקמפ, לפעמים כמה חודשים? (עם מרפסת ועציצים) כבר תהינו על זה קודם, היום אני מציעה את האפשרות שהם אולי באים לעבוד תקופה ארוכה. אולי נגלה בהמשך. בהמשך- QUESNEL. אין פה, כמו בהרבה מקומות אחרים, הרבה עניין למי שלא רוצה לדוג או לדווש בהרים- בעיר הזו מציעים בין היתר טיול בין ברזי כיבוי האש המקושטים…

מפה אנחנו יוצאים לטיול על כביש 26. בדרך תופס אותנו גשם זלעפות- ממש קשה לראות את הדרך, ואנחנו עוצרים בקמפינג קטן ששייך לזוג מבוגר. (כמו שהאיש אמר- זה רק אני והמגף הישן שלי…) הגשם נרגע ואנחנו יושבים עם האיש במרפסת- האישה הלכה לאסוף פירות יער. הוא מרגיע אותנו בעניין דרך 4 על 4 שחששנו לנסוע בה, אומר רק שיכול להיות שנפגוש שם דובי גריזלי גדולים. הוא מספר שיש עוד הרבה מכרות זהב קטנים שעובד בהם זוג לפרנסתו ועדיין יש זהב. בדרך חזרה לאוהל אנחנו עומדים לפטפט עם כמה מהאורחים שבאו עם 'בית' לכמה חודשים. מסתבר שהם באים בשביל הזהב! לזוג אחד יש מכרה קטן לא רחוק מפה (לא, אי אפשר להגיע לשם עם האופנוע בגלל מצב הדרך..), וכל שנה הם באים לחודשי הקיץ מאלברטה השכנה כדי לעבוד. הזוג השני רק מחפש בנהר. שלל היום- כמה חתיכות קטנות. הם מספרים שזוג נוסף שכרגע איננו ממש מתפרנסים ככה- בקיץ הם כאן אוספים זהב ובחורף נוסעים לדרום ארצות הברית להתחמם קצת. ואנחנו חשבנו שכריית הזהב כבר נגמרה.. בבוקר עדיין יש דברים רטובים מהנסיעה בגשם אתמול, ומזג האויר הבהיר שהובטח לא ממהר לבא. ממשיכים לעיירה BARKERVILLE שהיא לא באמת עיירה. בזמן בהלת הזהב, באמצע המאה ה 19, היתה פה עיירה מסודרת ומוצלחת. היום יש למעלה ממאה מבנים- משופצים וקצת גם משוחזרים, המוני פריטים מקוריים מאותם ימים, כולל שחקנים בתלבושות מתאימות שעובדים בחנויות, מציגים אפיזודות שונות, מופע מוזיקה ברחוב- הכל ברמה ובטעם טוב.

הסתובבנו במקום למעלה מחמש שעות, ואם לא היה מטפטף כל הזמן סביר שהיינו מאריכים בכל מקום. שעה אחת הוקדשה לסיור מודרך בצ'יינה טאון עם ארכיאולוגית סינית שחוקרת את המקום. היה מרתק! הלילה החלטנו לישון במוטל בעיירה הסמוכה- רטוב מדי בחוץ ויש לנו כמה בגדים שישמחו ללילה יבש… בבוקר יוצאים לטיול בשביל עפר שמחבר בין ברקרוויל ל LIKELY. כמאה ק'מ מתוחזקים היטב, נסיעה בין יערות נחלים ואגמים. הבטיחו לנו הרבה דובי גריזלי אז הצטיידנו בספריי נגד דובים- לכל מקרה…

THE ROAD FROM WELLS TO GOAST LAKE

45 קילומטרים. שעתיים נסיעה עם עצירת מנוחה, כמעט הגענו ליעד הראשון- ו-פנצ'ר! יש לנו קיט לתיקון, עכשו צריך לחכות למכונית שתעבור ותתן לנו חשמל כי זורו לא מחבב את הקומפרסור שלנו. בינתיים אנחנו בודקים את הצמיג האחורי שנראה לנו חשוד כבר מזמן, וההחלטה חד משמעית- צמיג שהברזלים מציצים ממנו הגיע לסוף דרכו.. הנהג שמגיע אחרי כחצי שעה עוזר לנו למלא אוויר, מעמיס את כל הציוד שלנו ואותי, וגדי רוכב סולו חזרה ל WELLS, אין סיכוי שנשיג שם צמיג, אבל אולי הסעה לקווינל. אין כלום. הטרמפ היחיד עם נגרר יוצא מחר.

מחליטים להסתכן ולצאת לנסיעה. שעה של נסיעה זהירה, אבל גם שם אין כלום. ממשיכים עוד שעה נסיעה לעיר ה'גדולה'- WILIAMS LAKE. שם יש לפחות מוסכים לאופנועים… השניים הראשונים לא עזרו אם כי מאד השתדלו בשבילנו, כולל סדרת טלפונים. במוסך הונדה גם לא היה צמיג מתאים, אבל לקוח שהיה שם לקח אותנו החוצה, התקשר ל BMW בוונקובר, הזמין צמיג, סידר שישלחו לנו באוטובוס, והזמין אותנו לישון בחצר שלו אם הקמפינג לא נראה לנו. הצמיג יגיע מחר, כנראה אחר הצהריים. הקמפינג מספק מקלחת חמה ונראה נחמד- הוא נמצא ליד מקום שפעם בשנה יש בו ארוע ענק של מרוצי סוסים ושאר השנה ריק מלבד ארועים מקומיים קטנים (סוף שנה של התיכון למשל…) בזבוז מדהים. באורוות שמסביב משכנים סוסים- מי שאין לו מקום או סוסים שמשמשים לרכיבה טיפולית. זוג חביב מסביר לנו איך זה עובד- עכשו לקראת סופ'ש הם מעבירים את הסוסים שלהם לשטח מרעה כדי שירגישו קצת סוסים. בשבע בערב מגיע הבחור- איאן, עם החברה ג'סיקה שמביאה אפרסקים לארוחת בוקר. הם יושבים איתנו שעתיים ושוב מציעים עזרה מכל סוג.
איאן מבטיח שמחר יבדוק מתי הצמיג מגיע, ולהפתעתינו, 9 בבוקר הוא מגיע עם ה KTM 1150 שלו, והצמיג החדש שלנו סביב מותניו! הוא מתקשר ומארגן לנו מקום שבו יחליפו אותו, מחליפים כרטיסי ביקור והוא שוב מציע את הטלפון הלוויני שלו לטיול שטח שלנו. אנחנו מוותרים, מבטיחים להודיע כשנצא וכשנחזור.. ממש גננת…

כשזורו שוב מוכן לנסיעה אנחנו נוסעים ללייקלי- שכנעו אותנו שלא כדאי לוותר על הנסיעה, בייחוד לקטע שכמעט הגענו אליו שיש בו מפלים יפים- פשוט נסע מהצד השני כדי לא לחזור אחורה. בלייקלי יש קמפינג חמוד, מרכז מבקרים עם בחורה שלא יכולה לעזור בכלום ומוזיאון שלא נכנסנו אליו.

בערב אנחנו יורדים למרכז הכפר- בפאב מגישים ארוחת ערב ויושבת בו חבורת מקומיים מבוגרים רעשנית. כטוב ליבם ביין- פונה אלינו אחת ושואלת אם אנחנו מכירים. עדיין לא, אנחנו אומרים, ואז סאלי וחברתה פט מצטרפות לשולחן שלנו לשיחה.

שתיהן בנות 72, אחראיות על המוזיאון המקומי. הן לא נולדו פה, אבל לאמא של פט היה כאן בית אז היא באה כל שנה בקיץ, סאלי באה לביקור לפני 13 שנים ואז עברה לגור פה. היא אומרת שהיא מרגישה בת מזל שהיא גרה במקום. היום גרים פה פחות ממאתיים איש כל השנה, ובקיץ כשבאים דיירי העונה והכורים המספר מגיע ל 600. הן דורשות שנבוא למוזיאון, אבל מחר אנחנו מתכננים נסיעה לכל היום, אז כנראה לא יצא. שבת בבוקר יוצאים לדרך. הדרך גם מהצד הזה נוחה מאד לנסיעה, הרבה ירוק ומיים, באמת יפה. אחרי 3 שעות מגיעים למקום שיש בו מסעדונת ושתי בקתות- למטה הנהר וממול הר מרשים- פינת חמד.

המקום שייך לבת של פט (מאתמול) אבל נמצאת שם רק בחורה גרמניה שבאה לעבוד בקיץ. בחורף המקום כמובן סגור.

רב אתרי התיירות מאלסקה ועד האזור הזה פתוחים 5 חודשים בקיץ ואז סגורים- חוץ מאלה שיש בהם אפשרות לספורט חורף לסוגיו. בהרבה מקומות מביאים עובדים מאירופה לתקופת הקיץ, ובמקומות הקטנים הנוער המקומי מבלה את חופשת הקיץ שלו בעבודה. אנחנו ממשיכים למפלים- מרשים מאד, וגדי מקנא בבחור שמצלם שם עם רחפן.. נסתפק במצלמה- אבל הוא הבטיח לשלוח לנו את הסרט. חזרה ללייקלי- שוב ארוחה קלה בפאב, בשש סאלי מגיעה ומבטיחה שהיא תפתח את המוזיאון עבורינו בתשע במקום באחת עשרה אם נבטיח לבא. מבטיחים. למחרת בבוקר המוזיאון נפתח ע'י סטיבן- עוד בן 70+ שגר ליד. סאלי לא הצליחה לבא אז ביקשה ממנו. איזו השקעה! אנחנו חוזרים לארוז ובאים שוב לקראת 11. המוזיאון שופע פריטים משנת 1850 ואילך- כל תקופת חיפושי הזהב באזור, עד שנות 40. הכל מסודר ושמור- מכלי עבודה, דרך ציוד ביתי ומשרדי ועד מסמכים שונים ומעניינים. אנחנו יושבים לראות סרט שמשלב צילומים מתחילת המאה שעברה עם סיפור המכרה ביחד עם סיפור אשתו של בעל המכרה שצולמה בשנת 62 כשחזרה לחורבות שנותרו מהמכרה. מרתק. מודים לסאלי על הביקור המעניין, באמת היה שווה.

&nbs;
אחרי לילה בקמפינג צדדי אנחנו חוזרים לכביש 97, מחליטים לזוז קצת מזרחה כי אין צורך לחפש צמיג בוונקובר. לעומת זאת- ברקס אחורי שכבר גם הגיע כמעט לסוף דרכו יגיע למוסך בעיר הגדולה הבאה ביום שלישי. לא ממהרים…

הנסיעה נינוחה ואנחנו עוצרים מדי שעה לחילוץ עצמות ומשהו קטן ללעוס או לשתות. עיירות קטנות שלרב נראות דומות מאד, מנומנמות ואיטיות. הקצב מתאים לנו. לילה ב CACHE CREEK ושוב לדרך. הנוף מתחלף בבת אחת- אנחנו מרגישים את השינוי באופי הרוח ובטמפרטורה- נכנסנו למדבר! עצירה לקפה במרפסת בעיירה SAVONA בצל נעים מאד, אבל זה באמת מדבר.. 25 מ'מ גשם בשנה, חם יחסית לקנדה, ויבש מאד. בשונה מהמדבר שלנו- יש נהר גדול שעובר לכל אורך הדרך ולכן בשטחים הפתוחים הכל ירוק ומעובד. יפהפה!

כמה רכבות עוברות ובעל המקום מספר לנו שיש 2 קווים של 2 חברות שונות, לאחת 31 רכבות ביום ולשניה 36, וכולן רכבות משא- חיטה, תירס, עץ, נפט, נחושת. לפעמים כשאנחנו עומדים אנחנו משתעשעים בספירה- 137 קרונות היתה הארוכה ביותר… ממשיכים בדרך ומגיעים למוסך 10 דקות לפני הסגירה. דייב, הבעלים והמנהל בודק הרבה במחשב שלו ולבסוף אומר לנו להגיע בבוקר 10 דקות לפני הפתיחה והוא ינסה להשחיל את הטיפול. קמפינג בלב העיר בתוך חורשה, האוכלוסיה צעירה יותר- המון נוער מסביב…רק להבהיר- נוער זה בני ה 20-30, בחורים זה בערך בגילנו, ומבוגרים הם בני ה 60 ומעלה- בדרך כלל הם הרבה ומעלה… עשרה לשמונה אנחנו במוסך, ובאמת אחרי עשרים דקות זורו נכנס לטיפול- החלפת ברקס אחורי, שמן ופילטר אויר. בינתיים אנחנו יושבים עם המחשב והטלפונים לנסות לפתור את בעיות התקשורת שלנו בפעם המי יודע כמה. גם הפעם ללא הצלחה. 11 והאופנוע מוכן. על הדרך גם שטפו אותו, וכשאנחנו שואלים את דייב על ההתקנה שעשה באופנוע שלו לגו-פרו, הוא רץ להביא כלים ובעשר דקות מסדר לנו התקנה משובחת בצד האופנוע שתחליף את הפחות מוצלחת שאנחנו עשינו.

אנחנו בבגדי טיול- רק מעילים וקסדות, יוצאים ליום טיול. שתי ערים מחוברות כאן- KELOWNA וכמה מקורי- WEST KELOWNA. ביניהן גשר ענק שעובר מעל הנהר, והאזור משופע בכרמים ומטעים. בהתאמה- המון יקבים וגם- מצאנו מחלבה! אנחנו נוסעים אליה כמובן, עם הרבה תהיות. קוראים לה- CARMELI'S ובאמת מסתבר שעד לפני שנה היתה שייכת למשפחה ישראלית. הדיר מאכזב, הגבינות לא משהו- או שהבעלים החדש עוד צעיר בעסק, או שעבדו עליו… בדרך משם ליקב גדי נזכר שהיתה משפחה מכפר יחזקאל שעברה לקנדה ופתחה מחלבה מצליחה. ברור מהיר אצל האנציקלופדיה שלנו ענת גלבוע-רון מאשר- זו המשפחה וזו המחלבה! היתה בעצם.. בדרך חזרה לאוהל אנחנו נכנסים למגרש של קמפרים למכירה ועושים סיבוב בדיקה של הקטנים יותר. יש סוג אחד ממש מיניאטורי חמוד להפליא, אבל הגדולים יותר ממש מכוערים- ריהוט כבד וצבעים כהים שעושים את הכל צפוף ומעיק. הסתכלנו גם על אחד מה'אוטובוסים'- לא רק שהם באורך של אוטובוס, כשהם עומדים הם נפתחים עוד לצדדים והופכים למעין בית- מחריד. אין ספק שיצירתיות ועיצוב הם לא הצד החזק של הצפון- אמריקאים… בקבוק יין נקנה לארוחת הערב ונשתה לאיטו עם הגבינות שקנינו. מי צריך יותר מזה כדי לגמור את היום! בוקר חדש- אנחנו עוזבים את האזור החמוד הזה ומדרימים לכיוון הגבול. בעצירת המנוחה מישהו שמתפעל מזורו אומר שכל מעבר גבול שנבחר יקח אותנו בדרך יפה, עוברים ב MIDWAY, ותם פרק קנדה. מכאן רק דרומה.

ויש מי שעושה את זה עם מזוודה וצמיג משופר..

לפני ההתחלה.
גדי נוסע ללוס אנג'לס לחפש אופנוע. סוף יוני, ויש המון מודעות באינטרנט. משם צריך עוד להעביר את מה שיקנה לאלסקה- אלפי קילומטרים, כשבועיים נסיעה. ההפתעה הגדולה- כשהוא מגיע העונה כבר בעיצומה, ואין אופנועים מתאימים. כמה ימים מייאשים ויקרים בעיר הגדולה, ואז מודעה חדשה על אופנוע אפשרי באנקורג', אלסקה. גדי מתארגן לנסיעה, ובינגו- זה מה שהוא רוצה~ GS1200 BMW שנת 2014, פחות מ 5000 מייל, עם צמיגים 70/30 2 ארגזי מתכת, ידיות עם חימום, החלום בהתגשמותו. הבעיה היחידה- עכשיו צריך לחכות שבועיים שאני אגיע… חישוב מהיר מגלה שהשהייה שם תעלה כמו לחזור לארץ, ועם ההתעוררות של המינהל והדרישה לחתום על חוזה ולשלם מיידית ההחלטה קלה. גדי חוזר.היציאה הרשמית לדרך נקבעת ל 10/7. יש כרטיסים, נפרדים מכולם, והיידה לדרך!

A FEW WORDS FOR ALL THE GOOD PEOPLE THAT WE MEET ON OUR WAY, AND CAN'T UNDERSTAND ANYTHING HERE

OUR ENGLISH IS A LITTLE BROKEN, (WE LOVED IT- IAN!) SO THERE ARE  NAMES UNDER THE PICTURES AND YOU CAN FOLLOW OUR WAY.

IF YOU WANT TO HERE THE WHOLE STORY YOU'LL HAVE TO FIND YOURSELF AN ISRAELY FRIEND. GOOD LUCK  –

אלסקה. ancorage המטוס נוחת באחת בלילה. אור יום מלא. בין הנוסעים כאלה עם חכה ביד, מחכים למזוודה ולמיכל שבו יאכסנו את הדגים ואיתו יחזרו הביתה.מזג האוויר נעים- כולם בחולצה קצרה וסנדלים. אנחנו ישנים במלון הכי זול שמצאנו- 90 $ ללילה, ממש לא מזמין.
היום מנוצל לקניית ציוד, וביקור אצל ג'ף כדי לשלם על האופנוע. הוא מזמין אותנו לישון בחדר האורחים שלו- אבל היום כבר יש לנו חדר מוזמן באכסניה. 17000 דולר עוברים ידיים- וזורו שלנו!
נקבל את ההזמנה מחר כדי שנוכל להתארגן על האופנוע ולצאת לדרך. יום חמישי בבוקר אנחנו במשרד הרישוי עם הניירות, ממלאים טפסים ותוך פחות מעשר דקות האופנוע רשום על שמנו.
אנחנו מטיילים קצת בעיר, בודקים את מה שיש ומה שחסר, משלימים ונחים. אם רוצים לעמוד בתקציב של 100 דולר ביום חייבים להתארגן על ציוד קמפינג שלא היה בחשבון בהתחלה, לא ברור אם מזג האוויר יאפשר וזו הוצאה נכבדה, אבל לא נראה לנו נחמד לישון תמיד בחדר, וגם כך יהיה קשה לעמוד בתקציב. אנחנו מחליטים ללכת על זה. מאחר ובדרך יש עוד ארגז אחורי ושני תיקים חסיני מים, נראה שלא תהיה לנו בעיית מקום אכסון. עוד היום- ביקור במוזיאון היהודי- (יש פה בית חב'ד!) מתעד 7 משפחות שהגיעו לפה בתחילת ימי ההתישבות והן מרכזיות בחיי העיר, ויש בו תערוכה מרשימה שמתעדת את העלאת יהודי תימן.. מסתבר שלאלסקה על טייסיה ומטוסיה היה תפקיד מכריע אז. האוצרת של המוזיאון מספרת לנו ומסבירה מה שעושה את הביקור מעניין במיוחד.
המזוודה הנוספת הגיעה ואנחנו אוספים אותה בדרך, נוחתים עם כל הציוד בבית של ג'ף ויושבים איתו על בקבוק יין. ג'ף הגיע לאלסקה בעקבות 2 אחיו, הוא מנהל צוות שעובד ב DEADHORSE ופעם בשבוע טס לשטח. בשאר הזמן עובד במשרד בעיר. הפריזר שלו מלא שקיות ואקום עם חלקי דגים ובשר- הוא יוצא לדוג ולצוד מדי פעם. כשהיה צעיר הציד היה בשביל הכיף, היום הוא לא יורה בחיה שאין לו כוונה לאכול.. ג'ף אומר שתוך כמה ימים נתרגל לאור ואז נצטרך לישון פחות שעות בלילה. אנחנו נגלה בהמשך שזה לא עובד עלינו.בחצות הוא נפרד מאיתנו, מסביר איך לנעול כשנגמור ואיפה להשאיר את המפתח. אנשי אלסקה נותנים אמון באופן די גורף, וזה מוצא חן בעינינו.

שישי בבוקר, אנחנו מצליחים לדחוס את כל חפצינו למזוודות, כולל ספרים וערכת סריגה, ויוצאים ליומיים נסיעת מבחן. להתרגל לזורו, לבדוק שהציוד מתאים ולוודא שה'נהגת השניה' מסתדרת במקומה. דרומה לחצי האי KENAY נוסעים לעיירה SEWARD. שעתיים נסיעה עם הפסקת אוכל בקפה על שפת אגם.

כל אופנוען שחולף מסמן שלום, ויש הרבה כאלה. רובם הגדול בגילנו פלוס. רוכבים בעיקר גברים אבל יש גם הרבה זוגות ופעמיים- אשה נוהגת. סוף שבוע והעיירה מלאה  במטיילים ונופשים. במזל מצאנו מקום בקמפינג על שפת הפיורד- יש יחסית מעט מקום לאוהלים כי האמריקאים מטיילים עם הבית. כמות עצומה של קמפרים- מארגז שמותקן על הטנדר ועד רכב בגודל של אוטובוס שגורר אחריו רכב פרטי. כמובן שככל שהרכב גדול יותר הוא מצויד יותר- מטבח, שרותים, סלון עם טלויזיה- כמו בבית. טיול רגלי קטן להתאוורר, ובלי לשים לב כבר כמעט חצות- כולם בפעילות, ילדים מתרוצצים, אנשים עושים BBQ- רעש שתואם את האור. מזל שאין לנו בעיה לישון בכל מצב..
למחרת- ארוחת בוקר בסגנון שנאמץ מעכשו- מנה אחת, שתיה אחת. הכל פה נמכר ומוגש בכמויות ענק- גם כשאנחנו אוכלים חצאי מנות אנחנו לא נשארים רעבים. מאחר ולא נהיה יותר לחופי האוקיינוס באלסקה- אנחנו יוצאים להפלגה של 6 שעות. מפליגים לאורך הפיורד (גם כאן זה נקרא כך) , בתקווה לראות בעלי חיים אופייניים, מגיעים לקרחון שיורד לים וחוזרים. מיד ביציאה הקברניט מפנה את תשומת ליבנו לאריה ים שצף להנאתו לידינו, ואחר כך לא מפסיק להסביר על הציפורים, על כלבי ואריות הים, על הליוויתנים ועל הצמחיה. מדי פעם הוא קולט לוויתן ועוצר את הספינה כדי שכולם יצאו לסיפון וינסו לתפוס במצלמה. מאתגר מאד כי הליוויתנים צצים לשניות ועד שמרימים מצלמה כבר הזנב שלהם נעלם במים… טוב שאפשר להנות מהמראות גם בלי לתעד כל דבר!

לילה שני בקמפינג, ויש דברים לשיפור- האוהל שלקחנו מאביתר נהדר אבל קטן עלינו- אין בו מקום לציוד, ורב הטיול לא נוכל להשאיר דברים בחוץ אם נרצה למצוא אותם בבוקר. דבר נוסף- חייבים סיר קטן שנוכל להכין קפה. נסיעה חזרה לצפון- אנקורג' בדרך, אבל חוץ מארוחת צהריים אין מה לחפש בה, עוברים דרך כמה עיירות קטנות מנומנמות, ונכנסים לישון בקמפינג ממשלתי ליד נהר. רב שכנינו הם דייגים, ובבוקר גדת הנהר מלאה בהם. אנחנו לומדים שיטות שונות לדייג- אין ספק שזה לא בשבילנו… בדרך החוצה לכביש נקבת מוס מסתכלת עלינו בהפתעה- איזו חיה מכוערת! לזכר יש קרניים מפוארות, אבל בלעדיהן הנקבה מגוחכת. סטייה קטנה מהכביש לעיירה TALKEETNA ממנה יוצאים סיורים במטוס אל הפארק. עיירה תיירותית, צבעונית ומאד צפויה. למרות שהתכוונו לצאת לטיסה המאד יקרה- אנחנו מוותרים בגלל מזג האוויר. בהמשך הדרך מתחיל לטפטף וכשאנחנו מתקרבים לכניסה מחליטים לישון במלון. זו גם הזדמנות לפרוס בחדר את כל הציוד, לזרוק, למיין ולארגן מחדש את התיקים שלנו. שלישי בבוקר אנחנו בפארק. DENALY הוא השם המקורי, אך משתמשים גם בשם מק'קינלי. זו הפסגה הגבוהה ביותר בצפון אמריקה, ואפשר להכנס עם רכב רק 15 מייל- התנועה בפארק היא ברכב שלהם או רגלית. מאחר ומטפטף כל הזמן אנחנו עולים לנסיעה של שש שעות באוטובוס. הנהג-מדריך לא סותם את הפה לרגע- זה מעניין אבל טוב שיש הפסקות להסתובב קצת בשקט בחוץ… האזור הקרוב לכניסה סגור לתנועת מטיילים בגלל 'פעילות דובית' אבל יש די מקום לטייל. האוטובוס עוצר בכל פעם שמישהו מהנוסעים רואה חיה כך שמלבד נופים ירוקים ראינו גם מוס, קריבו ודב.

את הסיור אנחנו גומרים בעשר בלילה, אבל מאחר שיש אור מלא ואנחנו לא עייפים,
ממשיכים בנסיעה צפונה. נישן בדרך. למחרת לקראת צהריים אנחנו ב FAIRBANKS , העיר הצפונית ביותר. העיר פרוסה מאד, ונוחה מאד להתמצאות. אנחנו מוצאים קמפינג חביב, חנות ציוד שבה נשלים את החוסרים, כמו קומפרסור קטן ומיכלי דלק נוספים, בגדים לימים קרים במיוחד או לילות כמו האחרון (פיג'מה ראשונה שקנינו בחיינו הבוגרים…) וגם כמה אופנוענים שחולקים איתנו מידע על מזג האויר הצפוי לקראת הנסיעה צפונה. בלילה יורד גשם. האוהל עומד בגבורה במצב, אבל בבוקר אנחנו מתעוררים כשהשכנים מודיעים שהאופנוע נפל בבוץ. גם איפה לחנות צריך ללמוד. אנחנו אורזים ציוד מיותר ומשאירים בקמפינג, ויאללה- לדרך! מפיירבנקס יש 260 מייל עד COLDFOOT, שם תחנת הדלק האחרונה על DALTON HIGHWAY עד PRUDHOE BAY, DEAD HORSE. אחר כך 240 מייל נוספים. היום, יום חמישי צפוי מעט גשם, ואחר כך כל סוף השבוע כמעט יבש- 20% אפשרות לגשם נחשב טוב! הכביש עד דלתון הייווי בסדר גמור, ושם הוא נגמר. דרך עפר טובה, אבל יורד קצת גשם ויש בוץ.

להפתעתינו הכביש חוזר. זה לא כביש משובח, יש הרבה בורות וקטעים מכוסים עפר, אבל יחסית למה שציפינו- טוב. הנוף ירוק, עצי אשוח, צפצפה וערבה, הרבה מים זורמים וכמובן- צינור הנפט. כל הכביש הזה נועד לטובת צינור הנפט- בדדהורס עובדים למעלה מעשרת אלפים איש בכל זמן נתון והכביש משמש לאספקה שוטפת של מזון וציוד. לפני שנתיים הנהר הציף את הכביש והרס חלקים ממנו ועכשיו יש גם 3 חברות שעוסקות בהגבהתו והרחבתו וגם כאן מדובר על מאות רבות של
עובדים שצריכים אספקה. זה פרוייקט שצפוי להמשך שנתיים ו 36 המייל האחרונים הם אתגר גדול לאופנועים. עוד נגיע לזה.. בינתיים נהנים מהנוף, הגשם פוסק, ואנחנו עוצרים על הגשר שעל נהר היוקון לצלם.

על הגשר מותקנים רמקולים שמסתבר אחר כך שהם נועדו להזהיר נהגים וגם להרחיק חיות. חניה קצרה לאכול בתחנת הדלק, ממשיכים צפונה. גדי רואה פתאום בין השיחים דב ועוצר בצד הדרך, אבל לא שם לב שהשוליים משופעים ואנחנו מתגלגלים עם האופנוע במקום. מזל שזה במקום- אנחנו מתגלגלים מצחוק ובעזרת צופים אחרים מרימים את הכלי הכבד הזה. הדב? הסתלק כמובן ואנחנו כבר לא נקיים כל כך..מגיעים לקולדפוט בשעת ערב מוקדמת. ה'מלון', אכסניה בנוסח צבאי, עולה 290$ ללילה, אבל אפשר להקים אוהל על הדשא ללא תשלום. אם רוצים מקלחת- משלמים. יש שמש, דובים לא נצפו לאחרונה, מקימים אוהל. בחדר האוכל אנחנו פוגשים זוג הודים שנסעו איתנו באוטובוס בדנלי. הם כל כך שמחים לראות אותנו, ואנחנו עומדים לפטפט קצת. ג'ף ופינגה באו לעבוד 5 שנים בהיי טק בקליפורניה, והם מנצלים את הזמן לטייל.

אנחנו ממשיכים בבוקר בדרכינו. לאט לאט הצמחיה משתנה- נשארו רק עצי אשוח והרבה שיחים. מסביב נחלים, אגמים ובינהם הרבה אדמה רכה ספוגה במיים. בחניות לאורך הכביש יש קמפרים שעוצרים ללילה- אנחנו חוששים מדובים אז כפי הנראה לא נעשה כמותם. הפסקה במחצית הדרך- הגענו לסימון החוג הארקטי.

חלק מהמטיילים נוסעים עד כאן וחוזרים, אבל אנחנו סימנו את דדהורס כנקודת ההתחלה,
חייבים להמשיך. מכאן צפונה אחרוני העצים נעלמים, נשארת טונדרה עצומה, ולאורך הכביש רואים את צינור הנפט מלווה אותנו, ברקע הרים שחלקם מושלגים, נהיה יותר ויותר קר- חובשים כובעים נגד הרוח, ועדיין קר מאד.

36 המייל האחרונים. צריך לחכות ל PILOT CAR מאחר ונוסעים ממש בין מכונות ענק שעובדות על הכביש. הבחור שעומד ומכוון את התנועה מספר שבשבוע האחרון נפלו בכביש 16 אופנוענים, 3 פונו במסוק לבית חולים. אני מקבלת בשמחה את הצעתו לנסוע ברכב ליווי- גם לא מתחשק לי ליפול בבוץ וגם לגדי יהיה קל יותר לתמרן לבד… בעצם לא סוללים כביש אלא עושים שכבות של מצעים מהודקים עם בטון ומי מלח, ולפי מצב העבודה בכל קטע- גם סכנת ההחלקה. הנהג מספק לי הרבה מידע על העבודות בכביש, וגם על עצמו- בן 30, נשוי לבחורה יהודיה ויש לו חוזה לחמש שנים בחברה. חופש מקבלים כשמבקשים, אבל העבודה היא 24/7. באוקטובר שעבר לקח חופש כדי להתחתן, באוקטובר השנה יקח חופש כדי לצאת לירח דבש.. בין הדיבורים אנחנו כל הזמן עוקבים במראות שגדי מסתדר, עד ההחלקה.. 3 אנשים קופצים מהמכוניות שאחרינו, להרים אותו- הבעיה שהחלקה אחת לא בהכרח מונעת עוד החלקות.. אנחנו מגיעים לסוף הקטע, ועוברים לידיה של חברה אחרת. שוב רכב ליווי, הפעם עם נהגת מקומית.

השיחה הפעם סביב הנוף, והיא מצביעה לי על ציפורים מיוחדות, והנה גם ברבורים! מרחוק רואים כמה קריבו. יש חיים. אין דובים. הגענו סוף סוף לדדהורס. זורו מסמן לנו שקר, אנחנו מרגישים בעצמנו- 3 מעלות. סגרירי מאד. היום אין ברירה- נתפנק במלון. גם המלון הזה נראה כמו מקום צבאי, אבל מתוקתק להפליא. ג'ו מאיידהו שולטת ביד רמה בקבלה. תמורת 260$ היא מבטיחה לנו חדר זוגי עם מקלחת חמה, וארוחות בחדר האוכל של המלון.

רב האורחים הם עובדים שישנים בחדרי דורם- כמה אנשים בחדר, החדרים הפרטיים משמשים מפקחים ומנהלים שמגיעים לאתר. בקיץ יש פחות פעילות, מה שמסתדר עם הגעת התיירים. חדר האוכל מפתיע- שפע לא יאומן של הכל, מסלט טרי ועד בשר מבושל, מקוקה קולה ועד גלידה ועוגות. אנשים גם לוקחים אוכל במיכלים ושקיות באופן מובנה. חדר האוכל הזה מאכיל 600 איש ביום, והוא לא הגדול בדדהורס. ווי פי חופשי מאפשר לנו לשבת בחדר החם בערב, והמקלחת מדהימה! בבוקר אחרי הארוחה יוצאים להסתובב קצת, אבל לא ממש יש איפה- הכל אתרים של חברות דלק ואין גישה לים. חוץ מזה- ערפל וקר מאד. ג'ו מספרת שהיא עובדת שבועיים שבועיים, לכל סוג של עבודה יש הסדרים אחרים, תלוי כמובן גם בחברה אליה משתייכים. היא מציעה שנשאר גם אחרי שעת פינוי החדר כדי לאכול צהריים. מאחר ואין סכנה שיגמר לנו היום באמצע הנסיעה, אנחנו נשארים לאכול וגם לוקחים משהו לעצירה בדרך חזרה.

הנסיעה באותה תרגולת- 36 מייל ראשונים עם רכב ליווי, אותם נהגים כמו אתמול, הפעם יש נוסע נוסף- בחור בלגי בן 28 שמתחיל את הטיול פה עם אופניים ומתכנן להגיע לאושואיה תוך שנתיים. אותו כנראה לא נפגוש שוב.. הפעם הנסיעה עוברת חלק, אין נפילות, גם בזכות קייטי- נהגת המכבש שנוסעת לפנינו ברוורס כדי לשבח את הדרך לאופנוע.. התרוממות רוח קלה כשחולפים מולנו אופנוענים בדרכם צפונה- אנחנו את זה כבר עשינו!

שוב, ככל שהדרך יורדת דרומה הצמחיה משתנה ושוב יש עצים. לילה נוסף בקמפינג בקולדפוט- מזג האויר שוב מתחמם ומאפשר. הפעם יש לנו שכן שמטייל ברגל- יותר נכון בטרמפים. יום ראשון ואנחנו בדרכנו בחזרה לעיר.

ALL THE TIME SOUTH BEGIN NOW!

פיירבנקס פתאום שיא הציויליזציה. האמת- לא חסר בה כלום. ישנים שוב באותו מקום- כל מה שהשארנו מאחור מחכה לנו, מזג האויר נעים, הכל טוב! האמת שלא ציפינו שיהיה כל כך נעים- בכל זאת- אלסקה, והצלחנו לעבור ימים שלמים בלי גשם אמיתי. יום שני אנחנו מחליטים להשאר בעיר כדי לפגוש את ורד ואסף שמגיעים. מחליפים קמפינג למקום מסודר יותר,

ויש לנו כמה שכנים מעניינים- זוג גרמנים שבנו בעצמם קמפר מדהים 4 על 4 ומטיילים כבר חודשיים בדרכם דרומה לארגנטינה, משחזרים טיול שעשו לפני 25 שנים על אופנועים. זוג נוסף מתורכיה שגרים כבר 15 שנים בארצות הברית ונוסעים על אופנוע במסלול שלנו- כבר קבענו שנתכתב לקראת הגעתינו לפנמה כדי לארגן חציה משותפת. רוברט מסקוטלנד שפעמיים בשנה מבקר את הבן שלו במונטנה ויוצא לטייל על האופנוע 'בסביבה'. אייפר ואנור התורכים הם היחידים שצעירים מאיתנו- רק בני 45…

אחר הצהריים נוסעים למפגש ישראלים. אל ורד ואסף הגענו דרך חברים של אבי ויעלי- שותפינו מהעבר. הם מרעות, נפטרו מכל חפציהם, קנו קמפר ויצאו לטייל. קדם לכך טיול באוסטרליה, והם יחזרו לארץ לכבוד הנכדים שיפרצו ויחזרו שוב לטייל. אנחנו אוכלים ארוחת ערב ביחד ומחסלים 2 בקבוקי יין עד שהערב יורד. בעצם עד שמתעייפים כי הערב לא יורד.. למחרת צריכים להגיע לעיר גם רבקה וחגי. גם הם מרעות, אותו תהליך אבל לפני 5 שנים. אנחנו נשארים עוד יום, מבקרים במרכז המבקרים שיש בו תערוכות מעניינות על החיים בקנדה, נכנסים לפארק פתוח שגם בו תערוכות ורחוב עם בתים מתחילת ההתישבות שהועתקו לכאן, ובסוף הולכים לאכול פלאפל. על התפריט אחראי נדב, שעבד בג'נסיס באשלים כדי לחסוך לנסיעה לאלסקה, הכיר פה את אשתו ונשאר. נפגשים בשש בערב עם חבורת הישראלים במגרש חניה של וולמרט- מלא קמפרים שחונים ללילה. פותחים שולחן, רבקה מכינה פיצות בתנור שלה, ורד עושה סלט, אנחנו תורמים לארוחה גבינות ונקניק. יין ובירה, שיחה ערה, אנחנו מקבלים סדרת הרצאות מחגי למחשב, קצת טיפים לנסיעה, ובאחת עשרה וחצי מתארגנים לנסיעה.

 

גדי חוזר ליריד לאכול וזוכה להופעה משובחת נוספת. למחרת הולכים לקנות כרטיס למעבורת- זו הדרך היחידה לצאת צפונה בדרך הקצרה לכיוון WHITEHORSE יש מעבורת ביום שני ב 11, אנחנו מנצלים את היום לטיול על שפת האגם והנחל. הבטיחו לנו דובים- יש יער אבל אין דובים!  וכמובן שיש אגם..

למחרת קמים מוקדם יחסית כדי להגיע בזמן למעבורת- זה משהו שלא קורה לנו הרבה.. ההתארגנות לנסיעה ארוכה ומייגעת ואותנו- האופנוענים- מעלים אחרונים. ההפלגה עצמה קצת יותר מחצי שעה, ואנחנו יורדים לעולם אחר.

SKAGWAY היא עיר תיירותית לגמרי- ספינות הטיולים הענקיות עוגנות בה, וכולה מכוונת אליהם. מבחינתנו- הפוגה קטנה בנסיעה. אוכלים טוב, רואים מופע שמספר את ההיסטוריה (הלבנה כמובן) של האזור, וממשיכים. עוברים שוב את הגבול לקנדה, הפעם ליותר זמן, מחליטים לא לעבור בווייטהורס ונוסעים דרך TAGISH. הדרכים טובות, מזג האויר נפלא, והעיירות בדרך דומות האחת לשניה להפליא. מדי פעם עבודות בכביש שמאטות את הנסיעה, הרבה שמות מאד לא יצירתיים למקומות, פה ושם שם אינדיאני- סך הכל מאד מזכיר את ארצות הברית. האנשים שאנחנו פוגשים חביבים מאד- האם זה בגלל האופנוע? אנחנו עוצרים במוזיאון שהוא מרכז מורשת של השבטים האינדיאנים שחיו- ועדיין חיים באזור. מלבד מקום יפה להפליא, ראינו סרט הסבר מעניין. נמצאים במקום גם כמה אנשים שעוסקים בעבודות 'כמו פעם'- הכנת עור לבניית תופים, הכנת נעלי סקי, רקמה ותפירה, והבנות שעובדות במקום כל כך נלהבות מהאורחים מישראל, ממש לא נותנות לנו ללכת.. הן מספרות שחלק מהחייאת המורשת זה גם ללמד את הילדים את השפה, את הריקודים והסיפורים המסורתיים. כל 3 שנים הם מקיימים מפגש גדול שכולו חגיגה כמו פעם.

לילה ב TESLIN, ואנחנו נוסעים מזרחה ל WATSON LAKE. העיירה הזו מפורסמת בגלל אטרקציה אחת- יער השלטים. בשנת 1942, כש11000 אלף חיילים ועוד 16000 אזרחים עסקו בבנית הכביש 'אלסקה הייווי', חייל אחד הציב פה שלט עם שם העיר שלו, ובמשך השנים עוד ועוד אנשים הוסיפו שלטים משלהם. בפעם האחרונה שספרו, לפני שנים מספר, הכמות עמדה על 82000! כמובן שמצאנו פינה לשלט שלנו!

 

הסיפור של הכביש מעניין- עוד בשנות ה 30 חשבו על הקמתו, אך רק בפברואר 42, אחרי ההתקפה היפנית בפרל הרבור האמריקאים והקנדים הבינו שהם חייבים להגן על צפון אמריקה ובמבצע מדהים שארך 9 חודשים בלבד סללו דרך באזורים פראיים כשהם מסתמכים על דרכי מסחר כשאפשר, והכביש בן 1500 מייל נסלל.