ארבע לפנות בוקר, לוס מוצ'יס. אנחנו מתקשרים לפרנסיסקו לפי הוראה מפורשת- תתקשרו ואראה לכם איך להגיע אלי. אנחנו לא מכירים אותו, גם לא את ערן ששידך בינינו. הכל וירטואלי.. אבל כבר שבוע שפנצ'ו (הכינוי שלו) מלווה אותנו בבחה ונותן הוראות הגעה למקומות מעניינים. הוא הכין לנו  חדר בבית הגדול שלו, ובבוקר מנואל- הגנן והעובד הכללי של הבית- כבר מחכה לכביסה שלנו, מכין לנו ארוחת בוקר ומקבל הוראות לשישי בבוקר. אין הרבה מה לראות פה, פנצ'ו שולח אותנו לטיול בגן הבוטני ובמוזיאון החדש. הגן ענק ויש בו צמחיה מכל העולם, מסודר ומטופח, ואנחנו מגלים בו כמה סוגים של איגואנות שמסתובבות בשבילים.

לטייל בחוץ זה כמו לטייל בתל אביב ביום הכי חם באוגוסט, מזל שהמוזיאון ממוזג.. זה מין מוזיאון מדע אינטראקטיבי מוכוון ילדים. מבנים מדהימים, הרבה מדריכים צעירים שלהוטים להראות לנו כל מה שזז וסרט על החלל שנראה שמטרתו לפתח רצון אצל ילדים להבין יותר ולעסוק בנושא. הכל קרוב וזורו נשאר בבית בזמן שאנחנו נמסים ברחובות. בחמש אחה'צ נפגשים בבית ומקבלים את סדר הפעילות- פרננדו, חבר שגדל עם פנצ'ו מגיע בשמונה, הולכים לאכול במסעדה. מחר יום העצמאות של מקסיקו, והיום יש תהלוכות ברחובות בערים- אנחנו שומעים מהבית את התזמורת, לא יוצאים שוב לחום! כשפרננדו, שגר בקבוס סן לוקאס בבחה, מגיע משדה התעופה, יושבים לשתות כוסית טקילה לפני האוכל. הארוחה עצמה פשוטה וטעימה- גואקמולי, גבינה מותכת, בצל  וצ'ינצ'ולין. סיכמנו שמחלקים את החשבון לשלוש כי נהוג שהנשים לא משלמות. ברגע האמת הם מסרבים שגדי ישתתף בתשלום. לא נעים- אנחנו יודעים שפנצ'ו חוסך כל פסו לטיול הגדול שלו, אבל אין עם מי לדבר.. בדרך הביתה הם מציעים שנכנס לבר שמכירים לכוסית אחת. אין סיכוי שהיינו נכנסים לכאן לבד! מושיבים אותנו ליד הבר כדי שנראה יותר טוב את הזמרת שתגיע עוד מעט, ותוך דקה אנחנו עם כוס רום- בקרדי ביד. בסוף נלמד לשתות אלכוהול… המקום במבנה שנראה מט לפול, אבל גם בתל אביב יש מועדונים כאלה. העניין הוא שפה גם בפנים זה נראה באותו מצב- רחבת ריקודים פצפונת, מסביב שולחנות וכסאות ממש לא שיא האופנה, הריהוט בבר משנות החמישים וכך גם התאורה והעיצוב הכללי. מוסיקה ברמת רעש אדירה, וכולם מחכים להופעה. כשאדריאנה עולה לשיר הדציבלים עוד עולים, אבל היא בהחלט שרה נחמד. כמה זוגות קמים לרקוד- והם יודעים לרקוד! המוזיקה מאד מקומית- לא מוכרת לנו בכלל- לא תשמעו סגנון כזה באומן 17… אחרי שעה מפנים את הזמרת ומתחילים להביא תופים. לבמה עולים לא פחות מארבעה עשר אנשים- 2 זמרים, טרומבון, 8 חצוצרות, ושלושה מתופפים. אנחנו מוזהרים שיהיה הרבה רעש. זו תזמורת גדולה- בדרך כלל מופיעות  קבוצות של חמישה- תוף ענק, זמר ושלוש חצוצרות. כשהם מתחילים אנחנו נדהמים עד כדי צחוק- רמת הקול היא בלתי נתפסת- כאילו האזניים שלנו מונחות בתוך חצוצרה. הזמר כמובן צריך להשמע מעל המוזיקה, לא יאומן איך הם עומדים בזה! יש עוד כמה דברים קטנים שזרים לנו, למשל- אחד הזמרים שר כשהוא קורא את הטקסט מהנייד שלו. נגן חצוצרה שמסמס על הבמה כשהוא לא מנגן. אחר מוציא פתאום פקקים מהאזניים שלו. והקהל- רוקד! יש כמה שלא ממש בקצב של המוזיקה, ולפעמים התזמורת מאבדת את הקצב בעצמה. חוויה יוצאת דופן. נהנינו מאד!

בוקר יום העצמאות המקסיקני. יום חג רשמי, חברים של פרנסיסקו באים להגיד שלום. לאיש יש הרבה פנטזיות, אבל כנראה שלפעמים יוצא מהן משהו… טוני הקרדיולוג משתף פעולה וגם פרננדו. איך מקימים מלון איכותי בבחה. גדי כמובן מתנדב לבא לעזור כשזה יהיה ממשי! פרנסיסקו לוקח אותנו לארוחת בוקר במסעדה נחשבת- עיצוב מקסיקני טיפוסי, עם כבוד לשחקנית מפורסמת, המלצריות בתלבושת מקומית חגיגית- הכל מאד חמוד. הפעם אנחנו מתעקשים לשלם את החשבון, מקווים שהוא לא נעלב. בחזרה הביתה אנחנו מתארגנים ליציאה, גדי מציע את האופנוע שנמצא בספרד, ומסתבר שבמהלך הבוקר כבר התגבשה לה פנטזיה חדשה- ארבעת המטיילים הקבועים, כולם בני 60 פלוס, יצאו לנסיעה מספרד לירושלים. אבל קודם צריך להגשים חלום של 20 שנה- מאלסקה לאושואיה. אנחנו מקווים בשבילו שמארי, הבת היחידה, לא תבוא (שוב…) עם בקשה שתחסל את החסכונות לנסיעה! החם ממשיך להיות מתיש, תוך כמה שעות הכביסה שעשינו לחליפות נשכחה- הכל דביק- מנעל ועד כפפות וקסדה. נצטרך להתרגל למצב הזה. לפי המלצתו של פרנסיסקו נוסעים לחוף ליד העיירה LA CRUZ. גם אנשים בדרך שאנחנו מתייעצים איתם אומרים שכדאי לעשות שם קמפינג. מגיעים לחוף חמוד ביותר, אבל המסעדות נסגרו בשעה שש, והטיילת הקטנה מלאה מקומיים חוגגים. החוף- לצערינו- מאד קטן, ורואים שכשיש גאות המים מגיעים עד הטיילת. אוהל אי אפשר לעשות פה.

בעודנו חושבים, עוצר לידינו טוסטוס ועליו ילד. בטח שהוא יודע איפה זה אלסקה! הוא אומר שיש חדרים להשכרה בקצה הרחוב ומתנדב להראות לנו. המקום נעול, יש בחצר- הנעולה גם כן- שומר שאין לו מפתחות וגם לא מספר טלפון של הבעלים. אדריאן- המלווה שלנו- מנהל את השיחה ואת השומר, אבל גם הוא לא מצליח לארגן משהו. הוא חושב שאנחנו צוחקים עליו כשגדי מספר לו שהשם השני שלו הוא אדריאן… גדי מתפעל מהילד- הוא בן 11, נוהג כמו גדול, יודע לשאול שאלות נכונות וגם להבין את הסיטואציה ולפעול נכון. מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול? לעבוד במשטרת הכבישים. גדי מבטיח לו שאם זה מה שהוא רוצה הוא יצליח, ואם ירצה יותר- יצליח גם. אחרי שנפרדנו אנחנו מצטערים שלא נתנו לו פרטים להתקשרות איתנו- הילד הזה יגיע לגדולות!

בפינת הרחוב יש מסעדה עם חצר גדולה, עובדים שם 2 שיפוצניקים- צובעים כל הלילה. אנחנו מבקשים רשות לישון בחצר, ומקבלים. הצלחה? מסתבר שלא. האוהל מחניק, אנחנו לא מצליחים להרדם, מדי פעם נמנום, וכשאנחנו מתייאשים וקמים להכין קפה השעה רק שתיים! יאוש. מתחילים לארוז לאט, שהזמן יעבור, ובשעה 3, כשהעובדים פורשים, גם אנחנו יוצאים לדרך. ירח מלא כך שיש הרבה אור, נוסעים ללה- קרוז בלי תכנית מוגדרת. אולי ניקח חדר במלון לכמה שעות שינה, אולי נמצא מקום לשבת עד שיהיה אור יום. סה'כ 8 קילומטר- באמצע מתחיל גשם שוטף, פינלה מתאים ללילה האומלל הזה… בכיכר העיריה מטאטא רחובות מנקה את שאריות המסיבה, יש 'חנות נוחות' עם כריכים וקפה וקצת גג שאפשר לשבת תחתיו. איך מעבירים זמן? נזכרנו שיהל הכין לנו סרטים לנסיעה, אבל לא הורדנו אפליקציה לתרגום.. מזל- יש סרט בעברית! 4 לפנות בוקר, אנחנו על המדרגות מול הכיכר, הכסא של מצחצח הנעליים משמש לנו כשולחן, רואים פעם שניה את 'כך היינו' המצויין. מקסיקו מתחילה להתעורר בחמש בבוקר- אנשים בדרך לעבודה. ברגל, אופניים, אופנועים ומכוניות. עדיין חושך. אור ראשון בעשרה לשבע, זריחה בשבע ורבע. שעת חסד קצרה ביותר. יוצאים לדרך עם אור ראשון, האזור מאד חקלאי- שדות, לולים, מטעים. חבל הארץ הזה- SINALOA, פורה מאד. מעניין מה יהיה בהמשך.

מזטלן באופק. יש דברים שלא בשליטתינו- יום העצמאות חובר לסופ'ש ארוך, והעיר- שהיא עיר תיירות מובהקת- מפוצצת. המלון היחיד שאנחנו מוצאים קצת נמוך אפילו לסטנדרטים מקומיים, אבל החדר נקי, יש מקלחת (מים קרים- אבל זה מצויין במצבינו), ואפשר לישון קצת כדי להתאושש. אחר הצהריים אנחנו יוצאים לטיול. מזטלן מפורסמת בטיילת שלה שהיא אולי הארוכה בעולם- 24 קמ' שתחילתם במעבורת וסופם באזור בתי המלון היוקרתיים. באזור שלנו, ליד הנמל, יש מסעדות מקומיות אופיניות, דוכני רחוב עם אוכל וקשקושים של טיילת, רעש (כל מכונית היא דיסקוטק נייד), ואנשים בכל הגילאים. האוירה נעימה, גם מזג האויר השתפר מאד- זה רק אנחנו שאפילו המקלחת לא הצליחה לכבות את החם שהגוף אגר. הלחות לא עושה את ההרגשה טובה יותר…

מעבר לכביש חונה אופנוע כמו שלנו, ציוד טיולים, מספר אוסטרלי. ניגשים לבדוק- רוכב אחד שמגיע תוך שתי דקות. מתחילה שיחה- מאיפה ולאן, איפה ישנים בעיר, כמה ציוד. מסתבר שהוא אדריכל וחלק נכבד מהציוד זה בעצם 'משרד'- הוא עובד על פרוייקטים תוך כדי טיול. לפני שנפרדים אני מעירה שהמבטא שלו ממש לא אוסטרלי. נכון, הוא בכלל מאירן.. אנחנו צוחקים- מטייל ראשון שאנחנו פוגשים מאירן, אנחנו מישראל. ישראל? הוא פותח עיניים גדולות וממהר ללחוץ ידיים בשמחה. עכשו ההמשך המתבקש- מחליפים מיילים וקובעים להתכתב ולנסות להפגש בהמשך הדרך לאושואיה. פז'מן הולך לחפש מלון, אנחנו בטיול נינוח על הטיילת, קפה במקום נחמד- 'נפלנו' על מסיבה לקראת לידה. חבורה מעורבת של מקסיקנים ואמריקאים. את ארוחת הערב אוכלים במרפסת מסעדה עם זמרת לא משהו, אבל הסועדים קמים לרקוד.. אנשים שמחים. בחזרה לחדר- עשר בלילה מתחילים ברקים ורעמים, עשר ורבע- גשם שוטף. תוך דקות הרצפה מוצפת מים שנכנסים מהחיבור של המזגן לקיר. מזל שהרמנו את כל חפצינו על המיטה הנוספת בחדר.. ארוחת בוקר אנחנו אוכלים במרכז ההיסטורי המשופץ של העיר- חמוד ביותר.

יוצאים מזרחה- הדרך יפה, מטפסים קצת בגובה, הכל ירוק, נוף קצת טרופי, והטמפרטורה צונחת- העננים הכבדים קצת מפחידים ואנחנו נכנסים לעיירה לחפש מלון. כבר בכניסה, צמוד לחנות של ארונות קבורה, יש מלון יפה. ברור לנו שזה לא לתקציב שלנו אבל נכנסים לברר כדי שיהיה לנו קנה מידה. 440 פזו לחדר גדול עם מקלחת טובה וכמובן- הכי חשוב- וי פי. משהו כמו 25 דולר. פיצוי על שני הלילות האחרונים- רק שמרפי לא ימצא אותנו!

טיול קצר לכיכר העיריה. הכל מטופח ומסודר מאד. בדרך יש בר פתוח- לא צריך הרבה כאן כדי שאנשים יקומו לרקוד- כמה שולחנות וכסאות פלסטיק, גרלנדה עם נורות צבעוניות, והעיקר- מוזיקה מקומית בקולי קולות. לפעמים טוב שאין דרישות מהחיים.

בבוקר נוסעים לעיירה שאי אפשר לדלג עליה- טקילה. בדרך כבר רואים שדות של אגבה- הקקטוס שממנו מיצרים את המשקה המפורסם, ובכניסה דוכני מזכרות, טקילה, ומוצרי לוואי של הקקטוס- דבש, כלים שעשויים מהפסולת, כסאות מעלי קקטוס. וגם כלי חימר צבעוניים. אנחנו מצטרפים לסיור באחד המפעלים- קוארבו, ולומדים שמה שמוכרים בארץ ביוקר זה בכלל לא המוצר האיכותי ביותר שלהם… בחצר המפעל משאיות פורקות את ה'לב' של הקקטוס, (שיכול להגיע גם למשקל של 70 קילו!) ופועלים עם מעדרים מפצחים אותו. מכאן זה עובר לתנורים לייבוש, ואחר כך מיצוי ותסיסה במיכלים. הטקילה המשובחת מכילה רק סוכר אגבה, והפחות נחשבת- 49% של סוכרים אחרים, ולא שותים אותה לא מהולה. הסיפור על ייצור הטקילה בעבר הרחוק אומר שאנשים היו נכנסים לתוך המיכל כדי לערבב את התערובת המתבשלת, והזיעה שלהם היתה עושה את העבודה של השמרים שלא היו קיימים.

המפעל עצמו יפה ומושקע מאד, אפילו השרותים עשויים היטב- כל הברזים עובדים, הדלתות מתאימות בעיצוב, ואין כוס פלסטיק לטיפים… מספרים לנו שהסדרה המובחרת ביותר נמכרת בקופסאות עץ מצויירות. כל שנה ציירים מקסיקנים צעירים מגישים הצעות והנהלת המפעל בוחרת מהן את העיצוב של אותה שנה, מה שבהכרח גם יהפוך את הצייר למבוקש. רעיון יפה.

אחרי הסיור אנחנו יושבים בכיכר המרכזית לאכול משהו- פז'מן מופיע ומצטרף, מספר שעזב את אירן רק לפני 7 שנים, וכמעט כל המשפחה שלו גם באוסטרליה. הוא אומר שאין בעיה לעזוב, ויותר מזה- לא מזמן ביטלו את הצורך בויזות לתיירים. לכל מקרה- בדרכון האירני שלו יש חותמת שאומרת- נושא דרכון זה אינו יכול להכנס לשטחים הכבושים של פלשתין. למקרה שמישהו יתבלבל… בשביל זה יש לו דרכון אוסטרלי. הוא מאד רוצה לראות את תל אביב! לקראת השעה 5 צצים פתאום אונור ואייפר, אבל לא מתעכבים- יש להם סיור גם. עברנו אזור זמן כך שבעצם יש עוד 3 שעות אור. פז'מן מצטרף אליהם, אנחנו יוצאים לדרך- גואדלחרה. נפגש שם כולנו מחר. בווטסאפ של גדי יש קבוצה חדשה- המזרח התיכון באמריקה.. את הלילה אנחנו עושים בהוסטל מומלץ במרכז העיר, זורו חונה בפנים לצד עוד אופנועים, מחר נצא לגלות מה יש לעיר להציע. לא כל כך מומלץ להסתובב בלילה באזור. עד היום לא נתקלנו במצב לא נעים, אבל ככל שהעיר גדולה יותר כך הסיכון עולה. לא מתחכמים. בבוקר, שהפך איכשהו לצהריים, אנחנו יוצאים לטייל במרכז ההיסטורי של גואדלחרה.

השם נשמע קצת מרתיע  לאזניים ישראליות, אבל העיר הגדולה הזו מלאה בהפתעות, המרכז מטופח ונקי והאנשים כתמיד נחמדים. הרבה קבצנים, ביחוד ליד הכנסיות. אנחנו נותנים מדי פעם 5 פזו- אבל רק למי שבאמת עושה משהו- נגנים, 'מוכרי' סוכריות.. יש אזור שפנצ'ו המליץ לבקר בו- אוטובוס תיירים נוסע לשם- עם זורו בלתי אפשרי להסתובב בעיר. בזמן שאנחנו מחכים לאוטובוס ניגש זוג ושואל אם אנחנו תיירים, ואז מתחיל 'להפציץ' אותנו במידע- מה כדאי לראות, לאן ללכת ואיך. בסוף הם מבקשים כמה פזו לקנות אוכל, ומקבלים כמובן- שיטה חביבה ביותר! הקומה העליונה של האוטובוס כמובן פתוחה, ומאד מתאימה למי שמאס בחיים- כבלים של תקשורת וחשמל עוברים 40 סמ' מעל הראש של הנוסעים, כך גם ענפים של עצים ושרשראות דגלים שכנראה נשארו מיום העצמאות… השכונה עצמה נחמדה מאד, תיירותית וצבעונית, פסלים ברחוב, חנויות עם רהיטי מעצבים, גינות פנימיות בבתים, וכמו תמיד- בלי סוף דוכני אוכל ברחוב. יושבים בבית קפה עם וי פי להתעדכן וקובעים עם המזרח התיכון להפגש בהוסטל שלנו לארוחת ערב. אונור ואייפר דואגים לבירה וטקילה, אנחנו מביאים אוכל סיני, פז'מן מביא תיאבון בריא… הבחור סקרן, חברותי וכנראה קצת בודד- הוא מתכנן להקדיש שבועיים בגואטמלה לקורס ספרדית- קשה קצת להסתדר באנגלית מחוץ לערים הגדולות. אנחנו קובעים שלא לקבוע כלום למחר- אף אחד לא יכול להתחייב מתי יתחיל את היום. בגדול כולנו באותו כיוון- נפגש כשנפגש. שמונה בבוקר אנחנו על זורו, הכבישים כבר עמוסים אבל התנועה זורמת- לקח לנו רק 45 דקות לצאת מהעיר. נוסעים לגואנחואטו. זו נסיעה של 3 שעות, ברובה בכביש אגרה שעולה לנו בסוף היום כמו לילה במלון, אבל עדיף פי כמה על הכבישים הקטנים שמצבם לא משהו עד כדי סכנה לאופנוע. הדרך היא אזור חקלאי ירוק ומאד מסודר- לא מה שמדמיינים כשחושבים על מקסיקו. שדות של אגבה מתחלפים בשדות תירס, בצל ירוק ועוד דגן בצבע מקסים שאנחנו לא מזהים. הרבה בקר רועה, הרבה משאיות עמוסות חזירים, הרבה לולים של פעם- מטילות בסוללות.. צער בעלי חיים עוד לא הגיע למקסיקו.

אנחנו מטפסים קצת בגובה- ממש נהיה קריר! כבר מרחוק מזהים את השכונות הצבעוניות של העיר, אבל ההפתעה האמיתית מחכה לנו בכניסה. בעיר הזו יש שתי מערכות כבישים- מעל פני האדמה ומתחתיה. לפני כמה מאות שנים התחילו לכרות פה כסף, 20% של כריית המתכת בכל העולם- מכאן. לא מצאנו סימוכין רשמיים, אבל לדעתנו מערכת הכבישים התת קרקעית מבוססת על המכרות של פעם. יש למטה חניה, מדרגות שעולות לעיר, תחנות אוטובוס, והתנועה זורמת עם ירידות ועליות ואפילו שלטי עצור… אנחנו מגיחים אל האור במרכז ההיסטורי של העיר- חניה לאופנועים מותרת בשלושה מקומות בלבד, העיר מאורגנת ונקיה, ועשרות רבות של אנשים מציעים מידע לתיירים, מן הסתם תמורת עמלה מבתי המלון וחברות הטיולים- הכל מאד באדיבות, בחיוך- עיר עם תודעה תיירותית מובהקת. אנחנו קושרים ומכסים את זורו ויושבים על ספסל לאכול משהו, והנה פז'מן לפנינו! ידענו שאין צורך לקבוע- נפגשים כשנפגשים…

אנחנו מטיילים איתו בעיר- הרבה פעילות תרבותית- מוסיקה, תיאטרון, ברחובות אוסף פסלים מרשים, והרחובות מלאים מטיילים. תיירים מבחוץ- גרינגוס- כמעט שלא רואים. הוא נשאר ללילה, אנחנו ממשיכים. בדרך לקרטרו- היעד הבא, אנחנו מוצאים חנות גבינות ראשונה במקסיקו. הבנות ידעניות גדולות- יש פה מחלבה של קואופרטיב, כמה משקים חולבים בסך הכל 50,000 פרות. חליבה ידנית, כשש ליטר ביום לפרה.. אנחנו קובעים איתן שנבוא לפתוח פה מחלבה.

קבענו עם ורוניקה- מקסיקנית שגדי הכיר בטיול הקודם שלו- שנפגש לקפה בעיר שלה- קרטרו. אנחנו מגיעים לקראת ערב ומתמקמים בהוסטל יפה ונעים במרכז העיר. ורוניקה- יוק. נעלמה. סיבוב ברחובות כדי למצוא מקום לאכול- בהחלט יהיה מה לראות פה מחר בבוקר- המרכז נראה מבטיח! העיר יפה, מודרנית, נקיה. בתי קפה ומסעדות, מלונות בוטיק, עיצוב חדיש ומעניין. אין ורוניקה אבל אנחנו נהנים. ארוחת בוקר וטיול נינוח, ומפה ממשיכים לפצ'וקה- עיר נעימה למראה. אחת השכונות השתתפה במבצע של צביעת בתים- בשכונות העניות לא טורחים אפילו לטייח את הבתים, וזה נראה עלוב מאד. מבצע הצביעה בשיתוף הדיירים עשה נפלאות. טובה תמונה מאלף מלים.

מזג האויר לא מבטיח טובות- בדרך החוצה מהעיר מתחיל לטפטף, אנחנו עוצרים בתחנת דלק ביציאה ולובשים חליפות גשם, אבל הטפטוף הופך למבול. אחרי חצי שעה של התלבטות מחליטים בכל זאת לצאת לדרך- אנחנו בדרך למקסיקו סיטי- יתכן שבעוד כמה קילומטרים אין גשם, ואם ימשיך- נעצור ונמצא מקום לישון. לא רוצים להסתכן בלהכנס לחושך… ההחלטה התגלתה כמוצלחת- כמה דקות והכל שוב יבש. לעיר אנחנו נכנסים בשעה שש בערך, גוגל אומר שבשבע וחמישה נהיה בכתובת. שמונה, כבר כמעט חושך, ואנחנו עדיין תקועים בפקקים איומים. לא רק שהתנועה עומדת, ברגע שאפשר להתקדם קצת כולם נדחפים כאילו זו מלחמה. גדי מתמודד בהצלחה עם הנהגים והכביש שמלא במהמורות, אני מאחור עם הטלפון ביד כדי לנווט- מתה מפחד. העייפות, הרעב והיאוש גוברים- אנחנו עוצרים לקפה עד שהתנועה משתחררת קצת, וקצת אחרי תשע בערב מגיעים. ערן שידך לנו משפחה להתארח אצלה, רק לא סיפר לנו הרבה, וכשאנחנו מגיעים ורואים בכניסה שלט 'בית חב'ד' מתעוררים קצת הרהורים שניים… במהרה נתבדה- השידוך מתגלה כמוצלח!

בפרק הקודם היינו בדרכנו למקסיקו. כבר יומיים שאנחנו בתיאומים עם אונור ואייפר- הזוג שפגשנו באלסקה- לעבור ביחד את הגבול. אולי את כל הבחה אפילו.

בשעה 11 בבוקר הם כבר מחכים לנו, וחצי שעה מאוחר יותר מתחיל סיבוב נוסח העולם השלישי. מחנים את הכלים. הולכים לפקיד ומקבלים טפסים למילוי. הוא שם חותמת ושולח אותנו לשלם. משלמים, חותמת, חוזרים לפקיד. עוד חותמת, בחזרה ל'בנק'. עכשו צריך לשלם על הכנסת אופנוע. את רב הכסף- כ 400$- נקבל בחזרה כשנצא ממקסיקו. יחסית עבר במהירות. יוצאים לעיר, קפה ותכנון מהיר של מסלול לעיר ENCENADA,  מאה קמ' דרומה. על טיחואנה, שאומרים שהיא כמו עזה- דילגנו כי שם המעבר מאד עמוס, אבל לא לדאוג- נקבל את רמאללה…

 

הדרך עוברת בין גפנים ויקבים, יש מקומות מדהימים שנראים חדשים למדי- חלקם אפילו לא גמורים. מרגישים שעברנו את הגבול- יש צבע ברחובות, מוזיקה בקולי קולות, הרכבים, השפה, הריחות. אנחנו נכנסים למלון שבו ידידינו הזמינו מקום- זול יחסית לארה'ב, אבל הכי יקר שנשלם בזמן הקרוב! ארוחת ערב- טאקוס ובירה. 4 אנשים-  25 דולר. ברוכים הבאים! אוכל רחוב טעים וזול מעתה ואילך!

אנחנו מסמנים נקודות על המפה- בערך שבוע עם עצירות במקומות המעניינים יותר. אiנור ואייפר מחליטים  להשאר עוד יום, אנחנו מתחילים להדרים. נחנו מספיק בשבוע האחרון. נוסעים על כביש מספר 1 שעובר לכל אורך הבחה. מקסיקו בהחלט שונה מכל מה שעברנו עד עכשו. לאורך הכביש עיירות, גדולות וקטנות, עמוסות בבתי מסחר מכל הסוגים והמון דוכני אוכל. ליד הכביש אין מדרכות- ממנו והלאה אדמה חשופה עד הבניינים, נהגים פותחים דרך מקבילה ליד הכביש…

דרך היין המרכזית קטנה יותר מזו הצפונית, המון כרמים וכמה יקבים גדולים. כמו אתמול, גם אלו שאנחנו רואים היום נראים חדשים, חלקם בתהליכי בנייה. נכנסנו לאחד מהם, בקבוק יין משובח עלה לנו 7 דולר, בחוץ יש חצר מוצלת ונעימה בה אנחנו נחים שעה, שותים קצת, מפטפטים עם זוג אמריקאים שמטיילים פה עם אורחת מפינלנד.

הרבה מקומות ארוח בנויים לקהל אמריקאי, וכמעט כולם מדברים אנגלית. הבחה היא אזור מפלט קרוב, נח וזול למי שגר בדרום ארה'ב, והיום כשאנחנו מגיעים למלון מסתבר שכל האורחים פה הם אמריקאים שבאים לכמה ימי דיג.

מצחיק שרק כשנכנסנו למתחם גדי נזכר שהיה במקום הזה בטיול לפני 15 שנים… נצטרך לבדוק את המשך הדרך כי כבר כמה ימים שמשתולל הוריקן באזור, והבוקר כל הכבישים המרכזיים שמובילים ללה-פס נהרסו כליל. יש סיכוי שתוך יומיים יהיה אפשר לעבור.

יומנו השלישי במקסיקו. בדרך האחת והיחידה דרומה ללה-פאס, ממנה יוצאת המעבורת ליבשת, אנחנו עוצרים בתחנת מידע ורואים תמונות של ההוריקן שפגע בפנינסולה- חצי האי בחה קליפורניה. הפגיעה המרכזית היא בין SANTA ROSALIA ו LA-PAZ. הכבישים נשטפו ואין מעבר, אבל כולם אופטימים. נעשו הכנות מוקדמות, יש רק 2 נעדרים ויחסית מעט נזקים. מקווים שהדרך תהיה ראויה למעבר כי אחרת נצטרך לעבור במעבורת בחצי הדרך. בכל מקרה זה עדיף על האופציה של לחזור צפונה ולרדת דרך היבשת- האזור שם לא כל כך סימפטי כנראה…

הכביש עוזב את החוף המערבי ונכנס פנימה, מטפסים קצת בגובה והנוף מתחיל להיות מדברי יותר. שדות קקטוסים אינסופיים, כל מיני סוגים בגודל עצום- זה מה שעולה בדמיון כשאומרים בחה- קליפורניה! מזג האויר ממש נעים- חם, אבל לא בלתי נסבל. אנחנו נכנסים לאזור שנקרא VALLE DE LOS CIRIOS הכל מסביב גבעות עם קקטוסים ובולדרים- מדהים.

אחר הצהריים עוצרים במסעדה מהסוג המקומי- מבנה עם רצפת חול שנראה שמשמש את המשפחה גם למגורים. תחנת הדלק היא טנדר עם מיכלי בנזין, והמכולת מוארת עם תאורת לד. כפר נידח. SAN ANTONIO DE LAS MINAS. ככל שהמקום יותר עלוב כך השם יותר מפוצץ.. יש מלון אחד שלא מתחשק לנו להכנס אליו- (דוקא נראה בסדר) והבחור במסעדה אומר שאנחנו יכולים לישון מאחור- יש שטח נקי ומסודר. עד שתגיע שעת השינה אנחנו יושבים שם, אינטרנט בתשלום- לא משובח, אוכל טעים, שתיה קרה. הכל טוב. את האוהל שלנו אנחנו מקימים בעיגול גדול שקקטוסים סביבו, ליתר ביטחון מוציאים מהאופנוע את הספריי נגד דובים- נראה שיש פה אנשים טובים אבל מי יודע. בבוקר נתעורר לגלות עד כמה המקום הזה יפה- אחלה קמפינג יכלו לעשות פה!

ממשיכים בדרך ששוב פונה לכיוון הים, קצת פחות צמחיה- קצת יותר חול. הקטע האחרון משעמם מדי- חבל שאי אפשר פשוט לדלג על חלקים כאלה.. לקראת ערב נגיע ל GUERRERO NEGRO. אויר קריר, רוח של ים, אנחנו מתמקמים במלון ואומרים שלום לבחור שדרכינו הצטלבו איתו לפחות שלוש פעמים היום. מרטין הוא מהנדס מהולנד שיצא לשנה וחצי של טיול- הביא איתו וולקסווגן ישנה של מטיילים לניו יורק, דרך קנדה לאלסקה, ומשם דרומה. מזמינים אותו להצטרף לארוחת ערב- גם אייפר ואונור יגיעו היום. אנחנו יוצאים לשיטוט בעיר עד שהכביסה תהיה מוכנה.

הרחוב הראשי הוא כביש, כמעט כל הרחובות האחרים- אדמה. רב המבנים ישנים אבל יש פה ושם מבנה חדש יותר- צבעוני יותר. המון דוכני אוכל, המון חנויות עם מבחר משתנה. בחנות הבגדים מוכרים גם כרטיסי סים, בבית המרקחת אפשר לקנות גם נעליים, ובקפה יש על המדפים גם חומרי ניקוי. האנשים כולם חייכנים ואדיבים, ואלה שמתעניינים מאיפה אנחנו לא ממש מבינים איך הגענו אליהם. ארוחת הערב במלון עוברת בנעימים- הרבה סיפורי נסיעות, כוונות ותכניות לעתיד. בבוקר אנחנו יוצאים לחפש את מכרה המלח. אי אפשר להכנס עם אופנועים, צריך לקחת מדריך עם רכב.

ארבעתנו (מרטין הקדים והמשיך בנסיעה) נוסעים עם המדריך לסיבוב של כשעתיים- 1000 איש מהעיירה הזו עובדים במקום- עיקר הפרנסה פה. 3 משמרות של 6 שעות, קוצרים, מעמיסים, קוצרים, מעמיסים… יש בריכות של מי ים שמתאדים במשך כשנתיים, וכשהמלח מתאים- עובר טרקטור עם מפלסת ועושה שורות ממש כמו בשדות, ואז כלי אחר עובר ואוסף את המלח, 'יורק' אותו לעגלות שמכילות 120 טון, וטרקטור אחר לוקח כל 3 עגלות כאלה לשטיפה והעמסה לאוניות. כשרואים את שיטת העבודה אפשר להבין למה התהליך נקרא 'קציר מלח'. למדינה יש 51% בעלות, השאר- חברת מיצובישי. באתר אחר מעמיסים אניות גדולות יותר שמפליגות ליפן- הקטנות מפליגות מפה לארה'ב, קנדה, דרום אמריקה. באתר הזה גם בונים את הכלים שצריכים לעבודה, מייצרים חשמל לעצמם, ממש מדינה קטנה..

צהריים ואנחנו יוצאים לדרך- יש 210 קמ' עד סנטה רוסליה, ולפי מצב הכביש שם נחליט אם ממשיכים דרומה או עוברים עם המעבורת. אנחנו מובילים- גדי קצת מודאג מהקצב של אונור ביום הראשון. עצירה ראשונה אחרי 70 קמ' לארוחת צהריים- עוד עיירה, אותו סגנון, טאקוס טעימים, שתיה קרה, שיחה קצרה עם זוג צרפתים שרוכבים על אופניים כפולים מאלסקה. נגמר להם הכסף- יגיעו רק עד מקסיקו סיטי ויחזרו הביתה. הם נראים מותשים, אבל אולי זה רק בגלל החם היום.. עוד 70 קמ' ואנחנו בתחנה הבאה- SAN IGNASIO

נווה מדבר אמיתי- המוני דקלים, גם תמרים וגם אחרים, מבנה גדול ויפה, רחבה גדולה ומוצלת. תענוג. רואים קצת עקבות סופה, כמה עמודי חשמל נפלו, עצים קרסו, שטחים מוצפים מיים, אבל לא נזק נוראי.

זוג שמכבד אותנו בתמרים מקומיים מספרים שפגשו אנשים שבאו מדרום ואומרים שהדרך פתוחה. הם גם נוסעים דרומה- גרים במונטריאול, יצאו לסיבוב עד פוארטו ריקו וחזרה. שתי נשים שמנסות לשכנע אותנו לקחת חומר הסברה על הכנסיה לא מצליחות לנחש מאיפה אנחנו- גדי תמיד אומר ארץ הקודש, אבל רק אחרי שהוא אומר- בית לחם, ירושלים, אחת מהן אומרת- זה נורא רחוק! אנחנו נוטפים זיעה עם החליפות שלנו, מקווים שיהיה קריר יותר כשנגיע שוב לים- רק עוד 70 קמ'! הרוח חמה, השמש דופקת, והדרך לא ממש מעניינת, עד שמתחילות הירידות.

לא רק יפה- אלא גם מסוכן. באחד הסיבובים תקועה משאית וסביבה מכוניות ואנשים מתרוצצים. מבט מקרוב מגלה שהמשאית חולצה מתוך הואדי, הקבינה שרופה, ולמטה- כמו נמלים- אנשים אוספים דברים. מסתבר שכבר יומיים מאז שהמשאית התדרדרה, לנהג שלום, וכל תושבי האזור עטים על התכולה- פחיות מיץ.

עוד כמה סיבובים וכבר רואים את הים- כל כך כחול, יפה ומבטיח! אבל תקוותינו להקלה בחם מתבדה. SANTA ROSALIA חמה, ולשם שינוי- גם מסריחה. יש פה נזקים מההוריקן- בעיקר נזקי מים. הכבישים ברובם כבר פונו מבוץ כבד, אבל עדיין זורמים מים ברחובות וכנראה שגם מערכת הביוב ניזוקה קצת.. אנחנו בכל זאת מלאי הערכה למקסיקנים- העיר מלאה ברכבי פינוי, משאבות, טרקטורים וציוד- עובדים במרץ כדי להחזיר את הכל לקדמותו. לא שהמקום היה מפואר לפני כן, אבל לפחות הכל עובד! מהמלון שלנו לארוחת הערב אנחנו מדלגים בין השלוליות. הכל נסבל, אבל החם והלחות איומים. גדי אומר שזה מה שהוא הבטיח, והוא תמיד מקיים הבטחות. לפחות בחדר יש מזגן- מאוורר לא היה מועיל היום!

אין ספק שהעיר הזו נחמדה. פשוט פגשנו אותה ביום לא טוב! יש פה רחוב ראשי עם בתים קטנים צבעוניים, ככרות עם עצים וספסלים, מוזיאון מכרות שנראה מעניין (פספסנו- סגור ביום ראשון), וכנסיה ממולצת לביקור. אחרי ארוחת בוקר במרכז אנחנו מפלסים את דרכנו אליה, ומגיעים בזמן לסוף המיסה. הכומר מדבר ברמקול, בצד יש שני נגנים ושתי נשים- כולם שרים כשהכומר מתעסק בדברים הטקסיים- הקהל עכשו עומד כולו. לא צפוף, אבל המאווררים המיושנים לא מספיקים..

אחרי שכולם מתייצבים בתור ללחם הקודש וחוזרים למקומם, הכומר מסיים בבקשה לעשות שלום ואחדות עם השכנים שלנו, ופתאום כולם מתחילים ללחוץ ידיים או לנשק את אלו שלידם. אשה אחת תופסת אומץ ומסתובבת אלינו, ומיד מתחילים להגיע עוד ועוד שבאים ללחוץ יד לאורחים. הם לא יודעים כמובן, אבל אותי זה מאד משעשע- זוג יהודים, זוג מוסלמים, וכל הנוצרים המאמינים שמברכים… ההוריקן שעבר פה היה כנראה חלש- דרגה 1- והרוח עשתה נזק קטן יחסית. הבעיה העיקרית היא המים והסחף מהגבעות מסביב. טרקטורים מפנים בוץ מהרחובות, לפעמים בגובה של 20 סמ'. המסעדה שאכלנו בה היתה עם 10 סמ' מי גשם.

בהמשך הדרך נגלה שהכבישים די בסדר- קצת שוליים שהתמוטטו, פה ושם בורות, אבל במקומות הנמוכים היו הצפות של בוץ ואבנים וזה מה שגרם לסגירת הכביש לתנועה. חששנו שהדרך תתארך מאד אבל המצב לא נורא. מה שכן נורא- החם… כמעט 40 מעלות, כולנו פשוט נוזלים בתוך החליפות שלנו..

 

עוד כמה סיבובים ומרחוק רואים ים. המליצו לנו לעצור להתרעננות באחד החופים. איזו המלצת זהב! החוף חולי ונקי, האוקינוס מזמין, קרלוס מביא לנו בירה קרה, גן עדן. כולנו ממהרים לעבור לבגדי ים ולהשטף- תענוג צרוף.

כמה שעות של רביצה, ים, אוכל, ופטפוט עם המלצר קרלוס שלשם שינוי יש לו ידע כללי עצום, ואנחנו יוצאים לכוון LORETO.

קצת פחות חם, מגיעים לקראת ערב. מחפשים מלון. קלרה היא ילדה בת 10 בערך, מסתובבת ליד המלון שאנחנו בודקים עם שני אחיה הקטנים- כנראה גרים ממול. הם מטונפים ברמה, ביחוד הקטן- פבלו- שמסרב להצטלם עם גדי, אפילו לא על האופנוע… הם מאד מתעניינים- איך נוסעים שני אנשים ביחד, מאיפה באנו, איך שותים מים מהשקית שבמעיל, למה אנחנו צריכים לישון במלון. אולי יש להם עתיד.. אבל הם מספרים ברצינות רבה שאת האופניים קיבלו ממלאך… גדי מנסה לעשות סיבוב אבל האופניים קצת קטנות עליו!

לורטו יותר עירונית מכל מה שעברנו עד עכשו. אפילו סופר יש פה. סוף סוף אפשר לקנות יוגורט ופירות לארוחת בוקר! המלון שלנו נחמד מאד, ממש במרכז העיר. מהמרפסת בקומה השניה אנחנו רואים את המכונית של מרטין. בירור אינטרנטי קצר- הוא בדרך ללה-פס..  אנחנו יוצאים לטייל- הכנסיה הראשונה שנבנתה בכל הבחה בשנת 1697 על ידי הישועים, וממנה יצאו כל המסיונים שרואים בדרך. (הספרדים שהגיעו אחר כך גרשו את הישועים..)

הטיילת היפה, רחובות מרוצפים ושמורים. בהמשך נראה שלט שמסביר הכל- בזכות הכנסיה הראשונה אונסקו תרמו כסף לשימור המרכז הישן. יפה פה. ממשיכים דרומה- אין דברים מעניינים עד לה-פס, נתאמץ ונגיע עוד היום.

360 קמ' עם הפסקות קצרות אבל הרבה זמן כי הכבישים בעבודות. אין קשר להוריקן- פשוט מרחיבים ומשפרים כבישים וגשרים. אנחנו מלאי הערכה- הם עובדים בקצב, מאד מסודר, הרבה כלים, רק בענייני בטיחות יש להם מה ללמוד… לקראת ערב אנחנו כבר בעיר. זו עיר גדולה מאד עם אזורים מודרנים ומערביים לגמרי, אבל אין לה הרבה מה להציע- מסעדות, בתי קפה, ברים. הטיילת- עם מסעדות, בתי קפה וברים. בעיקר עוברים פה בדרך לאתרי תיירות באזור. בעל המלון לוקח אותנו למסעדה שהוא אוכל בה- הוא מבין שאין לנו כח לעוד נסיעה היום… הוא מספר שהיתה הרבה רוח אבל מעט מאד מים ולכן אין הרבה נזק בעיר. היו אזורים שהיו מנותקים יומיים מחשמל אבל לא כל העיר. עיקר הנזק לדבריו דוקא בצפון המדינה כי ההוריקן עבר בבחה, ומעל הים צבר עוד כח ואז פגע שוב ביבשת. מזל שחלפנו בדרכים מנוגדות ומקבילות!

בבוקר אנחנו נכנסים לעיר. למשרד של המעבורת. אין שם אדם אחד שיש לו את כל המידע לגבי הנסיעה! הפקידה הראשונה אומרת שאין פרי ללוס מוצ'יס עד אוקטובר, רק למזטלן. השניה אומרת שיש, אבל רק למטען- מכונית עם נהג אחד בלבד. אדם בתור אומר לנו שיש, אבל לא מעלים נשים וילדים. חזרה לפקידה הראשונה- מזטלן רק ביום ראשון. השניה- כן, מזטלן לא תהיה מעבורת עד ה 15 לחודש. (אנחנו ב 13, כן?). גדי מבקש לדבר עם אחראי. מסביר שאנחנו רק צריכים לעבור- אופנוע עם שני אנשים. הולכים לברר. יש אישור מיוחד למחר בצהריים! קונים כרטיס ויוצאים מהר לפני שמישהו יזכר אולי שלא לוקחים נשים. אף אחד לא יודע להגיד אם יש אוכל על המעבורת, אם אפשר להצטייד מראש בנמל, כאילו הם לא עובדים בחברה הזו..  יש לנו פחות מ 24 שעות, נוסעים לעיירה קרובה תיירותית. כולם מהללים את יופיו של האזור הדרומי של הבחה, אונור ואייפר מחליטים להדרים עד הסוף כי יש להם יומיים למעבר, ואנחנו נפרדים. נפגש שוב בפנמה למעבר אל דרום אמריקה. היום הוא יום הנישואים ה 34 שלנו, אנחנו מתפנקים במלון קצת יותר טוב ממה שאנחנו מרשים לעצמנו בדרך כלל, מתרחצים בבריכה, אוכלים ארוחת ערב במסעדה אמיתית. העיירה כמו עיירת רפאים- התיירים חזרו הביתה ברובם, אבל בהחלט נחמד מאד פה.

הבוקר יש נסיעה של שעה וחצי למעבורת. שעת היציאה 14:30, אנחנו רוצים להגיע ב 12 ליתר בטחון. עוקפים את לה פס- הכבישים שם עמוסים, ובנוסף המון רמזורים וצמתים שיש בהם שלט עצור. זה היה בסדר אם היינו בעונה אחרת, אבל חליפות הנסיעה שלנו גם ככה כבר דביקות ומטונפות, וחם!!! החופים באמת יפים- אלו שריקים וגם המתוירים.

 

נסיעה חלקה, מגיעים בזמן, תור אינסופי של משאיות, אבל את המכוניות הפרטיות מכניסים לנמל בלי תור. בשער בודקים דרכונים, רשיון יבוא של האופנוע, כרטיסים למעבורת. בסוף לוקחים אותנו לרמזור קטן ואומרים לנו ללחוץ על כפתור. אם ירוק- נכנסים, אם אדום- פורקים את כל הציוד לבדיקה. שיטה נחמדה לבדיקה רנדומלית של המכס.. אנחנו חונים ליד הטרמינל ונכנסים למזגן. איזו הקלה. השעה 2 ועשרים, בדיקה מגלה לנו שיש לפחות עוד שעה וחצי עד ההעמסה. זמן עולם שלישי. בארבע מודיעים שמעמיסים- גדי עולה עם זורו, לי אומרים לחכות בטרמינל. עוד חצי שעה. כשסוף סוף אנחנו שנינו בחדר הנוסעים, מתחילים להעמיס את המשאיות. לא ספרנו, אבל נראה שיש על המעבורת כמה מאות משאיות! באמת רב הנוסעים הם נהגים, אבל יש גם נשים וילדים, ארוחה מוגשת לכולם בחדר האוכל, יש מזנון עם שתיה קלה, ויש קפה כל הזמן. בפנים, יש סרטים עם דיבוב לספרדית, וחם. מה שכן- גם בחוץ חם. בשש בערב סוף סוף אנחנו נפרדים מהנמל. קצת אויר, ויופי של מראה של לה פס המתרחקת.

בשתיים בלילה עוגנים. בשלוש, אחרי שכל המשאיות ירדו, גם אנחנו בחוץ- סוף סוף יורדים, דביקים ועייפים, ולפנינו חצי שעה נסיעה- לוס- מוצ'יס מחכה!

החלטנו (אני, וגדי הסכים) לא להכנס לערים גדולות. ניסע בכבישים בין העיירות דרומה עד לאס וגאס- נראה מה נגלה בדרך. וושינגטון, כמו שכנתה הקנדית מצפון, מיוערת וירוקה. הכביש לא תמיד מלווה בנהר, לרב גם לא נחלים קטנים, ובין כפרים של כמה עשרות בתים יש קבוצות של 5 בתים, לפעמים גם פחות. המון רכבים ממש ישנים ליד הבתים- לפעמים מסודרים כמו במוזיאון, לפעמים יש רכב משופץ ומבריק אבל רובם גרוטאות חלודות. עוד דבר בולט במקומות הבינוניים והקטנים שעברנו עד היום- גם בקנדה וגם פה- אם יש חצר מסביב לבית, יהיה בה סוג של קמפר. לפעמים ישן, לפעמים חדש ומצוחצח, לפעמים כמה, משהו יש. ואם אין- מן הסתם הם בדיוק מטיילים…

בנסיעה בתוך היער אנחנו אחרי 2 מכוניות, גדי רואה מרחוק צביה גדולה לצד הכביש. כולם מאיטים, ובדיוק כשמגיחה מעבר לסיבוב ממול משאית גדולה, החיה המטומטמת מחליטה לחצות את הכביש, נכנסת לגלגלי המשאית ונזרקת בחזרה לצד. אף אחד לא עוצר חוץ מאיתנו- גדי נרעש כולו- מה היה קורה אם היא היתה קופצת עלינו- לא היה נשאר זכר מכולנו.. אנחנו מחפשים את השאריות, ולבסוף מוצאים- גוויה שלמה, ממש חיה גדולה ויפה. איזה בזבוז. בהמשך אנחנו על כביש 25 שעובר צמוד לנהר קולומביה. פיתולים קלים, יער משמאל והנהר מימין. הנאה צרופה.

כניסה לקמפינג של המחוז- ברז מיים כמו פעם, (או כמו באפריקה..) עם משאבה, שרותים, ועוד שתי קבוצות שהקימו מאהל. אנחנו לא רוצים להפריע עם האופנוע בחניה למקרה שירצו לצאת, הם מרגיעים אותנו- הם פה עד יום שלישי… השכנים בצד השני מזהירים אותנו שמצאו נחש גדול ליד האוהל- עד עכשו היה קר מדי לנחשים. המקום מקסים, מדורה להכנת אוכל וקפה- נגמר לנו הגז ולא מצאנו מיכל מתאים בשום חנות. יום לפני טו' באב, הירח כמעט מלא, מוזיקה נחמדה מהשכנים- אידיליה! הרצאה מהפודקסט על ליאונרדו דה וינצ'י והפעם גדי נשאר ער בלי מרפקים..

למחרת אין חשק להדליק מדורה בשביל מים לקפה- מזל שלשכנים יש גזיה גדולה. אנחנו מדרימים עוד, מוצאים את עצמנו פתאום על כביש גדול יותר- בהמשך הוא שוב יקטן, אבל הלילה אנחנו במקבץ ערים, עייפים מכדי להמשיך ולחפש קמפינג- נישן במלון קטן. בבוקר אנחנו עוצרים בעיירה תוססת לקפה. שבת היום, ויש פה יריד מקומי. מאד מקומי.. הסגנון של האוכלוסיה הולך ונהיה דרומי. אנחנו כבר באורגון מסתבר. הנוף משתנה בהדרגה. יערות עדיין יש, אבל גם הרבה שטחים צחיחים, כמעט ואין מים זורמים, והישובים מתרחקים אחד מהשני. הרבה מקבצים קטנים של בתים, עם חצרות מלאות ג'אנק. מושבניקים.

לפנות ערב אנחנו מגיעים לעיירה נחמדה- JOHN DAY, שולחים אותנו לקמפינג של הישוב. אין מקום, אבל האחראי שולח אותנו לדשא האחורי ששמור למטיילים עם אופניים. נחמד. יש חשמל, מקלחת מצויינת, וגדי שוב ממנגל. אנחנו מתכננים את המשך הנסיעה לפי צפיפות- או יותר נכון- דלילות המפה. בכל זאת צריך שיהיה איפה לתדלק- גם אותנו וגם את זורו. קפה אנחנו מכינים במקומות שעוצרים למנוחה בצד הדרך, אבל מתחיל להיות חם ולפעמים צריך שתיה קרה.

הדרך דרומה נהיית יותר ויותר מדברית. מקומות שחשבנו שהם ישוב מתבררים כשלושה בתים עם תחנת דלק, או בית חווה שגובל בכביש. לא רוצים להכנס לשבילי עפר שלא ברור איזה קמפינג נמצא בסופם, ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו לקראת ערב בתחנת דלק על גבול אורגון- נואדה, שם מציעים לנו להקים אוהל בחצר. DENIO, NEVADA היא תחנת דלק שבה חנות ומסעדה, 'מלון' של ששה חדרים, ואוסף קרוואנים מאחור. העובדות היום הן אמא ובת שמדברות ביניהן בספרדית. הבת נולדה במקסיקו, אבל כבר 16 שנים שהמשפחה פה- בחוות הגדולות עובדים גברים ממקסיקו, מפרו, ואולי עוד מדינות. המשפחות בעקבותיהם. בשש בערב התחנה נסגרת. אנחנו מכינים לנו ארוחת ערב כשלידינו יושבים שני מבוגרים שמנהלים שיחה פילוסופית על משמעות החיים והדת. מדי פעם השיחה נקטעת כשאחד מהם, שיכור למדי, מתחיל לנגן בגיטרה שלו ולשיר. ערב תרבותי ונעים.

 

בלילה רוח מטורפת- אנחנו מקווים להתעורר באותו מקום בו נרדמנו. אומרים שבטקסס יש סופות טורנדו… בבוקר שכננו לארוחה, איש מבוגר שמתלהב מהאופנוע, מספר שהוא מתגעגע לאלסקה, 20 שנים חי שם, ועכשו כבר מאוחר לחזור.. הנסיעות מעייפות בימים האלו- גם ארוכות מעט מהרגיל, וגם חם. אבל בכל מקום שאנחנו עוצרים למנוחה יש משהו מעניין לראות. אנחנו ממשיכים מפה עם סטיה קטנה מזרחה, לגבול עם יוטה לעיירה בשם WENDOVER. אנחנו פוגשים שם את איימי ורוברט- אבא ובת- שעושים מסע אופניים מסן פרנסיסקו לבוסטון. אנחנו מתפעלים מהם- והם מאיתנו. לכל אחד יש את הגבולות שלו, מסתבר.

ממשיכים ליעד- ליד וונדובר יש משטחי ענק של מלח, ובתחילת המאה שעברה מישהו הבין את הפוטנציאל של המקום, ומאז מתקיימים פה אירועי נהיגה מטורפים של שבירת שיאים במהירות. נמדדו פה מהירויות של למעלה משש מאות מייל לשעה במכונית! היום המקום ריק- חוץ מאיתנו ועוד כמה מכוניות שבאו לראות ולצלם- והמקום מהפנט בלובן שלו. פשוט יפה.

 

הלכנו לבקר גם במוזיאון חיל האויר שבו התאמנו המפציצים של פצצות האטום במלחמת העולם. נראה שטרם החליטו אם באמת צריך להיות מוזיאון במקום- מוזר ביותר- תצוגה מיושנת וחסרה. נהג משאית בתחנת דלק בעיר אומר שלא נצפה לשום דבר בקטע הנסיעה הבא- 120 מייל של שיממון. הוא נדחף בתור לתשלום לפני גדי ומשלם גם על הקניה שלנו. נהג של משאית אחרת מכניס אותנו לקבינה שלו. יש משאיות עם קבינה באורך 4 מטר, שיש בהן כל מה שצריך לשהיה ארוכה, כמו בקמפרים- מיטה, שרותים ומקלחת, מטבחון, מקום אכסון- הכל בקטן, אבל הכל. הנהג אומר שמשאית כזו עולה 250 אלף דולר ולפעמים הוא יוצא לנסיעה של שבועיים, עם הכלב שלו, אז זה פשוט הבית שלו.

יוצאים לכיוון ELY- יש ליד העיר אתר היסטורי שאנחנו רוצים לראות. היעד שלנו- להגיע ללאס וגאס ביום חמישי. רביעי בבוקר- נוסעים לאתר. זה אחד מרבים, השמור ביותר, של תנורי ענק להכנת פחם. לפני מאה וחמישים שנים הסיקו עם פחם שהוכן מהיערות באזור את הרכבות מהמכרות. למרבה המזל, כשהיערות התדלדלו התחילה גם כריית פחם אבן… התנורים עצומים- קרוב לעשר מטר גובהם ורוחבם והם בנויים מאבן בבניה שמזכירה בניה רומית. מעניין.

בהמשך הדרך צומת כבישים עם 'מסעדה' שציפינו למצוא בה משהו לאכול, אבל חוץ משתיה חריפה ומכונות משחקי מזל לא היה בה כלום. עוד 70 מייל. קטן עלינו..

 

PIOCHE. עיירה של 800 איש, לפני מאה וחמישים שנים היה פה מכרה כסף ענק וגרו כאן עשרת אלפים איש… מי שטרח לשמר חלק מהמבנים היה בעל חוש הומור נחמד..

קרוב לפה עוד אתר שאנחנו נכנסים אליו- רצועה של כמה מייל שכולה 'מגדלים' שנראים כמו ארמונות חול שעושים מטפטופי מים בחוף הים. גם החומר עצמו כמו חול. מזכיר קצת את עבודת הבוץ שאנחנו עושים בחווה מבחינת המרקם. העניין הוא שפה הכל טבעי.

בהמשך הדרך, בחיפוש אחר מקום לישון אנחנו נכנסים לעיירה מסודרת ומטופחת ונקלעים לאירוע- חגיגת תחילת שנת הלימודים בארגון נשות הכנסיה. ארצות הברית האמיתית… ALAMO (לא זו המפורסמת) באמת חביבה ומסודרת. אנשים ניגשים, מציגים את עצמם, מזמינים אותנו לאכול איתם, ממש קבלת פנים למופת. אשה אחת מבוגרת באה במיוחד מהבית להגיד שלום לאורחים מישראל! מתחיל להחשיך והאנשים מכוונים אותנו לקמפינג ליד האגם, כמה דקות נסיעה משם. אגם? באמת יש כזה. אבל אסור להתרחץ. בבוקר ציפור ענקית עומדת באגם לרגלינו (משהו כמו מרבו?) ולמרות שהכביש הראשי ממש מעלינו האוירה נעימה- גם מבחינת מזג האויר.

אתמול היינו עייפים מדי לחשוב ולא התארגנו על אוכל לבוקר- אין ברירה- חוזרים לאלמו לאכול. הישוב הבא בעוד 60 מייל. לא נסיעה מתאימה לבטן ריקה. הכביש ממשיך מפה עד לאס וגאס בנוף משמים למדי, אבל יש מה לראות- קבוצות קקטוסים, צבר בתים במרחק, גבעות עם אבנים מעניינות.

צהריים ואנחנו כבר בכניסה למלון, אין ברירה- נחנה בעצמינו את האופנוע.. מאחר ואנחנו עומדים מאד יפה בתקציב- בנינו על 150 $ ליום בצפון אמריקה ולרב אנחנו גומרים את היום בערך ב 100 $, הגיע הזמן להתפנק! מלון 5 כוכבים ב 200 $ ללילה מתאים לנו.

בחרנו במלון של טראמפ (זו לא הצהרה..) אין בו קזינו אבל הליכה של דקות מעטות מביאה אותנו למרכז העיניינים- הסטריפ של לאס וגאס. אז ככה- מי שאוהב לנסוע לאילת באמצע אוגוסט ולשוטט בטיילת שלה. לבטח יהנה בעיר הזו. אנחנו באנו לראות את בניני הענק והשינויים שקרו פה מאז היינו פה לפני 30 שנים, ילדים אחרי צבא בלי גרוש בכיס. מדהים כמה כסף מושקע כאן לשם עשיית יותר כסף! הכל נוצץ ומואר, מוזיקה ברחובות, ורעש של מכונות מזל ואנשים רבים בתוך בתי הקזינו.

באולמות ההימורים הכל מותר- שותים אלכוהול, מעשנים חופשי, המלצריות- שגילן הממוצע מעל 40, לבושות בבגדי 'שפנפנות', ונשים רבות הולכות בלבוש שגדי אומר עליו- 'מה היא חשבה לעצמה כשהסתכלה בראי הבוקר?' פסיכולוגיה של ההמון. אנחנו משוטטים קצת ופורשים לחדר- יש לנו צורך במזגן טוב, אינטרנט חזק וקצת כביסה ביד.. בבוקר אנחנו מתעוררים לקול קריאות קצובות מהרחוב. בקומה ה 30 שומעים די בברור- זו צעדת ענק שמתארגנת להפגנה מול הכניסה למלון. איגוד הקייטרינג של העיר ואיגוד עובדי תעשיית הברזל חברו למחאה נגד דונלד טראמפ. ממהרים לרדת למטה לצלם וממשיכים משם לשוטטות ארוכה בין המלונות ובתי הקזינו הרבים. אין ספק שמעצבים  נתנו לדמיון שלהם לפרוח, פירמידה, בנינים שמדמים רחוב בניו יורק, מגדל אייפל, הכל יש פה. המושקע מכולם הוא המלון ה'ונציאני' עם תעלות מים וגונדולות ותקרות מכוסים בציורים. אחרי שרואים את המקור קשה להתרגש, אבל בהחלט מרשים. המקום הכי מרשים במלון הוא מין חצר פנימית שיוצאים אליה מתוך הקזינו- באמצע תעלת מים שהגונדולות עוברות דרכה ומסביב בתי קפה ומסעדות- רחוב שבהחלט מזכיר את איטליה. מה שמיוחד פה הוא שכאשר מרימים את הראש , ומסתכלים במבט יותר בוחן את שמי הערב עם האור הנעים של טרם שקיעה, מגלים שבעצם כיפת השמיים הזו היא כיפה מלאכותית ואנחנו בכלל לא בחוץ.. שפו למעצב! אנחנו כבר אחרי 6 שעות של שוטטות ונסיון ללמוד את המשחקים בשולחנות, חוזרים להתארגן לארוחת ערב שישי עם הזוג דייויס. לורנס וג'ואן הם זוג בשנות השבעים שגרים פה, התארחו בחווה מספר פעמים, והם תורמים של המועצה ואוהבי ישראל נלהבים. קבענו לאכול איתם הערב והם באים לאסוף אותנו מהמלון. השיחה קולחת- על פוליטיקה בישראל ובארצות הברית, על המועצה שלנו והאנשים המובילים אותה, וגם על נושאים אישיים ומשפחתיים. יש להם חוש הומור וג'ואן אנרגטית במיוחד.. כשהם מחזירים אותנו למלון היא מחבקת אותנו ואומרת שנשמור על עצמינו כי ההורים שלנו באמריקה דואגים..

לילה נוסף, ובבוקר גדי יוצא למשימה הבאה לבדו- הרגליים שלי צועקות הצילו אחרי השוטטות הארוכה אתמול. פחות משעה והוא כבר חוזר עם ארוחת בוקר וזוג כרטיסים להופעה. לאס וגאס משופעת בהופעות- מזמרים, קומיקאים, קוסמים, ועד ערבי גברים נוטפי סקסיזם. הכרטיסים לא זולים כך שכדאי להזהר שלא ליפול על משהו שיתברר כלא מתאים לנו. החלטנו ללכת לראות את CIRQUE DE SOLEIT, בטוח שנבין הכל וההפקה אמורה להיות מעולה. עוד קצת טיולים בין רחוב למזגן, ארוחה קלה, והנה אנחנו כבר עומדים בתור בין 1500(!) איש להכנס לאולם. בזמן שלוקח להכניס את כולם יש ליצן שמסתובב באולם ומשעשע את מי שכבר יושב, ואחר כך ימשיך תוך כדי המופע להתערב במה שקורה על הבמה ובתוך האולם. המופע עצמו מדהים- כ 50 משתתפים בכל מיני צורות של אקרובטיקה- הנשימה לפעמים נעצרת מפחד- מה גם ששמענו את הסיפור על אחת מהאקרובטיות שנפלה אל מותה לפני כמה שנים. גדי מתלהב משני דברים- המופע עצמו, כמובן, והחישוב שהוא עושה בראש- 1500 איש, 2 הופעות ביום, 5 ימים בשבוע, כרטיס בין 80-350 דולר לאדם. אני לעומתו מרותקת מהתלבושות- כבר אני מתחילה לדמיין תחפושות לפורים.. הצבעים, השילובים- חגיגה לעין! 11 וחצי בלילה, אולמות ההימורים מלאים כמובן- אין שם שעונים, אבל החנויות והמסעדות ברחוב כבר בשלבי קיפול. נשארים ההומלסים והמשוטטים- כמונו. בוקר נוסף, מעמיסים את זורו שנח לו בזמן הזה, ונוסעים לעיר האמיתית למוזיאון המאפיה. 3 קומות של תערוכות עם תצוגות מוצלחות. למזלינו, בלילות אפריקה ראינו בין היתר סדרה מצוינת שעסקה בתקופה הזו ולכן השמות מתחברים לנו והתקופה נפרשת לפנינו, מאד מעניין ומרשים. שעתיים במוזיאון, ארוחת צהריים, ואנחנו נפרדים מלאס וגאס. לא הימרנו בכלל, כך שלא הפסדנו כלום, אבל גם לא הרווחנו… רק את החוויה! חם. אנחנו על כביש ראשי ללוס אנג'לס כי אין משהו אחר.

מזג האויר מתחמם באזור עד השיא בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אם עוצרים מתחילים לנטוף בתוך החליפות, וללבוש כפפות אחרי עצירה די קשה- אפילו כפות הידיים מזיעות, והקסדות לחות לגמרי.. הכביש עמוס עד כדי פקקים לאורך כל הדרך. יום ראשון, כולם חוזרים הביתה מסופ'ש. לקראת ערב אנחנו בעיירה מכוערת להפליא- הכביש הראשי מלא בעיקר במסעדות, ברור שהמקום מתפרנס מהעוברים בדרך. גרים פה 400 תושבים וחוץ מרחוב אחד נעים יותר, הכל נראה כמו מגורי העובדים בחווה. כמעט שלא היתה ברירה חוץ מלהקים אוהל בחנייה של משאיות, אבל פתאום אנחנו רואים מוטל פתוח שנראה אנושי ונכנסים. גדי 'מנחם' אותי- במקסיקו יהיו מקומות שתרצי שיראו ככה.. בבוקר ממשיכים בכביש המשעמם הזה- חוות קולטי שמש ענקית עם עמודים שמסנוורים בעוצמתם היא הדבר היחיד שהעיניים קולטות חוץ ממדבר. אני תוהה אם אין להם מים מתחת לאדמה- אולי הם יכולים ללמוד משהו ממו'פ רמת נגב? אנחנו עולים להרים- שינוי מיידי ודרמטי במזג האויר. דרכנו לשני אגמים, BIG BEAR ו ARROWHEAD. קצת מרחבים בין שתי ערים.. האזור 'מוכה' תיירות, זה אתר חורף בעיקר אבל גם עכשו מלא- קצת מאכזב, אין מקומות לינה ליד האגמים- רק ביער האורנים שמסביב. מה יש לעשות פה? שיט, דיג, אופניים בהרים, טיולים ביער. לא ממש מדבר אלינו.. חשבנו שנשאר פה יומיים אבל לא- נקדים להגיע ללוס אנג'לס ביום.

מאחר והזמנו מקום ליום ד', אנחנו מתמקמים בחניון RV- הקמפרים, ומקבלים משטח בטון לאוהל. יקר, אבל יש גם בריכה וג'קוזי, קפה ועוגה בבוקר, והבונוס- אנחנו כל כך קרובים לדיסני לנד שאפשר להסתכל על הזיקוקים בערב כאילו אנחנו שם. את יום רביעי אנחנו מעבירים בסוכנויות BMW. הראשונה היא זו שגדי קנה בה את הציוד לפני הנסיעה. אנחנו מקבלים הבטחה שיזמינו לנו לשבת מגפיים ונוכל להחליף את שני הזוגות- הם התגלו כלא עמידים למים, והזוג של גדי די מתפורר. החלטנו לא לקנות משהו באיכות טובה יותר בגלל שהמגפיים האלו נוחים מאד להליכה. במקום זה נקנה מגיני גשם כשיהיה צורך. בשבת יש גם ארוע במקום- בחור אנגלי שטייל כ 200 אלף ק'מ בעולם ובא לספר. הם כבר עושים מזה חגיגה של BBQ ומכירות- הסיבה העיקרית שבגללה באנו היא כסא. גדי רוצה לנסות להחליף את המושב שלו למושב מונמך. אנחנו כבר יודעים שזו הוצאה נכבדה- כ 600 $, אבל כנראה שכדאי לעשות זאת. המחשב של החנות מראה שאין להם במלאי אבל בסוכנות אחרת יש. המוכרת מציעה לנו לנסוע לשם כדי לבדוק ואם כן להודיע לה והיא תזמין כך שבשבת נוכל לטפל גם בזה. המחיר- 420$. נוסעים. מסתבר שגם בסוכנות השניה גדי היה במסע החיפושים שלו אחר אופנוע.. בודקים את הכסא ומחליטים לקנות. עושים לנו מחיר- 400$. בעל המקום תופס אותנו בחוץ, הוא כל כך מתלהב מהטיול שלנו, לוקח אותנו ומציג אותנו לפני המנהלים/ שותפים, שולח עובד להביא לנו חולצות של הסוכנות, בקיצור- מתייחס למה שנקרא OVERLANDER בכבוד- כמו שהחברה הזו מתיימרת לעשות! כל הכבוד! מפה אנחנו נוסעים לבית שלנו לשלושת הימים הקרובים ב HUNTINGTON BEACH. בעצם- החדר שלנו. הזמנו דרך AIRBNB חדר בבית של זוג בערך בגילנו. עולה כמו מלון ברמה הכי נמוכה בעיר, ומקבלים חדר ושרותים ואפשרות להשתמש בכל מה שיש- מטבח, מכונת כביסה, וכמובן- אינטרנט.. דבר ראשון אנחנו מכבסים את חליפות הנסיעה שלנו- כביסה רגילה עושים בכל קמפינג מסודר, אבל החליפות צריכות שטיפה במיים קרים אחרי שמפרקים את כל המגינים, ויבוש בחוץ, מה שלא התאפשר עד היום. הן בהחלט זקוקות כבר לניקוי.. האזור נראה חביב ביותר, 100 מטר מהאוקינוס, ננצל את המחר למנוחה בין החוף לבתי הקפה.. בעיירה השקטה והנינוחה הזו יש רחוב ראשי אחד שבו מרוכזות כל המסעדות והחנויות. טיול, ארוחה, טיול, קפה, אחר הצהריים מתקבצים על הטיילת עשרות רבות של מבוגרים עם גיטרות קטנות- יש קונצרט יוקלילי! כמו שירה בציבור, אבל השרים גם מלווים את עצמם.

ילדה שרק היום קיבלה את הכלי שלה מסבירה לנו שיש המון תלמידים ומדי פעם הם עושים מן קונצרט כזה עם המורים. חביב ביותר. אנחנו חוזרים עם בקבוק יין לבית של מייק וג'ינג'ר, הם מדליקים מדורה במרפסת (על מתקן שדומה לסאג' הפוך) ואנחנו מפטפטים קצת. הוא מתכנת שעובד עבור חברה גרמנית, היא קואוצ'רית לסגנון חיים בריא. נישואים שניים, לו יש בן גדול ולה בן ובת שכבר גמרו קולג'. חיים בעצם לבד עם חתולה, כמעט לא יוצאים מהבית כי לא צריך. חיים שקטים מאד, לדעתנו על סף שעמום, אבל מי אנחנו שנשפוט… למחרת שוב אנחנו מטיילים קצת בחוץ, הרבה זמן לשבת לתכנונים עתידיים ועבודת מחשב. בערב אנחנו אוכלים ביחד. הם מתכננים ערב עם השכנים בתחילת אוקטובר בסגנון אוקטובר פסט, מייק עסוק בכתיבת הזמנה שכל התפריט שלה בגרמנית, ג'ינג'ר מתאמנת באפיית לחם פומפרניקל- אנחנו טועמים את הנסיון הראשון- לא רע בכלל. היא עובדת במטבח על נסיונות של תבשילים במשך שעות, מוסיקה ברקע, ובכל הבית דולקות מלא מנורות קטנות לאווירה. שבת בבוקר אנחנו מתארגנים ליציאה מוקדמת יחסית, רוצים להגיע באחת עשרה לפגישת מועדון BMW בעיקר כדי לנסות לדבר עם אנשים ולשמוע טיפים לטיול. אין כל כך הרבה אופנוענים במפגש- כמה עשרות בודדות, בחור דובר עברית שגר פה כבר הרבה שנים נותן לנו מסלול ליום טיול לסאן דיאגו שלא על הכביש הראשי. האנגלי שבא לדבר נותן הרצאה של למעלה משעתיים על הנסיעה שלו באפריקה. אנשים מתרשמים ואנחנו מתרגשים. התמונות והסיפורים כל כך חיים אצלינו, לי זה עושה חשק לחזור שוב! ממש געגוע.. אחרי ההרצאה אנשים ניגשים לקנות ספרים שהוא כתב על הטיולים. רב האמריקאים בכלל לא יודעים שיש עולם חוץ מארצות הברית, אפילו בין האופנוענים- רובם המכריע מטיילים פה, מקסימום עולים לקנדה או יורדים למקסיקו. כשאנחנו ניגשים להגיד לו שלא נקנה ספר כי אנחנו בטיול הוא ממש מתרגש- אומר שלדעתו הלך הרוח האמריקאי משתנה לאט ויש לאנשים יותר סקרנות לצאת לעולם. מקווים בשבילם! דרך אגב- BBQ זה המבורגר בלחמניה, אם דמיינתם אסאדו, כמו שאני דמיינתי- ממש לא.. מכאן אנחנו נוסעים לבקר את פיליפ. בן דוד של אבא שלי, בשנות הששים המוקדמות, קרדיולוג שגדל בניו יורק וכבר 20 שנה חי פה. רואים אותו בערך פעם בעשור, כשהוא בא לארץ או כשאנחנו פה. מי יודע אם תהיה עוד הזדמנות, למרות שהוא חושב בשנים הקרובות לבא שוב לארץ. הוא גר בשכונה מפונפנת ושקטה (לא הצלחנו לזהות אם זה בל-אייר או משהו ליד), בבית גדול ועם הרבה פוטנציאל, רק הוא ומנסי החתולה. כמובן שאנחנו משוגעים בעיניו. הוא לא מרשה לי לצאת יחפה למרפסת, ולמזלינו נראה לו שעישון אפילו יותר מסוכן מנסיעה באופנוע, אז עברנו רק חקירה קצרה בעניין תקשורת ומצבי חרום.

בערב יוצאים ביחד למסעדה ולטיול בדאון-טאון. אזור של חנויות, מסעדות ובתי קפה- מאד יפה ומושקע. פיליפ מתעקש להזמין אותנו, מבטיח שכשיבוא לארץ הארוח עלינו.. בבוקר אנחנו, כרגיל, קמים מאוחר. עוברים איתו על מקומות שכדאי לראות בדרך, הוא מסרב להצטרף לטיול- אומר שכבר ראה הכל. תמונת סיום, ואנחנו בדרך. כביש 74 לוקח אותנו קצת מזרחה, הדרך עוברת בין גבעות עד אגם שנראה קצת מלאכותי- הוא לא. נכנסים לאכול משהו בשוק מקומי- כולם- המוכרים והקונים (וגם המוצרים לדעתי), וגם המוזיקה- מקסיקנים. הם אולי גרים פה שנים רבות, אבל נשארו כשהיו. גדי אומר שההבדל היחיד בין פה למקסיקו הוא שפה אוספים את כל הזבל… המשך הדרך בחזרה לחוף האוקיינוס עובר בין מטעים, גבעות מיוערות ובתים מפוזרים פה ושם. כמה ירידות יפהפיות בין הגבעות, באמת יום טיול מוצלח. אנחנו שוב על הכביש המהיר בדרכנו ל ENCINITAS. חברים של מחותנינו- משפחת בן-אור גרים פה, ובין נחיתה להמראה הזמינו אותנו להתארח כמה שנרצה. את מארק אנחנו לא פוגשים- הגיע יום לפני ונסע שוב לפנות בוקר. לינדה חזרה היום מקוריאה ובכל זאת מקבלת אותנו בחיוך גדול, לוקחת אותנו לטיול רגלי על חוף האוקיינוס שמשתרע ממש 100 מטר מהבית. הם גרים בבית עם המון פינות חמודות ומפתיעות. כיף להתארח פה. בערב אוכלים עם לינדה ואמה- הבת הצעירה- ארוחת 'שאריות', מפטפטים קצת- לינדה ומארק למדו שניהם בבאר שבע ושתי בנותיהן הגדולות נולדו בארץ. העברית בהחלט שגורה, אבל אנחנו נשארים באנגלית.. יום שני הוא יום חופש- LABOR DAY, אנחנו נוסעים ל SAN DIEGO לתערוכת פסלי חול. כל הסופ'ש האחרון הוקדש לתחרות בינלאומית של פסלים מכל העולם ויש פה עבודות מדהימות. המוני אנשים, פקקים ומחסור בחנייה, בהחלט יום חג. ברציף אחר עומדת נושאת מטוסים, אבל עד שהגענו כבר לא מעלים אנשים לביקור. פעם אחרת.

גדי קצת מתעצבן לפעמים מזה שאנחנו לא מספיק מאורגנים, לא תמיד יודעים על ארועים ומקומות שכדאי לבקר, מאחרים לקום בבוקר. קשה לי להתרגש מחוסר שביעות הרצון שלו. אני בחופש מוחלט! לא אכפת לי מה נספיק ומה לא, מה נפספס ומה נמצא במקרה, מתי נגיע ומתי נעזוב. אני מסרבת להלחץ. ניגוד מוחלט לעשור האחרון, מה טוב! חוזרים לארוחת ערב בבית- אמה והחבר שלה ג'וש מבשלים ארוחה למופת. הבאנו בקבוק יין, לא נעים לנו סתם להתארח.. בוקר  יום שלישי- כולם חוזרים לשגרה. אנחנו משכימים לקום, תשע וחצי כבר על זורו. הכיוון TECATE, MEXICO.