רואנדה נגמרת לנו מהר משחשבנו… היעד היום הוא מוזיאון ארמון המלך. ניאנזה היתה מקום מושבו של המלך עד קץ המלוכה ברואנדה, והיום יש במקום שחזור של הבקתות ומוזיאון. אבל קודם צריך להגיע! גוגל מציע לנו דרך שתמשך שעה וחצי, נשמע בסדר. הדרך החלופית הרבה יותר ארוכה ועושה סיבוב גדול. יוצאים. אופס.. אחרי כמה דקות נסיעה נגמר האספלט. לא נורא- הדרך רחבה ומסודרת- נראה שהכביש הסלול יגיע בקרוב. מסביב ירוק נקי ומקסים כמו תמיד. כפרים קטנים, חקלאות, אופניים. רק שהדרך מתחלפת ( זמנית?) והופכת להיות שביל קצת משובש. לא נורא. תכף יתחלף שוב. תכף. מתי זה תכף?? גדי מאושר- אין בעיה- רק תשחררי את הידים, הילוך שני בלי הרבה גז, ותסתכלי קדימה לבחור איך לנסוע- ממש קלי קלות! אם בכביש אני רוכבת קדימה כדי שהמהירות תהיה בשליטה שלי, בשטח גדי מוביל- נותן הוראות ועצות, ואני משתרכת מאחריו. נפילה קטנה טפשית למדי, ממשיכים. פתאם נראה שחזרנו לדרך הרחבה והטובה, אבל זה לא לאורך זמן, ושוב אנחנו בשביל לא נחמד. זה לא שטח קשה עם אתגרים בלתי אפשריים, אבל מצריך ממני ריכוז ומאמץ קצת יותר מדי. הנשימה כבדה, כולי מכוסה זיעה, אבל הידיים חופשיות כמו שהמדריך מבקש, ומדי פעם אפילו מצליחה לצחוק מתחת לקסדה. שתי עצירות קצרות למנוחה- אחת מהן כשעדר של ילדים רעשניים רודף אחרינו- רק שלא ינסו להחזיק את האופנוע כשעשוע… בסוף- אחרי שעתיים וחצי בלתי נגמרות- אנחנו עולים על הכביש- עוד 3 דקות נסיעה ואנחנו בחניה של הארמון. מצבנו הפיזי הפוך- גדי מחייך ומרוצה עד הגג, אני בקריסה, החולצה רטובה לגמרי, חייבת לשבת!

בכניסה יש מקום גדול לשבת עם קפה חזק, חנות מזכרות, שרותים- הכל במבנים עם גג מסורתי מקש בנוי להפליא. לוקח לי כמעט שעה לחזור לעצמי. יוצאים לסיור במוזיאון- מצמידים לנו מדריכה (הפעם במחיר הגיוני..) ואנחנו הולכים לראות 3 בקתות משוחזרות- זו ששימשה למגורי המלך, בקתת החלב ובקתת הבירה. הסיפורים מעניינים והמדריכה מצויידת גם באנגלית טובה וגם בחוש הומור… אחרי הביקור בבקתות הולכים לחצר הפרות הקדושות. מרשימות ביותר! הן שימשו רק לחלב, והיו נקברות בסוף חייהן. היום מטפחים פה עדר קטן מאותו זן. התחנה השלישית היא ביתו של המלך המודרני יותר, נבנה בשנות השלושים של המאה העשרים והוא בנוי בצורה המסורתית- חדרים שלכל אחד מהם יש כניסה מהחזית וכניסה נוספת מהחצר הפנימית. יש בארמון מעט רהיטים וחפצים מקוריים- חלק גדול נבזז בתקופה של רצח העם. היה שווה עצירה, נשארים לארוחת צהריים וממשיכים אל תוך העיר- ניאנזה גדולה, מטופחת ומודרנית במידה. מלון קטן עם ארוחת ערב טעימה. הכל טוב!

בוקר סגרירי- שוב- השמש יוצאת מהעננים מאוחר יותר, ומזג האויר תמיד נהדר לרכיבה וטיול. חשבנו להמשיך מכאן למקום של רון וייס על שפת אגם בוגסרה. המקום נראה מקסים בתמונות, אמנם דרך עפר של כמה קילומטרים, קטן עלינו… הזדמנות לנוח יומיים במקום שלו. בדיקה נוספת- אין ווי פי. לא נעמוד בזה. מוותרים בצער. הרכיבה כרגיל נעימה- כבישים טובים, מזג אויר נהדר, והתנועה איטית כמו שאני אוהבת! בצד הדרך קולטים 'מפעל לבנים'. גדי עוצר לצלם, כמובן שמיד מיהו עולה בריצה. גדי שואל אם אפשר להתקרב ולהכנס. בטח! יורדים מהכביש לדרך קטנה שמובילה למקום, איך שאנחנו מחנים את האופנועים כבר יש עשרה ילדים מסביבנו. הלבוש שלהם מרופט, אבל לא נראים מסכנים. שלשה קטנים מתקרבים עם גלגל ומוט- משחק מקובל שאצלנו נעלם מהנוף. גדי מבקש רשות לנסות. כולנו מתגלגלים מצחוק לראות את הכשלונות שלו.. אנחנו נכנסים לראות את העבודה- קודם חופרים ערימת בוץ, אחר כך יש את אלו שמכינים את הבלוקים בתבנית ומסדרים ליבוש. משם עוברים למגדל ענק של בלוקים, מסודר כמו פירמידה קטומה. למטה יש פתחים שלתוכם דוחפים שברי גזעים ומבעירים. האש דולקת כמה ימים, ומשאירים עוד כמה ימים להתקררות. פועל יכול לעשות כ 400-600 לבנים ביום. השכר של פועל פשוט- 2500 פרנק רואנדי ליום. זה פחות משני דולר. ומי שיש לו עבודה שמח מאד- באזורים החקלאיים לא תמיד יש. למרות שקצב העבודה שלהם יכול להוציא מהדעת את מי שבא מתרבות מערבית, הם עובדים קשה מאד.

ברואנדה אסור שימוש בשקיות ניילון (איכות סביבה), אך יש שימוש מצוין לנילון שכן מסתובב פה- כדורגל איכותי! ממשיכים בדרך. כשמתקרבים לעיר הגדולה התנועה נעשית צפופה יותר, וכל משאית גורמת לפקק תנועה. אוטובוס שעולה באש סוגר את הכביש- אנחנו בעקבות האופנועים המקומיים מצמצמים ועוברים לראש הפקק, יוצאים עם הנחיל ומשאירים את המכוניות מאחור. הכבישים צרים- יש 2 נתיבים, ושוליים שמאפשרים תנועה להולכי רגל ואופניים, כשמכונית נתקעת- אין לאן להזיז, והכביש נשאר עם נתיב אחד. אף אחד לא מתעצבן/צועק/ מקלל- מקבלים הכל בשלווה. קצב אפריקה! עצירה לקפה במקום של עזיזי. זהו מרכז לאמנות מקומית שהוקם על ידי אמריקאי- רואים את זה בתצוגה המאורגנת ובשילוט שקורא לקנות, לתרום ולעזור למקומיים. השומרת בפתח רוצה לנקות לנו את האופנועים- אני מוותרת בחיוך- זה לא יעזור להם..

בהמשך הדרך- חגיגה גדולה. עוצרים כמובן. יש חתונה בכפר. קהל גדול לבוש יפה, מוזיקה וחבורת נשים רוקדות. כשאנחנו עוצרים מתקהלים סביבנו מלא אנשים- אלו לא האורחים, רק תושבי הכפר שלא בחגיגה. 2 משפטים קבועים- תן לי כסף, וגם- אני רעב. אנחנו לא מתייחסים- נהנים קצת מהארוע ויוצאים שוב לדרך.

הזמנו מקום באחד האזורים היותר טובים של קיגלי, אבל כשמגיעים אין שילוט. הכתובת- רק רחוב, בלי מספר. הצלחנו למצוא בחור שמבין אנגלית והוא מפנה אותנו לבית מסוים. כל הבתים פה גדולים מאד, וכנראה שחלקם משמשים לארוח. הגברת שמקבלת אותנו- קצת בחוסר רצון- לוקחת אותנו לדירה ומזעיקה את העובד שהיום בחופש להכין את המקום. היא ומשפחתה גרים בקומה תחתונה, שתי קומות מעל יש דירות שמושכרות לתקופות ארוכות- בעיקר עובדים שמגיעים מחו"ל. 1000 דולר לחודש לדירה מרווחת ומצוידת היטב. כולל מכונת כביסה שאני ממהרת לנצל. אנחנו שואלים על מקום לאכול- היא אומרת שלא צריך- אפשר להזמין כל דבר שרוצים. אבל צריך טלפון מקומי… היא מזמינה עבורנו- הרגשה שהיא עושה לנו טובה בחוסר חשק. קפה. בקבוק יין. 2 מנות ממסעדה סינית. כל דבר יגיע ממקום אחר, שליח אחר, זמן אחר. אחרי שהיא עוזבת אותנו אני נזכרת שאין לי מספיק סיגריות. גדי קורא לבחור שרק עכשו גמר לסדר מיטה ולהביא לנו מים, נותן לו כסף ומבקש שיקנה. הבין. הביא. עכשו הכל טוב. מחר נחפש מקום שיותר מתאים לנו… גדי טוען שהגברת מונעת מרגשי נחיתות. היא סיפרה שעבדה בשרות הדיפלומטי 8 שנים, ולכן נסעה הרבה- גם לאירופה. אנחנו משלמים במזומן- היא אומרת שרואנדה בתהליך ללא מזומן- רק בטלפון או אשראי. אומרת שאף אחד לא מדבר אנגלית. כאילו היא חיה בבועה של השכבה העשירה ולא מקבלת את העובדה שרב המדינה שלה חיה חיים אחרים. לגמרי בעיה שלה.

באמצע הלילה התחיל גשם מטורף, אבל בבוקר- כאילו כלום! האדמה מעט לחה, כמה טיפות עדיין על האופנועים, אבל אין זכר למים מלבד זה. קבענו לצאת לשיט בין האיים, הדברים שלנו ישארו בחדר עד שנחזור, ואחרי ארוחת הבוקר סדריק כבר מחכה לנו. הוא המדריך, ולסירה יש גם משיט. כולם צריכים להתפרנס.. יש באגם יותר ממאתיים איים, בצד של רואנדה 59- השאר נמצאים בקונגו. אגם קיבו הוא חלק מהשבר הסורי אפריקני, עומקו 500 מטר וכמעט שאין לו חופים רדודים. האיים הקרובים לעיר קיבויו קטנים ולא מיושבים. רק אחד היה מיושב אבל בגלל מחסור במים, חשמל ושאר שרותים התושבים עברו לגור בכפרים ורק באים לעבד את האדמה. יש מטעי בננות, עצי מקדמיה ועוד גידולים. אי אחר משמש בעיקר למקומיים שבאים לעשות מסיבות. אי הקופים- יש בו להקה שהובאה ממקום אחר ועם קצת מזל אפשר לראות אותם, והאי הרביעי מאפשר טיפוס לפסגה (סדריק ממליץ לעלות עם מקלות) לראות את הנוף והאיים מסביב. הדרך למעלה עוברת דרך מושבה של עטלפי פירות- מקסים! סדריק לא מפסיק לספר ולדבר- ממש מעניין, כל מיני סיפורים על התרבות המקומית והחיים באזור. שעתיים וחצי רגועים ונעימים!

חוזרים להתלבש וממשיכים- היום נסיעה קצרה, 70 קילומטר, שעה וחצי… שוב אותם כבישים- עולים, יורדים ובעיקר סיבובים. הולכי רגל ואופניים עמוסים, מדי פעם מרכז כפר עם כמה חנויות. פנינו לכפר ילדים מעל האגם, יורדים מהכביש לדרך עפר- בכניסה תחנת דלק ומסעדה קטנה- ממלאים את המיכלים והבטנים, ונוסעים לכיוון המקום שלנו. הדרך בסדר, לא מאד משובשת, עוברת בתוך כפר, מה שכמובן נותן למקומיים דקה הפוגה כדי לנעוץ בנו עיניים. פה ושם כמה עצים שמונחים מעל מעבר מים- חלקם מאתגרים יותר… בכניסה לכפר הילדים עוצר אותנו פרינס. הוא מנהל המקום, מחכה לנו כבר ואומר לנסוע אחריו. עוד כמה מאות מטרים של דרך לא משהו, ואנחנו מגיעים לבנין שמשמש לאירוח. חוץ מאיתנו יש 3 רוכבי אופניים- שניים מקומיים ואחד מאירלנד- רוכבים מטנזניה עד דרום רואנדה. המקום נותן ארוחת ערב, לינה וארוחת בוקר. עד הארוחה פרינס יושב איתנו ומספר על ההיסטוריה של רואנדה. מסתבר שהמתח בין השבטים היה קיים תמיד, הקולוניאליזם רק העצים אותו מאד. מזל שראינו את הסרט 'מלון רואנדה' לפני שבאנו- הסיפור נשמע הרבה יותר מסודר עכשו. ארוחת הערב מוכנה- מחר בבוקר נשב איתו שוב כדי לשמוע את סיפור המקום. האינטרנט בקושי מתפקד, אבל התעדכנות קצרה ממה שקורה בארץ הכרחית. הידיעה על רום ברסלבסקי שהתפרסמה היום מערערת אותי לגמרי- לא מצליחה להרדם.עד שכבר נרדמתי, שלוש וחצי בלילה אני מתעוררת שוב. עירנות מלאה והבטן מתהפכת- משהו בטח קורה עכשו, האינטרנט הפסיק לתפקד, נדמר לי הטיול? נרדמת וגדי נותן לי לישון מאוחר. תשע בבוקר- הרוכבים כבר מזמן עזבו, ארוחת הבוקר קרה, והיד שלי רועדת עם הקפה והסיגריה. מזל שפרינס מגיע ומתחיל לדבר בלי הפסקה- הראש מפסיק להתערבל… פרינס מספר על התרומות שהוא מנסה לאסוף, על התהפוכות שהמקום עבר מבית יתומים אחרי רצח העם ועד היום שהוא מתפקד כבית ספר תיכון לחקלאות. הוא לוקח אותנו לסיור בבית הספר- הגידולים, הבניה של חדרים נוספים שהם עושים בעצמם, והגאווה הגדולה- שתי חממות שנתרמו והם מגדלים בהם עגבניות ומלפפונים לשיווק בעיר הגדולה. מנהל בית הספר והאחראי לחממות שבא מקמרון מצטרפים אלינו. הידע, מערכות ההשקיה- איך לא- ישראלים. מסתבר שעד לפני שנתיים סטודנטים מצטיינים מרואנדה היו חלק מתכנית ההשתלמות החקלאית שגם אנחנו נהנים ממנה.. העברנו איתם שעה מאד מעניינת והבטחנו להיות בקשר!

אנחנו ממשיכים בדרכנו, חוזרים לכביש ויורדים דרומה בדרכים דומות. ברגע שעולים על הכביש, הכל סלול היטב, עם שולים רחבים להולכי הרגל, אני צריכה הפסקת סיגריה. ברור שבכל מקום שנעצור תהיה התקהלות… ילדים, צעירים, וגם נשים. אחת מהן- אחרי קצת אלכוהול לפי הריח- אמיצה יותר, ומתחילה לדבר איתנו. אנחנו לא מבינים כלום, היא וגם האחרים לא מדברים מילה אנגלית, אבל כולנו יחד מנהלים שיחה מאד משעשעת . כמובן שגם המילה מזונגו משתרבבת. (אדם לבן). רואים שהיא מתה לגעת בזקן של גדי… מבקשת סיגריה. עושה את עצמה נעלבת שאני מציעה אחת- לוקחת שלוש. צילום למזכרת.

ממשיכים. בדרך הרבה מטעי קפה, ובמרכזים נשים מפזרות קפה לייבוש. באחד העיקולים- מקום גדול ומסודר לייבוש קפה וגם חנות קטנה לשתות. אפשר לעשות סיור במטע אבל אין לנו סבלנות. כבר היינו פעם וסביר שאין חדש בנושא הזה.. מסתפקים בצילומים.

בכל הדרכים מלווה אותנו סופיה. זה השם שהמקומיים נתנו למצלמת המהירות. היא מוצבת בכל הכבישים, וצילום שלך עובר על המהירות המותרת ישר הופך לקנס שאפשר לשלם דרך האינטרנט- הקידמה בתפארתה. מלבדה הנוף האנושי הרגיל- לא משתנה. הפעם מלבד כל הקפה אנחנו רואים גם משאית שמעמיסה קני סוכר- עד עכשו ראינו רק אופניים עם כמויות בלתי נגמרות שלו. אפשר להגיד שבאחוזים יש יותר משאיות של שתיה קלה ובעיקר של בירה מכל דבר אחר.

אנחנו נוסעים לכיוון הפארק nyungwe זהו יער גשם עצום- אחד השמורים באפריקה ויש בו מסלולי הליכה רבים. מחפשים מקום לינה לפני הכניסה- אני לא רגועה, צריכה מקום עם אינטרנט. יורדים מהכביש לשביל שמוביל למלון- לפי הכניסה למלון אפשר לנחש שזה לא התקציב שהתכוונו אבל אני לא יכולה להמשיך. ארוחה קלה במסעדה. ממליצים לנו להזמין את ארוחת הערב מראש כדי שלא נצטרך לחכות יותר מדי. כנראה קיבלו תלונות בעבר… יש פה עוד זוג אנגלים ושתי צעירות וכמובן- אין ספור אנשי צוות, כולל כמה שפתחו נגריה במקום. בסוף הארוחה לוקחים מאיתנו הזמנה לארוחת בוקר. יעילות. בוקר חדש ואנחנו נוסעים לכניסה לפארק, יש מלבד הכניסה הזו עוד מרכז מבקרים באמצע הפארק, ממנו יוצאים רב הטיולים ולשם אנחנו מכוונים. בבית הקפה המכונה בתיקון- ייקח לפחות 20 דקות.. לא נשתה. הבחור שמקבל אותנו מסביר על השבילים האפשריים, אנחנו מעוניינים בשביל הקנופי- גשרי חבלים תלוים מעל היער. אין בעיה- מצמידים לך מדריך לבערך 3 שעות (אי אפשר בלי) וזה יעלה לכל אחד רק 150 דולר. הגזמה פראית. מאחר וזה לא טיול חיינו, חיות ביער כבר ראינו די, וגשרים כאלו יהיו בעוד מקומות- מוותרים על האטרקציה המפוקפקת בלי נקיפות מצפון. ממשיכים ויוצאים מהפארק לנקודת הלינה הבאה- מקום ארוח מאד אותנטי, מבנים קטנים כמו בתי המגורים של המקומיים, נקי ומסודר- על המקלחת לא נרחיב. יש מרפסת רחבה מול הנוף, יפה פה. אוכלים צהרים, ומזמינים מראש ארוחת ערב. למקום מצטרפת משפחה בלגית- האבא עובד באפריקה, האמא ושלשת הבנות פעם ראשונה- הם מוקסמים מהכל. מאוחר יותר יגיע גם גבר בודד, לפי היומן של המקום זו תפוסה נכבדה מאד יחסית לחודש האחרון. בערב קר. אפילו מאד. במסעדה הדליקו אש כדי שיהיה נעים. בהחלט ארוחה רומנטית…

בוקר על שפת אגם מוהזי, יפה ושקט! אותו אגם שראינו מהמטוס בהגעה. יפה גם מקרוב! ⁹יש רק עוד שני זוגות במקום חוץ מאיתנו- העונה טרם התחילה? ארוחת הבוקר קצת יותר מאתמול, לא משהו לספר עליו.. יוצאים לדרך- חזרה באותו שביל עפר עד הכביש הראשי- בהחלט רכיבה נוחה! הכפר שעוברים דרכו מטופח ונקי, יש כמה נקודות חלוקת מים- ילדים, מבוגרים, נשים- כולם סוחבים ג'ריקנים של מים לשתיה. לאורך הדרכים נראה רוכבי אופניים שלוקחים עליהם גם 8 ג'ריקנים- לדעתי זו העבודה שלהם- להביא למי שלא רוצה או יכול להתאמץ… אנחנו עוצרים באתר בניה. השיטה פשוטה- חופרים אדמה, מכינים לבני בוץ, ובונים במקום. יש כעשרים אנשים ונשים שעסוקים בבניה, תוך כמה ימים מרימים בית. יש גם בניה בלבנים מוכנות שרופות, יש גם בטון, אבל הרב פה מבני בוץ. אין כמעט מכוניות ואופנועים בדרך- כולם הולכים ברגל, פה ושם אופניים. שקט. חוזרים לכביש. מלבד העובדה שזה אספלט עם שוליים שגם הם נוחים לנסיעה, הנוף נשאר דומה. גם תנועת המכוניות לא רבה- יש הרבה משאיות וגם האופנועים התרבו קצת, אבל רב התנועה פה היא ברגל ובאופניים. דברים שבמרחב הכפרי אצלינו כבר לא רואים..

לאורך הדרך חקלאות קטנה, הרבה נקודות חלוקת מים, גם להשקיית החלקות. עובדים קשה פה, אבל בקצב אפריקה. מחפשים מקום לקפה, יש מרכז גדול עם חנות תוצרת חקלאית ולידו גלריה וחנות עבודות יד. השלט הגדול מסביר הכל- אנחנו 45 ק"מ מהכניסה הראשית לפארק הגדול. כמו הקרוגר בדרום אפריקה, רק קטן יותר ופחות הומה. אנחנו לא נכנס- אי אפשר עם אופנוע. נשאיר את זה לטיול עם נכדים… מנוחה קצרה וממשיכים. מהירות הנסיעה המותרת נעה בין 60 ל 80, כך שהקצב איטי גם בכביש. יש לנו שעה ורבע ואנחנו מתחילים להרגיש רעב- זמן לחפש משהו לאכול! לא קלטנו עדיין מסעדה מקומית- אולי אין דבר כזה? עוצרים במרכז של חנויות ומיד מתקהלים סביבנו מלא אנשים. יש חנות מכולת- הארוחה שלנו היא עוגיות ומיץ תפוחים. גדי מביא מהחנות ליד תה נחמד. הסבר תרבותי- במערב אתה לא נועץ עיניים באנשים. כאן הם יכולים לעמוד סביבך ופשוט להסתכל דקות ארוכות.

עוד חצי שעה נסיעה ואנחנו כבר במלון שהזמנו. יקר לתקציב מטיילים, זול ביותר יחסית למחירים בארץ. נצטרך להתאפק יותר כדי לשמור על מסגרת התקציב שלנו…

המלון מערבי בכל קנה מידה. בערב אנחנו מתחילים לחפש מלון למחר כי יש אינטרנט- לא הצלחנו לקנות סים מקומי… חייבים להכנס למסגרת תקציב של טיול. ממש באזור שמורת הוולקנוס- ביתן של הגורילות- מצאנו מקום קטן ויותר "מקומי" גם בכסף. מזמינים. הדרך כמו אתמול עוברת בעיקר בין כפרים. אנחנו בהרים כך שהחקלאות כולה בטרסות- הכל כל כך ירוק ונקי! כל כמה קילומטרים יש מרכז- חנויות קטנות, לפעמים תחנת דלק, במרכז כזה קצת יותר גדול יש גם מקום לשתות קפה. וכמובן- כולם נועצים עיניים. למרות שהנסיעה איטית מאד אנחנו לא סובלים- כל הזמן יש מה לראות וזה מעניין! תנועת מכוניות כמעט ואין, יש הרבה משאיות אבל הכבישים מלאים בעיקר באופניים (ישנים מאד..) והולכי רגל. כולם כמעט סוחבים משהו. מים, קני סוכר, מיטה, שק תפוחי אדמה, ובננות. 3 ראשים של בננות על אופנים זה נורמה. עוד בולט- ילדים הולכים לבד. אנחנו צוחקים- הנה מרים הולכת לצרכניה. והנה שלוש מרים ויערה מובילה אותן הביתה. מדי כמה זמן שדה ענק של תה- מרשים ביותר!

העיר בכניסה לפארק – kinigi- הומה כמו עיר גדולה. בהוסטל שהזמנו המסעדה לא פתוחה, וחמור מכך- אין אינטרנט. מתנצלים והולכים לחפש מקום אחר. ממש קרוב יש מקום ששיך לבחור אנגלי- הוא מתנצל- אין לו מקום היום. שולח אותנו חזרה לעיר. מקום אחד נראה בנוי היטב, יש 3 סוגי חדרים- המחיר לפי גודל החדר, אבל לא מוצאים מפתח לחדר הגדול. אני הולכת לראות את הבינוני. יש חניה, יש מים חמים למקלחת (שנראית כמו עזה), יש ווי- פי, אבל החדר חשוך ולא מאוורר- יש גבול לוויתור שאני מוכנה לעשות.. עוד יותר במרכז, אפילו עומד שוטר בצומת, מקום נוסף עם מסעדה, עם ווי פי, המקלחת עדיין כמו בעזה, אבל החדר מרווח ומאוורר. לקחנו. הבחור מלווה אותנו לחנות לנסות לקנות סים. אי אפשר. רק במשרדים הראשיים תיירים יכולים לקנות. לוקח אותי לקנות סיגריות. המוכרת שואלת כמה. סיגריות מקומיות מוכרים בבודדת. קופסא- יש רק דנהיל. אני שואלת את המלווה שלנו איך זה שלא מעשנים פה. הוא אומר שהרואנדים ביישנים ועישון בציבור נחשב לא טוב. מעשנים רק בבית, בפרטיות.

ברגע שיוצאים לרחוב, מלבד אלה שעומדים ונועצים עיניים, יש את האמיצים שניגשים ומתחילים לדבר. גדי חושב שהם רוצים למכור משהו- הדרכת טיול למשל. לי נדמה שהם אומרים את האמת- הם רוצים לתרגל אנגלית. כל אחד פותח בהסבר על מה הוא לומד- אחד מספר לי שהוא יהיה מדריך תיירים, אחר רוצה להיות רופא. הם מבקשים טלפון כדי שיוכלו להתכתב בווטסאפ. בינתיים אני מסכימה. מוזר ביותר וחוזר על עצמו- כולם פונים אלי ולא אל גדי… יושבים לאכול במסעדה במלון שלנו- קר!!

בוקר סגרירי וקריר. ויתרנו על ארוחת בוקר- ממילא היא לא ממש לטעמנו. שותים קפה ויוצאים לדרך. פנינו לכיוון אגם קיבו- הגדול באגמי אפריקה, וגם הגבול עם קונגו. הנסיעה בהרים לא מאתגרת בגלל המהירות הנמוכה, מעט מאד מכוניות, הרבה משאיות שצריך לעקוף, וכמות בלתי נתפסת של הולכי רגל! יום ראשון- הרבה לבושים חגיגית בדרכם אל או מהכנסיה. הכנסיות פשוטות- מבנה מרובע גדול, בדרך כלל מצויר עליו צלב ולא בנוי מעל. הן בנויות על גבעה ומלאות אנשים. מחפשים מקום לעצור לארוחת בוקר, אבל כנראה שאין דבר כזה. גם לא קפה. כל עצירה כזו מלווה בהתקהלות ומבטים נעוצים. פה ושם מישהו מבקש כסף- בהתחשב בעדינות וביישנות שלהם זה כנראה מעשה מאד חצוף… כבר צהריים ואנחנו ממש רעבים. עוצרים במרכז קטן באחד הכפרים וגדי יורד לקנות אוכל- כל דבר שנכניס לפה יהיה טוב עכשו. אנחנו דוחפים את הקניות למעילים ורוכבים הלאה- למצוא מקום קצת פחות הומה לאכול. בצד הדרך, פיסת עשב לשבת, ורק ההולכים עוצרים להסתכל. זקן אחד רואה אותי עם סיגריה ובא לבקש. אני נותנת לו ומציעה את המצית- הוא לא יודע מה לעשות איתו. מדליקה לו- הוא מודה ורואים שנהנה! אמנם אמרו לנו שכולם מדברים אנגלית או צרפתית גם בכפרים, אבל זה בערבון מוגבל… מעט מסוגלים לשיחה באנגלית וגם אז- קשה לפעמים להבין בגלל המבטא, ולא תמיד מבינים מה שאנחנו אומרים.

יורדים ברכיבה לכיוון האגם, מזג האויר התבהר אבל ממש לא חם. גדי מתפעל מהלוגיסטיקה- מנסה לתפוס כמה שיותר תמונות. זה מסובך- צריך לעצור, לשלרר את הטלפון, ולהספיק לתפוס את מה שהתכוונת.. נוסעים על שפת האגם- שוב, הכל ירוק נקי ומטופח. המקום שהזמנו קטן וחמוד- נראה שאנחנו האורחים היחידים. אין פה מה לאכול, אבל כמה דקות הליכה לכל כיוון יש מלון גדול יותר עם מסעדה. מעבר לכביש האגם, יש מדרגות ירידה למים- לא בטוח שננצל אותן. הטמפרטורה די יציבה- 22-25 מעלות, רב הזמן מעונן, למזלנו לא ירד גשם. זו העונה היבשה אבל תמיד יש סיכוי לגשם פתאומי. החלטנו להשאר פה יומיים- מרגישים שרואנדה תגמר לנו מהר מדי… אחר הצהריים הולכים לשתות בירה במלון משמאל- המון אנשי צוות, אפס אורחים. המלצרית מתקשה להבין שאנחנו רוצים beer ולא beef. מזל שיש שמשיה ענקית שכתוב עליה הייניקן! ברור שברגע שיוצאים מדלת המלון מישהו יבוא לדבר איתנו. ביציאה הקצרה הזו פעמיים הציעו לנו סיור בסירה לאגמים… בשש כבר מתחיל להחשיך, בשבע יהיה חושך מוחלט. שש וחצי אחרי מקלחת טובה (מגבות מזעזעות) הולכים למלון מימין. בהתחשב בקצב שלהם נקבל את הארוחה בשבע וחצי. יש עוד כמה שולחנות מלבדנו ושוב- המון אנשי צוות שמסתובבים בחוסר מעש. האוכל מגיע אחרי שעה ורבע, אבל טעים! הזמנו גם מנה אחת של תבשיל מקומי- בשר ברוטב עם תפוחי אדמה ובננות. הבננות לא מתוקות כמו שאנחנו מכירים. טעים מאד.

יום חדש- שוב סגרירי. השמש תציץ בטח עוד כמה שעות. מביאים לנו ארוחת בוקר לחדר- חביתה ולחם ספוג חמאה, מיץ פסיפלורה וגזר, 2 בננות וקנקן קפה. טעים ומספק. הבחור מאד שרותי במובן החיובי של המילה! אנחנו מבקשים שיביא לנו קנקן קפה בעוד שעתיים- מתכוונים לרבוץ במקום ולעבוד קצת היום. שואלים על הסיור באיים והוא ממליץ על סדריק- אחד מהשניים שדיברנו איתם אתמול. אין בעיה- הוא יביא לנו קפה. אין בעיה- הוא יארגן שיבואו לקחת אותנו מחר. אין בעיה- אפשר להשאיר את הציוד והאופנועים ולקחת כשנחזור מהשיט. הכל טוב!

יום מנוחה טוטאלי! חוץ מקפיצה קטנה לארוחת צהריים של סנדביץ' ובירה לא זזנו- ספר, קצת עבודה באינטרנט, פשוט לא עשינו כלום. בערב אנחנו צועדים לכיוון מסעדה שמצאנו בגוגל, רבע שעה הליכה. אין. אומרים לנו שזה עוד קילומטר. אין. חוזרים בחזרה למלון הקרוב וכבר יחסית מאוחר עד שיגיע האוכל. בתפריט יש גם הגדרת זמן- אנחנו מזמינים סלט עגבניות ומנה מקומית- כתוב 20 דקות. כמעט גמרנו את היין. שעה ושלשת רבעי עד שהאוכל מגיע. צלחת עגבניות, מנה של בשר ברוטב עם תפוחי אדמה ובננות. לפחות זה טעים… לא מעזים לבקש מנה אחרונה או קפה. כבר עשר וחצי וצריך להספיק לישון גם!

היתה טיסה. ישראל תקפה את איראן. בוטל. הזמנו שוב- 11 ביולי. יומיים לפני טלפון מאל על- הטיסה בוטלה, העברנו אתכם באותו יום לטיסה מאוחרת יותר. אבל זה לא מסתדר עם ההמשך. דברו עם last minute- הזמנתם אצלם. לא מוצאים פתרון. גם לא מקבלים כרטיס. מעבירים אותנו יומיים קדימה. אבל לא שולחים כרטיס. אנחנו מתקשרים לאתיופיאן- הם אדיבים ביותר, אבל לא יכולים לכרטס. עדיין יש מקום על הטיסה אבל הם לא הכתובת. כל כמה שעות טלפון- אין להם פתרון. בשלב מסוים כבר אין מקום על הטיסה. בודקים שוב עם אתיופיאן- יש להם מקומות יומיים אחרי- 15 ביולי. הם משנים את ההזמנה, את הכרטיס אנחנו צריכים לקבל מהסוכן. 14 בערב עדיין אין כרטיס. last minute הפסיקו להגיב למיילים, אל על אומרים שהם לא צד. שוב טלפון לאתיופיאן- ידיהם כבולות- מציעים להעביר לטיסה ב 16. אנחנו מקשים- מה יקרה אם שוב יתעלמו ולא נקבל כרטיס עד שכבר לא ישארו מקומות? הבחורה עולה למעלה- בודקת מה אפשר לעשות וחוזרת עם פתרון- יעבירו אותנו לטיסה מאוחרת יותר ויכרטסו בעצמם. בא לציון גואל! הרעיון ברור- מחיר הכרטיס עלה ב 50% מהפעם הראשונה שהזמנו ומישהו לא רוצה שנטוס במחיר הישן. אל על? אתיופיאן שמפעילה עבור אל על? last minute? אנשים אחרים היו יוצאים מדעתם, מזל שלנו לא ממש חשוב מתי יוצאים- בינתיים יש לנו מה לעשות. אבל בזבוז הזמן והטרללת בשבוע הזה לא הגיוניים. אנחנו בגישה שעד שלא נעשה צ'ק אין בשדה זה לא סגור.. נסגר. יום שלישי, 9 בבוקר כבר ישנים במטוס. 6 בערב אנחנו בקיגאלי, רואנדה.

כל מי שמכיר אמר שרואנדה יפה, מסודרת וכיפית לטיול. שדה התעופה נראה כמו השדה שהיה באילת, אבל הכל מתוקתק, עושים ויזה במקום ויוצאים. המלון שהזמנו סידר לנו הסעה, הבחור כבר מחכה והפתעה ראשונה- במגרש מכוניות חדשות, נקיות, הכל בקטן אבל מסודר ביותר. המוני אופנועים קטנים שמשמשים כמוניות- הרוכב לובש אפודה עם מספר. כולם נוסעים ברוגע, בשקט, במהירות המותרת. ונקי. כל כך נקי.

המלון נחמד, יש כמה מקומות לאכול ממש כמה דקות הליכה ממנו ואנחנו יוצאים לארוחת ערב מוקדמת. האוכל טוב, השרות מצוין, עם החשבון מביאים גם קוביה- תזרוק ותקבל הנחה לפי המספר שיצא. קיבלנו 50% הנחה. ועכשו לעקיצה- דופקים אותנו בהמרת המטבע. מסקנה- מותר להתפעל אבל אסור להתבלבל… מחר נפסיק להיות תיירים ונתחיל להיות מטיילים.

יום רביעי. בוקר אפור, יבש, וטמפרטורה מצויינת לטיול רגלי! התכנית היום- מוזיאון רצח העם. רק 3.5 קילומטר, הזדמנות לחוות את העיר מאחור. הכבישים הראשיים אספלט, חלק מהכבישים הקטנים גם, אבל בתוך השכונות שבילי עפר. העיר בנויה על גבעות, כך שאחרי כל ירידה מחכה לנו עליה… אנחנו בולטים בשטח ולכן יש מסביבנו כל הזמן מבטים, צחקוקים והערות. הזקן של גדי מושך מאד.. בדרך הרבה דברים מעניינים- בית ספר לנהיגה, מוסך שנראה כמו חגיגה, חנויות של פעם, ובעיקר מובילים במוטו-טקסי. מאלה יש אלפים- יפה לעמוד ברמזור ולראות את נחיל האופנועים שיוצא- גם נוסעים עם מזוודה, גם מחולפים, גם גברת עם סלי קניות- כולם משתמשים במוטו-טקסי, ראינו גם מעט עם אופניים. עובדים קשה. יש גם מובילים רגליים- סוחבים עצים, פחים, תבניות ביצים, בלוני גז, והרבה מיכלי מים.

במוזיאון עצמו יש הרבה תיירים- אין הרבה נקודות עניין בקיגלי שהן לא שוק, כולם מגיעים לפה. המקום נבנה בעזרת זוג אנגלי בהשראת יד ושם, וחוץ מהתערוכות, העדויות וההסברים יש בו גם קברי אחים של כ 250000 איש מתוך קרוב למליון שנרצחו במאה ימים בשנת 1994. מדהים לראות איך הקולוניאליזם הביא איתו, לצד הקידמה- חינוך, בריאות, מדע גם כל כך הרבה הרס, שנאה ומוות. מה שברור שהמדינה הזו הצליחה להשתקם- אם זה הדיקטטור ששולט פה בגישה חיובית כבר למעלה מעשרים שנה ואם מסיבות אחרות- היום רואנדה היא מדינה מתפקדת שהולכת קדימה בכל התחומים. אחד הדברים שבהם משקיעים מאד ותורם רבות לשינוי- חינוך. נכון, תהליך ארוך, אבל חינוך הדור הצעיר מבטיח את ההתקדמות והשינוי. דוגמא בשבילנו.

מהמוזיאון הולכים בחזרה למלון שלנו, עוברים גם במרכז העיר, פה אפשר להחליף כסף בבנק, לקנות בירה קרה בחנות של מטר וחצי על מטר וחצי, למשמש ירקות ופירות טריים, ושוב להתפעל מהסדר והנקיון בכל מקום. אנחנו מגיעים רצוצים מההליכה, אחרי המון שעות על הרגליים, מנוחה קצרה ויוצאים למסעדה ממש ליד המלון לאכול משהו קטן ולשתות כוס יין. שינה מוקדמת- מחר נצא מהעיר לשבועיים. מעניין לפגוש עוד פנים של רואנדה!

יום חמישי. ארוחת הבוקר במלון- בדיוק כמו אתמול- לא שווה את ההגדרה. הקפה לפחות חם וטעים. לוקחים הסעה לצד אחר של העיר, נוסעים להשכרת אופנועים. דומיניק הוא בחור שוויצרי, טייס במקצועו, גר כבר 10 שנים ברואנדה. נשוי לנעמי המקומית, ילדים, בית ועסק בעיר, בית על האגם- הבחור מאושר. הוא מנהל איתנו שיחה ארוכה, מסביר המון וניכר שהוא במקום הנכון. הוא הכין לנו 2 אופנועים קטנים עם מזוודות, ואחרי כל ההסברים אנחנו יוצאים לדרך. קודם כל להחליף כסף- הטענה שמחוץ לעיר יהיה קשה למצוא כספומט או החלפת כסף וצריך לצאת עם כמה שיותר מטבע מקומי. אנחנו יוצאים עם חבילה בעובי 10 ס"מ- איפה לעזאזל דוחפים את כל זה?? על כרטיס סים מוותרים כרגע- לא בכל מקום אפשר לקנות כי אנחנו תיירים. ננסה להסתדר עד שנמצא. היציאה מהעיר איטית ביותר- התנועה כבדה, נראה שזה ככה בכל שעות היום ואנחנו מתמרנים בין המשאיות והאופנועים. לא פלא שמהירות הנסיעה הממוצעת היא 45 קמ"ש… נוסעים מזרחה, לכיוון האגם- lake muhazi. העיר מתחלפת בכפרים והמוני אנשים בתנועה. חלקם לוקחים ג'ריקנים של מים, חלקם – דוחפים אופניים עמוסים בבננות , או פחים, או מיטה… ההרגשה היא כמו להיות באמצע של קן נמלים שמתרוצצות לכל עבר. בשלב מסוים פונים לשביל עפר, איתו נמשיך עד האגם. בדרך כלל שביל טוב- אין מה להתלונן. הנסיעה להיום נגמרת ב umuko lodge. אפריקה ללבנים או עשירים. מסתבר שהשגרירה הישראלית נוהגת לבא לפה לחופש. אנחנו עייפים מהיום הזה- מקלחת טובה, ארוחה נחמדה (הבישול שלהם לא משהו…). מחר יום חדש.