אז שוב אנחנו בקיגלי. הזמנו 2 לילות במקום שיש לו מסעדה- הולכים על בטוח. אז מסתבר שזה יותר מסעדה שיש לה גם חדרים. 3 חדרים שנראים נהדר, אבל הקטע הוא המסעדה- ענקית, באר גדול, גם קומה שניה, גם שולחנות בחוץ ובריכה. נראה ריק כמו כל מקום… אנחנו מתמקמים ויוצאים לשיטוט. אין לי חשק לצאת ברכיבה- בלי בגדי רכיבה אני מרגישה חשופה מדי, ואיתם זה מאד מסורבל. נלך עד שנתעייף, נעשה הפסקות קפה בדרך. נגיע. בכל הדברים שהצלחתי למצוא על קיגלי הוזכרו 4 דברים ששווה ואף צריך לראות. אחד מהם היה מוזיאון רצח העם שראינו ביום הראשון. היום הולכים לשוק קימירונקו- זהו שוק מקורה ענק, מחולק פחות או יותר לפי נושאים. נכנסנו מהצד של הירקות והפירות, עברנו לתבלינים, אחר כך רהיטים קטנים, נעליים, כלי עבודה, בגדים, מזכרות מקקומיות, בדים- כולל שורה של מכונות תפירה ונשים שעובדות עליהן. בקיצור- יש פה הכל, ובזול. אנחנו כהרגלנו קונים בעיניים בלבד. הנסיון אומר שמה שנראה כאן יפה ומושך את העין בבית מאבד מקיסמו…

ההליכה עד כאו היתה רק 3.5 קילומטרים, בקצב מקומי עם הפסקה לבירה וסמבוסה מקומית. לא עייפים בכלל- נמשיך ברגל לגלריה מומלצת- אינמה- רק 5.5 קילומטרים.. עצירת התרעננות בבית קפה- הזמנו 2 שייקים וחיכינו להם יותר זמן מכל ההליכה. ההליכות האלה מאפשרות לראות פנים שונות של העיר הגדולה הזו, וזה לא פחות מעניין מהמקומות שמבקרים בהם.

הגלריה מציגה עבודות על קליפת עץ שמשתמשים בו מסורתית מאז ומתמיד. מקלפים את הקליפה, דופקים עליה לריכוך ובימים עברו היו משתמשים בה כמו בד. היום זו רק אמנות- ציור, הדפס, וגם סוג של רקמה מכל מיני חומרים. מרשים ביותר. יש גם ציורים בכל מיני טכניקות של אמנים לא רק מרואנדה. רב העבודות מאד מעניינות. אנחנו לא ממש מבינים באמנות, אבל מבינים בלהנות ממה שאנחנו רואים. ביחוד מצאו חן בעיני 3 עבודות של אמן שמסתבר שהוא מאוגנדה- מלאות אור וחיים. לא צילמנו כי לא היינו בטוחים שאפשר. חבל. בקפה הקטן שלהם מכינים לנו קפה ומיץ אננס טרי- זה כלול במחיר הכניסה. נחמד. ביציאה יש שני חבר'ה שמנגנים על תופים משהו מקומי, והרבה בני נוער שמתקבצים ורוקדים. זה לא שיעור, מסבירים לנו, רק בשביל הכיף. קיבלנו גם הופעה על הדרך. מפה עד החדר שלנו יש עוד 4 קילומטרים- הספיק לנו. יש 2 אופציות- לקחת מונית, שזה מוצר נדיר- הרב מסיעים בתשלום אבל אתה צריך להזמין ממי שמכיר. אפשרות שניה- לעצור מוטו-טקסי. מרגיש לא בטוח.. אבל אין ברירה- הולכים לכיוון צומת גדולה, שם בטוח נמצא. בדרך בתחנת דלק מישהו שואל- טקסי? כן, כמה- 10000 פרנק. יאללה, שווה. הנהג יודע לאן להגיע, אבל בוחר דרכים קטנות ונתקע אחרי משאית. בעיה שלו כמובן. הגענו. הרחוב מפוצץ מכוניות מסביב לכניסה- יש ארוע במסעדה? אז זהו- יום ראשון זה יום מאד פעיל, לא סתם הנהג הכיר אותו. נראה כאילו מאות אנשים יוצאים ונכנסים, מוזיקה בקולי קולות והמקום מלא. בחדר לא כל כך רועש, אבל כשאנחנו מתיישבים מאוחר יותר לאכול זה קצת מפריע. לא נורא- האוכל טעים מאד, וסוף סוף אנחנו במקום עם חיים! נראה שבשעתיים שישבנו פה ראינו יותר לבנים מבכל הימים ששוטטנו ברואנדה. בכל מקום אמרו את אותו דבר- זו עונת התיירות אבל אין תיירים השנה. בלילה אחרי שהחגיגה נגמרת אני מתעוררת מקולות- שתי בחורות גלשו מהמסעדה למרפסת שלנו. בהתחלה זה לא מפריע, אבל כשהן קוראות לעוד בחור שיצטרף זה כבר מוגזם. כשאני יוצאת להגיד להם שפלשו אלינו הם מתנצלים והולכים- לא נראה שהתרגשו מדי. אחרי ארוחת הבוקר שהגיעה למרפסת שלנו אנחנו מחליטים לא לזוז היום. קוראים, קצת עובדים, מזמינים ארוחה קלה מהמסעדה שמביאים לנו למרפסת, רואים סרט מגוחך בנטפליקס- יום חופש ממש. מחשיך כבר בשש וקצת, שבע בערב יוצאים לאכול- יש באזור הממש קרוב 3 מקומות. פיצריה- גדי לא רוצה. מסעדה שמגדירה את עצמה כמסעדת גורמה- מעט יותר רחוק וחושך מוחלט- לא. מסעדה קוריאנית שנראית נחמד בתמונות. הולכים- פחות מחמש דקות, אבל הכל חשוך וסגור. חוזרים למקום שלנו- פילי-פילי בערב רגיל, בלי מסיבה, נראית אחרת לגמרי. מסביב לבאר יש שולחנות גבוהים או ממש נמוכים. עולים לקומה השניה- האורות נעימים, השולחנות ערוכים יפה, המוזיקה שקטה- אין מה להשוות למה שהיה פה אתמול… שוב ארוחה טובה, יין טוב, מלצרית נעימה- לא צריך יותר! גדי מחליט בבוקר שהמקום ממש מתאים לו- החדר מרווח ונוח, המרפסת הגדולה מול הגינה מוצלת עד שעות הצהריים המאוחרות, מסעדה טובה צמודה- הוא לא רוצה לזוז… אחרי יום שלם של בטלה נעימה אנחנו מחליטים לנסות להקדים את הטיסה חזרה- יש לנו עוד שבוע שלם, והאופציות הן שתיים- להאריך את השכרת האופנועים ולצאת לעוד סיבוב, אפילו לעבור לטנזניה, או- לעשות חופש שמעולם לא עשינו- פשוט להיות במקום. רוכבים לשדה התעופה- אסור להכנס עם אופנועים, שולחים אותנו לכניסה אחרת, רגלית. חונים בחוץ ונכנסים לשדה הקטן. השומר אומר שאתיופיאן סגור, רק עוד שעתיים יגיעו. כשהוא מבין מה אנחנו רוצים הוא אומר שניסע למשרדים בעיר- פה זה רק לצ'ק אין. נוסעים. המשרדים בעיר בבנין גדול ויפה, שומרת בשער, פקיד הודי שממש מנסה לעזור אבל אומר שלא יכול. הוא שולח בקשה למשרד הראשי, נותן לנו את המספר שלו ומבקש שנהיה בקשר בווטסאפ. יש מקום מחר, אבל צריך לחכות לאישור. last-minute כמובן לא עונים למיילים, האישור לא מגיע, צריל לעזוב את הבלגן שהנסיון עושה לנו בראש ולזרום… נשארים במלון עד יום שישי ואז נחפש מקום יותר זול ללילות האחרונים, נהנה מהשקט וחוסר המעש! בערב אנחנו מחפשים מקום אחר לאכול- כמה דקות הליכה למסעדה איטלקית. טעים. אנחנו לבד, אבל פילי-פילי כנראה יוצא דופן בעיר… בבוקר יום חמישי אני אורזת- יש 2 תיקים שיעלו למטוס עם כל ציוד הרכיבה שלנו, נשארים רק עם הציוד האישי בהישג יד. נוסעים להחזיר את האופנועים. כל נסיעה זה לפחות 20 דקות- העיר ענקית וכל שכונה על הר אחר, אבל מאד נח לרכב- נוסעים לאט והנהגים סבלניים מאד. הבחור שמקבל אותנו בודק שמילאנו דלק, לוקח את הניירות של האופנועים, אבל המשימה להזמין לנו מונית גדולה עליו. מזל שנעמי- אשתו של דומיניק- מגיעה ומסדרת את העניינים. נפרדים בתודה- הם באמת היו יעילים ואדיבים ביותר! חוזרים לפוזה הקבועה- בירה עם ארוחת צהרים קלה, יין בארוחת ערב, סיגריה על המרפסת- ממש נופש!

מחר צריך לזוז. צריך זו לא מילה מתאימה. אני רוצה לזוז. רוצה להחליף אוירה ומקום. גדי לא שלם, אבל זורם. בדיקה- יש בית חב"ד בעיר. שולחת הודעה- אתם קיימים? אפשר לבא לארוחת שבת? עונים לי- כמובן, גם יש חדר לאורחים. טופס הרשמה ותשלום- נשאר לישון שם בשישי- אם יהיה נחמד נשהה שם גם בשבת, אם לא- יש כמה בתי מלון באזור שלהם. שישי לקראת צהרים אנחנו על מונית, מוריד אותנו בכניסה. יש שומר, אבל שלא כמו בכל מקום לא נכנסים אוטומטית- הוא שואל לשמנו וקורא לרב חיים שיאשר כניסה. בית חב"ד רואנדה הוא משהו מיוחד. הרב חיים בר סלע ואשתו דינה הגיעו לכאן לפני 7 שנים, הם עם 4 ילדים (שנה וחצי עד שש), עד המלחמה היתה במקום מסעדה, היום זה יותר מרכז קהילתי. למי? שאלה טובה. בקיגלי מתגוררים כמאה יהודים- חלקם ישראלים, חלקם ישראלים לשעבר, ומקבץ מוזר שלא את כולו הבנו… במרפסת הגדולה שולחן ערוך כבר לעשרים אורחים. בשעתיים הקרובות הוא יתארך עם כל טלפון שמודיע על עוד מישהו שמצטרף… אנחנו מקבלים חדר מרווח בדירה שבה גם בית הכנסת, במקלחת יש מכונת כביסה שאני ממהרת לנצל לפני כניסת שבת. לא צריכים את עזרתנו- יש צוות של 4 אנשים שמתפעל את כל ההכנות והרבנית דינה מנצחת על ההפקה. חיים הוא איש שיחה מעניין, אבל בשלב כלשהו הוא צריך להמשיך בהכנות לשבת ואנחנו יוצאים להכיר את השכונה.

שוב פנים חדשות לעיר קיגלי. בשכונה הזו גרים הרבה זרים, וגם מקומיים שידם משגת. הבתים גדולים, רובם לא חדשים אבל יש מתחמי דירות חדשים שנראים טוב, שערים ושומרים כמעט בכל בית, כמה גני ילדים, כנסיה גדולה.כמה מקבצים של חנויות- רהיטים, אומנות מקומית, בגדים- לא מערבי, לא לתיירים- אבל בהחלט לאוכלוסיה שיש לה כסף. די ברור שבעיר של כמעט מיליון וחצי תושבים יש שכבה גדולה של אנשים שיכולים וצורכים כמו בכל עיר מערבית. לראשונה ברואנדה אנחנו רואים אנשים שמטיילים עם כלב. סממן מערבי מאד. וכמובן- המון מסעדות שנראות טוב. דגמנו. גם האוכל טוב. זריזות זה כבר משהו אחר, כמו בכל המדינה… ארוחה קלילה ואנחנו חוזרים- עוד מעט שבת. אני מצטרפת לדינה להדלקת נרות, מכירים את הילדים- שניאור, מנדי, ארי ויעקב. הם מדברים עברית, הגדולים גם מדברים אנגלית ומבינים צרפתית. ילדים סקרנים וחכמים. לארוחת הערב מגיעים אנשים שככל הנראה כולם מכירים את כולם. חלקם ישראלים שחיים באפריקה- לאו דווקא רואנדה, חלקם יהודים שגרים כאן או במדינות אחרות, זוגות בכל גווני הקשת והשפות- וכמובן ילדים בכל הצבעים. מצטרפים גם הקונסול יוסי והמאבטח דור- השגרירה לא ברואנדה עכשו, בקיצור- ערבוביה נעימה שבית חב"ד הוא סוג של מרכז קהילתי עבורה. הגברים נכנסים לתפילה, גם כמה מהנשים, גדי מתבקש לחזק מניין ונענה למרות שמראש חשש מזה- אני יושבת עם הנשים כדי לחזק אותו… הארוחה עוברת בנעימים וכשמתחילים להתפזר כל משפחה עולה על המכונית שלה. אין פה שומרי שבת אבל חיים ודינה לא עושים עניין- לפחות לא נראה ככה! הצוות המקומי מטפל בהכל- הם מגישים, מפנים, מנקים, ואחת הבחורות גם לוקחת את הילדים לישון- החיים כאן מצטיירים כנוחים מאד… שבת בבוקר רגועה מאד. עוד לפני שהמשפחה יורדת מהדירה שלהם אנחנו יוצאים לארוחת בוקר, וחוזרים לארוחת השבת מוקדמת. מצטרף אלינו אבי- כבר 40 שנים עובד בכל מיני מדינות, נשוי לאישה מאוגנדה וגר שם כבר 20 שנים. יש לו דירה משלו בבנין כאן, והוא מקים פרוייקט חדש ברואנדה ונמצא פה הרבה. מעניין. אנחנו מתיידדים עם הילדים. מעכשו גדי הוא סבא גגי- כמו בבית. מוצ"ש הוא גם ערב תשעה באב- אנחנו חומקים לאכול. נחמד שלא צריך להרחיק- כל פעם מסעדה אחרת, והכל במרחק של כמה דקות הליכה. ראשון בבוקר אנחנו מוודאים- אפשר להשאר כאן עוד לילה- בשני בבוקר הטיסה שלנו, ובאמת שנח ונעים לנו. אין סיבה לעבור. חיים ודינה צמים, כמעט לא רואים אותם היום- הילדים בהשגחת הצוות, שבמשך השבוע מצומצם יותר. שניאור ומנדי מלמדים את גדי מה זה ספר התניא- גם הם וגם אנחנו מסכימים שזה מאד ארוך, ולא צריך לקרוא יותר מכמה דקות… הם רוצים לראות משהו ביוטיוב- אני לא סובלת את הסרטונים הטפשיים שגם חלק מנכדי רואים, ומשכנעת אותם שאפשר משהו אחר. רואים קטע מהצגה של נועה, אח"כ סרט אנימציה לתשעה באב. כולנו מרוצים. אני לא מסבירה להם מה דעתי על הצביעות של היום הזה. צעירים מדי. אנחנו יוצאים לארוחת צהרים מוקדמת ומגלים מסעדה עם גינת כלבים גדולה- תצלומי כלבים על הקירות, חנות למוצרים לכלבים- ממש תל אביב… בסוף היום אנחנו מוזמנים לארוחה לשבירת הצום, ונהנים מהאוירה המשפחתית. נדמה לנו שגם הם נהנים מהשהייה שלנו איתם. נפרדים בערב, כי מחר נצא מוקדם ולא נספיק לראות אותם- היה בהחלט שווה הביקור הזה!

בוקר אחרון. לפנינו יום טיסות עם עצירה של שעתיים באדיס אבבה. כמה טוב לחזור הביתה! ניסינו לברוח מהמציאות המעיקה בארץ, ההצלחה חלקית בלבד- אבל זו בעיה שלי… רואנדה היתה טובה לנו!