בוקר חדש מתחיל בכוס קפה. סימן מצוין. יוצאים לדרך- הכיוון הכללי הוא בואנוס איירס, ייקח לנו 3 ימים נעימים. אנחנו נוסעים לעיר נטושה על שפת אגם- סיפור מעניין. בשנות ה 20 של המאה שעברה הקימו עיר נופש על שפת אגם אפקואן- villa epecuen. העיר מנתה בשיאה כ 1100 תושבים, היו בה 5000 חדרי אירוח והמון אטרקציות תיירותיות. בשנת 1985 נפרץ סכר, האגם (מים מלוחים) עלה על גדותיו וכל התושבים ברחו וניצלו, אבל המים הגיעו לגובה של 6 מטר והכל טבע. בשנים הבאות עלו המים עוד, לגובה של 10 מטר, והעיר נעלמה לחלוטין מתחתם. בעשרים השנים האחרונות החלו המים לסגת, והיום אפשר לטייל בחורבות ולנסות לדמיין את החיים השוקקים שהיו פה. הדרך לפה יפה, מעיינות טרמיים חזרו לפעול, והמוני נופשים וטיילים באים לראות ולנפוש באתרים אחרים חדשים יותר מסביב לאגם. היה שווה להכנס.

בעיקר הרשימו אותי העצים שעומדים ערומים, כמעט כולם כאילו חתוכים באותו גובה- הכל מת אבל עומד כמו אז. אנחנו חוזרים לדרך, הכביש בעיקרון טוב, רק מלא 'חצ'קונים' של אספלט שעושות המשאיות הכבדות, מה שמחייב זהירות. הנוף התחלף לשדות עצומים של תירס וחמניות, הרבה שטחי מרעה- עם פרות כמובן, ולאורך הכביש כניסות לחוות ומתקנים להעלאת פרות למשאיות.

את הלילה אנחנו עושים בעיר עם שם צרפתי לגמרי- daireaux. המקומיים אומרים דרו- השם הגיע מצרפתי שקנה פה אדמות בשביל מסילת הרכבת. מעבר לזה אין פה זכר למשהו צרפתי… העיר נחמדה מאד, מצאנו מסעדה טובה ליד הכיכר המרכזית וויתרנו על הפסטיבל שמתקיים בה בימים אלו. בתכנית- להקות מקומיות ודוכני אוכל. מזכירים לעצמנו לחפש הופעה טובה כשנגיע לבירה. הבוקר החדש מביא איתו התמודדות חדשה לרכיבה- שלא נשתעמם, והיום- כביש מחורץ! יש אין סוף אפשרויות- מחורץ קלות או לעומק, רק באמצע הנתיב, גם בצד ימין או לכל הרוחב. וגם בנתיב הנגדי! ללמדך שתמיד צריך להיות ערני… חוץ מזה- הנוף החקלאי משובב נפש, מזג האויר מעולה, והעיירות המעטות לאורך הדרך חמודות. את חניית הלילה אנחנו עושים ב lobos- קשה לזהות מה אומרת העיר, אבל המרכז חביב ופרובינציאלי להפליא, והמלון שלנו מלא פרטי אספנות יפים. אנחנו מדמיינים איזה מקום נפלא ומעניין אפשר לעשות ממנו- וגם את מסעדת השף שחסרה בו… שלישי בבוקר אנחנו במקטע הדרך האחרון לבואנוס איירס. הרגשה כמעט כמו לחזור הביתה. אני מתעקשת שהפעם נמצא משהו מעניין לעשות, גלריה מפתיעה, הופעה טובה- חייבת למצוא את האתר שמציע משהו חוץ מסיור מודרך בתיאטרון קולון או הופעת טנגו! יש לנו 5 ימים בעיר לפני שנצא לאורוגוואי, ננסה לנצל אותם. אנחנו בדירת airbnb של נתי- היינו כאן בשנה שעברה- שכונה שקטה ונעימה, הרבה בתי קפה, חנויות מכלת וירקות שכונתיות. חנייה לאופנועים בדירה אחרת כמה רחובות מפה. יש מטבח, אז אנחנו מצטיידים במוצרים כדי לא לאכול בחוץ כל יום, ובעיקר- קפה. מוצר יסוד חיוני. כהרגלנו- משוטטים ברחובות וסופגים אווירה. גדי משתעשע ברעיון להשאר פה במקום להמשיך. הרעיון נפסל. כמה ימים מספיקים. בינתיים לא הצלחתי למצוא משהו מעניין לראות או לעשות. כמעט כל הדברים לאורחים בעיר סביב טנגו- עם או בלי ארוחה. כמה אפשרויות אחרות- ללמוד לעשות אמפנדה, יום בחווה עם אסאדו, וסיורים בשכונות שאת כולן כבר הכרנו בפעמים הקודמות שביקרנו כאן. יום רביעי בערב קבענו להפגש לארוחה עם לואיס ולאונור, ויצטרפו גם ללי ודדו. חבורת בני דודים בערך בגילנו- מכירים אותם והם נחמדים כולם. אולי דרכם נמצא איך להנות מהעיר! אנחנו משוטטים בעיר- כמו לשוטט בתל אביב, רק שכולם הרבה יותר מנומסים… ארוחת הערב המשפחתית נעימה ביותר. ללי מספרת שהיא עוזבת את העבודה. התחילה בתור סטודנטית לעבוד בחברת יוניליוור, וכבר כמה שנים שהיא המנהלת של החברה בארגנטינה וברזיל. חוץ מהמכונית המשוריינת שקיבלה, אי אפשר לנחש את המעמד שלה- הבגדים, הדיבור- כמו אחת מאיתנו. גם החבר שלה- דדו- הבעלים של מפעל סמסונג בארגנטינה- נשאר פשוט וחברמן אמיתי. תענוג להכיר. כולם חלק מ'הקהילה'. מצהירים שהם קודם כל ארגנטינאים, אבל לחלוטין לא מנותקים מישראל והיהדות. בדרכם כמובן.. חמישי קבענו לצהריים עם הדודה סליה- אישה מעניינת בגיל ההורים שלנו שאנחנו ממש נהנים לפגוש. בערב- פגישה נוספת עם צור ואורנה. הם ממשיכים אחרי הארוחה למופע טנגו- זה בהחלט מרגש להיות בבואנוס איירס בפעם הראשונה! שישי בצהריים- קצת תרבות- מוזיאון malba- בלי להבין הרבה באומנות ובכל זאת יש כמה דברים שמושכים את העין. שיטוט קצר בשוק סן טלמו- תמיד מעניין. אספנו תמונות מהמוזיאון ומהרחוב- צריך להיות קצת תיירים בכל זאת…

שבת- יום אחרון בעיר הגדולה. ביקור קצר במוזיאון אנחל- תערוכה דיגיטלית של קנדינסקי. קצת מאכזב, אבל יופי של בילוי בוקר. ממשיכים לפארק רקולטה- לא נכנסים לבית הקברות- היינו פעם ושום דבר לא השתנה… בחוץ מלא דוכנים של עבודות יד- אין הרבה חידושים, יש הרבה צבע ואווירה ולא צריך יותר מזה. בערב נפגשים לארוחת פרידה עם צור ואורנה. אנחנו עוזבים מחר לאורוגוואי, הם טסים מחרתיים לאיגואסו ומתחילים להתארגן לחזרה לארץ. קובעים להפגש בארץ כשנחזור- צור מזמין את גדי לטיסת בקאי. השיגעון החדש? עוד קצת צבע מהעיר הגדולה. מחר מתחילה דרך חדשה!

סוף סוף יש לנו הכל, חוץ מהחלטה ברורה לאן נוסעים… אחרי העמסה של כל הציוד נשארנו עם התיקים הענקיים ועוד כמה דברים קטנים שהבאנו ולא נצטרך (כלים להחלפת פנצ'ר שהם כבדים מאד- הצמיגים שלנו הם tubeless) משאירים במלון- אולי עמית יצטרך אותם כשיגיע בעוד שבועיים, אולי נחזור לקחת עוד 3 חודשים. הבנות במלון בסדר עם זה.. חיבוקים נשיקות וצילומים עם מריה- וזהו. הגלגלים מתחילים לזוז!

הכיוון היום- לאוקיינוס. נסיעה מערבה ושם כבר לא תהיה ברירה- נצטרך להחליט אם יורדים דרומה או עולים צפונה. הבעיה המרכזית בלנסוע צפונה היא שיתכן שמעברי הגבול סגורים ליציאה לארגנטינה לתיירים. שמועה שאין דרך לאמת, רק לנסות, אבל אם זה נכון- נצטרך לחזור את אותה דרך ומדובר בכמה ימים.. לנסוע דרומה אומר שיש סיכוי שנפגוש בדרך כמה מכרים שגם מטיילים באזור, ואז נעשה סיבוב הפוך ונכנס לצ'ילה מהצפון ונחזור לסנטיאגו. משמעות יותר רחבה- ברזיל תחכה לסיבוב הבא, והאופנועים יחכו לנו כאן במקום בבואנוס איירס או מונטוידאו. החלטה קשה… דוחים אותה ביומיים.. הנסיעה לואלפראיסו בלי לעלות על הכביש המהיר תיקח כשלוש שעות- השלב הראשון אחרי שהעיר נגמרת הוא לעלות לשרשרת הרים לא גבוהים ולרדת בחזרה לכיוון החוף. זה אמנם תרגול מצוין לשליטה באופנוע, אבל אחרי חצי שעה כזו כבר נמאס. שרק יגמר. עצירה לארוחת בוקר מאוחרת מאד על הדרך, כפר לא גדול, גאוצ'וס על הכביש, מתחילים להרגיש טיול!

לעיר אנחנו מגיעים בשעת אחר צהריים מוקדמת, בחרנו הוסטל שהכריז על מרחק 300 מטר לים בהנחה שאם יהיה באמת חם נרד להתרחץ, ואנחנו חוששים שבחרנו אזור לא משהו… נראה לגמרי עיר תחתית, הים קרוב אבל זה הנמל ולא ממש יש גישה לחוף. מקסימום, נברח מהר. על הגג של ההוסטל יש מסעדה נחמדה- והיא מלאה לגמרי- ברור שזה לא דיירי המקום- אולי כן בחרנו נכון! מהמרפסת רואים מבנה שפעם כנראה היה מעלית או מכרה קטן- לא ברור, אבל גיבוב הבתים/פחונים מעניין.

שותים בירה ומנשנשים משהו, ויאללה- יוצאים לשוטט. הולכים לכיוון שוק הדגים- אמנם היום כבר נגמר אבל רואים שזה מקום עצום עם פעילות מטורפת. מאחר ואנחנו לא אוכלי דגים לא ממש חשוב לנו לראות ולהריח בזמן אמת את הפעילות. אנחנו מסתפקים בשחפים שרבים על שרידי סרטנים. הלאה- יש אחרי השוק פיסת חוף שאליה מגיעים כלבי ים למנוחה. אולי זו לא השעה הנכונה, אף אחד לא נח… אנחנו רואים אותם מבצבצים מהים עם דג שמן בפה או סתם משתעשעים. רחוק יותר יש חוף רחצה- זה יותר צבעוני אבל אותו סגנון, רק אנושי…

כל הדרך עוברת על החוף, העיר על גבעה מעלינו ובאמצע- כביש מהיר ופסי רכבת. הדרך היחידה לעבור היא בגשרים שונים מיושנים. מעניין.

הלכנו כבר 5 קילומטרים, הגיע הזמן לחפש מקום לארוחת ערב. חוצים על הגשר הקרוב ועולים לשכונה חמודה ביותר. אישה עוצרת אותנו- אתם מחפשים משהו? אוכל! ממליצה על מקום טוב לפיצה וקצת הלאה- מלון בוטיק שיש לו מסעדה שצופה לים. הפיצה עמוסה. ממשיכים למלון- נחמד, טעים, חברה טובה- לא צריך יותר מזה! חזרה בהובר- לא נעשה שוב את ההליכה הזו.. עייפנו קצת.. בבוקר ארוחת הבוקר מוגשת במסעדה של המקום, לא הברקה גדולה, אבל כנראה שזה המוצר בצ'ילה- לחמניה, ביצה מקושקשת, יוגורט פרי, קערית דגני בוקר, קערית פירות. לפחות הקפה טוב וחופשי. היום נבלה פה- עבודה, לימוד גרמין ומצלמה, ו- אין ברירה- החלטה ותכנון מסלול… הפסקות לצורך שתיית קפה, או בירה, ונשנוש קל במקום. לקראת ערב יוצאים למסעדה שמצאנו בגוגל- הפעם נוסעים, הליכה זה נחמד, אבל לא כשכל מקום מצריך עליות תלולות. מה שבטוח- העיר מעניינת. בתים שנראים כאילו הניחו אותם בערימות, פה ושם מבנה חדיש יותר מציץ מתוך הפחים. המון גרפיטי טוב. מזל שלקחנו מונית- המסעדה בראש רחוב תלול ומתפתל, ועוד משהו כמו 3 קומות במדרגות מהכביש. מקום מושקע ומנוהל למופת עם צוות נעים וחייכני. ומלא. כל הזמן.

על המפית נרשמות כל ההחלטות שצריך לקבל- גם בבית וגם בנסיעה. עד סוף הערב כל דבר יקוטלג וירשם, ותהיה החלטה על מסלול הנסיעה שלנו.

ראשון בבוקר- מעמיסים את עצמנו ואת הציוד ויוצאים- החלטנו. סיבוב קצר דרומה, (1300 קילומטר- זה קצר במונחים המקומיים) נגיע לארגנטינה- general roca, נמשיך לכיוון צפון מזרח- גדי ממש רוצה לנסוע דרך הפמפס- בהגדרה נסיעה משעממת, ארוכה, ובלי יישובים. נזרום עם זה.. נעלה דרך בואנוס איירס לאורוגוואי, מעבר קטן בארגנטינה לראות את האזור שמגדלים ז'רווה למאטה ונכנס לפרגואי. משם שוב לצ'ילה דרך ארגנטינה- למדבר אטקמה וחזרה לסנטיאגו. לא מתחייבים על המסלול. הכל נתון לשינויים! היום תחנה ראשונה ב isla negra. הולכים לראות את בית החוף של פבלו נרודה. יש בבית סיור מאד מאורגן ומעניין. ואסור לצלם. לאיש היו עוד 2 בתים בצ'ילה, תקופה שנאלץ לברוח אחרי עליית פינושה לשלטון, וכשחזר היה שגריר בכמה מדינות. מתי הוא הספיק לגור פה?? הבית מלא באוספים שונים- מקטרות, מסכות, פרפרים וחרקים, כלי נגינה, אבל הכי מעניין- אוסף של גליפי חרטום מעץ בגודל מלא- לא היה עולה בדעתי שאפשר לאסוף כאלה… ארוחה במסעדה נחמדה שצמודה לבית, והלאה. מדרימים עוד- מחשיך מאוחר, ורק בשבע וחצי אנחנו מגיעים לחדר שהזמנו. עיירה קטנה ומטופחת עם שם ארוך להחריד- san vicente de tagua tagua. לא המצאתי. בדרך לכאן גדי נכנס לבור בכביש- לא נעים לצוואר, ואני נפלתי בעצירה לפני פניה- מכה קטנה בראש שלא כואבת, שבר בקצה ידית הקלאץ', ושתי מראות שיצאו מאיזון. נסדר הכל מחר. הכיוון- talca. האופנוע שלי הגיע לאלף קילומטרים- צריך להכנס לחיזוקים במוסך. אין ברירה- תכנון המסלול לפעמים נובע מדברים טכניים לגמרי. המוסך יכול להתחיל את הטיפול רק מחר בבוקר, יש לנו זמן לראות את העיר.. טאלקה נחמדה- אוירה טובה ברחוב, כנסיה מרשימה בכיכר המרכזית, מלון חדש ונעים קרוב לכל. החיים דבש. את הבוקר אנחנו מעבירים בפטיו הנעים- קצת עבודה, בכל זאת יש חווה שצריך לעזור לאביתר לנהל גם אם מרחוק. המוסך נפתח רק בשעה עשר, הטיפול יקח 4 שעות (??) נצא בצהרים בשיא החם- 35 מעלות- פנינו לגבול- ארגנטינה מחכה לנו! המוסך היה זריז, ובשעה אחת אנחנו כבר יוצאים לדרך. מעבר הגבול נסגר בשבע בערב, לפנינו נסיעה של כמעט 3 שעות, דרך חמודה להפליא והרוח שמגיעה מהאנדים מתחילה לקרר קצת. עצירה לארוחה ומוותרים על עוד אחת קצרה לשחרר את הגוף- גדי חושש שנהיה קצרים בזמן, כי תמיד יש הפתעות לא צפויות. הגענו בזמן. חמש אנחנו מחתימים דרכונים, מכס חובה כי אנחנו נכנסים עם אופנועים ואז התקלה. הפקיד אומר לנו שהביטוח שלנו הוא רק לצ'ילה- אולי בנקודה בארגנטינה לא יתנו לנו להכנס בלי ביטוח. נכנסים לאינטרנט- וזה לא עובד. אתר אחד לא מקבל את מספר הרכב. אחר לא מקבל את האשראי שלנו. עוד אחד- אין את דגם האופנוע שלנו. לוקחים סיכון ונוסעים. הדרך מקסימה- קודם ליד אגם בצבעים נהדרים, וההמשך לאורך הנהר, הרים צבעוניים, פרות רועות. אחרי כ 15 ק"מ שלט גדול- תודה שביקרת בצ'ילה. עוד 200 מטר- שלט גדול- ברוכים הבאים לארגנטינה. זהו? רק 30 ק"מ אחרי- נקודת הגבול של ארגנטינה. עשרה לשבע. עוברים בקלות ובמהירות את כל התהליך, אף אחד לא אומר כלום על ביטוח, וגם אין איפה לעשות.. אנחנו רעבים- יש מסעדה נחמדה ממש אחרי הכניסה. יש לה גם מקום ללינה. נשארים כאן ללילה- מחר נצא מוקדם?

ארגנטינה מיד מתחבבת עלינו- כמו בפעמים הקודמות. רק 30 ק"מ ואיזה הבדל! לא ברור לי למה, אבל זו ההרגשה. את הערב אנחנו סוגרים עם בקבוק יין- הסנדוויצ'ים שאכלנו כשהגענו הספיקו לנו.. המארחת החביבה שלנו מזהירה אותנו- ב 11 בלילה מכבים את הגנרטור. מספרת לנו שהם ישוב קטן- 45 משפחות, ואין להם חשמל- יש גנרטור שמספק חשמל מ 8 בבוקר ליישוב ולנקודת הגבול. עד אז צריך להטעין את כל המכשירים, להתקלח, ולהתארגן ללינה. נתגבר. המקום מפתיע ברמת התחזוקה והנקיון- בכל זאת- רק מעבר גבול. אנחנו לא לבד- יש עוד כמה זוגות וכמובן עובדים שמסתובבים באזור. אפשר להבין מכמות הטנדרים שבחניה…. ארוחת הבוקר כמו בצ'ילה- לא הברקה. נצטרך ללמוד להתמודד, ולאכול צהריים מוקדם.

יוצאים לדרך- מקסים. ממש דרך נופית. משמאלנו נהר, מימין ומעבר לנהר הרים יפים. כביש טוב, רכיבה נעימה. לא צריך יותר. אחרי כ 30 ק"מ פונים דרומה. ממלאים דלק, ומתחילה דרך עפר. אתמול גדי הזכיר את הדרך הזו ואני כנראה הדחקתי… לפנינו דרך של 80 ק"מ. לא שיש ברירה, אבל צריך הכנה פסיכולוגית לדבר כזה… יסלחו לי כל רוכבי השטח- מבחינתי זה לא כיף, אין בזה שום תכלית, ואפילו אי אפשר להנות מהנוף- אני צריכה להתרכז בדרך ולשמוע את ההדרכה הבלתי פוסקת. תחת אחורה, ידיים חופשיות, אף למעלה ( משמע-גז כל הזמן), לתת לעיניים לכוון את הנסיעה. שלב הבא- ללבוש את החיוך שמונע נפילות. זה קל. עולים עוד שלב- תעמדי. (—) תראי שיהיה לך יותר קל גם כשהאופנוע קצת מחליק- הוא יודע לתקן את עצמו. (—) כבר רכבת בעמידה- את יכולה לעשות את זה. זה השלב שבו המוח מבין, אבל הפקודה לא עוברת לגוף? כנראה…. אחרי 35 ק"מ אני עולה על מצבור עפר וכמובן נופלת. את נופלת כי את לא נותנת מספיק גז! האופנוע צריך כח ומהירות! עוד 20 ק"מ- עוד נפילה טפשית (הערה בונה כנ"ל). ועוד משפט שמוציא מהדעת- רכבת בנחל נקרות בדשדש- זה הרבה יותר קשה! אין בכל הדרך הזו אפילו מקום אחד שאפשר לעצור למנוחה- רק מקום אחד שיש למטה אגם, אבל לא מספיק חם בשביל להתפשט ולהתרחץ. אבל כשזה סוף סוף נגמר- יש סוכריה אמיתית ושוב אפשר להנות מהנוף!

בעיירה הקרובה הכל ריק או סגור, מצאנו מכולת- יש כמה לחמניות, נקניק, גבינה, מיץ בקרטון- אחלה ארוחת צהריים. ממשיכים בחשש קל- על המפה מופיע ישוב קטן עם מקום לינה עוד חצי שעה נסיעה, ואחר כך- כלום. פשוט כלום במרחק של 200 ק"מ. שניקח סיכון? לא. הדרך יפה וטובה, אבל מתחילה רוח ממש חזקה, והיום הזה היה מעייף מאד, כבר 4 אחר הצהריים- אנחנו בלי סים, בלי אינטרנט ובלי כסף מקומי- עוד לא הגענו למקום מספיק גדול בשביל להתארגן על הכל. ובלי ביטוח- משהו שגדי נלחץ ממנו. יש פה 'מלון' עם מסעדה- החדרים לא משהו, אבל הכל נקי ותהיה ארוחת ערב בלי שנצטרך לצאת. ממש מספק. מקלחת טובה כדי להוריד את האבק שנדבק בנו היום וכבר ההרגשה טובה יותר! יש לנו זמן לנוח, לשלם לספקים, ללמוד את המצלמה החדשה, ובעיקר לשמוח שאנחנו בפנים כי בחוץ משתוללת רוח לא נורמלית! פרנסיסקה, בעלת המקום, אומרת שבאזור הזה יש 200 ימים של רוח כזו בשנה. נקווה לטוב. בבוקר רגוע- שמש ושמים בהירים בלי רוח, אפשר לצאת. לעיר יש 530 ק"מ- זה כפול ממה שאנחנו נוהגים לעשות, נתקדם ונראה. התייעצנו עם 3 אנשים וכולם אומרים שזו דרך אספלט, אם הרוח תהיה איתנו נתקדם מהר יותר- אין נקודות מעניינות לעצירה בדרך. יוצאים. אחרי חצי שעה המפה שלנו אומרת לפנות שמאלה. אופס- דרך עפר. התלבטות. להכנס? מה האורך שלה? ומי מבטיח שאם נמשיך בכביש הוא לא ישתנה בהמשך? ואיפה כל ההבטחות??? שניה אחרי שאני מחליטה לזרום עם המפה גדי נזכר שלא מילאנו דלק הבוקר- טעות של טירונים. בודקים תחנות. בעפר- 110 ק"מ. בכביש- רק 50. יש הכרעה. בשביל לתת לעצמנו סטירה טובה אנחנו עוצרים במסעדה קטנה לשתות קפה. הבחור הנחמד נדהם- מה פתאום? אף אחד לא נוסע בדרך הזו! זה 200 ק"מ של דרך עפר שבדרך כלל גרועה מאד. חסכנו את הסטירה… הכביש במצב טוב, הרוח לא קבועה, ואנחנו רוכבים בכיף- מדי פעם יש עיירה קטנה- חלקן נראות כאילו אין נפש חיה וחלקן מלאות חיים. תמיד אפשר למצוא קפה או מכולת אם רעבים. עצירה לסנדוויצ'ים בנקודת האמצע של כביש 40. ציון דרך סתמי למדי, אבל יש ספסל ואפשר למתוח איברים. שלט שאנשים מצטלמים איתו מלא מדבקות- כל הרוכבים נוהגים להשאיר סימן בנקודות ציון כאלה ובאתרים תיירותיים. כמו בחיים נורמליים- אין פתגם לחיים, אין גיבורים, אין תאריך- רק אמירה של- היינו פה. כל כך שונה מהמדבקות שממלאות את הארץ…

ממשיכים דרומה, ופסל ענק של חיל עם דגל תופס את המבט. לארגנטינאים יש קיבעון שלא ממש השתלם להם- las malvinas son argentinas. בתרגום חופשי- פוקלנד שייכת לנו. את הביטוי הזה נראה הרבה על שלטים לכל אורך הדרך- ככל שמדרימים יש יותר.

ככל שמתקרבים לעיר הקרובה רואים עוד ועוד פסלים ענקיים- דמויות נשיות, דינוזאורים, ואפילו אולם שבו מוצגת תמונת הסעודה האחרונה בגודל לא טבעי. כנראה שיש להם את 'משוגע הכפר' הכי יצירתי ומגלומן באזור… הדרך פונה מזרחה, כבר כמעט אין פרצי רוח ואנחנו רוכבים בכיף. כשהישבנים מתחילים לצעוק הצילו נכנסים לעיירה לחפש בית קפה. נפלנו על עיירת רפאים שוב. יש לנו שתיה ושקית צ'יפס שטוחנים את עצמם כבר יומיים- יש הפסקה.

לקראת שמונה אנחנו מגיעים. 530 ק"מ ועשר שעות כולל הפסקות- לא חשבנו שיהיו לנו כוחות אבל הלך בקלות! נכנסים למלון קטן וחמוד די במרכז העיר הלא גדולה, שולחים הודעה לאסתר. בת דודה של גדי, קצת צעירה מאיתנו, חמודה ומאד ארגנטינאית. בעצם האמהות שלהם היו בנות דודות, אבל ככה זה אצל המשפחות פה- כולם בני דודים. היא עם החבר שלה (נוצרי קתולי היא מדגישה) בדרך לברילוצ'ה, כנראה יעצרו ללילה. חצי שעה והיא עונה- אנחנו פה, בואו נפגש ליין הערב. אנחנו רוצים ארוחה אחת נורמלית היום, אבל גם בבר יין אפשר למצוא אוכל… מדברים על משפחה, כסף, פוליטיקה וכל מה שמקשר ביניהם. אחרי שעתיים הם נזכרים שיש להם עוד יום נהיגה ארוך מחר- חיבוקים והבטחות לבא שוב לישראל- או שנפגש שוב בבואנוס איירס. יותר ריאלי.. אנחנו החלטנו מראש להשאר כאן יומיים- צריך לתת לגב לנוח, כי זו לא עיר מעניינת במיוחד- סתם מסודרת, נקייה ומנומסת. אחר הצהרים הפתעה נעימה- צור ואורנה, שחשבנו שכבר מזמן הקדימו אותנו, מגיעים היום לכאן. קובעים להפגש לקפה ואחר כך נלך לאכול. זו רק פעם שלישית שאנחנו נפגשים וכאילו הכרנו מאז ומתמיד. לקראת חצות נפרדים- אנחנו הולכים ברגל למלון, הם רק נכנסים למכונית. יותר ויותר מוצא חן בעיני לטייל באוטו-בית! שבת בבוקר- נחנו מספיק, אוספים את הכביסה שלנו, מתדלקים, ויוצאים לפאמפאס! לא ברור כמה ניסע היום- תלוי בכביש, תלוי ברוח, תלוי בחשק. מה שברור- אין שום דבר מעניין בדרך. לרכב באזור הזה זה ממש כמו לשוט בים. אין שום דבר שתופס את העין- הכל אותו דבר עד קצה האופק. אם לא היה כביש היינו מרגישים אבודים בחלל… בעצירת קפה אנחנו שואלים נוסעים אחרים על הדרך- הכל אספלט אבל גרוע. נסתדר. 380 ק"מ מהחנרל רוקה עד החנרל אצ'ה. עברנו כבר 100. הרוח נעימה ומקררת, הכביש בסדר, עד שמתחילים קטעים של בורות וטלאים של תיקונים- מין מלחמת מוחות בינינו לבין הכביש- כמה בורות נפספס… זה לא כל הזמן- אבל בערך חצי מהדרך כזו. לאופנוע יותר קל ממכונית, רק זיגזוג בין הבורות, אבל מצריך ריכוז מתמיד. לעומתנו המשאיות ממש סובלות. בעיקר אלו שלוקחות ארגזי שתיה… הגענו. עיירה לא גדולה, מלון דרכים חמוד ונקי, ובערב יוצאים למסעדת גריל מקומית. רציתי לחתום את היום בתמונה, אבל מה שגדי צילם לא מעביר את התחושה. נחתום בתמונת הארוחה..

את היומיים האחרונים של 2025 אנחנו עושים במדריד. קר, מואר וחגיגי. נחמד להתרגל לאווירת חו"ל בספרדית, וגם מזל שפנינו לצד השני של הכדור, ואת 2026 נפתח בקיץ… הספרדים אוהבים לחגוג, והעיר מלאה, אבל לא רק בהם- לדעתנו גם חצי איטליה עכשו במדריד! פלזה דה סול נסגרת ומפונה הערב, ובשביל להכנס שוב צריך לעמוד בתור ולעבור את הספירה של המשטרה- רק 15000 איש יזכו לראות מקרוב את הטקס. האלפים הנוספים שגודשים את האזור יסתפקו בהצצה לשמיים בתקווה לראות זיקוקים. המסעדות נסגרות בשש וחצי- שבע, ואלו שפתוחות עם תפריט חג מיוחד מלאות לגמרי. אנחנו מצטיידים בבקבוק יין, גבינות ונקניקים, נאכל במלון שלנו ונשמע את החגיגה מהקומה השלישית…

לטובת כל ידידי הפנסיונרים העומדים ברחובות כבר 3 שנים, גדי צילם את התמונה הבאה…

את הבוקר הראשון של 2026 אנחנו פותחים בבית הקפה הקרוב, מטיילים קצת ברחובות, מתארגנים על מקום לכל התיקים עד הערב, ושוב- קפה, שוקו עם פסטל דה נטה, גיחות לקור בחוץ וגיחות לחם היחסי בבתי הקפה. ארוחת צהריים נהדרת באל גאוצ'ו המקומי- האוכל ברמה, השירות עוד יותר, ובהחלט יש מה ללמוד בדברים הקטנים שעושים את המקום מוצלח כל כך.

גם בערים שכבר היינו בהן, תמיד יש עוד מה לראות וללמוד. אנחנו יוצאים לסיור בעקבות מלחמת האזרחים. שעתיים וחצי- מקווים לשרוד את הקור! כרגיל- המדריך מלא בידע, ההסבר מקיף את 3 שנות המלחמה, הסיבות שהובילו אליה, והרבה אנקדוטות על הנפשות הפועלות. מה נזכור? לא בטוח שהרבה… אבל כן את האוירה, ההשוואות שאני עושה בראש למצב אצלנו, ובעיקר המחשבה על המדרון החלקלק שמוביל לדיקטטורה. הכל מתקשר לשיחות שאנחנו מנהלים בינינו- גדי חושב מהראש ואני מהבטן, חוסר הסכמה מהותי על הרבה דברים אבל גם הבנה שאנחנו באותה סירה- ובאותה צרה…

הסיור המשיך לכמעט 4 שעות, ועכשו צריך למהר לטיסה- מחר בבוקר- סנטיאגו דה צ'ילה!

נחתנו בשלום. הגענו עם כל הציוד המיועד לטיול למלון באזור חמוד במרכז העיר, ואחרי שיטוט ארוך מדי הצטיידנו בסים מקומי. עכשו אפשר להתחיל לנהל את עניינינו ולהתארגן לנסיעה. הזיכרון שלנו מצ'ילה לא יותר מדי סימפטי- ארכיטקטורה מקומית דלה ומשעממת, אוכל ככה ככה, והאנשים- איך לאמר בעדינות- לא מצטיינים בחכמה. אנחנו מגיעים שוב כדי להנות מהנופים היפים- בזה הארץ הזו כן מצטיינת! נשתדל לא להשאר שבויים בדעות קדומות, ולהנות מכל רגע. בינתיים- כהרגלנו- קפה, בירה, גלידה, ולקלוט את הרוח ברחובות!

סנטיאגו עיר ענקית! יש הרבה מה לראות אבל אנחנו ממוקדי מטרה- חשבנו שננחת ישר לאופנועים אבל התהליך התארך יותר מהמצופה. נשלב תיירות עם עסקים.. גדי עסוק בלבדוק את המודעות, להתכתב ולדבר עם המוכרים ועם נועם- שעשה עבורנו את הניירת. מה שחשבנו שנסגר- נמכר. אחרים התבררו כרחוקים מדי או עייפים מדי, ואין להשיג מזוודות כך שהבעיה הוכפלה… פוזלים לכמה כיוונים במקביל- אני מרגישה שהעסק פולני ממש- לכל פתרון יש בעיה! בערב אנחנו מתמקדים בבעיה נוחה- ארוחת ערב. לא משהו, המחירים רק קצת נוחים יותר מאשר בארץ, חייבים לצאת לדרך!!

שבת- קבענו ללכת לראות אופנוע- cfmoto כמו שהחלטנו מראש, אבל נוסעים קודם לחנות שלהם שמחזיקה גם משומשים- בגלל הגודל של העיר כל נסיעה כזו כחצי שעה לכל כיוון, הובר מתפקד טוב, והנהג הראשון לא מפסיק לפטפט ולשפוך מידע על לאן ללכת ומה לראות. הסוכנות סגורה- לקחו חופש ארוך לכבוד סוף השנה. לא נורא- יש מסביב כמה חנויות ואנחנו רואים klr- נראה מצוין, די חדש, גדי חושש מהבוכנה היחידה, למרות שהוא נחשב אמין מאד. לי לא אכפת- לא מבינה בזה, העיקר שלא יהיה לי גבוה מדי ואוכל לשים 2 רגליים על הקרקע ולא רק 2 אצבעות. אבל.. המזוודות… צריך לוודא שאפשר למצוא. נוסעים לפגוש את כריסטובל- האופנוע שלו בדיוק בן שנה, שמור היטב, ויש לו ארגז אחורי. חצי בעיה. קבענו לקבוע אחרי הסופ"ש- עד אז ננסה למצוא. בהמשך היום גדי על הטלפון- יש מישהו שמוכר מזוודות מתאימות אבל הוא במרחק 300 ק'מ, ויש עוד אופנוע בן שנה עם כל הציוד. שבת כולם עובדים רק חצי יום כך שהכל נדחה ליום שני. אין ברירה- נתאפק. בינתיים גילינו עוד שערה במרק- זרים שקונים אופנוע בן פחות מארבע שנים צריכים להציג לנוטריון את חשבונית הקניה של המוכר. המון בירוקרטיה= זמן מבוזבז וכאב ראש. לא המצאנו כלום!

את יום ראשון אנחנו פותחים בהליכה- אמנם אמצע הקיץ כאן, אבל הבוקר קריר והליכה נמרצת ממש מתאימה. 4 ק"מ מהמקום שלנו עד לשוק ענק שהוא שוק הפשפשים הראשון בעיר. עצום. אי אפשר לכסות הכל- רחובות של חנויות בתוך מבנה ענק ובנוסף כל הרחובות מסביב. גם מתחמי האוכל בהתאם בגודל שלהם. כמעט אין תיירים, ונחמד שהכל בספרדית!

אחרי שלש שעות של שיטוט אנחנו נוסעים למוזיאון הזיכרון וזכויות האדם. מבנה גדול שמתאר את ההפיכה הצבאית בצ'ילה שלב אחרי שלב, עם סרטים, עדויות, קטעי ארכיון וקיר תמונות ענק שנצפה מכל הקומות. מרשים מאד. מפחיד מאד. לא, זה לא יכול לקרות אצלנו. אבל זה קרה בכל מיני מקומות שבהם זה לא יכול לקרות. אין מסקנות. רק מחשבות. ועכשו ונצואלה- גם שם זה לא יכל לקרות? אנחנו חותמים את היום בהליכה דרך Santa Lucia. האזור העתיק של סנטיאגו- בועה יפה באמצע העיר. כמו כל מה שראינו עד עכשו- קצת מוזנח. העיר בכללי לא ממש מטופחת, עוד לא ניקו את הרחובות משיירי הסילבסטר, הרחובות והמדרכות במצב בינוני עד רע. הרבה דרי רחוב. לפעמים צריך רק לצאת כמה רחובות לאזור אחר והכל נראה טוב יותר- עוד נלמד יותר בימים הקרובים!

שני בבוקר- להיום מתוכננת פגישה אצל נועם- להבין יותר את סיבוכי הניירת וגם ללחוץ עליו שיזוז קצת יותר מהר. עד הפגישה גדי מנצל את הבוקר לחיפוש מזוודות ברחוב שכולו חנויות לאופנועים, ועל הדרך הולך לראות עוד אופנוע, בזמן שאני אורזת את הציוד כדי לעבור למלון ממול. נשאר באזור הזה שהוא די נעים, נתחיל לצמצם את תקציב ההוצאות… צהריים- נוסעים לראות אופנוע אצל סוחר מכוניות- מישהו קנה ממנו מכונית וחלק מהתשלום היה האופנוע- מצויד לגמרי, נראה חדש. כבר שבוע שגדי מתכתב איתו- נקווה שלא ישבר וימכור למקומי! חוזרים לעבור מלון- ירדנו רמה? לא בטוח- הכל יותר מיושן, קומה שניה עם מדרגות חורקות ואין קפה בחדר. בתמורה- חדר גדול ונח, קבלה מאויישת 24 שעות, ארוחת בוקר. נראה לי שעשינו שינוי טוב. מחר אנחנו בהמתנה לקצוות שיתחילו להסגר, ננצל את הזמן לקצת עבודה מול המחשב!

שלישי בבוקר כמו שתכננו- מקדישים זמן למיילים ועבודה מרחוק. בגלל הבדלי השעות אנחנו קצת מוגבלים, וגדי עסוק גם בעוד ברורים וטלפונים. בצהריים יוצאים לחטוף משהו קטן לאכול ברחוב- מה שבאמת נקרא מזון מהיר…

אנחנו מצטרפים לסיור במרכז סנטיאגו- 3 שעות של הליכה והסברים בספרדית. המדריך משתדל להימנע מדיאלקט צ'יליאני וזה גורם לו לדבר לאט וברור יותר, מה שבהחלט מקל עלי לקלוט ולהבין כמעט הכל. לזכור זה סיפור אחר… מתחילים בפלסה דה ארמה, שם מבני הציבור הגדולים- הדואר, משרד המשפטים, הקתדרלה- בניה בסגנון צרפתי או ספרדי- תלוי מה האינטראקציה עם השלטון באותו זמן- יפה ולא מתפאר מדי.

סנטיאגו נבנתה על שרידי עיר של האינקה, עם הדרכים הראשיות שמובילות מקוסקו לכל חלקי האימפריה. האזור כולו מועד לרעידות אדמה, ובין המאה ה 15 למאה ה 18 היו 7 רעידות אדמה חזקות (8.8 ואפילו 9.5) ולכן אין בה מבנים מראשית הקמתה, למעט אחד- כנסיית סנט פרנציסקו שנבנתה על יסודות מבנה פולחני של האינקה, שכנראה ידעו איך להימנע מקריסת מבנים בעזרת פתרונות אדריכליים. למעשה רק לפני כעשור חקרו ומצאו את השיטה. מזכיר את האמירה בקוסקו- יש מבנים של האינקה, ויש מבנים של ה incapable. מתייחס לספרדים…

המשך הסיור לאזור ה'ניו יורקי'- הבורסה, מלון חדיש (לזמנו) ואזור המסחר. האמת- סנטיאגו מפתיעה אותנו. כל כמה רחובות שכונה קטנה שונה לחלוטין מקודמתה, גם בסגנון וגם בנוף האנושי. מגוון גדול ומעניין.

ממשיכים את הסיור דרך השכונה 'שלנו'- רחוב לונדרס (london) פינת רחוב פאריס. בתים קולונואלים שרובם הוסבו למלונות, כביש מרוצף, חמוד ונעים עם תזכורת קשה- בית מספר 38 שימש מתחילת ההפיכה הצבאית במשך כמה שנים כבית מעצר ועינויים למתנגדי המשטר, שבדומה להפיכות במדינות השכנות, מעצר כזה הוביל לרב לרצח ו/או העלמות. המוזיאון מיום ראשון הסביר היטב את מה שקרה, אבל לראות ממש מקום בלב שכונת מגורים רגילה- וכך היה ברב המקרים- די נורא! הסיור שלנו מסתיים בהליכה למרגלות סנטה לוסיה לכיוון שכונת לסטריה, דרך אזור יותר צבעוני ובוהמי. זה האזור שהחליף את שכונת בלה ויסטה- יש טרנדים שמשתנים כל כמה שנים… המון חנויות קטנות, דוכנים, מסעדות ובתי קפה. במקרה הזמנו מקום במסעדה- בר יין מומלץ, ממש ברחוב הראשי. משוטטים קצת כדי לעורר רעב קל וחותמים את היום בארוחה טובה. מחר צפויות תפניות טובות! תמונות מייצגות מהדגם הצ'יליאני שתופסות את העין לסיום היום-

המחר הגיע, ואחרי סיבוב ארוך ומייגע, צלחנו חצי דרך! יש לנו מפתחות ביד, רשיון רכב, ואופנוע אחד שאפשר להתחיל לצייד. אחר הצהריים נלך לראות עוד אחד, ועם קצת מזל גם נקבל אותו מחר. המזוודות בשבילו בדרך, יש מצב שאת סוף השבוע הקרוב כבר נבלה על חוף האוקיינוס. היום השלמנו גם את קניית המצלמה שגדי חשק בה עם ההתקן לאופנוע. סיפור מחנות הצילום- הבחור שמוכר אומר שהוא ביקר בישראל בקבוצת צליינים לפני 11 שנים. אני שואלת אם יש הרבה קתולים כאן, הוא עונה- אני לא צ'יליאני, אני מונצואלה. אז אתה בטח שמח עכשו? חיוך גדול- אני מאושר! רק מחכים שיחסלו אותם ואפשר יהיה לחזור. אתה לא יכול עכשיו? נחשב מתנגד פוליטי. יודעים מה זה רולטה רוסית? עשו לי את זה. ברחתי בזמן. אנחנו מאחלים לו הרבה הצלחה. הוא אחד מרבים מאד- יותר מ 300000 ונצואלנים ברחו לכאן במשך השנים, חלקם לאו דווקא מהחבר'ה הטובים. כלאמר- חלק מעולם הפשע ברחובות סנטיאגו. הטובים ככל הנראה יחכו לראות שונצואלה חוזרת למסלול ויחזרו הביתה בשמחה.

האופנוע שרצינו לראות נמצא בשכונה רחוקה, מגודרת עם שערים ושומר- לא כל אחד יכול להכנס- צריך תאום עם המארח. נכנסנו. ראינו. קבענו מחר בבוקר להעברת בעלות. אמנם המזוודה האחורית שלו לא מה שהיינו קונים, אבל באיכות טובה, רק צריך שיגיעו המזוודות שקנינו מרחוק, להתקין ולצאת לדרך!

יום חמישי, יש אופנוע נוסף, המזוודות הגיעו בדואר, כמה סידורים קטנים אחרונים, התקנות וארוחת ערב אחרונה בסנטיאגו במסעדה שלפני כמה ימים היתה עוד בשיפוצים והיום מלאה עד אפס מקום. סיום טוב. מחר נצא לדרך! עוד לא החלטנו על המסלול, רק יודעים שנוסעים מערבה לחוף הים בתור התחלה, ואז נחליט- דרומה למקומות שכבר היינו בהם ושכחנו, או צפונה למדבר שפיספסנו כדי שיהיה עוד מקום יפה שנשכח…