שבת. העיר מפוצצת באורחים. גם קיץ, גם ולנטיין, גם מסיבת הקרנבל האחרונה השנה. רב האנשים מקומיים, אבל יש גם ארגנטינאים, ברזילאים, ושומעים פה ושם גרמנית או אנגלית. לפרגואי אין ים, ותיירות החופים מתרכזת לאורך הנהר- אנקרנסיון נחשבת לבירת התיירות הזו, ולאורך החוף המוני מסעדות. ארוחת הצהריים שלנו היא טעימה ממאכל מקומי- מין בצק אפוי מקמח מנדיוקה עם מילוי. כבד. טעים. ממלא מאד. שיטוט קצר להבין מה יש באזור- מוזיאון קטן וחביב במה שפעם היה תחנת רכבת עם הסבר על הרכבת שפעם פעלה מפה לארגנטינה ולעיר הבירה אסונסיון. חוץ מזה, לא מצאנו משהו מעניין. החברים החדשים של גדי מזמינים אותנו להצטרף בערב- כל האופנועים נכנסים בשיירה שפותחת את אירועי הערב. אני מוותרת וגדי לא רוצה לבד. נראה אותם ממקומנו בקהל. החגיגה אמורה להתחיל בשעה שמונה, אבל אנחנו כבר למודי נסיון, נכנסים חצי שעה אחרי, והמקום די ריק- הקהל מתחיל להגיע אפילו מאוחר יותר. האופנוענים נכנסים לקול תרועות הכרוז ומעט הקהל, ואז מתחיל טקס ארוך להחריד. השנה הקרנבל המקומי מציין 100 שנים, וכל מלכות העבר מכל המועדונים מוזמנות לקבל תעודה. כולן בתלבושות מתאימות, רשימה ארוכה- גדי אומר שכבר שנתיים אנחנו עומדים ושומעים שמות- אבל כאן זה סתם ארוך ומייגע. כמעט שעה וחצי, וסוף סוף מתחילים לעבור המועדונים השונים. התלבושות מרשימות, הרקדנים והרקדניות נותנים הופעה מרשימה, המוזיקה מחרישת אזניים, וכולם בקהל מרססים באוויר ספריי שלג בשמחה רבה. בחצות אנחנו מחליטים לפרוש- עוד יש שורה ארוכה של קבוצות שמחכות לתורן אבל הספיק לנו.. בדרך החוצה עוברים בין הדוכנים של האוכל ובוחרים שיפודי אסאדו טעימים. שתיה יש רק בירה או שתיה קלה מתוקה. נסתפק בבקבוק יין לחירום שיש לנו באופנוע.

בבוקר מאוחר אנחנו מחליטים ללכת למרכז העיר- הפלסה דה ארמס. העיר כמו בית קברות- ריק ושקט. ממש מקום נטוש.. פתאום יש המון רעש ברחוב- הולכים לראות ומיד מבינים שצריך להתחבא. חבורות של צעירים ונוער במכוניות וטנדרים זורקים אחד על השני ועל עוברי האורח המעטים פצצות מים וקצף, וכולם מאושרים עד הגג… אנחנו מוצאים מקלט במקום היחיד הפתוח- גלידריה. השיטה- אכול ככל יכולתך. האטרקציה- גלידה אסאי. לוקחים כוס או מיכל, עוברים וממלאים איזה גלידה שרוצים וכמה שרוצים, מוסיפים פירות, דגנים, סירופ, ובסוף שמים על המשקל. המחיר לפי המשקל, וכמו כל האוכל- זול בטירוף… גדי מתאפק- הוא יכול לאכול קילו בלי בעיה, אבל הבטן שמתחילה ללכת לפניו מגבילה את החשק. עד הערב אנחנו מסודרים. ארוחת ערב במסעדה של המלון- מנה לשניים עם תערובת בשר וצ'וריסו. בלתי אפשרי לאכול הכל. השאריות בתמונה.

הבוקר צריך להחליט באיזה כיוון לעשות את הסיבוב של פרגואי. אין הרבה מקומות מומלצים, אבל אלו שיש דורשים נסיעה של כמה ימים, ואין ברירה אלא להחליט על מסלול תוך התחשבות במה עוד רוצים להספיק עד החזרה הביתה להפסקה.. בברזיל מקבלים ויזה לשלושה חודשים ונצטרך להשאיר את האופנועים לפני הכניסה, כמה שיותר קרוב לגבול ובקרבת שדה תעופה. קשה לתכנן! אנחנו נוסעים לעיר קטנה, קרובה מאד, לפי המלצה של אסי והדר. Carmen del parana. גדי שם מלון ליד הנהר במפה, רק לצורך כיוון כללי. פחות משעה ואנחנו שם. מתלבטים מה לעשות- בקושי צהריים. טיפה ענקית על הקסדה, ואחריה עוד אחת, ופתאום אנחנו בעיצומו של ארוע גשם שפותר את ההתלבטות… יש חדר פנוי, מחוץ לעיר הגדולה המחיר צונח, יש ווייפיי, אין ארוחות אבל יש מטבח לשימושנו. בשעה הקרובה נשב מתחת לגג עם שאר האורחים ופשוט נחכה לסוף המבול. כשהגשם נרגע אנחנו יוצאים לחפש מקום לאכול. העיר כמו בית קברות. אבל יש מינימרקט ואנחנו מצטיידים במשהו לבשל- בערב יהיו מקומות פתוחים כנראה.. החם כבד, וגרוע ממנו- הלחות. אנחנו ממש רטובים לגמרי!

אחרי שאכלנו (שניצל בלחמניה ובירה קרה) עולים על בגדי ים ויורדים לחוף הנהר. מחיה נפשות! הנהר רדוד, ואחרי 50 מטר עדיין המים לא מגיעים לברכיים. אנחנו רובצים במים הנעימים- הקרקעית חול ממש כמו בים- כיף גדול. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במקום היחיד שפתוח- יש רק פיצה והמבורגר, פותחים לנו את המכולת הצמודה שנבחר יין. אותנטי מאד… בשולחן לידינו חבורה מברזיל, ויש גם בחור צ'כי שבקושי מדבר ספרדית אבל כשהוא שומע שאבא שלי נולד בצ'כוסלובקיה הוא בא לספר לנו שסבא שלו היה קומוניסט והרג גרמנים. היה לו ממש חשוב להעביר את המסר. בחזרה לחדרנו במלון- המקום חמוד ביותר, וניכר שמי שבנה אותו היה עם ראש טוב. חוץ מאיתנו נמצאים פה זוג מבוגר מאסונסיון והבת שלהם עם החבר. מנהלים שיחה על מה קורה היום במדינה- הם מרוצים- כנראה שצודקים.. יש מספיק כסף לבשר, בירה ונופש- לא צריך יותר בחיים. בבוקר אנחנו מחליטים להמשיך לאסונסיון למרות המקום החמוד- התבטלנו מספיק בשבועות האחרונים. 2 האופנועים צריכים מוסך- שלי הגיע ל 5000 ק"מ, של גדי עשה טיפול חלקי בלבד וצריך להשלים טיפול 10000. יש לפנינו 320 ק"מ, 5 וחצי שעות רכיבה. ?? הכבישים אמנם צרים- רק נתיב אחד לכל כיוון, אבל הם טובים למדי, והכל אספלט. עוד נגלה בהמשך. בינתיים אנחנו נהנים מהדרך- הירוק כאן ירוק מאד, וחם מאד. שעתיים וחצי עברנו חצי דרך, עוצרים כל חצי שעה לשתות ולהרגע במזגן- גדי בטוח שנקבל מכת חום אם לא נעצור. החליפות רטובות, הקסדה מגעילה וגם הכפפות נצמדות לידיים. אם צריך היה להגדיר את פרגואי במילה אחת זה היה- רטוב. או שאתה טובל בנהר, או שיורד גשם, או שאתה מזיע בטירוף. ההרגשה היא שגם העיניים מזיעות. הטמפרטורה סביב 40 מעלות, גם הבוקר והערב לא נעימים, והלחות איומה.

נכנסים למלון על הדרך, נראה יפה אבל השירות לתייר לוקה בחסר- במדינה הזו תיירות מבחוץ לא מאד מפותחת וזה מורגש בכל מקום על הדרך. ארוחת ערב על הכביש- המקום היחיד שסגור וממוזג, מלצר צעיר ומקצועי, הכל טעים- רק חבל שצריך שוב לצאת לרחוב כדי לחזור לחדר. יוצאים לחלק האחרון של הנסיעה- 160 ק"מ קרוב לשלוש שעות. כבר הבנו את הרעיון- רב הזמן נוסעים בתוך עיירות קטנות וחייבים להאט (הם דואגים לבמפרים למקרה שלא הבנת את השילוט) המון משאיות והכביש די צפוף כך שלא תמיד אפשר לעקוף. חוזרים על התרגולת של אתמול- עצירות תכופות, רצוי בתחנות דלק של shell- תמיד יש איפה לשבת, מזגן טוב, שרותים נקיים, ואינטרנט. בעצירה האחרונה- הפסקת חשמל בכל העיר, יש לנו 18 ק"מ וכמעט שעה נסיעה. אנחנו נמסים לגמרי, ונאלצים להתנהג כמו האופנוענים המקומיים הקטנים- איפה שאפשר עוקפים מימין על השוליים, נדחפים לרמזור שלא פועל ממילא, מזגזגים בין המכוניות- העיקר שיגמר כבר! מגיעים למלון בעיר רטובים לגמרי, בחדר אנחנו מתקלפים מהבגדים ופשוט יושבים חצי שעה עד שהגוף נרגע ומפסיק לנטוף. עכשו אפשר ללבוש בגד ים ולהכנס לבריכה. אין יותר טוב מבקבוק בירה קרה עכשו!

ארוחת ערב במלון- היום נשארים בטווח הליכה של 3 דקות מהחדר הממוזג- היה יום קשה אפילו לנו שלא מתרגשים מכלום… בבוקר יוצאים לקחת את האופנועים למוסך. נסיעה של 20 דקות ובתשע וחצי בבוקר זה עוד נסבל. הנהיגה כאן מזכירה את מקסיקו- צפוף וכולם נדחפים מכל הכיוונים. בכלל יש ניחוח מקסיקו בצבעים, בריחות, בברדק הכללי ברחוב. השפה אמנם ספרדית- אבל שונה משאר מדינות אמריקה הדרומית- הם בולעים אותיות והוגים קצת אחרת מה שלפעמים מקשה להבין, אבל הם אדיבים וחייכנים ושמחים לפתוח בשיחה. נחמד פה. מזג האויר הצפוי לימים הקרובים- חם. היום למשל, 42 מעלות עם הרגשה של 48. אנחנו כבר בחוץ, אז מנצלים את הבוקר לביקור במרקדו 4. שוק שמומלץ לבקר בו, דומה למקומות אחרים שראינו במרכז אמריקה ובאפריקה. מבנה ענק עם חנויות, איזורים שונים של בגדים, חפצי נוי, דברים לבית, ירקות ופירות, דגים, בשר, וכמובן מקומות לאכול. שרות המזון שלנו היה חוטף התקף לב מלהסתובב פה…

בחזרה למלון, בין בריכה לארוחה אנחנו בעיקר עובדים- יש תמיד פרויקטים שצריך להשלים ואם לא- נפתחים חדשים. בגלל הפרשי השעות עם הארץ יש לנו זמן לחשיבה ומחשב בשקט. בערב אנחנו יוצאים למסעדה מומלצת, נחשבת לטובה ביותר בעיר. המסעדה בנויה יפה, האוכל טוב, שרות טוב- ועדיין יש משהו קצת מוזר- לא הבנו עד הסוף… שישי בבוקר תוכנן לסיור בעיר עם גורו-ווק, אבל גשם שוטף מרתיע את הנרשמים. אין לנו חשק לצאת לבד עם המדריך- קובעים איתו למחר בבוקר עם קבוצה אחרת, ויוצאים להסתובב לבד. העיר לא מובנת בכלל. באותו רחוב יש בניין קולוניאלי, לידו מבנה ישן, מבנים מוזנחים או נטושים ובניין קומות מכוער. על המדרכות מוכרים שטויות ליד חלפנים ודוכני אוכל. בכל פינה עומד מישהו עם שולחן עשבים ולפי בקשת הקונה כותש חבילה קטנה. האישה החביבה בתמונה מסבירה לנו שאלו צמחי מרפא שמוסיפים ל terere- משקה מאטה קר ששותים פה הרבה. יש לכאבי ראש, כאבי בטן, עייפות- עוד לא ניסינו.

אחרי שעתיים אנחנו חוזרים למלון. הגשם מזמן פסק ועכשו אפילו נעים בחוץ. אם לא עומדים בשמש.. שישי בבוקר נפגשים עם ויקטור המדריך ועוד 3 זוגות- מצ'ילה, ספרד ורומניה. הסיור דו לשוני כי הרומנים לא ממש מבינים ספרדית, ויקטור אלוף בדיבור כפול- ממש מרב מיכאלי… עוברים במקומות החשובים- בית הנשיא, הפנתאון, מוזיאון העצמאות. למזלנו מזג האויר השתפר, ועדיין כשנכנסים למקום לא ממוזג אפשר להחנק. ויקטור מסביר על הולדת פרגואי, הדיקטטור הראשון ויורשיו שהובילו את המדינה למלחמה המשולשת- נגד אורוגוואי , ברזיל וארגנטינה. במלחמה הזו פרגואי איבדה שטחים עצומים שנכבשו ע"י שכנותיה, ובעיקר איבדה את רב הגברים שלה. המלחמה עם בוליביה שנולדה כתוצאה מהרעיון שבערבות הצ'אקו יש נפט, מה שגרם לכלכלה הרוסה וללא נפט. הוא מספר גם על הכלכלה המקומית ושיטת המיסוי שמושכת אנשים לעבור לגור כאן. עוברים לתקופה היותר מודרנית- פרק הדיקטטורה הארוכה ביותר באמריקה הלטינית. סטרסנר, איש צבא ממוצא גרמני לקח את השלטון, כנראה בתמיכה אמריקאית תוך העלמת עין מכל הפרות זכויות האדם. לזכותו נזקף הסכר באיטאיפו שהוא השני בגודלו בעולם ומספק את כל החשמל שהמדינה צריכה. גם כלכלת המדינה היתה כנראה יציבה בתקופתו. מנגד- פעולות אלימות מול מתנגדי משטר, שימוש בהלשנות שכמובן גרם לחוסר אמון מוחלט באוכלוסיה- בקיצור- לא ממש אהבו אותו.. בשנת 1989 האיש ברח לברזיל, וכאות הערכה לקחו פסל גדול שלו, שברו ועשו ממנו פסל חדש שמוצב בכיכר הנעדרים ליד בית הנשיא. אגב- שרידי רב הנעדרים נמצאו גם אחרי הרבה שנים, יש כ 400 שלא יימצאו אלא אם הנהרות הגדולים יתייבשו פעם…

ערב שישי- אנחנו מתלבטים אם ללכת לבית חב"ד. החוויה הרי תלויה באורחים- ארוחת הערב היא לא משהו שיש ממנו יותר מדי ציפיות, וקשה לנו לזהות מה יהיה. במלון פוגשים 2 משגיחי כשרות/שוחטים שעובדים בבית מטבחיים גדול מחוץ לעיר. מתפתחת שיחה- הם חמודים, ואם זה חלק מהאורחים אנחנו מהמרים שיהיה בסדר. התפילה בבית כנסת ליד ביתם של השליחים, באים גם אנשים מהקהילה המקומית, ובחוץ- ביתן עם 3 חיילים ושוטר ועוד 2 שומרים. אנחנו מחכים בחוץ שהתפילה תגמר ומקווים שלא נעורר חשד כשאנחנו הולכים וחוזרים כל הזמן. תשע בערב סוף סוף הולכים לבית- זו משפחה גדולה ובין האורחים עוד 3 משפחות שגרות כאן, כמה משגיחים מהארץ, עוד כמה אנשים ממקומות שונים בעולם, וישראלים שלא ברור איך השתרבבו למקום. מדברים בעברית, אנגלית וספרדית, ואחרי שכולם מילאו את הבטן השליח/רב/מוהל/שוחט לוי עושה סיבוב הכרות של היושבים לשולחן. יש לו סיפור חיים מפותל ומעניין, המשפחה גרה כאן למעלה מעשרים שנה, וכולם חביבים קולניים ושמחים. אחרי הסיבוב מתפתחות שיחות בין האורחים, ולקראת חצות אנחנו נפרדים. היה ערב מעניין ומהנה! גדי נחוש להקים רשת כמו בתי חב"ד אבל חילונית. אני מפקפקת ביכולת ההתמסרות של משפחות חילוניות אפילו אם מדובר במשהו זמני…

נפרדים מפונטה דל דיאבלו בצער, טוב שיש מקומות כאלה- שיהיה חשק לחזור שוב. לא ממש ברור לנו מה הקסם של המקום, הוא לא יפה או מסודר- אבל קסום!

יוצאים מערבה. כל מי ששואלים אומר שאין מה לראות בפנים הארץ- רק שטחים פתוחים וריקים, אבל אנחנו רוצים להגיע לפרגואי וזה הכיוון. מעט צפונה מפונטה דל דיאבלו יש מבצר משוחזר מהמאה ה 18, חומות אדירות, מבנים משוחזרים יפים עם אוסף מרשים של חפצים, תלבושות, קצת רהיטים, ועשרות תותחים בכל מיני גדלים. המקום מטופל על ידי הצבא, ויש חדר עם דגמים של מבצרים שונים ברחבי המדינה. מרשים מאד.

הדרך מובילה אותנו מערבה לדרך עפר של 60 ק"מ- בניגוד לארגנטינה פה הדרך כבושה היטב והנסיעה חלקה ומהירה יחסית. לקראת הסוף סיבוב חד שלא ראיתי את הזוית, מבט שנתקע בחרדה בשוליים שניה אחת יותר מדי, ברקס קדמי במקום אחורי, ואני מחליקה באלגנטיות ושוב מוצאת את עצמי על הצד.. גדי מצטער שהמצלמה לא דלוקה- כדי לראות וללמוד כמובן! היעד- עיר עם שם מאד אטרקטיבי שהוא גם שם המחוז- treinta y tres. שלושים ושלוש, על שם 33 לוחמים במלחמת העצמאות של אורוגוואי.

העיר מקסימה- כמובן שכל המבנים נמוכים, הכל מטופח ומסודר, והרחוב הראשי סגור לתנועה ברובו- מסתבר שהיום יש קרנבל בעיר! המלון שלנו נמצא באמצע הדרך ברחוב הראשי- וכל המדרכות מתמלאות בשולחנות וכסאות- מהכיכר המרכזית לאורך קילומטר. החגיגה תתחיל רק בתשע בערב, ואנחנו יוצאים לשוטט בעיר בינתיים. יש פה כמות בלתי סבירה של חנויות נעלים- אבל מי אנחנו שנתווכח. יושבים בבית קפה לארוחת אחר הצהרים. יש דבר כזה בדרום אמריקה.. זה נקרא merienda, בתפריט- שתיה קלה ושתיה חמה, טוסטים, סנדוויצ'ונים קטנים, והמון עוגות ועוגיות. מספיק כדי לסתום אותנו לגמרי אחרי שארזו לנו את האלפחורס. בדרך חזרה אנחנו רואים את הפקחים שעוברים בין הדוכנים, בודקים ורושמים- הכל פה מאורגן להפליא! הרחוב מתחיל להתמלא באנשים ולמזלנו למלון יש מרפסת שצופה על הרחוב ואנחנו מצטרפים לאלו שכבר יושבים ומחכים בסבלנות. העשן שעולה מהפריז'ות אומר שטוב עשינו שאנחנו במרפסת ולא ברחוב… תשע הפך לרבע לעשר, והתהלוכה מתחילה. קבוצות מכל מיני סוגים- ילדות ונערות, נציגי הערים השכנות, נערים עם תופים, כל מיני קבוצות עם תלבושות ססגוניות. בהמשך יבואו קבוצות יותר מקצועיות, עם רקדניות סמבה, קבוצת פנסיונריות וגם השיכור של העיר.

בחצות כולם נפרדים מהחגיגה, ובבוקר למחרת הרחוב ריק ונקי. איזו עיר מתוקתקת! אנחנו ממשיכים מכאן לעיר הגדולה- melo. זה אמנם בדרך, אבל הסיבה לעצור פה היא שיש כאן מוסך של cfmoto והוא מוכן לקבל את גדי שהגיע זמנו לטיפול. בניגוד לעיר הקודמת- כאן אין שום דבר מרשים וברגע שהאופנוע מוכן אנחנו יוצאים לדרך. היעדים נקבעים לפי זמן נסיעה יומי כשאף פעם אנחנו לא יודעים מה באמת מחכה לנו. מהרגע שעברנו לכבישי הרוחב של המדינה בין עיר אחת לשניה יש נסיעה של שעה לפחות שאנחנו נוסעים בשטח פתוח עם שטחים ירוקים (מגודרים היטב) ומדי פעם שער כניסה לחווה, כמעט שאין רכבים בכביש, מדי פעם משאית מובילה פרות או עצים. פתאום מתגלה ישוב קטן או מבנה בודד של בי"ס כפרי בגודל של 2 כיתות, וכמובן- עדרי פרות מפוזרים בשטח. משעמם? לא. פשוט יפה. את ערכת הקפה עוד לא פתחנו, אבל כן עוצרים לשתות ולאכול משהו שקנינו בבוקר ביציאה- פעם סתם בצל או בכניסה לחווה, פעם ליד הנהר עם משפחות נופשות, ולפעמים במסעדת דרכים שכוחה- גם זה אין הרבה בדרכים האלה.

אחר הצהריים מגיעים ליעד הבא- tacuarembo. במלון שלנו יש מוזיאון קטן של פורד T- הבעלים משוגע לעניין, ויש לו גם אוסף רחב של חפצים ישנים- הכל מקוטלג וממויין להפליא. כ 15 מכוניות משנים שונות עומדות כאן ורק מחכות שמישהו ילטף אותן במבט- נחמד ביותר!

בריכה פצפונת מפצה על החום הגדול ועל קוטן החדר, ובערב אנחנו אוכלים במקום, צוות חמוד ביותר, ובחדר האוכל יש אוסף תקליטים עצום ליד הגרמופון של קרלוס גרדל- גדול זמרי הטנגו. עוד יש כשלושים מסמכים ממוסגרים שלטענת הבעלים מוכיחים שגרדל נולד בעיר הזו ולא בצרפת כפי שנטען בויקיפדיה. גאווה מקומית. העיר טקוארמבו נחשבת לבירת הגאוצ'וס, ובאמצע מרץ מתקיימת חגיגה של כמה ימים בסגנון המתאים. אולי יתחשק לנו לחזור… בבוקר בעל המקום מתיישב לדבר איתנו, וסיפורי החווה שלנו מרתקים אותו שהוא מתקשר לאשתו שתבוא לשמוע ולראות. יש להם עוד מלון לא רחוק, אבל מחוץ לעיר- הוא אחראי על זה והיא על השני. אנחנו יושבים איתם קרוב לשעתיים, ואם נחזור סביר שנתארח במלון הכפרי שלהם- הם ישמחו. בצהריים קצת חם מדי כדי לשוטט בעיר, ואנחנו יוצאים צפונה ומערבה. הרעיון הוא להגיע לחגיגת קרנבל מומלצת בפרגואי, והדרך הקצרה (רק 12 שעות) עוברת דרך ברזיל. נוסעים לכיוון ארטגס למעבר הגבול. הנוף משתנה קצת- יותר גבעות אחרי המישורים הגדולים. ועדיין- חוות עצומות עם פרות רועות, ושדות עצים ענקיים. בפרוש אין פה שום מאפיין של יער- רק שורות צפופות של עצים נטועים, בחלק מהמקומות רואים נטיעות חדשות בין השורות- הדור הבא אחרי שיכרתו את העצים הבוגרים.

יחד עם שינוי הנוף גם מזג האויר הולך ומתחמם- הבחור במלון ב artigas טוען שלפני שבוע הטמפרטורה הגיע ל 50 מעלות. קצת קשה להאמין- אבל כנראה שעברו את הארבעים. גם כאן אנחנו פושטים את בגדי הרכיבה- יותר נכון להגיד מתקלפים מהם, וישר נכנסים לברכה. תענוג. בערב יוצאים לארוחה האחרונה (בינתיים) באורוגואי והיא ממש טעימה- לא תמיד הבשר שהם מכינים באיכות טובה, אבל הפעם שיחקו אותה! גם העיר הזו סוגרת את הרחוב הראשי בערב- יש אימונים לקרנבל. אמורים להתחיל בעשר בלילה, כנראה שהפעם נוותר. החם כנראה הכריע אותנו. בבוקר אנחנו מקדימים וממהרים- יש לפנינו שני מעברי גבול- לברזיל ואחרי שעה וחצי נסיעה לארגנטינה. ננסה לפחות אחד מהם לעשות לפני שנהיה חם מדי. זה לא ממש עוזר- 9 בבוקר ונראה שכבר 30 מעלות… המעבר לברזיל עובר חלק ומהר. אולי מהר מדי? שעה וחצי נסיעה- אותו נוף, אותו חם, אותו כביש- רק השלטים בפורטוגזית וקשה לנו לקרוא תוך כדי נסיעה. הפסקה לקפה ופאו דה קסו טעים, והנה אנחנו במעבר הגבול הבא. פקק ארוך, ואנחנו מתבשלים. מורידים מעילים, אחר כך מורידים קסדות, וחם!

מסתבר שבכניסה היו צריכים לתת לנו דף כניסה מוחתם לאופנועים, ובגלל שאין לנו אנחנו מתעכבים יותר משעה עד שפקידת המכס פותרת את הבעיה ומשחררת אותנו. מזל שזה באולם ממוזג, אחרת היינו נמסים לגמרי. כשזה נגמר התהליך בכניסה לארגנטינה קצר ופשוט, חותמת בדרכון וגם ניר מתאים לאופנוע ואפשר לצאת לדרך. בגלל שהתעכבנו כל כך, מחליטים לעצור אחרי 100 ק"מ בעיירה la Cruz. העיירה נראית כמו עולם שלישי לגמרי, אבל המלון חמוד ביותר, נמצא על שפת נהר אורוגוואי ויש בריכה- קודם כל בריכה כי אנחנו כבר רטובים לגמרי- אחר כך אולי נכנס לנהר. לא נכנסנו, רק יצאנו לטייל.

בערב המסעדה במלון ריקה, וגדי שונא לאכול לבד, אז אנחנו יוצאים לחפש. העיר מנומנמת לגמרי, והחם כבד גם אחרי שמחשיך- אנחנו ממש נוטפים. בעיקר אני- זה הגיל… בסוף מתיישבים במסעדה פצפונת, זוג צעיר שמבשל בבית, האוכל ממש טעים, ואנחנו לגמרי לבד. רק כשנקום לשלם יגיע עוד שולחן. בחזרה למלון- המסעדה כמעט מלאה. השעות שבהן אנחנו רעבים ממש לא מתאימות לשעות של המקומיים… בבוקר יוצאים לדרך- אם נמצא משהו מעניין בדרך נעצור, ואם לא- זה יהיה יומנו האחרון כאן. לקראת הצהריים, אחרי שעה וחצי של נסיעה בנוף חדגוני יש כניסה מרשימה למקום שבפרוש מזמין להכנס. las marias. זו חווה עצומה ומאורגנת להפליא, אנחנו מוזמנים לשתות תה קר עד שיתחיל סיור של שעה וחצי. פותחים בסרט על המקום- דור רביעי של מגדלי ז'רבה (התה שמשמש למאטה) בחווה שהוקמה לפני קצת יותר ממאה שנים. היום מגדלים כאן גם תה ועץ. כל אחד מהענפים עצום והם מייצאים ליותר מארבעים מדינות. מה שבעיקר מעניין במקום זו השקפת העולם של המייסד, שצאצאיו ממשיכים בדרכו. בתוך שטח החווה יש אזורי מגורים לעובדים, מגרשי ספורט לשימוש העובדים ומשפחותיהם, בית ספר יסודי וגם תיכון שנחשבים מאד ברמה שלהם וכוללים גם הכשרות מקצועיות בתחומים שבהם עוסקת החווה. אחרי הסרט המדריכה עושה לנו הדרכת 'מכירות' על כל סוגי הז'רבה והתה, ומשקיעה בלהגיש לנו 2 סוגי תערובת מאטה שהגיעו מהמעבדה, ובסוף מבקשת שנמלא טופס התרשמות… מכאן יוצאים לסיור בחווה- אנחנו עם המדריכה במכונית כדי שנוכל לשמוע את ההסבר, האחרים במכוניות שלהם. רואים את מתקני הייבוש, האחסון והאריזה, את בתי העובדים וכל מגרשי הספורט שלהם, 3 בריכות מלאכותיות שמשמשות רק את המשתלה- כל הגידולים מתבססים רק על גשם. ליד הבריכות מסתובבות משפחות של קפיבארות- והן רק חלק מחיות הבר שממלאות את שטחי החווה. לפרידה אנחנו מקבלים שקית עם דוגמיות ז'רבה- נצטרך לקנות מאטה!

היה מעניין ומרשים, כמעט שעתיים שבסופם מתחילה רוח מטורפת שמפילה חלקי ענפים ונראה שתכף יתחיל גשם זלעפות. אנחנו ממהרים להכנס למלון לפני העיר, אין בקרבת מקום איפה לאכול. ממשיכים לחפש מקום לישון- העיר הזו לא מציעה פנינים, אבל כרגע גם חרוזי זכוכית יספקו אותנו… מצאנו- מלון שנראה נקי, יש מסעדה 100 מטר ממנו- הכל טוב. הפריפריה במדינות כאן היא באמת פריפריה- איך שנראים הרחובות, הכבישים- אם יש כאלו, הבתים המיושנים, החשמל כמו אצלנו לפני 30 שנים. מצד שני- יש פה ושם בתים חדשים או חנות מודרנית, תמיד אפשר למצוא מקום לאכול, רב האנשים נוסעים על מכוניות חדישות, ונראה שכולם מחייכים. אז גם אנחנו. בבוקר יוצאים ליום נסיעה נוסף שבסופו כבר נהיה בפרגואי. חם פחות, עדיין לח, אבל הרוח והגשם מאחורינו, והרכיבה נעימה. שעתיים עם הפסקה קצרה, ואנחנו במעבר הגבול. תור מטורף של מכוניות, אופנוענים מסמנים לנו לעבור מהצד, ואנחנו מגיעים לתור נפרד של אופנועים בלבד. לוקח קצת זמן, אבל בסוף מחתימים לנו דרכון וזורקים אותנו הלאה. הבחור באדואנה- המכס- לא מתייחס אלינו- סעו, קדימה. מקווים שלא תהיה בעיה בהמשך כמו שקרה ביציאה מברזיל.

נסיעה על גשר ארוך מעל נהר פרנה, ואנחנו במדינה אחרת. רושם ראשוני של עולם שלישי לחלוטין- מוכרים וחלפנים אחד אחרי השני, ברדק מלוכלך, המשרד של המכס בכניסה מלא צלחות עם שאריות אוכל, 2 פקידים שאחד כנראה הבוס שלא עושה כלום והשני ממלא לנו את הטפסים. גדי מתבדח עם הבוס- אנחנו לוקחים איתנו את המזגן כשניסע. בדיחה תמיד שוברת קרח, ומכאן מתפתחת שיחה על נושאים שונים. זהו. יש לנו טופס. מה עם דרכון? לא- לא מחתימים. בפרגואי הכניסה חופשית. מוזר. מעניין. אנחנו בעצם כבר בעיר encarnacion. ההתחלה קצת מדאיגה- מוסכים, המון חנויות צמיגים, בתי מלאכה קטנים, הכל נראה עלוב ועצוב. מהר מאד עוברים לחלק אחר של העיר, וכאן כבר רואים עיר תיירות מזמינה. מחר יש בעיר חגיגות קרנבל בפעם האחרונה לשנה הזו, וקשה להשיג מקום לינה במיקום סביר- אנחנו צריכים מרחק הליכה סביר כי לא רוכבים בלילה, בטח לא אחרי ששותים. הצלחנו למצוא מלון ממש על הטיילת, קרוב לרוע מחר, יקר יותר ממה שאנחנו רגילים, אבל זה לא מלון 2 כוכבים אלא ממש מקום טוב ונח, מותר להתפרע לפעמים. אנחנו יוצאים כדי לקחת את האופנועים לחנייה, בדיוק מגיע אופנוע עם זוג, מקומיים, ומרסלו פותח בשיחה. מסתבר שלכבוד הקרנבל התארגנו עשרות רוכבים מכל המדינה והם צפויים לנסוע מחר בשיירה בתוך תהלוכות הקרנבל. מזמין אותנו להצטרף למסיבה שהם עושים הערב על גג המלון השני- תכירו אנשים מכל הארץ, תרקדו, יהיה יופי. יש לנו כמה שעות אור, הולכים לאכול משהו קטן ולחפש מכבסה. קטע מוזר- פה משלמים לפי פריטים, לא לפי משקל. בודקים עוד מכבסה- אותו דבר. בכל מקרה- המחיר מגוחך. בכלל פרגואי הרבה יותר זולה משכנותיה- רק צריך למצוא איפה להוציא כסף מקומי כי בטח יהיו מקומות שאין תשלום בכרטיס אשראי. בערב אנחנו יוצאים לאכול ואחר כך מצטרפים למסיבה- פחות אנשים מהצפוי, מוזיקה חיה שלא ממש מאפשרת לדבר, אבל תוך שעה כבר יש לנו טלפון של בחור מקונספסיון 'רק תבואו ואני אעזור לכם בכל מה שתצטרכו', והשותף של מרסלו בבאר אופנוענים באסונסיון כבר יחכה לנו בסופשבוע הבא.. אמרו לנו שהחבר'ה המקומיים מאד פתוחים וידידותיים, נראה לנו שנאהב את פרגואי!

בימים האחרונים הרגשתי קצת חוסר שקט. גדי מציע כל מיני אפשרויות- שנשאר במקום אחד כמה שנרצה? רוצה לחזור לארץ? שנפרד מהחופים ונכנס לפנים הארץ? רוצה לנסוע לאוהל? מה שירגיע אותך- נעשה! עד עכשו אף פעם לא ידעתי, מזלי שהאיש הזה איתי… 5 ימי בטלה בבואנוס איירס, עוד יום בטלה בקולוניה , עוד יומיים לא ממש מעניינים במונטוידאו, ועוד עיר נופש לא יותר מדי מפתה- אולי צריך פשוט להתחיל לנסוע יותר? איך שנכנסנו לפונטו דל דיאבלו, להוסטל של רודי- משהו אחר באוויר. אולי זה המקום? מרגיש כך! יורדים לחוף- משהו זרוק אבל לא מאיים. ה'מרכז' הוא כמה רחובות שבערב הופכים למדרחוב- מסעדות, מוכרי עבודות יד שזה כל מה שהם עושים בחיים, מלא דוכנים קטנים- אמפנדס, מיצים, ושטויות לתיירים. בשמונה בערב בקושי אפשר ללכת מרב אנשים- צעירים, משפחות ומבוגרים. המון בתים קטנטנים שרובם מושכרים לנופשים וביניהם כאלה שגרים בהם ונראים כמו מרכז אמריקה באזורים היותר מוזנחים. תיפוף חזק מושך אותנו למגרש ריק קטן- יותר מ 20 מתופפים במעגל, ולאט לאט נכנסות פנימה נשים בכל הגילאים לרקוד- מעגל מתופפים רק לשם השמחה ולא למחאה- איזה שינוי מרענן! עוד מגרש פצפון צופה בגבו לים- יש עליו במה קטנה וכרגע שתי בחורות עם גיטרות שרות כשהירח עולה ברקע. כולם פה כדי לחיות ולהנות. אז היינו צריכים לבא עד לכאן בשביל להרגיש שאנחנו (בעיקר אני…) חיים רק בשביל לחיות?

ביום השני אצל רודי ברור לנו שאנחנו רוצים להשאר פה לפחות שבוע, אבל בשביל זה צריך למצוא מקום במחיר סביר שיש בו גם מטבח- לא לתקציב שלנו לאכול רק במסעדות, מה גם שהאוכל באורוגואי לא ממש זול. היין כן. צריך לבדוק שגם החניה מוגנת, כמובן- חיבור טוב לאינטרנט, ולא פחות חשוב- שזה לא יתגלה כאחד החורים העלובים שראינו במרכז… פרט מעניין שלא ידענו עליו- בארגנטינה שואלים אותך אם אתה רוצה לשלם במזומן כי זה מקנה הנחה של 15-20%. באורולוגיה הפוך- אם אתה משלם בכרטיס אשראי לא מקומי יש הנחה אוטומטית של כמעט 20%. לא בחנויות אבל בכל המסעדות והסופרים. נחמד. גם כבישי 'אגרה' שלרב הם כביש עם שני נתיבים- אופנועים עוברים בצד ולא משלמים, כמו במרכז אמריקה. אנחנו עוברים לבית עץ חמוד, 750 מטר מהחוף, סיבוב בסופר קטן להצטיידות, גזרתי על גדי רק ארוחה אחת ביום במסעדה, אז יש יוגורט ופירות לארוחת בוקר, לחם נקניק וגבינה לארוחת ביניים, אורז, ביצים וירקות לעוד ארוחה, וערב אחד נידבתי את האיש לעשות על האש. מעכשו כל יום לבחירתו- צהרים או ערב במסעדה. כמובן שהצטיידנו גם ביין לערב ובירה לצהרים ואנחנו לגמרי מסודרים. מאחר והחלטנו להשאר- אנחנו מתבדחים- שבוע נהנה מפשוט להיות, אבל אם נחליט להשאר יותר אולי נמצא את עצמנו עוברים שינויים מפליגים- אני עם קרחת מלבד פס שיער עם צמה כמו כמה מהמוכרות קשקושים על החוף, גדי עם עגיל, צמידים וגלשן תחת הזרוע… נראה מה יתפתח בהמשך! בינתיים גדי קבע שיעור surf למחר בבוקר. אחר הצהרים יורדים לחוף הקרוב, שקצת נפרד מהחוף במרכז, שקט ונעים יותר. יש פה מסעדה אחת, משפחה שבאה ממונטוידאו כבר 16 שנים כל קיץ. לכולם יש מקצועות רגילים- אח אחד אדריכל, השני מנצח, והאחות מעצבת פנים. הם באים כל המשפחה המורחבת, מקימים את המקום ועושים הכל- מבשלים, מנקים, ממלצרים- חודשיים וחוזרים הביתה. המקום חמוד, האנשים מעניינים, האוכל קצת עם חשיבה. היה שווה להכנס. בגדול בכל המסעדות פה יש אותו תפריט, אין מה לחפש יותר מדי כי בסוף אל השולחן יגיעו אותם מאכלים… אין כמו אוכל ישראלי!

השיעור של גדי מאכזב מאד- אין גלים היום, והמדריך מושך זמן כדי להעביר את השעה, אבל גם זו התנסות. בדומה לרכיבה- גם בים צריך לעבוד עם הגוף ולהתאים את עצמך למצב. הוא חוזר עם צואר כואב מתנוחת השכיבה, 3 גלים שאפילו לא הספיקו בשביל לעמוד למרות שאחד מהם הפיל אותו מהגלשן. נראה לי שחוף זיקים יהיה הבא בתור.

את הערב אנחנו סוגרים במקום קטן שמציע כל יום הופעה אחרת. הגענו בתשע וחצי, להופעה המובטחת, הזמר הגיע שעה אחרי, כך שלא נשארנו עד הסוף בשל כאבים בישבן, אבל היה שווה- סגנון מיוחד וקול יפה.

מכיוון שהבית שלנו קרוב לחוף, אין לנו בעיה ללכת ולחזור גם 3 פעמים ביום- ממילא אנחנו לא אנשי ים- לשנינו אין סבלנות לרבוץ בחוף מעבר לזמן התייבשות אחרי שחיה קצרה וקצת קיפוצי גלים… אנחנו יוצאים וחוזרים, קצת עבודת ניירת שתמיד יש לעשות, סדרה טובה בנטפליקס, אפילו יצא לנו לראות חדשות לראשונה מתחילת הנסיעה. יום חמישי מפתיע אותנו עם סופת ברקים ורעמים וגשם שוטף שנמשך כל הבוקר. אין ים. שישי- ממש קריר מדי בשביל ים, אנחנו יושבים שעה מול הגלים, כל מי שסביבנו בא עם שמיכה או בגד חם, כמה אמיצים בודדים נכנסים למים- אנחנו מכריזים על בגידה של מזג האויר. מחר עוזבים, לא קנינו מגרש ואין באורוגואי צינורות בטון בקוטר 2 מטר, גדי לא יהפוך לגולש ואני כבר לא אהיה היפית… תאריכי הקרנבל מכתיבים לנו מסלול. נהנינו ונרגעתי. הלאה. תמיד אפשר לחזור או למצוא עוד מקום להשאר!

גדי כהרגלו חושש מתקלות, מזרז אותי כל הבוקר, שלא נתקל בהפתעות במעבר. הכל ארוז, אנחנו אחרי הארוחה הראשונה- יוגורט ופירות, הולכים להביא את האופנועים מהחנייה, וצפירת הרגעה. יום ראשון אין תנועה רבה ויש לנו עשר דקות לשתות קפה אחרון במרפסת לפני שנרד ונעמיס את עצמנו לנסיעה. העליה למעבורת כמו מעבר גבול- אבל קל ופשוט יותר. פקידי ההגירה יושבים משני צידי החדר- גמרנו את הצד הארגנטינאי- ישר עוברים לפקיד ממול ויש חותמת חדשה בדרכון. עכשו צריך לחכות למכס- כשאנחנו כבר בתור לעליה. הבחור שעובר בין הרכבים מגלה שבאישור שלי כתוב שאני יכולה לעבור בכל מדינות דרום אמריקה, אבל באישור של גדי כתוב רק מעבר מצ'ילה לארגנטינה. הוא מבין שהאופנוע נקנה כחוק ולא באמת יש בעיה, אבל מזהיר אותנו שיכול להיות שבמעבר גבול אחר לא יהיו סלחניים. הודעה לנועם בסנטיאגו- נראה איך הוא יסדר את הבלגן שעשה!

ההפלגה קצרה ונעימה, שעה ורבע ואנחנו כבר בצד השני של הנהר. כשמסתכלים במפה זה לא נראה כמו נהר, וגם לא במציאות, אבל עובדתית- אלו מים מתוקים וכל עוד לא התערבבו עם האוקיינוס האטלנטי, זה נחשב נהר. המים חומים ומכוערים, אבל זה לא שלנו אז מה אכפת… גם במכס פה מעבירים אותנו בלי בעיות, אבל שוב- מזהירים ומייעצים שנסדר את הנייר של גדי. חמודים. אנחנו בעיר קולוניה. מקסימה וציורית, ואם לא היינו אחרי 5 ימי בטלה אולי היינו נשארים. המלון שלנו עם חצר פנימית נעימה, במבנה ישן מאד שמרגיש חמים ונעים, אבל מריח קצת כמו מקסיקו ומרכז אמריקה. ריח קל של עובש. אנחנו יוצאים לחקור את המרכז ההיסטורי, מתפעלים מכמות המכוניות הישנות- חלקן הפכו לעציצים או מיצגים, אבל יש גם כאלו שעדיין משמשות כמכוניות. חוזרים לחקור את המלון שנבנה ממש לידנו- בדיוק הסגנון שאנחנו אוהבים. יש בעיר בין הבתים הקולוניאליים גם בתים מודרניים מעניינים. פתיחה טובה לביקור באורוגוואי.

נשארים על קו החוף הדרומי- פנינו למונטוידאו, עיר הבירה. אורוגוואי מדינה קטנה- פי 3 מישראל, עם כ 3.5 מליון תושבים. אומרים שעל כל תושב יש 3 פרות. ממש צפיפות… חצי מהתושבים מתגוררים בעיר הזו, מעניין מה נמצא שם! הנסיעה נוחה מאד, עיירות לצד הכביש, על הדרך רק אזורים מסחריים של הערים, חוות ושטחי חקלאות בעל שנראים קצת מסכנים. אנחנו כבר יותר משלושה שבועות ועוד לא היה יום גשם- קיץ בדרום אמריקה לא בהכרח יבש! גדי חייב לצלם מגרש חלקי חילוף לאופנועים. מקווים בשביל הקונים שאפשר למצוא משהו…

עוצרים בחווה שיש לה פרות לחלב, מחלבה וחנות גבינות. לא בטוח שיש מה ללמוד מהם.. קפה בעצירה הבאה- מסעדה בשולי העיר- משמים מבחוץ, יפה בפנים. בעצירה הבאה ארוחת צהריים. שוב מקום שלא נראה הבטחה גדולה, אבל האוכל טעים ובשפע. מזל שאנחנו נוהגים להזמין מנה אחת לשנינו בנסיעות… התלבטנו בבחירת מקום לינה, ובחרנו להיות קרוב לעיר העתיקה ולא בתוכה. האזור נראה כמו עיר תחתית, והכל מאד קרוב- כמה רחובות לכל צד ונמצאים על הים- רב החופים לא לרחצה, אבל יש כאן טיילת לאורך החוף הדרומי של 25 ק"מ ואנחנו מצטרפים להולכים. כולם הולכים עם תרמוס ומאטה- שותים פה יותר מאשר בארגנטינה, וגדי מחליט על צילומי רחוב של שתיינים. יושבים ושותים, הולכים ושותים, עם הכלב או הילדים, עד כדי גיחוך. יש להם תנועת יד מובנית של החזקת הבקבוק והכוס. 5 ק"מ הספיקו לנו, חוזרים ברחובות שעכשו נראים פחות סימפטיים אבל כנראה הכל בראש. אורוגוואי נחשבת מדינה בטוחה מאד, כנראה מובילה באמריקה הלטינית באיכות החיים, בליברליות ובשמירה על זכויות האזרח. הקרנבל נמשך כאן 40 יום- לא שחוגגים כל הזמן, אבל בכל מקום יש קבוצות שמתכוננות, ובערבים ארועים עם מוזיקה וריקודים. אם כל הזמן מתכוננים ומתאמנים, לא ברור לי מתי שיא הארוע. ננסה לגלות בהמשך.

יום שלישי- אנחנו מצטרפים לסיור בספרדית, להכיר את העיר העתיקה ואת ההיסטוריה של אורוגוואי. המדריך חמוד- כרגיל בסיורים האלה- החבורה נחמדה- לשם שינוי רק ארגנטינאית אחת וכל השאר אירופאים, אבל הנושא, איך לאמר- קצת משעמם.. אין הרבה חיים בסיפור- קצת מריבות בין שכנים, ארגנטינה וברזיל- ספרד נגד פורטוגל- כשבתווך מדינה קטנה, בלי אוצרות טבע, עם מנהיג שנאלץ לברוח ולא זכה לראות את עצמאותה אבל חולקים לו כבוד גדול למרות שהחזון שלו שנוי במחלוקת. הסיפור הפיקנטי שייך למנהיג אחר שיצא נגד האינדיאנים המקומיים וכנראה היה האסאדו הראשון ביבשת… אורוגוואי נחשבת מדינה חילונית- 50% מתושביה מגדירים את עצמם אתאיסטים ובהתאמה- אין הרבה כנסיות, ויש הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה. זו כנראה הסיבה שהמדינה מאד ליבראלית- הראשונה באמריקה הלטינית עם נישואים חד מיניים, אפשרות להפלות, ולגליזציה של קנאביס. מונטוידאו נבנתה על ידי הספרדים כקונטרה לקולוניה שבנו הפורטוגזים, אבל האימפריה כבר היתה בשנות שקיעתה, ומבני הציבור יחסית קטנים ופשוטים. העיר העתיקה משובצת מבנים יפים אבל ממש לא מרשימה כמכלול. את הסיור גומרים בשוק הישן שבו מקומות אותנטיים לארוחת צהריים טובה. לא מומלץ לשעות הערב- יש אזורים תיירותיים יותר ובטוחים יותר.

למרות שגדי חושב שיש מה לעשות במונטווידאו עוד יום, אני חושבת שמיצינו, ואנחנו יוצאים מהעיר מזרחה לאורך החוף. יש אזורים מטופחים יותר, מפוארים יותר ממה שראינו עד עכשו, אבל בגדול- די משמים… פנינו לפונטה דל אסטה. עיר החוף התיירותית ביותר שאליה מגיעים גם מארגנטינה ומברזיל. כל המשפחה של גדי טוענת שחייבים להיות בה- לי זה נראה ונשמע כמו אילת, אבל לבדוק צריך… עוצרים בדרך לקפה אצל הלל ומריאנה- ישראלי ומקומית שיש להם חווה פצפונת בשולי מקום שהפך לאזור וילות. הוא מגדל ירקות אורגניים, היא עובדת מהבית, הזמינו לביקור למרות שהם נמנעים ממבקרים בתירוץ של התינוקת החדשה שלהם. מכאן ממשיכים לעיירה בשם המפתה chihuahua. יש חוף נחמד עם מסעדה יפה, במלון שלנו יש בריכה שאנחנו מנצלים להצטננות קלה- עד שנגיע לים כבר לא מתאים להכנס. שיחה ארוכה עם המלצר שלנו שמהלל את פרנואי. עושה חשק. למרות שעכשו שיא עונת התיירות, המלון שלנו אפילו די ריק. בכלל הכבישים לא עמוסים ואין הרגשה של המון נופשים. הדרכים טובות- הכל מאד מטופל ומסודר, וכולם מקפידים על נהיגה נכונה. השלט אומר 90- כולם נוסעים על 90 קמ"ש. 60- כולם מאיטים. לפני צומת או כיכר שלט 30- כולם יורדים ל 30 קמ"ש. או שהם מאד צייתנים או שיש קנסות כבדים. בכל מקרה- מאד נח ונעים לנסוע ככה. יש לאורך הכבישים עיירות קטנות וחוות- הכל מאד מסודר. קצת לפני העיר יש כפר שנקרא casapueblo. התחיל בצריף פח קטן מעל האוקיינוס של אמן מקומי- קרלוס וילארו- שבהמשך ציפה אותו בבטון ואז הוסיף עוד ועוד חדרים באותו אופן ונהיה ממש פסל סביבתי מעניין. סיפור חייו יוצא דופן בעושר המקומות שעבר ויצר בהם, האנשים שהיתה לו אינטרקציה איתם, ואופי העבודות שלו. סביב הבית נוספו עוד מבנים ששומרים על הסגנון שלו- פנינה אמיתית. הוא עצמו מתנצל בפני האדריכלים על מה שיצר כאן בלי להיות אדריכל… ביקור שווה בהחלט.

מכאן אנחנו ממשיכים לעיר- punta del este. עיר נופש, אבל לא פרחית. נחמד, נעים. יש לנו מקום 50 מטר מהים, האופנועים בחנייה בטוחה, ואפשר לשוטט בנחת. מזג האויר נהדר לטיול, אבל ים? 25 מעלות זה לא קיץ! יפה לראות, אבל לא שווה להשאר בבגד ים ולהכנס. שלא כמו שאנחנו מכירים, החופים לרחצה ממש קטנים- ומלאים במשתזפים- גם זה משהו שאצלנו קצת נזהרים בו, אבל כאן לכולם יש עור בצבע נחושת.. כשמחפשים בגוגל מידע על אורוגוואי ערי החוף הן המקומות היחידים שמוזכרים. אנחנו תוהים אם אין מה לראות יותר, אבל משיחות עם מקומיים גם הם מודים שמעולם לא ביקרו בתוך המדינה. היחידה שאומרת לנו שיש לה משפחה בעיר פנימית ומאד יפה שם היא בעלת המכבסה שהיינו בה. כשאנחנו אוספים את הכביסה ביום שישי אחר הצהריים היא נפרדת באמירת שבת שלום.. יש קהילה של רק כ 20 אלף יהודים כאן. איך נפלנו על אחת מהן? אזור המסעדות והבילוי נמצא כמה רחובות מהמלון, מסעדה נחמדה, טעות בהבנת התפריט, והתוצאה כאן- הוחזר לשולח..

שבת אנחנו נפרדים בלי רושם רב מהעיר, ועולים צפונה לאורך החוף. שוב נסיעה נעימה ורגועה, בעיקר לאורך החוף, עם הרבה חוות לאורך הדרך. נכנסים לחווה שיש בה יקב- זה היין ששתינו אתמול בערב.. מקום גדול ומטופח להפליא, נראה שיש כאן יותר עצי זית מגפנים! היין המקומי הוא זן שאנחנו לא מכירים- tanat- והוא נחמד ביותר. לא שותים עכשו- אנחנו נוהגים. אבל קפה תמיד טוב. עוד שעה נסיעה להפסקת דלק וקפה בעיר קטנה מנומנמת מאד, וזהו- מגיעים ליעד של היום- punta del Diablo. שוב עיר תיירותית לגמרי, אחרונה בסידרה לפני שנשנה כיוון ואוירה.

התאהבנו.