שוב ארגנטינה. לא חשבנו שכל כך נשמח- בסופו של דבר גם זו לא המדינה הכי מוצלחת, אבל בהשוואה לשכנותיה- היא מנצחת ובגדול! יש כמובן שכנות שלא ביקרנו בהן, אז יש לסייג את האמירה הזו. צמוד לגבול יש עיירה קטנה, אבל אין סיבה להשאר, ממשיכים לעיירה הבאה. מדהים איך ברגע שעברנו את הגבול הנוף השתנה לגמרי- אנחנו נוסעים בשטח פתוח לגמרי, נוף וצמחיה מדבריים- ממש עולם אחר. כביש 40 הארגנטינאי ידוע לשמצה בגלל הרוחות החזקות, אבל בגבול אמרו לנו שהיום משום מה אין רוח, אז כדאי לנצל זאת. אנחנו על אספלט, הדרך רצה.

חמש וחצי וצריך להחליט לאן. העיירה הבאה במרחק 130 קמ', יש אור עוד 4 שעות, מצד שני קצת מטפטף וצפויה רוח כל הדרך. אני בעד לזוז- אם אנחנו בדרך משעממת ועיירות שאין בהן עניין, לפחות להתקדם מהר- זמן מיותר אפשר לאגור בסוף הטיול. אבל זכות ההחלטה אצל גדי- בסופו של דבר הוא על ההגה ועושה את המאמץ האמיתי. גדי לובש כפפות ואומר- שלא ארצה להשאיר אותך באמצע… האמת- לא ברור מה יהיה. המקום הבא קטן מאד ואי אפשר לדעת מה נמצא בו. לוקחים סיכון- מקסימום- יש לנו שקית אורז לבישול וציוד קמפינג- WILD CAMP תמיד אפשרי! ברקע המשעמם יש נקודת אור- בעצם הרבה נקודות אור- הנוף השמיימי מדהים- המשחק של העננים והשמש, הצל שמלווה אותנו, שקיעה מדברית במיטבה- והשקיעה פה אורכת המון זמן! הרוח חזקה אבל בגבול הטעם הטוב- אנחנו יודעים שעוד מחכות לנו שעות קשות. אריק שלח דיווח מפורט- איפה יש דרכים קשות יותר, מתי הרוח נוחה יותר, איפה כדאי לעצור לישון- בחור טוב. תשע בערב מגיעים- CAJO CARACOLES. 'עיירה' של 50 תושבים, שלט גדול בכניסה- יש אוכל, מלון, קמפינג, משטרה, מרפאה ועוד ועוד. אנחנו מתגלגלים מצחוק כי רב השרותים נמצאים בבנין בכניסה. פה נמלא דלק, נאכל, נישן, ונקבל מידע. קומפקטי וחוסך זמן. בעל המקום בדלפק עסוק במשחק קוביה עם העובד ושני אורחים, אבל הוא ידידותי ויעיל. כמו שגדי מגדיר את הארגנטינאים- הם זזים, הם חיים. בהחלט שינוי מרענן באוירה. החלטנו שאנחנו אוהבים את המקום.

 CAJO CARACOLES

יוצאים, כהרגלנו, מאוחר, אבל יש אור עד 10 בלילה, והרוח רגועה. הדרך עושה עיקוף כי בכביש הקצר יש 160 קמ' בדרך עפר, ובקטע החדש של כביש 40 יש 'רק' 70 קמ', שכבר קיבלנו דיווח שהם לא פשוטים. מתחילים בכביש והנוף מדברי, פתוח ויפה. הצבעים משגעים- משחק של השמש עם העננים והשדות, פה ושם עדר קטן של גואנקו, יען קטנה, שועל בגודל של חתול. אין פומה. כמה עשרות קמ' ומתחיל העפר. הרב ממש נח לנהיגה, מדי פעם חצץ עמוק שמצריך ריכוז כדי להשאר בקוליסים, מאחר ואין רוח זה הולך די מהר וטוב.

בחצי הדרך מתחיל קצת בוץ, והוא נהיה יותר ויותר דביק. מכוניות שבאות מולנו מלאות בשאריות בוץ, וכשאנחנו עוצרים לחשוב על ההמשך יש כאלה שעוצרים להגיד לנו שלא נוכל לעבור… התלבטות קשה. אנחנו באמצע הדרך, 35 קמ' בוץ וחצץ, אחר כך עוד 40 אספלט- לקחת סיכון או לחזור? גם בחזרה זה סיכון מסוים- אם ירד גשם שוב הדרך לא תהיה עבירה כמה ימים ונשאר תקועים בעיר עלובה. אם נמשיך, גם אם נתקע בהמשך בבוץ, יש לנו ציוד קמפינג וקצת אוכל, הטענה של המקומיים היא שכמה שעות של רוח והכל יבש. אבל אין רוח… שמש יפה וקר. אתמול אחר הצהריים הטמפרטורה ירדה לשש מעלות, עשוי להיות קר מאד בלילה.. גדי נוטה לחזור, אני מעדיפה להמשיך. עושים במאמץ עוד קטע קטן להגיע לחתיכת אספלט ולהחליט שם סופית. אחרי הקטע הזה שוב יש אופטימיות, מחליטים להמשיך. ההחלטה הזו מתבררת מהר כלא נכונה- הבוץ נתקע בגלגלים ועוצר אותם, ביחוד הגלגל הקדמי, וגדי- שסומך יותר מדי על הכח של זורו- בעצם גומר את הקלאץ'. אין ריח כי הטכנולוגיה חדישה, ואנחנו מוצאים את עצמנו עומדים לצד הכביש, המפלצת שלנו כבדה מתמיד, נותר לנו רק לחפש מקום מתאים להקים אוהל ולקוות שהערב או מחר נצליח לעצור מישהו עם טנדר שיקח אותנו הלאה. אנחנו לא לבד, בהמשך הדרך עוד מכונית עם משפחה שהחליטו לישון במקום להתאמץ לשווא, יותר רחוק קמפר גדול עם שני זוגות. אנחנו יודעים שיש עוד כמה אבל לא רואים אותם- הם הצליחו להתקדם קצת יותר. מקימים אוהל, מכינים מרק, וכשהחושך יורד אנחנו זוחלים לשקי השינה עם בגדים חמים נוספים למקרה ש, אבל לא כל כך קר, והרוח- שעכשו אנחנו מייחלים שתגיע ותייבש את הדרך, לא מגיעה.

הבוקר עולה מקסים, הדרך במצב קצת יותר טוב, ואנחנו שוקלים אופציות- לעלות שנינו לרכב עם הציוד עד העיירה הקרובה ולמצוא חילוץ, או שאני אשאר וגדי יסע, או לחכות עוד כמה שעות ולנסות להגיע בעצמנו אחרי שנעמיס אותי ואת הציוד על רכב. בינתיים מכינים קפה בשארית המים, מסדרים כסאות מהמזרנים שלנו, ונחים. תיירים שעוצרים משאירים לנו מים- לפחות נוכל לשתות קפה או לבשל אורז אם נהיה פה הרבה שעות.. הרכבים שעוברים מנפנפים לנו לשלום- נראה כאילו אנחנו בפיקניק! אם נצטרך לעצור מישהו זה יהיה רק בעמידה באמצע הכביש. לקראת 11 אנחנו רואים רכב גדול מתקרב לכיוון הנכון. גדי מחליט שאלו ההולנדיות שפגשנו בצ'ילה. צודק. הן עוצרות בצחוק גדול- מה אתם צריכים? היום אנחנו נעזור לכם! אנחנו מעמיסים עליהן את כל הציוד ואותי, וגדי נוסע לפנינו בשארית הקלאץ'. זה מכריח אותן לנסוע לאט מאד, אבל הכל בסדר- הן לא ממהרות לשום מקום.

סוף סוף מגיעים לאספלט, ועדיין בנסיעה איטית- לעיירה. TRES LAGOS כל כך קטנה, שהדרך היחידה לצאת מפה היא לעבור בין כל בעלי הטנדרים עד שנמצא מישהו שיקח אותנו לעיר הגדולה- 170 קמ' מפה. זה רק עניין של כסף… מוצאים מישהו שאבא שלו יכול לקחת אותנו, מו'מ עקשני מוריד את המחיר מ 4000 פסו ל 3500, ובשלש וחצי אנחנו יוצאים לדרך. האבא נהג זהיר מאד- לא מגיע למאה קמ'ש, שעתיים לפחות. מזל שהמכונית חדשה ונוחה. הנהג שתקן, אנחנו נרדמים.. לקראת שש בערב- עיר. EL CALAFATE. עיר גדולה יחסית, תיירותית לגמרי, מכאן יוצאים לטיולים בקרחונים- PERITO MORENO הוא המפורסם ביותר אבל יש עוד. המוסך של האופנועים סגור- שבת אחר הצהריים ואין עם מי לדבר. מתישבים במסעדה עם וי-פי ומשחררים הודעה בפייסבוק. תוך שעה כבר יש תגובות מכל רחבי הגלובוס, שמות של מכונאים (כולם ממליצים על זה שאליו רצינו להגיע), שמות של אנשים ומקומות ללינה (כולם כמעט שולחים אותנו לאותו אדם), עצות איפה לקנות חלקים, בקיצור- החברים מוכיחים את עצמם! אנחנו פוגשים את סטפאנו שעדיין בעיר, כנראה יזוז דרומה. אנחנו נשארים כאן- מקווים שעד סוף שבוע הבא נוכל להמשיך. הודעה מאלברטו- היום הגיע לאושואיה, מחר מתחיל לעלות צפונה לכיוון בואנוס איירס. הבן אדם הצהיר כמה פעמים שהוא עושה את הנסיעה לשם נסיעה, אבל זה נראה מטורף. הוא אומר- אני רוכב, אני לא תייר!… ההוסטל שאליו אנחנו נוסעים נמצא בצד השני של האגם, זורו נגמר 500 מטר לפני הבית- עליה מטורפת- אפילו ברגל קשה לעלות. קרלוס, המארח, בא עם הטנדר שלו וגורר אותנו עד החניה. בלי ציוד ובכביש ישר עוד אפשר לנסוע קצת, אבל זה באמת הסוף..

מחר ניסע למרכז ונתארגן על המחשבות, המידע הרב, נצטרך להכין אופציות לפעולה- אנחנו 1000 קמ' מהסוף- אין מצב שלא גומרים! יום ראשון- יש בעיר ארוע גדול עם סוסים, בצהריים תחרויות ריצה ובערב רודיאו בסגנון גאוצ'וס. יש מה לעשות בעיר. על תחרויות הריצה ויתרנו- עברנו מקפה לכוס יין ולמסעדה, תוך כדי איסוף נתונים מכל ההודעות שקיבלנו ובחינת כל האפשרויות שלפנינו. לשכור רכב ולטייל באזור, לצאת לטיול מאורגן, והכל כמובן תלוי בתשובות שנקבל מחר במוסך. הרודיאו מתחיל ואנחנו כמעט מתחרטים שחיכינו- זה נראה נורא. שיטת האילוף היא במכות ובעיטות, קושרים לסוס את הרגליים וכשהוא על הרצפה מקימים אותו באלימות- ממש לא נעים לראות. אנחנו קמים לעשות סיבוב, המון סוסים במכלאות, אנשים מוכרים ציוד של גאוצ'וס, דוכני אוכל- יריד אמיתי. לא ברורה לנו צורת הלבוש- בגדי גאוצ'ו כמובן, אבל נעלי הבד- אלפרגטס- ממש לא נעל מתאימה לעבודה בשדה. לפני שהרוכבים עולים על הסוס הם מחליפים את הנעליים למשהו שנראה כמו גרב מעור שאותה קושרים לרגל וסביבה מהדקים דורבנות. יש הרבה טקסיות בכל ההתארגנות.

הרבה אנשים חובשים כובעי גאוצ'ו, הרבה רוכבים סתם מסביב- כולל ילדים שרואים שזו לא הפעם הראשונה שלהם על סוס. השלב הבא הוא הרודיאו עצמו- הגאוצ'ו עולה על סוס לא מאולף וזה מנסה להפיל אותו- כמו בארועים כאלה בארצות הברית, רק שזה בספרדית… על הבמה שני אנשים- אחד מכריז מי הרוכב ומאיפה הוא, והשני, עם גיטרה, מלווה את כל העסק בשירה. אימפרוביזציה במיטבה- הוא מכיר כמעט כל אחד, את ההורים והדודים, ומעודד את הרוכבים בשירה. ארוע 'קמפו' במיטבו. אחרי שעה מספיק לנו, מה גם שמתחיל לטפטף, הגיע הזמן לחזור לחדר שלנו. יום שני, עשר בבוקר אנחנו במוסך. אמרו שפותחים בעשר? אז אמרו! הג'ינג'י מגיע, אפילו לא מתנצל על האיחור- אם לא היינו מקבלים כל כך הרבה המלצות עליו היינו בורחים- לא עושה רושם של מישהו רציני.. הוא אומר שיפתח את זורו רק אחר הצהריים כשבעל הבית יגיע. יש לנו את כל הבוקר לעשות טלפונים בעניין. העניינים מתחילים להסתבך- לא מוצאים את החלק. עד הצהריים כבר יש לנו עשרה טלפונים של מוסכי BMW בכל ארגנטינה, ויש שתי אופציות- בסלטה, וקצת יותר זול במוסך קטן בבירה. הבחור בבואנוס איירס מאד אוהד- מסתבר שכבן של דיפלומט הוא גר בארץ 3 שנים, אומר שצריך לחזור.. עוד סיבוך קטן- אי אפשר לשלם באשראי, חייבים מזומן, הכספומט נותן 2000 פסו כל פעם, ולא בכל בנק. אנחנו מתחילים לטייל בין הבנקים לאסוף מזומן… אחר הצהריים במוסך- כבר רצו להגיד לנו שהם לא עושים את העבודה- מסתבר שבדגם הקודם היה צריך לפרק את האופנוע לשניים כדי להגיע לקלאץ'! גדי מתעקש- בררנו וצריך לפתוח מקדימה- עבודה של שעה וחצי. הם ניגשים לעבודה, ובאמת פחות משעה וחצי והכל בחוץ. עכשו ברור מה צריך להזמין, מחר יוצאים לדרך. אצל קרלוס- המארח שלנו, יש אורח נוסף מברזיל, מטייל כבר חודשיים ועדיין הוא בוכה על הבדידות… שלישי בבוקר אנחנו בסיבוב בנקים נוסף- צריך להפקיד 17000 פסו, אנחנו אוספים עד 8000 ביום, בסוף נצטרך להשאר עוד יום רק בשביל להוציא כסף לשלם על החדר ובמוסך… ברחוב שומעים פתאם הרבה עברית- קבוצה של מבוגרים בטיול מאורגן של חברת דרכים. מחליפים חוויות, למרות שזה סוג אחר לגמרי של טיול. אחרי ההפקדה קופצים למוסך כי גדי חייב לוודא שהכל מחכה במקום, ובצהריים אנחנו סוף סוף יוצאים בראש שקט לטייל.

הקרחון הגדול- PERITO MORENO- הוא הקרחון ה'מתפוצץ'. מדי פעם נופלת חתיכה לאגם ברעש אדיר- נשמע ממש כמו פיצוץ וכשמנסים להבין רואים שזו ממש חתיכה קטנה. בעצם אלו חתיכות ענקיות, כי לקרחון יש גובה של 50-70 מטר, אורכו כ 5 קמ', וכשעומדים ממול לא קולטים את הגודל.. אנחנו מטיילים בנחת בשביל שמאפשר נקודות תצפית על הקרחון, מדי פעם שומעים קולות פיצוץ ומנסים לזהות איפה נפלה חתיכת קרח, מראה מרשים.

בשעה די מאוחרת אנחנו שוב בבית, הערבים כל כך ארוכים.. עשר ורק מתחיל להחשיך! עוד יום- היום צריכה להגיע החבילה עם הקלאץ' ואנחנו קמים מאוחר, יושבים לשתות קפה במרכז, ולקראת שתיים הולכים לבדוק. מזל- המשרד כבר היה אמור להסגר להפסקת צהריים אבל עוד לא גמרו לפרוק את כל החבילות שהגיעו, ועוד מזל קטן- החבילה שלנו גם ביניהן. אנחנו מודיעים לקולו (colorado) ולמונו שעוד שעה אנחנו אצלם והולכים לחגוג על ארוחה. שש בערב אנחנו כבר יושבים על זורו שלנו, התיקון עלה חצי ממה שהיינו משלמים במוסך המורשה, כולם מרוצים. אפשר להמשיך. עכשו צריך להחליט- האם נוסעים מחר לפונטה ארנס, סבוב קטן, או ישר לאושואיה כדי להפגש עם סטפאנו ואריק לפני הפרידה הצפויה. למה תמיד צריך להיות בכאלו דילמות הרות גורל?.. יש זמן להחליט בבוקר, שכן החלק הראשון של הנסיעה בכל מקרה עובר באותו כביש, ככל שמתקרבים לנקודת ההחלטה פחות בא לנו להסתובב בדרכים- עוד נופים, עוד הרים, עוד רוח פראית. יאללה- לאושואיה!