שבת רגועה במלון. מזג האויר לא עושה חשק לצאת, ויש לנו ספרים, מחשב והמון ניירת שגדי התעקש להביא וצריך לחסל אותה… בערב אנחנו יושבים עם שני אופנוענים מקולומביה שכבר בדרך חזרה הביתה מנסיעה לאושואיה. ערב נחמד- תמיד כשאנחנו מדברים עם אנשים שהם בעלי עסקים בסדר גודל שלנו, אנחנו מגלים כמה הם סובלים מאותן בעיות כמו אצלינו- בעיקר עם עובדים, אבל לא רק. בעייה עולמית. יום ראשון ואנחנו מחפשים מה יש לעשות בעיר ולא מוצאים כלום. בטח יש מקומות פעילים, אבל אין מידע באינטרנט- time-out לא קיים פה… מעונן היום ולא חם כמו בימים האחרונים- רק 32 מעלות, ונראה כאילו כל רגע יתחיל לרדת גשם. בין ניירות ומחשב אנחנו מצליחים לראות סידרה בנטפליקס. חופש, לא? בצהרים זום עם חמ"ל בחירות- שעוד יותר מלחיץ אותנו לגבי החזרה.. בינתיים מחליטים לא להחליט כלום! יוצאים לאזור שבמפות גוגל נראה צבעוני ותיירותי. העיר שוממה. כמעט אין מכוניות ואנשים, והמקום שהגענו אליו אמנם צבעוני אבל אין כל קשר בינו לבין תיירותי. ובטח לא תיירים.

יש שכונה אחת בעיר שהוזהרנו שלא להכנס אליה בגלל אפשרות ודאית שנותקף/ישדדו אותנו, והוא די קרוב- צריך לא לטעות בדרך ולהכנס בלי כוונה! אנחנו צועדים לכיוון מסעדה מפורסמת באוכל המקומי שלה, ולמרבה ההפתעה- מלא. כבר חשבנו שכולם עזבו את העיר… מאוחר יותר נוסעים לבאר של מרסלו ורולי, האופנוענים שפגשנו באנקרנסיון. חמוד מאד, באזור שונה לגמרי של העיר. בדרך המון מקומות בילוי מלאים- בטוח שגם במשך היום מלא כאן. יש בעיר כמה שכונות מודרניות יותר, עם מרכזי קניות חדישים- אנחנו קוראים לזה- מקום של ביוקר. פחות מעניין אותנו להסתובב במקומות האלו, אבל בהחלט יפה להתבונן. הלילה האחרון שלנו בעיר, למרות שיש פיתוי מסוים להשאר עוד. חלק מהצורך לא להחליט. בארוחת הבוקר פוגשים את אלי, שהיה גם בארוחת שישי בבית חב"ד. הוא אמריקאי, בא לכאן לחפש הזדמנויות עסקיות. מספר לנו שתוך שנתיים יסלל כביש חדש שיעבור דרך פרגואי מצ'ילה לברזיל- בעצם מאוקיינוס לאוקיינוס, מה שיפתח אפשרויות חדשות ליזמים. מעניין. לא לנו. היום מוציאים את האופנועים מהמוסך. אחרי הטיפול הגדילו לעשות ורחצו אותם, נראים כמו חדשים, חוץ מהשריטות- ביחוד שלי… לדעתי האופנוע שלי נהיה זריז יותר עכשו. ולטובת ההשוואה למוסכים בארץ- טיפול 5000 אחד, טיפול 10000 אחד- בערך 1000 שקל. כולל מע"מ. מתחילים לצאת מהעיר צפונה, נסיעה של כמעט 15 ק"מ עד שסוף סוף יש שלט- סוף דרך עירונית.

להפתעתנו הכביש ממש טוב, אמנם רק נתיב אחד לכל כיוון אבל הנסיעה ממש כיפית, מזג האויר מצוין, וכשקצת מתחממים מדי תמיד יש איפה לעצור. ארוחת צהרים מוקדמת במסעדה מקומית על הכביש, עם התרנגולת. עשינו את החבר'ה מאושרים כשצילמנו אותם ליד האופנועים. אבל הם לא רצו לבא איתנו..

ממשיכים ורואים מרחוק עננים נשפכים- השאלה אם הגשם יפסק עד שנגיע לשם, או שנרטב היום. כמעט שעה נסיעה ואנחנו מחליטים לעצור לקפה בתחנת דלק, איך שנכנסים לחניה מגיע הגשם. זה תמיד בום גדול שנמשך בערך שעה, מאחר וכבר ראינו אותו קודם, סביר שלא יימשך עוד הרבה זמן. בינתיים ננוח. פחות משעה נסיעה לעיר שבה החלטנו לעצור ללילה, ואפשרויות הלינה לא מאד אטרקטיביות. התפנקנו? נכנסים למקום שבפנים נראה מוצלח יותר מאשר מהכביש, אחרי הגשם נהיה חם מאד אז הגענו בדיוק בזמן למקלחת ובגדים קלים. ארוחת הערב היום לא חגיגה, מי אמר שכל יום צריך לחגוג? אנחנו יוצאים אחרונים בבוקר- רב מקומות הלינה מבוססים על נהגי משאיות ושאר נוסעי עבודה למיניהם. אנחנו לא רואים פה הרבה מטיילים. הדרך אל הצ'אקו עוברת בין חוות מגודרות היטב וכפרים של ילידים, הרבה מקומות קטנים עם צמיגים, דלק, פחם ושאר דברים נחוצים וגם מקומות לאוכל- מגריל מעשן על הכביש ועד מסעדות קטנות. תמרורים מזהירים מחיות בר, איסור צייד ואיסור תאונות…

אחר הצהריים אנחנו בפילדפיה. עיר קטנה ומעניינת- ממש לא פרגואי שראינו עד עכשו. בשנת 1929 הגיעו לפרגואי אלפי אנשים מקהילת המנוניטים. הם הגיעו מברית המועצות, אבל המקור שלהם מגרמניה והולנד. לא הצלחנו להבין את הסיפור בהתחלה, אבל במוזיאון הקטן שמספר את סיפור ההתיישבות פגשנו בחור, בן גילנו בערך, שהיום בתפקיד. הוא מספר לנו את סיפור הקהילה ואז הכל נהיה ברור… הוא למד תיאולוגיה ומתעקש שגורל המנוניטים דומה לתלאות היהודים באירופה. כל שנה הוא מעביר הרצאות למבוגרים והשנה הנושא יהיה יהדות ונצרות. הקהילה בנתה כמה קולוניות, בכל אחת 25 משפחות, והמרכז שלהן הוא פילדלפיה- פה נבנו מבני הציבור הראשונים, לכאן הובאו המכונות הגדולות מגרמניה- מסורים, מכונת קיטור, כבישת שמן ותחנת הקמח, וזה בעצם המרכז של כל הכפרים. שפת האם- גרמנית. מדברים גם ספרדית, והוא אומר בצער שהדור הצעיר מדבר יותר אנגלית. הרחובות מאד רחבים, חלקם לא סלולים, אבל הכל כל כך מסודר ומאורגן! יש כמו בכל המדינה גם מסחר בבקר, בית מטבחיים, ותעשיית עץ. הפאנץ' בשיחה מגיע בסוף- הוא שואל אם בכל מה שקורה עכשו בישראל יש גם כוונה לבנות שוב את בית המקדש! אנחנו עונים שיש קבוצת שוליים שרוצה, אבל זה יבעיר את כל המזרח התיכון ולכן בינתיים חוסמים אותם. הוא מסביר שיש קבוצות נוצריות שמאמינות שכשבית המקדש יבנה ישו יקום לתחיה. אני מתאפקת מלהגיד לו שרק זה עוד חסר לנו- עוד משוגע שיסתובב בירושלים!

בערב אנחנו במסעדה 'ים תיכונית'- זוג מגרמניה, המשפחה שלו מיוון, הוא מסביר לנו שהוא היווני היחיד שחי בפרגואי. שיהיה. דמיינו שנאכל הערב אוכל יווני, אבל לא. אמנם שונה מכל מה שאכלנו בחודש וחצי האחרונים, ויש קצת דמיון לאוכל ים תיכוני, אבל התבדינו… הוא מאד מרגיש קרוב לישראל- מראה לנו תפריט ישראלי שהיה לו בליל וולנטיין- יבורך. בבוקר יש כמה אפשרויות- אפשר לנסוע לאחת הקומונות, מצריך סיבוב ארוך. אפשר לבקר בלגונה לראות ציפורים, מצריך תיאום כי כל הלגונות נמצאות בתוך חוות. אפשר לעשות דברים של תיירים- ללכת למבוך ענק או לצאת לדייג בסירה או לטיול בעגלה רתומה לחמורים. החלטנו. נוסעים ישר לעיר קונספסיון… יש לנו כארבע שעות נסיעה, חלקה באותה דרך שבאנו, ומזג האויר סביר. בין הפרות, העזים והסוסים רואים המון סוגי ציפורים- מקטנטנה בצבע צהוב עז, דרך עופות דורסים שדומים לבז, ועד עופות אגמים גדולים ומרשימים. נראה שיש תקלה- האופנוע של גדי מזייף בקריאת מצב הדלק ואנחנו נתקעים 12 ק"מ אחרי תחנת הדלק. תקלה מטופשת שלא אמורה לקרות. גדי עומד על הכביש עם מיכל ומנסה לעצור טרמפ, המכוניות המקומיות מתעלמות, אבל בסוף יעבור אופנוע ויעצור… אכן- מישהו מתקרב ועוצר. זה לא מקומי- זה זוג ברזילאים שמיד לוקחים את המיכל ונוסעים למלא. הקלה. 25 דקות והם בחזרה, אפשר לנסוע לתחנה, ולהזמין אותם לאכול משהו. אנחנו מורעבים! הזוג- בערך בגילנו- לא מדברים מילה באנגלית או ספרדית. הם מדברים בפורטוגזית שוטפת, ואנחנו מנחשים עם מעט המילים שדומות לספרדית… לא נראה שזה מפריע להם- ואיכשהו מתנהלת שיחה. הם גרים בקוריטיבה, בדרך לבוליביה וחזרה דרך האמזונס. החלפת טלפונים, הבטחות הדדיות לביקור, ואפשר להמשיך בדרך. למרות עיכוב של שעה אנחנו נחושים להגיע עוד היום ליעד! 100 ק"מ לפני קונספסיון הכביש בעבודות. קצת אספלט שבור, קצת כורכר, קצת אדמה וקצת כביש טוב- מתחלף כל כמה דקות נסיעה, אבל לא נורא- איפה שאפשר מאיצים, שאר הזמן נזהרים, ככה לאורך חצי הדרך. בקטע הזה אין יישובים, אין איפה לעצור, אבל בסך הכל מגיעים לעיר בזמן סביר כדי לנסות להכיר קצת. הכניסה מבטיחה עם גשר עצום על הנהר, העיר עצמה- קצת פחות.. מידע שניסינו למצוא על concepsion כמעט לא קיים, אחת הערים הגדולות המעטות במדינה, פנינת הצפון הם קוראים לעצמם. פנינים לא מצאנו… מחליטים להמשיך את הסיבוב כבר מחר. אנחנו יוצאים מזרחה, ואין ספק שהיום הוא יום הרכיבה היפה ביותר בפרגואי! ביציאה מהעיר לאורך הכביש שטחים לא גדולים, מגודרים ומטופחים מאד, בכל אחד בית קטנטן, לפעמים גם מחסן או חנות. הכל מסודר להפליא, ממש תענוג לראות. בהרבה חצרות יש רשת כדורעף ומגרש אדמה. מפתיע. כשזה נגמר ממשיכים לנסוע דרך שדות ענק עד האופק, טרקטורים וציוד חקלאי הכי חדיש שיש. מדי פעם אזורים מלאים בעצירה דקל, אבל לא מצאנו שיש פה תעשיית לבבות דקל.

נשארים ללילה בחצי הדרך ל ciudad del este. יש ויכוח בבית- אני אומרת שאין סיבה להכנס לעיר, גדי בטוח שכן. נסיעה של כמעט 4 שעות- נכנסים. פקק עצום- פשוט כל הרחוב הראשי עומד. למרות שזה מאתגר, אנחנו שוב מנצלים את הדו גלגלי כדי להדחף בין המכוניות. הפעם זה אתגר גם לאופנועים הקטנים שמסביב, אבל מצליחים להגיע לכיכר החסומה. בהמשך- המעבר דרך גשר הידידות לברזיל, וזה מה שגורם לפקק. המלון שהזמנו מראש, למרבה המזל, נמצא ממש 2 רחובות מכאן, ואחרי שנחלצנו מהפקק תוך כמה דקות נכנסים לחניה שלו שהקפדנו לוודא שקיימת. העיר מפוצצת בארגנטינאים וברזילאים שבאים למטרה אחת- קניות פטורות ממס. החנויות מתחלקות לשניים- סוג אחד זה מבני ענק של כמה קומות, מלאים במחלקות החשובות- סלולר, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, פרפומריה. ממוזג ונקי, חניה חופשית ללקוחות- רק תבואו ותוציאו כסף. הסוג השני- ביתנים קטנים לאורך הרחוב, צפוף ומלוכלך, כל ביתן מוכר משהו. מי שהיה בקווסאן בבנקוק- דומה מאד. אבל בלי אננס… הדבר היחיד שיכול לעניין אותנו זה תקשורת לווינית- סטארלינק- אבל בירור קצר מגלה שהמחיר לא זול יותר מבעיר הגדולה, אז אין סיבה לשוטט במקום הדי דוחה הזה. מסביבנו אנשים עם חבילות- משקית קטנה ועד טלויזיה עצומה- מעמיסים מכל טוב! החנויות נסגרות בשעה חמש, ושעה אחר מתרוקן הרחוב. עדיין- אין מה לעשות כאן. צדקתי, אבל יש שלום בית… המסעדה היחידה הקרובה שפתוחה בערב דווקא מספקת אוכל טוב, ווייפיי חזק, ואוירת עיר אמיתית.

האינטרנט במלון כמעט ולא קיים, כך שעל המתרחש בארץ אנחנו מגלים בשלב די מאוחר של היום. מוודאים שהמשפחה בסדר, וממשיכים בתכנית. הגענו לכאן כדי לבקר בסכר itaipu, ואחרי שהמידע ברשת מסביר איך לעבור לברזיל ולהזמין סיור, הפקיד במלון אומר לנו- תעלו על האופנוע, סעו 7 ק"מ צפונה מהעיר ותיכנסו. אין תשלום, אין רישום מראש- קלי קלות. מגיעים למרכז המבקרים 10 דקות אחרי שיצא סיור אחרון לפני הפסקת הצהריים הקדושה. נצטרך לחכות שעתיים- זמן טוב לאכול משהו ולהתעדכן במה שקורה- יש להם ווייפיי מצוין! בינתיים מתחילים להתאסף עוד ועוד מבקרים, לפני הסיור סרט מרשים ביותר על המקום, ואז יוצאים. אנחנו באוטובוס עם מדריך ולא במיניבוס עם הדרכה מוקלטת, וזה הרבה יותר מעניין. נוסעים דרך הפארק העצום עד נקודת תצפית על הסכר והנהר, מקבלים מידע שאי אפשר לזכור עם המון מספרים (אלא אם אתה מבין בחשמל) וממשיכים לנסיעה על הסכר ותצפית על האגם המלאכותי. 7 ק"מ צפונה לסכר ולדרומו אסורה כל פעילות ימית- אין ספורט, אין דייג- הכל כדי לשמור את שטח השמורה נקי מהפרעות. המקום נחשב לאחד משבע פלאי הטכנולוגיה המודרנית והוא אכן מרשים מאד. הבניה והבעלות משותפות לברזיל ופרגואי וכך גם העובדים- חצי-חצי. בבנית המקום השתתפו 6000 מהנדסים ממדינות שונות, והפועלים- 17000 מכל אחת מהשותפות. 10 טורבינות שייכות לברזיל, 10 לפרגואי- שאינה צריכה את כל החשמל ומוכרת את העודף לברזיל. הסכר הזה מספק כ 70% מהחשמל של פרגואי, עוד 2 סכרים קטנים מספקים כ 20% נוספים, והשאר מסופק ע"י אנרגיה סולארית. נכון- פרגואי משתמשת רק בחשמל נקי!

יש סיור נוסף באתר לשמורה, אבל אנחנו לא בעניין, כבר פגשנו קפיבארות, ואין לנו מה לעשות עם שתילים שמחלקים לאורחים.. אנחנו בודקים את האפשרות לצאת למפלי האיגואסו עם מעבורת, אבל היום כבר נגמרו ההפלגות וביום ראשון אין בכלל. הדרך השניה היא לעבור לברזיל עם כל התהליך המייגע של מעבר גבול. נוותר. היינו לפני הרבה שנים, ונחזור כשנכנס לברזיל בסיבוב הבא. ממשיכים דרומה- אנחנו רוצים להשלים את הסיבוב בפרגואי ולתכנן את החופשה בבית- למרות שעכשו השמיים סגורים בארץ וזה עוד יותר מקשה על תכנון… אחר הצהרים אנחנו בעיר קטנה- מסודרת ומטופחת מאד- Santa Rita. זו עיר צעירה- נבנתה רק לפני 50 שנה ע"י מהגרים ברזילאים ממוצא גרמני. נשאר פה ליומיים כי הגיע הזמן למנוחה מהרכיבה, למרות שזה מרגיש ממש מופקר לנוח במלון, ללכת למסעדה ולטבול בבריכה כשכולם בבית רצים למקלטים. נסבול בשקט.

הצלחנו להעביר יומיים מופקרים כאלה, עם מעט הליכות בעיר כדי לא לשכוח לזוז, ואנחנו יוצאים ליום האחרון שלנו בפרגואי. עצירה אחרונה בעיר trinidad. אחד מהאתרים השמורים של שרידי ההתיישבות של הישועים בפרגואי. הסרט שמסביר על המקום מתעלם מהקיצוניות והכוחנות של הזרם הזה בנצרות, ומתאר חיים אידיליים של הנזירים והילידים. אלה לימדו הומניסטיקה, לטינית, אדריכלות ומדעים, ומצד שני המקומיים לימדו על טבע וצמחי מרפא. בפועל- האינדיאנים הוחזקו במקום סגור, הוכרחו להפוך לנוצרים ונוצלו ככח עבודה לבנית המתחמים האלו. שכתוב ההיסטוריה. המקום לא מרשים כמו שיכול היה להיות, וחבל. יש שני אתרים נוספים באזור- אנחנו מסתפקים בזה.

מפה לגבול, שוב תור ארוך של אופנועים- שעה וחצי כמעט בשמש. היציאה מפרגואי קלה כמו הכניסה אליה, הבעיה אצל הארגנטינאים. אחרי החתמת הדרכונים צריך שוב לעבור למכס כדי לרשום את הרכבים, למזלנו לא דורשים מאיתנו בדיקה מקיפה של הציוד. המכונית לידנו נבדקת אפילו עם כלב וכל הציוד שלהם נפתח. אנחנו בורחים מהר לפני שמישהו יזכר בעוד משהו שצריך… שעה נסיעה ואנחנו צונחים בחדר ממוזג להרגיע את הגוף!

שבת. העיר מפוצצת באורחים. גם קיץ, גם ולנטיין, גם מסיבת הקרנבל האחרונה השנה. רב האנשים מקומיים, אבל יש גם ארגנטינאים, ברזילאים, ושומעים פה ושם גרמנית או אנגלית. לפרגואי אין ים, ותיירות החופים מתרכזת לאורך הנהר- אנקרנסיון נחשבת לבירת התיירות הזו, ולאורך החוף המוני מסעדות. ארוחת הצהריים שלנו היא טעימה ממאכל מקומי- מין בצק אפוי מקמח מנדיוקה עם מילוי. כבד. טעים. ממלא מאד. שיטוט קצר להבין מה יש באזור- מוזיאון קטן וחביב במה שפעם היה תחנת רכבת עם הסבר על הרכבת שפעם פעלה מפה לארגנטינה ולעיר הבירה אסונסיון. חוץ מזה, לא מצאנו משהו מעניין. החברים החדשים של גדי מזמינים אותנו להצטרף בערב- כל האופנועים נכנסים בשיירה שפותחת את אירועי הערב. אני מוותרת וגדי לא רוצה לבד. נראה אותם ממקומנו בקהל. החגיגה אמורה להתחיל בשעה שמונה, אבל אנחנו כבר למודי נסיון, נכנסים חצי שעה אחרי, והמקום די ריק- הקהל מתחיל להגיע אפילו מאוחר יותר. האופנוענים נכנסים לקול תרועות הכרוז ומעט הקהל, ואז מתחיל טקס ארוך להחריד. השנה הקרנבל המקומי מציין 100 שנים, וכל מלכות העבר מכל המועדונים מוזמנות לקבל תעודה. כולן בתלבושות מתאימות, רשימה ארוכה- גדי אומר שכבר שנתיים אנחנו עומדים ושומעים שמות- אבל כאן זה סתם ארוך ומייגע. כמעט שעה וחצי, וסוף סוף מתחילים לעבור המועדונים השונים. התלבושות מרשימות, הרקדנים והרקדניות נותנים הופעה מרשימה, המוזיקה מחרישת אזניים, וכולם בקהל מרססים באוויר ספריי שלג בשמחה רבה. בחצות אנחנו מחליטים לפרוש- עוד יש שורה ארוכה של קבוצות שמחכות לתורן אבל הספיק לנו.. בדרך החוצה עוברים בין הדוכנים של האוכל ובוחרים שיפודי אסאדו טעימים. שתיה יש רק בירה או שתיה קלה מתוקה. נסתפק בבקבוק יין לחירום שיש לנו באופנוע.

בבוקר מאוחר אנחנו מחליטים ללכת למרכז העיר- הפלסה דה ארמס. העיר כמו בית קברות- ריק ושקט. ממש מקום נטוש.. פתאום יש המון רעש ברחוב- הולכים לראות ומיד מבינים שצריך להתחבא. חבורות של צעירים ונוער במכוניות וטנדרים זורקים אחד על השני ועל עוברי האורח המעטים פצצות מים וקצף, וכולם מאושרים עד הגג… אנחנו מוצאים מקלט במקום היחיד הפתוח- גלידריה. השיטה- אכול ככל יכולתך. האטרקציה- גלידה אסאי. לוקחים כוס או מיכל, עוברים וממלאים איזה גלידה שרוצים וכמה שרוצים, מוסיפים פירות, דגנים, סירופ, ובסוף שמים על המשקל. המחיר לפי המשקל, וכמו כל האוכל- זול בטירוף… גדי מתאפק- הוא יכול לאכול קילו בלי בעיה, אבל הבטן שמתחילה ללכת לפניו מגבילה את החשק. עד הערב אנחנו מסודרים. ארוחת ערב במסעדה של המלון- מנה לשניים עם תערובת בשר וצ'וריסו. בלתי אפשרי לאכול הכל. השאריות בתמונה.

הבוקר צריך להחליט באיזה כיוון לעשות את הסיבוב של פרגואי. אין הרבה מקומות מומלצים, אבל אלו שיש דורשים נסיעה של כמה ימים, ואין ברירה אלא להחליט על מסלול תוך התחשבות במה עוד רוצים להספיק עד החזרה הביתה להפסקה.. בברזיל מקבלים ויזה לשלושה חודשים ונצטרך להשאיר את האופנועים לפני הכניסה, כמה שיותר קרוב לגבול ובקרבת שדה תעופה. קשה לתכנן! אנחנו נוסעים לעיר קטנה, קרובה מאד, לפי המלצה של אסי והדר. Carmen del parana. גדי שם מלון ליד הנהר במפה, רק לצורך כיוון כללי. פחות משעה ואנחנו שם. מתלבטים מה לעשות- בקושי צהריים. טיפה ענקית על הקסדה, ואחריה עוד אחת, ופתאום אנחנו בעיצומו של ארוע גשם שפותר את ההתלבטות… יש חדר פנוי, מחוץ לעיר הגדולה המחיר צונח, יש ווייפיי, אין ארוחות אבל יש מטבח לשימושנו. בשעה הקרובה נשב מתחת לגג עם שאר האורחים ופשוט נחכה לסוף המבול. כשהגשם נרגע אנחנו יוצאים לחפש מקום לאכול. העיר כמו בית קברות. אבל יש מינימרקט ואנחנו מצטיידים במשהו לבשל- בערב יהיו מקומות פתוחים כנראה.. החם כבד, וגרוע ממנו- הלחות. אנחנו ממש רטובים לגמרי!

אחרי שאכלנו (שניצל בלחמניה ובירה קרה) עולים על בגדי ים ויורדים לחוף הנהר. מחיה נפשות! הנהר רדוד, ואחרי 50 מטר עדיין המים לא מגיעים לברכיים. אנחנו רובצים במים הנעימים- הקרקעית חול ממש כמו בים- כיף גדול. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים במקום היחיד שפתוח- יש רק פיצה והמבורגר, פותחים לנו את המכולת הצמודה שנבחר יין. אותנטי מאד… בשולחן לידינו חבורה מברזיל, ויש גם בחור צ'כי שבקושי מדבר ספרדית אבל כשהוא שומע שאבא שלי נולד בצ'כוסלובקיה הוא בא לספר לנו שסבא שלו היה קומוניסט והרג גרמנים. היה לו ממש חשוב להעביר את המסר. בחזרה לחדרנו במלון- המקום חמוד ביותר, וניכר שמי שבנה אותו היה עם ראש טוב. חוץ מאיתנו נמצאים פה זוג מבוגר מאסונסיון והבת שלהם עם החבר. מנהלים שיחה על מה קורה היום במדינה- הם מרוצים- כנראה שצודקים.. יש מספיק כסף לבשר, בירה ונופש- לא צריך יותר בחיים. בבוקר אנחנו מחליטים להמשיך לאסונסיון למרות המקום החמוד- התבטלנו מספיק בשבועות האחרונים. 2 האופנועים צריכים מוסך- שלי הגיע ל 5000 ק"מ, של גדי עשה טיפול חלקי בלבד וצריך להשלים טיפול 10000. יש לפנינו 320 ק"מ, 5 וחצי שעות רכיבה. ?? הכבישים אמנם צרים- רק נתיב אחד לכל כיוון, אבל הם טובים למדי, והכל אספלט. עוד נגלה בהמשך. בינתיים אנחנו נהנים מהדרך- הירוק כאן ירוק מאד, וחם מאד. שעתיים וחצי עברנו חצי דרך, עוצרים כל חצי שעה לשתות ולהרגע במזגן- גדי בטוח שנקבל מכת חום אם לא נעצור. החליפות רטובות, הקסדה מגעילה וגם הכפפות נצמדות לידיים. אם צריך היה להגדיר את פרגואי במילה אחת זה היה- רטוב. או שאתה טובל בנהר, או שיורד גשם, או שאתה מזיע בטירוף. ההרגשה היא שגם העיניים מזיעות. הטמפרטורה סביב 40 מעלות, גם הבוקר והערב לא נעימים, והלחות איומה.

נכנסים למלון על הדרך, נראה יפה אבל השירות לתייר לוקה בחסר- במדינה הזו תיירות מבחוץ לא מאד מפותחת וזה מורגש בכל מקום על הדרך. ארוחת ערב על הכביש- המקום היחיד שסגור וממוזג, מלצר צעיר ומקצועי, הכל טעים- רק חבל שצריך שוב לצאת לרחוב כדי לחזור לחדר. יוצאים לחלק האחרון של הנסיעה- 160 ק"מ קרוב לשלוש שעות. כבר הבנו את הרעיון- רב הזמן נוסעים בתוך עיירות קטנות וחייבים להאט (הם דואגים לבמפרים למקרה שלא הבנת את השילוט) המון משאיות והכביש די צפוף כך שלא תמיד אפשר לעקוף. חוזרים על התרגולת של אתמול- עצירות תכופות, רצוי בתחנות דלק של shell- תמיד יש איפה לשבת, מזגן טוב, שרותים נקיים, ואינטרנט. בעצירה האחרונה- הפסקת חשמל בכל העיר, יש לנו 18 ק"מ וכמעט שעה נסיעה. אנחנו נמסים לגמרי, ונאלצים להתנהג כמו האופנוענים המקומיים הקטנים- איפה שאפשר עוקפים מימין על השוליים, נדחפים לרמזור שלא פועל ממילא, מזגזגים בין המכוניות- העיקר שיגמר כבר! מגיעים למלון בעיר רטובים לגמרי, בחדר אנחנו מתקלפים מהבגדים ופשוט יושבים חצי שעה עד שהגוף נרגע ומפסיק לנטוף. עכשו אפשר ללבוש בגד ים ולהכנס לבריכה. אין יותר טוב מבקבוק בירה קרה עכשו!

ארוחת ערב במלון- היום נשארים בטווח הליכה של 3 דקות מהחדר הממוזג- היה יום קשה אפילו לנו שלא מתרגשים מכלום… בבוקר יוצאים לקחת את האופנועים למוסך. נסיעה של 20 דקות ובתשע וחצי בבוקר זה עוד נסבל. הנהיגה כאן מזכירה את מקסיקו- צפוף וכולם נדחפים מכל הכיוונים. בכלל יש ניחוח מקסיקו בצבעים, בריחות, בברדק הכללי ברחוב. השפה אמנם ספרדית- אבל שונה משאר מדינות אמריקה הדרומית- הם בולעים אותיות והוגים קצת אחרת מה שלפעמים מקשה להבין, אבל הם אדיבים וחייכנים ושמחים לפתוח בשיחה. נחמד פה. מזג האויר הצפוי לימים הקרובים- חם. היום למשל, 42 מעלות עם הרגשה של 48. אנחנו כבר בחוץ, אז מנצלים את הבוקר לביקור במרקדו 4. שוק שמומלץ לבקר בו, דומה למקומות אחרים שראינו במרכז אמריקה ובאפריקה. מבנה ענק עם חנויות, איזורים שונים של בגדים, חפצי נוי, דברים לבית, ירקות ופירות, דגים, בשר, וכמובן מקומות לאכול. שרות המזון שלנו היה חוטף התקף לב מלהסתובב פה…

בחזרה למלון, בין בריכה לארוחה אנחנו בעיקר עובדים- יש תמיד פרויקטים שצריך להשלים ואם לא- נפתחים חדשים. בגלל הפרשי השעות עם הארץ יש לנו זמן לחשיבה ומחשב בשקט. בערב אנחנו יוצאים למסעדה מומלצת, נחשבת לטובה ביותר בעיר. המסעדה בנויה יפה, האוכל טוב, שרות טוב- ועדיין יש משהו קצת מוזר- לא הבנו עד הסוף… שישי בבוקר תוכנן לסיור בעיר עם גורו-ווק, אבל גשם שוטף מרתיע את הנרשמים. אין לנו חשק לצאת לבד עם המדריך- קובעים איתו למחר בבוקר עם קבוצה אחרת, ויוצאים להסתובב לבד. העיר לא מובנת בכלל. באותו רחוב יש בניין קולוניאלי, לידו מבנה ישן, מבנים מוזנחים או נטושים ובניין קומות מכוער. על המדרכות מוכרים שטויות ליד חלפנים ודוכני אוכל. בכל פינה עומד מישהו עם שולחן עשבים ולפי בקשת הקונה כותש חבילה קטנה. האישה החביבה בתמונה מסבירה לנו שאלו צמחי מרפא שמוסיפים ל terere- משקה מאטה קר ששותים פה הרבה. יש לכאבי ראש, כאבי בטן, עייפות- עוד לא ניסינו.

אחרי שעתיים אנחנו חוזרים למלון. הגשם מזמן פסק ועכשו אפילו נעים בחוץ. אם לא עומדים בשמש.. שישי בבוקר נפגשים עם ויקטור המדריך ועוד 3 זוגות- מצ'ילה, ספרד ורומניה. הסיור דו לשוני כי הרומנים לא ממש מבינים ספרדית, ויקטור אלוף בדיבור כפול- ממש מרב מיכאלי… עוברים במקומות החשובים- בית הנשיא, הפנתאון, מוזיאון העצמאות. למזלנו מזג האויר השתפר, ועדיין כשנכנסים למקום לא ממוזג אפשר להחנק. ויקטור מסביר על הולדת פרגואי, הדיקטטור הראשון ויורשיו שהובילו את המדינה למלחמה המשולשת- נגד אורוגוואי , ברזיל וארגנטינה. במלחמה הזו פרגואי איבדה שטחים עצומים שנכבשו ע"י שכנותיה, ובעיקר איבדה את רב הגברים שלה. המלחמה עם בוליביה שנולדה כתוצאה מהרעיון שבערבות הצ'אקו יש נפט, מה שגרם לכלכלה הרוסה וללא נפט. הוא מספר גם על הכלכלה המקומית ושיטת המיסוי שמושכת אנשים לעבור לגור כאן. עוברים לתקופה היותר מודרנית- פרק הדיקטטורה הארוכה ביותר באמריקה הלטינית. סטרסנר, איש צבא ממוצא גרמני לקח את השלטון, כנראה בתמיכה אמריקאית תוך העלמת עין מכל הפרות זכויות האדם. לזכותו נזקף הסכר באיטאיפו שהוא השני בגודלו בעולם ומספק את כל החשמל שהמדינה צריכה. גם כלכלת המדינה היתה כנראה יציבה בתקופתו. מנגד- פעולות אלימות מול מתנגדי משטר, שימוש בהלשנות שכמובן גרם לחוסר אמון מוחלט באוכלוסיה- בקיצור- לא ממש אהבו אותו.. בשנת 1989 האיש ברח לברזיל, וכאות הערכה לקחו פסל גדול שלו, שברו ועשו ממנו פסל חדש שמוצב בכיכר הנעדרים ליד בית הנשיא. אגב- שרידי רב הנעדרים נמצאו גם אחרי הרבה שנים, יש כ 400 שלא יימצאו אלא אם הנהרות הגדולים יתייבשו פעם…

ערב שישי- אנחנו מתלבטים אם ללכת לבית חב"ד. החוויה הרי תלויה באורחים- ארוחת הערב היא לא משהו שיש ממנו יותר מדי ציפיות, וקשה לנו לזהות מה יהיה. במלון פוגשים 2 משגיחי כשרות/שוחטים שעובדים בבית מטבחיים גדול מחוץ לעיר. מתפתחת שיחה- הם חמודים, ואם זה חלק מהאורחים אנחנו מהמרים שיהיה בסדר. התפילה בבית כנסת ליד ביתם של השליחים, באים גם אנשים מהקהילה המקומית, ובחוץ- ביתן עם 3 חיילים ושוטר ועוד 2 שומרים. אנחנו מחכים בחוץ שהתפילה תגמר ומקווים שלא נעורר חשד כשאנחנו הולכים וחוזרים כל הזמן. תשע בערב סוף סוף הולכים לבית- זו משפחה גדולה ובין האורחים עוד 3 משפחות שגרות כאן, כמה משגיחים מהארץ, עוד כמה אנשים ממקומות שונים בעולם, וישראלים שלא ברור איך השתרבבו למקום. מדברים בעברית, אנגלית וספרדית, ואחרי שכולם מילאו את הבטן השליח/רב/מוהל/שוחט לוי עושה סיבוב הכרות של היושבים לשולחן. יש לו סיפור חיים מפותל ומעניין, המשפחה גרה כאן למעלה מעשרים שנה, וכולם חביבים קולניים ושמחים. אחרי הסיבוב מתפתחות שיחות בין האורחים, ולקראת חצות אנחנו נפרדים. היה ערב מעניין ומהנה! גדי נחוש להקים רשת כמו בתי חב"ד אבל חילונית. אני מפקפקת ביכולת ההתמסרות של משפחות חילוניות אפילו אם מדובר במשהו זמני…

נפרדים מפונטה דל דיאבלו בצער, טוב שיש מקומות כאלה- שיהיה חשק לחזור שוב. לא ממש ברור לנו מה הקסם של המקום, הוא לא יפה או מסודר- אבל קסום!

יוצאים מערבה. כל מי ששואלים אומר שאין מה לראות בפנים הארץ- רק שטחים פתוחים וריקים, אבל אנחנו רוצים להגיע לפרגואי וזה הכיוון. מעט צפונה מפונטה דל דיאבלו יש מבצר משוחזר מהמאה ה 18, חומות אדירות, מבנים משוחזרים יפים עם אוסף מרשים של חפצים, תלבושות, קצת רהיטים, ועשרות תותחים בכל מיני גדלים. המקום מטופל על ידי הצבא, ויש חדר עם דגמים של מבצרים שונים ברחבי המדינה. מרשים מאד.

הדרך מובילה אותנו מערבה לדרך עפר של 60 ק"מ- בניגוד לארגנטינה פה הדרך כבושה היטב והנסיעה חלקה ומהירה יחסית. לקראת הסוף סיבוב חד שלא ראיתי את הזוית, מבט שנתקע בחרדה בשוליים שניה אחת יותר מדי, ברקס קדמי במקום אחורי, ואני מחליקה באלגנטיות ושוב מוצאת את עצמי על הצד.. גדי מצטער שהמצלמה לא דלוקה- כדי לראות וללמוד כמובן! היעד- עיר עם שם מאד אטרקטיבי שהוא גם שם המחוז- treinta y tres. שלושים ושלוש, על שם 33 לוחמים במלחמת העצמאות של אורוגוואי.

העיר מקסימה- כמובן שכל המבנים נמוכים, הכל מטופח ומסודר, והרחוב הראשי סגור לתנועה ברובו- מסתבר שהיום יש קרנבל בעיר! המלון שלנו נמצא באמצע הדרך ברחוב הראשי- וכל המדרכות מתמלאות בשולחנות וכסאות- מהכיכר המרכזית לאורך קילומטר. החגיגה תתחיל רק בתשע בערב, ואנחנו יוצאים לשוטט בעיר בינתיים. יש פה כמות בלתי סבירה של חנויות נעלים- אבל מי אנחנו שנתווכח. יושבים בבית קפה לארוחת אחר הצהרים. יש דבר כזה בדרום אמריקה.. זה נקרא merienda, בתפריט- שתיה קלה ושתיה חמה, טוסטים, סנדוויצ'ונים קטנים, והמון עוגות ועוגיות. מספיק כדי לסתום אותנו לגמרי אחרי שארזו לנו את האלפחורס. בדרך חזרה אנחנו רואים את הפקחים שעוברים בין הדוכנים, בודקים ורושמים- הכל פה מאורגן להפליא! הרחוב מתחיל להתמלא באנשים ולמזלנו למלון יש מרפסת שצופה על הרחוב ואנחנו מצטרפים לאלו שכבר יושבים ומחכים בסבלנות. העשן שעולה מהפריז'ות אומר שטוב עשינו שאנחנו במרפסת ולא ברחוב… תשע הפך לרבע לעשר, והתהלוכה מתחילה. קבוצות מכל מיני סוגים- ילדות ונערות, נציגי הערים השכנות, נערים עם תופים, כל מיני קבוצות עם תלבושות ססגוניות. בהמשך יבואו קבוצות יותר מקצועיות, עם רקדניות סמבה, קבוצת פנסיונריות וגם השיכור של העיר.

בחצות כולם נפרדים מהחגיגה, ובבוקר למחרת הרחוב ריק ונקי. איזו עיר מתוקתקת! אנחנו ממשיכים מכאן לעיר הגדולה- melo. זה אמנם בדרך, אבל הסיבה לעצור פה היא שיש כאן מוסך של cfmoto והוא מוכן לקבל את גדי שהגיע זמנו לטיפול. בניגוד לעיר הקודמת- כאן אין שום דבר מרשים וברגע שהאופנוע מוכן אנחנו יוצאים לדרך. היעדים נקבעים לפי זמן נסיעה יומי כשאף פעם אנחנו לא יודעים מה באמת מחכה לנו. מהרגע שעברנו לכבישי הרוחב של המדינה בין עיר אחת לשניה יש נסיעה של שעה לפחות שאנחנו נוסעים בשטח פתוח עם שטחים ירוקים (מגודרים היטב) ומדי פעם שער כניסה לחווה, כמעט שאין רכבים בכביש, מדי פעם משאית מובילה פרות או עצים. פתאום מתגלה ישוב קטן או מבנה בודד של בי"ס כפרי בגודל של 2 כיתות, וכמובן- עדרי פרות מפוזרים בשטח. משעמם? לא. פשוט יפה. את ערכת הקפה עוד לא פתחנו, אבל כן עוצרים לשתות ולאכול משהו שקנינו בבוקר ביציאה- פעם סתם בצל או בכניסה לחווה, פעם ליד הנהר עם משפחות נופשות, ולפעמים במסעדת דרכים שכוחה- גם זה אין הרבה בדרכים האלה.

אחר הצהריים מגיעים ליעד הבא- tacuarembo. במלון שלנו יש מוזיאון קטן של פורד T- הבעלים משוגע לעניין, ויש לו גם אוסף רחב של חפצים ישנים- הכל מקוטלג וממויין להפליא. כ 15 מכוניות משנים שונות עומדות כאן ורק מחכות שמישהו ילטף אותן במבט- נחמד ביותר!

בריכה פצפונת מפצה על החום הגדול ועל קוטן החדר, ובערב אנחנו אוכלים במקום, צוות חמוד ביותר, ובחדר האוכל יש אוסף תקליטים עצום ליד הגרמופון של קרלוס גרדל- גדול זמרי הטנגו. עוד יש כשלושים מסמכים ממוסגרים שלטענת הבעלים מוכיחים שגרדל נולד בעיר הזו ולא בצרפת כפי שנטען בויקיפדיה. גאווה מקומית. העיר טקוארמבו נחשבת לבירת הגאוצ'וס, ובאמצע מרץ מתקיימת חגיגה של כמה ימים בסגנון המתאים. אולי יתחשק לנו לחזור… בבוקר בעל המקום מתיישב לדבר איתנו, וסיפורי החווה שלנו מרתקים אותו שהוא מתקשר לאשתו שתבוא לשמוע ולראות. יש להם עוד מלון לא רחוק, אבל מחוץ לעיר- הוא אחראי על זה והיא על השני. אנחנו יושבים איתם קרוב לשעתיים, ואם נחזור סביר שנתארח במלון הכפרי שלהם- הם ישמחו. בצהריים קצת חם מדי כדי לשוטט בעיר, ואנחנו יוצאים צפונה ומערבה. הרעיון הוא להגיע לחגיגת קרנבל מומלצת בפרגואי, והדרך הקצרה (רק 12 שעות) עוברת דרך ברזיל. נוסעים לכיוון ארטגס למעבר הגבול. הנוף משתנה קצת- יותר גבעות אחרי המישורים הגדולים. ועדיין- חוות עצומות עם פרות רועות, ושדות עצים ענקיים. בפרוש אין פה שום מאפיין של יער- רק שורות צפופות של עצים נטועים, בחלק מהמקומות רואים נטיעות חדשות בין השורות- הדור הבא אחרי שיכרתו את העצים הבוגרים.

יחד עם שינוי הנוף גם מזג האויר הולך ומתחמם- הבחור במלון ב artigas טוען שלפני שבוע הטמפרטורה הגיע ל 50 מעלות. קצת קשה להאמין- אבל כנראה שעברו את הארבעים. גם כאן אנחנו פושטים את בגדי הרכיבה- יותר נכון להגיד מתקלפים מהם, וישר נכנסים לברכה. תענוג. בערב יוצאים לארוחה האחרונה (בינתיים) באורוגואי והיא ממש טעימה- לא תמיד הבשר שהם מכינים באיכות טובה, אבל הפעם שיחקו אותה! גם העיר הזו סוגרת את הרחוב הראשי בערב- יש אימונים לקרנבל. אמורים להתחיל בעשר בלילה, כנראה שהפעם נוותר. החם כנראה הכריע אותנו. בבוקר אנחנו מקדימים וממהרים- יש לפנינו שני מעברי גבול- לברזיל ואחרי שעה וחצי נסיעה לארגנטינה. ננסה לפחות אחד מהם לעשות לפני שנהיה חם מדי. זה לא ממש עוזר- 9 בבוקר ונראה שכבר 30 מעלות… המעבר לברזיל עובר חלק ומהר. אולי מהר מדי? שעה וחצי נסיעה- אותו נוף, אותו חם, אותו כביש- רק השלטים בפורטוגזית וקשה לנו לקרוא תוך כדי נסיעה. הפסקה לקפה ופאו דה קסו טעים, והנה אנחנו במעבר הגבול הבא. פקק ארוך, ואנחנו מתבשלים. מורידים מעילים, אחר כך מורידים קסדות, וחם!

מסתבר שבכניסה היו צריכים לתת לנו דף כניסה מוחתם לאופנועים, ובגלל שאין לנו אנחנו מתעכבים יותר משעה עד שפקידת המכס פותרת את הבעיה ומשחררת אותנו. מזל שזה באולם ממוזג, אחרת היינו נמסים לגמרי. כשזה נגמר התהליך בכניסה לארגנטינה קצר ופשוט, חותמת בדרכון וגם ניר מתאים לאופנוע ואפשר לצאת לדרך. בגלל שהתעכבנו כל כך, מחליטים לעצור אחרי 100 ק"מ בעיירה la Cruz. העיירה נראית כמו עולם שלישי לגמרי, אבל המלון חמוד ביותר, נמצא על שפת נהר אורוגוואי ויש בריכה- קודם כל בריכה כי אנחנו כבר רטובים לגמרי- אחר כך אולי נכנס לנהר. לא נכנסנו, רק יצאנו לטייל.

בערב המסעדה במלון ריקה, וגדי שונא לאכול לבד, אז אנחנו יוצאים לחפש. העיר מנומנמת לגמרי, והחם כבד גם אחרי שמחשיך- אנחנו ממש נוטפים. בעיקר אני- זה הגיל… בסוף מתיישבים במסעדה פצפונת, זוג צעיר שמבשל בבית, האוכל ממש טעים, ואנחנו לגמרי לבד. רק כשנקום לשלם יגיע עוד שולחן. בחזרה למלון- המסעדה כמעט מלאה. השעות שבהן אנחנו רעבים ממש לא מתאימות לשעות של המקומיים… בבוקר יוצאים לדרך- אם נמצא משהו מעניין בדרך נעצור, ואם לא- זה יהיה יומנו האחרון כאן. לקראת הצהריים, אחרי שעה וחצי של נסיעה בנוף חדגוני יש כניסה מרשימה למקום שבפרוש מזמין להכנס. las marias. זו חווה עצומה ומאורגנת להפליא, אנחנו מוזמנים לשתות תה קר עד שיתחיל סיור של שעה וחצי. פותחים בסרט על המקום- דור רביעי של מגדלי ז'רבה (התה שמשמש למאטה) בחווה שהוקמה לפני קצת יותר ממאה שנים. היום מגדלים כאן גם תה ועץ. כל אחד מהענפים עצום והם מייצאים ליותר מארבעים מדינות. מה שבעיקר מעניין במקום זו השקפת העולם של המייסד, שצאצאיו ממשיכים בדרכו. בתוך שטח החווה יש אזורי מגורים לעובדים, מגרשי ספורט לשימוש העובדים ומשפחותיהם, בית ספר יסודי וגם תיכון שנחשבים מאד ברמה שלהם וכוללים גם הכשרות מקצועיות בתחומים שבהם עוסקת החווה. אחרי הסרט המדריכה עושה לנו הדרכת 'מכירות' על כל סוגי הז'רבה והתה, ומשקיעה בלהגיש לנו 2 סוגי תערובת מאטה שהגיעו מהמעבדה, ובסוף מבקשת שנמלא טופס התרשמות… מכאן יוצאים לסיור בחווה- אנחנו עם המדריכה במכונית כדי שנוכל לשמוע את ההסבר, האחרים במכוניות שלהם. רואים את מתקני הייבוש, האחסון והאריזה, את בתי העובדים וכל מגרשי הספורט שלהם, 3 בריכות מלאכותיות שמשמשות רק את המשתלה- כל הגידולים מתבססים רק על גשם. ליד הבריכות מסתובבות משפחות של קפיבארות- והן רק חלק מחיות הבר שממלאות את שטחי החווה. לפרידה אנחנו מקבלים שקית עם דוגמיות ז'רבה- נצטרך לקנות מאטה!

היה מעניין ומרשים, כמעט שעתיים שבסופם מתחילה רוח מטורפת שמפילה חלקי ענפים ונראה שתכף יתחיל גשם זלעפות. אנחנו ממהרים להכנס למלון לפני העיר, אין בקרבת מקום איפה לאכול. ממשיכים לחפש מקום לישון- העיר הזו לא מציעה פנינים, אבל כרגע גם חרוזי זכוכית יספקו אותנו… מצאנו- מלון שנראה נקי, יש מסעדה 100 מטר ממנו- הכל טוב. הפריפריה במדינות כאן היא באמת פריפריה- איך שנראים הרחובות, הכבישים- אם יש כאלו, הבתים המיושנים, החשמל כמו אצלנו לפני 30 שנים. מצד שני- יש פה ושם בתים חדשים או חנות מודרנית, תמיד אפשר למצוא מקום לאכול, רב האנשים נוסעים על מכוניות חדישות, ונראה שכולם מחייכים. אז גם אנחנו. בבוקר יוצאים ליום נסיעה נוסף שבסופו כבר נהיה בפרגואי. חם פחות, עדיין לח, אבל הרוח והגשם מאחורינו, והרכיבה נעימה. שעתיים עם הפסקה קצרה, ואנחנו במעבר הגבול. תור מטורף של מכוניות, אופנוענים מסמנים לנו לעבור מהצד, ואנחנו מגיעים לתור נפרד של אופנועים בלבד. לוקח קצת זמן, אבל בסוף מחתימים לנו דרכון וזורקים אותנו הלאה. הבחור באדואנה- המכס- לא מתייחס אלינו- סעו, קדימה. מקווים שלא תהיה בעיה בהמשך כמו שקרה ביציאה מברזיל.

נסיעה על גשר ארוך מעל נהר פרנה, ואנחנו במדינה אחרת. רושם ראשוני של עולם שלישי לחלוטין- מוכרים וחלפנים אחד אחרי השני, ברדק מלוכלך, המשרד של המכס בכניסה מלא צלחות עם שאריות אוכל, 2 פקידים שאחד כנראה הבוס שלא עושה כלום והשני ממלא לנו את הטפסים. גדי מתבדח עם הבוס- אנחנו לוקחים איתנו את המזגן כשניסע. בדיחה תמיד שוברת קרח, ומכאן מתפתחת שיחה על נושאים שונים. זהו. יש לנו טופס. מה עם דרכון? לא- לא מחתימים. בפרגואי הכניסה חופשית. מוזר. מעניין. אנחנו בעצם כבר בעיר encarnacion. ההתחלה קצת מדאיגה- מוסכים, המון חנויות צמיגים, בתי מלאכה קטנים, הכל נראה עלוב ועצוב. מהר מאד עוברים לחלק אחר של העיר, וכאן כבר רואים עיר תיירות מזמינה. מחר יש בעיר חגיגות קרנבל בפעם האחרונה לשנה הזו, וקשה להשיג מקום לינה במיקום סביר- אנחנו צריכים מרחק הליכה סביר כי לא רוכבים בלילה, בטח לא אחרי ששותים. הצלחנו למצוא מלון ממש על הטיילת, קרוב לרוע מחר, יקר יותר ממה שאנחנו רגילים, אבל זה לא מלון 2 כוכבים אלא ממש מקום טוב ונח, מותר להתפרע לפעמים. אנחנו יוצאים כדי לקחת את האופנועים לחנייה, בדיוק מגיע אופנוע עם זוג, מקומיים, ומרסלו פותח בשיחה. מסתבר שלכבוד הקרנבל התארגנו עשרות רוכבים מכל המדינה והם צפויים לנסוע מחר בשיירה בתוך תהלוכות הקרנבל. מזמין אותנו להצטרף למסיבה שהם עושים הערב על גג המלון השני- תכירו אנשים מכל הארץ, תרקדו, יהיה יופי. יש לנו כמה שעות אור, הולכים לאכול משהו קטן ולחפש מכבסה. קטע מוזר- פה משלמים לפי פריטים, לא לפי משקל. בודקים עוד מכבסה- אותו דבר. בכל מקרה- המחיר מגוחך. בכלל פרגואי הרבה יותר זולה משכנותיה- רק צריך למצוא איפה להוציא כסף מקומי כי בטח יהיו מקומות שאין תשלום בכרטיס אשראי. בערב אנחנו יוצאים לאכול ואחר כך מצטרפים למסיבה- פחות אנשים מהצפוי, מוזיקה חיה שלא ממש מאפשרת לדבר, אבל תוך שעה כבר יש לנו טלפון של בחור מקונספסיון 'רק תבואו ואני אעזור לכם בכל מה שתצטרכו', והשותף של מרסלו בבאר אופנוענים באסונסיון כבר יחכה לנו בסופשבוע הבא.. אמרו לנו שהחבר'ה המקומיים מאד פתוחים וידידותיים, נראה לנו שנאהב את פרגואי!

בימים האחרונים הרגשתי קצת חוסר שקט. גדי מציע כל מיני אפשרויות- שנשאר במקום אחד כמה שנרצה? רוצה לחזור לארץ? שנפרד מהחופים ונכנס לפנים הארץ? רוצה לנסוע לאוהל? מה שירגיע אותך- נעשה! עד עכשו אף פעם לא ידעתי, מזלי שהאיש הזה איתי… 5 ימי בטלה בבואנוס איירס, עוד יום בטלה בקולוניה , עוד יומיים לא ממש מעניינים במונטוידאו, ועוד עיר נופש לא יותר מדי מפתה- אולי צריך פשוט להתחיל לנסוע יותר? איך שנכנסנו לפונטו דל דיאבלו, להוסטל של רודי- משהו אחר באוויר. אולי זה המקום? מרגיש כך! יורדים לחוף- משהו זרוק אבל לא מאיים. ה'מרכז' הוא כמה רחובות שבערב הופכים למדרחוב- מסעדות, מוכרי עבודות יד שזה כל מה שהם עושים בחיים, מלא דוכנים קטנים- אמפנדס, מיצים, ושטויות לתיירים. בשמונה בערב בקושי אפשר ללכת מרב אנשים- צעירים, משפחות ומבוגרים. המון בתים קטנטנים שרובם מושכרים לנופשים וביניהם כאלה שגרים בהם ונראים כמו מרכז אמריקה באזורים היותר מוזנחים. תיפוף חזק מושך אותנו למגרש ריק קטן- יותר מ 20 מתופפים במעגל, ולאט לאט נכנסות פנימה נשים בכל הגילאים לרקוד- מעגל מתופפים רק לשם השמחה ולא למחאה- איזה שינוי מרענן! עוד מגרש פצפון צופה בגבו לים- יש עליו במה קטנה וכרגע שתי בחורות עם גיטרות שרות כשהירח עולה ברקע. כולם פה כדי לחיות ולהנות. אז היינו צריכים לבא עד לכאן בשביל להרגיש שאנחנו (בעיקר אני…) חיים רק בשביל לחיות?

ביום השני אצל רודי ברור לנו שאנחנו רוצים להשאר פה לפחות שבוע, אבל בשביל זה צריך למצוא מקום במחיר סביר שיש בו גם מטבח- לא לתקציב שלנו לאכול רק במסעדות, מה גם שהאוכל באורוגואי לא ממש זול. היין כן. צריך לבדוק שגם החניה מוגנת, כמובן- חיבור טוב לאינטרנט, ולא פחות חשוב- שזה לא יתגלה כאחד החורים העלובים שראינו במרכז… פרט מעניין שלא ידענו עליו- בארגנטינה שואלים אותך אם אתה רוצה לשלם במזומן כי זה מקנה הנחה של 15-20%. באורולוגיה הפוך- אם אתה משלם בכרטיס אשראי לא מקומי יש הנחה אוטומטית של כמעט 20%. לא בחנויות אבל בכל המסעדות והסופרים. נחמד. גם כבישי 'אגרה' שלרב הם כביש עם שני נתיבים- אופנועים עוברים בצד ולא משלמים, כמו במרכז אמריקה. אנחנו עוברים לבית עץ חמוד, 750 מטר מהחוף, סיבוב בסופר קטן להצטיידות, גזרתי על גדי רק ארוחה אחת ביום במסעדה, אז יש יוגורט ופירות לארוחת בוקר, לחם נקניק וגבינה לארוחת ביניים, אורז, ביצים וירקות לעוד ארוחה, וערב אחד נידבתי את האיש לעשות על האש. מעכשו כל יום לבחירתו- צהרים או ערב במסעדה. כמובן שהצטיידנו גם ביין לערב ובירה לצהרים ואנחנו לגמרי מסודרים. מאחר והחלטנו להשאר- אנחנו מתבדחים- שבוע נהנה מפשוט להיות, אבל אם נחליט להשאר יותר אולי נמצא את עצמנו עוברים שינויים מפליגים- אני עם קרחת מלבד פס שיער עם צמה כמו כמה מהמוכרות קשקושים על החוף, גדי עם עגיל, צמידים וגלשן תחת הזרוע… נראה מה יתפתח בהמשך! בינתיים גדי קבע שיעור surf למחר בבוקר. אחר הצהרים יורדים לחוף הקרוב, שקצת נפרד מהחוף במרכז, שקט ונעים יותר. יש פה מסעדה אחת, משפחה שבאה ממונטוידאו כבר 16 שנים כל קיץ. לכולם יש מקצועות רגילים- אח אחד אדריכל, השני מנצח, והאחות מעצבת פנים. הם באים כל המשפחה המורחבת, מקימים את המקום ועושים הכל- מבשלים, מנקים, ממלצרים- חודשיים וחוזרים הביתה. המקום חמוד, האנשים מעניינים, האוכל קצת עם חשיבה. היה שווה להכנס. בגדול בכל המסעדות פה יש אותו תפריט, אין מה לחפש יותר מדי כי בסוף אל השולחן יגיעו אותם מאכלים… אין כמו אוכל ישראלי!

השיעור של גדי מאכזב מאד- אין גלים היום, והמדריך מושך זמן כדי להעביר את השעה, אבל גם זו התנסות. בדומה לרכיבה- גם בים צריך לעבוד עם הגוף ולהתאים את עצמך למצב. הוא חוזר עם צואר כואב מתנוחת השכיבה, 3 גלים שאפילו לא הספיקו בשביל לעמוד למרות שאחד מהם הפיל אותו מהגלשן. נראה לי שחוף זיקים יהיה הבא בתור.

את הערב אנחנו סוגרים במקום קטן שמציע כל יום הופעה אחרת. הגענו בתשע וחצי, להופעה המובטחת, הזמר הגיע שעה אחרי, כך שלא נשארנו עד הסוף בשל כאבים בישבן, אבל היה שווה- סגנון מיוחד וקול יפה.

מכיוון שהבית שלנו קרוב לחוף, אין לנו בעיה ללכת ולחזור גם 3 פעמים ביום- ממילא אנחנו לא אנשי ים- לשנינו אין סבלנות לרבוץ בחוף מעבר לזמן התייבשות אחרי שחיה קצרה וקצת קיפוצי גלים… אנחנו יוצאים וחוזרים, קצת עבודת ניירת שתמיד יש לעשות, סדרה טובה בנטפליקס, אפילו יצא לנו לראות חדשות לראשונה מתחילת הנסיעה. יום חמישי מפתיע אותנו עם סופת ברקים ורעמים וגשם שוטף שנמשך כל הבוקר. אין ים. שישי- ממש קריר מדי בשביל ים, אנחנו יושבים שעה מול הגלים, כל מי שסביבנו בא עם שמיכה או בגד חם, כמה אמיצים בודדים נכנסים למים- אנחנו מכריזים על בגידה של מזג האויר. מחר עוזבים, לא קנינו מגרש ואין באורוגואי צינורות בטון בקוטר 2 מטר, גדי לא יהפוך לגולש ואני כבר לא אהיה היפית… תאריכי הקרנבל מכתיבים לנו מסלול. נהנינו ונרגעתי. הלאה. תמיד אפשר לחזור או למצוא עוד מקום להשאר!

גדי כהרגלו חושש מתקלות, מזרז אותי כל הבוקר, שלא נתקל בהפתעות במעבר. הכל ארוז, אנחנו אחרי הארוחה הראשונה- יוגורט ופירות, הולכים להביא את האופנועים מהחנייה, וצפירת הרגעה. יום ראשון אין תנועה רבה ויש לנו עשר דקות לשתות קפה אחרון במרפסת לפני שנרד ונעמיס את עצמנו לנסיעה. העליה למעבורת כמו מעבר גבול- אבל קל ופשוט יותר. פקידי ההגירה יושבים משני צידי החדר- גמרנו את הצד הארגנטינאי- ישר עוברים לפקיד ממול ויש חותמת חדשה בדרכון. עכשו צריך לחכות למכס- כשאנחנו כבר בתור לעליה. הבחור שעובר בין הרכבים מגלה שבאישור שלי כתוב שאני יכולה לעבור בכל מדינות דרום אמריקה, אבל באישור של גדי כתוב רק מעבר מצ'ילה לארגנטינה. הוא מבין שהאופנוע נקנה כחוק ולא באמת יש בעיה, אבל מזהיר אותנו שיכול להיות שבמעבר גבול אחר לא יהיו סלחניים. הודעה לנועם בסנטיאגו- נראה איך הוא יסדר את הבלגן שעשה!

ההפלגה קצרה ונעימה, שעה ורבע ואנחנו כבר בצד השני של הנהר. כשמסתכלים במפה זה לא נראה כמו נהר, וגם לא במציאות, אבל עובדתית- אלו מים מתוקים וכל עוד לא התערבבו עם האוקיינוס האטלנטי, זה נחשב נהר. המים חומים ומכוערים, אבל זה לא שלנו אז מה אכפת… גם במכס פה מעבירים אותנו בלי בעיות, אבל שוב- מזהירים ומייעצים שנסדר את הנייר של גדי. חמודים. אנחנו בעיר קולוניה. מקסימה וציורית, ואם לא היינו אחרי 5 ימי בטלה אולי היינו נשארים. המלון שלנו עם חצר פנימית נעימה, במבנה ישן מאד שמרגיש חמים ונעים, אבל מריח קצת כמו מקסיקו ומרכז אמריקה. ריח קל של עובש. אנחנו יוצאים לחקור את המרכז ההיסטורי, מתפעלים מכמות המכוניות הישנות- חלקן הפכו לעציצים או מיצגים, אבל יש גם כאלו שעדיין משמשות כמכוניות. חוזרים לחקור את המלון שנבנה ממש לידנו- בדיוק הסגנון שאנחנו אוהבים. יש בעיר בין הבתים הקולוניאליים גם בתים מודרניים מעניינים. פתיחה טובה לביקור באורוגוואי.

נשארים על קו החוף הדרומי- פנינו למונטוידאו, עיר הבירה. אורוגוואי מדינה קטנה- פי 3 מישראל, עם כ 3.5 מליון תושבים. אומרים שעל כל תושב יש 3 פרות. ממש צפיפות… חצי מהתושבים מתגוררים בעיר הזו, מעניין מה נמצא שם! הנסיעה נוחה מאד, עיירות לצד הכביש, על הדרך רק אזורים מסחריים של הערים, חוות ושטחי חקלאות בעל שנראים קצת מסכנים. אנחנו כבר יותר משלושה שבועות ועוד לא היה יום גשם- קיץ בדרום אמריקה לא בהכרח יבש! גדי חייב לצלם מגרש חלקי חילוף לאופנועים. מקווים בשביל הקונים שאפשר למצוא משהו…

עוצרים בחווה שיש לה פרות לחלב, מחלבה וחנות גבינות. לא בטוח שיש מה ללמוד מהם.. קפה בעצירה הבאה- מסעדה בשולי העיר- משמים מבחוץ, יפה בפנים. בעצירה הבאה ארוחת צהריים. שוב מקום שלא נראה הבטחה גדולה, אבל האוכל טעים ובשפע. מזל שאנחנו נוהגים להזמין מנה אחת לשנינו בנסיעות… התלבטנו בבחירת מקום לינה, ובחרנו להיות קרוב לעיר העתיקה ולא בתוכה. האזור נראה כמו עיר תחתית, והכל מאד קרוב- כמה רחובות לכל צד ונמצאים על הים- רב החופים לא לרחצה, אבל יש כאן טיילת לאורך החוף הדרומי של 25 ק"מ ואנחנו מצטרפים להולכים. כולם הולכים עם תרמוס ומאטה- שותים פה יותר מאשר בארגנטינה, וגדי מחליט על צילומי רחוב של שתיינים. יושבים ושותים, הולכים ושותים, עם הכלב או הילדים, עד כדי גיחוך. יש להם תנועת יד מובנית של החזקת הבקבוק והכוס. 5 ק"מ הספיקו לנו, חוזרים ברחובות שעכשו נראים פחות סימפטיים אבל כנראה הכל בראש. אורוגוואי נחשבת מדינה בטוחה מאד, כנראה מובילה באמריקה הלטינית באיכות החיים, בליברליות ובשמירה על זכויות האזרח. הקרנבל נמשך כאן 40 יום- לא שחוגגים כל הזמן, אבל בכל מקום יש קבוצות שמתכוננות, ובערבים ארועים עם מוזיקה וריקודים. אם כל הזמן מתכוננים ומתאמנים, לא ברור לי מתי שיא הארוע. ננסה לגלות בהמשך.

יום שלישי- אנחנו מצטרפים לסיור בספרדית, להכיר את העיר העתיקה ואת ההיסטוריה של אורוגוואי. המדריך חמוד- כרגיל בסיורים האלה- החבורה נחמדה- לשם שינוי רק ארגנטינאית אחת וכל השאר אירופאים, אבל הנושא, איך לאמר- קצת משעמם.. אין הרבה חיים בסיפור- קצת מריבות בין שכנים, ארגנטינה וברזיל- ספרד נגד פורטוגל- כשבתווך מדינה קטנה, בלי אוצרות טבע, עם מנהיג שנאלץ לברוח ולא זכה לראות את עצמאותה אבל חולקים לו כבוד גדול למרות שהחזון שלו שנוי במחלוקת. הסיפור הפיקנטי שייך למנהיג אחר שיצא נגד האינדיאנים המקומיים וכנראה היה האסאדו הראשון ביבשת… אורוגוואי נחשבת מדינה חילונית- 50% מתושביה מגדירים את עצמם אתאיסטים ובהתאמה- אין הרבה כנסיות, ויש הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה. זו כנראה הסיבה שהמדינה מאד ליבראלית- הראשונה באמריקה הלטינית עם נישואים חד מיניים, אפשרות להפלות, ולגליזציה של קנאביס. מונטוידאו נבנתה על ידי הספרדים כקונטרה לקולוניה שבנו הפורטוגזים, אבל האימפריה כבר היתה בשנות שקיעתה, ומבני הציבור יחסית קטנים ופשוטים. העיר העתיקה משובצת מבנים יפים אבל ממש לא מרשימה כמכלול. את הסיור גומרים בשוק הישן שבו מקומות אותנטיים לארוחת צהריים טובה. לא מומלץ לשעות הערב- יש אזורים תיירותיים יותר ובטוחים יותר.

למרות שגדי חושב שיש מה לעשות במונטווידאו עוד יום, אני חושבת שמיצינו, ואנחנו יוצאים מהעיר מזרחה לאורך החוף. יש אזורים מטופחים יותר, מפוארים יותר ממה שראינו עד עכשו, אבל בגדול- די משמים… פנינו לפונטה דל אסטה. עיר החוף התיירותית ביותר שאליה מגיעים גם מארגנטינה ומברזיל. כל המשפחה של גדי טוענת שחייבים להיות בה- לי זה נראה ונשמע כמו אילת, אבל לבדוק צריך… עוצרים בדרך לקפה אצל הלל ומריאנה- ישראלי ומקומית שיש להם חווה פצפונת בשולי מקום שהפך לאזור וילות. הוא מגדל ירקות אורגניים, היא עובדת מהבית, הזמינו לביקור למרות שהם נמנעים ממבקרים בתירוץ של התינוקת החדשה שלהם. מכאן ממשיכים לעיירה בשם המפתה chihuahua. יש חוף נחמד עם מסעדה יפה, במלון שלנו יש בריכה שאנחנו מנצלים להצטננות קלה- עד שנגיע לים כבר לא מתאים להכנס. שיחה ארוכה עם המלצר שלנו שמהלל את פרנואי. עושה חשק. למרות שעכשו שיא עונת התיירות, המלון שלנו אפילו די ריק. בכלל הכבישים לא עמוסים ואין הרגשה של המון נופשים. הדרכים טובות- הכל מאד מטופל ומסודר, וכולם מקפידים על נהיגה נכונה. השלט אומר 90- כולם נוסעים על 90 קמ"ש. 60- כולם מאיטים. לפני צומת או כיכר שלט 30- כולם יורדים ל 30 קמ"ש. או שהם מאד צייתנים או שיש קנסות כבדים. בכל מקרה- מאד נח ונעים לנסוע ככה. יש לאורך הכבישים עיירות קטנות וחוות- הכל מאד מסודר. קצת לפני העיר יש כפר שנקרא casapueblo. התחיל בצריף פח קטן מעל האוקיינוס של אמן מקומי- קרלוס וילארו- שבהמשך ציפה אותו בבטון ואז הוסיף עוד ועוד חדרים באותו אופן ונהיה ממש פסל סביבתי מעניין. סיפור חייו יוצא דופן בעושר המקומות שעבר ויצר בהם, האנשים שהיתה לו אינטרקציה איתם, ואופי העבודות שלו. סביב הבית נוספו עוד מבנים ששומרים על הסגנון שלו- פנינה אמיתית. הוא עצמו מתנצל בפני האדריכלים על מה שיצר כאן בלי להיות אדריכל… ביקור שווה בהחלט.

מכאן אנחנו ממשיכים לעיר- punta del este. עיר נופש, אבל לא פרחית. נחמד, נעים. יש לנו מקום 50 מטר מהים, האופנועים בחנייה בטוחה, ואפשר לשוטט בנחת. מזג האויר נהדר לטיול, אבל ים? 25 מעלות זה לא קיץ! יפה לראות, אבל לא שווה להשאר בבגד ים ולהכנס. שלא כמו שאנחנו מכירים, החופים לרחצה ממש קטנים- ומלאים במשתזפים- גם זה משהו שאצלנו קצת נזהרים בו, אבל כאן לכולם יש עור בצבע נחושת.. כשמחפשים בגוגל מידע על אורוגוואי ערי החוף הן המקומות היחידים שמוזכרים. אנחנו תוהים אם אין מה לראות יותר, אבל משיחות עם מקומיים גם הם מודים שמעולם לא ביקרו בתוך המדינה. היחידה שאומרת לנו שיש לה משפחה בעיר פנימית ומאד יפה שם היא בעלת המכבסה שהיינו בה. כשאנחנו אוספים את הכביסה ביום שישי אחר הצהריים היא נפרדת באמירת שבת שלום.. יש קהילה של רק כ 20 אלף יהודים כאן. איך נפלנו על אחת מהן? אזור המסעדות והבילוי נמצא כמה רחובות מהמלון, מסעדה נחמדה, טעות בהבנת התפריט, והתוצאה כאן- הוחזר לשולח..

שבת אנחנו נפרדים בלי רושם רב מהעיר, ועולים צפונה לאורך החוף. שוב נסיעה נעימה ורגועה, בעיקר לאורך החוף, עם הרבה חוות לאורך הדרך. נכנסים לחווה שיש בה יקב- זה היין ששתינו אתמול בערב.. מקום גדול ומטופח להפליא, נראה שיש כאן יותר עצי זית מגפנים! היין המקומי הוא זן שאנחנו לא מכירים- tanat- והוא נחמד ביותר. לא שותים עכשו- אנחנו נוהגים. אבל קפה תמיד טוב. עוד שעה נסיעה להפסקת דלק וקפה בעיר קטנה מנומנמת מאד, וזהו- מגיעים ליעד של היום- punta del Diablo. שוב עיר תיירותית לגמרי, אחרונה בסידרה לפני שנשנה כיוון ואוירה.

התאהבנו.

בוקר חדש מתחיל בכוס קפה. סימן מצוין. יוצאים לדרך- הכיוון הכללי הוא בואנוס איירס, ייקח לנו 3 ימים נעימים. אנחנו נוסעים לעיר נטושה על שפת אגם- סיפור מעניין. בשנות ה 20 של המאה שעברה הקימו עיר נופש על שפת אגם אפקואן- villa epecuen. העיר מנתה בשיאה כ 1100 תושבים, היו בה 5000 חדרי אירוח והמון אטרקציות תיירותיות. בשנת 1985 נפרץ סכר, האגם (מים מלוחים) עלה על גדותיו וכל התושבים ברחו וניצלו, אבל המים הגיעו לגובה של 6 מטר והכל טבע. בשנים הבאות עלו המים עוד, לגובה של 10 מטר, והעיר נעלמה לחלוטין מתחתם. בעשרים השנים האחרונות החלו המים לסגת, והיום אפשר לטייל בחורבות ולנסות לדמיין את החיים השוקקים שהיו פה. הדרך לפה יפה, מעיינות טרמיים חזרו לפעול, והמוני נופשים וטיילים באים לראות ולנפוש באתרים אחרים חדשים יותר מסביב לאגם. היה שווה להכנס.

בעיקר הרשימו אותי העצים שעומדים ערומים, כמעט כולם כאילו חתוכים באותו גובה- הכל מת אבל עומד כמו אז. אנחנו חוזרים לדרך, הכביש בעיקרון טוב, רק מלא 'חצ'קונים' של אספלט שעושות המשאיות הכבדות, מה שמחייב זהירות. הנוף התחלף לשדות עצומים של תירס וחמניות, הרבה שטחי מרעה- עם פרות כמובן, ולאורך הכביש כניסות לחוות ומתקנים להעלאת פרות למשאיות.

את הלילה אנחנו עושים בעיר עם שם צרפתי לגמרי- daireaux. המקומיים אומרים דרו- השם הגיע מצרפתי שקנה פה אדמות בשביל מסילת הרכבת. מעבר לזה אין פה זכר למשהו צרפתי… העיר נחמדה מאד, מצאנו מסעדה טובה ליד הכיכר המרכזית וויתרנו על הפסטיבל שמתקיים בה בימים אלו. בתכנית- להקות מקומיות ודוכני אוכל. מזכירים לעצמנו לחפש הופעה טובה כשנגיע לבירה. הבוקר החדש מביא איתו התמודדות חדשה לרכיבה- שלא נשתעמם, והיום- כביש מחורץ! יש אין סוף אפשרויות- מחורץ קלות או לעומק, רק באמצע הנתיב, גם בצד ימין או לכל הרוחב. וגם בנתיב הנגדי! ללמדך שתמיד צריך להיות ערני… חוץ מזה- הנוף החקלאי משובב נפש, מזג האויר מעולה, והעיירות המעטות לאורך הדרך חמודות. את חניית הלילה אנחנו עושים ב lobos- קשה לזהות מה אומרת העיר, אבל המרכז חביב ופרובינציאלי להפליא, והמלון שלנו מלא פרטי אספנות יפים. אנחנו מדמיינים איזה מקום נפלא ומעניין אפשר לעשות ממנו- וגם את מסעדת השף שחסרה בו… שלישי בבוקר אנחנו במקטע הדרך האחרון לבואנוס איירס. הרגשה כמעט כמו לחזור הביתה. אני מתעקשת שהפעם נמצא משהו מעניין לעשות, גלריה מפתיעה, הופעה טובה- חייבת למצוא את האתר שמציע משהו חוץ מסיור מודרך בתיאטרון קולון או הופעת טנגו! יש לנו 5 ימים בעיר לפני שנצא לאורוגוואי, ננסה לנצל אותם. אנחנו בדירת airbnb של נתי- היינו כאן בשנה שעברה- שכונה שקטה ונעימה, הרבה בתי קפה, חנויות מכלת וירקות שכונתיות. חנייה לאופנועים בדירה אחרת כמה רחובות מפה. יש מטבח, אז אנחנו מצטיידים במוצרים כדי לא לאכול בחוץ כל יום, ובעיקר- קפה. מוצר יסוד חיוני. כהרגלנו- משוטטים ברחובות וסופגים אווירה. גדי משתעשע ברעיון להשאר פה במקום להמשיך. הרעיון נפסל. כמה ימים מספיקים. בינתיים לא הצלחתי למצוא משהו מעניין לראות או לעשות. כמעט כל הדברים לאורחים בעיר סביב טנגו- עם או בלי ארוחה. כמה אפשרויות אחרות- ללמוד לעשות אמפנדה, יום בחווה עם אסאדו, וסיורים בשכונות שאת כולן כבר הכרנו בפעמים הקודמות שביקרנו כאן. יום רביעי בערב קבענו להפגש לארוחה עם לואיס ולאונור, ויצטרפו גם ללי ודדו. חבורת בני דודים בערך בגילנו- מכירים אותם והם נחמדים כולם. אולי דרכם נמצא איך להנות מהעיר! אנחנו משוטטים בעיר- כמו לשוטט בתל אביב, רק שכולם הרבה יותר מנומסים… ארוחת הערב המשפחתית נעימה ביותר. ללי מספרת שהיא עוזבת את העבודה. התחילה בתור סטודנטית לעבוד בחברת יוניליוור, וכבר כמה שנים שהיא המנהלת של החברה בארגנטינה וברזיל. חוץ מהמכונית המשוריינת שקיבלה, אי אפשר לנחש את המעמד שלה- הבגדים, הדיבור- כמו אחת מאיתנו. גם החבר שלה- דדו- הבעלים של מפעל סמסונג בארגנטינה- נשאר פשוט וחברמן אמיתי. תענוג להכיר. כולם חלק מ'הקהילה'. מצהירים שהם קודם כל ארגנטינאים, אבל לחלוטין לא מנותקים מישראל והיהדות. בדרכם כמובן.. חמישי קבענו לצהריים עם הדודה סליה- אישה מעניינת בגיל ההורים שלנו שאנחנו ממש נהנים לפגוש. בערב- פגישה נוספת עם צור ואורנה. הם ממשיכים אחרי הארוחה למופע טנגו- זה בהחלט מרגש להיות בבואנוס איירס בפעם הראשונה! שישי בצהריים- קצת תרבות- מוזיאון malba- בלי להבין הרבה באומנות ובכל זאת יש כמה דברים שמושכים את העין. שיטוט קצר בשוק סן טלמו- תמיד מעניין. אספנו תמונות מהמוזיאון ומהרחוב- צריך להיות קצת תיירים בכל זאת…

שבת- יום אחרון בעיר הגדולה. ביקור קצר במוזיאון אנחל- תערוכה דיגיטלית של קנדינסקי. קצת מאכזב, אבל יופי של בילוי בוקר. ממשיכים לפארק רקולטה- לא נכנסים לבית הקברות- היינו פעם ושום דבר לא השתנה… בחוץ מלא דוכנים של עבודות יד- אין הרבה חידושים, יש הרבה צבע ואווירה ולא צריך יותר מזה. בערב נפגשים לארוחת פרידה עם צור ואורנה. אנחנו עוזבים מחר לאורוגוואי, הם טסים מחרתיים לאיגואסו ומתחילים להתארגן לחזרה לארץ. קובעים להפגש בארץ כשנחזור- צור מזמין את גדי לטיסת בקאי. השיגעון החדש? עוד קצת צבע מהעיר הגדולה. מחר מתחילה דרך חדשה!

סוף סוף יש לנו הכל, חוץ מהחלטה ברורה לאן נוסעים… אחרי העמסה של כל הציוד נשארנו עם התיקים הענקיים ועוד כמה דברים קטנים שהבאנו ולא נצטרך (כלים להחלפת פנצ'ר שהם כבדים מאד- הצמיגים שלנו הם tubeless) משאירים במלון- אולי עמית יצטרך אותם כשיגיע בעוד שבועיים, אולי נחזור לקחת עוד 3 חודשים. הבנות במלון בסדר עם זה.. חיבוקים נשיקות וצילומים עם מריה- וזהו. הגלגלים מתחילים לזוז!

הכיוון היום- לאוקיינוס. נסיעה מערבה ושם כבר לא תהיה ברירה- נצטרך להחליט אם יורדים דרומה או עולים צפונה. הבעיה המרכזית בלנסוע צפונה היא שיתכן שמעברי הגבול סגורים ליציאה לארגנטינה לתיירים. שמועה שאין דרך לאמת, רק לנסות, אבל אם זה נכון- נצטרך לחזור את אותה דרך ומדובר בכמה ימים.. לנסוע דרומה אומר שיש סיכוי שנפגוש בדרך כמה מכרים שגם מטיילים באזור, ואז נעשה סיבוב הפוך ונכנס לצ'ילה מהצפון ונחזור לסנטיאגו. משמעות יותר רחבה- ברזיל תחכה לסיבוב הבא, והאופנועים יחכו לנו כאן במקום בבואנוס איירס או מונטוידאו. החלטה קשה… דוחים אותה ביומיים.. הנסיעה לואלפראיסו בלי לעלות על הכביש המהיר תיקח כשלוש שעות- השלב הראשון אחרי שהעיר נגמרת הוא לעלות לשרשרת הרים לא גבוהים ולרדת בחזרה לכיוון החוף. זה אמנם תרגול מצוין לשליטה באופנוע, אבל אחרי חצי שעה כזו כבר נמאס. שרק יגמר. עצירה לארוחת בוקר מאוחרת מאד על הדרך, כפר לא גדול, גאוצ'וס על הכביש, מתחילים להרגיש טיול!

לעיר אנחנו מגיעים בשעת אחר צהריים מוקדמת, בחרנו הוסטל שהכריז על מרחק 300 מטר לים בהנחה שאם יהיה באמת חם נרד להתרחץ, ואנחנו חוששים שבחרנו אזור לא משהו… נראה לגמרי עיר תחתית, הים קרוב אבל זה הנמל ולא ממש יש גישה לחוף. מקסימום, נברח מהר. על הגג של ההוסטל יש מסעדה נחמדה- והיא מלאה לגמרי- ברור שזה לא דיירי המקום- אולי כן בחרנו נכון! מהמרפסת רואים מבנה שפעם כנראה היה מעלית או מכרה קטן- לא ברור, אבל גיבוב הבתים/פחונים מעניין.

שותים בירה ומנשנשים משהו, ויאללה- יוצאים לשוטט. הולכים לכיוון שוק הדגים- אמנם היום כבר נגמר אבל רואים שזה מקום עצום עם פעילות מטורפת. מאחר ואנחנו לא אוכלי דגים לא ממש חשוב לנו לראות ולהריח בזמן אמת את הפעילות. אנחנו מסתפקים בשחפים שרבים על שרידי סרטנים. הלאה- יש אחרי השוק פיסת חוף שאליה מגיעים כלבי ים למנוחה. אולי זו לא השעה הנכונה, אף אחד לא נח… אנחנו רואים אותם מבצבצים מהים עם דג שמן בפה או סתם משתעשעים. רחוק יותר יש חוף רחצה- זה יותר צבעוני אבל אותו סגנון, רק אנושי…

כל הדרך עוברת על החוף, העיר על גבעה מעלינו ובאמצע- כביש מהיר ופסי רכבת. הדרך היחידה לעבור היא בגשרים שונים מיושנים. מעניין.

הלכנו כבר 5 קילומטרים, הגיע הזמן לחפש מקום לארוחת ערב. חוצים על הגשר הקרוב ועולים לשכונה חמודה ביותר. אישה עוצרת אותנו- אתם מחפשים משהו? אוכל! ממליצה על מקום טוב לפיצה וקצת הלאה- מלון בוטיק שיש לו מסעדה שצופה לים. הפיצה עמוסה. ממשיכים למלון- נחמד, טעים, חברה טובה- לא צריך יותר מזה! חזרה בהובר- לא נעשה שוב את ההליכה הזו.. עייפנו קצת.. בבוקר ארוחת הבוקר מוגשת במסעדה של המקום, לא הברקה גדולה, אבל כנראה שזה המוצר בצ'ילה- לחמניה, ביצה מקושקשת, יוגורט פרי, קערית דגני בוקר, קערית פירות. לפחות הקפה טוב וחופשי. היום נבלה פה- עבודה, לימוד גרמין ומצלמה, ו- אין ברירה- החלטה ותכנון מסלול… הפסקות לצורך שתיית קפה, או בירה, ונשנוש קל במקום. לקראת ערב יוצאים למסעדה שמצאנו בגוגל- הפעם נוסעים, הליכה זה נחמד, אבל לא כשכל מקום מצריך עליות תלולות. מה שבטוח- העיר מעניינת. בתים שנראים כאילו הניחו אותם בערימות, פה ושם מבנה חדיש יותר מציץ מתוך הפחים. המון גרפיטי טוב. מזל שלקחנו מונית- המסעדה בראש רחוב תלול ומתפתל, ועוד משהו כמו 3 קומות במדרגות מהכביש. מקום מושקע ומנוהל למופת עם צוות נעים וחייכני. ומלא. כל הזמן.

על המפית נרשמות כל ההחלטות שצריך לקבל- גם בבית וגם בנסיעה. עד סוף הערב כל דבר יקוטלג וירשם, ותהיה החלטה על מסלול הנסיעה שלנו.

ראשון בבוקר- מעמיסים את עצמנו ואת הציוד ויוצאים- החלטנו. סיבוב קצר דרומה, (1300 קילומטר- זה קצר במונחים המקומיים) נגיע לארגנטינה- general roca, נמשיך לכיוון צפון מזרח- גדי ממש רוצה לנסוע דרך הפמפס- בהגדרה נסיעה משעממת, ארוכה, ובלי יישובים. נזרום עם זה.. נעלה דרך בואנוס איירס לאורוגוואי, מעבר קטן בארגנטינה לראות את האזור שמגדלים ז'רווה למאטה ונכנס לפרגואי. משם שוב לצ'ילה דרך ארגנטינה- למדבר אטקמה וחזרה לסנטיאגו. לא מתחייבים על המסלול. הכל נתון לשינויים! היום תחנה ראשונה ב isla negra. הולכים לראות את בית החוף של פבלו נרודה. יש בבית סיור מאד מאורגן ומעניין. ואסור לצלם. לאיש היו עוד 2 בתים בצ'ילה, תקופה שנאלץ לברוח אחרי עליית פינושה לשלטון, וכשחזר היה שגריר בכמה מדינות. מתי הוא הספיק לגור פה?? הבית מלא באוספים שונים- מקטרות, מסכות, פרפרים וחרקים, כלי נגינה, אבל הכי מעניין- אוסף של גליפי חרטום מעץ בגודל מלא- לא היה עולה בדעתי שאפשר לאסוף כאלה… ארוחה במסעדה נחמדה שצמודה לבית, והלאה. מדרימים עוד- מחשיך מאוחר, ורק בשבע וחצי אנחנו מגיעים לחדר שהזמנו. עיירה קטנה ומטופחת עם שם ארוך להחריד- san vicente de tagua tagua. לא המצאתי. בדרך לכאן גדי נכנס לבור בכביש- לא נעים לצוואר, ואני נפלתי בעצירה לפני פניה- מכה קטנה בראש שלא כואבת, שבר בקצה ידית הקלאץ', ושתי מראות שיצאו מאיזון. נסדר הכל מחר. הכיוון- talca. האופנוע שלי הגיע לאלף קילומטרים- צריך להכנס לחיזוקים במוסך. אין ברירה- תכנון המסלול לפעמים נובע מדברים טכניים לגמרי. המוסך יכול להתחיל את הטיפול רק מחר בבוקר, יש לנו זמן לראות את העיר.. טאלקה נחמדה- אוירה טובה ברחוב, כנסיה מרשימה בכיכר המרכזית, מלון חדש ונעים קרוב לכל. החיים דבש. את הבוקר אנחנו מעבירים בפטיו הנעים- קצת עבודה, בכל זאת יש חווה שצריך לעזור לאביתר לנהל גם אם מרחוק. המוסך נפתח רק בשעה עשר, הטיפול יקח 4 שעות (??) נצא בצהרים בשיא החם- 35 מעלות- פנינו לגבול- ארגנטינה מחכה לנו! המוסך היה זריז, ובשעה אחת אנחנו כבר יוצאים לדרך. מעבר הגבול נסגר בשבע בערב, לפנינו נסיעה של כמעט 3 שעות, דרך חמודה להפליא והרוח שמגיעה מהאנדים מתחילה לקרר קצת. עצירה לארוחה ומוותרים על עוד אחת קצרה לשחרר את הגוף- גדי חושש שנהיה קצרים בזמן, כי תמיד יש הפתעות לא צפויות. הגענו בזמן. חמש אנחנו מחתימים דרכונים, מכס חובה כי אנחנו נכנסים עם אופנועים ואז התקלה. הפקיד אומר לנו שהביטוח שלנו הוא רק לצ'ילה- אולי בנקודה בארגנטינה לא יתנו לנו להכנס בלי ביטוח. נכנסים לאינטרנט- וזה לא עובד. אתר אחד לא מקבל את מספר הרכב. אחר לא מקבל את האשראי שלנו. עוד אחד- אין את דגם האופנוע שלנו. לוקחים סיכון ונוסעים. הדרך מקסימה- קודם ליד אגם בצבעים נהדרים, וההמשך לאורך הנהר, הרים צבעוניים, פרות רועות. אחרי כ 15 ק"מ שלט גדול- תודה שביקרת בצ'ילה. עוד 200 מטר- שלט גדול- ברוכים הבאים לארגנטינה. זהו? רק 30 ק"מ אחרי- נקודת הגבול של ארגנטינה. עשרה לשבע. עוברים בקלות ובמהירות את כל התהליך, אף אחד לא אומר כלום על ביטוח, וגם אין איפה לעשות.. אנחנו רעבים- יש מסעדה נחמדה ממש אחרי הכניסה. יש לה גם מקום ללינה. נשארים כאן ללילה- מחר נצא מוקדם?

ארגנטינה מיד מתחבבת עלינו- כמו בפעמים הקודמות. רק 30 ק"מ ואיזה הבדל! לא ברור לי למה, אבל זו ההרגשה. את הערב אנחנו סוגרים עם בקבוק יין- הסנדוויצ'ים שאכלנו כשהגענו הספיקו לנו.. המארחת החביבה שלנו מזהירה אותנו- ב 11 בלילה מכבים את הגנרטור. מספרת לנו שהם ישוב קטן- 45 משפחות, ואין להם חשמל- יש גנרטור שמספק חשמל מ 8 בבוקר ליישוב ולנקודת הגבול. עד אז צריך להטעין את כל המכשירים, להתקלח, ולהתארגן ללינה. נתגבר. המקום מפתיע ברמת התחזוקה והנקיון- בכל זאת- רק מעבר גבול. אנחנו לא לבד- יש עוד כמה זוגות וכמובן עובדים שמסתובבים באזור. אפשר להבין מכמות הטנדרים שבחניה…. ארוחת הבוקר כמו בצ'ילה- לא הברקה. נצטרך ללמוד להתמודד, ולאכול צהריים מוקדם.

יוצאים לדרך- מקסים. ממש דרך נופית. משמאלנו נהר, מימין ומעבר לנהר הרים יפים. כביש טוב, רכיבה נעימה. לא צריך יותר. אחרי כ 30 ק"מ פונים דרומה. ממלאים דלק, ומתחילה דרך עפר. אתמול גדי הזכיר את הדרך הזו ואני כנראה הדחקתי… לפנינו דרך של 80 ק"מ. לא שיש ברירה, אבל צריך הכנה פסיכולוגית לדבר כזה… יסלחו לי כל רוכבי השטח- מבחינתי זה לא כיף, אין בזה שום תכלית, ואפילו אי אפשר להנות מהנוף- אני צריכה להתרכז בדרך ולשמוע את ההדרכה הבלתי פוסקת. תחת אחורה, ידיים חופשיות, אף למעלה ( משמע-גז כל הזמן), לתת לעיניים לכוון את הנסיעה. שלב הבא- ללבוש את החיוך שמונע נפילות. זה קל. עולים עוד שלב- תעמדי. (—) תראי שיהיה לך יותר קל גם כשהאופנוע קצת מחליק- הוא יודע לתקן את עצמו. (—) כבר רכבת בעמידה- את יכולה לעשות את זה. זה השלב שבו המוח מבין, אבל הפקודה לא עוברת לגוף? כנראה…. אחרי 35 ק"מ אני עולה על מצבור עפר וכמובן נופלת. את נופלת כי את לא נותנת מספיק גז! האופנוע צריך כח ומהירות! עוד 20 ק"מ- עוד נפילה טפשית (הערה בונה כנ"ל). ועוד משפט שמוציא מהדעת- רכבת בנחל נקרות בדשדש- זה הרבה יותר קשה! אין בכל הדרך הזו אפילו מקום אחד שאפשר לעצור למנוחה- רק מקום אחד שיש למטה אגם, אבל לא מספיק חם בשביל להתפשט ולהתרחץ. אבל כשזה סוף סוף נגמר- יש סוכריה אמיתית ושוב אפשר להנות מהנוף!

בעיירה הקרובה הכל ריק או סגור, מצאנו מכולת- יש כמה לחמניות, נקניק, גבינה, מיץ בקרטון- אחלה ארוחת צהריים. ממשיכים בחשש קל- על המפה מופיע ישוב קטן עם מקום לינה עוד חצי שעה נסיעה, ואחר כך- כלום. פשוט כלום במרחק של 200 ק"מ. שניקח סיכון? לא. הדרך יפה וטובה, אבל מתחילה רוח ממש חזקה, והיום הזה היה מעייף מאד, כבר 4 אחר הצהריים- אנחנו בלי סים, בלי אינטרנט ובלי כסף מקומי- עוד לא הגענו למקום מספיק גדול בשביל להתארגן על הכל. ובלי ביטוח- משהו שגדי נלחץ ממנו. יש פה 'מלון' עם מסעדה- החדרים לא משהו, אבל הכל נקי ותהיה ארוחת ערב בלי שנצטרך לצאת. ממש מספק. מקלחת טובה כדי להוריד את האבק שנדבק בנו היום וכבר ההרגשה טובה יותר! יש לנו זמן לנוח, לשלם לספקים, ללמוד את המצלמה החדשה, ובעיקר לשמוח שאנחנו בפנים כי בחוץ משתוללת רוח לא נורמלית! פרנסיסקה, בעלת המקום, אומרת שבאזור הזה יש 200 ימים של רוח כזו בשנה. נקווה לטוב. בבוקר רגוע- שמש ושמים בהירים בלי רוח, אפשר לצאת. לעיר יש 530 ק"מ- זה כפול ממה שאנחנו נוהגים לעשות, נתקדם ונראה. התייעצנו עם 3 אנשים וכולם אומרים שזו דרך אספלט, אם הרוח תהיה איתנו נתקדם מהר יותר- אין נקודות מעניינות לעצירה בדרך. יוצאים. אחרי חצי שעה המפה שלנו אומרת לפנות שמאלה. אופס- דרך עפר. התלבטות. להכנס? מה האורך שלה? ומי מבטיח שאם נמשיך בכביש הוא לא ישתנה בהמשך? ואיפה כל ההבטחות??? שניה אחרי שאני מחליטה לזרום עם המפה גדי נזכר שלא מילאנו דלק הבוקר- טעות של טירונים. בודקים תחנות. בעפר- 110 ק"מ. בכביש- רק 50. יש הכרעה. בשביל לתת לעצמנו סטירה טובה אנחנו עוצרים במסעדה קטנה לשתות קפה. הבחור הנחמד נדהם- מה פתאום? אף אחד לא נוסע בדרך הזו! זה 200 ק"מ של דרך עפר שבדרך כלל גרועה מאד. חסכנו את הסטירה… הכביש במצב טוב, הרוח לא קבועה, ואנחנו רוכבים בכיף- מדי פעם יש עיירה קטנה- חלקן נראות כאילו אין נפש חיה וחלקן מלאות חיים. תמיד אפשר למצוא קפה או מכולת אם רעבים. עצירה לסנדוויצ'ים בנקודת האמצע של כביש 40. ציון דרך סתמי למדי, אבל יש ספסל ואפשר למתוח איברים. שלט שאנשים מצטלמים איתו מלא מדבקות- כל הרוכבים נוהגים להשאיר סימן בנקודות ציון כאלה ובאתרים תיירותיים. כמו בחיים נורמליים- אין פתגם לחיים, אין גיבורים, אין תאריך- רק אמירה של- היינו פה. כל כך שונה מהמדבקות שממלאות את הארץ…

ממשיכים דרומה, ופסל ענק של חיל עם דגל תופס את המבט. לארגנטינאים יש קיבעון שלא ממש השתלם להם- las malvinas son argentinas. בתרגום חופשי- פוקלנד שייכת לנו. את הביטוי הזה נראה הרבה על שלטים לכל אורך הדרך- ככל שמדרימים יש יותר.

ככל שמתקרבים לעיר הקרובה רואים עוד ועוד פסלים ענקיים- דמויות נשיות, דינוזאורים, ואפילו אולם שבו מוצגת תמונת הסעודה האחרונה בגודל לא טבעי. כנראה שיש להם את 'משוגע הכפר' הכי יצירתי ומגלומן באזור… הדרך פונה מזרחה, כבר כמעט אין פרצי רוח ואנחנו רוכבים בכיף. כשהישבנים מתחילים לצעוק הצילו נכנסים לעיירה לחפש בית קפה. נפלנו על עיירת רפאים שוב. יש לנו שתיה ושקית צ'יפס שטוחנים את עצמם כבר יומיים- יש הפסקה.

לקראת שמונה אנחנו מגיעים. 530 ק"מ ועשר שעות כולל הפסקות- לא חשבנו שיהיו לנו כוחות אבל הלך בקלות! נכנסים למלון קטן וחמוד די במרכז העיר הלא גדולה, שולחים הודעה לאסתר. בת דודה של גדי, קצת צעירה מאיתנו, חמודה ומאד ארגנטינאית. בעצם האמהות שלהם היו בנות דודות, אבל ככה זה אצל המשפחות פה- כולם בני דודים. היא עם החבר שלה (נוצרי קתולי היא מדגישה) בדרך לברילוצ'ה, כנראה יעצרו ללילה. חצי שעה והיא עונה- אנחנו פה, בואו נפגש ליין הערב. אנחנו רוצים ארוחה אחת נורמלית היום, אבל גם בבר יין אפשר למצוא אוכל… מדברים על משפחה, כסף, פוליטיקה וכל מה שמקשר ביניהם. אחרי שעתיים הם נזכרים שיש להם עוד יום נהיגה ארוך מחר- חיבוקים והבטחות לבא שוב לישראל- או שנפגש שוב בבואנוס איירס. יותר ריאלי.. אנחנו החלטנו מראש להשאר כאן יומיים- צריך לתת לגב לנוח, כי זו לא עיר מעניינת במיוחד- סתם מסודרת, נקייה ומנומסת. אחר הצהרים הפתעה נעימה- צור ואורנה, שחשבנו שכבר מזמן הקדימו אותנו, מגיעים היום לכאן. קובעים להפגש לקפה ואחר כך נלך לאכול. זו רק פעם שלישית שאנחנו נפגשים וכאילו הכרנו מאז ומתמיד. לקראת חצות נפרדים- אנחנו הולכים ברגל למלון, הם רק נכנסים למכונית. יותר ויותר מוצא חן בעיני לטייל באוטו-בית! שבת בבוקר- נחנו מספיק, אוספים את הכביסה שלנו, מתדלקים, ויוצאים לפאמפאס! לא ברור כמה ניסע היום- תלוי בכביש, תלוי ברוח, תלוי בחשק. מה שברור- אין שום דבר מעניין בדרך. לרכב באזור הזה זה ממש כמו לשוט בים. אין שום דבר שתופס את העין- הכל אותו דבר עד קצה האופק. אם לא היה כביש היינו מרגישים אבודים בחלל… בעצירת קפה אנחנו שואלים נוסעים אחרים על הדרך- הכל אספלט אבל גרוע. נסתדר. 380 ק"מ מהחנרל רוקה עד החנרל אצ'ה. עברנו כבר 100. הרוח נעימה ומקררת, הכביש בסדר, עד שמתחילים קטעים של בורות וטלאים של תיקונים- מין מלחמת מוחות בינינו לבין הכביש- כמה בורות נפספס… זה לא כל הזמן- אבל בערך חצי מהדרך כזו. לאופנוע יותר קל ממכונית, רק זיגזוג בין הבורות, אבל מצריך ריכוז מתמיד. לעומתנו המשאיות ממש סובלות. בעיקר אלו שלוקחות ארגזי שתיה… הגענו. עיירה לא גדולה, מלון דרכים חמוד ונקי, ובערב יוצאים למסעדת גריל מקומית. רציתי לחתום את היום בתמונה, אבל מה שגדי צילם לא מעביר את התחושה. נחתום בתמונת הארוחה..

את היומיים האחרונים של 2025 אנחנו עושים במדריד. קר, מואר וחגיגי. נחמד להתרגל לאווירת חו"ל בספרדית, וגם מזל שפנינו לצד השני של הכדור, ואת 2026 נפתח בקיץ… הספרדים אוהבים לחגוג, והעיר מלאה, אבל לא רק בהם- לדעתנו גם חצי איטליה עכשו במדריד! פלזה דה סול נסגרת ומפונה הערב, ובשביל להכנס שוב צריך לעמוד בתור ולעבור את הספירה של המשטרה- רק 15000 איש יזכו לראות מקרוב את הטקס. האלפים הנוספים שגודשים את האזור יסתפקו בהצצה לשמיים בתקווה לראות זיקוקים. המסעדות נסגרות בשש וחצי- שבע, ואלו שפתוחות עם תפריט חג מיוחד מלאות לגמרי. אנחנו מצטיידים בבקבוק יין, גבינות ונקניקים, נאכל במלון שלנו ונשמע את החגיגה מהקומה השלישית…

לטובת כל ידידי הפנסיונרים העומדים ברחובות כבר 3 שנים, גדי צילם את התמונה הבאה…

את הבוקר הראשון של 2026 אנחנו פותחים בבית הקפה הקרוב, מטיילים קצת ברחובות, מתארגנים על מקום לכל התיקים עד הערב, ושוב- קפה, שוקו עם פסטל דה נטה, גיחות לקור בחוץ וגיחות לחם היחסי בבתי הקפה. ארוחת צהריים נהדרת באל גאוצ'ו המקומי- האוכל ברמה, השירות עוד יותר, ובהחלט יש מה ללמוד בדברים הקטנים שעושים את המקום מוצלח כל כך.

גם בערים שכבר היינו בהן, תמיד יש עוד מה לראות וללמוד. אנחנו יוצאים לסיור בעקבות מלחמת האזרחים. שעתיים וחצי- מקווים לשרוד את הקור! כרגיל- המדריך מלא בידע, ההסבר מקיף את 3 שנות המלחמה, הסיבות שהובילו אליה, והרבה אנקדוטות על הנפשות הפועלות. מה נזכור? לא בטוח שהרבה… אבל כן את האוירה, ההשוואות שאני עושה בראש למצב אצלנו, ובעיקר המחשבה על המדרון החלקלק שמוביל לדיקטטורה. הכל מתקשר לשיחות שאנחנו מנהלים בינינו- גדי חושב מהראש ואני מהבטן, חוסר הסכמה מהותי על הרבה דברים אבל גם הבנה שאנחנו באותה סירה- ובאותה צרה…

הסיור המשיך לכמעט 4 שעות, ועכשו צריך למהר לטיסה- מחר בבוקר- סנטיאגו דה צ'ילה!

נחתנו בשלום. הגענו עם כל הציוד המיועד לטיול למלון באזור חמוד במרכז העיר, ואחרי שיטוט ארוך מדי הצטיידנו בסים מקומי. עכשו אפשר להתחיל לנהל את עניינינו ולהתארגן לנסיעה. הזיכרון שלנו מצ'ילה לא יותר מדי סימפטי- ארכיטקטורה מקומית דלה ומשעממת, אוכל ככה ככה, והאנשים- איך לאמר בעדינות- לא מצטיינים בחכמה. אנחנו מגיעים שוב כדי להנות מהנופים היפים- בזה הארץ הזו כן מצטיינת! נשתדל לא להשאר שבויים בדעות קדומות, ולהנות מכל רגע. בינתיים- כהרגלנו- קפה, בירה, גלידה, ולקלוט את הרוח ברחובות!

סנטיאגו עיר ענקית! יש הרבה מה לראות אבל אנחנו ממוקדי מטרה- חשבנו שננחת ישר לאופנועים אבל התהליך התארך יותר מהמצופה. נשלב תיירות עם עסקים.. גדי עסוק בלבדוק את המודעות, להתכתב ולדבר עם המוכרים ועם נועם- שעשה עבורנו את הניירת. מה שחשבנו שנסגר- נמכר. אחרים התבררו כרחוקים מדי או עייפים מדי, ואין להשיג מזוודות כך שהבעיה הוכפלה… פוזלים לכמה כיוונים במקביל- אני מרגישה שהעסק פולני ממש- לכל פתרון יש בעיה! בערב אנחנו מתמקדים בבעיה נוחה- ארוחת ערב. לא משהו, המחירים רק קצת נוחים יותר מאשר בארץ, חייבים לצאת לדרך!!

שבת- קבענו ללכת לראות אופנוע- cfmoto כמו שהחלטנו מראש, אבל נוסעים קודם לחנות שלהם שמחזיקה גם משומשים- בגלל הגודל של העיר כל נסיעה כזו כחצי שעה לכל כיוון, הובר מתפקד טוב, והנהג הראשון לא מפסיק לפטפט ולשפוך מידע על לאן ללכת ומה לראות. הסוכנות סגורה- לקחו חופש ארוך לכבוד סוף השנה. לא נורא- יש מסביב כמה חנויות ואנחנו רואים klr- נראה מצוין, די חדש, גדי חושש מהבוכנה היחידה, למרות שהוא נחשב אמין מאד. לי לא אכפת- לא מבינה בזה, העיקר שלא יהיה לי גבוה מדי ואוכל לשים 2 רגליים על הקרקע ולא רק 2 אצבעות. אבל.. המזוודות… צריך לוודא שאפשר למצוא. נוסעים לפגוש את כריסטובל- האופנוע שלו בדיוק בן שנה, שמור היטב, ויש לו ארגז אחורי. חצי בעיה. קבענו לקבוע אחרי הסופ"ש- עד אז ננסה למצוא. בהמשך היום גדי על הטלפון- יש מישהו שמוכר מזוודות מתאימות אבל הוא במרחק 300 ק'מ, ויש עוד אופנוע בן שנה עם כל הציוד. שבת כולם עובדים רק חצי יום כך שהכל נדחה ליום שני. אין ברירה- נתאפק. בינתיים גילינו עוד שערה במרק- זרים שקונים אופנוע בן פחות מארבע שנים צריכים להציג לנוטריון את חשבונית הקניה של המוכר. המון בירוקרטיה= זמן מבוזבז וכאב ראש. לא המצאנו כלום!

את יום ראשון אנחנו פותחים בהליכה- אמנם אמצע הקיץ כאן, אבל הבוקר קריר והליכה נמרצת ממש מתאימה. 4 ק"מ מהמקום שלנו עד לשוק ענק שהוא שוק הפשפשים הראשון בעיר. עצום. אי אפשר לכסות הכל- רחובות של חנויות בתוך מבנה ענק ובנוסף כל הרחובות מסביב. גם מתחמי האוכל בהתאם בגודל שלהם. כמעט אין תיירים, ונחמד שהכל בספרדית!

אחרי שלש שעות של שיטוט אנחנו נוסעים למוזיאון הזיכרון וזכויות האדם. מבנה גדול שמתאר את ההפיכה הצבאית בצ'ילה שלב אחרי שלב, עם סרטים, עדויות, קטעי ארכיון וקיר תמונות ענק שנצפה מכל הקומות. מרשים מאד. מפחיד מאד. לא, זה לא יכול לקרות אצלנו. אבל זה קרה בכל מיני מקומות שבהם זה לא יכול לקרות. אין מסקנות. רק מחשבות. ועכשו ונצואלה- גם שם זה לא יכל לקרות? אנחנו חותמים את היום בהליכה דרך Santa Lucia. האזור העתיק של סנטיאגו- בועה יפה באמצע העיר. כמו כל מה שראינו עד עכשו- קצת מוזנח. העיר בכללי לא ממש מטופחת, עוד לא ניקו את הרחובות משיירי הסילבסטר, הרחובות והמדרכות במצב בינוני עד רע. הרבה דרי רחוב. לפעמים צריך רק לצאת כמה רחובות לאזור אחר והכל נראה טוב יותר- עוד נלמד יותר בימים הקרובים!

שני בבוקר- להיום מתוכננת פגישה אצל נועם- להבין יותר את סיבוכי הניירת וגם ללחוץ עליו שיזוז קצת יותר מהר. עד הפגישה גדי מנצל את הבוקר לחיפוש מזוודות ברחוב שכולו חנויות לאופנועים, ועל הדרך הולך לראות עוד אופנוע, בזמן שאני אורזת את הציוד כדי לעבור למלון ממול. נשאר באזור הזה שהוא די נעים, נתחיל לצמצם את תקציב ההוצאות… צהריים- נוסעים לראות אופנוע אצל סוחר מכוניות- מישהו קנה ממנו מכונית וחלק מהתשלום היה האופנוע- מצויד לגמרי, נראה חדש. כבר שבוע שגדי מתכתב איתו- נקווה שלא ישבר וימכור למקומי! חוזרים לעבור מלון- ירדנו רמה? לא בטוח- הכל יותר מיושן, קומה שניה עם מדרגות חורקות ואין קפה בחדר. בתמורה- חדר גדול ונח, קבלה מאויישת 24 שעות, ארוחת בוקר. נראה לי שעשינו שינוי טוב. מחר אנחנו בהמתנה לקצוות שיתחילו להסגר, ננצל את הזמן לקצת עבודה מול המחשב!

שלישי בבוקר כמו שתכננו- מקדישים זמן למיילים ועבודה מרחוק. בגלל הבדלי השעות אנחנו קצת מוגבלים, וגדי עסוק גם בעוד ברורים וטלפונים. בצהריים יוצאים לחטוף משהו קטן לאכול ברחוב- מה שבאמת נקרא מזון מהיר…

אנחנו מצטרפים לסיור במרכז סנטיאגו- 3 שעות של הליכה והסברים בספרדית. המדריך משתדל להימנע מדיאלקט צ'יליאני וזה גורם לו לדבר לאט וברור יותר, מה שבהחלט מקל עלי לקלוט ולהבין כמעט הכל. לזכור זה סיפור אחר… מתחילים בפלסה דה ארמה, שם מבני הציבור הגדולים- הדואר, משרד המשפטים, הקתדרלה- בניה בסגנון צרפתי או ספרדי- תלוי מה האינטראקציה עם השלטון באותו זמן- יפה ולא מתפאר מדי.

סנטיאגו נבנתה על שרידי עיר של האינקה, עם הדרכים הראשיות שמובילות מקוסקו לכל חלקי האימפריה. האזור כולו מועד לרעידות אדמה, ובין המאה ה 15 למאה ה 18 היו 7 רעידות אדמה חזקות (8.8 ואפילו 9.5) ולכן אין בה מבנים מראשית הקמתה, למעט אחד- כנסיית סנט פרנציסקו שנבנתה על יסודות מבנה פולחני של האינקה, שכנראה ידעו איך להימנע מקריסת מבנים בעזרת פתרונות אדריכליים. למעשה רק לפני כעשור חקרו ומצאו את השיטה. מזכיר את האמירה בקוסקו- יש מבנים של האינקה, ויש מבנים של ה incapable. מתייחס לספרדים…

המשך הסיור לאזור ה'ניו יורקי'- הבורסה, מלון חדיש (לזמנו) ואזור המסחר. האמת- סנטיאגו מפתיעה אותנו. כל כמה רחובות שכונה קטנה שונה לחלוטין מקודמתה, גם בסגנון וגם בנוף האנושי. מגוון גדול ומעניין.

ממשיכים את הסיור דרך השכונה 'שלנו'- רחוב לונדרס (london) פינת רחוב פאריס. בתים קולונואלים שרובם הוסבו למלונות, כביש מרוצף, חמוד ונעים עם תזכורת קשה- בית מספר 38 שימש מתחילת ההפיכה הצבאית במשך כמה שנים כבית מעצר ועינויים למתנגדי המשטר, שבדומה להפיכות במדינות השכנות, מעצר כזה הוביל לרב לרצח ו/או העלמות. המוזיאון מיום ראשון הסביר היטב את מה שקרה, אבל לראות ממש מקום בלב שכונת מגורים רגילה- וכך היה ברב המקרים- די נורא! הסיור שלנו מסתיים בהליכה למרגלות סנטה לוסיה לכיוון שכונת לסטריה, דרך אזור יותר צבעוני ובוהמי. זה האזור שהחליף את שכונת בלה ויסטה- יש טרנדים שמשתנים כל כמה שנים… המון חנויות קטנות, דוכנים, מסעדות ובתי קפה. במקרה הזמנו מקום במסעדה- בר יין מומלץ, ממש ברחוב הראשי. משוטטים קצת כדי לעורר רעב קל וחותמים את היום בארוחה טובה. מחר צפויות תפניות טובות! תמונות מייצגות מהדגם הצ'יליאני שתופסות את העין לסיום היום-

המחר הגיע, ואחרי סיבוב ארוך ומייגע, צלחנו חצי דרך! יש לנו מפתחות ביד, רשיון רכב, ואופנוע אחד שאפשר להתחיל לצייד. אחר הצהריים נלך לראות עוד אחד, ועם קצת מזל גם נקבל אותו מחר. המזוודות בשבילו בדרך, יש מצב שאת סוף השבוע הקרוב כבר נבלה על חוף האוקיינוס. היום השלמנו גם את קניית המצלמה שגדי חשק בה עם ההתקן לאופנוע. סיפור מחנות הצילום- הבחור שמוכר אומר שהוא ביקר בישראל בקבוצת צליינים לפני 11 שנים. אני שואלת אם יש הרבה קתולים כאן, הוא עונה- אני לא צ'יליאני, אני מונצואלה. אז אתה בטח שמח עכשו? חיוך גדול- אני מאושר! רק מחכים שיחסלו אותם ואפשר יהיה לחזור. אתה לא יכול עכשיו? נחשב מתנגד פוליטי. יודעים מה זה רולטה רוסית? עשו לי את זה. ברחתי בזמן. אנחנו מאחלים לו הרבה הצלחה. הוא אחד מרבים מאד- יותר מ 300000 ונצואלנים ברחו לכאן במשך השנים, חלקם לאו דווקא מהחבר'ה הטובים. כלאמר- חלק מעולם הפשע ברחובות סנטיאגו. הטובים ככל הנראה יחכו לראות שונצואלה חוזרת למסלול ויחזרו הביתה בשמחה.

האופנוע שרצינו לראות נמצא בשכונה רחוקה, מגודרת עם שערים ושומר- לא כל אחד יכול להכנס- צריך תאום עם המארח. נכנסנו. ראינו. קבענו מחר בבוקר להעברת בעלות. אמנם המזוודה האחורית שלו לא מה שהיינו קונים, אבל באיכות טובה, רק צריך שיגיעו המזוודות שקנינו מרחוק, להתקין ולצאת לדרך!

יום חמישי, יש אופנוע נוסף, המזוודות הגיעו בדואר, כמה סידורים קטנים אחרונים, התקנות וארוחת ערב אחרונה בסנטיאגו במסעדה שלפני כמה ימים היתה עוד בשיפוצים והיום מלאה עד אפס מקום. סיום טוב. מחר נצא לדרך! עוד לא החלטנו על המסלול, רק יודעים שנוסעים מערבה לחוף הים בתור התחלה, ואז נחליט- דרומה למקומות שכבר היינו בהם ושכחנו, או צפונה למדבר שפיספסנו כדי שיהיה עוד מקום יפה שנשכח…

אז שוב אנחנו בקיגלי. הזמנו 2 לילות במקום שיש לו מסעדה- הולכים על בטוח. אז מסתבר שזה יותר מסעדה שיש לה גם חדרים. 3 חדרים שנראים נהדר, אבל הקטע הוא המסעדה- ענקית, באר גדול, גם קומה שניה, גם שולחנות בחוץ ובריכה. נראה ריק כמו כל מקום… אנחנו מתמקמים ויוצאים לשיטוט. אין לי חשק לצאת ברכיבה- בלי בגדי רכיבה אני מרגישה חשופה מדי, ואיתם זה מאד מסורבל. נלך עד שנתעייף, נעשה הפסקות קפה בדרך. נגיע. בכל הדברים שהצלחתי למצוא על קיגלי הוזכרו 4 דברים ששווה ואף צריך לראות. אחד מהם היה מוזיאון רצח העם שראינו ביום הראשון. היום הולכים לשוק קימירונקו- זהו שוק מקורה ענק, מחולק פחות או יותר לפי נושאים. נכנסנו מהצד של הירקות והפירות, עברנו לתבלינים, אחר כך רהיטים קטנים, נעליים, כלי עבודה, בגדים, מזכרות מקקומיות, בדים- כולל שורה של מכונות תפירה ונשים שעובדות עליהן. בקיצור- יש פה הכל, ובזול. אנחנו כהרגלנו קונים בעיניים בלבד. הנסיון אומר שמה שנראה כאן יפה ומושך את העין בבית מאבד מקיסמו…

ההליכה עד כאו היתה רק 3.5 קילומטרים, בקצב מקומי עם הפסקה לבירה וסמבוסה מקומית. לא עייפים בכלל- נמשיך ברגל לגלריה מומלצת- אינמה- רק 5.5 קילומטרים.. עצירת התרעננות בבית קפה- הזמנו 2 שייקים וחיכינו להם יותר זמן מכל ההליכה. ההליכות האלה מאפשרות לראות פנים שונות של העיר הגדולה הזו, וזה לא פחות מעניין מהמקומות שמבקרים בהם.

הגלריה מציגה עבודות על קליפת עץ שמשתמשים בו מסורתית מאז ומתמיד. מקלפים את הקליפה, דופקים עליה לריכוך ובימים עברו היו משתמשים בה כמו בד. היום זו רק אמנות- ציור, הדפס, וגם סוג של רקמה מכל מיני חומרים. מרשים ביותר. יש גם ציורים בכל מיני טכניקות של אמנים לא רק מרואנדה. רב העבודות מאד מעניינות. אנחנו לא ממש מבינים באמנות, אבל מבינים בלהנות ממה שאנחנו רואים. ביחוד מצאו חן בעיני 3 עבודות של אמן שמסתבר שהוא מאוגנדה- מלאות אור וחיים. לא צילמנו כי לא היינו בטוחים שאפשר. חבל. בקפה הקטן שלהם מכינים לנו קפה ומיץ אננס טרי- זה כלול במחיר הכניסה. נחמד. ביציאה יש שני חבר'ה שמנגנים על תופים משהו מקומי, והרבה בני נוער שמתקבצים ורוקדים. זה לא שיעור, מסבירים לנו, רק בשביל הכיף. קיבלנו גם הופעה על הדרך. מפה עד החדר שלנו יש עוד 4 קילומטרים- הספיק לנו. יש 2 אופציות- לקחת מונית, שזה מוצר נדיר- הרב מסיעים בתשלום אבל אתה צריך להזמין ממי שמכיר. אפשרות שניה- לעצור מוטו-טקסי. מרגיש לא בטוח.. אבל אין ברירה- הולכים לכיוון צומת גדולה, שם בטוח נמצא. בדרך בתחנת דלק מישהו שואל- טקסי? כן, כמה- 10000 פרנק. יאללה, שווה. הנהג יודע לאן להגיע, אבל בוחר דרכים קטנות ונתקע אחרי משאית. בעיה שלו כמובן. הגענו. הרחוב מפוצץ מכוניות מסביב לכניסה- יש ארוע במסעדה? אז זהו- יום ראשון זה יום מאד פעיל, לא סתם הנהג הכיר אותו. נראה כאילו מאות אנשים יוצאים ונכנסים, מוזיקה בקולי קולות והמקום מלא. בחדר לא כל כך רועש, אבל כשאנחנו מתיישבים מאוחר יותר לאכול זה קצת מפריע. לא נורא- האוכל טעים מאד, וסוף סוף אנחנו במקום עם חיים! נראה שבשעתיים שישבנו פה ראינו יותר לבנים מבכל הימים ששוטטנו ברואנדה. בכל מקום אמרו את אותו דבר- זו עונת התיירות אבל אין תיירים השנה. בלילה אחרי שהחגיגה נגמרת אני מתעוררת מקולות- שתי בחורות גלשו מהמסעדה למרפסת שלנו. בהתחלה זה לא מפריע, אבל כשהן קוראות לעוד בחור שיצטרף זה כבר מוגזם. כשאני יוצאת להגיד להם שפלשו אלינו הם מתנצלים והולכים- לא נראה שהתרגשו מדי. אחרי ארוחת הבוקר שהגיעה למרפסת שלנו אנחנו מחליטים לא לזוז היום. קוראים, קצת עובדים, מזמינים ארוחה קלה מהמסעדה שמביאים לנו למרפסת, רואים סרט מגוחך בנטפליקס- יום חופש ממש. מחשיך כבר בשש וקצת, שבע בערב יוצאים לאכול- יש באזור הממש קרוב 3 מקומות. פיצריה- גדי לא רוצה. מסעדה שמגדירה את עצמה כמסעדת גורמה- מעט יותר רחוק וחושך מוחלט- לא. מסעדה קוריאנית שנראית נחמד בתמונות. הולכים- פחות מחמש דקות, אבל הכל חשוך וסגור. חוזרים למקום שלנו- פילי-פילי בערב רגיל, בלי מסיבה, נראית אחרת לגמרי. מסביב לבאר יש שולחנות גבוהים או ממש נמוכים. עולים לקומה השניה- האורות נעימים, השולחנות ערוכים יפה, המוזיקה שקטה- אין מה להשוות למה שהיה פה אתמול… שוב ארוחה טובה, יין טוב, מלצרית נעימה- לא צריך יותר! גדי מחליט בבוקר שהמקום ממש מתאים לו- החדר מרווח ונוח, המרפסת הגדולה מול הגינה מוצלת עד שעות הצהריים המאוחרות, מסעדה טובה צמודה- הוא לא רוצה לזוז… אחרי יום שלם של בטלה נעימה אנחנו מחליטים לנסות להקדים את הטיסה חזרה- יש לנו עוד שבוע שלם, והאופציות הן שתיים- להאריך את השכרת האופנועים ולצאת לעוד סיבוב, אפילו לעבור לטנזניה, או- לעשות חופש שמעולם לא עשינו- פשוט להיות במקום. רוכבים לשדה התעופה- אסור להכנס עם אופנועים, שולחים אותנו לכניסה אחרת, רגלית. חונים בחוץ ונכנסים לשדה הקטן. השומר אומר שאתיופיאן סגור, רק עוד שעתיים יגיעו. כשהוא מבין מה אנחנו רוצים הוא אומר שניסע למשרדים בעיר- פה זה רק לצ'ק אין. נוסעים. המשרדים בעיר בבנין גדול ויפה, שומרת בשער, פקיד הודי שממש מנסה לעזור אבל אומר שלא יכול. הוא שולח בקשה למשרד הראשי, נותן לנו את המספר שלו ומבקש שנהיה בקשר בווטסאפ. יש מקום מחר, אבל צריך לחכות לאישור. last-minute כמובן לא עונים למיילים, האישור לא מגיע, צריל לעזוב את הבלגן שהנסיון עושה לנו בראש ולזרום… נשארים במלון עד יום שישי ואז נחפש מקום יותר זול ללילות האחרונים, נהנה מהשקט וחוסר המעש! בערב אנחנו מחפשים מקום אחר לאכול- כמה דקות הליכה למסעדה איטלקית. טעים. אנחנו לבד, אבל פילי-פילי כנראה יוצא דופן בעיר… בבוקר יום חמישי אני אורזת- יש 2 תיקים שיעלו למטוס עם כל ציוד הרכיבה שלנו, נשארים רק עם הציוד האישי בהישג יד. נוסעים להחזיר את האופנועים. כל נסיעה זה לפחות 20 דקות- העיר ענקית וכל שכונה על הר אחר, אבל מאד נח לרכב- נוסעים לאט והנהגים סבלניים מאד. הבחור שמקבל אותנו בודק שמילאנו דלק, לוקח את הניירות של האופנועים, אבל המשימה להזמין לנו מונית גדולה עליו. מזל שנעמי- אשתו של דומיניק- מגיעה ומסדרת את העניינים. נפרדים בתודה- הם באמת היו יעילים ואדיבים ביותר! חוזרים לפוזה הקבועה- בירה עם ארוחת צהרים קלה, יין בארוחת ערב, סיגריה על המרפסת- ממש נופש!

מחר צריך לזוז. צריך זו לא מילה מתאימה. אני רוצה לזוז. רוצה להחליף אוירה ומקום. גדי לא שלם, אבל זורם. בדיקה- יש בית חב"ד בעיר. שולחת הודעה- אתם קיימים? אפשר לבא לארוחת שבת? עונים לי- כמובן, גם יש חדר לאורחים. טופס הרשמה ותשלום- נשאר לישון שם בשישי- אם יהיה נחמד נשהה שם גם בשבת, אם לא- יש כמה בתי מלון באזור שלהם. שישי לקראת צהרים אנחנו על מונית, מוריד אותנו בכניסה. יש שומר, אבל שלא כמו בכל מקום לא נכנסים אוטומטית- הוא שואל לשמנו וקורא לרב חיים שיאשר כניסה. בית חב"ד רואנדה הוא משהו מיוחד. הרב חיים בר סלע ואשתו דינה הגיעו לכאן לפני 7 שנים, הם עם 4 ילדים (שנה וחצי עד שש), עד המלחמה היתה במקום מסעדה, היום זה יותר מרכז קהילתי. למי? שאלה טובה. בקיגלי מתגוררים כמאה יהודים- חלקם ישראלים, חלקם ישראלים לשעבר, ומקבץ מוזר שלא את כולו הבנו… במרפסת הגדולה שולחן ערוך כבר לעשרים אורחים. בשעתיים הקרובות הוא יתארך עם כל טלפון שמודיע על עוד מישהו שמצטרף… אנחנו מקבלים חדר מרווח בדירה שבה גם בית הכנסת, במקלחת יש מכונת כביסה שאני ממהרת לנצל לפני כניסת שבת. לא צריכים את עזרתנו- יש צוות של 4 אנשים שמתפעל את כל ההכנות והרבנית דינה מנצחת על ההפקה. חיים הוא איש שיחה מעניין, אבל בשלב כלשהו הוא צריך להמשיך בהכנות לשבת ואנחנו יוצאים להכיר את השכונה.

שוב פנים חדשות לעיר קיגלי. בשכונה הזו גרים הרבה זרים, וגם מקומיים שידם משגת. הבתים גדולים, רובם לא חדשים אבל יש מתחמי דירות חדשים שנראים טוב, שערים ושומרים כמעט בכל בית, כמה גני ילדים, כנסיה גדולה.כמה מקבצים של חנויות- רהיטים, אומנות מקומית, בגדים- לא מערבי, לא לתיירים- אבל בהחלט לאוכלוסיה שיש לה כסף. די ברור שבעיר של כמעט מיליון וחצי תושבים יש שכבה גדולה של אנשים שיכולים וצורכים כמו בכל עיר מערבית. לראשונה ברואנדה אנחנו רואים אנשים שמטיילים עם כלב. סממן מערבי מאד. וכמובן- המון מסעדות שנראות טוב. דגמנו. גם האוכל טוב. זריזות זה כבר משהו אחר, כמו בכל המדינה… ארוחה קלילה ואנחנו חוזרים- עוד מעט שבת. אני מצטרפת לדינה להדלקת נרות, מכירים את הילדים- שניאור, מנדי, ארי ויעקב. הם מדברים עברית, הגדולים גם מדברים אנגלית ומבינים צרפתית. ילדים סקרנים וחכמים. לארוחת הערב מגיעים אנשים שככל הנראה כולם מכירים את כולם. חלקם ישראלים שחיים באפריקה- לאו דווקא רואנדה, חלקם יהודים שגרים כאן או במדינות אחרות, זוגות בכל גווני הקשת והשפות- וכמובן ילדים בכל הצבעים. מצטרפים גם הקונסול יוסי והמאבטח דור- השגרירה לא ברואנדה עכשו, בקיצור- ערבוביה נעימה שבית חב"ד הוא סוג של מרכז קהילתי עבורה. הגברים נכנסים לתפילה, גם כמה מהנשים, גדי מתבקש לחזק מניין ונענה למרות שמראש חשש מזה- אני יושבת עם הנשים כדי לחזק אותו… הארוחה עוברת בנעימים וכשמתחילים להתפזר כל משפחה עולה על המכונית שלה. אין פה שומרי שבת אבל חיים ודינה לא עושים עניין- לפחות לא נראה ככה! הצוות המקומי מטפל בהכל- הם מגישים, מפנים, מנקים, ואחת הבחורות גם לוקחת את הילדים לישון- החיים כאן מצטיירים כנוחים מאד… שבת בבוקר רגועה מאד. עוד לפני שהמשפחה יורדת מהדירה שלהם אנחנו יוצאים לארוחת בוקר, וחוזרים לארוחת השבת מוקדמת. מצטרף אלינו אבי- כבר 40 שנים עובד בכל מיני מדינות, נשוי לאישה מאוגנדה וגר שם כבר 20 שנים. יש לו דירה משלו בבנין כאן, והוא מקים פרוייקט חדש ברואנדה ונמצא פה הרבה. מעניין. אנחנו מתיידדים עם הילדים. מעכשו גדי הוא סבא גגי- כמו בבית. מוצ"ש הוא גם ערב תשעה באב- אנחנו חומקים לאכול. נחמד שלא צריך להרחיק- כל פעם מסעדה אחרת, והכל במרחק של כמה דקות הליכה. ראשון בבוקר אנחנו מוודאים- אפשר להשאר כאן עוד לילה- בשני בבוקר הטיסה שלנו, ובאמת שנח ונעים לנו. אין סיבה לעבור. חיים ודינה צמים, כמעט לא רואים אותם היום- הילדים בהשגחת הצוות, שבמשך השבוע מצומצם יותר. שניאור ומנדי מלמדים את גדי מה זה ספר התניא- גם הם וגם אנחנו מסכימים שזה מאד ארוך, ולא צריך לקרוא יותר מכמה דקות… הם רוצים לראות משהו ביוטיוב- אני לא סובלת את הסרטונים הטפשיים שגם חלק מנכדי רואים, ומשכנעת אותם שאפשר משהו אחר. רואים קטע מהצגה של נועה, אח"כ סרט אנימציה לתשעה באב. כולנו מרוצים. אני לא מסבירה להם מה דעתי על הצביעות של היום הזה. צעירים מדי. אנחנו יוצאים לארוחת צהרים מוקדמת ומגלים מסעדה עם גינת כלבים גדולה- תצלומי כלבים על הקירות, חנות למוצרים לכלבים- ממש תל אביב… בסוף היום אנחנו מוזמנים לארוחה לשבירת הצום, ונהנים מהאוירה המשפחתית. נדמה לנו שגם הם נהנים מהשהייה שלנו איתם. נפרדים בערב, כי מחר נצא מוקדם ולא נספיק לראות אותם- היה בהחלט שווה הביקור הזה!

בוקר אחרון. לפנינו יום טיסות עם עצירה של שעתיים באדיס אבבה. כמה טוב לחזור הביתה! ניסינו לברוח מהמציאות המעיקה בארץ, ההצלחה חלקית בלבד- אבל זו בעיה שלי… רואנדה היתה טובה לנו!

רואנדה נגמרת לנו מהר משחשבנו… היעד היום הוא מוזיאון ארמון המלך. ניאנזה היתה מקום מושבו של המלך עד קץ המלוכה ברואנדה, והיום יש במקום שחזור של הבקתות ומוזיאון. אבל קודם צריך להגיע! גוגל מציע לנו דרך שתמשך שעה וחצי, נשמע בסדר. הדרך החלופית הרבה יותר ארוכה ועושה סיבוב גדול. יוצאים. אופס.. אחרי כמה דקות נסיעה נגמר האספלט. לא נורא- הדרך רחבה ומסודרת- נראה שהכביש הסלול יגיע בקרוב. מסביב ירוק נקי ומקסים כמו תמיד. כפרים קטנים, חקלאות, אופניים. רק שהדרך מתחלפת ( זמנית?) והופכת להיות שביל קצת משובש. לא נורא. תכף יתחלף שוב. תכף. מתי זה תכף?? גדי מאושר- אין בעיה- רק תשחררי את הידים, הילוך שני בלי הרבה גז, ותסתכלי קדימה לבחור איך לנסוע- ממש קלי קלות! אם בכביש אני רוכבת קדימה כדי שהמהירות תהיה בשליטה שלי, בשטח גדי מוביל- נותן הוראות ועצות, ואני משתרכת מאחריו. נפילה קטנה טפשית למדי, ממשיכים. פתאם נראה שחזרנו לדרך הרחבה והטובה, אבל זה לא לאורך זמן, ושוב אנחנו בשביל לא נחמד. זה לא שטח קשה עם אתגרים בלתי אפשריים, אבל מצריך ממני ריכוז ומאמץ קצת יותר מדי. הנשימה כבדה, כולי מכוסה זיעה, אבל הידיים חופשיות כמו שהמדריך מבקש, ומדי פעם אפילו מצליחה לצחוק מתחת לקסדה. שתי עצירות קצרות למנוחה- אחת מהן כשעדר של ילדים רעשניים רודף אחרינו- רק שלא ינסו להחזיק את האופנוע כשעשוע… בסוף- אחרי שעתיים וחצי בלתי נגמרות- אנחנו עולים על הכביש- עוד 3 דקות נסיעה ואנחנו בחניה של הארמון. מצבנו הפיזי הפוך- גדי מחייך ומרוצה עד הגג, אני בקריסה, החולצה רטובה לגמרי, חייבת לשבת!

בכניסה יש מקום גדול לשבת עם קפה חזק, חנות מזכרות, שרותים- הכל במבנים עם גג מסורתי מקש בנוי להפליא. לוקח לי כמעט שעה לחזור לעצמי. יוצאים לסיור במוזיאון- מצמידים לנו מדריכה (הפעם במחיר הגיוני..) ואנחנו הולכים לראות 3 בקתות משוחזרות- זו ששימשה למגורי המלך, בקתת החלב ובקתת הבירה. הסיפורים מעניינים והמדריכה מצויידת גם באנגלית טובה וגם בחוש הומור… אחרי הביקור בבקתות הולכים לחצר הפרות הקדושות. מרשימות ביותר! הן שימשו רק לחלב, והיו נקברות בסוף חייהן. היום מטפחים פה עדר קטן מאותו זן. התחנה השלישית היא ביתו של המלך המודרני יותר, נבנה בשנות השלושים של המאה העשרים והוא בנוי בצורה המסורתית- חדרים שלכל אחד מהם יש כניסה מהחזית וכניסה נוספת מהחצר הפנימית. יש בארמון מעט רהיטים וחפצים מקוריים- חלק גדול נבזז בתקופה של רצח העם. היה שווה עצירה, נשארים לארוחת צהריים וממשיכים אל תוך העיר- ניאנזה גדולה, מטופחת ומודרנית במידה. מלון קטן עם ארוחת ערב טעימה. הכל טוב!

בוקר סגרירי- שוב- השמש יוצאת מהעננים מאוחר יותר, ומזג האויר תמיד נהדר לרכיבה וטיול. חשבנו להמשיך מכאן למקום של רון וייס על שפת אגם בוגסרה. המקום נראה מקסים בתמונות, אמנם דרך עפר של כמה קילומטרים, קטן עלינו… הזדמנות לנוח יומיים במקום שלו. בדיקה נוספת- אין ווי פי. לא נעמוד בזה. מוותרים בצער. הרכיבה כרגיל נעימה- כבישים טובים, מזג אויר נהדר, והתנועה איטית כמו שאני אוהבת! בצד הדרך קולטים 'מפעל לבנים'. גדי עוצר לצלם, כמובן שמיד מיהו עולה בריצה. גדי שואל אם אפשר להתקרב ולהכנס. בטח! יורדים מהכביש לדרך קטנה שמובילה למקום, איך שאנחנו מחנים את האופנועים כבר יש עשרה ילדים מסביבנו. הלבוש שלהם מרופט, אבל לא נראים מסכנים. שלשה קטנים מתקרבים עם גלגל ומוט- משחק מקובל שאצלנו נעלם מהנוף. גדי מבקש רשות לנסות. כולנו מתגלגלים מצחוק לראות את הכשלונות שלו.. אנחנו נכנסים לראות את העבודה- קודם חופרים ערימת בוץ, אחר כך יש את אלו שמכינים את הבלוקים בתבנית ומסדרים ליבוש. משם עוברים למגדל ענק של בלוקים, מסודר כמו פירמידה קטומה. למטה יש פתחים שלתוכם דוחפים שברי גזעים ומבעירים. האש דולקת כמה ימים, ומשאירים עוד כמה ימים להתקררות. פועל יכול לעשות כ 400-600 לבנים ביום. השכר של פועל פשוט- 2500 פרנק רואנדי ליום. זה פחות משני דולר. ומי שיש לו עבודה שמח מאד- באזורים החקלאיים לא תמיד יש. למרות שקצב העבודה שלהם יכול להוציא מהדעת את מי שבא מתרבות מערבית, הם עובדים קשה מאד.

ברואנדה אסור שימוש בשקיות ניילון (איכות סביבה), אך יש שימוש מצוין לנילון שכן מסתובב פה- כדורגל איכותי! ממשיכים בדרך. כשמתקרבים לעיר הגדולה התנועה נעשית צפופה יותר, וכל משאית גורמת לפקק תנועה. אוטובוס שעולה באש סוגר את הכביש- אנחנו בעקבות האופנועים המקומיים מצמצמים ועוברים לראש הפקק, יוצאים עם הנחיל ומשאירים את המכוניות מאחור. הכבישים צרים- יש 2 נתיבים, ושוליים שמאפשרים תנועה להולכי רגל ואופניים, כשמכונית נתקעת- אין לאן להזיז, והכביש נשאר עם נתיב אחד. אף אחד לא מתעצבן/צועק/ מקלל- מקבלים הכל בשלווה. קצב אפריקה! עצירה לקפה במקום של עזיזי. זהו מרכז לאמנות מקומית שהוקם על ידי אמריקאי- רואים את זה בתצוגה המאורגנת ובשילוט שקורא לקנות, לתרום ולעזור למקומיים. השומרת בפתח רוצה לנקות לנו את האופנועים- אני מוותרת בחיוך- זה לא יעזור להם..

בהמשך הדרך- חגיגה גדולה. עוצרים כמובן. יש חתונה בכפר. קהל גדול לבוש יפה, מוזיקה וחבורת נשים רוקדות. כשאנחנו עוצרים מתקהלים סביבנו מלא אנשים- אלו לא האורחים, רק תושבי הכפר שלא בחגיגה. 2 משפטים קבועים- תן לי כסף, וגם- אני רעב. אנחנו לא מתייחסים- נהנים קצת מהארוע ויוצאים שוב לדרך.

הזמנו מקום באחד האזורים היותר טובים של קיגלי, אבל כשמגיעים אין שילוט. הכתובת- רק רחוב, בלי מספר. הצלחנו למצוא בחור שמבין אנגלית והוא מפנה אותנו לבית מסוים. כל הבתים פה גדולים מאד, וכנראה שחלקם משמשים לארוח. הגברת שמקבלת אותנו- קצת בחוסר רצון- לוקחת אותנו לדירה ומזעיקה את העובד שהיום בחופש להכין את המקום. היא ומשפחתה גרים בקומה תחתונה, שתי קומות מעל יש דירות שמושכרות לתקופות ארוכות- בעיקר עובדים שמגיעים מחו"ל. 1000 דולר לחודש לדירה מרווחת ומצוידת היטב. כולל מכונת כביסה שאני ממהרת לנצל. אנחנו שואלים על מקום לאכול- היא אומרת שלא צריך- אפשר להזמין כל דבר שרוצים. אבל צריך טלפון מקומי… היא מזמינה עבורנו- הרגשה שהיא עושה לנו טובה בחוסר חשק. קפה. בקבוק יין. 2 מנות ממסעדה סינית. כל דבר יגיע ממקום אחר, שליח אחר, זמן אחר. אחרי שהיא עוזבת אותנו אני נזכרת שאין לי מספיק סיגריות. גדי קורא לבחור שרק עכשו גמר לסדר מיטה ולהביא לנו מים, נותן לו כסף ומבקש שיקנה. הבין. הביא. עכשו הכל טוב. מחר נחפש מקום שיותר מתאים לנו… גדי טוען שהגברת מונעת מרגשי נחיתות. היא סיפרה שעבדה בשרות הדיפלומטי 8 שנים, ולכן נסעה הרבה- גם לאירופה. אנחנו משלמים במזומן- היא אומרת שרואנדה בתהליך ללא מזומן- רק בטלפון או אשראי. אומרת שאף אחד לא מדבר אנגלית. כאילו היא חיה בבועה של השכבה העשירה ולא מקבלת את העובדה שרב המדינה שלה חיה חיים אחרים. לגמרי בעיה שלה.