צ'ילה. חוזרים אחורה לעולם השלישי? רק קצת- זה בפרוש לא ארגנטינה, אבל משהו באמצע.. שבע וחצי בבוקר אנחנו כבר בגבול, תורים עצומים מחכים להכנס אבל מעבר הגבול מסודר וקל וזה הולך די מהר. יש תנועת תיירות רבה מארגנטינה- חלקה תיירות קניות- צ'ילה הרבה יותר זולה ואנשים מנצלים את העובדה כדי לעשות שופינג. קר מאד- 10 מעלות בערך, אבל הנסיעה מביאה אותנו די מהר לגובה של 1500 מטר ומתחיל להתחמם. בעיר הראשונה כבר מתחילים להתקלף מהשכבות, ולקראת צהריים אנחנו בסנטיאגו- חם ולח. העיר מסודרת, מודרנית, וההוסטל שלנו נמצא בבית ישן וגדול כמו כל הבתים בשכונה. קסה מטה CASA MATTE הוא מקום של אופנוענים- יש חצר עם כל כלי העבודה כך שאנשים יכולים לטפל באופנועים שלהם וזה מקום מפגש למטיילים. רב האורחים כרגע רק מתחילים את הטיול, אבל הגיע היום זוג אנגלים מבוגרים מאיתנו שכבר מסתובבים ביבשת שנה וחצי, ולהפתעתינו אנחנו פוגשים פה גם את דוד. הבעיה הגדולה- בעלי ההוסטל בחופשה ואין עם מי לדבר- יש מישהו מטעמם שיושב כל היום במקום אבל אפילו לא יודע איפה יש מכבסה באזור.. ללמוד ולהפנים. אחר הצהריים נסיעה למוסך לקנות חלק למחזיר שמן של הבולם שמזיע, וארוחה קלה באזור הבוהמי. גם בערב יוצאים לאותו אזור לאכול- רחוב מלא במסעדות והמון רעש. בבוקר מקרה מדכדך- צרפתי שעובר למלון אחר אבל לא גמר לסדר את האופנוע ובעל ההוסטל לא מוכן שישאר בחנייה עוד יום. הרגשה לא נעימה. את היום הבא מקדישים לסידורים- גדי נוסע למוסכניק מומלץ לעשות את העבודה, אני אחראית על נקיונות- כביסה וניקוי הארגזים שלנו- צריך לצלם את זורו במיטבו בשביל המכירה הצפויה! אכזבה גדולה כשמתברר שאין להשיג כרטיס טיסה לאיי הפסחא. כבר שבועיים שלא ניתן להזמין באתר האינטרנט, רק להתקשר, ועכשו שסוף סוף הצלחנו להתקשר מסתבר שיש שם פסטיבל בסוף החודש ופשוט אין כרטיסים. עוד משהו נוסף לרשימת ה'נצטרך לבא שוב'.. בערב אנחנו נפגשים עם לילך, שכבר שנה וחצי גרה בעיר ועובדת בחברה שמחפשת נחושת. קצת לשמוע על החיים בעיר הזו וההתמודדות עם הצ'יליאנים- לא פשוט- כמו בכל אמריקה הלטינית! בהוסטל אנחנו פוגשים 2 אופנוענים שהגיעו מקולומביה, זוג בגילנו שהכירו פה- היא מהעיר, הוא אמריקאי- התאהבו והחליטו לחלק את חייהם בין 2 מדינות, חוץ מהם יש פה 3 בחורים צ'כים ויפני שקנו אופנועים חדשים ויוצאים לטייל ביחד, בינתיים, בחור אמריקאי מטקסס שכבר פגשנו באויוני ועכשו הצטרפה אליו החברה המקסיקנית שלו, אנגלי בודד וזוג האנגלים, אוסטרלי אחד ועוד אמריקאי שבא לחפש אופנוע לתחילת טיול. ודוד, שעובר ממסיבה למסיבה. ערב רב… סנטיאגו לא מפתה אותנו להשאר יותר, בבוקר מתארגנים בנחת ובדרך החוצה מהעיר נוסעים לרחוב של חנויות האופנועים לקנות לגדי מגפי רכיבה חדשים- הישנים כבר מפורקים לגמרי. שוב אנחנו נתקלים באזלת היד של המקומיים, כמו בכל דרום ומרכז אמריקה- הם פשוט לא אוהבים לפתור בעיות..

אנחנו יוצאים לדרך בשמחה, אם כי בחשש מסוים. כבר כמה ימים שכל אזור מרכז צ'ילה אפוף עשן- כ 90 שריפות ענק משתוללות ואף אחד לא יודע בוודאות אם אפשר לנסוע דרומה או שהכבישים יהיו חסומים. לקראת ערב מגיעים לעיר שממנה אם יהיה צורך נוכל לנסוע מזרחה ולחזור לארגנטינה- הכביש הראשי עמוס מכוניות של מטיילים- סוף שבוע בשיא העונה. השעתיים האחרונות של הנסיעה באובך קל- זה לא ממש עשן, אבל האויר מלוכלך. בסוף הנסיעה יש גם ריח קלוש חרוך. עוצרים לקפה במרכז העיר כדי לנסות למצוא איך להגיע למלון שהזמנו, ושני אחים אמריקאים בגילנו מתחילים להפציץ אותנו במידע- הם חוזרים מהדרום עם אופנועים, ולטענתם 150 מייל דרומה מכאן כבר אין זכר לשריפות ועשן. המידע בהחלט מרגיע- לחזור לארגנטינה ולרדת דרומה בכביש 40 כדי להכנס שוב לצ'ילה בהחלט לא בא לנו- גם טיילנו כבר באזור הזה לפני שנתיים וגם הסבוב הזה מוסיף עוד 3 ימים לזמן שקצת קצר לנו. בבוקר חוזרים לכביש הראשי ומתחילים להדרים. אם אתמול ליוו אותנו האויר העכור וריח החריכה, היום מלווה אותנו ריח מנסרות. כמות העץ המעובד אין- סופית, וזה מתבטא מאד בבניה- כאילו אנחנו שוב בצפון אמריקה.

יש רוח חזקה כל הזמן, אנחנו עוצרים להרבה הפסקות ובכל אחת פוגשים עוד אופנוענים. גם ממול יש תנועת רוכבים ערנית- זה סוג של משפך די הכרחי, ובין האופנוענים יש גם כמה מצחיקים. בחורה שנוסעת על וספה עמוסה ומאחריה כמו כלב שמירה בחור עם אופנוע רציני- היא מבוגוטה והוא מפיורה- נפגשו בדרך, התאהבו ועכשו מטיילים ביחד. איש עם אופנוע כמו שלנו שלא מצליח לתקן פנצ'ר וכשגדי מראה לו תופס את הראש- איך טעה ככה. גדי צוחק- כל מי שיש לו אופנוע וקשר מאחור שק שינה מרשה לעצמו להגיד שלום… אחרי נסיעה ארוכה אנחנו נכנסים למקום שיש בו בקתות וגם מסעדה ממש על הכביש הראשי- מצוין שמחר נוכל מוקדם בבוקר להמשיך בנסיעה ואפילו להגיע לתחילתה של הקרטרה לפני סוף היום. הצלחנו להקדים ביומיים את התכנון מה שמאפשר נשימה בהמשך. הודעה מפטריק- הוא הגיע לסוף העולם! אנחנו מזכירים לו שהוא חייב לנו ארוחת ערב וזה לא נגמר עד שנפגש. מקווים בשבילו שהוא בסדר ויוכל להמשיך אם ירצה! בבוקר ממשיכים עד PUERTO MONTT שער הכניסה לכביש 7- CARRETERA  AUSTRAL מפה והלאה זהו כביש שחלקו סלול וחלקו דרך עפר, עובר ליד החוף הפסיפי ובין אגמים. אורכו כ 1200 קמ', אבל לא נעשה את כולו כי אחרי 800 קמ' בערך נעבור לארגנטיה לכביש 40.

אחרי שעה נסיעה מגיעים למעבורת, חצי שעה נוחה של שיט ואנחנו יוצאים לעוד שעה רכיבה עד המעבורת הבאה. את הלילה עושים בעיירה שהיא תיירותית לגמרי אבל לא ממש מזמינה להשאר. הכל נראה לא מטופל, אבל התושבים, כמו גם התיירים, לא עושים עניין משום דבר.. לא ידענו שהצ'ילאנים לא כל כך חכמים- תרבות של 'יהיה בסדר' ותשובות מטופשות שהן חלק מההתנהלות. למשל- הולכים לקנות כרטיס למעבורת אבל התעודות נשארו בחדר. שואלים אם אפשר לשמור מקום ולבא מאוחר יותר עם התעודות. לא, הם סוגרים עוד רבע שעה. אבל היא יכולה לרשום אותנו ושנביא לה בבוקר את התעודות.. זה הנוסח המקובל של תשובות. לא, אבל כן..

שבע וחצי בבוקר אנחנו בירידה למעבורת, אבל אופנועים עולים אחרונים- יש לנו כמעט שעה לשתות קפה בינתיים. סוף סוף כולם נדחסים פנימה, נשאר קצת מקום בשבילנו ועוד אופניים. מלא רוכבי אופניים בדרך הזו- אירופאים והרבה ארגנטינאים. בכלל יש תנועת תיירים ערה מארגנטינה גם בחלק הזה של צ'ילה. הבוקר גשום אחרי לילה גשום, אריק אמר שכל בוקר יורד גשם, רוכב גרמני שפגשנו בפוארטו מונט טוען שהיה לו יום גשום אחד בלבד. נקווה לטוב- אנחנו לא אוהבים להרטב!
3 שעות במעבורת. כמה שהנוף יפה, בסופו של דבר אנחנו ישנים.. בחוץ קר מאד, ויש לנו נסיעה קצרה בכביש לא סלול עד קטע המעבורת הבא- כל מי שירד מהמעבורת מגיע לבאה בתור- אין שום דבר בדרך. 2 רוכבי אופניים תפסו טרמפ עם טנדר, השאר יחכו למעבורת הבאה בעוד 4 שעות. הגענו מוקדם משחשבנו ולכן נאריך קצת בנסיעה היום. בשש בערב אנחנו נכנסים להוסטל- הנחמד ביותר, ואולי עדיף להגיד רק- נחמד, כי לא היו נחמדים עד עכשו, פשוט כי יש בו גישה קצת תיירותית. במסעדה יש 2 סוגים של תפריט, המלצרית מסבירה שיש או 7000 או 8000 פסו. עכשו צריך לברר מה מקבלים תמורת הסכומים האלו.. כבר הבנו שחוכמה היא לא הצד החזק שלהם, נוסיף לזה גם אסתטיקה ברמה ירודה, וגם חשק נמוך מאד לעבוד. כמו שגדי אמר- כמו בוליביה רק יקר. בבוקר אנחנו מחליטים לא למהר- מזג האויר יפה, היום ארוך מאד, ממילא נסע הרבה, אז שיהיה בנחת. ההחלטה מתגלה כטעות מאוחר יותר, כשאנחנו מגיעים לעוד אחד מהמחסומים שיש בכביש בגלל העבודות, רק שהפעם זה לא כמה דקות כמו קודם, אלא 4 שעות!

מכל הרכבים מתחילים לשלוף צידניות, רוכבי האופניים מצוידים בחטיפים, מזל שהבוקר הכנו סנדוויץ' ושיש מים לקפה.. קצת מנמנמים,קצת מפטפטים עם מטיילים אחרים, טיול לנהר שלצד הכביש- איכשהו עברו השעות, ובחמש וכמה דקות אנחנו שוב בנסיעה, רק שעכשו אין חשק לרכב כמה שעות.. אנחנו עוצרים בכפר ויז'ה אמנגואל ללילה, ארוחת הערב שבעלת הבית מגישה טעימה, והבית חמים ונעים. טיול קצר בחוץ מאשר את ההנחה שלנו- אין פה כלום מעניין, והמקום מכוער להפליא. כל הדרך הזו, שנחשבת לאחת היפות בעולם, קצת טריקית- מצד אחד נופים יפהפיים, מצד שני- חלק ניכר מהנסיעה בדרך בין עצים כך שלא רואים נוף. האזור חקלאי מאד, אבל הרבה מתפרנסים מתיירות והתנאים התיירותיים בסיסיים ביותר, וגם יקרים יחסית. שוב, כמו קטעים אחרים במסע שלנו- אם היינו רק פה מן הסתם היינו מתרשמים הרבה יותר, אבל אחרי כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה מראות- אנחנו לא יוצאים מגדרנו.. אולי הקטע הבא יהיה מרשים יותר.

בבוקר יוצאים מהכפר לנסיעה ארוכה בדרך עפר. הדרך לא נוראית כמו שחששנו, והנופים יפים כמו שחשבנו. עצירה למנוחה בעיר KUYHAIQUE שסוף סוף נראית כמו שצריך להראות מקום תיירותי, ושם אנחנו פוגשים גם את סנוניות הגל העולה- הנוער הישראלי שמגיע מארגנטינה צפונה. אנחנו מתלבטים עד לאן להמשיך- צריך להתחשב בכמה גורמים שלא תמיד מתאימים אחד לשני… קודם כל מזג האויר (בינתיים מתנהג יפה), שנית- המרחק בין הישובים (מקום לאכול ולישון), שלישי ואולי הכי חשוב- מצב הדרך.

עוצרים לתדלוק כפול, מצטרף אלינו אופנוען אוסטרי- חבוט ועייף- בא מדרום וכולו סיפורי אימה. הרוח כל כך חזקה בכביש 40 הארגנטינאי שאי אפשר להרים יד לקסדה, פעם אחת הוא נזרק ונפל מעצמת הרוח. בכביש שעוקף את האגם הדרך איומה- כורכר עמוק, בוץ, נהגים משוגעים- אם היה יכול היה עולה על מעבורת במקום לעשות אותה, אבל 3 ימים לא היתה מעבורת בגלל מזג האויר. מכניס אותנו להתלבטות חדשה. מה שמכריע את הכף הוא הרפטינג שמחכה ליד ריו טרנקילו. ממשיכים להדרים מסביב לאגם! הוא מספר לנו שלפני העיר יש שלט בעברית- אין לו מושג מה כתוב שם, אבל אנחנו כבר יודעים… השלט מתגלה לנו בכניסה לבית קטן- כל האחים מוזמנים. את השער פותח בחור חביב שמחכה לשמוע אם אנחנו אכן ישראלים, ובתוך הבית- אחיו למסע רוחני. נראה שהם זוג, אבל הם לא מנדבים מידע על עצמם (הבחור מאירופה- מה זה משנה איפה, עכשו הוא כאן. גדי מחליט שהוא עבריין נמלט..) חוץ מהעובדה שהם נוצרים מאמינים שרואים שליחות בלארח ישראלים ולהסביר להם שהעם היהודי הוא העם הנבחר. על הדרך גם ממליצים לשאול את אלוהים אם ישו היה משיח אמת ואם התשובה היא כן, אז כדאי להתחיל ללמוד ולבדוק את הנושא.. הרבה חבר'ה נשארים אצלם לארוחה, ללינה, לפעמים כמה ימים. גם מבוגרים יותר, לא רק הנוער. אין כאן כנראה עניין עסקי, לא נשארנו כדי לגלות- מראש הרחנו על מה מדובר והתעקשנו רק לשתות קפה ולהמשיך. תשע בערב אנחנו מגיעים. RIO TRANQUILO. חיפוש אחר מקום לינה, ולפני שגם זה לא ישאר אנחנו לוקחים 'כוך' עם שתי מיטות, השרותים משותפים, ורצים לאכול משהו. לפחות האוכל טעים ויש חבורה גדולה שמנגנת נחמד ומנעימה לנו את הערב. היה יום ארוך.

בוקר- אנחנו מחליטים לקחת שיט אל מערות השיש. שעה וחצי בסירה, 10 אנשים, עושים את דרכנו באגם הגדול בצ'ילה, שהוא מקסים ביותר- צבעי כחול שונים, מים שקטים, הרים גבוהים שחלקם מושלגים מסביב, וגולת הכותרת- סלעים 'צעירים' בני שש מאות מליון שנה שלא מתאימים לשימוש מסחרי. יש פה צורות מרהיבות וצבעים מדהימים גם של הסלע וגם של המים, וביחוד בנקודות המפגש. כמובן שהדביקו שמות- יש 'מערות' ויש 'קתדרלה', 'קפיז'ה', אנחנו מנסים להבין האם אנשים חייבים שיאכילו אותם במידע כדי לראות את הדברים, והאם זה מוסיף להנאה או גורע. נראה שלאף אחד לא משנה- כולם כל כך עסוקים בלצלם, להסריט ולתעד. (סטירה עצמית- לא לשפוט!)

כמעט צהריים ואנחנו שועטים קדימה. גדי החליט שמעונן וקר מדי לרפטינג. שואל- את מאד רוצה? ואני כל כך שמחה לוותר… לא התנגדתי רק כי הוא כל כך רצה.. דרך העפר ממשיכה כמו אתמול, הגשם מסרב לרדת, סך הכל הנסיעה טובה, והנוף רק משתפר. עולים, יורדים, האגם רב הזמן ברקע בצבעים נקיים וחזקים, העננים משחקים עם השמש, זורו מתנהג למופת והנהג משובח- יום משגע!

 

קמפר עוקף אותנו במהירות ואחרי חצי שעה נסיעה אנחנו רואים אותו עומד בצד, 2 בחורות מנפנפות לנו לעצור. תיירות מהולנד ששכרו רכב לטיול של חודש, יש להן פנצ'ר. אנחנו עוצרים לעזור להן, אחרינו עוצר רכב עם משפחה צ'יליאנית שכבר כמה קמ' נוסעים אחרינו כי המפתחות שלי נשארו תלויים בארגז מאחור והם מחכים שיפלו כדי לאסוף אותם.. גדי והבחור עובדים קשה אבל בסוף מצליחים להחליף גלגל. עצירה ארוכה אבל הכרחית במקומות האלו. ממשיכים.

עצירת קפה בעיירה קטנה, אנחנו דנים בינינו האם יתכן שעם שלם הוא בעל אינטיליגנציה נמוכה. גדי אומר שזה קצת שחצני לקבוע דבר כזה. שאלה פשוטה למלצרית ואנחנו מקבלים תשובה מוחצת לדיון- כמה קמ' יש מפה עד הגבול עם ארגנטינה? היא מסבירה שלא תמיד זה אותו דבר בגלל תנאי הדרך ומזג האויר, אז אי אפשר להגיד כמה קמ', אבל זה קרוב לשעתיים. (??!!) ועכשו לניתוח הטיפשות- האם היא ענתה הפוך או התכוונה למה שענתה? עוד לא ארבע ואנחנו מגיעים לעיירה הבאה- CHILE CHICO. נראית כל כך לא צ'ילה! אולי בגלל שאנחנו רק 3 קמ' מארגנטינה.. עוברים בקלות ובמהירות- לאף אחד לא אכפת מהאזרחות הנשכחת של גדי, חששות שוא שכל כך הטרידו אותנו והתבררו כלא כלום.. להתראות צ'ילה נפגש שוב בהמשך!