אמרנו בית חב'ד? אז לא ממש.. יוסי ואלונה הגיעו למקסיקו סיטי לפני 23 שנים, בברכת הרבי מלובביץ' כדי ללמוד רפואת שיניים. מאז הם הקימו מרפאה לתפארת, עובדים בשיטות חדישות ומטפלים בעשירי העיר ובאישים המובילים את המדינה. בניהם באים לארץ- מי למכינה ומי לשרות צבאי, בבית מדברים עברית וכמובן- אוכלים כשר. הם מקבלים אותנו במאור פנים, וכך גם חקובו צוקרמן- הכלב העצום שגר איתם. אנחנו מקבלים את חדרו של עדן. הבן השלישי, ומוזמנים להשאר ככל שנרצה. לא נדיר שאורחים נשארים אצלם שבועות ואף חודשים. יוסי, כמו גדי, מהיר מחשבה ושופע רעיונות- שחלקם גם מתממשים. יש שפה משותפת… בערב מגיע גם ערן- השדכן הוירטואלי שלנו, וכולנו יושבים לשיחה ארוכה. ערן ומשפחתו חזרו לארץ, לציפורי, לפני 4 שנים אחרי שליחות במקסיקו סיטי של 4 שנים ומכאן הכרותו עם האנשים השונים. שישי בבוקר אנחנו נוסעים למוסך (גם שידוך של ערן) ומחליפים את שני הצמיגים. בצהריים נוסעים למרפאה של יוסי ומקבלים סיור מודרך במקום מעורר ההתפעלות שלו- 3 קומות עם למעלה משלושים אנשי צוות שכולם רופאי שיניים בהשכלתם אך עוסקים במגוון דברים במרפאה. ארוחה קלה של פלאפל כשר, וחוזרים לבנין לשיחה ארוכה ורבת עניין. מזל שאלונה עם שתי רגליים על הקרקע ומושכת את יוסי בחזרה… יום שישי הוא יום קצר, אנחנו נוסעים הביתה לחגוג את יום ההולדת החמישי של אורי- הבן הקטן. לארוחת שבת מוזמנות גם 3 בנות שרות שהגיעו לפני חודש מישראל לעבוד עם הנוער המקומי. יש פה קהילה יהודית חזקה, עשירה וציונית. את הארוחה בישלה מריה, והיא כמובן תנקה אחרינו. מריה גרה בבית, מטפלת בכל עבודות הבית ויוצאת לחופש ביום ראשון. סידור מעולה שקיים אצל כל מי ששייך לשכבה סוציואקונומית גבוהה. שבת בבוקר, עולים על האופנוע ויוצאים לטייל. ערן (איך לא?) אירגן טיול סופשבוע. אנחנו יוצאים מהעיר, בדרך מצטרפים לואיס ומרתה- זוג מקסיקנים בני ששים פלוס, ואחרי הפסקת קפה אנחנו פוגשים גם את ירון. נוסעים דרך כבישים מתפתלים בין כפרים- בגלל הקירבה לעיר זהו אזור שמתמלא במטיילים ומשפחות בסופ'ש- אטרקציות תיירותיות, מסעדות, בקתות ללינה. אזור נעים ורגוע. אנחנו נוסעים עד לכפר TIXTATLALA למעינות חמים. עשרה ק'מ בשביל עפר מקסים עם קקטוסי ענק מסביב. ירון מזהיר אותנו- זה לא מקום תיירותי! זה באמת לא… מקבץ בתים מקומיים עם מסעדה מקומית. לידם- שתי בריכות עם מי מעיין חמים ומבנה שבו חדרים עם אמבטיות שקועות. מקבלים אמבטיה אחרי שנוקתה היטב, המים בששים מעלות ובלי ריח. הטענה היא שבעונה הגשומה המים נמהלים ולכן אין ריח גופריתי. אחרי חצי שעה זמננו תם, אנחנו שלוקים כהוגן, אין מקלחת- מה שגורם לנו להמשיך להשפריץ זיעה…יושבים כולם לאכול- ששה אנשים עם אוכל ובירות- 170 פזו. עשר דולר. אנחנו כמעט נעלבים בשבילם!
מפה ממשיכים לבית של ירון. הוא בן דוד של יוני בן שלום, אופנוען ותיק ומטייל רב זכויות, וטיפוס בעצמו… הוא גר כבר עשר שנים פה בכפר, או בעצם- מחוץ לכפר, עם אסטריד- שהיא מקסיקנית חרף שמה הזר- ועם שלשת ילדיהם. יש להם חלקת אדמה עם בית ישן בו הם גרים עד שיבנו את ביתם, וירון עובד יומיים בשבוע לפרנסתם ובשאר הזמן בונה את הממלכה שלהם. (אנחנו ישנו באוטובוס שהיה מרפאת שיניים ניידת והופך לאט לבית ארוח).
ירון מספר לנו איך הגיע לכאן ואנחנו מגלים- שוב- עד כמה העולם שלנו קטן… ירון, שמגדיר את עצמו כחרש ברזל, עשה עבודה בבית בכפר ורדים, ומישהו שם הזמין אותו לעבודה אצלו. עם הזמן התפתחה ידידות והאיש הציע לו לנסוע לעבוד במפעל תכשיטים של משפחתו במקסיקו. משפחת זנג מניר צבי במקור, שהבן- האיש- ישראל, היה ה'מאמץ' של גדי כשהגיע לארץ.. כמובן שמיד נשלחת תמונה לארץ, מוחלפים טלפונים ודרישות שלום, התרגשות! למחרת ארוחת בוקר קלה, נפרדים מאסטריד המתוקה ונוסעים לכפר TRES MARIAS. עברנו שם אתמול, אבל היום זה מקום אחר. הרחוב הראשי מלא באופנועים עד אפס מקום, המסעדות מפוצצות, ובין לבין- חנויות ודוכנים עם ציוד לאופנוענים. מקסדות ובגדי רכיבה, דרך מנעולים, אביזרים ועד צמות צמר להדבקה על הקסדה. בגלל אופי הכביש לכאן, הכפר הפך לנקודת עצירה לרוכבים, בעיקר אופנועי כביש, וזה נראה כמו פסטיבל אמיתי. חגיגה של יום ראשון. אנחנו יושבים לארוחה ולומדים קצת על המנות האופייניות- ברבקואה ('חמין' מקסיקני), מרק אצטקי, אטולה- משקה חם מדהים. הכל נהדר!
ירון חוזר מפה הביתה, וכל השאר חוזרים לעיר. אצל יוסי ואלונה אנחנו פוגשים את שמואל וסימי- שליחים בקהילה זו שנה שלישית. אין מצב שאין בבית הזה אנשים שמבקרים… בשעה חמש מרכוס בא לאסוף אותנו. מרכוס היה מנהל משמרת באל גאוצ'ו לפני כמעט 20 שנים, וחמש שנים אחר כך חזר עם משפחתו למקסיקו. כמו יהודים רבים פה- הוא ממוקם במעמד הנכון. משרה טובה, מכונית יוקרתית, דירה גדולה באזור הנכון. קל מאד להתמכר לחיים הטובים פה. גם להם יש את המריה שלהם, שמשכורתה אינה מגיעה לעשרים אחוז מגובה שכר הלימוד של הבת בבית הספר היהודי הפרטי.. אין לנו ביקורת- זו תמונת מצב. כולנו חוששים שישראל תדרדר למצב הזה- וזו אכן התדרדרות- אבל פה יש ממש שני מעמדות שחיים בעולמות נפרדים לגמרי. כמו אדונים ומשרתים, גם אם במקרים שאנחנו נתקלנו בהם האדונים היו בני אדם. סביר שלא כולם כאלו.. הם לא אוכלים באותם מקומות, הם לא עושים קניות באותם מקומות, אולי גם אין להם את אותם חלומות? מזכיר קצת את אפריקה. המנטליות של האדם הפשוט מהמעמד הנמוך. הילד אדריאן אכן היה יוצא דופן.
מקסיקו סיטי ענקית- אפשר להסתובב פה כמה חודשים, אבל אנחנו מתמקדים בכמה דברים שמעניינים אותנו- הרחובות הקטנים של האנשים הפשוטים, עם האוכל המקומי הזול עד כדי גיחוך, המוזיקה האופיינית, והמוני האנשים שממהרים- או לא- לכל כיוון. מסתובבים בסנטרו עם הבניינים העתיקים והמרשימים, כנסיות וקבצנים, ואנשי מקצוע המציעים את אומנותם.
לכל עיר הפטנט שלה להודיע על איסוף זבל…
נוסעים לשכונה ציורית עם חנויות קטנות וצבעוניות ונכנסים לגלריות ומקומות מעוצבים ומיוחדים. הולכים ל CASA AZUL- ביתם של הציירים פרידה קאלו ובעלה דיאגו ריברה. המוזיאון האנתרופולוגי העצום שבו התמקדנו בחדרים של המאיה והאצטקים עם עושר ממצאים שלא שיערנו (מי שמכיר את פסל הבזלת שעובד בעין כרמל- מבין כאן מאיפה ההשראה שלו..) והכי מעניין- ביתו של האדריכל לואיס ברגן שנבנה בשנות הארבעים וכולו גאונות של משחקי גבהים ושימוש באור טבעי. מדהים! ואסור לצלם.. שינה מוקדמת כי מחר, יום רביעי, אנחנו רוצים להגיע לפואבלה אחרי ביקור בפירמידות.
שעה נסיעה מהעיר ואנחנו במקום אחר מכל הבחינות. האתר הגדול מכיל ארמון ושתי פירמידות- השמש והירח. חם ולח, ואת המעילים אנחנו משאירים בתחתית המדרגות כדי שנצליח לטפס.. 254 מדרגות- לא כל כך הרבה אבל הן לא בדיוק בנויות בצורה נוחה לעלייה. מתנשמים אבל מצליחים… בהחלט כדאי. האצטקים שהשתלטו על האתר שהוא של המאיה במקור, והיו פה פחות ממאתיים שנים, הביאו איתם תרבות אלימה ונהגו להעלות קורבנות אדם במספרים מדהימים. מדובר אפילו על יום שבו הוקרבו 20,000 איש בארבעה מוקדים! הם יצאו למלחמות כדי שיהיו להם שבויים לצורך העניין, אבל לא בחלו גם בקורבנות מבני עמם.. רק לדמיין את כמויות הדם שנשפך ברחובות. העם בסופו של דבר מרד במנהיג הרצחני אבל זה כבר היה אחרי שהספרדים הגיעו, והם בעצמם לא היו יפי נפש.. הזהב נבזז, העם חוסל, ומה שנשאר זה מקדשים נטושים, ומספר זניח של מקומיים שעדיין חיים בכפרים עם נצרות משולבת במנהגים פגניים ושפה משלהם. כמובן שכל מקסיקו מעורבבת מבחינת האוכלוסיה, אבל אפשר לראות אנשים שהם ממש אינדיאנים- נמוכים ובעלי תוי פנים אופיניים. רובם- במקומות התיירותיים- הם אלו שמסתובבים ומציעים למכירה מזכרות לתיירים- מעגילים ועד ערסלים..
תחנתנו הבאה, פואבלה, היא עוד עיר אופיינית- מרכז עיר שבמרכזו הכנסיה הגדולה, סביבה רחובות צפופים עם חנויות קטנות, דוכני אוכל בלי סוף, מסודר ונקי הרבה יותר מהצפוי. אנחנו ישנים בהוסטל חמוד ביותר, בבוקר מתנצל בפנינו חסוס- צעיר שמציג עצמו כבעל המקום- אם היה פוגש אותנו כשהגענו לא היה לוקח תשלום, הוא אוהב מטיילים מסוגנו. נעביר את המידע..
אנחנו ממשיכים בדרך למחוז צ'יאפס. בנסיעה אנחנו עוקפים קמפר קטן עם מספר אמריקאי, וכשעוצרים לקפה הוא נכנס אחרינו. סתם כדי לדבר איתנו. זוג אמריקאים עם שתי ילדות, השכירו את הבית שלהם לשנתיים ויצאו לטייל. הם מספרים ששכרו לחודש בית על הים דרומית לעיר כדי לנוח קצת מהנסיעה היומיומית . מזמינים אותנו להתארח- בבית יש ששה חדרים אבל הוא עלה כמו בית קטן… פעם ראשונה בטיול שלנו שקצת מצטערים שיש לנו תאריך יעד! האזור הוא ארץ חקלאית יפה, אבל יש חשש מסויים כי בחודשים האחרונים המורים פה עושים הפגנות ולפעמים סוגרים את הכבישים. כבר שמענו על מטיילים שנתקעו.. כחמישים ק'מ לפני העיר- פקק ארוך. כבר למדנו שאופנועים לא עומדים בפקק, עוקפים עד שמגיעים למחסום. הפגנה. למרבה המזל, הם לא נותנים למשאיות לעבור, אבל רכבים פרטיים מעבירים- 10 מכל כיוון כל פעם. אנחנו עוצרים למנוחה ומנסים לברר על מה הם מוחים. כל אחד כמובן יספר משהו אחר- על כסף, על רפורמה שפוגעת במורים, או כזו שפוגעת בחינוך הציבורי. בכל מקום אותן בעיות…
עולים בגובה בכביש שמתפתל בהרים לאורך קילומטרים רבים, בדרך לאואחקה. הדרך מקסימה, והעיר שבסופה מקסימה גם היא. OAXAKA, כמו קודמותיה, מאד אופיינית למקסיקו, אבל יש בה משהו שובה לב. לא שיש משהו מיוחד- גם פה משוטטים ברחובות, כנסיה, חנויות, אוכל ואנשים רבים. גם פה אנחנו ישנים בהוסטל של מטיילים צעירים, פוגשים חבורת ישראלים בטיול עד פתיחת השנה באוניברסיטה. מרענן לפגוש צעירים שלומדים הנדסה ולא מנהל עסקים! המנקה המקסיקנית באה להפרד מאיתנו בחיבוק בבוקר- היא מתפעלת מהנסיעה באופנוע..
אנחנו יוצאים היום לנסיעה ארוכה יחסית- רוצים להגיע לראש השנה למקום עם ריכוז ישראלים. הדרך יורדת מההר בסיבובים אינסופיים, עם כפרים קטנים מטופחים כל כמה עשרות קילומטרים. לא משעמם אבל קצת מעייף, ורק המפה שמבטיחה כביש ישר בירידה מרגיעה אותנו. לא בצדק. הכביש הישר עובר באזור שטוח לחלוטין ומרחוק רואים עמודים של תחנות רוח ליצור חשמל. הרוח מתגברת והופכת להיות ממש רעה. אם חשבנו שזה נחמד לראות את השבשבות האלה, אז קיבלנו עוד- יש פה אלפים! ממש קילומטרים על קילומטרים, עם רוח מטורפת שמקשה על הנהיגה- רק שיגמר כבר! כשהמצב נרגע אנחנו עוצרים להפסקה קצרה לצפות במסע הלוויה. תזמורת בראש התהלוכה, ממש לא ארוע שכולם שופכים בו דמעות.
אחר הצהריים עוצרים בטפנטפק- עיר קטנה, נחמדה, עדיין באזור חם, אבל לא משהו שמקלחת (קרירה כמובן) וערסל בחוץ לא יכולים להתגבר עליו. בערב אנחנו נוסעים עם מונית למרכז לחפש בנק ומקום לאכול. כמו בעיירות הקודמות שעברנו ביומיים האחרונים, גם כאן המוניות הן ריקשות שבעיקר מיובאות מהודו, נסיעה בעיר עולה 10 פסו. כנראה שאין תחבורה ציבורית- אחרת אי אפשר להסביר את הכמות המטורפת של הרכבים האלה. בבוקר המתדלק בתחנת הדלק שואל אם אנחנו נוסעים לטוצטלה- בירת המחוז. מה מיוחד שם? יש גינה גדולה, יש גן חיות. אנחנו מבטיחים לו שנעבור. הכביש עובר שם בכל מקרה, ושוב אנחנו רואים איך כל אחד מפרש אחרת ומבין אחרת.. זו עיר ענקית, מודרנית ומסודרת- רק הנסיעה בכביש העוקף נמשכת כ 15 ק'מ! גן חיות היום לא מרגש אותנו, אנחנו רק חולפים בדרך לסן קריסטובל דה לס קסס. הכביש שוב מתפתל במעלה ההרים, ובחלק האחרון של הדרך לא רק שמתחיל לטפטף, גם הראות נהיית בעייתית. מה שהכי גרוע- אין איפה לעצור, אין שוליים רחבים כמו בדרך כלל. הפעם אנחנו שמחים שכולם מאיטים ואפשר פשוט להצמד לשיירה בלי סכנה שיעקפו אותנו בפראות. 30 קילומטרים ואנחנו כבר בעיר- הראות משתפרת, גם הגשם מפסיק- בקושי נרטבנו.. מלון נחמד ולא יקר קרוב למרכז, יש איפה לעשות כביסה, יש מטריות במלון, יש איפה לאכול קרוב- הכל טוב! סיבוב ערב במרכז החמוד- גדי לא זוכר מהפעם הקודמת רחובות כל כך מסודרים, מדרחוב. כנראה שהעיר עלתה מדרגה בסולם המקומות התיירותיים. מאד מסודר כיאה לתיירות מערבית, ועם זאת האוירה נעימה ולא ממוסחרת. הרבה יותר מקודם- מסתובבות ברחובות אינדיאניות ומציעות פונצ'וס, צעצועים מעץ ומצמר, מזכרות ותכשיטים. כולן כמעט מלוות בילדים- אם הם קטנים הם תלויים במנשא על הגב, אם הם גדולים- גם הם ילכו עם אוסף דברים למכירה. יום ראשון בבוקר טיול נוסף במרכז העיר, הולכים גם לבית חב'ד לברך בשנה טובה את השליח- הרב אורן. מסתבר שאשתו ילדה לפני יומיים והוא יגיע רק בערב. כשדיברנו איתו בשבוע שעבר מהבית של יוסי הוא לא צפה את זה.. חוזרים למלון למנוחה לפני שנלך לסעודת החג.
CASA DE YAGIL. יגיל הגיע לכאן לשבועיים בתחילת 2003 ומאז הוא כאן. הגסטהאוס שלו ידוע בקרב הישראלים ולארוחה המסורתית נרשמו כ 140 איש. לצורך הארוע נשכר אולם גדול דיו, ובימים האחרונים היו עסוקים כמה אנשים בבישול והכנה של ארוחת חג כשרה. מסתבר שהיה מי שביקש והוא מספיק חשוב ליגיל.. בערב מתקבצים מכל המלונות בעיר צעירים רבים, כאלו שמטיילים כמה חודשים וכאלו שבאו לכמה שבועות, מנצלים אפשרות לחופשה ארוכה בגלל החגים- אלו לרב גם קצת יותר בוגרים, וחלקם כבר פעם שניה פה. רב האורחים לבושים בבגדי חג, האולם מסודר וחגיגי, ובאיחור קל מתחילים- קודם ברכות (יש שתי משפחות דתיות ממקסיקו שבאו במיוחד לכאן), קצת שירי ראש השנה, וארוחה כמיטב המסורת. האקוסטיקה באולם איומה, בקושי אפשר לדבר עם השכנים לשולחן… ערב נחמד מאד, וישראלי מאד. מיגיל אנחנו מבינים איך התפתחה העיר- מסתבר שבתקופה שהיו בעיות עם השתלטות של ברוני סמים על אזורים שונים במקסיקו, השבט האינדיאני שגר מסביב לעיר הבהיר להם שלכאן הם לא נכנסים, מה שגרם לבואם של אנשים אמידים מהאזורים הבעייתיים. לא פלא שגדי לא הכיר הרבה דברים- הם פשוט לא היו.. יום שני בבוקר אנחנו עוזבים את סן קריסטובל, מתחילים לרדת מההרים לכיוון הים הקריבי.
איזה כיף לכם לחוש את כל הצבעים והריחות, ואתם בטח חשים גם את הרוחות.
מחזיר אותי לטיול שלנו באוטו בית. נסענו לפי האמנות שהייתה בג'ונגל- שלושה חדרים קטנים עם ציור ההכנה למלחמה, המלחמה והניצחון. במוזאון במקסיקו סיטי העתק מדויק ומשומר.
כיף לקרא ותהנו. אתם אלופים.
ודש ממניקס
תענוג לקרוא. שנה טובה ומלאת הרפתקאות.