ארבע לפנות בוקר, לוס מוצ'יס. אנחנו מתקשרים לפרנסיסקו לפי הוראה מפורשת- תתקשרו ואראה לכם איך להגיע אלי. אנחנו לא מכירים אותו, גם לא את ערן ששידך בינינו. הכל וירטואלי.. אבל כבר שבוע שפנצ'ו (הכינוי שלו) מלווה אותנו בבחה ונותן הוראות הגעה למקומות מעניינים. הוא הכין לנו  חדר בבית הגדול שלו, ובבוקר מנואל- הגנן והעובד הכללי של הבית- כבר מחכה לכביסה שלנו, מכין לנו ארוחת בוקר ומקבל הוראות לשישי בבוקר. אין הרבה מה לראות פה, פנצ'ו שולח אותנו לטיול בגן הבוטני ובמוזיאון החדש. הגן ענק ויש בו צמחיה מכל העולם, מסודר ומטופח, ואנחנו מגלים בו כמה סוגים של איגואנות שמסתובבות בשבילים.

לטייל בחוץ זה כמו לטייל בתל אביב ביום הכי חם באוגוסט, מזל שהמוזיאון ממוזג.. זה מין מוזיאון מדע אינטראקטיבי מוכוון ילדים. מבנים מדהימים, הרבה מדריכים צעירים שלהוטים להראות לנו כל מה שזז וסרט על החלל שנראה שמטרתו לפתח רצון אצל ילדים להבין יותר ולעסוק בנושא. הכל קרוב וזורו נשאר בבית בזמן שאנחנו נמסים ברחובות. בחמש אחה'צ נפגשים בבית ומקבלים את סדר הפעילות- פרננדו, חבר שגדל עם פנצ'ו מגיע בשמונה, הולכים לאכול במסעדה. מחר יום העצמאות של מקסיקו, והיום יש תהלוכות ברחובות בערים- אנחנו שומעים מהבית את התזמורת, לא יוצאים שוב לחום! כשפרננדו, שגר בקבוס סן לוקאס בבחה, מגיע משדה התעופה, יושבים לשתות כוסית טקילה לפני האוכל. הארוחה עצמה פשוטה וטעימה- גואקמולי, גבינה מותכת, בצל  וצ'ינצ'ולין. סיכמנו שמחלקים את החשבון לשלוש כי נהוג שהנשים לא משלמות. ברגע האמת הם מסרבים שגדי ישתתף בתשלום. לא נעים- אנחנו יודעים שפנצ'ו חוסך כל פסו לטיול הגדול שלו, אבל אין עם מי לדבר.. בדרך הביתה הם מציעים שנכנס לבר שמכירים לכוסית אחת. אין סיכוי שהיינו נכנסים לכאן לבד! מושיבים אותנו ליד הבר כדי שנראה יותר טוב את הזמרת שתגיע עוד מעט, ותוך דקה אנחנו עם כוס רום- בקרדי ביד. בסוף נלמד לשתות אלכוהול… המקום במבנה שנראה מט לפול, אבל גם בתל אביב יש מועדונים כאלה. העניין הוא שפה גם בפנים זה נראה באותו מצב- רחבת ריקודים פצפונת, מסביב שולחנות וכסאות ממש לא שיא האופנה, הריהוט בבר משנות החמישים וכך גם התאורה והעיצוב הכללי. מוסיקה ברמת רעש אדירה, וכולם מחכים להופעה. כשאדריאנה עולה לשיר הדציבלים עוד עולים, אבל היא בהחלט שרה נחמד. כמה זוגות קמים לרקוד- והם יודעים לרקוד! המוזיקה מאד מקומית- לא מוכרת לנו בכלל- לא תשמעו סגנון כזה באומן 17… אחרי שעה מפנים את הזמרת ומתחילים להביא תופים. לבמה עולים לא פחות מארבעה עשר אנשים- 2 זמרים, טרומבון, 8 חצוצרות, ושלושה מתופפים. אנחנו מוזהרים שיהיה הרבה רעש. זו תזמורת גדולה- בדרך כלל מופיעות  קבוצות של חמישה- תוף ענק, זמר ושלוש חצוצרות. כשהם מתחילים אנחנו נדהמים עד כדי צחוק- רמת הקול היא בלתי נתפסת- כאילו האזניים שלנו מונחות בתוך חצוצרה. הזמר כמובן צריך להשמע מעל המוזיקה, לא יאומן איך הם עומדים בזה! יש עוד כמה דברים קטנים שזרים לנו, למשל- אחד הזמרים שר כשהוא קורא את הטקסט מהנייד שלו. נגן חצוצרה שמסמס על הבמה כשהוא לא מנגן. אחר מוציא פתאום פקקים מהאזניים שלו. והקהל- רוקד! יש כמה שלא ממש בקצב של המוזיקה, ולפעמים התזמורת מאבדת את הקצב בעצמה. חוויה יוצאת דופן. נהנינו מאד!

בוקר יום העצמאות המקסיקני. יום חג רשמי, חברים של פרנסיסקו באים להגיד שלום. לאיש יש הרבה פנטזיות, אבל כנראה שלפעמים יוצא מהן משהו… טוני הקרדיולוג משתף פעולה וגם פרננדו. איך מקימים מלון איכותי בבחה. גדי כמובן מתנדב לבא לעזור כשזה יהיה ממשי! פרנסיסקו לוקח אותנו לארוחת בוקר במסעדה נחשבת- עיצוב מקסיקני טיפוסי, עם כבוד לשחקנית מפורסמת, המלצריות בתלבושת מקומית חגיגית- הכל מאד חמוד. הפעם אנחנו מתעקשים לשלם את החשבון, מקווים שהוא לא נעלב. בחזרה הביתה אנחנו מתארגנים ליציאה, גדי מציע את האופנוע שנמצא בספרד, ומסתבר שבמהלך הבוקר כבר התגבשה לה פנטזיה חדשה- ארבעת המטיילים הקבועים, כולם בני 60 פלוס, יצאו לנסיעה מספרד לירושלים. אבל קודם צריך להגשים חלום של 20 שנה- מאלסקה לאושואיה. אנחנו מקווים בשבילו שמארי, הבת היחידה, לא תבוא (שוב…) עם בקשה שתחסל את החסכונות לנסיעה! החם ממשיך להיות מתיש, תוך כמה שעות הכביסה שעשינו לחליפות נשכחה- הכל דביק- מנעל ועד כפפות וקסדה. נצטרך להתרגל למצב הזה. לפי המלצתו של פרנסיסקו נוסעים לחוף ליד העיירה LA CRUZ. גם אנשים בדרך שאנחנו מתייעצים איתם אומרים שכדאי לעשות שם קמפינג. מגיעים לחוף חמוד ביותר, אבל המסעדות נסגרו בשעה שש, והטיילת הקטנה מלאה מקומיים חוגגים. החוף- לצערינו- מאד קטן, ורואים שכשיש גאות המים מגיעים עד הטיילת. אוהל אי אפשר לעשות פה.

בעודנו חושבים, עוצר לידינו טוסטוס ועליו ילד. בטח שהוא יודע איפה זה אלסקה! הוא אומר שיש חדרים להשכרה בקצה הרחוב ומתנדב להראות לנו. המקום נעול, יש בחצר- הנעולה גם כן- שומר שאין לו מפתחות וגם לא מספר טלפון של הבעלים. אדריאן- המלווה שלנו- מנהל את השיחה ואת השומר, אבל גם הוא לא מצליח לארגן משהו. הוא חושב שאנחנו צוחקים עליו כשגדי מספר לו שהשם השני שלו הוא אדריאן… גדי מתפעל מהילד- הוא בן 11, נוהג כמו גדול, יודע לשאול שאלות נכונות וגם להבין את הסיטואציה ולפעול נכון. מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול? לעבוד במשטרת הכבישים. גדי מבטיח לו שאם זה מה שהוא רוצה הוא יצליח, ואם ירצה יותר- יצליח גם. אחרי שנפרדנו אנחנו מצטערים שלא נתנו לו פרטים להתקשרות איתנו- הילד הזה יגיע לגדולות!

בפינת הרחוב יש מסעדה עם חצר גדולה, עובדים שם 2 שיפוצניקים- צובעים כל הלילה. אנחנו מבקשים רשות לישון בחצר, ומקבלים. הצלחה? מסתבר שלא. האוהל מחניק, אנחנו לא מצליחים להרדם, מדי פעם נמנום, וכשאנחנו מתייאשים וקמים להכין קפה השעה רק שתיים! יאוש. מתחילים לארוז לאט, שהזמן יעבור, ובשעה 3, כשהעובדים פורשים, גם אנחנו יוצאים לדרך. ירח מלא כך שיש הרבה אור, נוסעים ללה- קרוז בלי תכנית מוגדרת. אולי ניקח חדר במלון לכמה שעות שינה, אולי נמצא מקום לשבת עד שיהיה אור יום. סה'כ 8 קילומטר- באמצע מתחיל גשם שוטף, פינלה מתאים ללילה האומלל הזה… בכיכר העיריה מטאטא רחובות מנקה את שאריות המסיבה, יש 'חנות נוחות' עם כריכים וקפה וקצת גג שאפשר לשבת תחתיו. איך מעבירים זמן? נזכרנו שיהל הכין לנו סרטים לנסיעה, אבל לא הורדנו אפליקציה לתרגום.. מזל- יש סרט בעברית! 4 לפנות בוקר, אנחנו על המדרגות מול הכיכר, הכסא של מצחצח הנעליים משמש לנו כשולחן, רואים פעם שניה את 'כך היינו' המצויין. מקסיקו מתחילה להתעורר בחמש בבוקר- אנשים בדרך לעבודה. ברגל, אופניים, אופנועים ומכוניות. עדיין חושך. אור ראשון בעשרה לשבע, זריחה בשבע ורבע. שעת חסד קצרה ביותר. יוצאים לדרך עם אור ראשון, האזור מאד חקלאי- שדות, לולים, מטעים. חבל הארץ הזה- SINALOA, פורה מאד. מעניין מה יהיה בהמשך.

מזטלן באופק. יש דברים שלא בשליטתינו- יום העצמאות חובר לסופ'ש ארוך, והעיר- שהיא עיר תיירות מובהקת- מפוצצת. המלון היחיד שאנחנו מוצאים קצת נמוך אפילו לסטנדרטים מקומיים, אבל החדר נקי, יש מקלחת (מים קרים- אבל זה מצויין במצבינו), ואפשר לישון קצת כדי להתאושש. אחר הצהריים אנחנו יוצאים לטיול. מזטלן מפורסמת בטיילת שלה שהיא אולי הארוכה בעולם- 24 קמ' שתחילתם במעבורת וסופם באזור בתי המלון היוקרתיים. באזור שלנו, ליד הנמל, יש מסעדות מקומיות אופיניות, דוכני רחוב עם אוכל וקשקושים של טיילת, רעש (כל מכונית היא דיסקוטק נייד), ואנשים בכל הגילאים. האוירה נעימה, גם מזג האויר השתפר מאד- זה רק אנחנו שאפילו המקלחת לא הצליחה לכבות את החם שהגוף אגר. הלחות לא עושה את ההרגשה טובה יותר…

מעבר לכביש חונה אופנוע כמו שלנו, ציוד טיולים, מספר אוסטרלי. ניגשים לבדוק- רוכב אחד שמגיע תוך שתי דקות. מתחילה שיחה- מאיפה ולאן, איפה ישנים בעיר, כמה ציוד. מסתבר שהוא אדריכל וחלק נכבד מהציוד זה בעצם 'משרד'- הוא עובד על פרוייקטים תוך כדי טיול. לפני שנפרדים אני מעירה שהמבטא שלו ממש לא אוסטרלי. נכון, הוא בכלל מאירן.. אנחנו צוחקים- מטייל ראשון שאנחנו פוגשים מאירן, אנחנו מישראל. ישראל? הוא פותח עיניים גדולות וממהר ללחוץ ידיים בשמחה. עכשו ההמשך המתבקש- מחליפים מיילים וקובעים להתכתב ולנסות להפגש בהמשך הדרך לאושואיה. פז'מן הולך לחפש מלון, אנחנו בטיול נינוח על הטיילת, קפה במקום נחמד- 'נפלנו' על מסיבה לקראת לידה. חבורה מעורבת של מקסיקנים ואמריקאים. את ארוחת הערב אוכלים במרפסת מסעדה עם זמרת לא משהו, אבל הסועדים קמים לרקוד.. אנשים שמחים. בחזרה לחדר- עשר בלילה מתחילים ברקים ורעמים, עשר ורבע- גשם שוטף. תוך דקות הרצפה מוצפת מים שנכנסים מהחיבור של המזגן לקיר. מזל שהרמנו את כל חפצינו על המיטה הנוספת בחדר.. ארוחת בוקר אנחנו אוכלים במרכז ההיסטורי המשופץ של העיר- חמוד ביותר.

יוצאים מזרחה- הדרך יפה, מטפסים קצת בגובה, הכל ירוק, נוף קצת טרופי, והטמפרטורה צונחת- העננים הכבדים קצת מפחידים ואנחנו נכנסים לעיירה לחפש מלון. כבר בכניסה, צמוד לחנות של ארונות קבורה, יש מלון יפה. ברור לנו שזה לא לתקציב שלנו אבל נכנסים לברר כדי שיהיה לנו קנה מידה. 440 פזו לחדר גדול עם מקלחת טובה וכמובן- הכי חשוב- וי פי. משהו כמו 25 דולר. פיצוי על שני הלילות האחרונים- רק שמרפי לא ימצא אותנו!

טיול קצר לכיכר העיריה. הכל מטופח ומסודר מאד. בדרך יש בר פתוח- לא צריך הרבה כאן כדי שאנשים יקומו לרקוד- כמה שולחנות וכסאות פלסטיק, גרלנדה עם נורות צבעוניות, והעיקר- מוזיקה מקומית בקולי קולות. לפעמים טוב שאין דרישות מהחיים.

בבוקר נוסעים לעיירה שאי אפשר לדלג עליה- טקילה. בדרך כבר רואים שדות של אגבה- הקקטוס שממנו מיצרים את המשקה המפורסם, ובכניסה דוכני מזכרות, טקילה, ומוצרי לוואי של הקקטוס- דבש, כלים שעשויים מהפסולת, כסאות מעלי קקטוס. וגם כלי חימר צבעוניים. אנחנו מצטרפים לסיור באחד המפעלים- קוארבו, ולומדים שמה שמוכרים בארץ ביוקר זה בכלל לא המוצר האיכותי ביותר שלהם… בחצר המפעל משאיות פורקות את ה'לב' של הקקטוס, (שיכול להגיע גם למשקל של 70 קילו!) ופועלים עם מעדרים מפצחים אותו. מכאן זה עובר לתנורים לייבוש, ואחר כך מיצוי ותסיסה במיכלים. הטקילה המשובחת מכילה רק סוכר אגבה, והפחות נחשבת- 49% של סוכרים אחרים, ולא שותים אותה לא מהולה. הסיפור על ייצור הטקילה בעבר הרחוק אומר שאנשים היו נכנסים לתוך המיכל כדי לערבב את התערובת המתבשלת, והזיעה שלהם היתה עושה את העבודה של השמרים שלא היו קיימים.

המפעל עצמו יפה ומושקע מאד, אפילו השרותים עשויים היטב- כל הברזים עובדים, הדלתות מתאימות בעיצוב, ואין כוס פלסטיק לטיפים… מספרים לנו שהסדרה המובחרת ביותר נמכרת בקופסאות עץ מצויירות. כל שנה ציירים מקסיקנים צעירים מגישים הצעות והנהלת המפעל בוחרת מהן את העיצוב של אותה שנה, מה שבהכרח גם יהפוך את הצייר למבוקש. רעיון יפה.

אחרי הסיור אנחנו יושבים בכיכר המרכזית לאכול משהו- פז'מן מופיע ומצטרף, מספר שעזב את אירן רק לפני 7 שנים, וכמעט כל המשפחה שלו גם באוסטרליה. הוא אומר שאין בעיה לעזוב, ויותר מזה- לא מזמן ביטלו את הצורך בויזות לתיירים. לכל מקרה- בדרכון האירני שלו יש חותמת שאומרת- נושא דרכון זה אינו יכול להכנס לשטחים הכבושים של פלשתין. למקרה שמישהו יתבלבל… בשביל זה יש לו דרכון אוסטרלי. הוא מאד רוצה לראות את תל אביב! לקראת השעה 5 צצים פתאום אונור ואייפר, אבל לא מתעכבים- יש להם סיור גם. עברנו אזור זמן כך שבעצם יש עוד 3 שעות אור. פז'מן מצטרף אליהם, אנחנו יוצאים לדרך- גואדלחרה. נפגש שם כולנו מחר. בווטסאפ של גדי יש קבוצה חדשה- המזרח התיכון באמריקה.. את הלילה אנחנו עושים בהוסטל מומלץ במרכז העיר, זורו חונה בפנים לצד עוד אופנועים, מחר נצא לגלות מה יש לעיר להציע. לא כל כך מומלץ להסתובב בלילה באזור. עד היום לא נתקלנו במצב לא נעים, אבל ככל שהעיר גדולה יותר כך הסיכון עולה. לא מתחכמים. בבוקר, שהפך איכשהו לצהריים, אנחנו יוצאים לטייל במרכז ההיסטורי של גואדלחרה.

השם נשמע קצת מרתיע  לאזניים ישראליות, אבל העיר הגדולה הזו מלאה בהפתעות, המרכז מטופח ונקי והאנשים כתמיד נחמדים. הרבה קבצנים, ביחוד ליד הכנסיות. אנחנו נותנים מדי פעם 5 פזו- אבל רק למי שבאמת עושה משהו- נגנים, 'מוכרי' סוכריות.. יש אזור שפנצ'ו המליץ לבקר בו- אוטובוס תיירים נוסע לשם- עם זורו בלתי אפשרי להסתובב בעיר. בזמן שאנחנו מחכים לאוטובוס ניגש זוג ושואל אם אנחנו תיירים, ואז מתחיל 'להפציץ' אותנו במידע- מה כדאי לראות, לאן ללכת ואיך. בסוף הם מבקשים כמה פזו לקנות אוכל, ומקבלים כמובן- שיטה חביבה ביותר! הקומה העליונה של האוטובוס כמובן פתוחה, ומאד מתאימה למי שמאס בחיים- כבלים של תקשורת וחשמל עוברים 40 סמ' מעל הראש של הנוסעים, כך גם ענפים של עצים ושרשראות דגלים שכנראה נשארו מיום העצמאות… השכונה עצמה נחמדה מאד, תיירותית וצבעונית, פסלים ברחוב, חנויות עם רהיטי מעצבים, גינות פנימיות בבתים, וכמו תמיד- בלי סוף דוכני אוכל ברחוב. יושבים בבית קפה עם וי פי להתעדכן וקובעים עם המזרח התיכון להפגש בהוסטל שלנו לארוחת ערב. אונור ואייפר דואגים לבירה וטקילה, אנחנו מביאים אוכל סיני, פז'מן מביא תיאבון בריא… הבחור סקרן, חברותי וכנראה קצת בודד- הוא מתכנן להקדיש שבועיים בגואטמלה לקורס ספרדית- קשה קצת להסתדר באנגלית מחוץ לערים הגדולות. אנחנו קובעים שלא לקבוע כלום למחר- אף אחד לא יכול להתחייב מתי יתחיל את היום. בגדול כולנו באותו כיוון- נפגש כשנפגש. שמונה בבוקר אנחנו על זורו, הכבישים כבר עמוסים אבל התנועה זורמת- לקח לנו רק 45 דקות לצאת מהעיר. נוסעים לגואנחואטו. זו נסיעה של 3 שעות, ברובה בכביש אגרה שעולה לנו בסוף היום כמו לילה במלון, אבל עדיף פי כמה על הכבישים הקטנים שמצבם לא משהו עד כדי סכנה לאופנוע. הדרך היא אזור חקלאי ירוק ומאד מסודר- לא מה שמדמיינים כשחושבים על מקסיקו. שדות של אגבה מתחלפים בשדות תירס, בצל ירוק ועוד דגן בצבע מקסים שאנחנו לא מזהים. הרבה בקר רועה, הרבה משאיות עמוסות חזירים, הרבה לולים של פעם- מטילות בסוללות.. צער בעלי חיים עוד לא הגיע למקסיקו.

אנחנו מטפסים קצת בגובה- ממש נהיה קריר! כבר מרחוק מזהים את השכונות הצבעוניות של העיר, אבל ההפתעה האמיתית מחכה לנו בכניסה. בעיר הזו יש שתי מערכות כבישים- מעל פני האדמה ומתחתיה. לפני כמה מאות שנים התחילו לכרות פה כסף, 20% של כריית המתכת בכל העולם- מכאן. לא מצאנו סימוכין רשמיים, אבל לדעתנו מערכת הכבישים התת קרקעית מבוססת על המכרות של פעם. יש למטה חניה, מדרגות שעולות לעיר, תחנות אוטובוס, והתנועה זורמת עם ירידות ועליות ואפילו שלטי עצור… אנחנו מגיחים אל האור במרכז ההיסטורי של העיר- חניה לאופנועים מותרת בשלושה מקומות בלבד, העיר מאורגנת ונקיה, ועשרות רבות של אנשים מציעים מידע לתיירים, מן הסתם תמורת עמלה מבתי המלון וחברות הטיולים- הכל מאד באדיבות, בחיוך- עיר עם תודעה תיירותית מובהקת. אנחנו קושרים ומכסים את זורו ויושבים על ספסל לאכול משהו, והנה פז'מן לפנינו! ידענו שאין צורך לקבוע- נפגשים כשנפגשים…

אנחנו מטיילים איתו בעיר- הרבה פעילות תרבותית- מוסיקה, תיאטרון, ברחובות אוסף פסלים מרשים, והרחובות מלאים מטיילים. תיירים מבחוץ- גרינגוס- כמעט שלא רואים. הוא נשאר ללילה, אנחנו ממשיכים. בדרך לקרטרו- היעד הבא, אנחנו מוצאים חנות גבינות ראשונה במקסיקו. הבנות ידעניות גדולות- יש פה מחלבה של קואופרטיב, כמה משקים חולבים בסך הכל 50,000 פרות. חליבה ידנית, כשש ליטר ביום לפרה.. אנחנו קובעים איתן שנבוא לפתוח פה מחלבה.

קבענו עם ורוניקה- מקסיקנית שגדי הכיר בטיול הקודם שלו- שנפגש לקפה בעיר שלה- קרטרו. אנחנו מגיעים לקראת ערב ומתמקמים בהוסטל יפה ונעים במרכז העיר. ורוניקה- יוק. נעלמה. סיבוב ברחובות כדי למצוא מקום לאכול- בהחלט יהיה מה לראות פה מחר בבוקר- המרכז נראה מבטיח! העיר יפה, מודרנית, נקיה. בתי קפה ומסעדות, מלונות בוטיק, עיצוב חדיש ומעניין. אין ורוניקה אבל אנחנו נהנים. ארוחת בוקר וטיול נינוח, ומפה ממשיכים לפצ'וקה- עיר נעימה למראה. אחת השכונות השתתפה במבצע של צביעת בתים- בשכונות העניות לא טורחים אפילו לטייח את הבתים, וזה נראה עלוב מאד. מבצע הצביעה בשיתוף הדיירים עשה נפלאות. טובה תמונה מאלף מלים.

מזג האויר לא מבטיח טובות- בדרך החוצה מהעיר מתחיל לטפטף, אנחנו עוצרים בתחנת דלק ביציאה ולובשים חליפות גשם, אבל הטפטוף הופך למבול. אחרי חצי שעה של התלבטות מחליטים בכל זאת לצאת לדרך- אנחנו בדרך למקסיקו סיטי- יתכן שבעוד כמה קילומטרים אין גשם, ואם ימשיך- נעצור ונמצא מקום לישון. לא רוצים להסתכן בלהכנס לחושך… ההחלטה התגלתה כמוצלחת- כמה דקות והכל שוב יבש. לעיר אנחנו נכנסים בשעה שש בערך, גוגל אומר שבשבע וחמישה נהיה בכתובת. שמונה, כבר כמעט חושך, ואנחנו עדיין תקועים בפקקים איומים. לא רק שהתנועה עומדת, ברגע שאפשר להתקדם קצת כולם נדחפים כאילו זו מלחמה. גדי מתמודד בהצלחה עם הנהגים והכביש שמלא במהמורות, אני מאחור עם הטלפון ביד כדי לנווט- מתה מפחד. העייפות, הרעב והיאוש גוברים- אנחנו עוצרים לקפה עד שהתנועה משתחררת קצת, וקצת אחרי תשע בערב מגיעים. ערן שידך לנו משפחה להתארח אצלה, רק לא סיפר לנו הרבה, וכשאנחנו מגיעים ורואים בכניסה שלט 'בית חב'ד' מתעוררים קצת הרהורים שניים… במהרה נתבדה- השידוך מתגלה כמוצלח!