הדרך מסן קריסטובל ל PALENQUE נקראת דרך המאיה, ולא רק בגלל הפירמידות שבסופה. כל הנסיעה עוברת בכפרים ועיירות אינדיאנים, אמנם הספרדית שולטת- אבל בינהם האנשים דוברים גם בשפות מקומיות, ויש כמה כאלו. הכביש ברמה ירודה למדי- בורות, חלקים חסרים, כמובן- בעלי חיים ואנשים על הדרך, ובכל כניסה למקום ישוב במפרים שחוזרים בתוך הישוב כל כמה עשרות מטרים. נוסיף לזה את העובדה שנוסעים בהרים בדרכים מתפתלות והתוצאה- ממוצע של 50-60 קמ'ש. הכפרים עצמם מסודרים, נקיים ונעימים למראה. הבתים אמנם קטנים ופשוטים, לרב לא מטוייחים, גגות פח, כביסה תלויה בכל מקום, מדורות בחצרות, אבל כל חצר מגודרת, הכל מסביב ירוק, ובכל חצר יש גינת ירק מסודרת- אם עגבניות או תירס או בננות. לא חסרים מקומות לעצור כדי לאכול משהו, שלטים גדולים מודיעים על שרותים בתשלום, וחוץ מתחנת דלק יש הכל.

 

קצת אחרי מחצית הדרך, בין OCOSINGO לפלנקה, נתקלים בפקק גדול. כהרגלנו וכמנהג המקומיים, אנחנו מנצלים את העובדה שאנחנו קטנים יחסית ומנסים לעקוף. הפעם זה לא עובד. יש שביתה של תושבים נגד השלטון המקומי. הכביש חסום למעבר- יש מי שאומר עד שש בערב, יש אחר שאומר עד שתיים, ויש מי שמצהיר על שעתיים. בקיצור- אי אפשר לדעת. למזלינו אפשר להתבדח עם נהגי ההסעות שתקועים לידינו, וגם כשהם עוברים לשפה מקומית זה לא נשמע מפחיד. כחצי שעה אחרי שנעמדנו, ואנחנו שוקלים אם להתיישב לאכול ארוחת צהריים מוקדמת, אבל כשנהגי ההסעות מתחילים לקרוא לנוסעים אנחנו מנצלים את חלון ההזדמנות וממהרים להדחף קדימה ולהחלץ מהפקק. עד שהכביש יפתח מחדש, עם הפלונטר הצפוי של משאיות, מוניות וסתם רכבים- אפשר להתקע עוד שעתיים. יצאנו.

בערב החג סיפרו לנו שכנינו לשולחן שאין צורך להכנס לפלנקה. עדיף לחפש מקום לינה בפארק או ביער שלידו. אנחנו מוצאים מלון ביער. מקום שיש בו בקתות פשוטות בתוך הצמחיה העבותה- בסופו של דבר זה מין ג'ונגל קטן- יש פה גם חדרים עם מקלחת חמה וחשמל, מסעדה במרכז שהערב מציעה גם מוזיקה חיה, ובעצם אנחנו בתוך הפארק הלאומי שהפירמידות הן חלק ממנו. זורו חונה ליד החדר, כמעט הלכנו לאיבוד אבל מצאנו את המסעדה, הלהקה שהופיעה היתה ממש טובה, בקיצור- בחירה נכונה.  בארוחת הערב ניגשת אלינו בחורה ושואלת אם לא היינו בחג בסן קריסטובל, נדמה לה שראתה אותנו שם.. אלן היא צרפתיה שחיה בבלגיה, יהודיה. היא סיפרה בהוסטל שלה לבעלת המקום בערב החג שהיום זה חג והיא לבד בעיר, ומיד שודכה לישראלית שהתארחה באותו מקום וסיפרה על החג. בעצם היא היתה היהודיה הלא ישראלית היחידה באותו ערב, והופתעה לשמוע מאיתנו שבכל מקום ריכוז של ישראלים חוגגים ביחד בראש השנה ובפסח, ובעצם הרבה מתכננים את הטיול כך שיגיעו לחגוג ביחד עם ישראלים אחרים. יש לה משפחה בישראל ובת דודה שלה למדה בשדה בוקר, היא כבר היתה פעמיים בביקור ואולי אפילו אצלינו..

את החדר צריך לפנות עד 12, החלטנו להתחיל את היום מוקדם ולחזור בזמן למקלחת לפני שנמשיך. תשע בבוקר אנחנו בכניסה לאתר, לוקחים מדריך מקומי שמסתובב איתנו כשעה ומספר. הפירמידות שבהן אפשר לבקר הן רק כעשרה אחוזים מהאתר כולו- פשוט הכל 'קבור' בתוך הג'ונגל, וזו גם הסיבה שהאתר נשמר- גילו אותו לפני כמה עשרות שנים בלבד. המקום מרשים ביותר, צמחיה ירוקה מסביב ורק השטח שבין המבנים בוער מעצים ושיחים,

המדריך שלנו מיטיב לספר- על ההיסטוריה של המאיה, על השפה והמנהגים, רק ההסבר על קומתם הנמוכה של בני העם נשמע קצת משעשע- הטענה היא שבגלל שהם היו נושאים אבנים כבדות לבניינים הצואר שלהם היה קצר מאד… בכל אופן- הקומה הנמוכה של האינדיאנים בפרט, ושל המקסיקנים בכלל היא עובדה. כמעט צהריים ואנחנו ממשיכים בנסיעה, היעד להיום- CAMPECHE. עיר על שפת האוקינוס, אין לה מה להציע למטיילים ולכן אנחנו מגיעים לקראת ערב ויוצאים בבוקר.

MERIDA. זו עיר חמודה, נקיה ונעימה, חשבנו לעצור רק לארוחה ולהמשיך, אבל מבול פתאומי הריץ אותנו לחפש מחסה במסעדה ליד הכיכר המרכזית. אנחנו רטובים לחלוטין, מחכים יותר משעה שהגשם יפסק, ובינתיים מגלגלים שיחה עם מלצר משועמם. הוא מספר שהגיע לכאו לפני כארבעים שנה, העיר מנתה אז שבעים אלף תושבים והיתה שקטה ונעימה. היום יש בה כשני מליון תושבים, ועדיין היא עיר שקטה ונעימה. כבכל מקסיקו- גם כאן יש נוכחות משטרתית עצומה, אולי זה מה ששומר על האופי שלה. עוד סיבה נובעת כנראה מאופי האוכלוסיה. כל ערב יש פה פעילות תרבותית כלשהי, ובסופי שבוע עוד יותר. אם זה מראה שהתושבים צורכים תרבות, כנראה שהם גם סוג מסוים של אנשים. ראינו פרסום של קונצרט כשרונות צעירים מהאזור והחלטנו שזה מתאים יותר מסיור לילי בבית הקברות המקומי- שאגב- היה חינם. הקונצרט היה בעצם ערב התרמה לאגודת צער בעלי חיים המקומית, עלה לא מעט במושגים מקומיים והיה פשוט נהדר! רמת הביצוע של הצעירים היתה מעולה, המנחה של הערב היה זמר מפורסם שתרם את חלקו, בנוסף לפסנתרן שליווה אותם ניגן בצורה מדהימה גם ילד בן עשר, ספק עיוור ספק אוטיסט- לא הצלחנו להחליט, בקיצור- חוויה אמיתית. המלון שמצאנו- אחד מעשרות רבים שיש בעיר הזו- היה מוצלח גם הוא. לא הצטערנו על העצירה הלא מתוכננת הזו..

למחרת אנחנו עוזבים את יוקטן ונכנסים למחוז האחרון שלנו במקסיקו- קוינטנה רו. בדרך עוצרים לארוחה על הכביש המהיר, בחור בשולחן ליד מספר לנו שהוא גר בקנקון, גם הוא רוכב על אופנוע, שואל אם אנחנו צריכים עזרה במשהו. אנחנו רק רוצים לדעת איפה אפשר להשאיר את זורו לשבועיים בקנקון, ובלי להסס הוא אומר- אצלי בבית! אנחנו לוקחים פרטים ומבטיחים להודיע לו מתי נגיע, כי התכנון הוא להמשיך היום ל PLAYA DEL CARMEN.

לחוף של פלאיה נוסעים פשוט כדי להיות בחוף. גדי מלא בזכרונות מהמקום- עכשו הזמן לראות מה השתנה בשלוש עשרה שנים… שחר, הבן של פרננדו גר שם כך שאם נרצה יש לנו איפה לישון, רק שמזג האויר יהיה איתנו! אחר הצהריים, נכנסים לעיר, עוד לא הצלחנו לזהות את המרכז התיירותי, וגשם שוטף. אנחנו נמלטים למסעדה עד יעבור זעם, ומחליטים להכנס למלון מעבר לכביש. כשהגשם פוסק עושים טיול קצר- אנחנו ממש מאחורי הרחוב המרכזי המלא במקומות בילוי לתיירים. יש מלון אחד שגדי מספר עליו כל השנים כדוגמא למשהו איכותי ושונה, אבל כשכבר גילינו איפה הוא, מסתבר שהמקום סגור לשיפוצים. בכלל- גדי מסתובב פה ואומר- זה לא היה, זה השתנה- כאילו התמונה שהוא זוכר התנפצה. נכון- החוף הזה קפץ מדרגה- מה שקרה עם החופים בתאילנד קרה גם פה. אלן סיפרה על אי פשוט שהיא היתה בו- כנראה שנוותר על ISLA MUJERES שעברה אותו תהליך כמו פלאיה, ונסע לחפש את המקום הפשוט של היום.. בבוקר אומרים לנו במלון שאין מקום ללילה נוסף, ואנחנו שמים לב שבעצם מתחיל סופ'ש- יש בעיה להשיג מקום לינה סביר במחיר סביר. מתקשרים לשחר, והוא מזמין אליו. שחר גר פה כבר שנתיים וחצי, שנה בדירה הנוכחית, ומתעסק בהשכרת דירות נופש למטיילים. יש לו דירה נחמדה באזור מצויין, ולמרות שבחדר הנוסף יש שתי מיטות יחיד זה פתרון נהדר בשבילנו. בצהריים הולכים קצת לים- לא סתם זה חוף נחשב- המים נהדרים, לא עמוס מדי (עוד לא העונה- מתמלא בדצמבר- ינואר), ומצאנו מסעדה שהיא חלק ממועדון ויש בה בריכת שחיה קטנה. פתרון לגדי שלא סובל להשאר עם מלח מהים על הגוף. נכנסים לים, יוצאים עשרים מטר ונכנסים לבריכה עם בקבוק בירה. ברחבה ליד יש ריקודים בנוסח ברזילאי מעורבב עם קריבי, מוזיקה טובה, יופי של מקום להעביר את היום. בערב אנחנו לוקחים את שחר לארוחה במסעדה ארגנטינאית. טעים. רק יקר. כל המחירים בחוף הזה הם לא של מקסיקו שאנחנו מכירים- אבל לתיירים- בעיקר מארצות הברית וקנדה- זה עדיין זול מאד. לנו, שהתקציב שלנו צריך להתאים לתקופה ארוכה, קצת קשה… שלושה ימים ואנחנו כבר מכירים כל נקודה אפשרית וכמעט כל מסעדה או בית קפה. זה הזמן לזוז. עוקפים את קנקון, עיר הנופש האולטימטיבית לתיירים, ונוסעים הלאה, למעבורת שתיקח אותנו ל HOLBOX. (מבטאים- הולבוש) הגשם תופס אותנו כמה קילומטרים לפני ההגעה, ואין איפה לעצור כדי ללבוש את חליפות הגשם, מזל שהגשם קצר יחסית. בעיירת החוף יש המון חניונים- לא נכנסים לאי עם רכב. בוחרים אחד שיש בו גג מעל הרכבים, את הציוד- נעליים, קסדות וחליפות אנחנו משאירים אצל הבעלים, ועולים למעבורת. הולבוש הוא אי קטן שרק חלק קטן ממנו בנוי, המכוניות היחידות שנכנסות אליו הן רכבי אספקה- חומרי בנין, מזון. התושבים נוסעים בריקשות או אופנועים קטנים והאמת שאין הרבה לאן לנסוע..

הגענו בגשם, ואחרי חצי שעה שחיכינו ל'מונית' עם כל התיירים החלטנו ללכת ברגל. 7 רחובות והגענו. מצחיק ההרגל הזה- כולם מחכים אז גם אנחנו.. בהולבוש אין כבישים. יש מדרכות גבוהות כך שברור שיש כוונה לסלול כבישים, אבל עכשו יש רק דרכי חול. בגלל שירד הרבה גשם הכל מוצף מים ואם רוצים לחצות מצד אחד של הרחוב לצד השני צריך להחליט- או לחפש מקום שאין שלוליות או לדשדש במים. לרב אנחנו נכנסים לשלוליות- ממילא הנעליים רטובות… ברחוב הראשי מסעדה אחרי חנות אחרי בית קפה, וברחובות הצדדיים גם מוצאים מקומות קטנים שאפשר לשבת בהם. כל בית שלישי הוא מלון או אכסניה או חדרים להשכרה- בכל הרמות מבחינת הבניה, הניראות והמחיר. אנחנו במלון קטן שכולו לבן- כולל העץ של המדרגות והקישוטים. הצבע היחיד בחדר הוא הוילון הירוק והערסל שתלוי בפינה. בעל המקום מספר שקנה לפני שנתיים חורבה ולאט לאט הוא מוסיף ומשפר. חמוד מאד. מהרחוב שלנו יוצאים רחובות קטנים שמגיעים לים. חלק מהחופים הם בבעלות המלונות הנושקים להם- עם שלט עם מספר הרישיון- אבל בכולם אפשר לשבת. חלקם סגורים- פותחים באמצע נובמבר את העונה, ובאמת שלא עמוס מדי. הים, איך לא, יפה ושקט, יש סירות דייגים והרבה ציפורים שגם הן דגות, ולמרות שמזג האויר קצת סגרירי נעים לשבת בחוף. הולבוש נושב רק לפני 150 שנים ויש בו כאלף וחמש מאות תושבים. לפני כן הוא שימש פיראטים ששוטטו באיים הקריביים. כן, זה היה אמיתי! היום בונים שכונה חדשה במערב האי ויש מגרשים למכירה בזול. אין ספק שתוך שנים לא רבות האי יהיה אטרקציה אמיתית, רק שלא יתקלקל.. בין הישראלים הצעירים הרבים אנחנו פוגשים זוג קצת קרוב יותר לגילנו, גרים באילת וכמובן מכירים את המשפחה. שלשה ימים שקטים וכיפיים, בלי לשוט לפעילויות מופרכות, בלי לקום לפנות בוקר לראות אצות זוהרות, רק להיות פה. סיום טוב לפרק מקסיקו!

 

נוסעים לקנקון להשאיר את זורו במוסך לטיפול, בירידה מהכביש הראשי עוצר אותנו שוטר. נסענו מהר מדי לטענתו. אנחנו לא מוכנים- לא יודעים כמה עולה פה קנס מהירות, כמה מקובל לשלם שוחד.. גדי אומר לו שזה לא בסדר שהוא עוצר אופנוענים ולא מכוניות, והסיפור שלו על הנהלים מטריד. הוא לוקח את הרשיון ונותן לנו דו'ח, מחר בבוקר אנחנו צריכים ללכת לתחנת המשטרה לשלם ומקבלים את הרשיון בחזרה. נשמע משהו שסביר שיהיו בו תקלות.. אנחנו אומרים שמחר אנחנו כבר נוסעים, ואחרי חשיבה מאומצת של כל הנוכחים השוטר משחרר אותנו. כמה טוב. CANCUN היא עיר תיירותית לחלוטין- טוב שלא תכננו לשהות בה. מה שכן- חוף הים שלה הוא מהיפים שראינו- חול נקי ויפה, ומים בצבע כחול מדהים! בבוקר משאירים את זורו במוסך- מקום קטנטן אבל של BMW, הפקידה מתעקשת לעשות רשימה של כל חפצי הערך שנשארים במזוודות שלנו. נקווה לטוב. אנחנו לא מספרים להם שיעברו 12 יום עד שנחזור, כדי שלא יגידו שאין להם מקום- מבחינתם זה כמה ימים לא מוגדרים.חזרנו. ישר למלון, בבוקר מוקדם נוסעים למוסך כדי לצאת לדרך כמה שיותר מוקדם- אנחנו רוצים להשיג את החבורה כדי לעבור ביחד איתם את הגבול. בגואטמלה יש כבישים לא נוחים במיוחד לנסיעה- מעדיפים לא לעשות אותם לבד. במוסך נותנים לנו לחכות כמעט שעה, כנראה כדי לתפוס אומץ- מסתבר שהם בכלל לא נגעו באופנוע.. הם יכולים לתת אותו מחר. במחשבה שניה- היום אחר הצהריים. התייעצות קצרה- אנחנו מחליטים להמשיך. הטיפול יכול לחכות קצת ואנחנו לא רוצים לאבד יום בקנקון. הנסיעה לאורך החוף נעימה, מזג האויר בסדר- קצת חם, קצת לח, מחכים לגשם של אחר הצהריים! אנחנו עוצרים לישון בעיירה קטנה ומסודרת, מלון שעשוי כמו מלון למטיילים בתוך שכונת מגורים. איפה אוכלים? יש מסעדה קטנה במרפסת של אחד הבתים. 3 שולחנות, זוג שמכין את המבחר הרגיל, אבל כמה שזה מפתיע- האוכל פשוט מעולה- הכי טעים שאכלנו במקסיקו! האיש מתעניין מאיפה באנו, ומיד מתיישב לדבר איתנו- הוא מכיר את ההיסטוריה של ישראל, יודע המון פרטים- לא הכל נכון, אבל אנחנו מופתעים מהידע והסקרנות שלו. לא ברור מאליו. בוקר- נסיעה לא ארוכה לגבול, את הכסף ששילמנו בכניסה על האופנוע יחזירו ישר לחשבון שלנו, להתראות מקסיקו היפה!