בימים האחרונים הרגשתי קצת חוסר שקט. גדי מציע כל מיני אפשרויות- שנשאר במקום אחד כמה שנרצה? רוצה לחזור לארץ? שנפרד מהחופים ונכנס לפנים הארץ? רוצה לנסוע לאוהל? מה שירגיע אותך- נעשה! עד עכשו אף פעם לא ידעתי, מזלי שהאיש הזה איתי… 5 ימי בטלה בבואנוס איירס, עוד יום בטלה בקולוניה , עוד יומיים לא ממש מעניינים במונטוידאו, ועוד עיר נופש לא יותר מדי מפתה- אולי צריך פשוט להתחיל לנסוע יותר? איך שנכנסנו לפונטו דל דיאבלו, להוסטל של רודי- משהו אחר באוויר. אולי זה המקום? מרגיש כך! יורדים לחוף- משהו זרוק אבל לא מאיים. ה'מרכז' הוא כמה רחובות שבערב הופכים למדרחוב- מסעדות, מוכרי עבודות יד שזה כל מה שהם עושים בחיים, מלא דוכנים קטנים- אמפנדס, מיצים, ושטויות לתיירים. בשמונה בערב בקושי אפשר ללכת מרב אנשים- צעירים, משפחות ומבוגרים. המון בתים קטנטנים שרובם מושכרים לנופשים וביניהם כאלה שגרים בהם ונראים כמו מרכז אמריקה באזורים היותר מוזנחים. תיפוף חזק מושך אותנו למגרש ריק קטן- יותר מ 20 מתופפים במעגל, ולאט לאט נכנסות פנימה נשים בכל הגילאים לרקוד- מעגל מתופפים רק לשם השמחה ולא למחאה- איזה שינוי מרענן! עוד מגרש פצפון צופה בגבו לים- יש עליו במה קטנה וכרגע שתי בחורות עם גיטרות שרות כשהירח עולה ברקע. כולם פה כדי לחיות ולהנות. אז היינו צריכים לבא עד לכאן בשביל להרגיש שאנחנו (בעיקר אני…) חיים רק בשביל לחיות?

ביום השני אצל רודי ברור לנו שאנחנו רוצים להשאר פה לפחות שבוע, אבל בשביל זה צריך למצוא מקום במחיר סביר שיש בו גם מטבח- לא לתקציב שלנו לאכול רק במסעדות, מה גם שהאוכל באורוגואי לא ממש זול. היין כן. צריך לבדוק שגם החניה מוגנת, כמובן- חיבור טוב לאינטרנט, ולא פחות חשוב- שזה לא יתגלה כאחד החורים העלובים שראינו במרכז… פרט מעניין שלא ידענו עליו- בארגנטינה שואלים אותך אם אתה רוצה לשלם במזומן כי זה מקנה הנחה של 15-20%. באורולוגיה הפוך- אם אתה משלם בכרטיס אשראי לא מקומי יש הנחה אוטומטית של כמעט 20%. לא בחנויות אבל בכל המסעדות והסופרים. נחמד. גם כבישי 'אגרה' שלרב הם כביש עם שני נתיבים- אופנועים עוברים בצד ולא משלמים, כמו במרכז אמריקה. אנחנו עוברים לבית עץ חמוד, 750 מטר מהחוף, סיבוב בסופר קטן להצטיידות, גזרתי על גדי רק ארוחה אחת ביום במסעדה, אז יש יוגורט ופירות לארוחת בוקר, לחם נקניק וגבינה לארוחת ביניים, אורז, ביצים וירקות לעוד ארוחה, וערב אחד נידבתי את האיש לעשות על האש. מעכשו כל יום לבחירתו- צהרים או ערב במסעדה. כמובן שהצטיידנו גם ביין לערב ובירה לצהרים ואנחנו לגמרי מסודרים. מאחר והחלטנו להשאר- אנחנו מתבדחים- שבוע נהנה מפשוט להיות, אבל אם נחליט להשאר יותר אולי נמצא את עצמנו עוברים שינויים מפליגים- אני עם קרחת מלבד פס שיער עם צמה כמו כמה מהמוכרות קשקושים על החוף, גדי עם עגיל, צמידים וגלשן תחת הזרוע… נראה מה יתפתח בהמשך! בינתיים גדי קבע שיעור surf למחר בבוקר. אחר הצהרים יורדים לחוף הקרוב, שקצת נפרד מהחוף במרכז, שקט ונעים יותר. יש פה מסעדה אחת, משפחה שבאה ממונטוידאו כבר 16 שנים כל קיץ. לכולם יש מקצועות רגילים- אח אחד אדריכל, השני מנצח, והאחות מעצבת פנים. הם באים כל המשפחה המורחבת, מקימים את המקום ועושים הכל- מבשלים, מנקים, ממלצרים- חודשיים וחוזרים הביתה. המקום חמוד, האנשים מעניינים, האוכל קצת עם חשיבה. היה שווה להכנס. בגדול בכל המסעדות פה יש אותו תפריט, אין מה לחפש יותר מדי כי בסוף אל השולחן יגיעו אותם מאכלים… אין כמו אוכל ישראלי!

השיעור של גדי מאכזב מאד- אין גלים היום, והמדריך מושך זמן כדי להעביר את השעה, אבל גם זו התנסות. בדומה לרכיבה- גם בים צריך לעבוד עם הגוף ולהתאים את עצמך למצב. הוא חוזר עם צואר כואב מתנוחת השכיבה, 3 גלים שאפילו לא הספיקו בשביל לעמוד למרות שאחד מהם הפיל אותו מהגלשן. נראה לי שחוף זיקים יהיה הבא בתור.

את הערב אנחנו סוגרים במקום קטן שמציע כל יום הופעה אחרת. הגענו בתשע וחצי, להופעה המובטחת, הזמר הגיע שעה אחרי, כך שלא נשארנו עד הסוף בשל כאבים בישבן, אבל היה שווה- סגנון מיוחד וקול יפה.

מכיוון שהבית שלנו קרוב לחוף, אין לנו בעיה ללכת ולחזור גם 3 פעמים ביום- ממילא אנחנו לא אנשי ים- לשנינו אין סבלנות לרבוץ בחוף מעבר לזמן התייבשות אחרי שחיה קצרה וקצת קיפוצי גלים… אנחנו יוצאים וחוזרים, קצת עבודת ניירת שתמיד יש לעשות, סדרה טובה בנטפליקס, אפילו יצא לנו לראות חדשות לראשונה מתחילת הנסיעה. יום חמישי מפתיע אותנו עם סופת ברקים ורעמים וגשם שוטף שנמשך כל הבוקר. אין ים. שישי- ממש קריר מדי בשביל ים, אנחנו יושבים שעה מול הגלים, כל מי שסביבנו בא עם שמיכה או בגד חם, כמה אמיצים בודדים נכנסים למים- אנחנו מכריזים על בגידה של מזג האויר. מחר עוזבים, לא קנינו מגרש ואין באורוגואי צינורות בטון בקוטר 2 מטר, גדי לא יהפוך לגולש ואני כבר לא אהיה היפית… תאריכי הקרנבל מכתיבים לנו מסלול. נהנינו ונרגעתי. הלאה. תמיד אפשר לחזור או למצוא עוד מקום להשאר!