ארץ האש- tiera del fuego- חבל הארץ הדרומי שהוא בעצם אי, או קבוצת איים. מפה יוצאים לאנטארקטיקה, אבל לא אנחנו- לא הפעם. כמעט 7000 דולר לאדם לשיט של 9 ימים. (גדי מתחרפן רק מהמחשבה על 9 ימים בספינה..) קודם כל צריך לעבור את הגבול בחזרה לצ'ילה, נסיעה קצרה ואז מעבר מהיר במעבורת, וזהו- אנחנו שם!

על שלטי הכביש כתוב- camino fin del mundo- כביש סוף העולם. נוסעים כמעט כל הזמן באלכסון בגלל הרוח, קר אבל במידה, והנוף מעשי ידי אדם מזכיר את צפון אלסקה. רק חבל שזו צ'ילה, אחת האכזבות הגדולות של הטיול שלנו. יש לנו תערובת רגשית מסוימת- מצד אחד שמחה שעשינו את כל הדרך, מצד שני עצב שזה נגמר. קשה לעכל שעבר כל כך הרבה זמן- כבר 7 חודשים שאנחנו על זורו בלי שימאס לנו, כאילו רק התחלנו… אבל זה עוד לא זמן לסיכומים- יש לנו עוד שלושה ימי רכיבה ועוד כמה ימים באושואיה, ועד החזרה הביתה נבלה גם קצת בבואנוס איירס היפה. הלילה אנחנו ביישוב מוזר (וכרגיל פה- מכוער) CERRO SOMBRERO ישנים בסוג של מגורי עובדים, במיטות נפרדות, ומשלמים בכאב גדול 75 דולר. בולעים את הצפרדע בשקט- מחר עוברים בפעם האחרונה גבול יבשתי ונהיה שוב בארגנטינה! 50 קמ' אחרונים של rupio- דרך עפר, לשם שינוי ממש טובה, והנה אנחנו קמ' אחד לפני הגבול עוצרים לקפה אחרון בצ'ילה- יש פה מלון נחמד, מקבלים כרטיסי אשראי, יש דברים מפתיעים- חבל שלא ידענו עליו לפני- היינו מתאמצים עוד קצת אתמול…

מעבר הגבול כרגיל בין שתי המדינות האלו- קצר ויעיל. זהו. עוד קצת מגיעים לנקודת הסיום! הרוח לא נוראית- אמנם גדי צריך להפעיל כח ולהיות מרוכז מאד, אבל בשביל זה הוא פה. לפנינו 3.5 שעות נסיעה, 2 הפסקות התרעננות, האוקינוס האטלנטי כבר לצידנו- מאז החופים של פנמה וקולומביה לא ראינו אותו- מרגיש יותר קרוב הביתה.. אושואיה במרחק, יותר יפה מהעיירות שעברנו בזמן האחרון, והבניה בפח ועץ שכבר ראינו קודם שולטת פה כמעט באופן מוחלט- נחמד ביותר.

אנחנו מגיעים להוסטל שהוזמן מראש- המחירים פה גבוהים מהרגיל, ולכן פנינו לערוץ שונה- הזמנו דרך airbnb חדר בבית שהוא בעצם מין הוסטל- 7 חדרים, המטבח משמש את כולם- כולל בעלי הבית. זורו נכנס למחסן שלהם, עוד לא נתחיל לפרוק אותו- כשנדע שהמכירה סגורה נתארגן גם על זה. אנחנו מניחים שנהיה פה עד ה 15 לחודש- לא בטוח שיש מה לעשות כאן כל כך הרבה ימים, אבל זה תאריך שאם נצטרך להגיע ברכיבה לבואנוס איירס הוא טוב לנו, ועד אז יש מצב שנמכור את זורו פה. בוקר שבת- קמים לאט, מאוחר, ארוחת בוקר בעיר, ואנחנו יוצאים לטיול אחרון- הפארק הלאומי סוף העולם. נסיעה אחרונה בסיבוב הזה בדרך עפר, הנוף כבר מוכר, גם מזג האויר. הכביש נגמר פה. אבל זה ממש לא סוף העולם- לארגנטינה יש בעלות על קטע מאנטארקטיקה עד הקוטב הדרומי, והנקודה הזו היא בדיוק אמצע השטח שלה. כביש אין, אבל סוף העולם הזה הוא רק התחלה של דרכים אחרות, ובהחלט יש עולם גדול- לכל כיוון שנסתכל! המשימה האחרונה היא חותמת גדולה ויפה בדרכון, בסניף הדואר הדרומי ביותר בעולם. ילדותי אבל מתבקש..

בחזרה לעיר, הערב יש לנו ארוחה חגיגית עם אריק וסטפאנו! אלו שהקדימו אותנו כבר עזבו צפונה, לבואנוס איירס, הרבה חברים חדשים מהדרך עוד עושים את דרכם ויגיעו בסוף החודש לאושואיה, יהיו להם חגיגות משלהם… ארוחת הערב במקום חביב ביותר, האוכל ממש טוב וכך גם שני בקבוקי היין שחיסלנו.. אנחנו נפרדים בשמחה וכבר מתגעגעים- הם יוצאים מחר לאנטארקטיקה, אולי עוד נספיק להפגש בבואנוס איירס, גדי שוקל להמשיך לסיבוב קצר איתם לאורוגואי- רק אם לא נמכור פה את זורו אחרי הכל! יש לנו קונה פוטנציאלי- פט מדנמרק וחברתו הצ'כית אדלה. המחיר נקבע, ותאריך אחרון גם, אבל יש בעיות טכניות בהעברת הכסף- אנחנו רוצים את הכסף אצלינו- פה או בארץ- לפני שמוסרים לו מפתחות, הוא מתקשה לארגן העברה בדנמרק מפה, מקווים שזה יפתר- האיש כבר קנה ציוד לנסיעה והוא עם חשק גדול להתחיל! בלילה אנחנו מקבלים הודעה- הם הגיעו לאושואיה. בבוקר מאוחר אנחנו יורדים למרכז לאכול, וכשמעמידים את זורו ניגש אלינו בחור- שלום, אני פט.. היה סביר שנפגוש אותם- המרכז לא גדול וזורו בולט בשטח. הם יושבים בקפה ממול, מנסים לפתור את הבלגן עם העברת הכסף. הוא מראה לנו את כל ההתכתבויות שלו שמובילות כולן בחזרה לאותה נקודת התחלה. אנחנו שולחים הודעה לכל צאצאינו, אולי מישהו יעלה איזה רעיון.. נפרדים מהזוג ויוצאים לנמל לראות אם יש משהו מעניין שמאד מתחשק לעשות. אין. שבענו נופים, אריות ים ופינגווינים. עוד תמונה ליד שלט של סוף העולם, אנשים מבקשים להצטלם איתנו, היינו צריכים לגבות כסף על הצילומים… אחר הצהריים אנחנו מעבירים לפט פרטי חשבון של דרור בארץ, מאוחר יותר הוא מודיע שהכסף עבר. עוד לא חוגגים- רק בעוד 24 שעות זה יהיה סופי! למחרת בבוקר אנחנו יוצאים לברר על משלוח ציוד הקמפינג בחזרה לבוליביה- יקר בטירוף. ננסה אופציות אחרות. שני משרדים של נוטריונים פתוחים, אבל בשניהם הגברת החותמת בחופש. נותנים לנו 2 משרדים אחרים, אבל שעת הסייסטה הגיעה- הכל סגור עד השעה חמש.. נראה שנוכל לגמור הכל עוד היום- הולכים לארוז! אחר הצהריים במשרד הנוטריוני אנחנו מוסרים את כל הפרטים הנחוצים, מקבלים הסבר מקיף על מהות המשרד- בארגנטינה לנוטריון יש תפקיד אחר ובעצם אנחנו אצל ה'רשמת' בתרגום חופשי. מחר ב 11 בבוקר המסמך יהיה מוכן לחתימה- רואים את הסוף! הימים באושואיה ארוכים מאד ויקרים מאד- כל קפה או ארוחה מחוררים לנו את התקציב, ובמקום שאנחנו נמצאים המטבח לא ממש נח לבישול, ובלי רגשות אשמה אני מצהירה שאין לי חשק לבשל- כבר למעלה משנה שלא בישלתי ולא מדגדג לי באצבעות! בבוקר אנחנו נפגשים עם פט ואדלה במשרד, מוודאים שכל הפרטים במסמך נכונים, הפקידה מדפיסה על נייר יפה, גדי חותם, אבל זה לא סוף התהליך- אחר הצהריים היא תיקח את הנייר לבית הספר לרשמים ושם ישימו את החותמת האחרונה. יום חמישי הכל יהיה מאחורינו. אחר הצהריים אנחנו אצל הזוג- מעבירים מידע- על האופנוע, על הדרכים, נותנים עצות- הם לא תכננו כלום וצמאים לכל מידע. רביעי בבוקר, ההודעה מדרור משמחת אותנו- הכסף אצלו בחשבון. אורזים את כל הציוד, גם התיק החדש שקנינו מלא עד אפס מקום, שיחה אחרונה עם הרשמת לוודא שמחר פט יכול לבא לקחת את המכתב לבדו, ואנחנו בדרך למרכז לקפה אחרון- יש לנו טיסה לבואנוס איירס אחר הצהריים. פט ואדלה מצטרפים, מקבלים את המפתחות של זורו ועוד כמה עצות אחרונות. הם מבקשים רשות להמשיך לקרוא לו זורו- מצא חן בעיניהם… תמונות משותפות, נשיקות, וזהו. אנחנו בלי גלגלים יותר!