DIE HEL הוא העמק הקטן והכפר המשופץ בו ישנו. אתמול בדרך פגשנו זוג צעיר צועד בשביל, נראו ילדים חנונים לגמרי, והבוקר כשנכנסנו לשלם לגברת- ראינו אותם שוב, אוכלים במקום ארוחת בוקר. לידם- שני אופנועי שטח, והם עם כל הציוד הדרוש. תזכורת נוספת שאסור לשפוט אנשים לפי המראה שלהם… הם מאוסטרליה, כרגע עובדים בלונדון- היא מהנדסת שעובדת כל פעם על פרוייקט אחר וככה מתאפשר לה לטייל הרבה בין עבודות, הוא בענייני אופנועים- כל פעם חברה אחרת, עבודה אחרת. קיבלנו מהם כתובת של בחור ליד קייפטאון- דנקן- שיש לו מקום לינה פשוט במקום נח, הוא עזר להם עם הניירות הרשמיים לאופנועים שלהם (לקח להם 30 יום להשיג אותם!) ויוכל לעזור לנו בעניין אופנועים אם נחליט שזה כיוון.

אנחנו בקארו הקטן, כביש 62, המון חוות- עזים, כבשים, יענים. עוצרים לקפה במקום חמוד והמוכרת פשוט לא סותמת את הפה- כל ההיסטוריה שלה, של המקום, ועוד כיד הדמיון. ממש חסך בחברה.. עוד קפה אצל זוג שגדלו ב PAARL , ושולחים אותנו לחפש חוות עזים של יהודי אחד שלמד איתם בתיכון שם. ישנים בעיר חמודה- WORCESTER, במקום מטופח ויפה. בעלת המקום שמחה לשמוע שאנחנו מישראל- הוריה ביקרו בארץ לפני הרבה שנים והיא מאד רוצה גם. אגב- זו תגובה שכיחה מאד פה. ממשיכים לכוון PAARL. הנוף התחלף לחוות עם כרמים עצומים. עונת הבציר עכשו, כולם עסוקים.חוות העזים התגלתה כמפלצת תיירותית FAIRVIEW, גבינות רבות אבל בעיקר יין.. ביקשנו טלפון של האיש שעל העזים וקבענו איתו להפגש שם ביום שישי. ממשיכים בנסיעה, כיוון כללי קייפטאון, ונכנסים למקום של דנקן ואלי. הוא אנגלי שחי פה כבר 15 שנים, היא ספרדיה שהגיעה לכאן לפני 7 שנים אחרי 14 שנים בגרמניה, חיים פה עם קלואי שתהיה בת 5 בעוד כמה שבועות. כמה שעות אחרי שהגענו- הפתעה- קרייג וג'ני מופיעים. מסתבר שהודיעו להם שהרשיונות של האופנועים הגיעו והם החליטו לבא לקחת אותם. ביומיים הבאים אנחנו מטיילים באזור היקבים פה- עשרות רבות של יקבים בחוות ענק, כולם מציעים טעימות יין- אין ברירה, צריך לבחור! סימנו כמה על המפה שאליהם נכנס לראות ובחרנו אחד לטעימות. הראשון שנכנסנו אליו ריק לחלוטין. כולם עסוקים בבציר. אנחנו נכנסים לחדר הטעימות- כל היינות כשרים (ומבושלים..) מבחר מרשים. בחוץ- אנשים עסוקים בהעברת ענבים למיכלים וכשאנחנו מתקרבים יותר מדי האחראי ממהר להרחיק אותנו. בחור לא צעיר ניגש אלינו ומתחיל לדבר בעברית- הוא המשגיח, והאחראי הוא היינן.

בגלל ענייני כשרות היינן יודע שאסור לגעת ביין, אז הוא מרחיק את כל מי שמתקרב כדי שהמשגיח לא יפסול… חוזרים לישון באוהל שלנו, פוגשים את האחרים שישנים פה- ג'ף, החבר היהודי של דנקן שמגיע כל שנה לכמה חודשים כי החורף האנגלי קשה לו בגילו. לוץ הגרמני שבונה לעצמו רכב לטיולים אחרי 7 שנים שהוא כבר מטייל בעולם, ועוד זוג משוויץ ואיש נוסף שלא תהינו על קנקנם. כולם- בגילנו פחות או יותר… נפגשים במטבחון המשותף או בחוץ, שיחות קטנות, מקבלים מסלולים בשטח מקרייג וג'ני, טיפים מדנקן, וסתם סיפורים מהאחרים. למחרת- יום בקייפטאון. קצת לראות אופנועים, כי חשבנו לשכור לכמה ימים ולצאת לנסיעות קלות בשביל האימון (של לאה כמובן..) והכיף (של גדי). יש רק אופנועים גדולים להשכרה- הרגליים של לאה לא קרות- הן קפואות! מטיילים קצת ברחובות, קייפטאון נעימה ונקייה כמו כל עיר אחרת פה, כיף להסתובב.

אם כבר יום עצל, עולים ברכבל להר השולחן. מרשים. בערב כשחזרנו מצאנו פתק על השולחן שלנו- כולם הלכו לפאב המקומי- מזמינים אותנו להצטרף. דנקן מספר על ההפתעה שהוא מכין ליום ההולדת של קלואי- היא תקבל מאבא במתנה טרקטורון. אמא שלה מעדיפה חוג קרמיקה ומקריאה לכולם את הפרסום- איזה יתרונות וכמה דברים מקבל ילד שהולך לחוג כזה. כולנו צוחקים ומסכימים שאת אותם דברים ויותר היא תקבל מלימוד נסיעה בטרקטורון… למחרת- מקדישים את היום ליקבים שסימנו- טעימת יינות באחד מהם מהנה מאד. לכל יין מותאם ממתק קטן- סוגים שונים של רחת לקום או שוקולד, הסבר קצר ויעיל על היין והטעמים, טעים ומעניין. כמובן שקנינו בקבוק מרלו שיהיה לארוחות עתידיות! אחר הצהריים יש פסטיבל יין בסטלנבוש- אנחנו מגיעים שעתיים לפני הזמן, אוכלים משהו ומחפשים את הרחוב. באחד הרחובות סגרו את הכביש, מוציאים החוצה שולחנות, יש מכונית קפה, במה קטנה עם מערכת תופים והמוני אנשים מתרוצצים ומסדרים. תפסנו לנו ספסל וישבנו להסתכל איך לא אנחנו מארגנים ארוע.. כל כך נחמד להסתכל מהצד- אנחנו מגלים בעצמנו יכולות מופלאות סתם לשבת ולא לעשות כלום. כשכבר כמעט גמרו לסדר הכל מתברר שזה ארוע שהיה צריך להרשם ולהזמין מקום מראש. אנחנו מבינים למה כל מי שהגיע עד עכשו היה לבוש כל כך יפה..

הפסטיבל להמונים ברחוב מקביל בכלל… אנשים עומדים בתור לקנות כוס ואז מסתובבים בין הדוכנים ומקבלים טעימות מכמה יקבים. ממש ארוע "תל אביבי"- הקהל, ההתרחשות, האוירה. למחרת- עוד שוטטות באזור הנעים הזה, אחר הצהריים נוסעים להפגש עם איש העזים. רצינו לראות את המחלבה אבל לא מכניסים מבקרים. העדר (זאנן) היה בעבר של 600 ראש, אבל מסתבר שגם בדרום אפריקה, כמו אצלינו, לא כל כך כלכלי הגידול והמחלבה, והעדר צומצם ל 360 עזים. אין מיחשוב, אבל הכל מסודר מאד. בסוף הסיבוב בדיר האיש- דונלד- מזכיר פתאום את שלי ורוני. מסתבר שהזוג הזה שהכרנו כבעלי מחלבה קטנה בישובי גדרות וחשבנו שנסעו לקנדה בעצם חיו כאן, שלי עבדה במחלבה, ולפני כמה חודשים חזרו לארץ. עולם קטן… הסמל של המחלבה והיקב מעניין רבע ממנו מוקדש לספר תורה וגם ביקב הקודם יש שלט בכניסה- סגור בחגים יהודיים..

 

שבת מוקדשת למוזיאון הלב. סיור מרתק של כמעט שעתיים בבית החולים שבו נעשתה השתלת הלב הראשונה בעולם. אחר כך- טיול נופים- יורדים עד לכף התקווה הטובה, בדרך עוצרים במושבת פינגווינים- חיות קטנות ומגוחכות.

 

יום כיף. בערב כשחזרנו לשינה, שמענו המון רעש מכוון הטאונשיפ הקרובה- קראיפונטיין. (תרגום- טאונשיפ-העיר של השחורים). זה נשמע כמו מנועים- כמה דקות רעש, כמה דקות שקט, אבל לא נגמר. בעשר הלכנו לדנקן לשאול מה זה, והתברר שיש פעם בחודש מרוץ מכוניות שאנשים בונים בעצמם. עד שקיפלנו את האוהל ונסענו- הכל נגמר… פספוס החודש… אבל אמרו לנו איפה נוכל למצוא דבר כזה בנמיביה, אז ננסה להגיע.. יום ראשון מוקדש לשווקים של קייפטאון ולמוזיאון היהודי. בערב יושבים לתכנן את הימים הבאים- הגיע הזמן לזוז!

 

היום יעלה בת שנה. אמנם אנחנו מקבלים תמונות כל שבוע אבל זה לא אותו דבר. ביחוד לסבתא שניסתה ליצור הרגל שבועי לפני הנסיעה.. אנחנו נכנסים לשטח, צפויות בעיות קליטה סלולרית אז שולחים ברכות להורים שנמצאים בעבודה עכשו, וזהו. יצאנו.  מצפינים לCERES ומשם לתוך ההרים- CEDERBERG.

 

מזג האויר- כמו בשיא הקייץ בערבה. אי אפשר לצאת מהמכונית בלי לחטוף מכת חום. פתאום באמצע הכלום מקום עצירה- קפה, שתיה קרה, בר עצום, שרידים של נפחיה מפעם ואוסף ענק של כובעים. בקיצור- ערבוביה לא מוסברת, ביחוד קשה להבין את מי משרת המקום הזה (אבל יש גם מי שלא מבין את מי משרתת חוות נאות-  אז צריך להזהר לא להתקע בסטיגמות) בכל אופן- יש להם בירה ג'ינג'ר תוצרת בית, לא נטעם? אחרי משחק של דקות ארוכות עם האויר שצריך לצאת והבירה שצריכה לערבב את עצמה אנחנו מצליחים לשתות. טוב, זה קר, זה מתוק, זה מוגז, יש בזה אלכוהול- בירה זה לא. מזכיר את הניסויים של עמית בבית…

 

 

הלאה. DIE MOND. חווה ירוקה באמצע מדבר. יושבים על שפת נחל שממנו לוקחים את המיים למקום. מדשאות, קצת כבשים, קצת גידולי קקטוסים ושש בקתות אבן חמודות. במחסן- טנדר משנות הששים שהם משחזרים. נשארים ללילה, מוודאים שאין תנינים בנחל ונכנסים לטבילה. רק ככה אפשר להרגיע את החום הנורא שיש פה. הבעיה היא בלילה. זה מזכיר לנו את הקרואן שלנו באמצע הקיץ כשאין מזגן. בחוץ קריר ונעים אבל בפנים- הקירות פולטים את כל החום שנצבר ביום ופשוט אי אפשר להרדם. ערסל בחוץ היה יכול לעזור, אבל מצד שני- יש פה כמות חרקים לא מבוטלת. אחרי שעות שינה לא רבות מצליחים להתעורר לקראת תשע. מוותרים על רחיצה נוספת בנחל, וממשיכים להרים. נוף חדגוני, שיחים נמוכים ירוקים, והמוני סלעים גדולים מבצבצים ביניהם. השבילים אמנם מיועדים ל 4*4 אבל אין יותר מדי מכשולים. פשוט נסיעה איטית. פתאום- לקראת צהריים- הטלפון מתעורר עם סדרת צלצולים- הודעות ווטצאפ, סמס, מייל. קליטה מלאה. באחד הפיתולים של הדרך רואים בתים. יש פה עיירה של המיסיון. קיימת מ 1830, גרים פה כ 500 איש, רובם שחורים, הכל ישן אבל מטופח מאד- כל הבתים צבועים בלבן, בנויים בשורות מסודרות, ולמטה- המרכז. כל המבנים הציבוריים צבועים בלבן וירוק, עצים גדולים וספסלים ביניהם. יש פה כנסיה, משרדים, מרכז מידע לתיירים, מפעל קוסמטיקה ומפעל תה ששניהם מבוססים על צמח שנקרא ROOIBOS, ומפעל נעליים. כשאומרים מפעל יש לנו תמונה מסויימת בראש, אז זה לא מה שבתמונה הזו… את הנעליים עושים ביד ובמכונות ישנות, ריח חזק של דבק, עור בשני צבעים- זה סוג הנעליים שנמכרות בשווקים של השחורים או לתיירים. מפעל התה זה בעצם חדרים גדולים שבהם אורזים את התה. העבודה עצמה- בשדות. קוטפים את הצמח, קוצצים ואז מפזרים בשטחים עצומים לייבוש, והופכים ידנית. מה שבטוח- המסיון דואג לפרנסה ובעיקר לתעסוקה, ויש קשר עם העולם החיצוני! ממשיכים בדרכי עפר לתוך ההרים. את הלילה נעבור במחנה חמוד ומסודר. הקלה משמעותית בעומס החום. השחורים שעובדים פה באים ממלאווי כי שם אין עבודה. ואגב- בדרום אפריקה יש למעלה מ 20% אבטלה.  המצב מזכיר לכם משהו?

3/2

בדרך לרדת מההרים לכיוון CLANWILLIAM לצידי הכביש כניסות לחוות עם שטחים גדולים של צמח התה, אחר כך יתברר לנו שבגגל שהאזור הוא שמורת טבע ויש בו אזור של ליאופרדים- חתולים גדולים כמו שקוראים להם פה- אסור לגדל פה חיות ולכן לא רואים עזים וכבשים, למרות שמבחינת הצמחיה זה מאד מתאים. באחד הפיתולים בכביש מתגלים מבנים ענקיים, סביבם כרמים, נכנסים לראות. יש פה חווה שלפי המבנים שבה לא בונה על תיירים חולפים כמונו. הכל מתוקתק, עשוי בטוב טעם, כיף לראות. בירידה מההרים, מזג האוויר שוב מתחמם. מתחילים לחפש מקום ללילה, אבל מה שמוצאים לא נראה לנו, מה שנראה לנו סגור או מלא. הדרך לאחד המקומות עוברת דרך "יער" של קקטוס מעניין. יש לו גזע זהוב והעלים והפריחה בראשו- כמו עץ קטן.

 

את הלילה נעבור בצד הדרך באוהל שלנו על הגג. לפחות אם ביום חם כמו אצלינו- בלילה קריר ונעים כמו אצלינו.

4/2

ארוחת בוקר בצד הכביש. אנחנו בדרך כלל לא משתמשים בציוד שיש במכונית, אבל כשצריך- יש הכל! לפעמים נשברות ביצים במקרר כשהנהיגה של גדי פרועה מדי, אבל אין תלונות…

אנחנו נוסעים לפגוש חוואי- פיפ ניבודט שמגדל עז בורי ומוכר בעיקר להרבעה. העז הזו גדלה פה במרעה, עולה במשקל מהר מאד- כמו מה שאנחנו מכירים מהכבשים שלנו. מעניין ואולי פעם יהיה גם מועיל. אף אחד לא חולב את העזים האלו- אין להן הרבה חלב- העניין הוא הבשר. הוא אומר מה שכבר שמענו קודם- שהשחורים בעיקר משתמשים בבשר שלהן לצרכים פולחניים. בכל אופן הוא מייצא לכל העולם, בעיקר בתוך אפריקה אבל גם לנסיכויות. האיש וזוגתו מזמינים אותנו לארוחת צהריים ומציידים אותנו בשני מספרי טלפון של מגדלים. היום ניסע לאחד מהם- קוס- שחולב ויש לו מחלבה. יש לו שני סוגים של עזים גרמניות שלא ראינו אף פעם. הנסיעה- 170 ק'מ, לא בכיוון הכללי שלנו, אבל אם זה מעניין- יש לנו זמן…על המפה מסומן כפר קטן. פיפ אמר שהמלון גם שייך לקוס ונוכל לישון שם. אנחנו מגיעים.

יש על הכביש מלון, צד שני- חנות, כמה בתים ישנים אך מתוחזקים היטב, ואחרי קילומטר- הטאון שיפ המקומי. כמה פחונים והרבה בלגן. מסתבר שהכפר הוא בעצם החווה. המקום היה שייך למשפחה של יהודים- ארתור שר, שמכרו אותו ב 1980. היום גרים פה קוס עם אשתו ובנו, ועוד כמה אנשים לבנים, השחורים שגרים ועובדים אצלם, יש גם הוסטל עם 70 ילדים, ויחד עם הטאון שיפ- פחות מ 500 איש. ההבחנה בין שחורים ללבנים מאד ברורה באזורים האלו- היחס אל השחורים הוא לא של אפליה אלא של זלזול ביכולת. כנראה שיש עניין תרבותי ומנטלי באזורים הרחוקים, ובאמת לשחורים אין אופק ואין שאיפות. בניגוד לערים ששם רואים שחורים מצליחים יותר- גם בסוג העבודה, גם בצורת המגורים, פה או שהם חיים באזור שלהם- בדרך כלל נקי ומסודר, אבל מאד מזכיר מחנות פליטים ולא מקום קבע, או שיש להם צריפונים בחצר של הלבנים. הרבה מהם לא מדברים אנגלית אז גם קשה לתקשר איתם, אבל כולם מדברים אפריקנס- גם לבנים לפעמים מתקשים עם האנגלית… ונחזור לקוס- הוא עשה לנו סיבוב בדיר שלו- בניגוד לעזים לבשר הוא דוקא לא מוציא למרעה. בשנתיים האחרונות יש בצורת ולא משיגים חציר וגרעינים כך שאין לו ברירה ולפעמים הוא כן מוציא אותן. הוא עושה כל מיני נסיונות- בית גידול לנבטים, גידול עשב שמתאים למרעה, אבל מתלונן שקשה להשיג אפילו זרעים בשביל זה. כרגע חולב 120 עזים אחרי שהקטין ב 50% את העדר בגלל בעיית המזון, ובמחלבה עובדות 3 שחורות. עד לפני 13 שנים היתה לו גבנית, אבל היא עזבה והשאירה הוראות מדוייקות לבנות האלו והן ממשיכות כמו שהיא לימדה אותן. הצצה במחלבה- נקי ומסודר, הכל נרשם ומסומן, מחמצות כמו שאנחנו משתמשים- אותו יצרן- עובדים כל יום עם 300 ליטר. הם עושים 2 גבינות קשות, פטה וחלומי, וכמה גבינות רכות שאנחנו לא מכירים. בגלל המרחק מהשווקים כל התוצרת- גם הטרייה- נמכרת ארוזה בואקום. שאלנו אם הוא רוצה שנמצא לו גבן שילמד את הבנות לעשות עוד סוג של גבינה- הוא אומר שייקח חודשים ללמד את הבנות לעשות משהו חדש. הן לא מלומדות ולא מדברות אנגלית..  ישנו במלון, ואשתו של קוס סיפרה שעד לפני 4 שנים היה להם אורח קבוע כל שנה מישראל- יואש מיודפת. הוא היה בא בעונת הפריחה ואוסף פקעות לייבא לארץ. הם מתגעגעים אליו. מישהו מכיר?  בבוקר מתכוננים ליום נסיעה- יש לנו 400 קמ' וגם כשיש כביש הוא לא תמיד משהו… קליטת סלולר? מקרית בהחלט..

אחר הצהריים כבר רואים עיר מרחוק, ובצד הדרך יש מקום ענק עם ערימות של ארגזי עץ וערימות אחרות עטופות בבד לבן שעשן עולה מהן, ומשטחים גדולים על האדמה בשני צבעים. גדי מודיע שלא עוברים מקום מוזר בלי לבדוק מה זה. נכנסים דרך שער עם גדר גבוהה מחושמלת, ומגלים מקום שבו עושים צימוקים! 2 דקות וכבר מגיע אלינו טנדר ואיש חביב, לבן כמובן, כי השחורים שעובדים שם לא ממש מתעניינים מי נכנס, ותוך 5 שניות הוא "מכריח" אותנו לבא איתו ולראות הכל. הוא מספר שהוא מעבד בין 3000-4000 טון ענבים בעונה, באזור מייצרים 50% מהתוצרת סוג א של דרום אפריקה לטענתו. הענבים משוטחים במדפי עץ בערימות, סוגרים אותם בבד ומדליקים סולפור כדי לפוצץ את הקליפה (זג בעברית) במשך 8 שעות ואחר כך משאירים בשמש לשבועיים. אלה יהיו צימוקים לבנים. ענבים באיכות פחות טובה או באשכולות גדולים מדי פורסים על האדמה ונותנים להתייבש בלי שום חומר והם יהפכו לצימוקים שחורים. טעמנו. מתוק להחריד.

6/2

נוסעים למפלים הגדולים ביותר בדרום אפריקה, AUGRABIES או באפריקנס- אוחרביס. אחר הצהריים עדיין חם כמו אצלינו בקייץ, מנצלים את הזמן לעשות כביסה ולנוח, וכשמתחיל להתקרר יוצאים לסיבוב רגלי למפלים. בגלל מיעוט הגשמים בשנים האחרונות המפל יחסית קטן, אבל מרחוק כבר שומעים את הרעש המדהים של מיים נופלים. זה משהו שאי אפשר לצלם- באמצע המדבר קניון שבתוכו עובר הנהר. ניסינו, אבל זה לא זה… הנהר אורנג' מתחיל די במזרח המדינה, בלסוטו, וזורם לכל רוחב דרום אפריקה, הוא הגבול הטבעי עם נמיביה מצפונו, ובסוף נשפך לאוקיאנוס האטלנטי. אולי עוד נפגוש אותו בהמשך. לילה בפארק, מחר נגיע לעיר UPINGTON, וממנה- לנמיביה!

 

 

קמנו בנוהל הרגיל כשהגוף כבר נרקב משינה – 7:30 והתחלנו את היום בנסיעה קצרה למלון ג'ורג' בעיר, מלון שלפי ההסבר שקבלנו משם יוצאים סיורים לכפרי הזולו. מלון כמו שמדמיינים מהתקופה הקולוניאלית רק בלוי ובלי זוהר התקופה. פקידת הקבלה אמרה לנו שהיא תקרא למדריך שעושה את הסיור ובינתיים נשב ונחכה. המזל שלנו ששאלנו אותה כמה זמן זה עשוי לקחת, ולאחר שהיא אמרה לנו שייקח שעה שעה וחצי הבנו שיש לנו זמן להיכנס לחדר אוכל להרביץ ארוחת בוקר. המדריך לא הצליח להגיע… קבלנו קצת הדרכה מבעל בית המלון איפה אפשר לבלות בסביבה עד מחר בבוקר כשיגיע המדריך. נסענו למוזיאון המקומי- המבצר. סיור מודרך בתוך המוזיאון- מעניין ביותר. היסטוריה של הזולו שהיו אוסף שבטים עד שהמלך שאקה איחד אותם לעם גדול. הלבנים הראשונים שהגיעו לאזור היו כנראה כמרים נורבגיים, אחד מהם בנה כסא גלגלים לצ'יף מקומי שהיה קצת נכה, ובתמורה הורשה להפיץ את הנצרות באזור. עד היום יש מיסיונים וכנסיות נורבגיים בארץ הזולו. אחד מהאנגלים שסחרו עם הזולו הפך לצ'יף בעצמו, נשא כ 40 נשים מקומיות, אבל בזמן המרד עבר בחזרה לצד האנגלי. הצאצאים שלו חיים באזור החוף צפונית לדרבן. המלחמות בין האנגלים לבורים (צאצאי ההולנדים שחיו באזור) היו בעיקר על שטחים אבל בהמשך הזהב שנמצא ביוהנסבורג ומכרות היהלומים היו עיקר המחלוקת. שבטי הזולו עזרו לאלה וגם לאלה- תלוי מה הבטיחו להם, וכנראה ששני הצדדים רימו אותם במידה שווה.. המלך שאקה ארגן את הזולו לעם אחד עם צבא חזק יחסית- מה שהספיק לקרב מוצלח נגד הבריטים שניסו לכפות עליהם מסים. בשלב זה הבריטים הביאו תגבורת רצינית וחיסלו את הרצון שלהם למרוד. המלך שאקה הוגלה לקייפ טאון, השבטים התחילו להלחם ביניהם ואז הבריטים שחששו מבלגן החזירו אותו. זמן לא רב אחר כך כבר התחילו עם חוקי האפרטהייד. במוזיאון יש גם מבנה עם אומנות מקומית- עבודות חרוזים, כדי חומר, גילוף בעץ וקליעה. האוסף יפה ומרשים, המוזיאון הזה בעצם משמש כמרכז לעידוד העבודות המסורתיות של שבט הזולו. מהמבצר נסענו לסיבוב ביער ובעיר, ובערב למסעדה מחוץ לעיר. בבוקר יוצאים עם ג'ו המדריך המקומי לסיור. ההתחלה בעיר- הולכים בין אוסף של חנויות אפריקאיות אמיתיות ל"פאב". את הבירה מכינים בכפר ובפאב רק מוכרים בקנקני פלסטיק מליטר עד 2 ליטר. חדר קטן וחשוך עם ספסלים, בעיקר גברים, המוכר עומד בחדר סמוך מאחורי סורגים. הבירה עולה גרושים גם במושגים מקומיים, חמוצה ואנחנו לא היינו קוראים לזה בירה.. בגלל שמייצרים בכפרים- מה שיוצא יוצא, אי אפשר לדעת איזה אחוז אלכוהול יש, וככל שפחות טרי יש יותר.

משם המשכנו למרכז מסחרי שמזכיר את הוורסיה הישנה של המרכז המסחרי של קריית מלאכי אם הייתה כזו. כל כמה מטר דלת קטנה שדרכה נכנסים, מי שחייב, לחנות או נותן שרות כלשהוא. אנחנו חיפשנו את האיש שמוכר את התרופות המסורתיות. שוב חנות קטנה וחשוכה וכמה אנשים מחכים בתור לקבל סוג זה או אחר של עלה, קליפה, שורש או פרי של צמח או עץ. סך הכל מאות סוגים של תרופות. משם נוסעים לכפר של ג'ו. לא פלא שאתמול הוא לא הצליח להגיע.. אין תחבורה מאד מסודרת. הלכנו אליו הביתה להשאיר את המכונית – כמו תמיד הבית בנוי מכמה מבנים, אחד חדרי שינה, אחד הסלון והמטבח, אחד חדר הרוחות וכמובן שרותים בול קליעה רחוק בסוף השטח. לכל משפחה יש חלקה קטנה של כמה דונם לחקלאות, מגדלים בעיקר קנה סוכר וגם קצת תירס וכרוב. לרובם יש כמה תרנגולות, וכמובן קצת עזים וכבשים. פה ושם גם כמה פרות. ג'ו טוען שהעזים משמשות למאכל רק במקרה שהרוחות של המשפחה לא מרוצות ממשהו ודורשות לשחוט עז. לפעמים הן דורשות תרנגולת ואז המשפחה המצומצמת אוכלת. במקרה של עז- מזמינים גם את השכנים. אם זו פרה- כל הכפר מוזמן! לפי כמות העזים שמסתובבות קשה לנו להאמין שזה רק לצרכי פולחן. אולי זה נחשב נחות יותר ולכן הוא לא רצה להגיד שעזים הן חלק מהתפריט? יצאנו איתו לסיבוב בכפר. מדובר על כ 2000 איש, והחלקות מפוזרות על כמה גבעות ירוקות כך שבעצם כל מקום שאתה מסתכל מסביב אתה רואה בקתות ושדות ירוקים. בחלקה אחת גרו שני אחים נשואים, חוץ מבית הרוחות היו שם עוד 5-6 בתים (כל בית זה בערך 30 מר'). מסתבר שהאח הצעיר החליט להביא אשה שניה, אז האח הגדול עבר דירה. זה עדיין לא מספיק כי כל אשה צריכה שיהיה לה המטבח שלה ובית המגורים שלה. חוץ מזה- בית לבנים ובית לבנות. מערכת משפחתית מורכבת אך מאד מסודרת..  בכפר הזה הנשים בעיקר עושות עבודות חרוזים- אבל לעומת מה שראינו במוזיאון- זה לא רמה.. מתאים לתיירים פותים. אכלנו ארוחת צהריים שאמא של ג'ו הכינה- מין קוסקוס שעשוי מתירס ושעועית ברוטב. פשוט וטעים.

בחזרה לחדר שלנו, שגם הוא בקתה עגולה עם גג קש- אבל לפחות השרותים בפנים.. בדרך דרומה, לחוף הפראי. WILD COAST זו רצועת החוף המזרחית והיא נקראת ככה כי החופים ללא פיתוח, מפרצים קטנים וגבעות ירוקות שיורדות אליהם. אנחנו בדרך לכפר BULUNGULA. יש שם גסט האוס לתרמילאים שהוקם כפרוייקט של הכפר. מנהלים אותו 4 צעירים מקומיים, החדרים בנויים כמו בכפר- מבנה עגול, גג קש, רצפה לפי גדי מחרא של סוסים. השרותים הביולוגים במבנה נפרד. נקי, צבעוני ובכלל לא מסריח. מקלחות גייזר במבנה נוסף. אין כניסה לרכב, צריך להביא את הציוד ברגל. יש מבנה גדול משותף שבו אפשר לשבת, להכין ארוחה ולהטעין מכשירים. בימי שמש כמובן כי החשמל סולרי… ביציאה למרפסת- 30 מטר ואתה על חוף האוקיינוס ההודי. מרשים ביותר. חלק מבני הכפר מועסק במקום- נקיון, בישול- לא כולם דוברים אנגלית אבל מאד נעימים. אלה שלא עובדים שם באים, בעיקר בערב, סתם לשבת עם התיירים. פה ושם יש מישהו קולני מדי או קצת שתוי, אבל בגדול לא מפריע. בין דפי המידע הרבים יש דף הסבר יפה WHO IS ALON. אלון הוא נער מתבגר מקומי- אוטיסט- שמבלה במקום הרבה ובעיקר מתרוצץ יחף ומשמיע קולות כשהוא עטוף בשמיכה עבה.  פגשנו מטיילים צעירים מאד- מהעולם וגם דרום אפריקאים, וגם הרבה מטיילים מבוגרים מאיתנו. מעניין מאד היה איש מבוגר- פנסיונר- שלקח על עצמו משימה לעזור לאנשי הכפרים לפתח חקלאות יעילה בשיטות פרמקלצ'ר והוא מתכנן לבנות מרכז גדול שגם ילמד וגם יתן תעסוקה לאנשים. יומיים בכפר הזה וזזים הלאה- מזג האויר אפילו לא מאפשר להכנס לים- אפור וגשום אבל לפחות לא קר!

דרומה לאורך החוף, שדות אינסופיים של קנה סוכר (שונה ממה שהכרנו ולכן לא זיהינו..) התחלפו ביערות אינסופיים של עץ מחטני ישר וגבוה שמשמש, איך לא, לתעשיית עץ. מאחר וחופשת חג המולד נגמרת עכשו- שנת הלימודים מתחילה. בוקר וצהריים שיירות של ילדים בתלבושת אחידה צועדים לבית הספר, לפעמים קילומטרים רבים. לכל בית ספר צבעים משלו אבל כולם ללא יוצא מן הכלל מסודרים נקיים ומאד ממלכתיים. הכבישים, אפילו הראשיים, לא רחבים מדי- לפעמים אפילו אין שוליים- הרבה פעמים שני נתיבים וזהו, אבל התנועה בהתאם- לא רבה. אומרים לנו שהמשטרה מאד מקפידה על מהירות, אבל בכל כביש- דרך עפר או כביש מהיר- אפשר לראות אנשים יושבים מאחור בטנדר פתוח, ילד יושב על מבוגר במושב הקדמי, מכונית שיוצאים ממנה כפול אנשים ממה שיש מקום. עולם שלישי. החוף הפראי התחלף בחופים מתויירים יותר, נופים רגועים ויפים, עצרנו בבנג'י הגבוה בעולם כדי לצלם- אין סיכוי שמי מאיתנו יעשה את זה…

מזג האויר עדיין קצת אפור וגשום, נכנסנו לישון בבית חווה על הדרך.  פעם היתה פה רפת חלב, היום יש 10 פרות שנחלבות ידנית כדי שיהיה חלב בבית, מתעסקים גם בעץ- גידול לתעשיה, ובעיקר- תיירות… בקתות לזוגות ומשפחות, חדרי דורם (6-8 אנשים בחדר, מטבח ושרותים משותפים). מסתבר שהתהליך הזה לא פוסח על אף אחד בעולם המודרני- חקלאות קטנה יוצאת מהמשחק והופכת לקישוט בשביל התיירים. עדיין בדרך דרומה. הנסיעות ארוכות ואנחנו משתדלים להתחיל את היום מוקדם ולהגיע בשעות הצהריים המאוחרות לנקודה שבה אפשר לפרוק את המכונית, לנוח, לטייל- או לצאת לריצה-, לאכול ארוחת ערב. האוכל כל כך זול שכמעט תמיד אנחנו יושבים במסעדה. יש "מסעדות" אבל יוצא לנו גם לשבת במסעדות ממש- האוכל לרב טעים, מוגש יפה, והכל ברבע מחיר מבארץ. גם היין… הלילה ישנים בפורט אליזבט, ומחר- "לצוד" פילים! ADDO ELEPHANT NATIOBK PARK. פארק שהתחיל עם 2000 דונם ו 20 פילים, היום משתרע על למעלה ממאתיים אלף דונם, יש בו קרוב ל 600 פילים ועוד המון חיות אחרות, כולל הגדולות. 5 הסוגים של החיות הגדולות הם- אריה, פיל, קרנף, היפופוטם ובופאלו. כמעט כל פארק מתהדר בזה שחמש הגדולים אצלו, אבל אף חיה לא עומדת בתור בכניסה. אפילו פיל נעלם בקלות בתוך סבך שיחים לא גבוה במיוחד… לקח לנו קצת זמן, אבל כנראה שהבנו את העקרון המנחה בביקור בפארקים האלו. קנינו כרטיס מנוי שנתי- מאד יקר אבל בשביל כמה חודשים זה שווה כי הוא מכסה גם את נמיביה ובוטסואנה- אבל מקומות לינה נשארו רק בקמפינג. הלילה ישנים על הגג של המכונית!  יצאנו לסבוב ראשון בשבילי הפארק- אסור לצאת מהמכונית, אסור לרדת מהשבילים, אסור להתלות על החלון כדי לצלם- מעניין כמה אנשים נטרפו או סתם הותקפו על ידי חיות. צהריים, קצת חם ורב החיות מתחבאות, אבל נעשה סבוב נוסף לקראת ערב.

סבוב הערב הניב עוד כמה סוגים של אנטילופות, המון זברות וכמה חיות קטנות, ופיל אחד שראינו מרחוק נכנס בין השיחים ונעלם. גדי נחוש בדעתו לפגוש פילים, ולכן אנחנו חוזרים למחנה, מתארגנים על סנדויצ'ים לארוחת ערב ושינה מוקדמת. אזורי הלינה מגודרים בתוך הפארק, והשער הראשי נפתח בחמש וחצי בבוקר. מתקפלים בשקט כדי לא להפריע לשכנים, מיים חמים בטרמוס ויוצאים.  כבר בתחילת הסבוב- אורחי הכבוד. אריה ולביאה הולכים על הכביש לכוון בריכת המיים. יש בפארק כמה בריכות מיים ואנחנו בוחרים לאיזו להגיע כדי לנסות ולראות את החיות שבאות לשתות בבוקר. בבריכה הבאה- סוף סוף- פילים! כמו האריות לפניהם- הגודל פשוט מדהים. זה לא שלא ראינו חיות לפני כן- הספארי ברמת גן מספק יופי של תצוגה. ובכל זאת ההרגשה שפה זה אמיתי, קצת אחרת. בסוד נספר לכם שעל כל חיה גדולה כזו אפשר לראות קולר- כנראה מכשיר איתור- אבל למי אכפת…

10 בבוקר, באנו על סיפוקנו, עוזבים את אדו. הכוון- KNISNA על החוף הדרומי. בדרך נכנסו לחפש קפה לכפר ממש על החוף- חצי מהבתים הם מקומות ללינה- נראה מפואר למדי, בין הבתים יש שבילי מדרגות- ירדנו באחד מהם- והאוקינוס לרגלינו! מזג האויר עדיין מעונן אבל הנוף מדהים! ישנים ב STORMS RIVER, מחר נגיע ליעד. KNISNA. עיירת חוף מקסימה, חנויות תיירים, בתי קפה ומסעדות חמודות על המיים, חנות סירות מול הגסט האוס שלנו שגם משכירה אופנועים לטיילים. החלטנו שננסה את זה בהמשך כדי לתרגל קצת.. במקום שלנו הודיעו שבחמש בערב מדליקים את האש בגריל- BRAAI הם קוראים לזה, אז קנינו קצת בשר. נשארים פה שני לילות כך שיש לנו זמן לעשות כביסה, לשוטט בנחת וקצת לעבוד על המחשב לפני שממשיכים הלאה.. היעד- RIVERSDALE, משם נצא לסבוב בקארו הקטן- KLEIN KAROO.

 

איך שמצאנו את המקום הבא ללינה הבחור- מאט- שהיתה לו פעם חברה ישראלית- סיפר לנו על חוות יענים שיש בה שני ג'ירפים קטנים שמאכילים אותם בשעות קבועות. נוסעים לראות. היענים פה הם שריד לגידול, עיקר העבודה הוא טיפול בשמורה ותיירות. שני הגורים, בערך בני שנה, נמצאו בנפרד והם מטפלים בהם כדי להחזיר אותם לטבע כשיהיו בוגרים. אלו זכר ונקבה שהעדר לא יקבל אותם בחזרה ולכן הם ימצאו להם טריטוריה משלהם ויתחילו עדר משל עצמם. הם כבר לא צריכים חלב אבל בשביל התיירים עדיין מפנקים אותם קצת.. הידעתם שהריון של ג'ירף נמשך 22 חודשים?  בערב יצאנו למסעדה שגם היא חלק משמורה, יושבת על אגם שיש בו היפופוטמים. אותם לא הצלחנו לראות אבל בדרך חזרה לא הפסיק לרדת גשם וכל הנסיעה קיפצו לפנינו צפרדעים קטנות על הכביש. איפה הן מתחבאות כשאין גשם? לקחנו איתנו 3 אורחים אחרים מהגסטהאוס שלנו שלא רצו לנהוג כדי שיוכלו לשתות. חברה הולנדיים שיצאו לטיול של כמה שבועות. הם אומרים שהם יכולים להבין קצת אפריקנס אם מדברים לאט, כנראה כמו שדוברי ספרדית יכולים להבין פורטוגזית.

בדרך עוצרים בחווה לגידול יענים. יש סיור כל שעה אז אנחנו מצטרפים. היען מטילה ביצה כל 3 ימים, והזכר (ניוצות שחורות) דוגר בלילה כשהנקבה (נוצות אפורות) דוגרת ביום. 42 יום עד הבקיעה ו 14 חודשים עד הבגרות. רק אז הם מקבלים את צבע הנוצות לפי מין, זה גם הגיל שבו הם נמכרים לבשר. מאד פופולרי- בכל מסעדה יש מנה של יען מסוג כל שהוא. כששמים ליעם שק על הראש היא עושה מה שמכוונים אותה- עומדת, הולכת לאט. כשמישהו עולה עליה ומוציא את השק- היא מתחילה לרוץ כמו משוגעת. יען יכולה לרוץ כמה קילומטר במהירות של 90 קמש ומסוגלת להרוג בן אדם בבעיטה. חיה טפשה ומסוכנת… אבל חמודה.

הקארו הקטן, הוא סמי מדבר, שבינו לבין הקארו הגדול מפריד רכס הרים מרשים. אנחנו נוסעים בכביש שחוצה את הרכס הזה- כמה שעות נסיעה בכביש עפר שסלול על טרסה שנבנתה באבן. 70 קילומטר, נופים יפים, בבונים שחוצים את הכביש, עד לעיירה ויקטוריאנית מטופחת שנקראת PRINCE ALBERT. משם חוזרים קצת אחורה ונכנסים לשביל  4*4. שעתיים נסיעה 40 קילומטר. הגענו למקום שפעם היה כפר, כל הבתים משופצים ומשוחזרים, בהתחלה יש בית חווה קטן שמתפקד כמרכז ומסעדה והמשפחה- כמובן- מתפעלת עסק תיירותי כשהבתים הם בתי ארוח. חשמל סולארי, מיים מהמעיין, רק לזכור לסגור את החלונות כי במשך היום הבבונים יכולים להכנס לבתים…

31/12/2015. נחתנו בצהריים, מכונית שכורה קטנה כבר חיכתה לנו (ההגה לא היה במקום הנכון), נסיעה למלון מחוץ לעיר, בו נמצאת מסעדת קרניבור- מסעדת בשר ידועה שבה החלטנו לסעוד את הארוחה האחרונה של 2015. המלון הוא בעצם אתר נופש עם המון בקתות וסביבן כל מה שצריך באתר כזה. ממוקם ליד CRADEL OF HUMANITY לשם נגיע בסוף הסיבוב שלנו. למחרת- לגסט האוס שהוזמן מראש לשלושה לילות בשכונת מלוויל. שכונה חביבה וידידותית, כל החצרות עם גדרות גבוהות, מעט מהן עם דוקרנים, השאר עם גדר חשמלית.. כל כמה רחובות עמדת שמירה והשומרים- כולם שחורים- מסתובבים ברחוב או מתנמנמים בצל. מישהו רוצה להתבכיין על הבטחון האישי בישראל? במשך השבוע טיילנו קצת בעיר, כמו כל תייר עשינו טיול מודרך בעיר- וגם בסווטו. (SOUTH EAST TOWNSHIP)  סווטו עיר עם כמה מליוני תושבים. מפחיד מרחוק ורחוק ממפחיד! ביקרנו במוזיאון האפרטהייד- מרשים אך משאיר יותר שאלות אחרי הבקור..

ככלל- כולם שקטים מאד, מנומסים, מברכים אחד את השני ברחוב בחיוך, כולל מנקי הרחובות ומקבצי הנדבות בצמתים. אחרי סופ'ש שכולם בחופשת סוף שנה, בחלק מהמסעדות חסרות מנות כי החופשה התחילה כבר בכריסטמס, אף אחד לא עונה לטלפון אז אי אפשר לחפש מכונית, יום ב' סוף סוף מתחילים! ראינו מכונית אחת, אחרי שהודענו לבעלים שאנחנו לא מתכוונים לקנות אותה- קיבלנו הזמנה לישון אצלם בסוף הטיול..  דיברנו עם שניים נוספים שקצת פחות התאימו לנו, ואחד שממש התאים לנו לא חזר מהחופשה עד עצם היום הזה… יום רביעי קיבלנו החלטה שגדי לא לגמרי שלם איתה- אבל לאה מאד כן- שוכרים רכב שטח מצוייד. זה רכב שחשבו בו על הכל- כל הציוד, לכל מצב וכל מזג אויר. חמישי בבוקר- מעמיסים ויוצאים לדרך! לאה נוהגת, לראשונה בצד שמאל של הכביש, עד שדה התעופה שם מחזירים את הרכב הקטן. עבר בשלום… היעד הראשון- DRAKENSBERG. נשמע נורא אבל ההמלצות נהדרות. בדרך- שדות אין סופיים, ממגורות תבואה עצומות, ועיירות כמו בעולם השלישי. יום ו', 8/1/16. עולים לשמורה, לחלק שנקרא GIANT'S CASTLE. הכניסה עוברת דרך אזור כפרי- עיירות שחורים בחלקן מסודרות ונקיות ובנויות יפה, וחלקן סתם בלגן. כבר בהליכה מהחניה למשרד קלטנו משפחת בבונים, לא היה בתכנון כל כך מהר!  המקום יפה מאד- הטענה היא שהנוף נתן את ההשראה לטולקין כשכתב את שר הטבעות, אבל הראות חלקית ומטפטף כל הזמן. הסתפקנו בהליכה קצרה למערות. מזג האויר הזה צפוי להמשיך גם ביומיים הקרובים ולכן החלטנו לרדת לכוון דרבן ורק כשישתפר להמשיך.

שבת. דרבן. דאון-טאון. אלנבי- רק בשחור. בערב מסעדה טובה מומלצת, ממש ליד החדר שלנו. גשם שוטף כל הלילה. יום ראשון. בחיפוש אחר שווקים מעניינים. השוק הראשון ליד הים- לא רק שלא מעניין, גם התקפל כי התחיל לרדת גשם. בקפה ששתינו עד שהשוק נפתח, דיברנו עם המלצרית- לא אפריקאית בעליל. נוצריה שסיפרה שהכנסיה שלה מארגנת טיולים לארץ הקודש והיא מאד רוצה לנסוע. השוק השני- מקום קטן באזור תעשיה, דוכני אוכל ותוצרת עצמית, מקומות ישיבה לכולם ביחד, מכונית קפה. חמוד ביותר. ליד השוק- עוד מבנה עם רהיטים וחפצים יפים. משם לשוק השלישי. בין העצים, דוכנים, אוכל ובמה עם זמר. לא מעניין. לשוק האחרון- במקום ששימש כאורוות סוסים ליד איצטדיון מרוצים, מצאנו דברים נחמדים ואוכל הודי חריף לצהריים. (מזל שבבית העובדות הנפאליות הרגילו אותנו…)

ממשיכים לנקודה הבאה- ESHOWE- כפרי הזולו. אחר הצהריים יצאנו לאימון כושר נוסף- כן, הבטטות החליטו לצאת מהכורסא, בין שדות מקסימים ואין סופיים של משהו בלתי מזוהה עם כפרים קטנים וחמודים.

 

זהו

יום שישי 18/12 עוד פחות משבועיים יוצאים לדרך

נפרדים מחברים , משפחה , שיחות אישיות עם כל הילדים, הסברים מה נמצא איפה מתי ומה עושים עם זה

מאות מקרים ותגובות עם אביתר ואביגל שיחליפו אותנו בחווה וארגז שמתחיל להתמלא בציוד לטיול

הפעם הרחקנו לכת והזמנו מלון ללילה הראשון – נחיתה רכה, לא יודע כמה בתי מלון נזכה לראות בהמשך

בערך 15000 קמ ארבע חודשים

זהו