פותחים את היום בסוג של ארוחת בוקר בנמל- אנחנו עם צור ואורנה, מנסים להבין איך ממשיכים מכאן. מעבורת שלוקחת גם רכבים גדולים יש רק ביום שלישי. מה עושים פה חמישה ימים?? מחליטים לא להחליט אלא לנסות לקבל עוד מידע. אורנה בקשר עם סוכנת שיושבת במנאוס, גדי ואני מתכתבים עם שניים אחרים בווטסאפ, קשה לקבל את כל המידע בפעם אחת, ובשעה 11 כבר אין תגובה עד שיחזרו מהפסקת הצהרים שלהם. אנחנו מתפצלים- צריך להחליף כסף, ואנחנו הולכים למשרד שמוכר כרטיסים להפלגה. כמובן שאין לו את כל התשובות- נמשיך להתכתב גם איתו. אנחנו לוקחים אובר לנמל של הדייגים. המרחקים בבלם לא גדולים, ובמצב נורמלי היינו הולכים ברגל, אבל עומס החם נוראי- הרגשה שיושב עליך בלוק וכל הזמן דביק לך. הנמל מתגלה כמתחם אוכל עצום, עשרות רבות של דוכנים, בכולם אותם דגים, והכל בחוץ. נורא. ליד המתחם יש עוד שוק גדול- בגדים, כלים, מזכרות. לא מעניין. אבל- בהמשך נמצא מתחם משופץ שהיה פעם אחד ממבני הנמל והיום מכיל חנויות ומסעדות, ובעיקר- ממוזג! תענוג. שנשאר לסיאסטה על הספסלים? כל כך לא נעים בחוץ ואנחנו מוותרים על עוד טיול לתיאטרון ולקתדרלה. סליחה בלם- העיר כנראה שווה טיול, אבל אי אפשר לעמוד בזה… מנוחה מול המאוורר בדירה, מקלחת, העיקר להצליח לנשום, ואפשר לצאת שוב. שני ערבים ברצף לאכול טוב ובחברה טובה ומעניינת- מה עשינו שנפל עלינו כל הטוב הזה?? מחליטים שבבוקר אנחנו נטפל בקניית הכרטיסים כי השומנים נמצאים בקמפינג מחוץ לעיר, והם יטפלו בהצטיידות להפלגה. טפו-טפו, עד שלא יהיו כרטיסים ביד לא נפתח אופטימיות רבה מדי… הבוקר מתחיל קצת נעים יותר ואנחנו הולכים ברגל לנמל. דיון קצר עם המנהל של אנטוניו שאיתו התכתבנו, וזהו. יש כרטיסים! מחר- שבת-התגלתה מעבורת שלוקחת גם רכבים ויש חדרים פנויים, מנסים להתמקח קצת על המחיר ומקבלים את החדרים בהנחה. כל חדר עולה 1400 ריאל, הרכב 4000, כל אופנוע 600. זו הפלגה לסנטרם- אם רוצים עד מנאוס יש רק כמו שאמרו ביום שלישי. מצוין לנו- אמנם המחיר גבוה יחסית להפלגה מלאה, אבל התזמון הרבה יותר טוב ויאפשר לנו עצירה של יומיים באמצע לפני שנמשיך. בניגוד לנאמר, אי אפשר לשלם בדולרים. לא נורא- כנראה שהחלפנו יותר מדי למה שנצטרך עד סוף השהייה בברזיל. אנחנו מקבלים תלושים- אחד לכל חדר, אחד למכונית ואחד לכל אופנוע. הוא ממלא בכתב יד, וכותב משהו למעלה. אני חושבת שזה שם לצורך קבלת עמלה אבל גדי קולט משהו אחר. בסוף מבקשים הסבר- על כל אחד יש משפט שמהלל את אלוהים. סוג של בס"ד…

עכשו שבטוח שיוצאים מחר אפשר לחפש מלון נח יותר ללילה האחרון, להתמקם, לנוח כדי להרגע מהחם, ולצאת לעוד סיבוב. כל יציאה היא כמו מכת חם חדשה, למרות שכשהולכים בצל ויש טיפה רוח מזג האויר נסבל.. אנחנו מטיילים לקתדרלה- מאד יפה- וקרובה למלון. את אחר הצהריים ננצל לסידור מחדש של הארגזים שהתבלגנו לנו, ונלך לחפש ראצ'טים ויין להפלגה- לאו דווקא בסדר זה…

שוב ארוחת ערב טובה בחברה טובה, השהיה בבלם הספיקה בדיוק, צריכים להתייצב בנמל בשמונה בבוקר, קובעים להפגש במקום בשמונה וחצי- ההפלגה יוצאת רק בצהריים, לא נורא אם נגיע מאוחר.. הפוסאדה שמצאנו ללילה האחרון כמעט מושלמת- המזגן נהדר, המקלחת טובה, הכניסה לחניה נוחה יחסית. יש בעיר בעיית ניקוז קשה- ראינו בפרץ הגשם כשהגענו- ולכן בין הכביש למדרכה יש בכל מקום תעלה עמוקה. מאד! הכניסות לחניות עשויות ממעין רשת ברזל, לרב עקומה ביותר, וגם אם האופנוע מסתדר עם זה בקלות- אני עדיין מודאגת. הכל עובר בשלום, שבת בבוקר אנחנו בדרכנו לנמל. ההפלגה יוצאת ממזח שמחובר למחסן ענק, לא ממש נמל- יותר אזור העמסה כשלכל מחסן יש יציאה למזח משלו. המעבורת כבר די עמוסה כשאנחנו מגיעים, את האופנועים מעלים בסוף כך שאנחנו יכולים לקחת את הציוד לחדר ולהשאיר אותם לצוות. יציאה אחרונה לחפש משהו קטן לאכול וסיגריות- החנות משוריינת והרחוב די מסריח, אבל מבט לרחובות שנכנסים פנימה מגלה לנו שיש פה שכונה רגילה וחיים רגילים. אסור לדמיין סתם!

חוקרים את הבית שלנו לימים הקרובים- מקומת ההעמסה עולים לאולם גדול, אנשים ממקמים את הציוד שלהם ותולים ערסלים על ווים שמותקנים בתקרה. זו האופציה שוויתרנו עליה מראש..

קומה מעל- עוד אולם לערסלים, חדר אוכל לא גדול, ושורת חדרים למי שהשקיע יותר. בקומה הבאה מזנון קטן, מרפסת עם שולחנות ומוזיקה בקולי קולות. מאחור- הכניסה (עם סוג של שער) לחדרים המשובחים, שאחד מהם שלנו. לכל שני חדרים יש מרפסת עם דשא סינתטי, שולחן וכסאות נוחים. בתוך החדר מקלחת, מזגן מעולה ומקרר קטן. מזל שאלו החדרים היחידים שנשארו! יש על הסיפון קצת צל, רוח טובה, ואפשר לקנות ווייפיי להפלגה. סתם הפחידו אותנו. 12 וחצי, היציאה מתעכבת ומישהו מהצוות עובר עם פעמון. יש ארוחת צהריים. מספיקה לנו מנה אחת- גם אותה לא מצליחים לגמור. צור מגיע עם בירות- הולך להיות נהדר! המעבורת יוצאת לדרך, גדי נחרד לגלות שבסיפון התחתון לא סוגרים את הפתחים בצדדים וגם כבש העליה לא מורם. אני מניחה שהם יודעים מה הם עושים וכנראה שום אופנוע לא ייפול לנהר היום.. השמש מתחילה לרדת- מקלחת טובה (אין מים חמים..- לפי הצבע הם מגיעים ישר מהנהר) ובגדים נקיים ואפשר לשבת בנחת, קפה טוב, בריזה- כיף. המזנון והמרפסת שלו לא מתמלאים באנשים, מה שמאד מפתיע אותנו- למה כולם נשארים על הערסלים הצפופים? כשמחשיך פותחים בקבוק יין, מכינים כריכים, מסתכלים על הכוכבים בשמיים הנקיים. על הגדה מופיעים אורות של בתים שנראה שאנחנו שטים די קרוב אליהם, במרחק רואים ברקים כל כמה דקות, אבל אצלנו מזג האויר מצוין.

קמים בבוקר אחרי שינה טובה ונוחה, אני פותחת את הדלת ומזעיקה את גדי- כל כך מופלא! אנחנו בנתיב צר, והגדות על יושביהן כל כך קרובות וזה כל כך יפה, אפילו לא התרחצנו ואנחנו נשאבים לנוף ואי אפשר להתנתק. לפני שיצאנו גדי אמר שהנהר כל כך רחב שלא נראה את גדותיו בכלל, וזו הפתעה נהדרת. כמעט 3 שעות עד שמתחילים להרגיש רעב ויושבים לארוחת בוקר. גם מזג האויר נח ויש רוח נעימה, ואנחנו כל הזמן קופצים לראות עוד משהו, לצלם, לנסות להבין מה אנחנו רואים. יש סירות שדוחפות דוברות ענקיות, יש סירת אמבולנס, סירות שמשמשות כמונית, והמון סירות קטנות. אם יש ילדים שמתפעלים את הסירה- זה איסוף דואר- זורקים להם חבילות מנוילנות מהמעבורת והם חותרים ואוספים. אם מבוגר וילד- מתקרבים אלינו עם מנוע, נקשרים למעבורת ועולים עליה עם כמה שקיות שהם מוכרים לנוסעים- אסאי, סרטנים, ומי יודע מה עוד. סירות שאוספות סחורה נצמדות, לוקחות וממשיכות הלאה. בלילה כנראה עצרנו במקום גדול כי בבוקר אנחנו רואים שכמעט כל האופנועים שהיו אינם, רק אחר הצהרים נגיע לעוד מקום כזה ושם מורידים נוסעים וסחורות, ומעלים נוסעים חדשים. רב הדרך הבתים הם בודדים בתוך הצמחיה, פה ושם קבוצת בתים, כנסיה, בית ספר, סופרמרקט ואפילו מנסרה. מעניין, מרתק ויפה כל כך!

התמונות הבאות הן מהמצלמה של אורנה שהיא משובחת, וגם העין שלה משובחת! היא אומרת שממילא אנחנו רואים אותו דבר אז מה זה משנה מי צילם…

היום השני פחות מלהיב- אנחנו מפליגים בנהר רחב שמימיו חומים, רואים את הגדות יותר במרחק, וחוץ מעיירות קטנות (שבחלקן עוצרים להורדת סחורות ואנשים) יש פחות דברים מעניינים לראות. עצירה אחת כזו מביאה איתה ענני יתושים ולראשונה בברזיל אנחנו מתמרחים נגדם. בעיירות מעניין לראות את החיים השלמים שיש- כבישים וכלי רכב, חנויות, מוסכים, בגדולה יותר יש בית חרושת לקרח, "מתנ"ס", ותחנת תדלוק צפה שבה גם אנחנו מתדלקים. אנחנו מגלים על הסיפון משפחה ארגנטינאית שגרה כבר 8 שנים פה, והם מספקים המון מידע מעניין. אחת הבנות שלהם נצמדת לאורנה ורוקמת לידנו כל היום. יום ארוך ורגוע.

הארוחות בחדר האוכל מוקדמות מאד- שש וחצי גדי וצור הולכים להביא את הארוחה החמה היומית שלנו, בקבוק יין לבן לצנן את האוירה, ודי מוקדם כולנו בורחים למזגן בלי יתושים… בשמונה אנחנו מציצים- היתושים התחלפו בפרפרים וגחליליות, פותחים עוד בקבוק ומזמינים את דריו ומגדלנה (הארגנטינאים לשעבר) לשיחה על החיים פה. יש לנו הרהורים על ההמשך, בטח יבשילו בימים הקרובים…

בוקר אחרון על הנהר, אחרי הפסקה ארוכה להורדת סחורות, אנחנו נכנסים סוף סוף לנמל של santarem. אין מקום ליד המזח, מורידים את הנוסעים דרך מעבורת לידנו, אנחנו מתבקשים לפנות את הממלכה שלנו ומגלים שנצטרך לחכות יותר משעתיים עד שיפרקו אותנו. יש כמה ספסלים בודדים לשבת עליהם, וחם. הצוות בינתיים פותח מנגל על הסיפון. כנראה שתפסתי איזה וירוס ואני מבלה בשרותים יותר מדי- זה לא מהאוכל כי גדי תקין לגמרי.. שתיים בצהריים, כמו שהבטיחו, מתקרבים לחוף וקוראים לנו להוריד את האופנועים. יורדים וממהרים לנמל- קודם כל מזגן, שנית- לאכול משהו- אנחנו מורעבים. דבר שלישי- צריך לקנות כרטיסים להמשך הדרך. אורנה וצור עדיין תקועים בירידה- הסתבכו שם עם משאית שלא מצליחה לרדת בזוויות. כשהם מגיעים עושים סקר קצר, קונים כרטיסים ואפשר להמשיך. מה יש לעשות בסנטרם? לנסוע לכפר לא רחוק שיושב על הנהר עם חוף חולי ואוירה נחמדה. alter do chau. נוסעים- שעה נסיעה קטן עלינו!