במנאוס אנחנו מתנהלים כתיירים- קצת סופגים אוירה ברחובות, ובתשע בבוקר אנחנו נפגשים עם המדריך שלנו בבית האופרה היפה.

הבנין נבנה במשך 7 שנים בסוף המאה ה 19- תור הזהב של העיר. בעצם- תור הגומי. העיר התחילה כישוב קטן לפני כמעט 500 שנים, וכשתעשית הגומי הטבעי התפתחה והיצוא שלו הביא מהגרים וכסף, הרבה כסף, החליטו בעיר שכבר מנתה כ 50 אלף איש, להביא אליה את התרבות האירופאית. מבני הציבור הגדולים שראינו בסיבוב אתמול כולם בסגנון צרפתי או איטלקי, הבתים בסגנון פורטוגלי, והחומרים ברובם הגיעו מאירופה- ברזל אנגלי, שיש איטלקי, משי צרפתי, אבני ריצוף מפורטוגל- רק העץ מקומי. הבנין עצמו מהודר מאד, חוץ מהכסאות באולם שהוחלפו פעמיים- כל השאר מקורי ושמור היטב. הקירות מחופים במשי, העמודים מצופים שיש, נברשות תלויות, רצפת העץ מבריקה, יש כמובן במה ענקית ומקום לתזמורת למטה. תאי צפייה לעשירים וחשובים יותר, יצירות אמנות באולם שאליו מתכנסים אחרי ההופעה למוזיקה וריקודים. בהחלט מקום שאפשר להתגאות בו. הסיפור הנחמד ביותר- ברחבה שמסביב לבנין השתמשו בלבנים מגומי כדי שהכרכרות שעוברות ברחוב לא ירעישו ויפריעו ליושבים בפנים. מנאוס ירדה מגדולתה בשנות ה 20 של המאה העשרים, אבל מלבד שנים בודדות שהבנין היה סגור הוא פעיל תמיד- היום זה גם מופעים ותאטרון, לאו דווקא אופרה, אבל יש גאווה גדולה בתעוד זמרי אופרה ומנצחים ידועים שהופיעו פה.

אחרי כמעט שעה של התפעלות אנחנו מחליפים מדריך ויוצאים לנמל. מאחר והחלטנו להתנהג כתיירים עשירים (וגם בגלל שאורנה צריכה קצב איטי ומותאם…) אנחנו בסירה פרטית, ומתכוונים לראות כל מה שיש לנהר להציע! מתחילים בשיט קצר אל הדולפינים. יש פה דולפיני נהר ורודים, והם רגילים להתקבץ בנקודות של התיירים- לא בגלל שהם חברותיים אלא בגלל שהם מקבלים דגים בלי להתאמץ… מלבישים אותנו במצופים ואנחנו יורדים למים השחורים. כל מה שזז קרוב לפני הנהר מקבל גוון זהבי קצת, שזה יפה בפני עצמו, וכשהמלווה שלנו מצליח לשכנע את הדגים האלה להתרומם כדי לקבל חתיכת דג, הם מתגלים ורודים ושמנמנים אבל מאד חמקניים. אני מתרגשת כמו ילד קטן, גדי כמובן לא, ואחרי אוסף צילומים ממשיכים לנקודה הבאה.

אנחנו במפגש בין הנהרות- ריו נגרו שמגיע מקולומביה ונראה כמו נהר של נפט, וריו סולימואס שמגיע מפרו ונראה כמו נהר חום של בוץ. הנהרות זורמים זה לצד זה לאורך 7 קילומטרים בלי להתערבב- יש הבדל של 2 מעלות ביניהם, ומהירות הזרימה שונה, אבל בשלב מסוים האמזונאס הופך לחום וככה זורם עד האוקיינוס האטלנטי. מרשים מאד.

מאחר ושעת ארוחת הצהרים מוקדמת, יושבים לאכול במסעדה צפה עם עוד עשרות מבקרים אחרים שחיסלו לנו את האננס הטעים, ואז יוצאים להליכה על גשר עץ מהמסעדה אל תוך הג'ונגל.  השביל בערך בגובה של 3 מטר מעל האדמה כי אנחנו בעונה היבשה. בקיץ, שהוא העונה הגשומה, המים יכולים לעבור את הגובה הזה ואז כל האזור הופך בעצם ליער מוצף גדול. אנחנו רואים עץ ענק שכריתתו נאסרה כדי להגן מפני הכחדה (המדריך אומר שבערך 30% מצמחיית האמזונאס נעלמה עם השנים, ובזכות חוקים קשוחים היום המצב טוב יותר אבל עדיין 10% נחשבים אבודים). עוד עץ מעניין שהפרי שלו מכיל משהו כמו צמר גפן וזה גם השימוש היחיד שלו- מילוי כריות… מגיעים לאזור מוצף שנראה קצת כמו ביצה- יש תנין גדול וישנוני למטה, המוני פרפרים וחרקים, ובריכה של חבצלות מים- בעונה הזו הן נראות פחות טוב וגם כמעט שאין פריחה, אבל זה יפה בכל זאת!

בחזרה לסירה שלנו, פנינו לשבט של ילידים. בדרך רואים איגואנה גדולה במקום שקשה להבין איך הגיעה אליו כי הכל מסביב מים, ולכפר אנחנו מגיעים כשקבוצה גדולה שהיתה לפנינו יוצאת ממנו. נראה שהשבט התעייף… עדיין השמאן וכמה מהנשים לבושים בבגדים "אופייניים"- הכביסה התלויה מלמדת שהם לא מסתובבים ככה ביום-יום, אבל למרבה ההקלה (שלנו- כי אורנה רוצה לראות הכל!) לא יהיו ריקודים וטקסים היום. אפשר עדיין להצטבע אם רוצים (אני לא..) ואפשר לצלם מסביב- צילום של ילדה עולה 2 ריאל, גם של חיות מחמד כמו נחש או קוף, אבל גם החיות התעייפו ופרשו.. המדריך מספר לנו שכל כפר כזה הוא מעין שבט עם שפה משלו וטקסים משלו ובעצם זה סוג של חמולה. זו הסיבה שהם מתחתנים בין השבטים, ובכל מקרה מדובר בכפרים של כמה עשרות אנשים, לא משהו גדול. מדינת אמזוניה ענקית- כעשרים אחוז מברזיל, ואוכלוסייתה דלילה- 4 מליון תושבים בלבד. במנאוס חיים כ 2.3 מליון, והשאר בכל רחבי המדינה , כך שמלבד הערים הקטנות שמפוזרות בה יש כמה עשרות שבטים בשטח. השבטים הרחוקים יותר חיים קצת מתחת לראדאר- החוק יותר גמיש אצלם. יש חינוך חובה, אבל הוא לא תורם לערבוב יתר עם האוכלוסייה כי יושבי הכפרים הילידיים די שומרים על בידול. לטענתו מעט מאד יוצאים לעבוד בעיר, והם חיים את חייהם כאילו לא שייכים. ברור שהם משתמשים במה שיש לקידמה להציע- יש חשמל או לוחות סולריים, יש אינטרנט, יש סירות מנוע מכל הגדלים- זה לא ניתוק טוטאלי, יותר בחירה.

בקטע השיט הבא נופל על כולנו נמנום כלשהו, אנחנו לא מתאמצים אמנם אבל מזג האויר מעייף… עוצרים קרוב לגדה ואנחנו מקבלים "חכות" ופתיונות, ויאללה- תיירים צריכים לדוג פיראניות! ה'נהג' שלנו דג בלי הפסקה, אנחנו רק מצליחים להאכיל אותן- כל פעם שהחכה נמשכת אנחנו מגלים שהפתיון נאכל מסביב לקרס- דגים חכמים. כשאורנה מצליחה לדוג ההתרגשות גדולה, המוטיבציה עולה, אבל אף אחד לא מצליח- כולנו מעלים חרס בידנו במקום דג בחכתנו… 

תחנה אחרונה במסלול- לצפות בתנינים, עם הבטחה שהמלווה שלנו ינסה לתפוס תנין קטן. יש הרבה מה לראות בנהר בלי קשר לתנינים, והאמת שלי באופן אישי לא אכפת אם לא נראה… שטים לאט ובשקט כי בינתיים השמש יורדת והנוף משנה גוונים להנאתנו, וכשיותר מחשיך מנסים לאתר אותם בהצלחה חלקית בלבד- אנחנו רואים עיניים מציצות מהמים, ועוד עיניים מנצנצות על הגדה לאור הפנס, אבל התנין שהצלחנו להתקרב אליו גדול מדי וכנראה שהבחור האמיץ לא ממש רוצה לאבד יד היום..

כשאנחנו חוזרים לעיר קלאודיו הבוס אוסף אותנו מהנמל ולבקשתנו משאיר אותנו במסעדה נהדרת- גם יפה, גם אוכל משובח, וגם אף אחד לא מעקם את האף כשאנחנו נכנסים מלוכלכים קצת, בטח לא ריחניים במיוחד ובעיקר- בתלבושת "היינו כל היום בנהר". בבוקר אנחנו אוספים את כל חפצינו לחדר מזוודות של המלון, ויוצאים ליום סיור נוסף. הפעם בנסיעה צפונה, על הכביש שמוביל לוונצואלה. לא נגיע לשם הפעם- וחבל. נצטרך לחזור כשיהיו יחסים דיפלומטיים וזה יקח זמן… אנחנו עולים לעיר presidente figueiredo. לב אזור המפלים. טעימה קטנה- נהיה בשלושה מקומות מתוך עשרות רבות, שהגישה אליהם קלה וקצרה- אנחנו רוצים לחזור למנאוס בשעה סבירה כדי לצאת עוד היום. הנהג שלנו מדבר אנגלית טובה וממש שמח לספר לנו כל מה שהוא יודע. ביציאה מהעיר הוא מראה לנו חנות ענקית שנקראת בימול. מספר שיש הרבה חנויות כאלה באזור, והבעלים הם משפחה ותיקה של יהודים.  מה שם המשפחה? בשימול. אנחנו מנחשים שזה בן-שימול, וזה מסתדר עם הגירת יהודים בתחילת ההתיישבות פה שהגיעו ממרוקו. הדרך, שהוא קורא לה הייוויי, היא כמו קודם- כביש עם 2 נתיבים, במצב סביר מאד, מהירות מקסימלית- 80 קמ"ש. ואני כבר חשבתי שסוף סוף ניסע בדרך מהירה אמיתית.. בהמשכה יש סכר גדול לייצור חשמל לכל האזור- לא ניסע עד אליו. רק לידיעה. אנחנו מגיעים לנקודה הראשונה- הליכה בג'ונגל של כ 20 דקות בשביל, חוצים שביל נמלים בדרך, גדי וצור חוטפים עקיצה כואבת מאד, המדריך מציל את אורנה משלל עקיצות, והגענו- המפל מרהיב! זרימה חזקה של מים שחורים אבל צלולים, עם כתמי זהב איפה שהסלע קרוב לפני השטח. ממש מוצלחים הסלעים- הם לא מחליקים בכלל. אנחנו צועדים אל המפל, יש בדרך גם בריכה קטנה וצריך לשחות קצת, ואפשר לשבת או לשכב למסאז' קטן. א-מחייה! בחזרה למכונית בשביל אחר ואפשר לראות את המפל מלמעלה. המדריך אומר שזו העונה הטובה לבא- בעונה הגשומה הנהר גבוה והזרם חזק ואי אפשר להכנס.

אנחנו ממשיכים לנקודה הבאה- עוברים מעל נחל קטן שנראה כמו חלודה אבל מימיו צלולים לגמרי ומגיעים- הפעם לא מפל, אלא בריכה שנוצרת ממעיין- צבע טורקיז יפהפה, מים צלולים, ואין הרבה מבקרים אז אין הגבלת זמן. הטענה היא שכשהמקום מלא מגבילים את השהיה במים לעשרים דקות. שוב הרווחנו. אבל ממש!

בחזרה לעיר שממנה התחלנו, הקרויה על שם הנשיא שככל הנראה עשה רבות לטובת האזור- פיגוארדו. בשנת 1967 מנאוס הוכרזה כאזור סחר חופשי, ואחרי שנים רבות של דעיכה החלה התעוררות כלכלית. מפעלים רבים הוקמו- בעיקר בתחום תעשיית הרכב, בעיקר אופנועים. העיר עצמה קטנה וממוקדת תיירות מים- פוסאדות, מסעדות, סוכנים ומדריכי טיולים. ארוחת צהריים במסעדה- אנחנו אוכלים דג (גדי נשאר עם הבשר) טמבקואי. טעים ביותר, ושומני כמו בשר. בירה קרה כי לא נוהגים בשעות הקרובות, ועל השולחן סלט קצוץ מרענן, אורז עם שעועית- מנה אופיינית וטעימה, צ'יפס מנדיוקה ובננה מטוגנת עטופה בפרופה. קפה טוב בלי סוכר לסיום. מושלם. גדי גם הצליח למצוא ג'ריקן לדלק שנצטרך להמשך והוא מאושר.

התחנה האחרונה היום במפל נוסף, הליכה קצרה מאד ואנחנו מתלבטים אם להכנס שוב למים. הולכים על זה. מדהים. זרימה חזקה שמורידה בגדי ים, מים קרים שעוצרים את הנשימה עד שמתרגלים. נהדר!!  מזל שלא ויתרנו- חוויה אמיתית.

מבקשים מהמדריך שיעצור באמצע הדרך חזרה לקפה, יש כמעט שעתיים נסיעה, אבל כולנו מתעפצים והוא מנצל את זה כדי להרביץ נסיעה רצופה… חמש וחצי אנחנו במלון, מתלבשים לנסיעה, עוד שעה ואנחנו בנמל, מחכים למעבורת האחרונה. ההחלטה לצאת היום טובה מאד. אמנם נגיע מאוחר יחסית, בחושך, אבל ככה נוכל לצאת בבוקר מוקדם בלי להתעכב בנמל. בקומת הנוסעים במעבורת יש חדר גדול ממוזג- שעה ואנחנו בצד השני, הפוסאדה היחידה שמצאנו היא המקום שעליו לא מספרים של הנסיעה הזו… עיירה מוזרה, יש רחובות צדדיים שיורדים מהכביש הראשי, הבתים כולם מעץ ונראה שלא שונה בהם דבר מלפני מאה שנים, חוץ מכמה בודדים שרואים שהשקיעו בהם מחשבה על אסתטיקה. יש בין הבתים מעין רחוב נוסף שהוא במפלס גבוה יותר מהדרכים למטה, כנראה שבעונה הגשומה זו הדרך היחידה להתנייד..

אחרי שינה לא משהו, בשמונה אנחנו אחרי תדלוק, כולל מיכל 18 ליטר שעולה על הרכב המלווה שלנו. אנחנו ממנים את אורנה על הצילומים היום, אז אפשר להימנע מעצירות בדרך. שעה נסיעה ואנחנו בעיר קטנה שיש בה סופר גדול, מצטיידים ליומיים וחצי ואפשר לצאת להרפתקה! אנחנו על כביש BR319. כביש מרכזי שמחבר את מנאוס למרכז המדינה, והדיונים עליו מלווים אותנו עוד לפני שיצאנו לדרך מהארץ.. יש בו כ 400 ק"מ לא סלולים, בעונה הגשומה בוץ בלתי עביר, בעונה היבשה ענני אבק ופודרה. יש בו תנועת משאיות רבה והוא נחשב לאימת הרוכבים והנוסעים. כל מה שצריך זה קצת מזל- כמו למשל שירד גשם כמה ימים לפני שמגיעים אליו ואז שמש שתייבש אותו… בתחילת ההכרות עם הכביש חשבנו שכדאי לחפש דרך חלופית- ויש. בהפלגה ארוכה לאין קץ. או לשכור רכב שיקח אותנו. ככל שאנחנו חוקרים ובודקים יותר, המידע מרגיע אותנו, והעובדה שצור ואורנה גם רוצים לנסוע ביחד כדי לא להתקע, מביאים להחלטה לצאת לדרך. והנה אנחנו כאן. תחילת הדרך, כ 150 ק"מ  בכביש. אפילו די טוב. נקודת האין אספלט התקדמה- טניה קראה לזה סלילת בחירות…

והנה זה מתחיל. עפר- אדמה- אבנים- בורות. בזכות הורדת אוויר אכזרית בצמיגים, הארגזים האחוריים שעלו על המכונית של השומנים, וההוראה של גדי לא לרדת ממהירות של 60 קמ"ש כשאין הר אבק באוויר, אנחנו צולחים יפה את היום הראשון. אפילו היה מעבר נהר על משטח ענק שספינה גוררת ומכוונת אותו… עשינו היום 100 ק"מ עד שהגענו לפוסאדה שמסומנת במפה וגם קיימת… לא משהו להתלהב, אבל העיקר שיש מאוורר בחדר, מקלחת שמורידה מעלינו את האבק האדום, ומשפחה חמודה שמכינה לנו ארוחת ערב. אנחנו גמורים. בעיקר אני. רכבנו 5 שעות נטו היום, והחם בטח לא מקל עלינו. בערב רעמים וברקים- נקווה שהלילה יסתכם במופע אורקולי ללא גשם! בעודנו מחכים לקפה שהובטח, מתחיל גשם. נקווה שיפסק מהר כי אחרת נצטרך להשאר כאן, ואין לנו הרבה זמן פציעות עד החזרה לארץ!

יוצאים לדרך מוקדם, שש וחצי צור מגיש לנו קפה של בוקר, וכמה דקות אחרי שבע אנחנו כבר בנסיעה. אחרי הניסיון של אתמול, העברנו מחשבה שהיום צור ואני נתחלף בנהיגה- לפחות חלק מהיום, אבל אני קמה רעננה ולפחות כרגע ממש אין צורך. מה גם שלתת לו ללבוש את בגדי הרכיבה המטונפים וביחוד הקסדה נשמע כמו התעללות וקצת מביש… אחרי הגשם הקצר של אמש הדרך נעימה יותר, גם פחות חם כנראה, ואנחנו מרביצים נסיעה של שעה עד ארוחת הבוקר. האמת שהיינו ממשיכים יותר, אבל הבוץ על הדרך קבע את הלוז- בחירה מוטעית של המסלול מכניסה אותי לבוץ טובעני ואני מחליקה בעדינות לתוך הצמחיה. למרות איך שזה נראה אנחנו מצליחים להוציא את האופנוע בקלות בחזרה לחוף מבטחים. נפילה ראשונה מאז שנכנסנו לברזיל, מקווה שגם האחרונה. העיקר שיש לי את הגיבור שלי איתי!

המשך הדרך סביר- יש קטעים שהאדמה דחוסה ומרגישה כמו אספלט, אפילו נראית כמו אספלט של פעם. קטעים אחרים מלאים אבנים ו/או בורות קטנים, ואנחנו מקרטעים בלי סוף, קטעים אחרים אדמה עם אבנים קטנטנות מפוזרות עליה. פה ושם מעט בוץ או אמבטיית חול- ממש לא נורא, ובדרך כלל אפשר להתחמק מלהכנס. פעם אחת שכל רוחב הדרך בוץ מחליק אני שועטת קדימה ומצליחה להגיע בבטחה לדרך יבשה- התרגלתי לריגוש כנראה… עוד הפסקה קצרה לשתיה, ועוד הפסקה לתדלוק במסעדה- אנחנו רעבים והאופנועים ריקים מדלק. האוכל לא ברור כל כך, אבל טעים. אורז כרגיל, פסטה כרגיל, סיר שנשאר בו רק רוטב- הגענו מאוחר יחסית. שעועית כמובן! וחתיכות קטנות של משהו מטוגן אורנה אומרת שזה אזני חזיר. עדיף לא לדעת?

יש היום יותר תנועה של משאיות, וככל שהשעות מתקדמות ענני האבק הולכים וגדלים- כשרואים מרחוק ענן כזה מתקרב חייבים להאיט. בין אם המשאית נוסעת לפנינו ובין אם באה מולנו זה מפחיד- לשניות ארוכות פשוט לא רואים כלום. כשצריך לעקוף משאית מחכים שהרוח תזיז את האבק קצת הצידה ונוכל לראות שאין רכב ממול או איזה בור גדול בדרך. המקומות הטובים ביותר לעקיפה הם אחרי הגשרים- הם מאיטים מאד, ואנחנו יכולים אחרי המעבר לתת גז ולעבור לפני שהם מפתחים מהירות ומעלים שוב אבק. בתחילת היום לא החלטנו על יעד. לאורך הכביש מסומנות במפה כמה מסעדות דרכים ובחלקו יש גם מקום לינה, אבל זה לא בהכרח מה שיש בשטח, וגם המרחקים קצת טריקים. יש כנראה מקום במרחק 170 ק"מ, 3 וחצי שעות נסיעה. זה נראה לנו קצר מדי, אבל המקום הבא נמצא במרחק של 280 ק"מ, 6 שעות רכיבה וזה יהיה ארוך מדי. המקום הראשון מתגלה כמקום נטוש, אבל זה לא מה שישבור אותנו! אנחנו עוד לא עייפים, השעה עדיין מוקדמת, מחליטים להמשיך הלאה.

לקראת הסוף יש עבודות בדרך- קצת מקטעים שהורטבו, כלים כבדים שעוברים, מסלול צר יותר, וגולת הכותרת- חומר דומה לחול שהם שופכים על הדרך ואז כובשים אותו. זה נראה כמו קוורץ כחלחל, וזה מתנהג כמו חול לכל דבר. אין לי מושג איך, אבל אני עוברת את הקטע הזה בסלאלום מפואר עם החלקות של האופנוע שלאחר מעשה מתבררות כמשהו מפחיד לצופים מהצד שהיו בטוחים שיש פה התרסקות ודאית. כנראה שהמאנטרות שגדי מפמפם לי כל הזמן צצות בלי שאתכוון- תחת אחורה, גז, להרפות את הידיים על הכידון. עובד. להפתעתנו אחרי סוף העבודות אנחנו עולים על כביש ממש- לדעתי (ויש מי שחולק עלי) זה לא אספלט אלא החול המיוחד שכבשו אותו, אבל באמת שזה לא חשוב- העיקר שאפשר לרכב 10 ק"מ לעיר בכיף- 270 ק"מ בדרך עפר זה לא תענוג… הגענו לעיירה realidad. צור מצא בגוגל פוסאדה מומלצת כאן, אבל להם יש רק חדר אחד פנוי עם 2 מיטות בודד. מי חשב שבשום מקום הזה לא יהיו חדרים? הבחור שולח אותנו לפוסאדה הבאה- הכל פנוי, אומר לנו הבחור במסעדה ליד, אבל הגברת עכשו ישנה. היא תקום בשעה שש. עכשו ארבע וחצי- שנחכה או שנלך לבדוק את הפוסאדה השלישית שיש בעיירה? אני ממליצה לחכות, יש במקרר בירות קרות ודי הגעתי לקצה גבול היכולת שלי… מחכים, מקבלים חדרים, המקלחת נהדרת וגדי שוב חדל מלהיות ג'ינג'י, יש מולנו מסעדה- אנחנו לגמרי מסודרים! בשבע בערב מתייצבים במסעדה. נהג משאית שאוכל שם שואל אם אנחנו עם האופנועים- הוא ראה את מבצע חציית החול שלי היום והיה בטוח שזה יגמר באסון… לצערנו במשאית שלו אין מצלמה- אין תעוד, אבל יש זיכרון! אנחנו רואים זוג מתקרב שהם בודאות תיירים- קוראים להם להצטרף אלינו, הם מהססים אבל מצטרפים. פגישה מעניינת. הם מליטא, מטיילים חודש בכל שנה- בטרמפים! היום הציבו את האוהל שלהם ליד הפוסאדה שלנו. היא- כריסטינה, מניקוריסטית ובעלת מכון יופי- עם צפרניים כמו שלי… הוא- רמונאס, כירורג ורידים ואוסף פרפרים חובב. מעניין שהוא שואל אותנו באיזה שעה אנחנו הולכים לישון- לא בגלל הערב, אלא בשביל ידע כללי… אנחנו מזמינים אותם לארוחה והם קצת נבוכים- אני מסבירה להם שבגילנו אנחנו צריכים קשרים טובים עם רופאים… אין ספק שהדרך שלהם להעביר את החופשה השנתית מיוחדת ושונה, והם מתערבבים באוכלוסיה המקומית עוד יותר מאיתנו! אנשים לא מבינים איך רופא מטייל בטרמפים, וקשה להם להסביר שזה לא קשור לכסף אלא לחוויה.

כולנו פורשים לשינה מוקדמת כדי לצאת מוקדם מחר. עוד יש לנו מקטע אחרון עד הכביש! יוצאים מוקדם כדי להספיק להתקדם לפני שנהיה חם מדי, אין לנו מושג מתי בוודאות מתחיל הכביש, מה שבטוח- דרומה מהעיירה יש דרך עפר. הנסיעה נוחה ומהירה יחסית- יכול להיות שהתרגלנו? לגמרי ברור שאני שולטת ברכיבה הרבה יותר טוב, וכנראה שאוכל להגיד בסוף היום כל הכבוד לי…

הנוף מתחיל להיות פחות צפוף, יש חוות לאורך הכביש, ובעצם אנחנו עוזבים את מדינת אמזוניה ועל הדרך גם עוברים שוב אזור זמן. שטחי החקלאות עצומים, יש הרבה עדרים ומתקני העמסת בקר, ובתי חווה מסודרים מאד. באחד מהם אנחנו רואים טור של כמה עשרות פרות שהולכות בנחת מהמכלאה אל בריכת המים- אם אלו היו עזים היינו רואים ריצה משוגעת אל המים- כנראה שפרות חכמות יותר… בערך 60 ק"מ ובלי שנשים לב פתאום אנחנו על אספלט! חדש למדי- חלקו עוד לא צבוע ומסומן, ומכאן והלאה- הכביש הטוב ביותר שנסענו עליו בברזיל. יש לנו שעה וחצי רכיבה עד porto velho אבל עוד קודם חייבים למלא דלק, ולשתות!! חם כל כך ואנחנו פשוט רטובים לגמרי- הרגשה שאפילו העיניים מזיעות… עוצרים בעיר לארוחת צהריים והלאה- אמנם זו עיר שיש בה הכל, אבל כולנו רוצים להתקדם יותר היום- עיכוב יכול לשבש את הזמנים, והמגבלה העיקרית היא שהויזה שלנו נגמרת עוד שבוע. לא בעיה להאריך, אבל מתאים לנו להחליף מזג אוויר… יש לנו שעה ורבע בערך עד העיירה הקרובה שבה יש מקום לישון, אבל כשמגיעים מגלים שהפוסאדה שבנינו עליה מלאה לגמרי. האיש הנחמד מסביר לנו איפה יש מלון קרוב, אורנה וצור מחליטים לישון על הנהר, אנחנו מתמקמים, נרגעים, ויוצאים לפגוש אותם בנהר.

בעשר אנחנו מתכוננים לשינה, ואז הודעה- ערים? מזל שלא ישנו עדיין. מבקשים שנבדוק אם יש חדר פנוי- חם בטרוף על שפת הנהר! האיש במלון חמוד מאד, משום מה הוא חושב שאנחנו מארגנטינה ואנחנו לא מתקנים אותו… שש וחצי בבוקר כבר יש קפה וארוחת בוקר, ואנחנו יוצאים שוב מוקדם כדי להתגבר על מזג האויר. הכביש כמו בדרך כלל, כבר לא הכי טוב בברזיל, אבל מספיק טוב כדי לגמוע קילומטרים רבים. גדי קורא לזה 50 גוונים של אפור. שמנו כיעד היום את העיר rio branco- מצאנו מלון נחמד במחיר מגוחך, יש פה מסעדה נחמדה, וחשוב מאד- יש מכבסות. כולנו בלי בגד נקי אחד, ואנחנו פשוט יושבים ומחכים שהמכונות יעשו את העבודה. כשמגיעים למלון אני מדברת עם פקיד הקבלה בריחוק מה- לך תסביר לו שהריח של דג מת שנודף ממני הוא מחליפת הרכיבה ולא ממני… נכנסים לבריכונת של המלון, מקלחת אחרי, ארוחה נחמדה, פורשים לשינה- מחר יקיצה טבעית?

יקיצה טבעית זה לא עשר בבוקר… שש וחצי אנחנו כבר מגששים את דרכנו לקפה, לשומנים יש פגישת זום עסקית, לנו יש עבודה בענייני הבית, יוצאים בתשע כשכבר חם, אבל הנסיעה חלקה ומהירה. עם ההפסקות הרגילות לשתיה, מנסים למצוא שטיפת אופנועים אבל לא הולך לנו היום, ולקראת ארבע אנחנו מתמקמים בפוסאדה האחרונה שלנו בברזיל. מקום חמוד ביותר, וריק- אנחנו ועוד זוג אחד. הזמנו מראש ארוחת ערב כי אנחנו מחוץ לעיר, ואת הזמן שיש לנו אנחנו מבלים בבריכה הנהדרת, במנוחה, ותחילת התארגנות לקראת מעבר גבול.

הדבר הזה רק נראה כמו זבוב- הוא בערך 6 ס"מ, מפרפר ברעש, וכשמנסים לתפוס אותו כדי להוציא אותו מהחדר הוא מתחיל לצעוק כמו גדול. פחד אלילים! לילה אחרון בברזיל, המקום הזה הוא בחירה טובה- למרות הזבוב… שמונה אנחנו אחרי ארוחת בוקר, נפרדים מהזוג החביב, יש לנו שעה וחצי נסיעה עד הגבול, וזו אחת הקשות. הכביש כל כך משובש, וכולנו כבר עייפנו מהנהיגה/רכיבה האלו, מהחם והלחות והזיעה והצמא. מחכים כבר לגלות מה מחכה לנו בהמשך! מעבר הגבול נח מאד, בברזיל בודקים שאישור המכס תקין, חותמת בדרכון וזהו- נפרדים. עברנו מדינה- תחנה ראשונה- החלפת כל הריאל שנשאר לנו בסול. החלפן החביב קודם כל מגיש לנו בקבוק מים קרים, ואז מציע שאת הדולרים נחליף בעיר הקרובה- שם נקבל שער יותר טוב. בסוף העיירה מחכה נקודת הגבול של פרו- שוב תהליך יעיל, עם חיוך, לאחר דיון קצר נותנים לנו ויזה לשלושה חודשים ולא רק חודשיים, עוברים בנין- המכס משווה ונותנים ויזה לרכבים לשלושה חודשים. לא יודעים מה נצטרך, ואין תשלום, אז עדיף כך. כמו שאמא של גדי היתה אומרת- mejor que sosobre que fafalta. משחק מלים בספרדית. כמה טוב לשמוע שוב ספרדית!!