עוד יום רכיבה פרחוני… הכחולים של אתמול מתחלפים בהרים שוממים ולאט לאט מתגלה פריחה לבנה- מתחיל בקטן בשולי הכבישים ואז מתפשט במעלה ההרים. בכל מקום אפשרי עוצרות מכוניות לראות ולהצטלם- זאת תופעה שיכולות לעבור שנים בלעדיה, וכשהיא קורית- כולם רוצים לתעד. רב הנוסעים הם צ'יליאנים שמנצלים את חופשת יום העצמאות, אבל יש תיירים שהצליח להם… אחרי עוד הפסקה מתחילים לראות פריחה צהובה יפה, אבל כמות הפרחים קטנה יותר. מרשים בכל מקרה! את סוף היום אנחנו עושים בעיירה קטנה על החוף- כמו העצירה אתמול בצהריים, גם כאן המוני אנשים, מגרשי חנייה מפוצצים, מסעדות ופעילות שוקקת. אבל זה אחר. תיירותי של פעם, מכל הבחינות. אולי פחות פרסום? אולי סוג אחר של קהל? סוג אחר של העוסקים בתיירות? האמת- לנו זה לא כל כך משנה… אנחנו עושים סיבוב על החוף, יושבים לקפה טעים, מבקשים המלצה למסעדה ומקבלים. בעיה אחת- מתחיל להחשיך והרחובות מתרוקנים לגמרי, כל המקומות בשלבי סגירה- מלצר חביב אומר לנו שאם נזמין מהר זה בסדר- הם כבר מקפלים… הצלחנו, שבענו, דוקא נחמד היחס לעבודה!

קפה בחדר ואנחנו יוצאים מוקדם (הכל יחסי.. כמעט 9)- בשבע עוד חשוך לגמרי ורק אחרי 8 יש אור מלא ומתחילה קצת תנועה… אנחנו רוכבים דרומה לאורך החוף, בדרך כלל בגובה- רכס החוף מתנשא מעל הים ומדי פעם רואים חופים סלעיים או עם מעט חול, ים כחול ולפעמים כמה בתים מציצים. הכל פראי וכל כך יפה! בעיה קטנה- הרוח. לפי כמות ה'מאווררים' באופק זה לא יגמר בקרוב, ואנחנו ממש במלחמה! כשעתיים רכיבה ואנחנו קפואים ומכווצים- לפחות אני. הפסקת קפה בנקודת תצפית מעל החוף כדי לנוח קצת- הפסקה מצויינת, ואין על הנוף הזה! כמו בכל מדינה מתוקנת, ככל שמתקרבים למרכז אפשר לראות בתים שנראים ממש טוב בשטחים שמסביב לכפרים- עשירי העיר בונים להם בתי קיט מול האוקיאנוס וזה ממש בולט. יש שילוב יפה של בניה בנוף. סימן שאפשר…

מפה הכביש יורד, אנחנו כבר פנימה יותר מהרכס, בצד השני הרים מושלגים- האנדים. פנינו לסנטיאגו, נמשיך לראות אותם רק מרחוק. הרכיבה נוחה יותר עכשו- רוח רגילה של נסיעה, גם מתחמם קצת, עוד הפסקה אחת כדי להתעורר קצת. מפה התנועה צפופה יותר, ואחר הצהריים אנחנו כבר חונים ליד המלון שהזמנו לימים הקרובים. הערב יש זמן לתכנן את סוף הסיבוב שלנו! נורא רציתי להגיע לאיי הפסחא, אבל המחיר עכשו בשמיים והתקציב נגמר- נצטרך לוותר. יש לנו כרטיסים לספרד ב 4/10, גדי אומר שאפשר "לקפוץ" לארגנטינה לשבועיים, אבל אני כבר בהרגשת סוף קורס- היינו, ראינו, חווינו- די. הספיק לי. צריך להחליט אם למכור את האופנועים או להשאיר אותם מאוחסנים- אני רוצה שנה של שגרה, גדי חייב לדעת שיש לו אפשרות בריחה מהשגרה. מתלבטים אם להקדים את הטיסה ולטייל קצת באירופה לפני שנכנסים שוב לקלחת הישראלית- אמנם הרעל כמעט לא קיים בוורידים, אבל בטוח יתחדש ברגע שננחת בבן גוריון… הבנים מארגנים מפגש משפחתי בחג הקרוב, אז אם נצליח להפתיע ולהגיע- על זה תיפול ההחלטה! אנחנו אוהבים אתגרים כאלה… נשאר רק לחפש טיסה. אחרי בדיקות והשוואות מחירים ולוחות זמנים, נראה שהגענו להחלטה- מבטלים את הכרטיסים של 4/10 למדריד- ממילא אין טיסת המשך סבירה, קונים כרטיסים חדשים עד תל אביב לעוד 3 ימים- בסך הכללי המחיר עדיין נשאר סביר, ונגיע ישר למפגש המשפחתי. יצא לנו טוב! וכן- לא מוכרים. גדי ימצא לעצמו שותפים לרכיבה אם ירצה. בבוקר אנחנו מרוקנים את האופנועים, מארגנים מה לוקחים איתנו ומה נשאר כאן, אוספים כביסה, מנקים קצת את שארית האדמה מברזיל, ואחר הצהריים נוסעים להחנות את יקירינו אצל נועם. לא נרבה מלים על זה- חבל על העצבים… נצטרך להקדיש עוד קצת זמן מחר כדי לדעת שהשארנו את האופנועים במצב טוב עד הפעם הבאה.

את היום האחרון שלנו בסנטיאגו אנחנו מתחילים בפיצול- גדי נוסע לרחוב לירה לחפש כיסויים לאופנועים, אני הולכת למוזיאון. חלוקה הוגנת. המוזיאון ממוקם במבנה מרשים מאד, החלק הקלאסי די משעמם- ציורים ופסלים שאנחנו רגילים לראות בכל מוזיאון אירופאי גדול. יש כמה קבוצות של נוער שמקבלות הדרכה, אנשים יושבים מול יצירות וכותבים או מציירים, ויש גם משועממת שהחליטה להתאפר באמצע אולם הכניסה…

כשאני הולכת למוזיאון, ולא חשוב איזה סוג, הציפייה מראש היא לקבל השראה. לחוות יופי או סתם ענין. המוזיאון הלאומי בסנטיאגו, והמוזיאון לאמנות עכשווית הצמוד אליו הוציאו אותי די מזועזעת. האולמות היותר מודרניים קשים מאד לצפייה. הרגשה של מאבק מתמיד. אדם מול טבע. תעשיה מול מציאות חיים קשה. מלחמה ועוד מלחמה. אני לא מבינה גדולה באמנות, אבל תחושה היא משהו שלא צריך להבין בו. אמנות אמורה לטלטל אותך, אבל גם לתת תקווה. ואין פה תקווה. רק דכדוך ומועקה. ועבודה שהיא שאלת השאלות- האם טוב לך? אתה מרוצה מהחיים? כמה הקלה יש בידיעה שתיכף אפגוש שוב את העוגן שלי!

קבענו מראש להפגש במלון, אני מגיעה לפני גדי ומנצלת את הזמן לארוז את כל חפצינו, ואנחנו יוצאים ברגל לגמור עם אחסנת האופנועים- מורידים תיקים למחסן, מנתקים מצברים ומכסים יפה שלא יעמדו בשמש או בגשם. הכל מוכן לפרידה! נוסעים מכאן לאזור אחר של העיר- אין ספק שיש פה גם מקומות של עשירים באמת- מכוניות מפוארות ויקרות, חצרות גדולות עם גדרות מחושמלות, חנויות עם פינוקים לחיות מחמד, חנויות אופנה מזעזעת.. ויש כאן גם שתי גלריות שהן המטרה שלנו. גלריה פרטית לא מאד גדולה שמציגה אמנות צעירה, עכשווית וצבעונית. לא התרשמנו יותר מדי, אבל אכלנו ארוחת צהריים מצויינת במסעדה הצמודה. לא פחות חשוב… המקום השני הוא מוזיאון ראלי. מוכר? כן, של רקאנטי, כמו בהרצליה. אוסף גדול של פסלים בבנין ובחצר, קירות עמוסים בכל מיני סגנונות, בעיקר אמנות מקומית אבל גם קצת של אמנים אירופאים. וכמה פסלים של סלבדור דאלי. מעניין. זהו. ארוחת ערב אחרונה לפני שחוזרים אל הכאוס המוכר.. גדי אומר שאחרי שתי נסיעות לבאר שבע ארצה שוב לצאת אל מחוץ לביצה שלנו, אבל יש לנו עבודה לעשות- ובגילנו אנחנו מבינים שמחוייבות זו לא רק מילה! ארוחת ערב אחרונה באחת המסעדות הטובות של סנטיאגו- הצגה מעולה! ואוכל מצוין גם. סיום נהדר. לסיבוב שלנו. ערב חג בבית! עד הפעם הבאה.

תמונות אחרונות מאריקה- שער הכניסה שלנו לצ'ילה עם תחילתה של שנה חדשה, ואנחנו מתחילים להדרים. שוב זז לנו השעון- קפצנו שעתיים בלי לשים לב, 6 שעות מהארץ…

מאחר ואנחנו ממש על האוקיינוס השקט, הרי שמעכשיו שוב נתחיל לעלות, ושוב- מדבר אין סופי. אחרי נסיעה לא ארוכה עוצרים לצלם- יש שביל כניסה לאזור שמפוזרים בו פסלים- מיוחד מאד.

ממשיכים ו- אופס! עובדים בכביש, והמעבר סגור למשך שעה וחצי… הפעם אין לאן לברוח בשביל צדדי, ואין לנו ברירה- מוציאים את הכסאות המתקפלים, מוציאים ערכת קפה, ועוברים על חומר לקריאה ששמרנו בדיוק לזמן כזה..

מאחר ועכשו אנחנו כבר לא עשירים בזמן, בכל זאת מחשיך בשלב מסוים, את העצירה הקרובה אנחנו מקצרים- פיפי, סיגריה, תמונה. הלאה. אנחנו על כביש שומם למדי, יש איפה לעצור לארוחה, אבל מקומות לינה סימנו מראש כדי להספיק להגיע בזמן סביר לכל סוף יום.

רק בארבע אחה"צ אנחנו מגיעים למקום שרצינו לראות. humberston. ידענו רק שזו עיר כורים נטושה- איזו הפתעה! בטיול ארוך כמו שאנחנו עושים קשה להיות מופתעים, אבל המקום הזה משאיר אותנו בהתרגשות עצומה! המבנים- בעיקר הציבוריים, העושר שזועק מכל פינה, הפרטים, משהו בלתי יאמן בלב המדבר. אנחנו קוראים על הסיפור של המקום, וכמובן שרואים שיש גם צד אחורי- אפל יותר. אולי זו הסיבה שבכל האתר אין הסבר על המקום, אלא רק תמונת מצב.. העיר נבנתה בשנות הששים של המאה ה 19, וזו היתה עיר של חברה- מכרות מלח- נתרן- שממנו הפיקו דשן לחקלאות וגם חמרי נפץ. בגלל הריחוק מכל מקום היו בעיר את כל האמצעים הדרושים- ממאפיה ועד תיאטרון, מבריכת שחיה בגודל מלא עם מקפצה של פעם ועד בית חולים. הכל נשמר מצוין בגלל מזג האויר היבש, ורב מה שרואים בעצם שופץ והורחב בשנות ה 30 של המאה ה 20, אז נקנה המקום ע"י חברה אנגלית. חדר שנראה משעמם מתברר כאחד המעניינים- מסמכים ומכתבים שמתארים חיים שלמים- מרתק! וגם קצת רכילותי… עם פיתוח הדשן הסינתטי, ובמלחמת העולם השניה גם חמרי נפץ, פחתה חשיבותו של הנתרן, ושיווק של 80% מהצריכה העולמית ירד ל 11%, עד שבשנות ה 60 המכרה פשט את הרגל וננטש. במקום חיו אלפי אנשים, אבל רק מיעוט נהנו מכל השפע. רב הדיירים היו פועלים שנוצלו בכל מיני דרכים (שכר, תנאים) וגם כששבתו במחאה הוכו קשות- כולל הרג של משפחות! ידיעת ההיסטוריה לא מעיבה על הפלא שיש פה- אחד המקומות המרשימים ביותר שביקרנו בהם! יצאנו אחרי שעתיים כי הגיעה שעת הסגירה, עוד שעתיים לא היו מזיקות. יש בקרבת מקום עוד עיר דומה שבה נותרו בעיקר מבני התעשייה- לא נקלקל את הרושם- נוותר על הביקור בה… כמעט מחשיך, ואנחנו ממהרים לעיירה הסמוכה- pozo almonte. באמצע המדבר ויש הרבה חיים. אי אפשר להשוות למה שאנחנו מכירים מהארץ, כי הממדים של המדבר הזה לא יאומנו ממש. מקום לינה חמוד ומסודר, מסעדה נחמדה לארוחת ערב, קר מאד- כמו במדבר שלנו בלילה- טוב לנו.

לפנינו עוד יום נסיעה במדבר. נקודת עצירה ראשונה- אתר של גאוגליפים. ציורי סלע עצומים על ההרים- geoglifos de pintados. שתי טכניקות שימשו את השבטים המקומיים ועיקר הפעילות היתה בין המאה השמינית ל 14. מטרת האתר- ככל הנראה מעין תחנת מידע להולכים במדבר. מרשים ביותר.

בהמשך הנסיעה רוחות מטורפות שגורמות לנו לנסוע באלכסון, והרגשה שתכף הרוח תיקח אותנו למעלה כמו עפיפון… מצד שני- כל עצירה- ואין הרבה מקומות לעצירה- חם מאד, ורק רוצים להמשיך לרכב כדי להתקרר! עצירה ראשונה- תחנת מכס. יצאנו מאזור ללא מסים, בודקים את הניירות שלנו- אולי בגלל שאנחנו עם אופנועים לא בודקים פיזית? הזדמנות לשתות מים ולאכול משהו. ממשיכים. יש בדרך שרידים של מבצרים מתקופת מלחמת האוקיאנוס השקט- צ'ילה נלחמה בברית של פרו ובוליביה, מ 1879 במשך 4 שנים, על שליטה בנמלים ואוצרות הטבע של המדבר. מלחמה שבסופה פרו איבדה חלק משטח המדבר, ובוליביה איבדה את המוצא לים. יש גם אתרים נוספים של גאוגליפים ופטרוגליפים (ציורי סלע חרוטים) אבל אנחנו לא עד כדי כך בעניין… המקטע האחרון, 90 ק"מ מתחלף באמצע לכביש בעבודות- שלט ענק שמראה מחלף שלא מבייש כבישים מהירים חדישים, ואנחנו על דרך כבושה אך מקפיצה עד היעד- calama. לפני העיר יש מכרה פעיל, אבל אפשר להכנס רק עם הזמנת מקום מראש- אנחנו מסתפקים בתצוגה של הכלים העצומים! הגענו- מלון נחמד- ארוחת ערב חגיגית כי היום אנחנו מציינים 44 שנות נישואים!! חגיגי זה עניין יחסי כמובן, כי המסעדה לא הספיקה להתארגן על משהו בשבילנו. ספק אם היה סיכוי בכלל… וקר פה בלילה!

יוצאים מאוחר בבוקר בגלל שיחת זום בלתי צפויה בענייני החוזה של החווה, אבל לא לחוץ לנו- היום נסיעה קצרה. שוב דרך המדבר העצום- לאורך הכבישים במדבר יש הרבה פינות זיכרון- נראה שהסיבה היחידה שאנשים נהרגים פה בתאונת דרכים היא שהם נרדמים בנהיגה הכל כך מונוטונית- יש מקומות צנועים ויש משפחות שממש בונות "ארמונות". לפחות נהגים עייפים יכולים לנוח שם. אין ספק שאם נשארים ערניים המראות מאד מרשימים, ויש ספק גדול אם הצילום יכול להעביר את התחושה!

אין למקומיים נחת אם הם לא תוקעים עבודות בכביש שיגרמו לנו (באופן אישי- כמובן!) לרכב בדרך לא סלולה.. היום זה רק 11 ק"מ ואנחנו משתרכים בתוך טור של משאיות ומכוניות. מזל שמזג האויר נעים. צהריים- הגענו- san pedro de atacama. המקום שלא הצלחנו להגיע אליו לפני עשור בגלל בעיה טכנית, זה שהיינו חייבים לבקר בו ולכן יצאנו מלכתחילה לסיבוב בדרום אמריקה בינואר. מקסים. היה שווה! סן פדרו היא עיירה זרוקה, מנומנמת, ולגמרי תיירותית. הרחוב הראשי כולו חנויות מזכרות, מסעדות וסוכנויות טיולים. החורף הוא העונה המומלצת לבקר באזור- כמו בכל מדבר, נעים ביום וקר מאד בלילה- והרחוב מלא בתיירים. המלון שלנו לימים הקרובים בשולי המרכז, חמוד מאד ובדיוק מה שאנחנו צריכים. האופנועים בחניה פנימית, אנחנו יוצאים לטייל במרכז ולתכנן את הימים הקרובים- יש כמה אתרים שחובה לראות באזור.

החלטנו בעצה אחת (שלי בעיקרון) שניקח סיורים לכמה מקומות ולא נרכב אליהם. יש אתרים קרובים שהנסיעה אליהם יחסית נוחה, אבל המעניינים כרוכים בנסיעות ארוכות בדרכי עפר, ואני לא מרגישה צורך להוכיח לעצמי שאני יכולה- כבר הוכחתי מספיק. חוץ מזה- השרשרת של האופנוע מתקרבת לסוף דרכה וכרגע זקוקה למתיחה. לא נעמיד גם אותה במבחן. חוץ מזה- אנחנו בדמוקרטים! מותר לנו לא להתאמץ יותר מדי… זו בדיחה שהפכה למשהו מרגיז ומצריך הסבר- הרי בעוד 10 שנים לא נצליח לזכור למה הכוונה! קיצורו של סיפור- קיבלנו מייל ממטה הדמוקרטים שנשלח לבני 60+. הסבר יפה על כמה חשוב לא להיות שאננים, והזמנה להצטרף למאמץ לקראת הבחירות. אז מה יכולים בני 60+ לעשות? יכולים לעשות הרבה! למשל- לארגן חוג בית. למשל- לתלות שלט במרפסת. (אולי בעזרת הנכדים?) אז בימים הראשונים צחקנו נורא, ובכל התנשמות או מאמץ הזכרנו לעצמנו שאנחנו שייכים לקשישי הדמוקרטים. אבל אחרי כמה ימים, ככל שהמשכתי לחשוב על זה, התרגזתי יותר. ויש הרבה זמן לחשוב ברכיבה! אז התרגזתי מאד… מי זה הצעיר הזחוח שהוא בטח מומחה לתקשורת או פעיל רשת שמעיז להציע לי לתלות שלט במרפסת?? איפה בדיוק הוא היה מינואר 23 כשאנחנו- אפורי השיער בני הששים והשבעים פלוס יצאנו לרחובות לצעוק את צעקת הארץ הנגזלת? וגם אם מאז אוקטובר הוא וחבריו נלחמו ועשו יותר ימי מילואים מימי בית ומשפחה- גם אז, אנחנו היינו אלו שמילאנו את הכיכרות, שעמדנו עם דגלים על הגשרים, שתמכנו במשפחות החטופים בכיכר, שזעקנו איתן בקפלן, שיצאנו מהבית בכל מוצ"ש, כל מוצ"ש! שעמדנו מול שוטרים על סוסים, שחטפנו מהמכתזית וגם מהבואש, שעצרנו את חיינו- כל אחד בדרכו- במשך כמעט 3 שנים. וכל הזמן הזה חיכינו לצעירים. והסברנו לעצמנו למה הם לא באים, וחשבנו על תרוצים בשבילם, והם לא באו. שנה, ועוד שנה, ועוד אחת. ועכשיו- לתלות שלט?? תנקה את השפתיים מהחלב ותתבייש בשקט בצד! זהו. פרקתי. מעכשו אפשר להנות בלב שקט מסן פדרו! היום ארוחת ערב מוקדמת- מחר אוספים אותנו מהמלון בחמש בבוקר.. ישנו חרא, לא ברור למה, ובארבע ועשרה גדי כבר מנער אותי שחייבים להתכונן- ההוראות הן להתלבש ממש חם, כולל כובע וכפפות- אנחנו בגובה 2400 מטר, ועתידים לעלות ל 4300. יהיה קר- מינוס 8°. מתלבשים בשתי שכבות, מוסיפים סוודר ומעיל, ורק התהליך הזה לוקח זמן! מכינים קפה, שותים בנחת, ועדיין יש לנו רבע שעה שסביר שתהפוך ליותר- אוספים אנשים מכמה מקומות. אם הוא יחזור על זה מחר אתלה אותו… יוצאים. רכב חדיש, 14 מטיילים, נהג, מדריכה ועוזרת. אין חימום. יש לנו שעה וחצי נסיעה בשביל עפר טוב, חושך כך שאפשר לנמנם, ועם אור ראשון אנחנו מגיעים. el tatio. אתר גייזרים השלישי בגודלו בעולם אך הגבוה מכולם. למרות הלבוש אנחנו קופאים, באמת מינוס 8°… המקום מדהים, המדריכה מעולה, וכולנו יוצאים לשוטט באתר. כרגיל, חוץ מאיתנו יש עוד כמה עשרות קבוצות, אבל יש מקום לכולם. צילמנו המון, בררנו המון תמונות, ועדיין קשה לוותר על כל אלו שנשארו!

עכשו פורסים לנו ארוחת בוקר- השקיעו! השמש עולה ומתחילה לחמם, אבל עדיין קפוא! יש מקומות שרואים מים מושפרצים מתוך מסך העשן, מקומות שאם שמים יד מרגישים את האדמה חמימה- עוברים שם מים אל מקום הפריצה. יש גייזרים קטנים שממש אפשר לשמוע את המים רותחים מלמטה- מענין שנקודת הרתיחה היא לא 100° אלא 86°! יש קצת ריח אבל ממש לא נורא. ככל שהשמש עולה הגייזרים קטנים יותר והשילוב שלהם עם ההרים המוארים יפהפה.

מתחילים לרדת בחזרה ועוצרים לפיפי בכפר קטן- יש גם קפה או שיפודים למי שרוצה (עשר וחצי בבוקר!) כאן כבר אפשר להתחיל להתפשט, הקור נהיה סביר. יש זוג אחד עם בעיית גובה, המדריכה מבקשת שנזדרז עכשו וכך גם בעצירות הבאות- צריך להוריד אותם כמה שיותר מהר לגובה סביר.. בכל זאת מספיקים לפתח קצת שיחה עם האחרים בקבוצה- רובם צעירים מאיתנו, ודווקא היותר מבוגר מעניין יותר- שיחה איתו ועם מלו המדריכה על אזורי יין, מקומות לטיול, איך זה לטייל באוטובוס בכל דרום ומרכז אמריקה… ממשיכים לרדת, בדרך עדרי ויקוניה, עופות, מין ארנב ירקרק, וכמובן פלמינגו- רק לא כל כך ורודים. הכל יפה כל כך! לקראת 12 אנחנו כבר בחזרה- קצת מנוחה לפני הסיור הבא.

סיר אחר הצהריים קצר יותר לאתר קרוב שגם אין בו עליה משמעותית בגובה- valle de la luna. מדבר במיטבו. אנחנו בין רכסי האנדים ורכסי החוף, הרמה שבה נמצאים מישורי מדבר אטקמה ומדבר מלח עצום. אפשר ממש לראות את המלח מבצבץ מהאדמה, ופני השטח מחודדים ומרשימים ביותר. אנחנו מטיילים בכמה נקודות בשטח, כולל דיונה עצומה. הפיקוח כאן קפדני ביותר ואסור לצאת מהשבילים המסומנים, אז אין גלישות בדיונה, אין לחפש זוית צילום מעניינת, אבל אנחנו שוב עם מלו- המדריכה מהבוקר, וההסברים שלה מחפים על הנוקשות… סוף הסיור בפיקניק מושקע, אותו סגנון כמו בבוקר, אבל עם פיסקו מנגו. שווה.

יש לנו ערב שלם לטייל ברחוב עם המוני התיירים במזג אויר של מדבר בערב- אבל אנחנו אחרי יום מאד ארוך, מקצרים את הערב ונופלים לשינה עמוקה וטובה. את הבוקר הבא מתחילים רק בחמש- היום יוצאים לסיור ארוך במיוחד, תחילת האיסוף בשש בבוקר, אבל עד שכל המאחרים יוצאים מהחורים שלהם אל הקור כבר כמעט 7, נסיעה של שעה אל הכניסה לפארק הלאומי ושם פותחים לנו שולחן עם ארוחת בוקר. אנחנו 16 אנשים, אז יש חוץ מהנהג והמדריך גם עוזר- החוק בצ'ילה קובע מדריך לכל 12 איש, וכולם ממש 10! הנהג והעוזר בעלי ידע, מטיילים בעצמם, כולם יוצרים קשר בדיבור עם הנוסעים, אנשים ברמה שכיף להיות איתם. בכלל- יש הרבה מה ללמוד מתעשיית התיירות בסן פדרו- בכל המישורים!

עוד כמעט שעה נסיעה והגענו- piedras rojas. תאו המדריך נותן סקירה- סוף עידן הקרח האחרון, לפני 12000 שנים, הגיעו ראשוני בני האדם לאזור. מליון שנים אחורה- התפרצויות הרי געש (יש בצ'ילה כ 800 כאלה), יצרו מישורים גדולים מכוסים באבנים שנורו מבטן האדמה ואבק וולקני.כשהקרח התחיל להפשיר התגלו מערות בתוך ההרים שנוצרו מזרימת לבה, הקרח הפשיר לאגמים גדולים, עדרי ויקוניות הגיעו אל המים והעשב הרב שצמח, ובני האדם מצאו פה כל מה שצריך- מערות למסתור, מים לשתיה, ויקוניות למאכל ולכסות. 3000 שנים לפני הספירה הם גילו שאפשר לביית את הלאמות והתחילו לבנות מחסות ארעיים. לקח להם עוד יותר מ 2000 שנים להתחיל לבנות בתים מבוץ ולעבור מחיי נוודים לישובי קבע. (השתדלתי, אבל זו לא סקירה מדויקת…) האבנים שנחשפו מתחת לקרח החלו בתהליך חימצון- וכיוון שהיה בהם הרבה ברזל היום הן אדמדמות. צאצאי התקופה ההיא נקראים עד היום 'הילידים' ויש להם מראה אינדיאני. ממשלת צ'ילה עשתה בחכמה רבה והפקידה בידיהם את הפארקים הלאומיים- כבעלי הבית הקדומים הם שומרים על החוקים בקפידה, הכל נקי בצורה בלתי רגילה, בכל אתר יש מקום לכינוס ושרותים מסודרים, ולהם- מלבד פרנסה- יש גם הרבה גאווה!

ממשיכים לאזור אחר- סאלאר, עשיר במינרלים ובעיקר- כאלו שמאד מבוקשים היום, אבל אסור לחצוב פה… חוץ מחברה אחת במקום אחד שיש לה רשיון. מוכר משהו?… יש כאן בין היתר ליתיום, אשלגן, נתרן ומגנזיום. תאו דיבר גם על סיליקון- כנראה שיש סלעים שניתן להפיק מהם חומר גלם, אבל לא ירדנו לסוף דעתו.

נוסעים שוב, עוצרים בכל מיני נקודות תצפית- קו חוג הגדי מסומן כאן על מה שהיה דרך האינקה הקדומה. הדרך נמתחת מקוסקו ועד דרום צ'ילה, ומה שמעניין זו הפעילות של האינקה באזור. לא סתם שליטה פוליטית- הם לימדו את המקומיים לעשות חקלאות, וכך היה להם איך לגבות מסים בתוצרת!

עצירה אחרונה באגם מלא פלמינגו- הם לא מאד ורודים- הצבע הוא תוצר של המזון, אבל אציליים מאד. יש גם עופות שבונים קנים על המים- הקן נועד להקטין את הקור ועל המים- כדי להימנע ממפגש עם הפומות שמחפשות טרף קל. לא ראינו פומה…

חזרה לסן פדרו- מושיבים אותנו במסעדה מקומית לארוחת צהרים ופטפוט אחרון בין המטיילים, ויש לנו שוב אחה"צ וערב להנות מהמקום המיוחד הזה. לא ראינו ישראלים מאז שעזבנו את קוסקו, היום נתקלנו בשני מטיילים בסיורים שיצאו לאזור, ובערב- 4 גברים. הבחורה שפגשנו באחת העצירות סיפרה על מדריך שהתנכל לה בגלל ישראליותה, עד שנאלצה לבקש להחליף קבוצה. המלצנו לה לדווח במשרד שבו הזמינה- מקווים שהתלוננה! ארוחת ערב אחרונה בסן פדרו- מסעדה עצומה, מוזיקה חיה מקומית, תפריט משובח וגם שרות מצוין. זכינו. יוצאים בבוקר חזרה לעיר קלמה- זה הכביש היחיד לכיוון, ומחר מתחילות חגיגות יום העצמאות כך שכל הכלים פונו מהכביש, אף אחד לא עובד היום, והנסיעה נוחה ומהירה. מקלמה יש כביש רחב, ממש אוטוסטרדה עד החיבור לכביש 5- הטרנס-אמריקנה. אין עצירות, אין תחנת דלק, אין כלום- רק מדבר ורוח. ומלח. ממש אדמה לבנה. יש מכרה עצום שהוא בעצם לא מכרה כי הכל פתוח על פני האדמה, והוא מתפקד בצורה אקולוגית, ומפיקים בו בעיקר נחושת אך גם עוד מתכות. לאורך הדרך רואים עיירות נטושות חרבות- שריד לימים שהפיקו מלח לייצור דשן. כפר קטן מוזר שאנחנו עוצרים בו (סוף סוף אפשר להתמתח…) מציג קרונות, קטר ושאר דברים מעולם הרכבות של פעם. לדעתי, אם יש פה כביש כל כך מפותח, ולצידו מסילת רכבת (משא- לא נוסעים), כנראה שהתעשייה מאד מפותחת. כביש 5 מוביל אותנו עד לעיר עם השם המוזר- antofagasta. קצת קריאה על המקום, ומסתבר שזו עיר מפותחת ביותר והנמל שלה חשוב ביותר! תחת שלטון בוליביה שימשה כנמל יצוא למלח (כמו שכבר למדנו- לדשן ולייצור חומר נפץ). במלחמת האוקיאנוס השקט צ'ילה כבשה את האזור ותעשייה זו שגשגה עד שנות ה 20, אז פותח המלח הסינתטי וכל התעשייה קרסה, ערים ומכרות ננטשו והעיר דעכה. באמצע המאה העשרים שוב התהפך הכל כשהתגלו מאגרי הנחושת העצומים במדבר. היום בנמל של העיר עובר רב סחר הנחושת בעולם, והעיר משגשגת והיא מודרנית מאד. אנחנו רובצים במלון שלנו ממש על שפת האוקיינוס, האובר מביא אותנו למבשלת בירה שיש בה אוכל מצוין, ושוב אובר בחזרה למלון. נכון ששניים זה לא בסיס לסטטיסטיקה, אבל שני הנהגים פטפטנים בלתי נלאים- עד היום נסענו עם שתקנים… בוקר איטי מתחיל מול הים- איזה יופי!

נסיעה של שעה, בחזרה אל המדבר, והנה הגענו- היד של המדבר. הסמל של מדבר האטקמה, למרות שזה כמעט סוף המדבר.. אז הנה- גם אנחנו כאן!

יש תור קטן לצילומים ביד המפורסמת- לא מגיעים לכאן הרבה, אבל מי שהגיע מנסה לתפוס זוית טובה. אנחנו לא מצטיינים בצילום- יש לנו סבלנות מוגבלת… חוזרים לכביש וממשיכים דרומה בנסיעה במדבר צחיח לגמרי, שוב בלי נקודות עצירה, מנוחה קצרה במקום שמיועד למשאיות לבדיקת בלמים. לפנינו קילומטרים רבים של ירידה בחזרה אל החוף. לא הרגשנו שעלינו כל כך הרבה… מזג האויר משתנה שוב- התחלנו בקרירות של הים, עברנו לחום יבש ביד, ושוב מתקרר ככל שיורדים.

ממש קרובים לסוף הירידות, ההרים משנים קצת צבע- אנחנו נוסעים באזור מכוסה בקקטוסים- חלקם ארוכים אבל הרב קטנים ועגלגלים- יש פה אלפים! באחד העיקולים מתגלה עיירה קטנה, הגענו כמעט לחוף, פניה שמאלה אל עולם אחר. ההרים מכוסים פלומת עשב ירוק, ונראה כאילו מישהו עבר ושפך מלמעלה צבע כחול- זו הפריחה המפורסמת של המדבר כשיש גשם! השנה ירדו גשמים רציניים באוגוסט, ואנחנו בדיוק בזמן לחזות בתוצאה. לפעמים עוברות שנים בלי גשם ובלי פריחה. יש לנו מזל!

ההרים משמאלנו, ומימין לכביש עד האוקיינוס יש אדמה סלעית חשופה, מדי פעם מרבד כחול קטן, אבל בעיקר סוג של נוף בראשית פראי. פה ושם קבוצת בתי עץ של ילידים. היום יום העצמאות של צ'ילה, וכבר הבטיחו לנו שהכל יהיה סגור- זה יום חופש רשמי ומעט מאד אנשים עובדים- כמעט אין תנועה בכביש, מסעדות סגורות, פה ושם אוהלים ליד הים, בדיוק הפוך מיום עצמאות בישראל. הכביש "נשפך" לעיירה קצת יותר גדולה- taltal. הנוף יפהפה, העיירה קצת פחות מפתה- זו צ'ילה בסופו של דבר. המלון היחיד ההגיוני שמצאנו יקר ביותר, אבל כנראה שווה את מחירו. העיר- כמו בית קברות- תהיה חגיגה מקומית בערב, לא בטוח ששווה ללכת… יש מסעדה לידנו שכבר נפתחה- נסתפק.

בלילה סופת רעמים, גשם מטורף- חצי שעה- והיה כלא היה. עד עכשו היה לנו מזל גדול עם ימי 'לא רוכבים בגשם', שרק לא יתקלקל עכשו! בוקר יבש אך מעונן- ההמלצה לא לצאת לפני 9 בבוקר, ואכן אנחנו יוצאים אחרי 10, השמיים בהירים- יופי של מזג אויר! דרומה כל הזמן, רוח חזקה שקצת מטלטלת אותנו, אבל הנוף שווה הכל. משמאלנו- הרים קרחים בכל מיני צבעים וצורות- מדיונות ועד סלעים אדמדמים פראיים, והמון זבל לאורך הכביש. מימין- חוף סלעי ואוקיינוס בצבע כחול עמוק. הדבר היחיד שמקלקל את הנוף הוא הבתים. לאורך הכביש מקבצים של כמה בתים, כפרים של כמה עשרות בתים ועיירות גדולות יותר. מה שמשותף לכולם הוא הכיעור. אסופת עצים, לוחות ופחים בצבעים של מכל הבא ליד, בין אם הקירות, הגגות או הגדרות. שום מחשבה או יצירתיות. נדיר שרואים בית שעשוי מהתחלה ועד הסוף עם כיוון כלשהו. מעט המכוניות שרואים לא הכי חדישות אבל במצב מאד סביר. מעט האנשים ברחובות לבושים היטב ונראים כמו בכל מקום אצלינו. מה זה אומר? שבניה ומגורים הם ענין של תרבות מקומית? כאילו עושים דווקא לנוף המדהים! בשלב מסוים ההרים משתנים והם כבר לא קרחים אלא מכוסים בשכבת 'ירוקת' ופריחה לבנה עדינה מאד שבקושי רואים. נכנסים יותר מזרחה ושוב יורדים לכיוון הים. עוצרים לארוחת צהרים בעיירה קצת שונה- bahia inglesa- תיירותית מאד, צבעונית מאד, המון בתי מלון ומסעדות, והמוני אנשים מטיילים ומתרחצים בים. כאילו עולם אחר!

עוד נסיעה פנימה לתוך ההרים ואנחנו ב copiapo- מתחילים להרגיש קצת יותר ציביליזציה… עיר אמיתית, עם תנועה, מסחר ותעשיה. מכאן לסנטיאגו רק 800 ק"מ, הערב נשב ונחליט איך ממשיכים- יש לנו כרטיסים הביתה לעוד שבועיים. אולי איי הפסחא?

תחילת היציאה מפונו באותו כביש שממנו באנו, והפעם יש אפשרות לעצור לצילום- רק בלי אגם טיטיקקה.. ותמונה אופיינית לשולי האזור היפה מחלון החדר שלנו- שהיה אחד הטובים בנסיעה הזו!

אנחנו פונים לכביש של כחמישים ק"מ שמחבר את פונו לכביש הראשי, אמור להיות דרך עפר שמורה וטובה. העפר נעלם- הכביש כולו סלול. עוד הפתעות להיום- כשמגיעים למעבר קרוסרו אלטו שגובהו כ 4470 מטר, לא קר כמו שציפינו, אין קרח על הכביש כמו שהזהירו, והרוח סבירה. יש תצפית יפה ואפשר להמשיך בנחת.

פנינו מערבה, אנחנו במה שנקרא אלטופלאנו- המישור הגבוה. מישורים רחבים עם צמחיה נמוכה שמתאימה לעדרי הבקר, הלאמות ופה ושם הכבשים והויקוניות שגם קופצות לכביש בלי התרעה. מעבר למישורים, בשני צידנו- הרים גבוהים ששייכים לשרשרת הרי האנדים, פה ושם רואים פסגות מושלגות, כמה אגמים או נחלים ובהם ציפורים ואפילו פלמינגו! אה, כן- והמון פסולת.

הפסקת קפה מהנה לחילוץ עצמות, ובהמשך עצירה- עובדים בכביש. אחרי כעשרים דקות גדי ניגש לעובדת ושואל כמה זמן יקח עד שיפתחו. כמעט שעתיים. נהגי המשאיות כנראה מודעים ללוח הזמנים, אבל לנו זה ממש לא מתאים. יורדים לשביל עפר- כל הסיפור הוא פחות מקילומטר! על הדרך גם עדר עצום של לאמות שממש לא מתעניינות בנו.. בחזרה לכביש שעכשו ממש לא נעים- מסביר למה צריך עבודות סלילה מחודשות, וכדי לגוון- מתחיל לרדת ברד, רך ועדין, שנגמר אחרי זמן קצר.

מתחילים לרדת- היעד שלנו- arequipa- הגובה שלה "רק" 2300 ק"מ אבל הירידה מתונה ולא מאתגרת במיוחד. מה שכן מאתגר- הנסיעה לאורך 40 דקות בפרוורים של העיר- הכל לא ברור ולא מסודר, הנהגים הפרואנים חצופים וחסרי סבלנות, נקודת האור היחידה היא שלא חם… אנחנו משתלבים בנהיגה הפרועה בהצלחה- לפעמים צריך פשוט להתקדם בלי להתחשב בחוקים, ושהאחרים יסתדרו. מקסימום מישהו יזרוק לנו קללה, העיקר שיגמר כבר! מרכז העיר ההיסטורי דוקא נעים לרכיבה, אנחנו מוצאים בקלות מלון ממש חמוד, 2 רחובות מהפלסה המרכזית, ויוצאים לשיטוט עד שמחשיך. חולצה קצרה! המרכז יפה ומטופח, ומאד שונה מערים אחרות. ארקיפה נבנתה באבן מקומית לבנה, ולפחות המרכז הקולוניאלי מרשים ביופיו ושונותו. הפתעה נחמדה- צמוד לכיכר יש שורת דוכנים שמוכרים ספרים- מין "שבוע הספר" מקומי של משרד התרבות. כשמחשיך גם מתקרר מאד, מוצאים מקלט במלון כי שנינו מצוננים ויוצאים שוב מאוחר יותר לחטוף ארוחה קלה.

קצת מאוששים יותר, יוצאים בבוקר לחפש ולטעום את אחד המאכלים המפורסמים של העיר- גלידת גבינה. queso helado. נחמד, טעים- דומה לגלידת יוגורט. עשויה מחלב אבל לא מגבינה… דבר אחד שלא טעמנו וכנראה נוותר- cuy. שרקן, או קביה כמו שאנחנו מכירים. נשמע נורא לאכול חיית מחמד. פה זה מקובל… היום יציאה מאוחרת- תכננו להתקדם רק 3 וחצי שעות כדי שיסתדר אחר כך המסלול, ולכן לוקחים את הבוקר לאט ובנחת. אנחנו עולים מארקיפה כדי לרדת שוב, משתרכים בשיירה ארוכה של טנדרים ומשאיות לשני הכיוונים בסיבובים מרובים. אחרי שנחלצנו קצת מהשיירות- נכנסים לאזור של הרים צבעוניים. לא צריך לקחת סיור של תיירים לאזור שכולם מבקרים בו- רק לנסוע במקומות הנכונים! מאחר והקדמנו את רב המשאיות אנחנו יכולים לעצור מדי פעם כדי להתפעל ולצלם. איזה יופי!

עדיין יש המון משאיות (טנדר שמוביל פלטות זכוכית ענקיות מוביל לשאלה- אם נופלת עליו אבן כמו שהשלטים מזהירים- יש לו ביטוח?) רק כשכביש מתפצל- דרומה לטקנה וצפונה ללימה התנועה נרגעת. שטח גדול של פלפלים פרוסים לייבוש הוא הדבר האחרון שרואים לפני שנכנסים למדבר- מפה והלאה שעה וחצי נסיעה בשטח חשוף לגמרי שמשמש את חיל האויר הפרואני ומלא חלקי גדרות, עמדות שמירה, ושלטים שמזהירים שלא לעצור. אנחנו לא עוצרים למרות שיש קטע נוף יפה- שלא יחליט מישהו לירות בנו!

הכביש כמעט ישר לגמרי, ובמרחק נראה משהו שקשה להחליט אם הוא ענן גדול או אבק וחול. ככל שמתקדמים נראה ברור יותר שזה ענן, והשלטים שמכריזים על אזור ערפל אכן תקפים- אנחנו נוסעים לתוך הענן, וזה לא נגמר! מזל שיש מפה בטלפון ואפשר לראות מראש אם הכביש מתעקל וכמה! בשלב מסוים מתחילות ירידות והערפל מתבהר- הנוף נשאר מדברי לגמרי, רק בירידה.. בסוף הירידה רואים מרחוק קצת ירוק, ואנחנו "נשפכים" לעיר קטנה שככל הנראה כל נהג עוצר בה בהתחשב בנסיעה.. el fiscal שונה מערים דומות בפרו- הכבישים רחבים, נקי יחסית, ואנחנו עוצרים לקפה אצל אליזבת. היא מאושרת לשמוע שאנחנו מישראל, מספרת על הבן שלה שנפטר מקורונה והשאיר 2 יתומים, על הבת שגרה בלימה והיא נפגשת איתה רק בחופשים. הבית שמשמש כנראה גם כמסעדה ובתוכו השרותים- נקי ומסודר, ולא נראה שהוא בעצם בנוי מפחים ו osb. אליזבת נפרדת מאיתנו בחיבוק. אם אלוהים ירצה היא תבוא לבקר בארץ של ישו.. אנחנו שוב עולים ברכיבה הישר לתוך ערפל נוסף, הפעם זה נמשך פחות זמן, והנוף נפתח שוב למדבר. לאורך הכביש יש קילומטרים של מבנים פצפונים, מגודרים, פה ושם עמודים עם רשת מתוחה. לא נראה שמישהו גר פה- אולי זה משמש את הצבא? בין לבין- מדבר ריק. פתאום שטח של קולטי שמש. שוב ריק. שטח חקלאי מגודר. שוב מבנים גמדיים. שוב ריק. מאד מוזר היום… אנחנו עוצרים במקום שנראה יותר כמו ישוב- מבנים קטנים אבל לא פצפונים, יש גן משחקים, יש פניניות משוטטות בין הבתים, אבל לא רואים נפש חיה. נחנו קצת- ממשיכים.

עוד קצת ירידות וסיבובים, והנה הגענו- moquegua. שוב עיר שונה לגמרי. ממש יום של הפתעות היום! הנשימה כבר רגועה- אנחנו רק בגובה 1400 מטר, הנהגים פחות פרועים, מזג האויר ששיגע אותנו כל היום גם רגוע ונעים. אפשר להשאר בחולצה קצרה עד שמחשיך- אחרי שקפאנו מקור בחלקים הגבוהים והיה חם בירידות, נראה שהגיע קצת איזון! במלון שלנו יש מסעדה ובאר- נראה שלא נזוז לשום מקום… בדרך עברנו במרכז העיר כדי לראות, אבל חוץ מרחובות צרים ומסודרים ועיר נעימה ונקייה אין סיבה לצאת לטייל בה. ארוחה קלה אחה"צ, מנוחה וארוחת ערב, וכמעט נגמר היום. נשאר רק לכתוב ברכה למשפחה לראש השנה- הרבה יותר מסובך ממה שחשבנו אבל עד חצות השלמנו את המלאכה- הם יקבלו את המגילה שלנו בזמן!

המשימה שלנו בבוקר- לצאת לא מוקדם מדי ולהגיע לגבול בשעת צהריים. הדרך עדיין עוברת במדבר, אבל כל שעה בערך- בדיוק בזמן לעצירת מנוחה- יש מקום בין ההרים שכולו ירוק. החקלאות פה מאד מאורגנת, ההרים במרחק עדיין יפים, קטע קצר של ערפל ומראה השמיים מרתק! הרכיבה נעימה מאד. הכבישים בפרו (חוץ מפנים הערים) משובחים- וכל הזמן יש עבודות שיפור וטיפול. אחרי ברזיל זה ממש תענוג. עצירה לקפה בטומסירי- אין קפה. רק שתיה קרה והמון סוגי עוגיות. אלפחורס מקומיים טעימים מאד למרות שאין שום קשר לאלפחורס שאנחנו מכירים! אבל יש את אלנה, ובשבילה כדאי לעצור למנוחה. היא בת 65, הלוואי ויכלה לנסוע- כואב לה הגב, היא כבר זקנה. פה היא רק אורחת של הבת שלה, יש לה עוד בן בלימה ובת בטקנה. בטח מאד יפה בארץ הקודש, וכמה טוב שבאנו, ובטח החליפות שלנו מאד יקרות… קופצת מנושא לנושא- חמודה אמיתית! היא לא מאמינה שאנחנו בני 64 ורוכבים על אופנועים.. מרי, הבת שלה, מסבירה שכל הבתים הקטנטנים שראינו בדרך הם בעצם התארגנויות של אנשים לתפוס שטחים ולחכות שיהפכו אותם לישובים חוקיים. אין להם חשמל ומים- אבל גם היא, שגרה בישוב מסודר קונה מים ממיכלית כי אין צנרת מסודרת. לא פשוט אבל זה מה שהם מכירים כאן.

ממשיכים בדרך לטקנה, כבר ירדנו המון בגובה ומזג האויר התחמם קצת. יותר שטחים חקלאיים, יותר תנועה, ויותר מטיילים. אנחנו עוקפים עוד משאית, ומגלים לפנינו מכונית שעל הפגוש שלה מודבק דגל ישראל. באמת? המכונית נוסעת מהר מדי בשביל לנסות לעצור במקום שגם נוכל להבין את העניין.. עוברים מולנו אופנוענים בכמה קבוצות, ובעצירה האחרונה לפני הגבול עוד קבוצה- ברזילאים בדרך הביתה. זו ההזדמנות שלנו להפטר משארית הכסף הפרואני שלנו- דלק וסיגריות עושים את העבודה. הגבול מאד מסודר, טור אחד ליציאה שלנו מפרו. טור שני- כניסה שלנו לצ'ילה. טור שלישי- מכס. בודקים את הניירת של האופנועים- קודם מקבלים חותמת שיצאנו מפרו, ועכשו כניסה לצ'ילה. הכל ממוחשב ויעיל, כולל העובדה שהיינו צריכים להחזיר אותם אחרי 90 ימים, וכבר עברו 6 חודשים מאז- וצריך לשלם קנס… עושים את ההצגה המתאימה ומקבלים הנחה של 80%- נצטרך לשלם רק 70 דולר לכל אופנוע כמו שידענו מראש שיהיה… עכשו צריך לעשות שיקוף של המזוודות- לא מוותרים לנו ואנחנו פורקים את כל הארגזים מהאופנוע ומחזירים לבדיקה האחרונה- פותחים את הארגזים כדי לבדוק שאנחנו לא מכניסים פירות וירקות. למרות הסדר והארגון התהליך לוקח יותר משעה, אבל אחרי שעברנו את אותו דבר בישראל- אנחנו מודים על הקלות והזמן הקצר שזה לקח! זהו. אנחנו בצ'ילה. העיר arica ממש קרובה לגבול, והיא כל כך שונה מכל הערים בפרו- ממש כאילו עברנו עולם. ממדינת עולם שלישי למדינה מערבית מודרנית. לא שצ'ילה מאד מתקדמת, אבל היא בהחלט מדינה כמו באירופה. המזרחית אולי? העיר לא גדולה, יש בה כנסיה יפה בנויה מעץ, ורחובות שמחים במרכז. אנחנו מוותרים מראש על טיפוס לסלע הגדול ועל מוזיאון שמוקדש למומיות העתיקות בעולם. לא חייבים לבקר בכל מקום. (?) ערב מוקדם אנחנו יושבים במרכז ושותים כוס יין לכבוד החג. כבר 3 שנים שאנחנו לא באמת חוגגים- בחלק מהחגים יצאנו לרחוב במיצגי מחאה, ובאחרים פשוט נשארנו בבית או הצטרפנו למשהו מצומצם במשפחה. אולי אחרי הבחירות יהיה מצב רוח לחגיגות? היום מצאנו מסעדה הודית (קצת נמאס לנו מהאוכל המקומי) והקינוח המתוק בהחלט תואם תפוח בדבש, אז כאילו קצת ציינו את החג.

שתהיה לכולנו שנה טובה!

השנה הברכה היא- שתהיה שנה רגילה וסתמית!

עברנו את הגבול- אותה גאוגרפיה, אותו מזג אויר, וכל כך שונה! קודם כל- האנשים. אם ברזיל היא תערובת של צבעים ומופעים, לפרואנים יש תווי פנים אופייניים שאי אפשר לטעות בהם. סגנון הבתים עכשו- הרבה יותר בנויים ופחות עץ. הכביש משובח, והתנועה בו מתנהלת בעיקר עם ריקשות בגדלים שונים. השפה כמובן מתנגנת אחרת לגמרי-ולא רק בגלל שאפשר להבין אותה… עוצרים לארוחה קלה, ביקשנו מנה אחת של עוף מבושל. מגיעה צלחת מרק עם אטריות ותפוח אדמה, קנקן מיץ של ילדים, ואז צלחת עמוסה באורז, שעועית ירוקה ועוף. מזל שלא הגזמנו… 10 סול. בערך עשרה שקלים. ממשיכים בנסיעה כשבכל פעם שיש קבוצת בתים מאיטים בגלל באמפרים- מעייף עד כדי שאני מרגישה שאני נרדמת. בשניים כאלה שהפתיעו אותי כנראה שקצת ישנתי… עצירה דחוף! מבקשים קפה- נפילה. נס קפה, אבל לפחות לא ממותק. יורד גשם פתאום לעשר דקות, כשאנחנו קמים להמשיך בנסיעה אין לו זכר כבר.

אנחנו משתדלים לעצור כל שעה כדי להתמתח ולשתות, היום היה יום ארוך- שעה וחצי עד הגבול, בערך שעה וחצי בגבול עצמו, ועוד 3 שעות עד שמגיעים ליעד- porto maldonado. זו העיר שממנה יוצאים לסיורי הג'ונגל של פרו, עיר לא קטנה, ופרועה לחלוטין! במלון שאורנה מצאה לנו אין חניה, ולא כדאי להשאיר בלילה אופנועים גדולים בחוץ… הבחור ממליץ לנו על מלון אחר לא רחוק, יש חניה, יש חצר פנימית עם בריכה. אנחנו מסודרים. אורנה וצור נוסעים למרכז העיר לחפש סיור למחר- הסוכנויות מארגנות סיורים עם לינה בג'ונגל, אבל לנו אין זמן לזה, וגם לא רצון. אותנו מעניין רק קיר המקאו. את אורנה אם נדייק, ולא היינו עושים את זה לבד, אבל היא מצליחה להדביק אותי בהתלהבות וגדי זורם. בסוף הם מצליחים למצוא סוכנת שתופרת לנו את המידה שרצינו. בזמן שהם מסתובבים בעיר אנחנו נכנסים לסוכנות ימאהה ליד המלון, יש להם גם מוסך והם מוכנים שנביא את האופנוע שלי למתיחת שרשרת- עוד משימה שהושלמה לשביעות רצון כל הצדדים. 10 סול. כמה לוקחים בארץ על הפעולה הפשוטה הזו? התרעננות נפלאה בבריכה, ארוחת ערב מול המלון ומהר למיטה- אלכס יבוא לאסוף אותנו ברבע לשלוש. בדיוק בזמן אנחנו מתייצבים בחוץ, ומגלים שהמוטורהום נפרץ- ככל הנראה לא הספיקו לבדוק את כל התכולה, אבל כן יש חלון שצריך להדביק, מכשיר שמיעה יקר שנלקח ויש ברדק בפנים. מבאס מאד להיות במצב כזה. יוצאים לדרך באיחור קל- יש לנו כשעה נסיעה ברכב בכביש ועוד חצי שעה בשביל עד לנקודת המפגש עם הקאנו, שם נצטרף לקבוצה נוספת. הקבוצה הנוספת היא בעצם הרבה קבוצות שבאות מכמה "מלונות" שיש לאורך הנהר- אנשים שבאו לסיור של כמה ימים בג'ונגל. אנחנו מצטרפים אליהם לכמה שעות. השיט אורך יותר משעה, הזריחה בעיצומה, ואנחנו יורדים לשטח מול קיר חימר, מקבלים שרפרפים ויושבים להסתכל. המדריכים מביאים איתם משקפות על חצובות כדי שנוכל לראות- המצלמות של הטלפונים לא ממש מצליחות לקלוט את הארוע, מי שהביא מצלמה אמיתית (אורנה למשל, צלמת הבית שלנו) נהנה ובגדול. הרעש שעושים העופות מחריש אזניים גם מרחוק, והמדריך מסביר- ראשונים מגיעים התוכים הירוקים הקטנים, אחריהם יגיעו המקאו הבינוניים ורק בסוף המקאו הגדולים. הסיבה לבואם- הם אוכלים ביער פירות שחלקם רעילים, ומגיעים הנה כל בוקר ללקק את החימר שיש בו מינרלים שעוזרים להם להיפטר מהרעל. הצבעים נהדרים, ואנחנו צופים בהם יושבים על העצים מסביב ומדי פעם יורדים ונצמדים לקיר כדי ללקק אותו. יש ארוחת בוקר מוכנה לכל התיירים- בשונה ברזיל, יש פה בליל שפות והמדריכים מדברים אנגלית טובה ויודעים להסביר. אחרי שאכלנו חוזרים לתצפית מול הקיר- עכשו הגיעו המקאו הגדולים והמראה מקסים!

קוראים לנו חזרה לקאנו- יש סדר יום מאד מובנה וצריך לעמוד בזמנים… עכשו שיש אור אנחנו יכולים לראות את הדרך שעשינו- הנהר- rio tambopata, נמוך מאד ומלא עצי ענק שנסחפו מהגדות וה'קפיטן' והעוזר שלו משתמשים במקלות כדי לבדוק את העומק שלו. בדרך אנחנו קולטים מחפשי זהב- מוזר ומעניין. מורידים את כולם במלונות שלהם ואנחנו ממשיכים לנקודה שבה מחכה לנו הנהג שלנו, הזדמנות לראות את מאחורי הקלעים של ההפקה..

בדרך חזרה כולנו מתעפצים, חייבים לאגור כוחות להמשך הנסיעה גם אם היא מתוכננת להיות קצרה היום. ביציאה מהעיר יש עוד מתקנים של מחפשי זהב ומולם עיר שלמה לעובדים- כנראה שזה קטע חזק פה! סימנו מלון בעיירה- שעתיים נסיעה- אחרי הלילה הקצר והיום הארוך אנחנו רוצים משהו קרוב, וזה גם מתאים לתכנון ההמשך.  עצירה קצרה להתרעננות, ואכן אחרי שעתיים מגיעים. מחריד. עיר מטונפת ברמות שאי אפשר לתאר, צפופה וקולנית, אופנועים קטנים וריקשות בלי סוף. מחליטים לחפש מקום סביר שאפשר לאכול בו ולאסוף כוחות, ולהמשיך עוד שעה.

לקראת ארבע אחה"צ מגיעים- מקום מטופח בשיא הבנייה שלו, החדרים נמצאים למעלה- רק 6 דקות נסיעה. אני רואה את השביל ומסרבת לעלות- חלוקי נחל, בתוך היער, המכונית בודאי לא יכולה לעלות, ומויסס, בעל המקום מציע להשאיר את הרכבים בחניה והוא לוקח אותנו למעלה בריקשה שלו. גם לריקשה קשה ביותר, מזל שאורנה וצור רוצים לישון במוטורהום שלהם הלילה- בסוף הנסיעה יש עוד עליה רגלית קשה… הבקתה שלנו במיקום נהדר, נוף מקסים, ויש גם מקום לשבת בצל ליד בריכה גדולה.

אבל, יש אבל. הכל לא גמור… נראה שהבחור יודע לעבוד ויש לו מחשבה על איך זה צריך להיות- המקום עדיין לא שם. יהיה. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים למטה- הבחור שמטפל בנו בארוחה מספר שהוא לומד גסטרונומיה ורוצה ללמוד גם בספרד- ניכר שהוא אוהב את זה, והאוכל טעים למדי. אנחנו פורשים מוקדם לשינה, ומעדיפים לעלות ברגל עם פנס מאשר עם הריקשה שגם ביום היתה מפחידה.. מזמן לא עשינו כושר כזה! בבקתה שלנו אין תקרה, חושך מצריים מסביב, את הכילה פרסנו עוד לפני שירדנו כך שכנראה לא יהיו חרקים הלילה, מקוים שנעבור את הלילה בשלום. עברנו. בחמש וחצי אנחנו כבר ערים- יש פה כמות טל מטורפת ולחות עצומה. גם מזג האויר קריר משמעותית למרות שהגובה נשאר בערך 300 מטר. כל דבר שהושאר בחוץ נשאר לח לגמרי. מקלחת קרה- זה מה יש- מאפשרת תחושה של רעננות מה… אנחנו יורדים ברגל- מישהו יעלה עם הריקשה למעלה להביא לנו את הציוד. ארוחת הבוקר עלובה למדי- אכזבה, אבל אולי אנחנו סתם מפתחים ציפיות… בכל זאת- פרו- לא אירופה! היום מתחיל מקסים- מעט עננים גבוהים ולא נראה שצפוי גשם, טמפרטורה מצוינת לרכיבה, גם הכביש מצוין, רק יש הרבה עצירות כי היום מע"צ המקומי צובע את מעקות הגשרים… הכפרים והעיירות המעטים שיש בדרך נקיים יחסית- הטינופת של העיר אתמול היתה חריגה ממש, היום אפילו יש מנקי כבישים… לא שזה מפריע לאנשים לזרוק שקיות זבל בכל מקום, גם איפה שיש שלטים גדולים שאוסרים על השלמת אשפה. אנחנו עוצרים ליד מפל בדרך, לא מספיק שווה כדי לטרוח לרדת אליו, אבל נחמד למנוחה קצרה מולו. מפה הכביש מתחיל לעלות- המנוחה ללילה תהיה בגובה 3100 מטר, ויקח לנו שעתיים להגיע- קובעים עצירת מנוחה כל 40 דקות- ליתר בטחון…

עצירה ראשונה אנחנו כמעט בשמונה מאות מטר. שתיה, סיגריה, צילומי פרפרים- כמויות וצבעים בלתי יאומנו! ממשיכים- הרכיבה כייפית- מזג אויר מושלם, הכביש מתעקל כל הזמן אבל לא מתיש, הנוף נהדר בלי גשם או ערפל, בהרבה מקומות יש עבודות אז עוצרים, מחכים שיאפשרו להמשיך, והלאה. בעצירה השניה אנחנו כבר בגובה של 2000 מטר- העליה לא מורגשת בנסיעה למרות שזה מרחק קצר יחסית. עמדנו יפה בזמנים, והמקטע האחרון הוא של 26 ק"מ בלבד. בקטע הזה כבר מרגישים יותר את הזוויות בעליה, אבל ממש לא משהו בעייתי מדי.

אחת וחצי מגיעים לעיר קטנה וחמודה- marcapata. הגובה- 3100 מטר, מושלם לעצירת הסתגלות לגובה לפני שממשיכים לקוסקו. קודם כל אנחנו יושבים לאכול- כולנו מורעבים! אחרי שניצל טעים במיוחד גדי נכנס לבדוק את ההוספדחה לידנו וחוזר לדווח שהגענו לעזה. הולך לבדוק עוד אחד, לא נראה הרבה יותר טוב אבל לפחות בעלת המקום נחמדה. אנחנו מתמקמים, מחנים את האופנועים בכניסה- קצת כואב הראש אבל קשה להגיד אם זה בגלל הגובה, גם הצטננות קלה יכולה לגרום לזה… אורנה וצור נוסעים ליציאה מהעיירה, יש שם מגרש שאפשר לחנות בו ללילה. נפגש לארוחת ערב אחרי מנוחה. אנחנו מסתובבים קצת- יש כנסיה גדולה מבוץ שעכשו בשיפוץ- אי אפשר להכנס אליה אבל נראית מרשימה מאד מבחוץ. במגרש למטה אנחנו רואים נערים ונערות מתאמנים על ריקוד, מסתבר שהם מתכוננים לחגיגות השנה של בית הספר התיכון שלהם. ילדים קטנים מתרוצצים על הכביש, המון דוכנים קטנים שמציעים תה או קפה או משהו קטן אחר- לא ברור מי קהל היעד כי אין פה המונים מסתובבים.

ארוחת ערב באותה מסעדה- גם היה טעים בצהריים וגם אין הרבה אופציות.. בתפריט- מרק עוף עם אטריות וביצה קשה. בגלל הגובה מומלץ לא לצרוך אלכוהול עד שהגוף מסתגל, אבל ממילא אין בירה או יין בתפריט… מרק זה טוב גם בתור שתיה! בחדר שלנו אין חימום, אבל יש כמה שמיכות עבות, ולמקרה הצורך הכנו את בגדי החורף ליד המיטה. החדר אם ככה נגדיר אותו- חלל עטוף בחתיכות עץ, על הרצפה מונחים ריבועי פלסטיק של משחק ילדים שמתחברים כמו פאזל, אבל נקי ומצוחצח. הכיור והאסלה חדשים לגמרי- בלי מושב אסלה, יש קיר גבס עם חור לברז, עדיין אין מקלחת. בקיצור- מלון פאר בהחלט לא, אבל נעים לישון פה. אפילו יש חשמל ואפשר להטעין מכשירים. ארוחת בוקר- שוב אנחנו במסעדת הבית שלנו. התפריט לארוחת בוקר- אורז עם בשר, אטריות עם עוף. אפשר רק חביתה וקפה? בטח- הכל הולך. אפשר לצאת לדרך.

אנחנו מתלבשים לרכיבת חורף- גטקס, חולצה טרמית, גרביים עבות- הדרך עולה לגובה 4700 מטר מעל פני הים וצפוי להיות 8° למעלה. ברכיבה זה מרגיש אפילו פחות. השעה הראשונה במזג אויר נהדר- קר אבל לא מורגש עם כל השכבות שלנו. בהיר, אויר נקי- שרק ימשיך כך. האנדים יפים כל כך! אחרי שעה הנוף מתחלף קצת להרים קרחים ועצים מחטניים- מוזר ולא נראה שייך, אבל עם נוף אי אפשר להתווכח… רב הנסיעה בכביש שמתפתל קלות אבל עולה בעקשנות, פה ושם קטעים עם סיבובים של 350°- לוקח לי זמן אבל אני מבינה סוף סוף מה הטעות ברכיבה שגורמת לי להסתבך כל כך עם הסיבובים האלה- ביחוד כשהם פונים ימינה, והמצב משתפר מאד. מתחילים לעבור כפר אחרי כפר, וגם עיירות קטנות- הכל מסודר ונקי חוץ מצידי הכביש הראשי- שם יש זבל זרוק בכמויות. היום אנחנו בלי צלמת צמודה, אז עוצרים מדי פעם לצלם- אי אפשר להתאפק. באחת העצירות בכיכר המרכזית של עיירה שואלים אם למישהו יש קפה- יש מסביב לכיכר כמה וכמה דוכנים עם שולחן וכסאות והרבה סירים- אפשר לבחור בין מרק עוף לבין קוי בתנור (אוגר). אנחנו מוציאים את ערכת הקפה שלנו. יש דברים שלא מתפשרים עליהם..

עוד קצת למשוך, ואנחנו בפאתי קוסקו. התנועה בעיר פסיכית לגמרי- צריך ללמוד להתנהג כמו פרואני בכביש אחרת פשוט עומדים בפקקים איומים. והם מצפצפים. גם בלגן, גם רועש. הגענו בשלום למוסך של דני- מכונאי שטיפל ב BMW שלנו לפני עשור ומאז שומרים על קשר. הודענו לו מראש שמביאים לו את הכלים לטיפול, הוא שולח עובד שירחץ את החול הברזילאי לפני שמכניסים אותם למוסך, ואנחנו קובעים שנגיע ביום שני לקחת אותם. מעכשו- 3 ימים ברגל או עם אובר.

המלון שלנו ממש קרוב למרכז ההיסטורי של קוסקו, גם הוא קצת היסטורי, אבל בקטע טוב- הכל מיושן, רצפת העץ חורקת, אבל החדר גדול במיוחד, המיטה בשקט יכולה לאכלס משפחה פרואנית שלמה, יש מקלחת טובה וגם מין סלון קטן שמיד מתאכלס במחשב וספרים- אני כבר הכרזתי על יום מנוחה טוטאלי אחד שמגיע לי. דבר ראשון- מקלחת ובגדים חמים נקיים, ואז למכבסה שנמצאת ממש ליד. כל מה שהיה ארוז באופנועים הולך לכביסה, כי הריח לא משהו… הם יכולים לעשות כביסה גם לחליפות רכיבה שלנו- זה יקר יותר ויקח עוד יום, אבל יש לנו זמן ובאמת שכל מחיר יהיה הגיוני- החליפות מגעילות מרב לכלוך וזיעה של כמה חודשים, וגם אם אין תקוות גדולות- צריך לנסות. קוסקו זכורה לטוב מלפני 10 שנים, והיא אכן יפה ומיוחדת. מנוחה קצרה ואנחנו יוצאים למרכז. יום שישי והזמנו מקום לארוחת ערב בבית בינ"ה, שם נפגוש גם את אורנה וצור. שמענו על המקום לפני חודשיים בערך, אנחנו צריכים לבדוק את הסיפור- אנחנו מגלגלים מחשבות בנושא כבר שנתיים אם לא יותר, כך שזו לא רק ארוחת ערב שבת אלא גם סיור לימודי מבחינתנו. לא אכתוב עכשו את המסקנות והמחשבות על הערב, זה לזמן אחר ובעיקר מקום אחר. נפגשנו בקומה שניה של מלון/מסעדה עם גלית ופיטר שהם הנציגים פה, מצטרפים עוד שני בחורים צעירים- אחד מהם הגיע ממש לפני כמה שעות לקוסקו הישר מטיול במזרח. בהמשך הערב יגיעו עוד בחור ושתי בחורות שמטיילים בפרו. ערב נחמד- גם המפגש עם האנשים וגם התוכן שסביב המפגש. בהליכה חזרה למלון 2 צעירים מדברים בעברית וגדי לא מתאפק כהרגלו. הם אח ואחות, כל אחד והטיול שלו, ההורים הצטרפו אליהם כאן. היו בבית חב"ד, כמובן שצריך לחקור ולהבין למה… לפי התכתובת בקבוצות הווטסאפ יש הרבה מאד ישראלים בקוסקו… בבוקר אנחנו יוצאים לשוטט קצת- קודם לשוק המרכזי שהוא צבעוני וממש כיף לטרוף בעיניים. יצאנו עם מעילים ואנחנו נאלצים לפשוט אותם- חמים ונעים היום. מפה ממשיכים בצעידה לשכונת סאן בלאס- שכונת האמנים במעלה הגבעה, עם רחובות צרים שצריך לצמד לקירות כשעוברת מכונית. יש בדרך למעלה רחובות "של ביוקר"- חנויות מפונפנות, מסעדות ומלונות יפים, והכל בתוך תפאורה יפהפיה. ההליכה לא קלה. לכאורה הסתגלנו יפה לגובה, מדי פעם יש כמה שניות של כאב ראש קטן או סחרחורת קלה, לא מלחיץ, אבל אנחנו איטיים מהרגיל… נכנסים למלון שיש בו מסעדה ונעמדים- זה מקום של ארוחת ערב, לא של משהו קטן לצהריים! נו טוב, בכל זאת. יש דברים קלים בתפריט ואנחנו נהנים מהאווירה והאוכל. נבוא שוב בערב! חוזרים למלון למנוחה- היום יש לנו ראיון!

הבת של אורנה וצור עומדת ללדת, וכבר שבועיים שאנחנו יודעים שעלינו להתראיין על הורות לצורך סרט שהם מכינים לה. היום סוף סוף מצליחים למצוא חלון זמן מתאים, עם תפאורה מתאימה, והם באים למלון שלנו למין סצנה של "סליחה על השאלה". נחמד ביותר, ואנחנו ממשיכים ביחד למסעדה של הצהריים. קוסקו בערב מקסימה עוד יותר- יפה ונעימה- באזורים התיירותיים כמובן! המסעדה יפה, האוכל טעים ביותר והשרות יוצא מהכלל. אנחנו הולכים לישון מוקדם- עייפות לא ברורה, אלא אם אפשר לתלות את הכל בבעיות הגובה… עוד יום שמוקדש כמעט כולו לעשיית כלום. אני מצליחה לגמור ספר נפלא, לארגן את הכביסה שחזרה- החליפות נראות כמו חדשות! גדי מסתבך אבל גם מתגבר על מצלמת האינסטא כדי שנוכל לצלם גם בנסיעה, נגמר הליווי… כשאנחנו מרגישים שהגיע הזמן לאכול משהו יוצאים לעיר- יש בקוסקו יותר ממסעדה ישראלית אחת, וכל כך בא לנו לנגב חומוס אחרי 3 חודשים! לא כל כך הצליח החיפוש, ובלית ברירה אנחנו הולכים לבית חב"ד, שם יש אוכל ישראלי ואפשר על הדרך גם ללמוד עוד משהו. ויש מה ללמוד! מפה אנחנו נוסעים לקמפינג של השומנים- קצת מחוץ לעיר, המון קאמפרים מכל הסוגים והמינים, חלקם מאוכלסים, הרב פשוט מאוחסנים שם לחודשים ומחכים לבעלים שלהם להמשך נסיעה. גם צור ואורנה ישאירו שם את הרכב, ובעלת המקום מתקתקת את הכל ביעילות- כולל כל הניירת שדרושה וכל הסידורים הטכניים. מרשים. מכל הרכבים- שרובם גרמנים- קטנים, גדולים, חיות שטח וסתם מכוניות ישנות, הכי מפתיע מגיע כשאנחנו עומדים לצאת. משאית צבאית לשעבר, כיסוי ברזנט על כל הארגז, ואיש לא צעיר- גרמני. הוא מספר שלפני 3 שנים קנה את המשאית ולא הצליח למצוא מי שיעשה לו את הארגז- העבודה לא מצאה חן בעיני המפעל- הוא לא מצא חן בעיניהם- אחרי כמה חודשים התייאש ויצא לדרך ככה. יש לו במשאית כל מה שצריך, רק לא בנוי… כבוד. אנחנו חוזרים למלון למנוחה קצרה- בדיוק מגיע אופנוען מבוגר ארגנטינאי. השותף שלו לרכיבה מתעכב- הוא מגיע עם גרר אחרי ששבר חלק באופנוע. הם מגיעים מכיוון בוליביה, והוא נשבע שבחיים לא יכנס יותר למדינה הזו… הוא מספר על מזג אויר קשוח מכאן דרומה- מה שמריץ אותנו לבדוק טוב את המסלול המתוכנן שלנו לימים הקרובים. בדרך כלל יש לנו מזל, אבל כפור בדרום פרו? מפולות בוץ בצפון צ'ילה? שטפונות באטאקמה? לא מתאים לנו… יוצאים שוב לארוחת ערב אחרונה עם הזוג שומן, שהפכו לחברים בשבועות האחרונים- נתגעגע… לא מובן מאילו למצוא זוג שמדבר באותה שפה כמונו וכיף לבלות איתם, ואנחנו מאד שמחים שהכרנו לפני שנה לקראת הנסיעה- יצא טוב!

זה לא ברחוב- זה בחצר הפנימית של בית חב"ד והורס אותנו שהילדים חסרי התודעה משאירים את הסטיקרים העצובים האלה במקום שלא רואה אותם ממטר!

נוסעים לאכול במסעדה בעיר, אותו נהג אובר שלקח אותנו בצהריים. מצחיק. המסעדה נהדרת- שוב. הארגנטינאים הוזמנו אבל הם כל כך עייפים מיום התלאות שעבר עליהם ומתנצלים. מחשבה ראשונה- בגלל שאנחנו מישראל. פרנואידים שכמונו… בחזרה למלון- שוב אותו נהג אובר- הפעם זה כבר מגוחך. מגלגלים שיחה. אתם מישראל? יש הרבה ישראלים שמגיעים לכאן, אבל במרץ- אפריל. תגידו- בירושלים גרים אנשים? הוא היה בטוח שזה כמו אתר ארכאולוגי, מופתע לגלות שזו עיר גדולה וגם בירת ישראל… בבוקר הארגנטינאים מזמינים אותנו לשולחן שלהם, מספרים חוויות טיולים, אנחנו כבר לבושים לנסוע למוסך לקבל את הגלגלים שלנו, והם באים איתנו להתייעץ עם דני בקשר לאופנוע השבור. יוצא להם טוב- התכוונו לקחת כמה ימים טיול לאתרים מסביב לעיר, בזמן הזה דני יצליח לתקן הכל ויוכלו להמשיך בחזרה הביתה ברכיבה. אנחנו יוצאים מקוסקו דרומה, לכיוון פונו. מעונן ותכף מתחיל לטפטף, אבל הקור לא נורא מאד- אולי בגלל שהתלבשנו חם? קצת ברורים לגבי ההמשך ומצבנו לא רע- הבלגן בכבישים בגלל מזג האויר הוא לאורך החוף צפונה לכיוון לימה, ובמעברי ההרים לכיוון בוליביה. לנו צפוי רק קור, ואולי קצת גשם מדי פעם. מאחר ויוצאים מאוחר מתוכננת נסיעה לא ארוכה היום, וכבר יש מלון מוזמן שנראה טוב בתמונות. כשעה אחרי קוסקו יש אתר ארכאולוגי גדול- עמק קדוש, אבל גדי אומר שמוקדם לו מדי להכנס לאתר כזה. עוצרים להפסקת קפה- עצמי, כי בפרו לא ממש יש בתי קפה- לפחות לא באזור הזה. הנהר- אורובמבה- מלווה אותנו כל הזמן, ולפי כיוון הזרימה שלו, שמנוגד לנסיעה, אפשר להבין שגם אם זה לא נראה או מורגש- אנחנו מטפסים בגובה כל הזמן- לא הרבה, אבל מספיק בשביל להתנשף…הנוף נהדר, מזג האויר נאה, החברה מצויינת- לא צריך יותר מזה.

ממשיכים בדרך ונכנסים ל raqchi. גם זה אתר מתקופת האינקה- שמור ומתוחזק היטב. היה פה מקדש חשוב שמכל רחבי האימפריה עלו לרגל אליו, ובנוסף- מחסנים. האימפריה של האינקה היתה מאורגנת להפליא, ובין היתר הם בנו אתרים לאכסון- בעיקר תירס, אבל גם תפוחי אדמה, סחורות וציוד. האתרים נבנו תמיד במורדות ההרים עם חלונות קטנים ששימשו כפתחי אוורור לשמירה על איכות המזון, ונועדו לספק את צרכי הצבא ובעיתות חרום- גם את האוכלוסייה המקומית. מתוך כ 12 מליון תושבים רק 20% היו בני שבט האינקה, וכל השאר עמים אחרים שנשלטו בידיהם. הבניה מדויקת ומעניינת- באתר הזה יש למעלה מ 150 שרידי מבנים עגולים בקוטר של כמעט 10 מטר, והם בנויים בשורות ישרות ומדויקות. ניהול המלאי התבצע בשיטה שהיתה נהוגה אז- קשרים שונים בחוטים. כמה חכמה היתה בעם הזה! שרידי המקדש מרשימים בגודלם, ויש צוות שלם שמשחזר את הבניה בבוץ במקום. המבנה מתחיל בקיר של 3 מטר אבנים מסותתות להפליא, ומעליו בניה בבוץ לגובה של 12 מטרים נוספים. עמודים עגולים באותו סגנון נועדו להחזיק את גג העץ והקש. כל הבניה הזו, עם הנוף מסביב, יוצרת מתחם שקשה להיות אדיש אליו! יש דוכני אמנות שפזורים סביב כיכר הכנסיה מהמאה ה 17, הכל בטוב טעם- האתר הזה שווה ביקור!

אנחנו ממשיכים לעיר הקרובה- sicuani, ועכשו שהשמש מתחילה לרדת האויר מתקרר כמו שהובטח לנו- בלילה צפוי להיות ממש קר- 4°, ובחדר יש ערימת שמיכות עבות בנוסף לתנור. בשביל ארוחה צריך ללכת ק"מ וחצי למרכז העיר, אנחנו בוחרים בסופר הקרוב- לחם פרוס, גבנ"צ, קבנוס ושוקו עמיד יסדרו אותנו היום. מוצאים בפינת הרחוב שלנו צ'ורו ענק טרי וחם לקינוח- נקדים לאכול וגם לישון. לא ברור עד מתי נוכל להמשיך להאשים את הגובה ב"התגלמות" שלנו, עוד כמה ימים כנראה.. בינתיים מתנשפים אחרי כל פעילות קטנה, וממעטים להתאמץ. בוקר קריר ואנחנו מתלבשים היטב- צפויה לנו עליה משמעותית בעוד מעבר בהרים, מה שאומר- קר ורוח. די מהר מגיעים אליו, אכן קר ורוח כמו שהובטח…

עוד שעה נסיעה ואנחנו עוצרים לקפה עצמי וסנדוויץ' מקומי בעיירה ayaviri. קצת משונה, נגנים עם חצוצרות וטרומבונים לבושים יפה מסתובבים לידנו, וגם נערות לבושות בתלבושות קרנבל. יש ריקודים בכיכר אומרים לנו, אז ניסע לבדוק! מסתבר שזה לא ריקודים בכיכר, זה תחילת 5 ימים של מסיבה מתמשכת- fiesta de patronal. חגיגה לכבוד הקדושה פטרונית העיר, שמלבד הטקסים בכנסיה היא לגמרי עבודת אלילים, ויש שילוב של חגיגות שכולם מרוצים מהם! השוטר המזדמן שמסביר לנו קצת על הארוע אומר שאנחנו צריכים להשאר- לרקוד בערב, לראות מרוץ שוורים מחר, רק שאין כאן שום הערכת זמנים שאפשר להסתמך עליה, ואנחנו ממילא רוצים להמשיך. חיכינו כמעט שעתיים שהבתולה תצא מהכנסיה אל ההמון שמחכה מסביב, ונראה לנו ששבענו- מה גם שאפשרויות הלינה במקום לא מלבבות… אבל בהחלט נהנינו מהמפגן! וגדי ביחוד נהנה מהעובדה שהוא יכול לעמוד בתוך הקהל ולראות מעל הראשים שלהם- סוף סוף הוא גבוה…

ממשיכים בנסיעה דרומה, הפסקת קפה בכניסה לפוקרה, מוותרים על המוזיאון, ונתקעים לכמעט חצי שעה בגלל עבודות בכביש עם גשם וברד. ממש התעללות ברוכבים… ממשיכים דרך juliaca- אתמול חשבנו שנעצור פה ללילה, וטוב שויתרנו- עיר מלוכלכת בלי טיפת חן, עוד מאמץ קטן, שעה נסיעה שהקור מתגבר וממש לא נעים לרכב, אבל הגענו. puno. הכניסה לעיר נמוכה מהדרך, ומלמעלה רואים את הבתים מקיפים את אגם טיטיקקה- מראה מרהיב. המלון שלנו באמצע עליה מאתגרת, אבל ממש קרוב למרכז ההיסטורי, והאזור עצמו מישורי כך שחוץ מהחסרת נשימה בכניסה לחניה, ועוד כמה נשימות שאבדו בעליה לקומה השניה- אנחנו ממש בסדר! אחרי שהתעטפנו בכמה שכבות אנחנו יוצאים לאכול במרכז. איכשהו הרושם הוא שאנחנו בעיר אירופאית ולא בפרו- הריצוף בכיכר, הרחובות, התאורה וגם החנויות- משהו פה שונה. האנשים לגמרי פרואנים! ונעים כאן.

במנאוס אנחנו מתנהלים כתיירים- קצת סופגים אוירה ברחובות, ובתשע בבוקר אנחנו נפגשים עם המדריך שלנו בבית האופרה היפה.

הבנין נבנה במשך 7 שנים בסוף המאה ה 19- תור הזהב של העיר. בעצם- תור הגומי. העיר התחילה כישוב קטן לפני כמעט 500 שנים, וכשתעשית הגומי הטבעי התפתחה והיצוא שלו הביא מהגרים וכסף, הרבה כסף, החליטו בעיר שכבר מנתה כ 50 אלף איש, להביא אליה את התרבות האירופאית. מבני הציבור הגדולים שראינו בסיבוב אתמול כולם בסגנון צרפתי או איטלקי, הבתים בסגנון פורטוגלי, והחומרים ברובם הגיעו מאירופה- ברזל אנגלי, שיש איטלקי, משי צרפתי, אבני ריצוף מפורטוגל- רק העץ מקומי. הבנין עצמו מהודר מאד, חוץ מהכסאות באולם שהוחלפו פעמיים- כל השאר מקורי ושמור היטב. הקירות מחופים במשי, העמודים מצופים שיש, נברשות תלויות, רצפת העץ מבריקה, יש כמובן במה ענקית ומקום לתזמורת למטה. תאי צפייה לעשירים וחשובים יותר, יצירות אמנות באולם שאליו מתכנסים אחרי ההופעה למוזיקה וריקודים. בהחלט מקום שאפשר להתגאות בו. הסיפור הנחמד ביותר- ברחבה שמסביב לבנין השתמשו בלבנים מגומי כדי שהכרכרות שעוברות ברחוב לא ירעישו ויפריעו ליושבים בפנים. מנאוס ירדה מגדולתה בשנות ה 20 של המאה העשרים, אבל מלבד שנים בודדות שהבנין היה סגור הוא פעיל תמיד- היום זה גם מופעים ותאטרון, לאו דווקא אופרה, אבל יש גאווה גדולה בתעוד זמרי אופרה ומנצחים ידועים שהופיעו פה.

אחרי כמעט שעה של התפעלות אנחנו מחליפים מדריך ויוצאים לנמל. מאחר והחלטנו להתנהג כתיירים עשירים (וגם בגלל שאורנה צריכה קצב איטי ומותאם…) אנחנו בסירה פרטית, ומתכוונים לראות כל מה שיש לנהר להציע! מתחילים בשיט קצר אל הדולפינים. יש פה דולפיני נהר ורודים, והם רגילים להתקבץ בנקודות של התיירים- לא בגלל שהם חברותיים אלא בגלל שהם מקבלים דגים בלי להתאמץ… מלבישים אותנו במצופים ואנחנו יורדים למים השחורים. כל מה שזז קרוב לפני הנהר מקבל גוון זהבי קצת, שזה יפה בפני עצמו, וכשהמלווה שלנו מצליח לשכנע את הדגים האלה להתרומם כדי לקבל חתיכת דג, הם מתגלים ורודים ושמנמנים אבל מאד חמקניים. אני מתרגשת כמו ילד קטן, גדי כמובן לא, ואחרי אוסף צילומים ממשיכים לנקודה הבאה.

אנחנו במפגש בין הנהרות- ריו נגרו שמגיע מקולומביה ונראה כמו נהר של נפט, וריו סולימואס שמגיע מפרו ונראה כמו נהר חום של בוץ. הנהרות זורמים זה לצד זה לאורך 7 קילומטרים בלי להתערבב- יש הבדל של 2 מעלות ביניהם, ומהירות הזרימה שונה, אבל בשלב מסוים האמזונאס הופך לחום וככה זורם עד האוקיינוס האטלנטי. מרשים מאד.

מאחר ושעת ארוחת הצהרים מוקדמת, יושבים לאכול במסעדה צפה עם עוד עשרות מבקרים אחרים שחיסלו לנו את האננס הטעים, ואז יוצאים להליכה על גשר עץ מהמסעדה אל תוך הג'ונגל.  השביל בערך בגובה של 3 מטר מעל האדמה כי אנחנו בעונה היבשה. בקיץ, שהוא העונה הגשומה, המים יכולים לעבור את הגובה הזה ואז כל האזור הופך בעצם ליער מוצף גדול. אנחנו רואים עץ ענק שכריתתו נאסרה כדי להגן מפני הכחדה (המדריך אומר שבערך 30% מצמחיית האמזונאס נעלמה עם השנים, ובזכות חוקים קשוחים היום המצב טוב יותר אבל עדיין 10% נחשבים אבודים). עוד עץ מעניין שהפרי שלו מכיל משהו כמו צמר גפן וזה גם השימוש היחיד שלו- מילוי כריות… מגיעים לאזור מוצף שנראה קצת כמו ביצה- יש תנין גדול וישנוני למטה, המוני פרפרים וחרקים, ובריכה של חבצלות מים- בעונה הזו הן נראות פחות טוב וגם כמעט שאין פריחה, אבל זה יפה בכל זאת!

בחזרה לסירה שלנו, פנינו לשבט של ילידים. בדרך רואים איגואנה גדולה במקום שקשה להבין איך הגיעה אליו כי הכל מסביב מים, ולכפר אנחנו מגיעים כשקבוצה גדולה שהיתה לפנינו יוצאת ממנו. נראה שהשבט התעייף… עדיין השמאן וכמה מהנשים לבושים בבגדים "אופייניים"- הכביסה התלויה מלמדת שהם לא מסתובבים ככה ביום-יום, אבל למרבה ההקלה (שלנו- כי אורנה רוצה לראות הכל!) לא יהיו ריקודים וטקסים היום. אפשר עדיין להצטבע אם רוצים (אני לא..) ואפשר לצלם מסביב- צילום של ילדה עולה 2 ריאל, גם של חיות מחמד כמו נחש או קוף, אבל גם החיות התעייפו ופרשו.. המדריך מספר לנו שכל כפר כזה הוא מעין שבט עם שפה משלו וטקסים משלו ובעצם זה סוג של חמולה. זו הסיבה שהם מתחתנים בין השבטים, ובכל מקרה מדובר בכפרים של כמה עשרות אנשים, לא משהו גדול. מדינת אמזוניה ענקית- כעשרים אחוז מברזיל, ואוכלוסייתה דלילה- 4 מליון תושבים בלבד. במנאוס חיים כ 2.3 מליון, והשאר בכל רחבי המדינה , כך שמלבד הערים הקטנות שמפוזרות בה יש כמה עשרות שבטים בשטח. השבטים הרחוקים יותר חיים קצת מתחת לראדאר- החוק יותר גמיש אצלם. יש חינוך חובה, אבל הוא לא תורם לערבוב יתר עם האוכלוסייה כי יושבי הכפרים הילידיים די שומרים על בידול. לטענתו מעט מאד יוצאים לעבוד בעיר, והם חיים את חייהם כאילו לא שייכים. ברור שהם משתמשים במה שיש לקידמה להציע- יש חשמל או לוחות סולריים, יש אינטרנט, יש סירות מנוע מכל הגדלים- זה לא ניתוק טוטאלי, יותר בחירה.

בקטע השיט הבא נופל על כולנו נמנום כלשהו, אנחנו לא מתאמצים אמנם אבל מזג האויר מעייף… עוצרים קרוב לגדה ואנחנו מקבלים "חכות" ופתיונות, ויאללה- תיירים צריכים לדוג פיראניות! ה'נהג' שלנו דג בלי הפסקה, אנחנו רק מצליחים להאכיל אותן- כל פעם שהחכה נמשכת אנחנו מגלים שהפתיון נאכל מסביב לקרס- דגים חכמים. כשאורנה מצליחה לדוג ההתרגשות גדולה, המוטיבציה עולה, אבל אף אחד לא מצליח- כולנו מעלים חרס בידנו במקום דג בחכתנו… 

תחנה אחרונה במסלול- לצפות בתנינים, עם הבטחה שהמלווה שלנו ינסה לתפוס תנין קטן. יש הרבה מה לראות בנהר בלי קשר לתנינים, והאמת שלי באופן אישי לא אכפת אם לא נראה… שטים לאט ובשקט כי בינתיים השמש יורדת והנוף משנה גוונים להנאתנו, וכשיותר מחשיך מנסים לאתר אותם בהצלחה חלקית בלבד- אנחנו רואים עיניים מציצות מהמים, ועוד עיניים מנצנצות על הגדה לאור הפנס, אבל התנין שהצלחנו להתקרב אליו גדול מדי וכנראה שהבחור האמיץ לא ממש רוצה לאבד יד היום..

כשאנחנו חוזרים לעיר קלאודיו הבוס אוסף אותנו מהנמל ולבקשתנו משאיר אותנו במסעדה נהדרת- גם יפה, גם אוכל משובח, וגם אף אחד לא מעקם את האף כשאנחנו נכנסים מלוכלכים קצת, בטח לא ריחניים במיוחד ובעיקר- בתלבושת "היינו כל היום בנהר". בבוקר אנחנו אוספים את כל חפצינו לחדר מזוודות של המלון, ויוצאים ליום סיור נוסף. הפעם בנסיעה צפונה, על הכביש שמוביל לוונצואלה. לא נגיע לשם הפעם- וחבל. נצטרך לחזור כשיהיו יחסים דיפלומטיים וזה יקח זמן… אנחנו עולים לעיר presidente figueiredo. לב אזור המפלים. טעימה קטנה- נהיה בשלושה מקומות מתוך עשרות רבות, שהגישה אליהם קלה וקצרה- אנחנו רוצים לחזור למנאוס בשעה סבירה כדי לצאת עוד היום. הנהג שלנו מדבר אנגלית טובה וממש שמח לספר לנו כל מה שהוא יודע. ביציאה מהעיר הוא מראה לנו חנות ענקית שנקראת בימול. מספר שיש הרבה חנויות כאלה באזור, והבעלים הם משפחה ותיקה של יהודים.  מה שם המשפחה? בשימול. אנחנו מנחשים שזה בן-שימול, וזה מסתדר עם הגירת יהודים בתחילת ההתיישבות פה שהגיעו ממרוקו. הדרך, שהוא קורא לה הייוויי, היא כמו קודם- כביש עם 2 נתיבים, במצב סביר מאד, מהירות מקסימלית- 80 קמ"ש. ואני כבר חשבתי שסוף סוף ניסע בדרך מהירה אמיתית.. בהמשכה יש סכר גדול לייצור חשמל לכל האזור- לא ניסע עד אליו. רק לידיעה. אנחנו מגיעים לנקודה הראשונה- הליכה בג'ונגל של כ 20 דקות בשביל, חוצים שביל נמלים בדרך, גדי וצור חוטפים עקיצה כואבת מאד, המדריך מציל את אורנה משלל עקיצות, והגענו- המפל מרהיב! זרימה חזקה של מים שחורים אבל צלולים, עם כתמי זהב איפה שהסלע קרוב לפני השטח. ממש מוצלחים הסלעים- הם לא מחליקים בכלל. אנחנו צועדים אל המפל, יש בדרך גם בריכה קטנה וצריך לשחות קצת, ואפשר לשבת או לשכב למסאז' קטן. א-מחייה! בחזרה למכונית בשביל אחר ואפשר לראות את המפל מלמעלה. המדריך אומר שזו העונה הטובה לבא- בעונה הגשומה הנהר גבוה והזרם חזק ואי אפשר להכנס.

אנחנו ממשיכים לנקודה הבאה- עוברים מעל נחל קטן שנראה כמו חלודה אבל מימיו צלולים לגמרי ומגיעים- הפעם לא מפל, אלא בריכה שנוצרת ממעיין- צבע טורקיז יפהפה, מים צלולים, ואין הרבה מבקרים אז אין הגבלת זמן. הטענה היא שכשהמקום מלא מגבילים את השהיה במים לעשרים דקות. שוב הרווחנו. אבל ממש!

בחזרה לעיר שממנה התחלנו, הקרויה על שם הנשיא שככל הנראה עשה רבות לטובת האזור- פיגוארדו. בשנת 1967 מנאוס הוכרזה כאזור סחר חופשי, ואחרי שנים רבות של דעיכה החלה התעוררות כלכלית. מפעלים רבים הוקמו- בעיקר בתחום תעשיית הרכב, בעיקר אופנועים. העיר עצמה קטנה וממוקדת תיירות מים- פוסאדות, מסעדות, סוכנים ומדריכי טיולים. ארוחת צהריים במסעדה- אנחנו אוכלים דג (גדי נשאר עם הבשר) טמבקואי. טעים ביותר, ושומני כמו בשר. בירה קרה כי לא נוהגים בשעות הקרובות, ועל השולחן סלט קצוץ מרענן, אורז עם שעועית- מנה אופיינית וטעימה, צ'יפס מנדיוקה ובננה מטוגנת עטופה בפרופה. קפה טוב בלי סוכר לסיום. מושלם. גדי גם הצליח למצוא ג'ריקן לדלק שנצטרך להמשך והוא מאושר.

התחנה האחרונה היום במפל נוסף, הליכה קצרה מאד ואנחנו מתלבטים אם להכנס שוב למים. הולכים על זה. מדהים. זרימה חזקה שמורידה בגדי ים, מים קרים שעוצרים את הנשימה עד שמתרגלים. נהדר!!  מזל שלא ויתרנו- חוויה אמיתית.

מבקשים מהמדריך שיעצור באמצע הדרך חזרה לקפה, יש כמעט שעתיים נסיעה, אבל כולנו מתעפצים והוא מנצל את זה כדי להרביץ נסיעה רצופה… חמש וחצי אנחנו במלון, מתלבשים לנסיעה, עוד שעה ואנחנו בנמל, מחכים למעבורת האחרונה. ההחלטה לצאת היום טובה מאד. אמנם נגיע מאוחר יחסית, בחושך, אבל ככה נוכל לצאת בבוקר מוקדם בלי להתעכב בנמל. בקומת הנוסעים במעבורת יש חדר גדול ממוזג- שעה ואנחנו בצד השני, הפוסאדה היחידה שמצאנו היא המקום שעליו לא מספרים של הנסיעה הזו… עיירה מוזרה, יש רחובות צדדיים שיורדים מהכביש הראשי, הבתים כולם מעץ ונראה שלא שונה בהם דבר מלפני מאה שנים, חוץ מכמה בודדים שרואים שהשקיעו בהם מחשבה על אסתטיקה. יש בין הבתים מעין רחוב נוסף שהוא במפלס גבוה יותר מהדרכים למטה, כנראה שבעונה הגשומה זו הדרך היחידה להתנייד..

אחרי שינה לא משהו, בשמונה אנחנו אחרי תדלוק, כולל מיכל 18 ליטר שעולה על הרכב המלווה שלנו. אנחנו ממנים את אורנה על הצילומים היום, אז אפשר להימנע מעצירות בדרך. שעה נסיעה ואנחנו בעיר קטנה שיש בה סופר גדול, מצטיידים ליומיים וחצי ואפשר לצאת להרפתקה! אנחנו על כביש BR319. כביש מרכזי שמחבר את מנאוס למרכז המדינה, והדיונים עליו מלווים אותנו עוד לפני שיצאנו לדרך מהארץ.. יש בו כ 400 ק"מ לא סלולים, בעונה הגשומה בוץ בלתי עביר, בעונה היבשה ענני אבק ופודרה. יש בו תנועת משאיות רבה והוא נחשב לאימת הרוכבים והנוסעים. כל מה שצריך זה קצת מזל- כמו למשל שירד גשם כמה ימים לפני שמגיעים אליו ואז שמש שתייבש אותו… בתחילת ההכרות עם הכביש חשבנו שכדאי לחפש דרך חלופית- ויש. בהפלגה ארוכה לאין קץ. או לשכור רכב שיקח אותנו. ככל שאנחנו חוקרים ובודקים יותר, המידע מרגיע אותנו, והעובדה שצור ואורנה גם רוצים לנסוע ביחד כדי לא להתקע, מביאים להחלטה לצאת לדרך. והנה אנחנו כאן. תחילת הדרך, כ 150 ק"מ  בכביש. אפילו די טוב. נקודת האין אספלט התקדמה- טניה קראה לזה סלילת בחירות…

והנה זה מתחיל. עפר- אדמה- אבנים- בורות. בזכות הורדת אוויר אכזרית בצמיגים, הארגזים האחוריים שעלו על המכונית של השומנים, וההוראה של גדי לא לרדת ממהירות של 60 קמ"ש כשאין הר אבק באוויר, אנחנו צולחים יפה את היום הראשון. אפילו היה מעבר נהר על משטח ענק שספינה גוררת ומכוונת אותו… עשינו היום 100 ק"מ עד שהגענו לפוסאדה שמסומנת במפה וגם קיימת… לא משהו להתלהב, אבל העיקר שיש מאוורר בחדר, מקלחת שמורידה מעלינו את האבק האדום, ומשפחה חמודה שמכינה לנו ארוחת ערב. אנחנו גמורים. בעיקר אני. רכבנו 5 שעות נטו היום, והחם בטח לא מקל עלינו. בערב רעמים וברקים- נקווה שהלילה יסתכם במופע אורקולי ללא גשם! בעודנו מחכים לקפה שהובטח, מתחיל גשם. נקווה שיפסק מהר כי אחרת נצטרך להשאר כאן, ואין לנו הרבה זמן פציעות עד החזרה לארץ!

יוצאים לדרך מוקדם, שש וחצי צור מגיש לנו קפה של בוקר, וכמה דקות אחרי שבע אנחנו כבר בנסיעה. אחרי הניסיון של אתמול, העברנו מחשבה שהיום צור ואני נתחלף בנהיגה- לפחות חלק מהיום, אבל אני קמה רעננה ולפחות כרגע ממש אין צורך. מה גם שלתת לו ללבוש את בגדי הרכיבה המטונפים וביחוד הקסדה נשמע כמו התעללות וקצת מביש… אחרי הגשם הקצר של אמש הדרך נעימה יותר, גם פחות חם כנראה, ואנחנו מרביצים נסיעה של שעה עד ארוחת הבוקר. האמת שהיינו ממשיכים יותר, אבל הבוץ על הדרך קבע את הלוז- בחירה מוטעית של המסלול מכניסה אותי לבוץ טובעני ואני מחליקה בעדינות לתוך הצמחיה. למרות איך שזה נראה אנחנו מצליחים להוציא את האופנוע בקלות בחזרה לחוף מבטחים. נפילה ראשונה מאז שנכנסנו לברזיל, מקווה שגם האחרונה. העיקר שיש לי את הגיבור שלי איתי!

המשך הדרך סביר- יש קטעים שהאדמה דחוסה ומרגישה כמו אספלט, אפילו נראית כמו אספלט של פעם. קטעים אחרים מלאים אבנים ו/או בורות קטנים, ואנחנו מקרטעים בלי סוף, קטעים אחרים אדמה עם אבנים קטנטנות מפוזרות עליה. פה ושם מעט בוץ או אמבטיית חול- ממש לא נורא, ובדרך כלל אפשר להתחמק מלהכנס. פעם אחת שכל רוחב הדרך בוץ מחליק אני שועטת קדימה ומצליחה להגיע בבטחה לדרך יבשה- התרגלתי לריגוש כנראה… עוד הפסקה קצרה לשתיה, ועוד הפסקה לתדלוק במסעדה- אנחנו רעבים והאופנועים ריקים מדלק. האוכל לא ברור כל כך, אבל טעים. אורז כרגיל, פסטה כרגיל, סיר שנשאר בו רק רוטב- הגענו מאוחר יחסית. שעועית כמובן! וחתיכות קטנות של משהו מטוגן אורנה אומרת שזה אזני חזיר. עדיף לא לדעת?

יש היום יותר תנועה של משאיות, וככל שהשעות מתקדמות ענני האבק הולכים וגדלים- כשרואים מרחוק ענן כזה מתקרב חייבים להאיט. בין אם המשאית נוסעת לפנינו ובין אם באה מולנו זה מפחיד- לשניות ארוכות פשוט לא רואים כלום. כשצריך לעקוף משאית מחכים שהרוח תזיז את האבק קצת הצידה ונוכל לראות שאין רכב ממול או איזה בור גדול בדרך. המקומות הטובים ביותר לעקיפה הם אחרי הגשרים- הם מאיטים מאד, ואנחנו יכולים אחרי המעבר לתת גז ולעבור לפני שהם מפתחים מהירות ומעלים שוב אבק. בתחילת היום לא החלטנו על יעד. לאורך הכביש מסומנות במפה כמה מסעדות דרכים ובחלקו יש גם מקום לינה, אבל זה לא בהכרח מה שיש בשטח, וגם המרחקים קצת טריקים. יש כנראה מקום במרחק 170 ק"מ, 3 וחצי שעות נסיעה. זה נראה לנו קצר מדי, אבל המקום הבא נמצא במרחק של 280 ק"מ, 6 שעות רכיבה וזה יהיה ארוך מדי. המקום הראשון מתגלה כמקום נטוש, אבל זה לא מה שישבור אותנו! אנחנו עוד לא עייפים, השעה עדיין מוקדמת, מחליטים להמשיך הלאה.

לקראת הסוף יש עבודות בדרך- קצת מקטעים שהורטבו, כלים כבדים שעוברים, מסלול צר יותר, וגולת הכותרת- חומר דומה לחול שהם שופכים על הדרך ואז כובשים אותו. זה נראה כמו קוורץ כחלחל, וזה מתנהג כמו חול לכל דבר. אין לי מושג איך, אבל אני עוברת את הקטע הזה בסלאלום מפואר עם החלקות של האופנוע שלאחר מעשה מתבררות כמשהו מפחיד לצופים מהצד שהיו בטוחים שיש פה התרסקות ודאית. כנראה שהמאנטרות שגדי מפמפם לי כל הזמן צצות בלי שאתכוון- תחת אחורה, גז, להרפות את הידיים על הכידון. עובד. להפתעתנו אחרי סוף העבודות אנחנו עולים על כביש ממש- לדעתי (ויש מי שחולק עלי) זה לא אספלט אלא החול המיוחד שכבשו אותו, אבל באמת שזה לא חשוב- העיקר שאפשר לרכב 10 ק"מ לעיר בכיף- 270 ק"מ בדרך עפר זה לא תענוג… הגענו לעיירה realidad. צור מצא בגוגל פוסאדה מומלצת כאן, אבל להם יש רק חדר אחד פנוי עם 2 מיטות בודד. מי חשב שבשום מקום הזה לא יהיו חדרים? הבחור שולח אותנו לפוסאדה הבאה- הכל פנוי, אומר לנו הבחור במסעדה ליד, אבל הגברת עכשו ישנה. היא תקום בשעה שש. עכשו ארבע וחצי- שנחכה או שנלך לבדוק את הפוסאדה השלישית שיש בעיירה? אני ממליצה לחכות, יש במקרר בירות קרות ודי הגעתי לקצה גבול היכולת שלי… מחכים, מקבלים חדרים, המקלחת נהדרת וגדי שוב חדל מלהיות ג'ינג'י, יש מולנו מסעדה- אנחנו לגמרי מסודרים! בשבע בערב מתייצבים במסעדה. נהג משאית שאוכל שם שואל אם אנחנו עם האופנועים- הוא ראה את מבצע חציית החול שלי היום והיה בטוח שזה יגמר באסון… לצערנו במשאית שלו אין מצלמה- אין תעוד, אבל יש זיכרון! אנחנו רואים זוג מתקרב שהם בודאות תיירים- קוראים להם להצטרף אלינו, הם מהססים אבל מצטרפים. פגישה מעניינת. הם מליטא, מטיילים חודש בכל שנה- בטרמפים! היום הציבו את האוהל שלהם ליד הפוסאדה שלנו. היא- כריסטינה, מניקוריסטית ובעלת מכון יופי- עם צפרניים כמו שלי… הוא- רמונאס, כירורג ורידים ואוסף פרפרים חובב. מעניין שהוא שואל אותנו באיזה שעה אנחנו הולכים לישון- לא בגלל הערב, אלא בשביל ידע כללי… אנחנו מזמינים אותם לארוחה והם קצת נבוכים- אני מסבירה להם שבגילנו אנחנו צריכים קשרים טובים עם רופאים… אין ספק שהדרך שלהם להעביר את החופשה השנתית מיוחדת ושונה, והם מתערבבים באוכלוסיה המקומית עוד יותר מאיתנו! אנשים לא מבינים איך רופא מטייל בטרמפים, וקשה להם להסביר שזה לא קשור לכסף אלא לחוויה.

כולנו פורשים לשינה מוקדמת כדי לצאת מוקדם מחר. עוד יש לנו מקטע אחרון עד הכביש! יוצאים מוקדם כדי להספיק להתקדם לפני שנהיה חם מדי, אין לנו מושג מתי בוודאות מתחיל הכביש, מה שבטוח- דרומה מהעיירה יש דרך עפר. הנסיעה נוחה ומהירה יחסית- יכול להיות שהתרגלנו? לגמרי ברור שאני שולטת ברכיבה הרבה יותר טוב, וכנראה שאוכל להגיד בסוף היום כל הכבוד לי…

הנוף מתחיל להיות פחות צפוף, יש חוות לאורך הכביש, ובעצם אנחנו עוזבים את מדינת אמזוניה ועל הדרך גם עוברים שוב אזור זמן. שטחי החקלאות עצומים, יש הרבה עדרים ומתקני העמסת בקר, ובתי חווה מסודרים מאד. באחד מהם אנחנו רואים טור של כמה עשרות פרות שהולכות בנחת מהמכלאה אל בריכת המים- אם אלו היו עזים היינו רואים ריצה משוגעת אל המים- כנראה שפרות חכמות יותר… בערך 60 ק"מ ובלי שנשים לב פתאום אנחנו על אספלט! חדש למדי- חלקו עוד לא צבוע ומסומן, ומכאן והלאה- הכביש הטוב ביותר שנסענו עליו בברזיל. יש לנו שעה וחצי רכיבה עד porto velho אבל עוד קודם חייבים למלא דלק, ולשתות!! חם כל כך ואנחנו פשוט רטובים לגמרי- הרגשה שאפילו העיניים מזיעות… עוצרים בעיר לארוחת צהריים והלאה- אמנם זו עיר שיש בה הכל, אבל כולנו רוצים להתקדם יותר היום- עיכוב יכול לשבש את הזמנים, והמגבלה העיקרית היא שהויזה שלנו נגמרת עוד שבוע. לא בעיה להאריך, אבל מתאים לנו להחליף מזג אוויר… יש לנו שעה ורבע בערך עד העיירה הקרובה שבה יש מקום לישון, אבל כשמגיעים מגלים שהפוסאדה שבנינו עליה מלאה לגמרי. האיש הנחמד מסביר לנו איפה יש מלון קרוב, אורנה וצור מחליטים לישון על הנהר, אנחנו מתמקמים, נרגעים, ויוצאים לפגוש אותם בנהר.

בעשר אנחנו מתכוננים לשינה, ואז הודעה- ערים? מזל שלא ישנו עדיין. מבקשים שנבדוק אם יש חדר פנוי- חם בטרוף על שפת הנהר! האיש במלון חמוד מאד, משום מה הוא חושב שאנחנו מארגנטינה ואנחנו לא מתקנים אותו… שש וחצי בבוקר כבר יש קפה וארוחת בוקר, ואנחנו יוצאים שוב מוקדם כדי להתגבר על מזג האויר. הכביש כמו בדרך כלל, כבר לא הכי טוב בברזיל, אבל מספיק טוב כדי לגמוע קילומטרים רבים. גדי קורא לזה 50 גוונים של אפור. שמנו כיעד היום את העיר rio branco- מצאנו מלון נחמד במחיר מגוחך, יש פה מסעדה נחמדה, וחשוב מאד- יש מכבסות. כולנו בלי בגד נקי אחד, ואנחנו פשוט יושבים ומחכים שהמכונות יעשו את העבודה. כשמגיעים למלון אני מדברת עם פקיד הקבלה בריחוק מה- לך תסביר לו שהריח של דג מת שנודף ממני הוא מחליפת הרכיבה ולא ממני… נכנסים לבריכונת של המלון, מקלחת אחרי, ארוחה נחמדה, פורשים לשינה- מחר יקיצה טבעית?

יקיצה טבעית זה לא עשר בבוקר… שש וחצי אנחנו כבר מגששים את דרכנו לקפה, לשומנים יש פגישת זום עסקית, לנו יש עבודה בענייני הבית, יוצאים בתשע כשכבר חם, אבל הנסיעה חלקה ומהירה. עם ההפסקות הרגילות לשתיה, מנסים למצוא שטיפת אופנועים אבל לא הולך לנו היום, ולקראת ארבע אנחנו מתמקמים בפוסאדה האחרונה שלנו בברזיל. מקום חמוד ביותר, וריק- אנחנו ועוד זוג אחד. הזמנו מראש ארוחת ערב כי אנחנו מחוץ לעיר, ואת הזמן שיש לנו אנחנו מבלים בבריכה הנהדרת, במנוחה, ותחילת התארגנות לקראת מעבר גבול.

הדבר הזה רק נראה כמו זבוב- הוא בערך 6 ס"מ, מפרפר ברעש, וכשמנסים לתפוס אותו כדי להוציא אותו מהחדר הוא מתחיל לצעוק כמו גדול. פחד אלילים! לילה אחרון בברזיל, המקום הזה הוא בחירה טובה- למרות הזבוב… שמונה אנחנו אחרי ארוחת בוקר, נפרדים מהזוג החביב, יש לנו שעה וחצי נסיעה עד הגבול, וזו אחת הקשות. הכביש כל כך משובש, וכולנו כבר עייפנו מהנהיגה/רכיבה האלו, מהחם והלחות והזיעה והצמא. מחכים כבר לגלות מה מחכה לנו בהמשך! מעבר הגבול נח מאד, בברזיל בודקים שאישור המכס תקין, חותמת בדרכון וזהו- נפרדים. עברנו מדינה- תחנה ראשונה- החלפת כל הריאל שנשאר לנו בסול. החלפן החביב קודם כל מגיש לנו בקבוק מים קרים, ואז מציע שאת הדולרים נחליף בעיר הקרובה- שם נקבל שער יותר טוב. בסוף העיירה מחכה נקודת הגבול של פרו- שוב תהליך יעיל, עם חיוך, לאחר דיון קצר נותנים לנו ויזה לשלושה חודשים ולא רק חודשיים, עוברים בנין- המכס משווה ונותנים ויזה לרכבים לשלושה חודשים. לא יודעים מה נצטרך, ואין תשלום, אז עדיף כך. כמו שאמא של גדי היתה אומרת- mejor que sosobre que fafalta. משחק מלים בספרדית. כמה טוב לשמוע שוב ספרדית!!