מגיעים להוסטל שלנו באלתר-דו-שאו. אני מאוכזבת, אבל כנראה שלא כי המקום לא טוב אלא כי אני גמורה לגמרי… נחים קצת ויוצאים לסיבוב אל החוף. זה רק 600 מטר אבל מרגיש לי כמו נצח. הראש כואב, כלוב הצלעות תפוס כולו, קשה לי ללכת… באמצע הדרך הפסקה. זוג ארגנטינאים פנסיונרים עם מוטורהום. שיחה על הכל- נכדים, טיולים, פוליטיקה… נחמדים. ממשיכים עוד קצת ומגיעים לחוף, אני קורסת על ספסל, גדי מביא ממסעדת החוף שכבר סגורה שתי בירות קרות, ואנחנו נהנים מקצת רוח קלה. בדרך חזרה לחדר יש מסעדה- על המדרכה שולחן עם מצרכים, גריל, וכמה שולחנות עם מפות צבעוניות. התפריט- שיפודים. אני יודעת שלא אוכל הרבה, מבקשת רק שיפוד עוף בלי תוספות. מגיעה צלחת עם רבע עוף, אורז וכמובן פרופה. אה- אין להם שיפוד עוף, רק כזה… מזל שזה טעים והמחיר מצחיק אז לא כואב שמחזירים צלחת כמעט מלאה. פרישה מוקדמת כדי שאוכל לצנוח למיטה. לילה קשה עובר על כוחותינו- אני מוכנה לקולונסקופיה… גדי מברר ולוקח אותי למרפאה- משהו כנראה של הרשות המקומית- נראה כמו מרפאה בכפר בשנות השבעים, אבל יש אחות שרושמת לחץ דם , חום ודופק, רופאה ששואלת כמה שאלות, ומושיבים אותי לחכות. אני מקבלת עירוי ורשימת תרופות, או בעצם- תמיכה להתייבשות. לפחות כשיוצאים מכאן אני מרגישה מצוין, במקרה הכינותי מראש בגדי ים בתיק, ואנחנו ישר יורדים לחוף. אורנה וצור כבר מחכים לנו בצל מתחת לעץ , המים נהדרים, יש בירה ומים, רוכל שעובר עם צ'יפס בננה מלוח. לא צריך יותר!

צהריים יושבים לאכול בכיכר הקטנה- מעניין. קרפ עם צימוקים ממולא בעוף מפורק. טעים! בערב יוצאים ל"הופעה". חצר עם במה, להקה ותיירים ברזילאים שבאים לרקוד קרימבו (carimbò). ברזיל זה לא רק סמבה, ויש פה חגיגה של מוזיקה אחרת וריקוד מהיר ותזזיתי. נשים שרוצות יכולות להתהדר בחצאית צבעונית, ופשוט שמח! הזמר קצת מזייף, אבל לא פעם ראשונה שאנחנו שומעים זיופים, כולם מרוצים. מעניין לראות את כל הסגנונות, ויש הרבה- מעדינות ועד השתוללות. יש גברים שרוקדים בחלק גוף עליון רכון קדימה- מזכיר קפוארה, ויש כאלה שמתחילים רגוע ולאט לאט נכנסים לעניין. מה שבטוח- כולם מזיעים בטרוף!

בוקר אחרי אנחנו יוצאים להפלגה. מקבל אותנו באנגלית צחה הבחור שאצלו הזמנו, הצוות כמובן לא מבין מילה. הסירה מיועדת לשבעים איש, אבל אנחנו רק 13 כך שאפשר להשתרע איפה שרוצים, הבחורה שממונה על השרות מכינה שתיה לפי בקשה, דואגת למים קרים כל הזמן, ומתקתקת את הסיפון. יש שרותים נקיים ואפילו מקלחת עם סבון, ערסלים, וסוג של זולה במפלס העליון. הכל נראה מבטיח! עצירה ראשונה בחוף חולי ונקי לטבילה במים. כל הזמן אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שזה לא ים אלא נהר- כל כך אחר בלי מלח! עוד שייט רגוע ועצירה שניה לארוחת צהריים- שוב חוף שכאילו אין בו כלום, אבל מפוזרים בו מקומות שיכולים להכיל עשרות אנשים לארוחה. אנחנו צוחקים שבטח מאחור מסתתר איזה פורש, אבל גם אם לא, אנשים חיים פה טוב למדי. צור מזמין דג שאמור להספיק לשלושה אנשים וגם אנחנו מנשנשים ממנו- אפילו גדי אומר שטעים! עוד טבילה במים לקינוח ושוב שייט שבדיוק מתאים לשנ"צ. יורדים לבית כמו שראינו לאורך הנהר בהתחלה- בנוי על כלונסאות, אין חלונות- רק פתחים, אבל הכל נקי ומסודר. יש פה חנות מזכרות- עבודות יד אופייניות לאמאזונס, ומכאן לוקחים אותנו להליכה לא ארוכה מדי לתוך הצמחיה. אנחנו ניזונים מתרגום של ג'וני- בחור בן 70 פלוס, במקור מבוסטון, נשוי לברזילאית, וליצן אמיתי שמדבר גם כמה מילים בעברית. כולנו צוחקים מהתרגום וגם הוא צוחק על עצמו, אבל הנשים בחבורה גם מדברות קצת אנגלית וזה עוזר. על עץ אחד מסופר שהוא בן מאה ורק עכשו מתחיל להוציא פרחים ולתת פירות. יש דקלים עם קוצים שהקופים מתחבאים בצמרת שלהם בגלל האנקונדה, וכן הלאה סיפורים… רואים שורת טרמיטים הולכת וקן טרמיטים על עץ, המדריך שלנו עוצר כדי להראות לנו משהו שממש קשה לזהות בין העלים של העצים, אבל בסוף מצליחים- עצלן! על עץ נוסף עוד אחד- ברור וקרוב יותר. נחמד לראות על עץ ולא בכלוב. ג'וני לומד להגיד עצלן. אחר כך כשכמה קופים מתקהלים סביבנו הוא לומד להגיד קוף. קטן הוא כבר יודע, עכשו מתרגל צרופים. מכאן אנחנו יוצאים לשיט חזרה, מכבים מנועים לצילומי שקיעה, ומגיעים לעוד ערב של אויר עומד ולח. איך מתרגלים לזה?

אחרי רענון שלא ממש צולח אנחנו צועדים למרכז. השומנים פרשו- נסעו לסנטרם ונפגוש אותם שם בעליה למעבורת. חם. לח. אין רוח. אולי מרב בירה וקאיפיריניה הם 'צפים'? אני הייתי פקעת עצבים אם הייתי חיה במזג אויר כזה כל השנה! כל יום חמישי יש ליד הכיכר מוזיקה- כמובן קרימבו, דוכני אוכל ומזכרות, והמון חוגגים. הפעם זה יותר ארוע מקומי, אבל אנחנו מזהים ברוקדים אנשים שהיו גם אתמול והם בהחלט לא מקומיים. קרוב לבמה יש מעגל קטן שבתוכו רוקדים כמה אנשים, אבל הקהל מסביב, צפוף ומזיע, רוקד גם הוא או סתם מתנועע בקצב. אוירה שמחה ופשוטה, כיף אמיתי. בניגוד להרבה מקומות שהיינו בהם- בדוכנים אנשים מוכרים מזכרות עבודת יד באמת שלהם, ויש גם דברים מיוחדים ויפים. מצחיק אותנו הסגנון הזרוק- פרדס חנה…

בבוקר יש רוח נהדרת ועדיין לא חם מדי, אנחנו נפרדים מבעלי ההוסטל והאורחים ויוצאים לסנטרם. תענוג של רכיבה, עד שנכנסים לעיר עצמה- זה השלב שמתחילים להזיע מכף רגל עד הראש. בנמל- המעבורת בשיא ההעמסה- שקי תירס, דלעות וקמח, אריזות בובות לחלונות ראווה, ארגזים אין סוף עם בננות, ו'מגרש' אבטיחים. עוד ועוד סחורות, יחסית מעט נוסעים, אנחנו יכולים להעלות את האופנועים ולקבל את החדר, ואז גם שוק קטן- דימיינו את המעבורת הקודמת ואפילו יותר טוב, אבל זה כמה דרגות נמוך יותר… נכון שעם הזמן התרגלנו לרמת לכלוך בסיסית שאפשר לחיות איתה- קצת להעלים עין, קצת להזהר איפה נשענים ובמה נוגעים, אלכוהול מנקה את מערכת העיכול (?), לא נורא אם יומיים כן נעשה או לא נעשה משהו שאנחנו רגילים אליו. יוצאים מאזור הנוחות שגבולותיו מטושטשים משהו ומצטמצמים כל הזמן… אסור להתלונן- המזגן מרביץ, קיבלנו מצעים נקיים, יש נייר טואלט בשרותים. אז אין איפה לשבת סתם, הבר בקומה העליונה עם מוזיקה בקולי קולות ורמקול שהבסים שלו דפוקים, הארוחות נמכרות ליד המנוע וחדר האוכל סגור אז או שתשב ליד הרעש של המנוע, או שתעלה לאכול ברעש של הבר, או שתתחבא בחדר. מה יעזור להתלונן? עדיף להשלים ולדעת שזה נגמר עוד יומיים. כנראה. פשוט היינו אמורים לצאת בשעה 12 ואחרי שהמשאיות והמוטורהום של שומן לא הצליחו לעלות (בגלל זוויות ועליה מחורבנת באופן כללי) יצאנו רק אחרי חמש שעות, אז אם באיזה מקום בדרך נצטרך לחזור על התרגיל מי יודע מתי נגיע… אנחנו אוכלים כריכים וירקות לארוחת ערב, אבל מבט על המטבח דווקא מרגיש שאפשר לאכול פה משהו מבושל. מחר אולי. מאוחר יותר אנחנו עולים לבר. הבחורה מנמיכה קצת את הווליום לבקשתנו, האמת שהמוזיקה טובה, רק הרמקול בעייתי! מעט אנשים יושבים, יש בחור מונצואלה עם הבן שלו, ועוד כמה מקומיים שמרביצים אלכוהול- מצחיק שהם משאירים את הבקבוקים או הפחיות הריקות על השולחן- מין "תראו כולם כמה שתינו". המוכרת החביבה קמה לרקוד עם אחד הבחורים ואנחנו מקבלים יופי של הופעה הערב- כמובן שיש מחיאות כפיים בסוף!

הבוקר מתארך מאד- לא רק שהתנאים לא משהו, הנוף די חדגוני, גם עברנו אזור זמן ונוספה לנו עוד שעה.. כל כמה זמן מחליפים אזור- סיפון תחתון לארוחת בוקר, אמצעי לרוח נעימה ומבט על החוף, בעצירה לפריקת סחורות יש מראות משעשעים- מוכרים על הרציף מתקרבים עם מקל ארוך שיכול להגיע לסיפון הנוסעים- קשורות אליו שקיות עם גבינה, למעלה חצי בקבוק הפוך שבתוכו שמים קופסת ריבת חלב למכירה ובו מקבלים כסף. יש גם עוגיות מלוחות, שקיות עם מקשירה מתוקה, ויש מי שמוכר ארוחת צהריים בחד"פ. פתרונות לפי הצורך! המון בתים מפוזרים לאורך הנהר- יש פה חיים שלמים, עם בננות, פרות וסוסים, דייגים. יש כנסיות ומרכזים קהילתיים, יש מקבצים גדולים יותר של בתים- ממש שכונות. הבתים כולם על כלונסאות, פתחים בלי חלונות, ואם מסתכלים טוב- יש צלחות לווין לצד הכביסה שמונחת על מוטות עץ לייבוש. לקראת ערב הדייגים אוספים רשתות, הפרות נכנסות למכלאות- הכל מאד מסודר, רק במקום כביש יש להם נהר.

ארוחת ערב שקנינו במטבח- טעים, חם וטרי. פותחים שולחן בקומת המכוניות- הדבר הבולט שמפריע כל הזמן הוא רעש הרקע של המנועים- קשה לנהל שיחה או לקרוא ספר, והפתרון הכי זמין הוא הטלפון, (כן, גם כאן אפשר לקנות ווייפיי..) אבל גם זה מתחיל להיות משעמם. פורשים לישון מוקדם, היינו אמורים להגיע למנאוס לקראת צהריים אבל ההגעה תתאחר מאד ויהיה זמן לשנ"צ גם מחר!

שש בבוקר אני כבר בשיא הערנות, גדי הבטיח קפה אבל ממשיך לנמנם. על הסיפון העליון נעים ביותר, סבלנות זה שם המשחק היום.

הבוקר יש לי תחושה כבדה של אבל. לפעמים עולים זיכרונות שהם אפילו לא שלי ומשרים עלי הרגשה של עצב עמוק, כולל נשימות של אחרי בכי גדול- ממש פיזי. כשקופץ לי בפייסבוק הבחור שרץ מרתון בתלבושת באטמן לזכר שירי, אריאל וכפיר ביבס, אני מרגישה כאילו יד נכנסת ללב ודוחפת למטה את הכאב בנסיון להדחיק. (בחודש האחרון הוא רץ בברזיל, וחשבתי לבא לראות אותו, אבל היינו במרחק גדול מדי.) הודעה תמימה על תערוכת צילומים של רועי עידן מקפיצה לי את דמותם של כרמל וליזה והלב מתכווץ. הבוקר התעוררתי עם משפחת קדם. אני מתייסרת שאני לא זוכרת מאיזה ישוב הם, שאני לא בטוחה אם זה קדם- סימנטוב, האם תמר זו האשה או האמא, האם הילדים היו כולם בנים. זיכרון שלגמרי לא שלי כי לא הכרתי אותם, רק אנשים אחרים שהכירו אותם. ובכל זאת זה כל כך אמיתי ונוכח. מסתבר שאחרי שמעלים את הדברים על הכתב הלב נהיה קל יותר, ולאט לאט אני מצליחה לעלות מהמעמקים בחזרה לפני הים ולהרגיע. שולפת את גדי מהמיטה ואנחנו יושבים לאכול את ארוחת הבוקר שקנינו- מגש קטן עם לחמניה, ביצה קשה, קערית עם ריבועי אבטיח קטנים, תפוח, 2 פאו דה קז'ו, וכוס פודים חם. יש גם כוס קפה חזק וטוב. מנה אחת בהחלט מספקת, קונים עוד כוס קפה כי בזה אנחנו לא מתחלקים- 18 ריאל- 11 שקלים. בושה. מבקשים עוד 2 כוסות קפה לקינוח- היא לא רוצה לקחת תשלום. את השעות הקרובות מעבירים על הסיפון- היום אין מוזיקה- נהדר. להנות מהרוח והשקט. אני אפילו מצליחה לקרוא קצת. כל כמה זמן הפסקת צילומים, ואפשר להמשיך לנוח. אורנה תופסת אותי בוהה בנוף ועושה לי 'בוק'. גדי מתמחה בצילום דייגים- הוא רוצה תמונה לדוגמא שתהיה מזכרת מברזיל. אני מודיעה שבטיול הבא- לא חשוב מתי ואיך- לוקחת את המצלמה שלי. כל פלאי הטכנולוגיה בגודל חפיסת מסטיק לא מצליחים לתפוס מרחב ולא חשוב כמה פיקסלים יש בהם!

בצהרים כבר אפשר לראות את מנאוס מרחוק, ונראה שגם המעבורת שלנו מתרגשת ומאיצה את הקצב. סתם- ברור שלא. אבל אחרי שהיתה עצירה לילית לפריקת סחורה, עכשו אנחנו מתקדמים ללא עצירות ונגיע לעיר כנראה בשעה שתיים. הנעלם הגדול- מתי נרד לחוף….

למרבה המזל פריקת המשאיות עוברת בקלות ובמהירות, ומיד אחריהן מורידים את המכוניות והאופנועים- הסחורה תרד אחרינו. מס נמל לקינוח, ולפני חמש אנחנו כבר במלון, מתקלחים בכיף ונהנים מהניקיון של החדר. אני במיוחד- גדי לא הבין ביומיים האחרונים על מה אני מדברת- מה מלוכלך? את סתם מגזימה. לא יותר ממה שאנחנו רגילים. הגיע הזמן להחליף משקפים כנראה!

לארוחת הערב אנחנו נפגשים עם שי וטינה. היא חברה של קרינה- האובדת שנמצאה- עוד מילדות. עלתה עם המשפחה לארץ בגיל 15 ואחרי 4 שנים בערך חזרו למנאוס, עכשו שתי האחיות שלה גרות בארץ. הוא- נולד בארץ, המשפחה עברה לפנמה כשהיה ילד, וכבר 30 שנה במנאוס. הם הגדירו מראש שמדברים קצת עברית, וחשבנו שהשיחה תהיה בעיתית עם 3 שפות, אבל העברית שלהם ממש טובה, ורב הזמן השיחה קולחת בין כולנו. מעניין לשמוע את נקודת המבט שלהם על החיים בברזיל- דברים בהתנהלות של המדינה שאנחנו כתיירים בכלל לא רואים, ומה שרואים לא מבינים.. המסעדה שהם בחרו ממש טובה ואנחנו נהנים מערב מוצלח ביותר. טוב שהכרנו- אנשים טובים וחדי מחשבה!שני בבוקר אנחנו מתייצבים עם האופנועים במוסך- חייבים לשים מאחורינו את סאגת הצמיג (תרתי משמע!). יש מבחר צמיגים נחמד- אני נותנת לגדי להתלבט עם עצמו מה כדאי, שעה ואנחנו מחוץ למוסך/ חנות אביזרים הענק הזה, התחדשתי בצמיג אחורי ומתיחת שרשרת, עד קוסקו אני לא רוצה לשמוע יותר על מוסך! אחרי שהאופנועים בחניה אפשר להתפנות לעוד 2 סידורים- החלפת כסף, והחלטה על סיור למחר- כן/לא/איזה. חלפן בשופינג סנטר אחרי ארוחת בוקר מאוחרת, אנחנו מקבלים שער טוב מדי לדעתנו, אבל מי אנחנו שנתווכח. פוגשים את השומנים במשרד, סוגרים סיור למחר- בחו"ל תתנהג כתייר. קצת עושקים אותנו, אבל לפעמים עדיף לשתוק, לשלם ולהדחיק את תחושת הפראייר… באנו כדי להנות! שוב מתפצלים, ואנחנו יוצאים למרכז ההיסטורי להכיר את העיר. מנאוס היא העיר הראשונה בצפון ברזיל, שהתחילה כמבצר כדי למנוע מהספרדים והצרפתים לרדת דרומה, גדלה והתפתחה באופן מרשים במיוחד עם צמיחת ענף הגומי באזור. זו העיר הראשונה בברזיל שהיה בה חשמל! המבנים ליד הנהר ובתוך המרכז מרשימים ביותר ומעידים על העבר המפואר של העיר, הרחובות רחבים מאד, ויש פינות חמד קטנות ומוצלות. בהחלט שונה ומעניינת. האכזבה היא בתחזוקת העבר. ארמון עם 5 מוזיאונים קטנים- רק 2 מהם פתוחים לביקור. השוק העירוני שוכן במבנים אחדים בנויים מברזל עם ויטראז'- יפהפה אך בלי שום פתרון איוורור- על מיזוג אין מה לדבר כמובן. שוק הבננות שהוא יותר מקומי- דגים (מרשימים! כולל הטמבקואי הענק), שרצים, פירות וירקות- אותו סיפור עם האוורור, אבל כאן הריח בעייתי יותר. עוד ארמון מרשים שהגענו אליו- נסגר מוקדם היום כי יש הפסקת חשמל, (נראה לי יותר הגיוני שהעובדים החליטו שהספיק להם להיום..). לפחות נהנינו מהארכיטקטורה. גם זה טוב. אנחנו נוסעים לחנות העיצוב של טניה ושי, שהיא ענקית ומגוונת. יושבים איתם לקפה בבית הקפה שלהם שצמוד לחנות, ונפרדים בהבטחה להפגש שוב בארץ.

כמעט מרגיש לא נעים, אבל גם הערב אנחנו נפגשים עם אורנה וצור במסעדה טובה… תענוג לא רגיל. אנחנו מנצלים כל הזדמנות לפני שנעזוב את העיר הגדולה לימים רבים שבהם נאכל אבק, זיעה, ומזון משעמם ודל. מגיע לנו. כמאמר הצור- כמה טוב להיות מלך!