עברנו את הגבול- אותה גאוגרפיה, אותו מזג אויר, וכל כך שונה! קודם כל- האנשים. אם ברזיל היא תערובת של צבעים ומופעים, לפרואנים יש תווי פנים אופייניים שאי אפשר לטעות בהם. סגנון הבתים עכשו- הרבה יותר בנויים ופחות עץ. הכביש משובח, והתנועה בו מתנהלת בעיקר עם ריקשות בגדלים שונים. השפה כמובן מתנגנת אחרת לגמרי-ולא רק בגלל שאפשר להבין אותה… עוצרים לארוחה קלה, ביקשנו מנה אחת של עוף מבושל. מגיעה צלחת מרק עם אטריות ותפוח אדמה, קנקן מיץ של ילדים, ואז צלחת עמוסה באורז, שעועית ירוקה ועוף. מזל שלא הגזמנו… 10 סול. בערך עשרה שקלים. ממשיכים בנסיעה כשבכל פעם שיש קבוצת בתים מאיטים בגלל באמפרים- מעייף עד כדי שאני מרגישה שאני נרדמת. בשניים כאלה שהפתיעו אותי כנראה שקצת ישנתי… עצירה דחוף! מבקשים קפה- נפילה. נס קפה, אבל לפחות לא ממותק. יורד גשם פתאום לעשר דקות, כשאנחנו קמים להמשיך בנסיעה אין לו זכר כבר.

אנחנו משתדלים לעצור כל שעה כדי להתמתח ולשתות, היום היה יום ארוך- שעה וחצי עד הגבול, בערך שעה וחצי בגבול עצמו, ועוד 3 שעות עד שמגיעים ליעד- porto maldonado. זו העיר שממנה יוצאים לסיורי הג'ונגל של פרו, עיר לא קטנה, ופרועה לחלוטין! במלון שאורנה מצאה לנו אין חניה, ולא כדאי להשאיר בלילה אופנועים גדולים בחוץ… הבחור ממליץ לנו על מלון אחר לא רחוק, יש חניה, יש חצר פנימית עם בריכה. אנחנו מסודרים. אורנה וצור נוסעים למרכז העיר לחפש סיור למחר- הסוכנויות מארגנות סיורים עם לינה בג'ונגל, אבל לנו אין זמן לזה, וגם לא רצון. אותנו מעניין רק קיר המקאו. את אורנה אם נדייק, ולא היינו עושים את זה לבד, אבל היא מצליחה להדביק אותי בהתלהבות וגדי זורם. בסוף הם מצליחים למצוא סוכנת שתופרת לנו את המידה שרצינו. בזמן שהם מסתובבים בעיר אנחנו נכנסים לסוכנות ימאהה ליד המלון, יש להם גם מוסך והם מוכנים שנביא את האופנוע שלי למתיחת שרשרת- עוד משימה שהושלמה לשביעות רצון כל הצדדים. 10 סול. כמה לוקחים בארץ על הפעולה הפשוטה הזו? התרעננות נפלאה בבריכה, ארוחת ערב מול המלון ומהר למיטה- אלכס יבוא לאסוף אותנו ברבע לשלוש. בדיוק בזמן אנחנו מתייצבים בחוץ, ומגלים שהמוטורהום נפרץ- ככל הנראה לא הספיקו לבדוק את כל התכולה, אבל כן יש חלון שצריך להדביק, מכשיר שמיעה יקר שנלקח ויש ברדק בפנים. מבאס מאד להיות במצב כזה. יוצאים לדרך באיחור קל- יש לנו כשעה נסיעה ברכב בכביש ועוד חצי שעה בשביל עד לנקודת המפגש עם הקאנו, שם נצטרף לקבוצה נוספת. הקבוצה הנוספת היא בעצם הרבה קבוצות שבאות מכמה "מלונות" שיש לאורך הנהר- אנשים שבאו לסיור של כמה ימים בג'ונגל. אנחנו מצטרפים אליהם לכמה שעות. השיט אורך יותר משעה, הזריחה בעיצומה, ואנחנו יורדים לשטח מול קיר חימר, מקבלים שרפרפים ויושבים להסתכל. המדריכים מביאים איתם משקפות על חצובות כדי שנוכל לראות- המצלמות של הטלפונים לא ממש מצליחות לקלוט את הארוע, מי שהביא מצלמה אמיתית (אורנה למשל, צלמת הבית שלנו) נהנה ובגדול. הרעש שעושים העופות מחריש אזניים גם מרחוק, והמדריך מסביר- ראשונים מגיעים התוכים הירוקים הקטנים, אחריהם יגיעו המקאו הבינוניים ורק בסוף המקאו הגדולים. הסיבה לבואם- הם אוכלים ביער פירות שחלקם רעילים, ומגיעים הנה כל בוקר ללקק את החימר שיש בו מינרלים שעוזרים להם להיפטר מהרעל. הצבעים נהדרים, ואנחנו צופים בהם יושבים על העצים מסביב ומדי פעם יורדים ונצמדים לקיר כדי ללקק אותו. יש ארוחת בוקר מוכנה לכל התיירים- בשונה ברזיל, יש פה בליל שפות והמדריכים מדברים אנגלית טובה ויודעים להסביר. אחרי שאכלנו חוזרים לתצפית מול הקיר- עכשו הגיעו המקאו הגדולים והמראה מקסים!

קוראים לנו חזרה לקאנו- יש סדר יום מאד מובנה וצריך לעמוד בזמנים… עכשו שיש אור אנחנו יכולים לראות את הדרך שעשינו- הנהר- rio tambopata, נמוך מאד ומלא עצי ענק שנסחפו מהגדות וה'קפיטן' והעוזר שלו משתמשים במקלות כדי לבדוק את העומק שלו. בדרך אנחנו קולטים מחפשי זהב- מוזר ומעניין. מורידים את כולם במלונות שלהם ואנחנו ממשיכים לנקודה שבה מחכה לנו הנהג שלנו, הזדמנות לראות את מאחורי הקלעים של ההפקה..

בדרך חזרה כולנו מתעפצים, חייבים לאגור כוחות להמשך הנסיעה גם אם היא מתוכננת להיות קצרה היום. ביציאה מהעיר יש עוד מתקנים של מחפשי זהב ומולם עיר שלמה לעובדים- כנראה שזה קטע חזק פה! סימנו מלון בעיירה- שעתיים נסיעה- אחרי הלילה הקצר והיום הארוך אנחנו רוצים משהו קרוב, וזה גם מתאים לתכנון ההמשך.  עצירה קצרה להתרעננות, ואכן אחרי שעתיים מגיעים. מחריד. עיר מטונפת ברמות שאי אפשר לתאר, צפופה וקולנית, אופנועים קטנים וריקשות בלי סוף. מחליטים לחפש מקום סביר שאפשר לאכול בו ולאסוף כוחות, ולהמשיך עוד שעה.

לקראת ארבע אחה"צ מגיעים- מקום מטופח בשיא הבנייה שלו, החדרים נמצאים למעלה- רק 6 דקות נסיעה. אני רואה את השביל ומסרבת לעלות- חלוקי נחל, בתוך היער, המכונית בודאי לא יכולה לעלות, ומויסס, בעל המקום מציע להשאיר את הרכבים בחניה והוא לוקח אותנו למעלה בריקשה שלו. גם לריקשה קשה ביותר, מזל שאורנה וצור רוצים לישון במוטורהום שלהם הלילה- בסוף הנסיעה יש עוד עליה רגלית קשה… הבקתה שלנו במיקום נהדר, נוף מקסים, ויש גם מקום לשבת בצל ליד בריכה גדולה.

אבל, יש אבל. הכל לא גמור… נראה שהבחור יודע לעבוד ויש לו מחשבה על איך זה צריך להיות- המקום עדיין לא שם. יהיה. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים למטה- הבחור שמטפל בנו בארוחה מספר שהוא לומד גסטרונומיה ורוצה ללמוד גם בספרד- ניכר שהוא אוהב את זה, והאוכל טעים למדי. אנחנו פורשים מוקדם לשינה, ומעדיפים לעלות ברגל עם פנס מאשר עם הריקשה שגם ביום היתה מפחידה.. מזמן לא עשינו כושר כזה! בבקתה שלנו אין תקרה, חושך מצריים מסביב, את הכילה פרסנו עוד לפני שירדנו כך שכנראה לא יהיו חרקים הלילה, מקוים שנעבור את הלילה בשלום. עברנו. בחמש וחצי אנחנו כבר ערים- יש פה כמות טל מטורפת ולחות עצומה. גם מזג האויר קריר משמעותית למרות שהגובה נשאר בערך 300 מטר. כל דבר שהושאר בחוץ נשאר לח לגמרי. מקלחת קרה- זה מה יש- מאפשרת תחושה של רעננות מה… אנחנו יורדים ברגל- מישהו יעלה עם הריקשה למעלה להביא לנו את הציוד. ארוחת הבוקר עלובה למדי- אכזבה, אבל אולי אנחנו סתם מפתחים ציפיות… בכל זאת- פרו- לא אירופה! היום מתחיל מקסים- מעט עננים גבוהים ולא נראה שצפוי גשם, טמפרטורה מצוינת לרכיבה, גם הכביש מצוין, רק יש הרבה עצירות כי היום מע"צ המקומי צובע את מעקות הגשרים… הכפרים והעיירות המעטים שיש בדרך נקיים יחסית- הטינופת של העיר אתמול היתה חריגה ממש, היום אפילו יש מנקי כבישים… לא שזה מפריע לאנשים לזרוק שקיות זבל בכל מקום, גם איפה שיש שלטים גדולים שאוסרים על השלמת אשפה. אנחנו עוצרים ליד מפל בדרך, לא מספיק שווה כדי לטרוח לרדת אליו, אבל נחמד למנוחה קצרה מולו. מפה הכביש מתחיל לעלות- המנוחה ללילה תהיה בגובה 3100 מטר, ויקח לנו שעתיים להגיע- קובעים עצירת מנוחה כל 40 דקות- ליתר בטחון…

עצירה ראשונה אנחנו כמעט בשמונה מאות מטר. שתיה, סיגריה, צילומי פרפרים- כמויות וצבעים בלתי יאומנו! ממשיכים- הרכיבה כייפית- מזג אויר מושלם, הכביש מתעקל כל הזמן אבל לא מתיש, הנוף נהדר בלי גשם או ערפל, בהרבה מקומות יש עבודות אז עוצרים, מחכים שיאפשרו להמשיך, והלאה. בעצירה השניה אנחנו כבר בגובה של 2000 מטר- העליה לא מורגשת בנסיעה למרות שזה מרחק קצר יחסית. עמדנו יפה בזמנים, והמקטע האחרון הוא של 26 ק"מ בלבד. בקטע הזה כבר מרגישים יותר את הזוויות בעליה, אבל ממש לא משהו בעייתי מדי.

אחת וחצי מגיעים לעיר קטנה וחמודה- marcapata. הגובה- 3100 מטר, מושלם לעצירת הסתגלות לגובה לפני שממשיכים לקוסקו. קודם כל אנחנו יושבים לאכול- כולנו מורעבים! אחרי שניצל טעים במיוחד גדי נכנס לבדוק את ההוספדחה לידנו וחוזר לדווח שהגענו לעזה. הולך לבדוק עוד אחד, לא נראה הרבה יותר טוב אבל לפחות בעלת המקום נחמדה. אנחנו מתמקמים, מחנים את האופנועים בכניסה- קצת כואב הראש אבל קשה להגיד אם זה בגלל הגובה, גם הצטננות קלה יכולה לגרום לזה… אורנה וצור נוסעים ליציאה מהעיירה, יש שם מגרש שאפשר לחנות בו ללילה. נפגש לארוחת ערב אחרי מנוחה. אנחנו מסתובבים קצת- יש כנסיה גדולה מבוץ שעכשו בשיפוץ- אי אפשר להכנס אליה אבל נראית מרשימה מאד מבחוץ. במגרש למטה אנחנו רואים נערים ונערות מתאמנים על ריקוד, מסתבר שהם מתכוננים לחגיגות השנה של בית הספר התיכון שלהם. ילדים קטנים מתרוצצים על הכביש, המון דוכנים קטנים שמציעים תה או קפה או משהו קטן אחר- לא ברור מי קהל היעד כי אין פה המונים מסתובבים.

ארוחת ערב באותה מסעדה- גם היה טעים בצהריים וגם אין הרבה אופציות.. בתפריט- מרק עוף עם אטריות וביצה קשה. בגלל הגובה מומלץ לא לצרוך אלכוהול עד שהגוף מסתגל, אבל ממילא אין בירה או יין בתפריט… מרק זה טוב גם בתור שתיה! בחדר שלנו אין חימום, אבל יש כמה שמיכות עבות, ולמקרה הצורך הכנו את בגדי החורף ליד המיטה. החדר אם ככה נגדיר אותו- חלל עטוף בחתיכות עץ, על הרצפה מונחים ריבועי פלסטיק של משחק ילדים שמתחברים כמו פאזל, אבל נקי ומצוחצח. הכיור והאסלה חדשים לגמרי- בלי מושב אסלה, יש קיר גבס עם חור לברז, עדיין אין מקלחת. בקיצור- מלון פאר בהחלט לא, אבל נעים לישון פה. אפילו יש חשמל ואפשר להטעין מכשירים. ארוחת בוקר- שוב אנחנו במסעדת הבית שלנו. התפריט לארוחת בוקר- אורז עם בשר, אטריות עם עוף. אפשר רק חביתה וקפה? בטח- הכל הולך. אפשר לצאת לדרך.

אנחנו מתלבשים לרכיבת חורף- גטקס, חולצה טרמית, גרביים עבות- הדרך עולה לגובה 4700 מטר מעל פני הים וצפוי להיות 8° למעלה. ברכיבה זה מרגיש אפילו פחות. השעה הראשונה במזג אויר נהדר- קר אבל לא מורגש עם כל השכבות שלנו. בהיר, אויר נקי- שרק ימשיך כך. האנדים יפים כל כך! אחרי שעה הנוף מתחלף קצת להרים קרחים ועצים מחטניים- מוזר ולא נראה שייך, אבל עם נוף אי אפשר להתווכח… רב הנסיעה בכביש שמתפתל קלות אבל עולה בעקשנות, פה ושם קטעים עם סיבובים של 350°- לוקח לי זמן אבל אני מבינה סוף סוף מה הטעות ברכיבה שגורמת לי להסתבך כל כך עם הסיבובים האלה- ביחוד כשהם פונים ימינה, והמצב משתפר מאד. מתחילים לעבור כפר אחרי כפר, וגם עיירות קטנות- הכל מסודר ונקי חוץ מצידי הכביש הראשי- שם יש זבל זרוק בכמויות. היום אנחנו בלי צלמת צמודה, אז עוצרים מדי פעם לצלם- אי אפשר להתאפק. באחת העצירות בכיכר המרכזית של עיירה שואלים אם למישהו יש קפה- יש מסביב לכיכר כמה וכמה דוכנים עם שולחן וכסאות והרבה סירים- אפשר לבחור בין מרק עוף לבין קוי בתנור (אוגר). אנחנו מוציאים את ערכת הקפה שלנו. יש דברים שלא מתפשרים עליהם..

עוד קצת למשוך, ואנחנו בפאתי קוסקו. התנועה בעיר פסיכית לגמרי- צריך ללמוד להתנהג כמו פרואני בכביש אחרת פשוט עומדים בפקקים איומים. והם מצפצפים. גם בלגן, גם רועש. הגענו בשלום למוסך של דני- מכונאי שטיפל ב BMW שלנו לפני עשור ומאז שומרים על קשר. הודענו לו מראש שמביאים לו את הכלים לטיפול, הוא שולח עובד שירחץ את החול הברזילאי לפני שמכניסים אותם למוסך, ואנחנו קובעים שנגיע ביום שני לקחת אותם. מעכשו- 3 ימים ברגל או עם אובר.

המלון שלנו ממש קרוב למרכז ההיסטורי של קוסקו, גם הוא קצת היסטורי, אבל בקטע טוב- הכל מיושן, רצפת העץ חורקת, אבל החדר גדול במיוחד, המיטה בשקט יכולה לאכלס משפחה פרואנית שלמה, יש מקלחת טובה וגם מין סלון קטן שמיד מתאכלס במחשב וספרים- אני כבר הכרזתי על יום מנוחה טוטאלי אחד שמגיע לי. דבר ראשון- מקלחת ובגדים חמים נקיים, ואז למכבסה שנמצאת ממש ליד. כל מה שהיה ארוז באופנועים הולך לכביסה, כי הריח לא משהו… הם יכולים לעשות כביסה גם לחליפות רכיבה שלנו- זה יקר יותר ויקח עוד יום, אבל יש לנו זמן ובאמת שכל מחיר יהיה הגיוני- החליפות מגעילות מרב לכלוך וזיעה של כמה חודשים, וגם אם אין תקוות גדולות- צריך לנסות. קוסקו זכורה לטוב מלפני 10 שנים, והיא אכן יפה ומיוחדת. מנוחה קצרה ואנחנו יוצאים למרכז. יום שישי והזמנו מקום לארוחת ערב בבית בינ"ה, שם נפגוש גם את אורנה וצור. שמענו על המקום לפני חודשיים בערך, אנחנו צריכים לבדוק את הסיפור- אנחנו מגלגלים מחשבות בנושא כבר שנתיים אם לא יותר, כך שזו לא רק ארוחת ערב שבת אלא גם סיור לימודי מבחינתנו. לא אכתוב עכשו את המסקנות והמחשבות על הערב, זה לזמן אחר ובעיקר מקום אחר. נפגשנו בקומה שניה של מלון/מסעדה עם גלית ופיטר שהם הנציגים פה, מצטרפים עוד שני בחורים צעירים- אחד מהם הגיע ממש לפני כמה שעות לקוסקו הישר מטיול במזרח. בהמשך הערב יגיעו עוד בחור ושתי בחורות שמטיילים בפרו. ערב נחמד- גם המפגש עם האנשים וגם התוכן שסביב המפגש. בהליכה חזרה למלון 2 צעירים מדברים בעברית וגדי לא מתאפק כהרגלו. הם אח ואחות, כל אחד והטיול שלו, ההורים הצטרפו אליהם כאן. היו בבית חב"ד, כמובן שצריך לחקור ולהבין למה… לפי התכתובת בקבוצות הווטסאפ יש הרבה מאד ישראלים בקוסקו… בבוקר אנחנו יוצאים לשוטט קצת- קודם לשוק המרכזי שהוא צבעוני וממש כיף לטרוף בעיניים. יצאנו עם מעילים ואנחנו נאלצים לפשוט אותם- חמים ונעים היום. מפה ממשיכים בצעידה לשכונת סאן בלאס- שכונת האמנים במעלה הגבעה, עם רחובות צרים שצריך לצמד לקירות כשעוברת מכונית. יש בדרך למעלה רחובות "של ביוקר"- חנויות מפונפנות, מסעדות ומלונות יפים, והכל בתוך תפאורה יפהפיה. ההליכה לא קלה. לכאורה הסתגלנו יפה לגובה, מדי פעם יש כמה שניות של כאב ראש קטן או סחרחורת קלה, לא מלחיץ, אבל אנחנו איטיים מהרגיל… נכנסים למלון שיש בו מסעדה ונעמדים- זה מקום של ארוחת ערב, לא של משהו קטן לצהריים! נו טוב, בכל זאת. יש דברים קלים בתפריט ואנחנו נהנים מהאווירה והאוכל. נבוא שוב בערב! חוזרים למלון למנוחה- היום יש לנו ראיון!

הבת של אורנה וצור עומדת ללדת, וכבר שבועיים שאנחנו יודעים שעלינו להתראיין על הורות לצורך סרט שהם מכינים לה. היום סוף סוף מצליחים למצוא חלון זמן מתאים, עם תפאורה מתאימה, והם באים למלון שלנו למין סצנה של "סליחה על השאלה". נחמד ביותר, ואנחנו ממשיכים ביחד למסעדה של הצהריים. קוסקו בערב מקסימה עוד יותר- יפה ונעימה- באזורים התיירותיים כמובן! המסעדה יפה, האוכל טעים ביותר והשרות יוצא מהכלל. אנחנו הולכים לישון מוקדם- עייפות לא ברורה, אלא אם אפשר לתלות את הכל בבעיות הגובה… עוד יום שמוקדש כמעט כולו לעשיית כלום. אני מצליחה לגמור ספר נפלא, לארגן את הכביסה שחזרה- החליפות נראות כמו חדשות! גדי מסתבך אבל גם מתגבר על מצלמת האינסטא כדי שנוכל לצלם גם בנסיעה, נגמר הליווי… כשאנחנו מרגישים שהגיע הזמן לאכול משהו יוצאים לעיר- יש בקוסקו יותר ממסעדה ישראלית אחת, וכל כך בא לנו לנגב חומוס אחרי 3 חודשים! לא כל כך הצליח החיפוש, ובלית ברירה אנחנו הולכים לבית חב"ד, שם יש אוכל ישראלי ואפשר על הדרך גם ללמוד עוד משהו. ויש מה ללמוד! מפה אנחנו נוסעים לקמפינג של השומנים- קצת מחוץ לעיר, המון קאמפרים מכל הסוגים והמינים, חלקם מאוכלסים, הרב פשוט מאוחסנים שם לחודשים ומחכים לבעלים שלהם להמשך נסיעה. גם צור ואורנה ישאירו שם את הרכב, ובעלת המקום מתקתקת את הכל ביעילות- כולל כל הניירת שדרושה וכל הסידורים הטכניים. מרשים. מכל הרכבים- שרובם גרמנים- קטנים, גדולים, חיות שטח וסתם מכוניות ישנות, הכי מפתיע מגיע כשאנחנו עומדים לצאת. משאית צבאית לשעבר, כיסוי ברזנט על כל הארגז, ואיש לא צעיר- גרמני. הוא מספר שלפני 3 שנים קנה את המשאית ולא הצליח למצוא מי שיעשה לו את הארגז- העבודה לא מצאה חן בעיני המפעל- הוא לא מצא חן בעיניהם- אחרי כמה חודשים התייאש ויצא לדרך ככה. יש לו במשאית כל מה שצריך, רק לא בנוי… כבוד. אנחנו חוזרים למלון למנוחה קצרה- בדיוק מגיע אופנוען מבוגר ארגנטינאי. השותף שלו לרכיבה מתעכב- הוא מגיע עם גרר אחרי ששבר חלק באופנוע. הם מגיעים מכיוון בוליביה, והוא נשבע שבחיים לא יכנס יותר למדינה הזו… הוא מספר על מזג אויר קשוח מכאן דרומה- מה שמריץ אותנו לבדוק טוב את המסלול המתוכנן שלנו לימים הקרובים. בדרך כלל יש לנו מזל, אבל כפור בדרום פרו? מפולות בוץ בצפון צ'ילה? שטפונות באטאקמה? לא מתאים לנו… יוצאים שוב לארוחת ערב אחרונה עם הזוג שומן, שהפכו לחברים בשבועות האחרונים- נתגעגע… לא מובן מאילו למצוא זוג שמדבר באותה שפה כמונו וכיף לבלות איתם, ואנחנו מאד שמחים שהכרנו לפני שנה לקראת הנסיעה- יצא טוב!

זה לא ברחוב- זה בחצר הפנימית של בית חב"ד והורס אותנו שהילדים חסרי התודעה משאירים את הסטיקרים העצובים האלה במקום שלא רואה אותם ממטר!

נוסעים לאכול במסעדה בעיר, אותו נהג אובר שלקח אותנו בצהריים. מצחיק. המסעדה נהדרת- שוב. הארגנטינאים הוזמנו אבל הם כל כך עייפים מיום התלאות שעבר עליהם ומתנצלים. מחשבה ראשונה- בגלל שאנחנו מישראל. פרנואידים שכמונו… בחזרה למלון- שוב אותו נהג אובר- הפעם זה כבר מגוחך. מגלגלים שיחה. אתם מישראל? יש הרבה ישראלים שמגיעים לכאן, אבל במרץ- אפריל. תגידו- בירושלים גרים אנשים? הוא היה בטוח שזה כמו אתר ארכאולוגי, מופתע לגלות שזו עיר גדולה וגם בירת ישראל… בבוקר הארגנטינאים מזמינים אותנו לשולחן שלהם, מספרים חוויות טיולים, אנחנו כבר לבושים לנסוע למוסך לקבל את הגלגלים שלנו, והם באים איתנו להתייעץ עם דני בקשר לאופנוע השבור. יוצא להם טוב- התכוונו לקחת כמה ימים טיול לאתרים מסביב לעיר, בזמן הזה דני יצליח לתקן הכל ויוכלו להמשיך בחזרה הביתה ברכיבה. אנחנו יוצאים מקוסקו דרומה, לכיוון פונו. מעונן ותכף מתחיל לטפטף, אבל הקור לא נורא מאד- אולי בגלל שהתלבשנו חם? קצת ברורים לגבי ההמשך ומצבנו לא רע- הבלגן בכבישים בגלל מזג האויר הוא לאורך החוף צפונה לכיוון לימה, ובמעברי ההרים לכיוון בוליביה. לנו צפוי רק קור, ואולי קצת גשם מדי פעם. מאחר ויוצאים מאוחר מתוכננת נסיעה לא ארוכה היום, וכבר יש מלון מוזמן שנראה טוב בתמונות. כשעה אחרי קוסקו יש אתר ארכאולוגי גדול- עמק קדוש, אבל גדי אומר שמוקדם לו מדי להכנס לאתר כזה. עוצרים להפסקת קפה- עצמי, כי בפרו לא ממש יש בתי קפה- לפחות לא באזור הזה. הנהר- אורובמבה- מלווה אותנו כל הזמן, ולפי כיוון הזרימה שלו, שמנוגד לנסיעה, אפשר להבין שגם אם זה לא נראה או מורגש- אנחנו מטפסים בגובה כל הזמן- לא הרבה, אבל מספיק בשביל להתנשף…הנוף נהדר, מזג האויר נאה, החברה מצויינת- לא צריך יותר מזה.

ממשיכים בדרך ונכנסים ל raqchi. גם זה אתר מתקופת האינקה- שמור ומתוחזק היטב. היה פה מקדש חשוב שמכל רחבי האימפריה עלו לרגל אליו, ובנוסף- מחסנים. האימפריה של האינקה היתה מאורגנת להפליא, ובין היתר הם בנו אתרים לאכסון- בעיקר תירס, אבל גם תפוחי אדמה, סחורות וציוד. האתרים נבנו תמיד במורדות ההרים עם חלונות קטנים ששימשו כפתחי אוורור לשמירה על איכות המזון, ונועדו לספק את צרכי הצבא ובעיתות חרום- גם את האוכלוסייה המקומית. מתוך כ 12 מליון תושבים רק 20% היו בני שבט האינקה, וכל השאר עמים אחרים שנשלטו בידיהם. הבניה מדויקת ומעניינת- באתר הזה יש למעלה מ 150 שרידי מבנים עגולים בקוטר של כמעט 10 מטר, והם בנויים בשורות ישרות ומדויקות. ניהול המלאי התבצע בשיטה שהיתה נהוגה אז- קשרים שונים בחוטים. כמה חכמה היתה בעם הזה! שרידי המקדש מרשימים בגודלם, ויש צוות שלם שמשחזר את הבניה בבוץ במקום. המבנה מתחיל בקיר של 3 מטר אבנים מסותתות להפליא, ומעליו בניה בבוץ לגובה של 12 מטרים נוספים. עמודים עגולים באותו סגנון נועדו להחזיק את גג העץ והקש. כל הבניה הזו, עם הנוף מסביב, יוצרת מתחם שקשה להיות אדיש אליו! יש דוכני אמנות שפזורים סביב כיכר הכנסיה מהמאה ה 17, הכל בטוב טעם- האתר הזה שווה ביקור!

אנחנו ממשיכים לעיר הקרובה- sicuani, ועכשו שהשמש מתחילה לרדת האויר מתקרר כמו שהובטח לנו- בלילה צפוי להיות ממש קר- 4°, ובחדר יש ערימת שמיכות עבות בנוסף לתנור. בשביל ארוחה צריך ללכת ק"מ וחצי למרכז העיר, אנחנו בוחרים בסופר הקרוב- לחם פרוס, גבנ"צ, קבנוס ושוקו עמיד יסדרו אותנו היום. מוצאים בפינת הרחוב שלנו צ'ורו ענק טרי וחם לקינוח- נקדים לאכול וגם לישון. לא ברור עד מתי נוכל להמשיך להאשים את הגובה ב"התגלמות" שלנו, עוד כמה ימים כנראה.. בינתיים מתנשפים אחרי כל פעילות קטנה, וממעטים להתאמץ. בוקר קריר ואנחנו מתלבשים היטב- צפויה לנו עליה משמעותית בעוד מעבר בהרים, מה שאומר- קר ורוח. די מהר מגיעים אליו, אכן קר ורוח כמו שהובטח…

עוד שעה נסיעה ואנחנו עוצרים לקפה עצמי וסנדוויץ' מקומי בעיירה ayaviri. קצת משונה, נגנים עם חצוצרות וטרומבונים לבושים יפה מסתובבים לידנו, וגם נערות לבושות בתלבושות קרנבל. יש ריקודים בכיכר אומרים לנו, אז ניסע לבדוק! מסתבר שזה לא ריקודים בכיכר, זה תחילת 5 ימים של מסיבה מתמשכת- fiesta de patronal. חגיגה לכבוד הקדושה פטרונית העיר, שמלבד הטקסים בכנסיה היא לגמרי עבודת אלילים, ויש שילוב של חגיגות שכולם מרוצים מהם! השוטר המזדמן שמסביר לנו קצת על הארוע אומר שאנחנו צריכים להשאר- לרקוד בערב, לראות מרוץ שוורים מחר, רק שאין כאן שום הערכת זמנים שאפשר להסתמך עליה, ואנחנו ממילא רוצים להמשיך. חיכינו כמעט שעתיים שהבתולה תצא מהכנסיה אל ההמון שמחכה מסביב, ונראה לנו ששבענו- מה גם שאפשרויות הלינה במקום לא מלבבות… אבל בהחלט נהנינו מהמפגן! וגדי ביחוד נהנה מהעובדה שהוא יכול לעמוד בתוך הקהל ולראות מעל הראשים שלהם- סוף סוף הוא גבוה…

ממשיכים בנסיעה דרומה, הפסקת קפה בכניסה לפוקרה, מוותרים על המוזיאון, ונתקעים לכמעט חצי שעה בגלל עבודות בכביש עם גשם וברד. ממש התעללות ברוכבים… ממשיכים דרך juliaca- אתמול חשבנו שנעצור פה ללילה, וטוב שויתרנו- עיר מלוכלכת בלי טיפת חן, עוד מאמץ קטן, שעה נסיעה שהקור מתגבר וממש לא נעים לרכב, אבל הגענו. puno. הכניסה לעיר נמוכה מהדרך, ומלמעלה רואים את הבתים מקיפים את אגם טיטיקקה- מראה מרהיב. המלון שלנו באמצע עליה מאתגרת, אבל ממש קרוב למרכז ההיסטורי, והאזור עצמו מישורי כך שחוץ מהחסרת נשימה בכניסה לחניה, ועוד כמה נשימות שאבדו בעליה לקומה השניה- אנחנו ממש בסדר! אחרי שהתעטפנו בכמה שכבות אנחנו יוצאים לאכול במרכז. איכשהו הרושם הוא שאנחנו בעיר אירופאית ולא בפרו- הריצוף בכיכר, הרחובות, התאורה וגם החנויות- משהו פה שונה. האנשים לגמרי פרואנים! ונעים כאן.