יום חדש נפתח בנפילת מתח מסויימת. אחרי שכבר כמה שבועות גדי מדווח לי לפחות פעמיים ביום על כל מיני כאבים קטנים בגב, הבוקר קמתי עם כאב גב רציני… זהו- צריך מנוחה אמיתית של כמה ימים. בנוסף- ככל שמתקרב מועד המפגש שלנו עם החלקים לאופנוע גדי יותר חרד שלא יגיע. ואם זה לא מספיק- המיקרופון בקסדה שלי השתחרר כך שעד שנמצא מי שילחים חוטים אנחנו במצב של אחד מדבר השני שומע. חד צדדי לגמרי. וחוץ מזה יורד גשם…. מוותרים על עוד חוף שכמובן הוא "אחד היפים ביותר שיש לברזיל להציע" וגומעים 300 ק"מ לנאטאל. לפי המלצות המטיילים והחבר AI, אנחנו מתמקמים באזור פונטה נגרה. קרוב לים, קרוב למסעדות, לא יקר. ברזיל חוזרת על עצמה. כבישים גרועים בתוך העיר, גשם טורדני שלא מפריע להמונים ללכת לים, ומקומות לינה ואוכל שנראים נהדר בתמונות אבל פחות במציאות. זה כנראה המחיר כשלא רוצים ללכת למקומות היקרים שנראים כמו בבית. אבל כשמצב הרוח (שלי, לא של האדיש) קצת ירוד- זה מעצבן. יהיו הרבה זיכרונות כשנחזור לתמונות שבוודאי יתרככו עם הזמן. כרגע- אני על טורים גבוהים וגדי מתחרט אולי על ההחלטה לחיות איתי… יומיים שלושה, הגב שלי ירגע והכל יחזור למסלול. למרבה המזל יש נוף נחמד, גלידה טעימה, ובקבוק יין טוב שגדי מצליח לפתוח עם לדרמן כי הפותחן אבד במעמקי המזוודות…

natal היא לא מקום אטרקטיבי מדי. הסיבה שמראש התמקמנו לשלושה ימים היא שהשרשרת לאופנוע צריכה להגיע לכאן, ונצטרך למצוא מוסך שיעשה את העבודה. מחכים בסבלנות להודעה מברונו, ויש- החבילה תגיע ביום חמישי למוסך cfmoto. יש איש קשר, יש אופנוען מקומי שהמליץ על מוסך, קצת מזל ונצא צפונה בשבת. בינתיים הליכות קצרות לחמם שרירים והרבה מנוחה. הצלחנו למצוא מקום שמתקן טלפונים וסידר את המיקרופון- נקודת אור משמחת. יום חמישי- אין חדש מברונו או מהמוסך. יוצאים לטיול קטן לקתדרלה, שמתגלה כמבנה מודרני וקצת מוזר. סיבוב ברחובות מסביב לא מספק את יצר הסקרנות שלנו. אין פה שום דבר מעניין, והגב שלי מודיע שצריך לחזור לשכב. חייבים לגלות מה יש בעיר הזו! המידע הכתוב לא מספק תשובות טובות, סיורים עם באגי רעשני לא מתאימים לנו- אנחנו רואים מספיק נופים בנסיעה שלנו, גם לא גלישה עם באגי בדיונות הגדולות…

שישי בבוקר אנחנו לוקחים אובר למוסך לברר מה באמת קורה. הבחור שמקבל אותנו ממש נחמד אבל באותה מידה גם לא יעיל. הוא מתקשר לברונו שהיעילות שלו מוטלת בספק אחרי שבועיים שאנחנו מתנהלים מולו, אף אחד לא יודע מה קורה, ואנחנו חוזרים בידיים ריקות. לפחות קיבלנו העתק של תעודת המשלוח אז ברור שהחבילה נשלחה- כבר חשבנו שאפילו זה לא נעשה. גדי מתחיל לחשוב על כל מיני פתרונות הזויים, ובצר לו מתחיל ללמוד את המסמך שקיבלנו. טלפון אחד עם הצילום, טלפון שני עם גוגל טרנסלייט, חצי שעה עבודה- הצליח לפתור את התעלומה! החבילה נשלחה לעיר בלי כתובת. יושבת כבר 36 שעות בשדה התעופה ומחכה שמישהו יבוא לאסוף אותה… מעבירים את המידע לשני הליצנים, ואחר הצהריים מקבלים הודעה- תגיעו מחר בשמונה בבוקר, אנחנו דואגים לחבילה, ונוכל לעשות את ההחלפה וטיפול לשני האופנועים אצלנו. למודי נסיון, אנחנו זהירים. שבת הם עובדים רק חצי יום וראשון כמובן חופש. יוצאים ממש מוקדם ומקדימים אפילו את העובדים- יש יתכנות קלושה ליציאה היום, אבל צריך להתכונן פסיכולוגית להשאר כל הסופ"ש ולגמור את הסיפור רק ביום שני. ההתחלה מבשרת רעות. לאופנוע של גדי אין רגלית אמצע- אילתור זה לא הצד החזק שלהם, חצי שעה או יותר מסתובבים מסביב שלושה אנשים בנסיון למצוא פתרון. מחליטים להתחיל עם החלפת שמן. מרוקנים. עכשו מישהו נוסע לקנות שמן כי זה לא מוסך לאופנועים ואין להם את השמן המתאים. לפחות קנו שמן גם לאופנוע השני שעומד סתם בצד… עדיין אין פתרון, אבל רק בשעה 11 מודים שלא יוכלו להחליף שרשרת. ואז מתחילים לעשות טיפול לאופנוע השני. סוף מעשה- אנחנו יוצאים אחרי 4 שעות עם חבילה גדולה, מורעבים ותשושים, ואם זה לא מספיק, הזמנו מלון קרוב שמתגלה כמוטל לכל דבר (אם כי נקי ומסודר אבל ממש לא מתאים לנו…) ועכשו צריך למצוא חלופה, לפחות אפשר לשבת לשתות קפה ולבלוע סנדוויץ'. בכל האזור אין מלון או פוסאדה סבירים. זה או לחזור לנאטאל, או לנסוע לעיר קטנה אחרת. בכל מקרה, האופנוען המקומי שאנחנו מתכתבים איתו שידך לנו מוסך, תיאמנו ליום שני בבוקר, הדאגה הזו מאחורינו. מחליטים על עיר קטנה. חצי שעה נסיעה והגענו אל הנחלה!

pirangi do sul היא משהו בין כפר לעיירה, והמלון שמצאנו נבנה להמונים, אבל חוץ מאיתנו יש כאן משפחה אחת ושני זוגות. לא העונה המתאימנ. בכל זאת- יש בריכה, יש ארוחת בוקר טיפוסית, והים נמצא 2 רחובות מכאן אם נרצה. ולא יורד גשם! בערב יש מסיבה רועשת בכיכר לא רחוקה, חשבנו לאכול שם אבל הדציבלים שבוקעים מהבמה לא מאפשרים לדבר והאוזניים כואבות ממש. מתרחקים קצת, עדיין הרעש גדול, המוני אנשים לבושים חגיגית נוהרים לכיכר. אחרי האוכל חוזרים לכיכר- אנשים שרים עם הזמרת, חלק רוקדים- אין ספק שהם נהנים! לנו קצת קשה יותר… ואין גלידה. פרשנו.

בבוקר 2 שיחות ווטסאפ חשובות, ויוצאים לטיול קצר- עץ הקשיו הגדול בעולם נמצא 10 דקות הליכה מכאן, וכיוון שהוא נחשב לאחת האטרקציות של אזור נאטאל, לא נפספס… העץ אכן ענק- מוטציה גנטית לפי הכתובים, שגורמת לו לגדול לרוחב במקום לגובה. הוא מכסה שטח של כ 8 דונם, מאד מסודר תיירותית כולל מגדל תצפית שמאפשר לראות הכל, שלטי הסבר- גם באנגלית וספרדית, ושוק מקומי מסביב. נחמד. בחזרה לטבילה קצרה בבריכה של המלון שלנו- היום חמים במקצת ואין לנו חשק לרדת עד הים כשאפשר להתרענן ממש ליד החדר.

אז למדנו קצת על קשיו היום, טעמנו חטיף קשיו מצופה אסאי, עכשו יוצאים לשיטוט בכיוון אחר בתקווה למצוא משהו מעניין! לאורך החוף טיילת רחבה, כבר מתחיל להחשיך אז אין מליון דוכנים ואנשים. נעים. מוטורהום עם מספר ארגנטינאי חונה ליד- זוג פנסיונרים צעירים שכבר שנה שניה בורחים מהחורף הארגנטינאי ובאים לשלושה חודשים לברזיל. הוא היה וטרינר, מה שמפתח שיחה על פרות וכבשים- למדנו שכבשי מרינו מגדלות צמר עבה מדי אם הן אוכלות יותר מדי חלבון, חשוב להשכלה הכללית! ארוחת ערב ליד הכיכר שהיום שקטה- למי רע פה? מאוחר יותר אנחנו עושים בדיקה על ההמשך. כשבודקים ברשת מה לראות ולעשות תמיד החופים שלפנינו הם מהיפים ביותר בברזיל, והערים כולן עם אוירה שוקקת חיים ופעילות. אבל, אנחנו כבר בעלי נסיון, ובודקים יותר לעומק. יש מקומות שבהחלט אפשר לדלג עליהם, וערים שככל שיהיו גדולות הן פשוט לא מעניינות. מאחר ובכל זאת יש מגבלת זמן מסויימת- מחליטים להתמקד בשני אתרים לאורך החוף שגם מתאימים לזמני נסיעה סבירים, ולהכנס ליומיים לסאו לואיס שנראה שיש בה משהו קצת אחר. שם גם נראה אם צריך להאריך את הויזה או שנספיק לצאת לפני שתגמר. בבוקר יוצאים מוקדם כדי להגיע למוסך לפני שכל העמדות מתמלאות, ובזמן שהאופנוע בטיפול אני עולה לחנות שלהם לבדוק אם אצליח להחליף משקף בקסדה. אין. אבל יש את החלק הפנימי לאדים שיכול להתאים. ננסה- לא יכול להזיק. שנינו סובלים מהשריטות בעיקר כשהשמש מולנו. הגברת שואלת אם לנקות קצת את הקסדה- למה לא? פה מתחילה מלאכת מחשבת ממש- היא מפרקת כל דבר אפשרי, שוטפת, מקרצפת, שואבת, לכל דבר יש לה חומר מתאים- כמו קוסמטיקאית. תוך כדי עבודה היא גם מסבירה לשני העובדים הצעירים מה היא עושה, ועל הדרך מציעה לי קפה, פופקורן, ומצלמת סרטון ללקוחות שלה… היא מדביקה גומיות שהשתחררו, עוברת על כל בורג ופלסטיק אפשרי, ואחרי שעה- שעה!!- מוסרת לי קסדה כמו חדשה. בשלב הזה האופנוע כבר מוכן, נותנים לה את הקסדה השניה ויוצאים לחפש משהו לאכול. לקראת צהרים כבר אפשר לצאת לדרך, יש אור בעיניים!

היום רכיבה קלילה- אמנם יותר משלוש שעות אבל הכביש סביר ואין יותר מדי עיירות על הדרך. אנחנו עוצרים בעיירה חביבה, בערב הולכים למסעדה שהבחור בפוסאדה המליץ עליה- שום דבר מיוחד אבל האוירה נחמדה והדרך לשם בשכונה נעימה ומסודרת- לא צריך לדלג מעל "נחלים" או להזהר מאובדן מדרכה… שוב יוצאים מוקדם בבוקר, וחם! מזל שאנחנו בחורף- רק לחשוב על רכיבה בקיץ עם לחות גבוהה יותר מעכשו- חלחלה.. היום עוצרים בחוף אחד שאליו כיוונו- praia das fontes והמקום שמצאנו משמח מאד- טוב שתכננו להשאר פה עוד יום מראש! הפוסאדה נמצאת 20 מטר מהים, יש כמה מסעדות חוף שנסגרות כשמחשיך כך שיהיה שקט, ומרפסת על הגג שמשקיפה על הכל. טבילה קצרה להתרעננות, סנדוויץ' עם צ'יפס (לא רוצה להריח צ'יפס כשנחזור הביתה!!) ובירה קפואה- יש אנשים שהחיים שלהם דבש…

אז גדי ממש רוצה להשאר עוד יום בסאלבדור, ומשתמש בתרוץ שצפוי גשם.. האמת שנחמד- הפוסאדה מקסימה, ארוחת הבוקר מושקעת וטעימה, האזור נחמד, ולמה למהר? נשארים, טיול לאורך החוף ליד המגדלור המפורסם, ואז- כצפוי- גשם זלעפות. אנחנו מוצאים מחסה במסעדה קטנה ואוכלים ממש טוב- אפילו הפראפה עשוי טוב! כשהגשם נרגע אנחנו חוזרים לחדר- אין כמו נטפליקס בימים גשומים… בערב אנחנו מפנקים את עצמנו במסעדה אמיתית- יין טוב, שרות טוב, סלט מתובל היטב ובשר כמעט כמו בבית. הגדלנו והזמנו אפילו קינוח. הם קוראים לזה פודים, משהו דומה לפנקוטה במרקם ובטעם. מוצלח מאד. באהיה שיפרה את דעתנו על האוכל הברזילאי, וסאלבדור מתעלה על הכל! בבוקר מתכננים לעבור במוסך cf- עדיין אין להם אופנועים, רק טרקטורונים, אבל ברונו מהמוסך בפלוריפה איתם בטלפון, מסביר להם מה לבדוק. הבעיה היחידה היא שהמכונאי שלהם יגיע רק בצהריים. ברונו מתעקש שהם יגידו מה אנחנו צריכים (בעיקרון זה רק השרשרת לאופנוע של גדי) אז מחכים למכונאי.. כנראה שילך עוד יום. אנחנו מחפשים מלון קרוב, כבר עברנו חצי עיר ולא נחזור שוב. המכונאי מגיע בזמן, ורואים שלא נגע מעולם באופנוע… מסבירים לו בטלפון מה לעשות, גדי מפקח על מתיחה קטנה של השרשרת. לא עובד. מחזירים את המצב לקדמותו. הם אמורים לקבל אופנועים של cf בדצמבר, ואז יעברו למקום גדול עם מוסך- לא נחכה להם כנראה… בעל המקום טוען שאין כמו לנסוע צפונה דרך החופים. בלי קשר- כנראה שנצטרך לעצור בנאטאל, לשם ברונו ישלח לנו שרשרת חדשה, כך שממילא ניסע דרך החוף ולא כמו שרציתי יותר בפנים המדינה. החלטה התקבלה. מחר מתחילים לסרוק את החופים של ברזיל!

נפרדים בבוקר מסאלבדור, התחנה הראשונה- מלון על החוף בכניסה ל aracaju. בעונה זה כנראה מקום נהדר, עכשו כמעט ריק, כל המסעדות סגורות, והמקום נראה עצוב ועייף. אבל יפה פה בכל זאת..

כל הנסיעות איטיות מאד- כל כפר או עיירה צריך להאיט, ובברזיל לא סומכים על הענות לתמרורים- פשוט יש במפרים בלי סוף, ואם לא שמת לב לשילוט זה כואב… אבל יפה ומעניין! בסופו של דבר, ברזיל היא עולם שלישי לכל דבר. בגלל הגודל העצום של הערים והאוכלוסיה תמיד אפשר למצוא אזורים מודרניים יותר, מערביים יותר, אבל במקומות הקטנים יותר זה לגמרי ג'בליה. או גואטמלה. בגלל הכבישים וגם כי צריך להתאים את הנסיעה להגעת החלקים לאופנוע, אנחנו נוסעים כל יום רק 100 עד 200 ק"מ, וזה לוקח שעות. גם עצירה לבדיקת האופנוע במוסך על הדרך לא מרגיעה את הנהג שלנו…בינתיים לא חם מדי, והדרך נעימה, נזהרים מבמפרים ובורות עמוקים, ונהנים מהנוף. התחנה שלנו ליומיים הקרובים- maceio. עיר נחמדה מאד, חוף ארוך ביותר, שוק אמנות גדול, ויש מסעדה לראות את משחק חצי הגמר..

הברזילאים שאנחנו פוגשים תמיד חביבים מאד ורוצים לדבר- הבעיה שכשאין להם ידע בסיסי באנגלית או ספרדית זה בעייתי.. לא רק אנחנו מתוסכלים! עוד יום נסיעה לפנינו- גדי לא פוסח על מוסך ביציאה מהעיר והבחור החביב בודק, מותח, ומבטיח שאין בעיה להגיע עד נטל. מרגיע, אבל לא לגמרי.. בינתיים אנחנו עושים פרסום לאופנוע…

עוד יום רכיבה נעים ואנחנו עוצרים ב sao miguel dos milagres. הרעיון פה הוא חוף נמוך עם שוניות אלמוגים במרחק. אנחנו מתחילים בטבילה מרעננת בים, אבל בזה נגמר התענוג כי נהיה קריר מדי. הפוסאדה שלנו יפה ומושקעת, אבל העיר הקטנה מסביב נראית כמו מחנה פליטים.. בטוח שיש פה פוטנציאל- כמות הבניה של מלונות גדולים ומתחמי דירות מוגנים היא עצומה! הכי חשוב- יש מסעדה ליד הפוסאדה, ואפשר לראות את משחק הגמר של המונדיאל על בקבוק בירה שהם מכנים long neck . בקבוק של 600 cc. ועוד אחד. השולחן לידנו חוגג עם הספרדים, אנחנו מאוכזבים, אבל זה כולו מונדיאל! ממילא בברזיל מתעלמים ממנו מאז שהפסידו…

הדרך הלאה עוברת קצת ליד הים וקצת בין גבעות ירוקות- סתם עצים, קצת יערות אקליפטוסים, ובעיקר- קנה סוכר. המון קנה סוכר. מזכיר לי את העשב שסבא שלי שתל במשק שלו בניר צבי- הממתק של הילדות שלנו- חותכים ולועסים. בין התמרורים היותר מוזרים- קוף נתלה, ומיד אחר כך- "גשר" חבלים, שיהיה לקופים איך לעבור…

רב הדרך הכביש צר יותר, ובדרך כלל די טוב, והמעברים בערים הקטנות ובכפרים קצת בעייתית, אבל אנחנו צולחים הכל- צריך להתרגל לעקיפות הדדיות והפתעות קטנות בדרך.. עצירות לקפה עוזרות גם. למדנו כבר שהקפה ממיחם- אם מוצאים בלי סוכר- טוב יותר מקפה ממכונה, וגם עולה גרושים. ואם במקרה עוצרים בתחנת דלק שאין קפה, הם מגישים לנהגים "שוט" קפה. מצוין. הבוקר של יום שני מתחיל בהתרגשות גדולה. היום פריימריז, ואנחנו שותים קפה, מוודאים שהכל עובד, ואחרי ארוחת הבוקר יושבים להצביע. האמת- פרפרים בבטן יותר מכל פעם שהצבעתי- הרגשה של יום גורלי. אנחנו מאחרים בשש שעות, כך שכשנגיע לתחנה הבאה כבר נדע תוצאות! התחנה הבאה שלנו- praia dos carneiros. חוף קטן, פוסאדה חמודה ובטוב טעם- מתמקמים בדיוק בזמן כדי לצפות בשידור החי ולהנות מהמחזה! אמנם אביתר נשאר אי שם מאחור, אבל בהתחשב ברשימה המרשימה של המתמודדים, לא נראה את זה כהפסד צורב!

הי! זה בלוג על טיול! 2 סטירות לעצמי. חוזרת.

ערב יורד, גדי טורח על קפה, כי אמרו שהמסעדה במקום נסגרת בשש והאפשרות היחידה היא להזמין משלוח מאוחר יותר. רבע לשבע מתקרב אלינו בעל המקום, מדבר אנגלית, ואומר שרק עכשו סוגרים, אם אנחנו רוצים להזמין משהו. ברור- המבורגר ובקבוק יין פותרים את כל הבעיות! בשבועות האחרונים אנחנו מתעוררים יחסית מוקדם, הבוקר מנצלים את העובדה בטיול לכנסיה. כל חוף כמעט בא עם סיפור- באחד אפשר לצלול ולראות אלמוגים, באחד יש לגונות שקטות, באחד יש דולפינים, באחד חיבור של נהר גדול. לשאול את גוגל על החופים ומיד יש סיבה לעבור מחוף לחוף עד קץ הימים… אז היום אנחנו בחוף עם כנסיה. האמת שנחמד- בנויה ממש על קו המים, ושמורה היטב.

המשך היום כרגיל בשבוע הקרוב- רכיבה שלווה בין גבעות ירוקות, קצת יותר קופצנית בעיירות שבדרך, מדי פעם מציץ לנו קצת אוקיינוס. חלק גדול של הדרך עובר באזור שהוא לגמרי מסחרי, אבל בענק- מחסנים, מכולות, מצבורים של תעשיה, והכי חשוב- זמן עצירה לקפה הגיע ואין כלום! לא מסעדת דרכים, לא ישוב קטן עם מכולת, ולא תחנת דלק. חצי שעה של תסכול ואיחור בקפאין. אפילו אי אפשר לעצור בצד להכין קפה לבד כי אין תחנות אוטובוס אבל כן יש טפטוף גשם חלש אך טורדני. בסוף יש תחנת דלק. אפילו בית קפה מעוצב יפה. אנחנו מדלגים על עצירה ברסיפה לטובת olinda. מהחוף עולים למרכז ההיסטורי, היום נישן במבנה שהיה מנזר פעם. מעניין, מטופח, יש טיילת עם אחלה נוף. זוג ארגנטינאים שמתארחים כאן ממליצים על מסעדה נחמדה לערב. העליה המטורפת מהמרכז אל הגבעה שלנו מכבידה על הנשימה, אבל ארוחת הביניים שלנו מול הנוף מחזירה אותה לאט ובטוח…

התעוררנו לבוקר חדש ומבטיח- ביחוד הרשימה אותנו הגברת שניצבת על הדרך להשגיח עלינו… דיון בזמן ארוחת הבוקר על שבילי עפר- אחרי שגדי הפחיד אותי לפני הנסיעה עם רשימת כבישים שבעונה הרטובה הם בוץ כבד ובעונה היבשה פודרה עמוקה- עכשו הוא מנסה להרגיע ומראה לי את כל שבילי האדמה הקשה שאפשר לרכוב בהם בבטחה. לא מבטיחה, אבל אולי ננסה.. אנחנו יוצאים לדרך בין הסדינים והמגבות שנתלו לייבוש בחניה, היום בהיר,יפה ונעים.

הפסקת קפה ראשונה- diamantina- עיר חמודה ביותר, עם מרכז משופץ וצבעוני, כמובן כנסיה מרשימה (מבפנים פשוטה ביותר), כבישים ורחבות מרוצפים (ריצוף קולוניאלי כמובן..), הרבה תיירים ומדריכי תיירים, וכבר בירידה למרכז ברגל גדי מקלל את החזרה. לא נורא- התעמלות בוקר.

השעתיים הבאות הן רכיבה מפותלת בין ההרים, משני צידינו יערות אינסופיים של אקליפטוסים- זהו אזור הגידול והתעשיה של עץ ופחם, ואנחנו חולפים על כניסות למשאיות אל תוך החלקות, ועל פני משאיות עמוסות לעייפה גם של בולי עץ וגם של פחם. מדי פעם הנוף נפתח קצת- שונה לגמרי מהימים האחרונים. הרים קרחים, יותר צהוב ואפור, ולפעמים רואים את העמקים שבין ההרים. עצירה לארוחה בצל עץ כשמסביבנו הכל אדום- יפהפה!

הרמה שאנחנו רוכבים עליה ממשיכה לאין קץ- אחרי ששוב עצרנו לקפה בעיירה מנומנמת, השעתיים הבאות הן ברכיבה אל האופק- קטעי כביש ישרים לגמרי לאורך קילומטרים, מדי פעם זוית קטנה לשינוי כיוון, ושוב ישר. זה מקל על עקיפת משאיות, אפשר להגיע למהירות יפה, רק כפרים קטנים בדרך מאיטים אותנו בגלל הבאמפרים… פתאם מציץ לנו נהר למטה, אבל ממש קשה לצלם- העין קולטת הרבה יותר ממה שהמצלמה מסוגלת לקלוט!

סוף סוף מתחילים לרדת- עוד שעה ונגיע לעיר שבה ננוח קצת- הכבישים יורדים בשיפועים חדים, אבל יחסית ישרים ובלי סיבובים חדים- סך הכל יום רכיבה נעים, ובעל המלון שלנו שהוא גם אופנוען, מתלהב מהאופנועים ומהטיול שלנו. מציע שנלך לשתות בירה מאוחר יותר- יכול להיות נחמד אם לא צריך אופנוע בשביל זה… אנחנו די רחוקים ממרכז העיר, הרעב מוביל אותנו לפאב קרוב עם אוכל אופייני של פאבים, וכבר לא תהיה בירה היום בעוד מקום. לא צריך אוכל משובח כל יום, אבל בהחלט נשמח למצוא מסעדה טובה עם יין טוב כשנגיע לעיר גדולה! גם היום הבא דומה- כבישים ארוכים ארוכים, טורים של משאיות, עיירות קטנות של עולם שלישי כמו שגדי אוהב. עצירות המנוחה שלנו בתחנות דלק או באיזו מסעדה בעיירה מנומנמת- הכי קשה לנו שאת הקפה הם מכינים מראש ממותק. דוחה. באמת שיש לנו בעיות קשות בחיים! אנחנו נכנסים כבר למדינת באהיה, בינתיים אותם נופים, גאוגרפים ואנושיים. סוף יום רכיבה בפוסאדה בעיר קטנה- יורדים מהכביש הראשי לכביש מקביל לא סלול שלאורכו חנויות, מוסכים ומסעדות שמעל כל אחת כמה חדרים. על הכביש אנשים מסמנים לנהגים לעצור- אין ספק שנהגי המשאיות הם גורם מניע חשוב בכלכלה! אנחנו מקבלים חדר נקי ונעים למרות הסביבה הלא מבטיחה, חוצים את הכביש הראשי כדי לאכול משהו, רק חסרה הגלידה לסיום… גדי תמיד אומר שהוא איש פשוט עם מעט דרישות- אופנוע, גלידה ו… בוקר מוקדם, קפה טוב ויוצאים לדרך. היעד- חוף האוקיינוס! שעתיים וחצי על הכביש שמתחיל בשלושים קילומטרים בקו ישר- כאילו מישהו סימן עם סרגל על המפה. איתנו משאיות בלי סוף, פה ושם עיר קטנה, וגולת הכותרת- תחנות הדלק. כדי לשרת את צי המשאיות על הדרך, בכל תחנה כזו יש מגרש ענק לחניה ומסעדה עם ארוחות לפי משקל. בחלקן יש גם מקלחות, ספר, מכבסה. אנחנו בדרך כלל על קפה ומשהו קטן ללעוס… זהו. נמאס לנו. אנחנו פונים לכביש רוחבי, ומקבלים דרך פחות ישרה, עם בורות פה ושם, אבל בלי משאיות. יותר כפרים קטנים, פה ושם בית בין הגבעות, רכיבה מענגת! הערים הקטנות שאנחנו חוצים נראות חביבות מאד, ובאחת מהן אנחנו נשארים ללילה. יש גלידה על שפת הנהר, החיים טובים!

בעיר אין שום דבר מעניין, ומוקדם יחסית אנחנו על הכביש. עד אתמול בערב חשבנו שנגיע לסאלבדור היום, אבל יש שינוי בתכניות- דרומית לעיר יש אי, חלק מארכיפלג גדול, ומסתבר שישראלים אוהבים את המקום. נוסעים לבדוק. אין אפשרות להגיע ברכב- משאירים את האופנועים בחניה מסודרת ועולים על סירה עמוסה בעיקר במקומיים וסחורות. 40 דקות שיט ואנחנו ביעד. morro de sau Paolo. בכניסה מבקשים תשלום אגרה לשמירת האי, לא כולל חתול. יש שלטים גם בעברית. שורה של מריצות- זה הטקסי המקומי- מזוודות, חמרי גלם, חבילות ואפילו ילדים קטנים. גם ברחוב שלטים בעברית- ספר, מכבסה, ארוחת בוקר. ויש גם מקומיים שקיבלו חולצה ממישהו… כמו מקומות אחרים דומים- זה מקום שמתפרנס מתיירות ואפילו עכשו, בעונה הנמוכה, יש הרבה תיירים. בלי מסיבות, אבל כל השאר עובד- מלא חנויות, מסעדות, בתי מלון מכל הסוגים, וכמובן אטרקציות. שיטוט קצר ברחוב אחורי מגלה שדווקא יש מכוניות באי- ג'יפים שמסיעים מטיילים בעיקר. גדי הזמין מקום בהוסטל שחביב על החבר'ה הישראלים, נראה מי מגיע לכאן! גוטה (הפוך, גוטה- הפוך) הוא מקום חביב, וישראלי בעליל. השילוט, האוכל, ומדבקות של חיילים שאינם. קונים יין ומצטרפים לארוחת שישי מעוטת משתתפים- חלק מהחבר'ה הולכים למקומות אחרים, חלק שומרים כשרות, ובכל מקרה אנחנו לא בעונה אז מראש יש מעט… רעות היא מורה לחינוך מיוחד שכל שנה נוסעת לחודשיים, ומפתחת עם אמא שלה שהיא פרופסור בבר אילן אפליקציה להגברת קריאה ובעיקר הבנה לילדים ונוער. מור שמטייל המון חודשים ופה הוא כבר חודשיים- מנהל בפועל את המקום כי גוטה בחופשה. ורועי בטיול גדול אחרי צבא שחוזר ללמוד כלכלה ברייכמן. השיחה מעניינת, האוכל טעים, ואפילו יש קידוש.. ידענו שנתעורר גם לנוף טוב בבוקר לפעמים! אנחנו יורדים לים- חוף רדוד, מים נקיים, עדיין לא מלא מדי- כיף גדול! בחזרה מסתבר שאף אחד לא התעורר וארוחת בוקר לא נראית באופק.. יושבים במסעדה ליד לקפה וסנדביץ', וממשיכים לטייל ברחוב הראשי ועל החוף. לא מובן כל כך למה אנשים נשארים פה שבועות וחודשים- אבל אנחנו לא שיפוטיים.. זה לא רק ישראלים- גם דרום אמריקאים שזול ונעים להם לשהות פה, כמו כריסטינה שמנהלת איתנו שיחה ארוכה על הנושא. בנוסף- יש לה דעה לא משהו על ישראלים- לא בגלל מה שקורה- בגלל איך שהצעירים מתנהגים כאן. מקווים שהצלחנו להראות לה שיש ישראלים אחרים… מעבירים את היום בטיול עצל מחוף לחוף- יפה פה, אבל טוב שמחר ממשיכים! הערב ארגנטינה ברבע הגמר- תהיה חגיגה. ברור שנראה! ובבוקר נקום לנוף שאנחנו ראויים לו.

הבוקר מתארך- מור היה במסיבה אתמול ולא מתעורר, אחר כך הוא לא מוצא את הכביסה שלנו, מראש אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בחוץ וחוזרים להוסטל לשתות קפה שחור טוב עד שנוכל לצאת.. עולים על הסירה חזרה ל valença כדי לאסוף את האופנועים- יום ראשון והעיר ריקה מאדם, מה שמקל את היציאה ממנה. הנסיעה לסאלבדור דרך היבשה נמשכת יותר מארבע שעות. דרך שניה שאותה אנחנו מאמצים בשמחה- שעה וחצי נסיעה ל itaparica והפלגה של שעה. התור למעבורת עצום, היציאה עוד רבע שעה, אבל תור לאופנועים הוא לחוד, וכולם מצטופפים כמו שצריך, אנחנו איתם שועטים פנימה, תופסים כסא בסיפון העליון, ומסתכלים מלמעלה על ההמון שממשיך לעלות.

מגיעים בחושך, אבל הרכיבה לא מסובכת, חלק מהכבישים ליד החוף סגורים לתנועה- סופ"ש הכביש פתוח רק להולכי רגל והכל מפוצץ אנשים. אנחנו יושבים לאכול- ההמבורגר הכי טוב שאכלנו עד היום (כמעט כמו ברובן..) וממשיכים לפוסדה שהזמנו ברובע barra. מקום מקסים, עם הרבה תשומת לב. יוצאים לשוטט קצת למרות שכבר די מאוחר, אבל חייבים יין כדי לסגור את היום. על הטיילת יש רק מקומות פשוטים מאד, כמובן בלי יין, אבל ברחוב יותר פנימי מוצאים באר קטן, רב האנשים שותים בירה אבל יש גם כוס יין טוב, ובשולחן לידנו בחורה עם החבר והאבא מחליטים לרקוד לצלילי הטלוויזיה ואנחנו מקבלים מופע נהדר שנמשך דקות ארוכות.

בבוקר יוצאים לסיור במרכז ההיסטורי של סאלבדור. העיר מוצאת חן בעינינו מאד! המרכז משופץ ומשוחזר כולו, המון אדם משוטט ברחובות הצרים, הכל צבעוני מאד. באהיה היא המרכז של תרבות אפריקה בברזיל, וסאלבדור היא המרכז התמציתי שלה. פה נולדה הקפואירה שהתחילה כריקוד/אימון של העבדים מתחת לאף של בעליהם, והיום יש שתי אסכולות- קפואירה אנגולה האיטית שמשלבת ריקוד ומוזיקה, וזו שאנחנו יותר מכירים כאומנות לחימה. הצצנו לשיעור בבית הספר שבמבצר- מזכיר קצת טאי צ'י.

ממשיכים להסתובב בין הכנסיות הרבות- כל אחד שהגיע בבטחה מפורטוגל רץ לבנות כנסיה כאות תודה, ויש עשרות כאלה רק במרכז! התרבות פה מעורבבת מאד- אלילים אפריקאים ש'נוצרו' (מלשון נצרות) אל תוך הקתוליות, יש כנסיה שהיתה מיועדת רק לעבדים שהמיסה שלה משלבת את הכל ביחד. האמנות גם היא מעורבבת- צבעים ודמויות עם השפעה אפריקאית, וכך גם האוכל. בסוף הסיור נכנסים לבית שמוקדש לסופר ז'ורז' אמאדו. אכזבה גדולה בגלל שאין ולו מילה אחת באנגלית או ספרדית! התעלמות מוחלטת מהתיירים!

את הערב אנחנו סוגרים במופע מקומי. באולם העליון שיעור בקפוארה וריקוד, באולם התחתון הופעה של שעה- שירה נהדרת, נגינה בתופים וכלי מיתר מיוחד שרואים גם ברחובות, וריקודים- מתחילים בריקודים של מחווה לאלים הרבים, ממשיך בקפוארה בתחילת דרכה, ועובר לקפוארה כמו שאנחנו מכירים היום ובסוף סמבה. מדליק!

נפרדים מהעיר החמודה פרטי, ויוצאים בדרך הארוכה לאורך החוף- חלק מהנסיעה בתוך יער, חלק אחר בישובים קטנים- אנחנו בגובה ומדי פעם האוקיינוס מציץ אלינו בין עצים או בתים- המון חופים קטנים, שחלקם פרטיים וסגורים. עצירה קצרה וביקור במתקן אנרגיה גרעינית שפתוח לקהל- מעניין, ובהכרח נשאלת השאלה מה הנזק הסביבתי של מתקן כזה אם הם כל כך טורחים להציג כמה נפלא המקום.. בטוח שיש להם חוף נהדר!

טעות קטנה בניווט מכניסה אותנו לעיר קטנה וסתמית. אנחנו רואים פה ברזיל אחרת. הכביש פצוע, הרחובות עייפים ואפילו האנשים נראים אחרת- סתם חיים. זו לא עיר של עוני ומצוקה- פשוט סתם מקום בלי שום חן. עולים חזרה לכביש הנכון- הכניסה לריו ארוכה אבל נוחה מאד- אנחנו על קו החוף כל הזמן, כביש רחב ונח מאד. תמיד מפחיד אותי להכנס לערים גדולות בגלל התנועה הצפופה, אבל הפעם אין שום בעיה. שעת אחר צהריים מוקדמת, אנחנו צמאים והתחת קצת כואב מהרכיבה הרצופה- עוצרים במסעדה ליד הדרך- המקום מפוצץ באנשים וכולם עם עיניים על המסך הגדול. הגענו בדיוק למחצית השניה של ברזיל- יפן, הקהל משולהב עם הגול הראשון של ברזיל, ואנחנו נדחקים לשולחן עם 2 בחורות מקומיות שצועקות לשחקנים. בירה צוננת עושה עבודה נהדרת, ואפילו הקבצן המקומי תופס לי את היד בהתרגשות עם הגול הבא. לא ידענו שאפשר להנות ממשחק כדורגל- עד סוף המונדיאל אולי נתמכר…

מאחר ואנחנו מתכוונים להשאר בעיר כמה ימים, לקחנו דירה קרוב לים, על קו התפר שבין שכונות קופה קבנה ואיפנמה- הצליל של השמות כבר מעורר ציפיה- הגענו! הבעיה עם לקחת דירה היא התהליך של הכניסה- תמיד עם מצלמה שמצריכה זיהוי מוקדם ורישום, והפעם גם יש קבלה בכניסה אז בכלל התהליך מתארך ומייגע. נהיה מאוחר מדי לחפש אוכל כדי לאכול בדירה, אבל יש תמיד איפה לאכול ברחוב. אנחנו יושבים במסעדה בחוץ, נכנסים כמה אנשים וגדי בטוח שאחד מהם הוא דני- בעלה של סוי- מלצרית מימים רחוקים מאד באל גאוצ'ו בירושלים. רק לפני כמה ימים התכתבנו איתה בנסיון לאתר ברזילאית אחרת שעבדה איתה- קרינה שהגיעה לארץ ממנאוס, וחזרה לשם. גיחה לשרותים מסתיימת בחיבוקים ונשיקות- אכן דני, שעובד בקרן היסוד בדרום אמריקה ואיתו חבורה של ישראלים. מצחיק. העולם קטן… את הבוקר אנחנו מתחילים בשיטוט כהרגלנו, להבין איפה אנחנו ומה יש בסביבה הקרובה. הלאה לאורך החוף- לא מאד חם אבל הטיילת מלאה, אנשים בים, ואנחנו לומדים משחק חדש- סוג של כדורעף חופים, אבל בלי ידיים בכלל- רק בעיטות וראשיות. נחמד ביותר והם ממש טובים!

החלטנו שהיום נראה את ריו דה ז'נירו מלמעלה- ניסע להר הסוכר, ולפסל ישו הגואל. אפשר ללכת ברגל- רק 4 ק"מ לראשון… אבל אפשר גם הובר. עשרים דקות ואנחנו שם. כרטיס לרכבל ועולים- אמנם הם נופלים לפעמים בכל מיני מקומות בעולם, אבל זו הדרך היחידה. הר הסוכר נקרא כך בגלל הצורה שלו, ורואים ממנו את העיר, הנמלים הקטנים, ומרחוק גם פסל ישו. העליה בשתי פעמים, ודווקא העצירה הראשונה יפה יותר ואנחנו מתעכבים בה, שותים קאיפיריניה מול הנוף (אם לא נוהגים- שותים..), ונהנים גם מהנוף האנושי. מה גורם לנשים ונערות להתלבש כמו לנשף, כולל נעלי עקב וריסים עצומים, וללכת לטייל כך בעיר? כנראה שאם מצטלמים בכל מקום צריך תלבושת שתתאים לתפאורה! ולמה כשמצלמים סלפי של הפנים על רקע הנוף צריך לכופף רגל באלגנטיות? לישו הפתרונים.. גם אנחנו הרמנו רגל!

ירדנו בשלום מהרכבל- עכשו נוסעים לראות את הגואל מקרוב. שוב נסיעה של כעשרים דקות, והפעם עולים גבוה יותר עם רכבת. נסיעה של רבע שעה במעלה ההר דרך הג'ונגל, הצצות קצרות דרך הצמחייה לים שמתחתינו, וזהו- אנחנו למעלה. מתפעלים מהגודל ומהעבודה שנעשתה כאן. מוזר שבחרו להלביש אותו דוקא במקום חם- באירופה הקרה הוא מתרוצץ בתחתונים בלבד… קצת עמימות באוויר כך שהעיר והים לא נראים הכי טוב, מה שלא מונע מכולם לצלם עוד ועוד. כמובן שגם אנחנו מצלמים ומצטלמים- גדי כל הזמן אומר שאין לנו מספיק תמונות, אבל מה לעזאזל עושים עם כל התמונות האלו?

מתחיל להחשיך, בכל זאת חורף, בחזרה לדירה שלנו- הנהג לא יתן לעבודה להפריע לראות משחק כדורגל, אבל אנחנו מגיעים בשלום- קניות בסופר לימים הקרובים, לא שנאכל אוכל ביתי- המטבח לא משהו- אבל קצת נחסוך בארוחות בחוץ. יש נטפליקס, יש מקלחת טובה, יש קפה- כל מה שצריך בשביל להרגיש שהחיים נורמליים. שיטוט בפייסבוק מערער קצת ומזכיר לנו שהחיים הרגילים מצריכים עוד הרבה מאמץ כשנחזור, אבל לפחות אני (גדי איש לא מסובך מבחינה פסיכולוגית) מצליחה להעביר הלאה ולא ליפול. הרעל התנקה…

היום הבא מוקדש למנוחה. מזמן לא נחנו… אנחנו קוראים, עובדים קצת על תכניות לחזרה, לומדים קצת, אוכלים בדירה, רק בערב יוצאים לאכול גלידה ופוגשים 2 ישראלים מההוסטל שממול. הם כבר אחרי כמה חודשי טיול בדרום אמריקה, ועכשו נשארים בריו- מסיבות, בחורות, ים וסתם מעבירים את הזמן. מגיע להם לפני שיכנסו למרוץ הרגיל! יום חדש- נוסעים למרכז ההיסטורי לסיור ושומעים הסברים על ימיה הראשונים של העיר, על מערכת היחסים של הממלכה החדשה עם פורטוגל (וגם ספרד), קצת פיקנטריה על בית המלוכה המקומי. מעניין. נכנסים לכנסיות קטנות מקושטות בהגזמה, עוברים ברחובות מרוצפים מפעם ומקומות ששוחזרו. ריו דה ז'נירו מאירה פנים לתיירים ובהחלט יש בה עניין! היו כמה הסברים שמרמזים שהפורטוגלים לא היו העפרונות הכי חדים בזמנם, והרצון שלהם להביא את אירופה לברזיל רק אחד מהם… אפילו הביאו אבנים קטנות לריצוף המדרכות שנשארו עד היום. בערב הליכה קצרה על הטיילת- קו החוף מואר כמו אור יום, מה שעושה אותו מאד בטוח לטיול, מילדים שמשחקים ועד נשים שמטיילות לבד.

לא נוכל לעזוב את ריו בלי להתרחץ בחוף של קופה קבנה- זה כאילו לא היינו פה! מזג האויר נעים, בארץ לא היינו חושבים על ים, אבל פה זה חלק מהחיים. יצאנו בלי טלפון אז אין תמונות… מאד הרשימה אותנו בחורה שבאה לעבוד- הגיעה עם תיק גדול ופשוט עשתה תצוגת אופנה פרטית בנסיון למכור שמלות- שיטה נחמדה. הרוכלים שמסתובבים עם ערמות בגדים/כובעים/משקפיים ועוד כהנה וכהנה יכולים רק לקנא! לקראת צהריים שוב יוצאים לסיור, הפעם בשכונת סנטה טרזה. פעם זו היתה שכונה של עשירים, היום יותר בוהמית. אנחנו עולים בקרונית חשמלית שעושה סיבוב עד למעלה ומשם מתחילים לרדת בשיטוט בין מסעדות, ברים, מוכרי בוטנים וחנויות צבעוניות חמודות. יש נקודות תצפית על העיר, והאטרקציה הגדולה היא המדרגות של סלרון- אמן ברזילאי שעשה פרויקט של כמה שנים בהדבקת אריחי קרמיקה מכל העולם על 215 מדרגות מהעיר התחתית עד השכונה. יש אפילו כמה מישראל. נחמד, צבעוני ובעיקר מושך תיירים.

את הערב אנחנו מבלים בשולי שכונת אפריקה הקטנה- פדרה דה סאל- אבן המלח- היא שריד לתקופת העבדים, ככל הנראה מקום הולדת הסמבה, ופעמיים בשבוע המקום מתמלא בחוגגים, מוזיקה ורקדני סמבה. היום יש להקה שמנגנת ושרה. נחמד ביותר.

בין היתר היום למדנו קצת על האזור- הפורטוגזים שהגיעו לכאן ראו את הלגונה הגדולה וחשבו שזה נהר. זה היה ב 3 בינואר, ומכאן שם המקום- הנהר של ינואר- ריו דה ז'נירו. כבר הזכרתי את העיפרון… עם הגעתם הם ביראו את היער, ומאחר שלא היו מים מתוקים- הנהר לא ממש היה נהר- היו צריכים להביא מים, ולכן יש כאן אקוודוקט מרשים. בהמשך התגלה שהאזור לא ממש מתאים לחקלאות, זו עברה פנימה, והיער נשתל מחדש. הג'ונגל האטלנטי שונה מהג'ונגל של האמזונס- בצמחיה ובבעלי החיים- אבל לא פחות מרשים! יש בעיר פארקים גדולים, גן בוטני גדול והרבה אתרים שאפשר להפליג אליהם. פחות מתאים לנו.. הבוקר האחרון שלנו, ריו נפרדת מאיתנו בדמעות, וזו פרידה ארוכה. שוב למעלה משעה לצאת מהעיר, דרך שכונות מטופחות, שכונות מוזנחות וגם פאבלות כמו שידענו שיש. הכביש עובר מעל הכל- לא ממש נכנסים- אבל העליבות ניכרת. עלובי החיים באמת הם אלו שאפילו בפאבלות אין להם מקום, והם ישנים במחסות קרטון מתחת לגשרים ובאיי תנועה. ראינו אותם גם במרכז העיר- 'שכונות' של דרי רחוב, אנשים שמהלכים כמו זומבים ברחובות, עצוב. היום אנחנו מתחילים לעלות למדינת מינאס ז'ראיס- אזור המכרות, הנחלים והמפלים. אולי נתחרה קצת בנתן ובטי שמטיילים בארה"ב, כל יום בנחל אחר… הירוק פתאום ירוק מאד… איזה יופי! ממש כיף לרכב, נהיה גם קריר יותר, טוב שיצאנו מהעיר!

לקראת חשיכה, שזה מוקדם- חמש, חמש וחצי, מגיעים לעיר קטנה- bom jardim de Minas. לא חשבנו שצריך לחפש מקום לינה מראש, אבל מסתבר שנפלנו על סופ"ש שיש כינוס אופנוענים… הפוסדה שהגענו אליה כמובן מלאה, אבל בעלת המקום מתקשרת לכמה מקומות, מוצאת מקום קצת מחוץ לעיר וגם מובילה אותנו כי הכביש הראשי סגור בגלל הארוע. המקום חמוד, נקי ומסודר- רואים שהיה קודם מוטל, אבל היום הוא מתפקד כמלון קטן. הבחור שמקבל אותנו לא יודע מה זה ישראל- בברזיל לא מכירים… כשגדי אומר לו המקום שישו נולד- הוא נמס במקום. איזו התרגשות! ממש גורם לנו להרגיש לא נח מרב שהוא מסתכל עלינו בהערצה…

מתארגנים ליציאה- חייבים להיות בעיר ולהשתתף בחגיגת האופנועים! האמת? אוותר על האמת.. מלא דוכני אוכל ואלכוהול ברחוב, במה עם הופעות של זמרים בקצה אחד, 3 דוכנים עם חולצות סטייל הרלי דוידסון בקצה השני, הרבה אופנועים כולל כמה מוזרים עם 3 גלגלים. כל אנשי העיר פה נהנים מההמולה, גם הגברת שעזרה לנו פה עם בעלה- מנסים להחליף כמה מלים- מאד קשה כשאף אחד לא יודע כלום חוץ מפורטוגזית… ובנוסף- המבטא שלהם קשה להבנה .

בבוקר חיבוק, צילום והמון ברכות פרידה מהבחור במלון- נראה שעשינו לו את השבוע…

מתחילים לעלות צפונה. הדרך יפהפיה. כל גווני הירוק האפשריים, גבעות שחלקן מעובדות, הכביש מתפתל בעדינות- כיף גדול. מצב הכבישים והשילוט הרבה פחות טוב מקודם, אבל בהחלט סביר. מזג האויר קריר ונעים, עוצרים לקפה ושוב קפה- כולם מחייכים אלינו וממש נעים כאן! גדי עוצר במפעל רהיטים- מזל שהכל סגור ביום ראשון… אבל העקשן מגלה חנות גדול פתוחה, למזלו באמת יפה ושווה להסתכל! עוברים בעיר חמודה- האמת שהכל חמוד כאן! גדי כמעט נשאר לקנות מלון מלפני 150 שנים, אני מצליחה לשכנע אותו שהיום אין זמן לזה…

לקראת חמש מגיעים ליעד להיום- congonhas. מתארגנים ליציאה לכיוון המרכז כדי להספיק לראות לפחות את המחצית השניה של המשחק- ברזיל מול נורבגיה. הליכה מאתגרת, כי הקתדרלה במעלה הגבעה- הנשמה כמעט יוצאת לנו, אבל מגיעים בדיוק בתחילת ההפסקה. קהל רב יושב בחצר גדולה של מה שהיה פעם בית הארחה לעולי רגל. מסביב כמובן דוכני אוכל ושתיה, בני הנוער מנעימים לקהל את הזמן בריקודים, ואנחנו תופסים מקום ונהנים מהאווירה. הבעיה היחידה- נבחרת ברזיל שעושה בושות, ובהפגנתיות רבה הקהל אחרי השער השני שחטפו פשוט קם ועוזב את המקום- אפילו לא מחכים לראות את סוף המשחק. איזו אכזבה! מבחינתנו אין בעיה. הולכים לאכול פיצה, רק חבל שלא תהיה החוויה של לראות את ברזיל משחקת עם ההתלהבות של הקהל המקומי! מה שבטוח- היה שווה לטפס עד כאן בשביל לראות את מרכז העיר.

בוקר וגדי מודיע לי שהיום אנחנו עולים לקתדרלה עם האופנועים. אני, מנגד, מודיעה לו שאין מצב… יוצאים לדרך כשהכוונה לעבור בכמה ערים קטנות עם מבנים היסטוריים יפים, מה שמתגלה כחסר טעם לחלוטין- נכון שבכל עיר כזו יש כנסיה ועוד שניים- שלושה מבנים שמשופצים ושמורים היטב, אבל כדי להגיע אליהם צריך לעבור בנסיעה איטית וארוכה דרך רחובות צפופים ומשמימים. מחליטים לוותר, וכשיזדמנו לנו מקומות יפים נעצור בהם. הדרך מתמשכת בלי נופים יפים, וקצת באשמתי- לא עוברים במקומות מעניינים- גדי מתחשב בתכנון הדרך בפחד שלי מדרכי עפר וכבישים עם 'ריצוף קולוניאלי', במיוחד כשמדובר בעשרות קילומטרים כאלה. היום פשוט משעמם, אבל יהיו ימים טובים יותר.. יהיו גם מקומות יפים יותר לישון בהם!