תחילת היציאה מפונו באותו כביש שממנו באנו, והפעם יש אפשרות לעצור לצילום- רק בלי אגם טיטיקקה.. ותמונה אופיינית לשולי האזור היפה מחלון החדר שלנו- שהיה אחד הטובים בנסיעה הזו!

אנחנו פונים לכביש של כחמישים ק"מ שמחבר את פונו לכביש הראשי, אמור להיות דרך עפר שמורה וטובה. העפר נעלם- הכביש כולו סלול. עוד הפתעות להיום- כשמגיעים למעבר קרוסרו אלטו שגובהו כ 4470 מטר, לא קר כמו שציפינו, אין קרח על הכביש כמו שהזהירו, והרוח סבירה. יש תצפית יפה ואפשר להמשיך בנחת.

פנינו מערבה, אנחנו במה שנקרא אלטופלאנו- המישור הגבוה. מישורים רחבים עם צמחיה נמוכה שמתאימה לעדרי הבקר, הלאמות ופה ושם הכבשים והויקוניות שגם קופצות לכביש בלי התרעה. מעבר למישורים, בשני צידנו- הרים גבוהים ששייכים לשרשרת הרי האנדים, פה ושם רואים פסגות מושלגות, כמה אגמים או נחלים ובהם ציפורים ואפילו פלמינגו! אה, כן- והמון פסולת.

הפסקת קפה מהנה לחילוץ עצמות, ובהמשך עצירה- עובדים בכביש. אחרי כעשרים דקות גדי ניגש לעובדת ושואל כמה זמן יקח עד שיפתחו. כמעט שעתיים. נהגי המשאיות כנראה מודעים ללוח הזמנים, אבל לנו זה ממש לא מתאים. יורדים לשביל עפר- כל הסיפור הוא פחות מקילומטר! על הדרך גם עדר עצום של לאמות שממש לא מתעניינות בנו.. בחזרה לכביש שעכשו ממש לא נעים- מסביר למה צריך עבודות סלילה מחודשות, וכדי לגוון- מתחיל לרדת ברד, רך ועדין, שנגמר אחרי זמן קצר.

מתחילים לרדת- היעד שלנו- arequipa- הגובה שלה "רק" 2300 ק"מ אבל הירידה מתונה ולא מאתגרת במיוחד. מה שכן מאתגר- הנסיעה לאורך 40 דקות בפרוורים של העיר- הכל לא ברור ולא מסודר, הנהגים הפרואנים חצופים וחסרי סבלנות, נקודת האור היחידה היא שלא חם… אנחנו משתלבים בנהיגה הפרועה בהצלחה- לפעמים צריך פשוט להתקדם בלי להתחשב בחוקים, ושהאחרים יסתדרו. מקסימום מישהו יזרוק לנו קללה, העיקר שיגמר כבר! מרכז העיר ההיסטורי דוקא נעים לרכיבה, אנחנו מוצאים בקלות מלון ממש חמוד, 2 רחובות מהפלסה המרכזית, ויוצאים לשיטוט עד שמחשיך. חולצה קצרה! המרכז יפה ומטופח, ומאד שונה מערים אחרות. ארקיפה נבנתה באבן מקומית לבנה, ולפחות המרכז הקולוניאלי מרשים ביופיו ושונותו. הפתעה נחמדה- צמוד לכיכר יש שורת דוכנים שמוכרים ספרים- מין "שבוע הספר" מקומי של משרד התרבות. כשמחשיך גם מתקרר מאד, מוצאים מקלט במלון כי שנינו מצוננים ויוצאים שוב מאוחר יותר לחטוף ארוחה קלה.

קצת מאוששים יותר, יוצאים בבוקר לחפש ולטעום את אחד המאכלים המפורסמים של העיר- גלידת גבינה. queso helado. נחמד, טעים- דומה לגלידת יוגורט. עשויה מחלב אבל לא מגבינה… דבר אחד שלא טעמנו וכנראה נוותר- cuy. שרקן, או קביה כמו שאנחנו מכירים. נשמע נורא לאכול חיית מחמד. פה זה מקובל… היום יציאה מאוחרת- תכננו להתקדם רק 3 וחצי שעות כדי שיסתדר אחר כך המסלול, ולכן לוקחים את הבוקר לאט ובנחת. אנחנו עולים מארקיפה כדי לרדת שוב, משתרכים בשיירה ארוכה של טנדרים ומשאיות לשני הכיוונים בסיבובים מרובים. אחרי שנחלצנו קצת מהשיירות- נכנסים לאזור של הרים צבעוניים. לא צריך לקחת סיור של תיירים לאזור שכולם מבקרים בו- רק לנסוע במקומות הנכונים! מאחר והקדמנו את רב המשאיות אנחנו יכולים לעצור מדי פעם כדי להתפעל ולצלם. איזה יופי!

עדיין יש המון משאיות (טנדר שמוביל פלטות זכוכית ענקיות מוביל לשאלה- אם נופלת עליו אבן כמו שהשלטים מזהירים- יש לו ביטוח?) רק כשכביש מתפצל- דרומה לטקנה וצפונה ללימה התנועה נרגעת. שטח גדול של פלפלים פרוסים לייבוש הוא הדבר האחרון שרואים לפני שנכנסים למדבר- מפה והלאה שעה וחצי נסיעה בשטח חשוף לגמרי שמשמש את חיל האויר הפרואני ומלא חלקי גדרות, עמדות שמירה, ושלטים שמזהירים שלא לעצור. אנחנו לא עוצרים למרות שיש קטע נוף יפה- שלא יחליט מישהו לירות בנו!

הכביש כמעט ישר לגמרי, ובמרחק נראה משהו שקשה להחליט אם הוא ענן גדול או אבק וחול. ככל שמתקדמים נראה ברור יותר שזה ענן, והשלטים שמכריזים על אזור ערפל אכן תקפים- אנחנו נוסעים לתוך הענן, וזה לא נגמר! מזל שיש מפה בטלפון ואפשר לראות מראש אם הכביש מתעקל וכמה! בשלב מסוים מתחילות ירידות והערפל מתבהר- הנוף נשאר מדברי לגמרי, רק בירידה.. בסוף הירידה רואים מרחוק קצת ירוק, ואנחנו "נשפכים" לעיר קטנה שככל הנראה כל נהג עוצר בה בהתחשב בנסיעה.. el fiscal שונה מערים דומות בפרו- הכבישים רחבים, נקי יחסית, ואנחנו עוצרים לקפה אצל אליזבת. היא מאושרת לשמוע שאנחנו מישראל, מספרת על הבן שלה שנפטר מקורונה והשאיר 2 יתומים, על הבת שגרה בלימה והיא נפגשת איתה רק בחופשים. הבית שמשמש כנראה גם כמסעדה ובתוכו השרותים- נקי ומסודר, ולא נראה שהוא בעצם בנוי מפחים ו osb. אליזבת נפרדת מאיתנו בחיבוק. אם אלוהים ירצה היא תבוא לבקר בארץ של ישו.. אנחנו שוב עולים ברכיבה הישר לתוך ערפל נוסף, הפעם זה נמשך פחות זמן, והנוף נפתח שוב למדבר. לאורך הכביש יש קילומטרים של מבנים פצפונים, מגודרים, פה ושם עמודים עם רשת מתוחה. לא נראה שמישהו גר פה- אולי זה משמש את הצבא? בין לבין- מדבר ריק. פתאום שטח של קולטי שמש. שוב ריק. שטח חקלאי מגודר. שוב מבנים גמדיים. שוב ריק. מאד מוזר היום… אנחנו עוצרים במקום שנראה יותר כמו ישוב- מבנים קטנים אבל לא פצפונים, יש גן משחקים, יש פניניות משוטטות בין הבתים, אבל לא רואים נפש חיה. נחנו קצת- ממשיכים.

עוד קצת ירידות וסיבובים, והנה הגענו- moquegua. שוב עיר שונה לגמרי. ממש יום של הפתעות היום! הנשימה כבר רגועה- אנחנו רק בגובה 1400 מטר, הנהגים פחות פרועים, מזג האויר ששיגע אותנו כל היום גם רגוע ונעים. אפשר להשאר בחולצה קצרה עד שמחשיך- אחרי שקפאנו מקור בחלקים הגבוהים והיה חם בירידות, נראה שהגיע קצת איזון! במלון שלנו יש מסעדה ובאר- נראה שלא נזוז לשום מקום… בדרך עברנו במרכז העיר כדי לראות, אבל חוץ מרחובות צרים ומסודרים ועיר נעימה ונקייה אין סיבה לצאת לטייל בה. ארוחה קלה אחה"צ, מנוחה וארוחת ערב, וכמעט נגמר היום. נשאר רק לכתוב ברכה למשפחה לראש השנה- הרבה יותר מסובך ממה שחשבנו אבל עד חצות השלמנו את המלאכה- הם יקבלו את המגילה שלנו בזמן!

המשימה שלנו בבוקר- לצאת לא מוקדם מדי ולהגיע לגבול בשעת צהריים. הדרך עדיין עוברת במדבר, אבל כל שעה בערך- בדיוק בזמן לעצירת מנוחה- יש מקום בין ההרים שכולו ירוק. החקלאות פה מאד מאורגנת, ההרים במרחק עדיין יפים, קטע קצר של ערפל ומראה השמיים מרתק! הרכיבה נעימה מאד. הכבישים בפרו (חוץ מפנים הערים) משובחים- וכל הזמן יש עבודות שיפור וטיפול. אחרי ברזיל זה ממש תענוג. עצירה לקפה בטומסירי- אין קפה. רק שתיה קרה והמון סוגי עוגיות. אלפחורס מקומיים טעימים מאד למרות שאין שום קשר לאלפחורס שאנחנו מכירים! אבל יש את אלנה, ובשבילה כדאי לעצור למנוחה. היא בת 65, הלוואי ויכלה לנסוע- כואב לה הגב, היא כבר זקנה. פה היא רק אורחת של הבת שלה, יש לה עוד בן בלימה ובת בטקנה. בטח מאד יפה בארץ הקודש, וכמה טוב שבאנו, ובטח החליפות שלנו מאד יקרות… קופצת מנושא לנושא- חמודה אמיתית! היא לא מאמינה שאנחנו בני 64 ורוכבים על אופנועים.. מרי, הבת שלה, מסבירה שכל הבתים הקטנטנים שראינו בדרך הם בעצם התארגנויות של אנשים לתפוס שטחים ולחכות שיהפכו אותם לישובים חוקיים. אין להם חשמל ומים- אבל גם היא, שגרה בישוב מסודר קונה מים ממיכלית כי אין צנרת מסודרת. לא פשוט אבל זה מה שהם מכירים כאן.

ממשיכים בדרך לטקנה, כבר ירדנו המון בגובה ומזג האויר התחמם קצת. יותר שטחים חקלאיים, יותר תנועה, ויותר מטיילים. אנחנו עוקפים עוד משאית, ומגלים לפנינו מכונית שעל הפגוש שלה מודבק דגל ישראל. באמת? המכונית נוסעת מהר מדי בשביל לנסות לעצור במקום שגם נוכל להבין את העניין.. עוברים מולנו אופנוענים בכמה קבוצות, ובעצירה האחרונה לפני הגבול עוד קבוצה- ברזילאים בדרך הביתה. זו ההזדמנות שלנו להפטר משארית הכסף הפרואני שלנו- דלק וסיגריות עושים את העבודה. הגבול מאד מסודר, טור אחד ליציאה שלנו מפרו. טור שני- כניסה שלנו לצ'ילה. טור שלישי- מכס. בודקים את הניירת של האופנועים- קודם מקבלים חותמת שיצאנו מפרו, ועכשו כניסה לצ'ילה. הכל ממוחשב ויעיל, כולל העובדה שהיינו צריכים להחזיר אותם אחרי 90 ימים, וכבר עברו 6 חודשים מאז- וצריך לשלם קנס… עושים את ההצגה המתאימה ומקבלים הנחה של 80%- נצטרך לשלם רק 70 דולר לכל אופנוע כמו שידענו מראש שיהיה… עכשו צריך לעשות שיקוף של המזוודות- לא מוותרים לנו ואנחנו פורקים את כל הארגזים מהאופנוע ומחזירים לבדיקה האחרונה- פותחים את הארגזים כדי לבדוק שאנחנו לא מכניסים פירות וירקות. למרות הסדר והארגון התהליך לוקח יותר משעה, אבל אחרי שעברנו את אותו דבר בישראל- אנחנו מודים על הקלות והזמן הקצר שזה לקח! זהו. אנחנו בצ'ילה. העיר arica ממש קרובה לגבול, והיא כל כך שונה מכל הערים בפרו- ממש כאילו עברנו עולם. ממדינת עולם שלישי למדינה מערבית מודרנית. לא שצ'ילה מאד מתקדמת, אבל היא בהחלט מדינה כמו באירופה. המזרחית אולי? העיר לא גדולה, יש בה כנסיה יפה בנויה מעץ, ורחובות שמחים במרכז. אנחנו מוותרים מראש על טיפוס לסלע הגדול ועל מוזיאון שמוקדש למומיות העתיקות בעולם. לא חייבים לבקר בכל מקום. (?) ערב מוקדם אנחנו יושבים במרכז ושותים כוס יין לכבוד החג. כבר 3 שנים שאנחנו לא באמת חוגגים- בחלק מהחגים יצאנו לרחוב במיצגי מחאה, ובאחרים פשוט נשארנו בבית או הצטרפנו למשהו מצומצם במשפחה. אולי אחרי הבחירות יהיה מצב רוח לחגיגות? היום מצאנו מסעדה הודית (קצת נמאס לנו מהאוכל המקומי) והקינוח המתוק בהחלט תואם תפוח בדבש, אז כאילו קצת ציינו את החג.

שתהיה לכולנו שנה טובה!

השנה הברכה היא- שתהיה שנה רגילה וסתמית!